סמינר תנועה שיעור שישי ודף סיכום

י"ח סיון תשס"ו - כפר חב"ד

הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[1]

בשיעור זה, המסיים, נוסיף עוד כמה כללים ובקיצור נמרץ נבאר תרגילי תנועה ונשימה:

[בסיום השיעור יחולק דף – נספח לסיכום זה – עם סייגים בשיטות הטיפול הנידונות כאן. דף של "שמאל דוחה" – דף של יין בעיקרו. הצד הנשי של הדעת הוא "שמאל דוחה" והצד הימני של הדעת "ימין מקרבת". האשה רגישה למה שצריך לדחות והאיש רגיש למה שאפשר לקרב.]

עצרנו בשיעור הקודם לפני ביאור לוח 4 – נמשיך בכך.

יש כמה חלקים בספר הזהר הקדוש שהם הפנימיים-האזוטריים בזהר (רוב הזהר בסגנון מדרשי – מדרש רשב"י – אך חלקים אזוטריים אלו לא ניתנים להבנה ללא יסודות האריז"ל, שמסר נפשו לפרש חלקים אלו). אולי העיקריים ביותר זה האידרות – הכוללות ריבוי הקבלות לאברי הגוף וכו', כאשר יש חשש הגשמה. הגוף הוא רק משל, אך ה' ברא את העולם באופן של "מבשרי אחזה אלוה" – מתוך התבוננות בבשרי-גופי ניתן לראות את ה' (וזה עצמו סוד – למה ה' ברא כך את העולם). בכל אופן, היות שזה כל כך מסוכן לדבר על משלים גופניים כשבאים לחזות אלו-ה, לכן פותח את האידרא-רבה בפסוק הראשון מבין יא ארורים שנאמרו ב"משנה תורה" לדור שנכנסו לארץ ישראל (לפני תוכחת פרשת כי תבוא) – בכל אחד אמרו גם "ארור" וגם "ברוך", אך רק הפני הנשי מופיע בפירוש – כאשר כל העם עומד ומעיד בכך, ועל כל אחד "ואמרו כל העם אמן", מתוך תודעה שבלי זה אי אפשר להכנס לארץ ולרשת אותה. ה"ארור" הראשון – הכולל הכל, שהרי "הכל הולך אחר הראש" – "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר" (החברה הישראלית ככלל לא עבדה אז עבודה זרה, ולכן מזהירים מע"ז בסתר). רשב"י פותח זאת להזהיר כי כעת עומדים ללמד סודות התורה העמוקים ביותר, דווקא בהלבשה ומשל גופניים, ולכן צריך להזהיר מהכנסת גשמיות לתחומים הרוחניים הנסתרים. פסל זה גשמיות, ולה' אין גוף ודמות הגוף, ולכן ארור המכניס הגשמה בסודות התורה (אחר כך דורש את הפסוק "ואלה המלכים וגו'" – סוד שבירת הכלים – לרמז שמתוך הגשמה באה שבירת הכלים).

אפשר לקשר פסוק זה לעניננו פה, וכן להמון תופעות בעולם: למה אנו אוהבים יותר מדע יבש מכל מיני נסיונות של שיטות 'רוחניות' כיום? בגלל פסוק זה ואזהרה זו של רשב"י בתחלת האידרא – דווקא כשבאים לעסוק בנסתרות, "בסתר", סכנת ההגשמה עולה פי כמה וכמה. ברגע שמערבבים גוף ורוחניות – גוף ו'חושים רוחניים', 'תקשורים' וכיו"ב זה על סף עבודה זרה ואיסור גמור. כל זמן שאדם לא מתיימר להכנס לתחום ה"סתר" העיצובים הם פחות בעיתיים. אך בלשון התנ"ך "עצבים" – מלשון עיצוב – זה פסלים (זה גם משהו עצבני – מעצבן יהודים – אך בתנ"ך זה אחד מהשמות של פסלים). בכל דבר שמעצבים יש סכנה שיכול להפוך לפסל ומסכה, והסכנה עולה פי כמה וכמה – עד אין סוף – כשמתיימרים לקשר זאת לחושים רוחניים. מצד אחד כולנו רוחניים – עם ישראל זה עם רוחני, ורוחניות זה טוב – אך גוף ורוחניות זה משהו מסוכן מאד, ועל כך כתוב "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה מעשה ידי חרש". "חרש" זה לא רק בעל מלאכה, אלא גם בעל מחשבות – כל העיצובים הללו זה קבלות זרות. אנשים חורשים מחשבות, מעצבים לפי זה עיצובים, ומקשרים זאת לדברים רוחניים-לכאורה (שאינם נראים לעין ונתפסים בשכל). רשב"י פתח בזה את הסמינר שלו (יש בזהר כמה 'סמינרים', חוץ מהמדרש הרגיל שהוא השיעורים השוטפים) – אצלנו זה נדחה בהשגחה פרטית לסיום...

יש פסוק בתנ"ך שהכי מזהיר במפורש – יותר מכל פסוק אחר – משיטות ודברים שיש בהם משום ניחוש או קסם. ברמב"ם איסורי ניחוש וקסם מופיעים בהלכות עבודה זרה – אף שלא תמיד זה איסורי ע"ז ממש, המחייבים מיתה, ולעתים יש בהם רק חיוב מלקות. בחז"ל גם מסמיכים את איסורי הניחוש והקסם – איסורי תורה, שעיקרם בפרשת שופטים (גם במשנה תורה, לדור שנכנס לארץ) – על פסוק זה: "עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו" (הושע ד, יב). בא אחרי הפסוק "זנות ויין ותירוש יקח לב" (זנות זה גם כינוי לעבודה זרה) ולפני פסוק מובהק של עבודה זרה. לפסוק זה, כמו לכל פסוק, יש פשט ויש דרשת חז"ל (הלכה מסתמכת על שניהם). בפשט מפרשים ש"עצו" ו"מקלו" זה פסלים שאדם עשה לעצמו – ממש עבודה זרה. חז"ל מפרשים בצורה הרבה יותר עדינה, ורש"י (על התורה, משא"כ בפירושו בפשט הנביא) מביא זאת לגבי "קוסם קסמים" – "זה האוחז את מקלו ואומר אם אלך או לא אלך".

הרמב"ם מביא את ענין המקל בשתי הלכות – יש תחת הכותרת ניחוש ויש תחת הכותרת קסם. בניחוש מסביר שאם מישהו שבמקרה, בלי כונה, "פיתו נפל מפיו או מקלו נפל מידו" מפרש זאת כסימן רע לאי-הצלחה וכו' – זה ניחוש, אמונה טפלה, משום שמקשר דבר אחד לדבר אחר בלתי-קשור. איך יסביר זאת המנחש? במילים מאד יפות – ה' אמר לי, סימן מה', התפללתי וכו' – אך זה ניחוש אסור מן התורה. אחר כך, בהלכות קסם, הרמב"ם כותב משהו הרבה יותר מתוחכם (כבר לא מקרה שקרה בלי לשים לב) – מישהו שאוחז מקל ונשען עליו, מתוך התבוננות, ואז מתחיל להכות עם המקל על הארץ הרבה פעמים (כמו מנטרה, באותה מגמה, רק במקום דיבור בהכאה) עד שפתאום מתפנה מחשבתו ואז מתחיל לדבר דברי נבואה – תקשור וכו'. דברי רש"י הם ציטוט כמעט מדויק של חז"ל – ששואל המקל אם ללכת או לא. אצל הרמב"ם המקל הראשון הוא ניחוש – כאשר רואה בנפילתו סימן מן השמים שאסור ללכת – והמקל השני הוא קסם הרבה יותר מתוחכם ומדופלם (עם תואר) מאשר מה שרש"י מתאר. הדיבור החפשי של הקוסם לאו דווקא בנוגע ל"אלך או לא אלך" – שפע נבואות ותקשורים בכל ענין. שלושת המקלות הללו (ניחוש של הרמב"ם, קסם של רש"י וקסם של הרמב"ם) הם חש-מל-מל של קליפה – ניחוש (תחושה שקרה לי משהו מהשמים), "אלך או לא אלך" (הבדלה), קסם (מל לשון דיבור של הקליפה).

צריך הסבר לחילוק בין "עצו" לבין "מקלו". לפי הפשט הכי פשוט – לפי המצודות, שלרוב נוקט בכלל זה – זה "ענין אחד במלים שונות". לפי הפנימיות – וכן לפי חלק מהפשטנים (כמו המלבי"ם) – אין חזרת ענין במילים שונות, אלא השלמת מובנים שונים באותו נושא. לעניננו נרמוז ש"עצו" שייך למערכת העצמות ו"מקלו" – שיכול להיות גם רך כקנה – רומז למערכת השרירים. יש כאלו העושים קונצים אסורים, הגובלים בעבודה זרה ממש, עם בדיקת עצמות ושרירים. בדרך רמז: מקל = 170. שריר = 710 – חילוף אותן ספרות. הדימוי של הרמב"ם שזה כח להשען ואחר כך להכות ואז לפנות מחשבה וכו' – משהו מאד שרירי. לכן בדרך הרמז נאמר שזה הפסוק הכי טוב לתאר בצורה בוטה מה אסור באופן מוחלט בענין בדיקת עצמות ושרירים. מה מותר? לבדוק כדי לדעת אם השריר רפה, דגש קל או דגש חזק – מה שהוא מדעי לגמרי, מותר. ברגע שיהפוך לניחוש או קסם (לשני סוגיו) – ומאד קל שזה יקרה – הופך לאיסור גמור. לכן, צריך להזהר מאד מכל בדיקה שיש בה משום שאלת עתיד, משום תקשור וכו'. מה שמותר ורפואי זו בדיקה פיזית לגמרי – והכי טוב אם זה היה על ידי מכונות. צריך לבדוק ולדעת איזה מערכת של הגוף סובלת, ולפי זה טיפול נכון – זה בסדר. לכן השם פיזיולוגיה ישומית הכי טוב – לא רומז לשום רוחניות וכו'.

נספר שני סיפורים להמחיש:

א: יש קינזיולוגיים שלא משתמשים ב"מח אחד" – שיטה פסולה לגמרי – אך משתמשים בלשון "נשאל את השריר" על כל דבר. חז"ל אומרים "הרחק מן הכיעור, ומן הדומה לכיעור, ומן הדומה לדומה". היות שיש פסוק "עמי בעצו ישראל", אז אפילו כאשר זה תמים לגמרי – סתם בדיקת שריר – יש להרחיק מהדומה לכיעור ולא להשתמש בלשון זו. פשוט בודקים שריר, ותו לא (כפעולת המרגלים הרצויה – "בידקא דארעא" – ועל דרך "בדק הבית" וכו') – לבדוק זה בסדר, אך בנוגע ל'שאלה' כבר צריך להרחיק לחלוטין מהכיעור והדומה לו.

ב: בהשגח"פ ספרו לי לפני כמה ימים שאשה הלכה לקינזיולוגית בירושלים (לא יודע לפי איזה שיטה), ותוך כדי טיפול החלה לתקשר עם נשמת המטופלת ולהסביר לה איזה טראומות עברה כשהיתה ילדה קטנה (הכל היה נכון – יודעים לנחש טוב – כך חושבת המטופלת, וכך ניתן לקנות אותה). אם הדברים יגיעו יותר רחוק – יתחילו לדבר על גלגולים קודמים וכהנה וכהנה, ואין לדבר סוף. זה גם כן בחינת "עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו" – זה כיעור גמור שיש להרחיק ממנו.

אם כן, אסור לשאול שרירים ואסור לתקשר עם נשמת המטופל וכו'. התקשור ה'רוחני' מזכיר את הרמב"ם – עושים הרבה תנועות עם השריר, כהכאה מרובה, עד שמחשבת המטפלת מתפנה ומתחילה לדבר עם נשמות וכו'.

בכללות – אפשר ללמוד מכל דבר וכל חכמה, אם זה דברים פיזיים, ואם לא ניתן להסביר מדעית צריך להוכיח אמפירית. עוד דבר – כל רופא (גם קונוונציונאלי) צריך לומר למטופליו שעובד רק באחוזים. אם אומר שעובד במלואו – גניבת דעת (אפילו 25% זה יפה ואפשר לנסות שיטה זו).

נחזור לעניני תנועה:

אמרנו שיש קשר בין הילוך לראיה – בין הליכת המרגלים ללתור את הארץ. יש תנועת עינים, יש תנועות שרירים, יש תנועה טבעית בנשימה (לכן בשיטה הסינית הרבה דגש על הנשימה).

אצלנו סוד הנשימה זה חדוה (בסדר שאיפה-בלימה-נשיפה-מנוחה, כתר-חכמה-דעת-בינה) – זה הבסיס, אחר כך יש עוד תרגילים.

אחר כך התרגיל הכי בסיסי על פי סוד של תנועת גוף – לקוח מכתבי האריז"ל – זה "יחוד העפיפה", המבוסס על פסוק בישעיה על השרפים (מלאכי עולם הבריאה להם שש כנפיים – ביצירה 4 ובעשיה 2), אותו מקשר האריז"ל שם מב שב"אנא בכח". תמיד כנפיים זה אהוי"ר – יש אהוי"ר שכליות מתוך בושה להסתכל בשכינה (כמו משה שירא מהביט; כמו כלה שמכסים פניה בזמן החופה), וזהו יסוד הבושה החיובית בתורה – זה "בשתים יכסה פניו". "בשתים יכסה רגליו" זה "הצנע לכת" – כל הלבוש בשביל ללכת – אהוי"ר המכסות הליכות האדם ועושות אותו נעים הליכות. כיסוי מצוות – שאדם לא יבלוט בדברים הטובים שהוא עושה. אז באות שתי כנפים של עצם העפיפה – "ובשתים יעופף" – שזה תשוקה ללא גבול כלפי שמיא (יכול להיות גם כלפי עם ישראל, כלפי האהוב – לפני שעפים אל האהוב צריך בושה וצניעות; בהכל יש איזון נכון בין אהבה ויראה, כשיראה גם מגבירה אהבה). להפוך לתרגיל זה מאד פשוט – כל יד משמשת שלוש פעמים, כשלוש כנפים, לכסות פנים, רגלים ולעופף. הכל תוך כדי אמירת "אנא בכח". העיקר בתרגיל זה לחוות חויות אלו (ולא האותיות של "אנא בכח") – אהוי"ר של בושה-צניעות-תשוקה.

אחר כך יש תרגיל של הליכה פשוטה – שייך במיוחד לחדש סיון – על פי הפסוק "הולך בתם ילך בטח".

אחר כך תרגיל של דימוי נענועי הלולב – המצוה הכי מובהקת של תנועה (תמיד יוצאים לזכרי וחוזרים לנקבי). התבוננות בסיסית של היהדות זה שש מצוות תמידיות שאדם מצווה לקיים בכל רגע מחייו – אהבת ה' מימין, יראת ה' משמאל, אחדות ה' מקדם, מציאות ה' למעלה, שלילת ע"ז למטה, ו"לא תתורו" זה צד האחור (מערב). כל מצוה צריך לקלוט ולהפנים אל תוך הלב. אפשר להדגים זאת כאילו שמחזיקים לולב ביד ומניעים אותו לכל כיוון תוך כדי התבוננות לקבלת שש המצוות התמידיות.

דומה לזה, ועוד יותר נחמד – אחד הסימנים המובאים בתורה ל-ז מצוות דרבנן הוא נע בשמחה (נט"י, עירובין, ברכות, שבת-נרות, מגילה, חנוכה, הלל). סימן שמתבקש להבין ממנו שבכל מצוות דרבנן צריך לנוע בשמחה. יש תרגיל של עשית התנועות השמחות הקשורות לכל אחת מהמצוות הללו.

אחרון (לסמינר זה) – תנועות האלף-בית – רק בשביל תנועות אלו צריך סמינר שלם. לפי בחירת המדגימים כאן ידגימו – אגס.

בע"ה

סמינר בנושא קיניזיולוגיה וקבלה – כללים וסייגים לעבודה כשרה ויעילה:

• שיטת "מח אחד" פסולה בהיותה מבוססת על נצרות וע"ז של המזרח (גם עצם השימוש בשמה של שיטה זו – תוך יומרה לברר ולנקות אותה מפסוליה – אסור).
• "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין" – אין לקחת שיטות זרות כמכלול, כדרך חיים, ובודאי לא לתת לפילוסופיה שלהן להשפיע על האמונה, אלא רק לברר נקודות-נקודות שפועלות, ולגייר אותן בהתאמה לתורה. סכנות מיוחדות בשיטה הסינית – התדרדרות סמלים למוטיבים של עבודה זרה, האלהת הדורות הקדמונים, שניות.
• אין לפסול רפואה קונוונציונאלית.
• מגע הוא ענין מיני – איסור מוחלט על גברים לטפל בנשים ועל נשים לטפל בגברים (ויש להיזהר גם במגעים בין בני אותו מין). ככלל, ככל שהבדיקה יותר אובייקטיבית-ממוכנת – יותר טוב מכל הבחינות.
• יש הבדלי טבע בין דיירי ארצות שונות וכו' – לכן כל הנכונות של מה שנלמד מהנסיון צריכה בירור נוסף כאשר עוברים איזור או לבני עם אחר (בפרט מצבעי עור שונים). בכללות, ההקבלות הגופניות של הסינים יותר נכונות, ואילו ההקבלות הרגשיות – לא נכונות באופן מוחלט (על כל פנים אצל יהודים).
• בדיקה מרוחקת – כמו אם שמחזיקה תינוק – פחות וודאית.
• בדיקת מזון – הפרזה הגובלת באמונה טפלה ובאיסור ניחוש.
• טיפול ראשון תמיד – בדיקת מזוזות.
• בדיקה במטוטלת וכל כיוצא בזה – איסור גמור של ניחוש.
• אסור 'לתקשר' או 'לשאול' (את הנשמה/השריר/הלא-מודע וכו') ולצפות את העתיד.
• אין לערב בטיפול שום כחות 'רוחניים' ועל-טבעיים.
• הקבלות זה ענין מורכב – לא לנסות לבד בבית.

המשך עבודה נעימה...