1

בע"ה

שבע ברכות מרדכי וחנה בת שבע פריימן (3)

י"ז שבט ס"ח – נצרת

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

החתן חזר מאמר שמח תשמח תשמ"ז.

שמענו מאמר של הרבי על "שמח תשמח רעים האהובים". נפתח בגימטריא: ל"שמח תשמח" יש קשר מיוחד לחתן דנן, היות שזה שוה ארבע פעמים מרדכי. היום זה היום הרביעי של השבע ברכות, כנגד הפרי הרביעי של שבעת המינים. דרשנו שמי שזוכה להתחתן בט"ו בשבט, אז מן הסתם שבעת ימי המשתה שלו זה כנגד שבעת המינים. היום הראשון זה חטה, השני זה שעורה, השלישי זה הגפן והיום זה התאנה. הקב"ה הוא מסובב הסיבות כולן, ובפרק שירה יש את השיר של כל פרי לה', והשיר של התאנה זה "נוצר תאנה יאכל פריה" – אנו בהשגח"פ בעיר נצרת ברחוב התאנה מספר 4 (הרביעי בשבעת המינים). עפ"י שני עדים יקום דבר, וכ"ש כשיש תלתא, שהקב"ה מסדר את הענינים (למי שהיה פקפוק בזה, עכשיו סר כל ספק). לחיים לחיים!

בכל אופן, לפני שנגיע לתאנה, נתחיל עם הווארט של המאמר. הרבי אומר שגם מצוות בקבלת עול מלכות שמים של יהודי פשוט זה מגיע לעצמות, אז מה החידוש ב"שמחה של מצוה"? הרבי אומר שזה בשביל להמשיך את זה ולגלות את זה בכל ההרכבה של העולם הזה. אם זה רק פשיטות, מה שהבעל שם טוב אומר שיהודי פשוט שמקיים מצוות בפשיטות קשור לפשיטות העצמות, אז זה דרגה אחת פשוטה בלי שום מורכבות. אז בשביל מה הקב"ה ברא אותנו מורכבים, עם כל מיני כחות וכל מיני טבעים ואברים שונים (רמח איברים ו-שסה גידים)? אם התכלית זה הפשיטות, ה' היה יכול לברוא אותנו עצם אחד פשוט. הסיבה זה כמו שבכלל "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", וככל שיורדים למטה יש יותר מורכבות – זה כלל גדול בחסידות שמסביר הרבי הרש"ב. מורכבות זה מצד הכלים וככל שעולים למעלה האורות מרובים – ואורות זה פשוט – והכלים מועטים. ככל שיורדים למטה יש יותר מורכבות, מצד הכלים. לכן העולם התחתון ביותר הוא המסובך ביותר. כל מה שרוצים לעושת בעולם הזה נתקלים בהמון בעיות שהכל צומח מתוך מורכבות. הרבי אומר שתכלית הכוונה זה להביא את הפשיטות שתתגלה בכל פרט ופרט של המורכבות – גם של האדם בפנים וגם של העולם מסביב. בהרבה מאד מקומות הרבי מסביר שזה גם העבודה העיקרית של הדור שלנו, הדור השביעי, הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה. הוא מסביר זאת במיוחד במאמר האחרון שהוא חלק לעת עתה, "ואתה תצוה", שם אומר את אותו דבר במלים אחרות. אומר שיש את שרש הנשמה כמו שהוא מושרש בעצמות, וזה מתגלה במסירות נפש, והוא אומר שזה הענין של הדור הקודם – שזה גם עצמות, אבל העצמות מתגלה רק בנקודה אחת, במסירות נפש שהיא הסתלקות הנשמה מן הגוף. הוא אומר שהענין של הדור שלנו ששרש הנשמה כפי שהיא מושרשת בעצמות תתגלה בכל הכחות הגלויים של הנפש. זה מה שנאמר במאמר ששמענו, ואם יש נקודה אחת של כל החסידות של הרבי זה הנקודה הזאת, הנקודה של הדור שלנו – להביא את פשיטות העצמות שתתגלה בכל פרט ופרט של העולם המורכב שלנו, החל מהנפש המורכבת מהרבה כחות. שבכל כח וכח תתגלה פשיטות העצמות. זה גם כן המאמר האחרון של "באתי לגני" – ג"כ בשנת תשמ"ח – שעוסק בפרק יח של "באתי לגני" (בו עוסקים כעת במחזור השלישי). אחרי שנת תשמ"ח הרבי לא השלים את המחזור השני, את שתי האותיות האחרונות של ההמשך. זה ודאי בכוונה מכוונת – הפשט הכי פשוט בגלל הסתלקות הרבנית, אבל יש דברים בגו, שאחרי "באתי לגני" תשמ"ח (שהרבי גם הגיה) הוא לא המשיך. גם שם, הנקודה העיקרית שכתובה שם – במילים אחרות – היא אותה נקודה. בהמשך בפרק יח כתוב על "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" – שאין שינויים אצל ה'. המאמר של תשמ"ח לא כמו המאמר בתשכ"ח (בו הרבי הרחיב ופתח ענין אחר), ובתשמ"ח הרחיב ופתח שכל המדרגות הכי נעלות של "לא אדם" (שזה מה שהרבי ריי"צ שם מאריך במעלתו, ושזה מלכות דוד לעומת מלכות שאול – פנימיות הכתר, עתיק, לעומת חיצוניות הכתר, אריך – שעתיק הוא נעתק, הוא "עצם בלתי משתנה", לכן הקב"ה נשבע לדוד שהוא לא יבטל את מלכותו לעולם ועד) הכל נמצא ונמשך בתוך "אדם". אדם זה בחינה של השתנות, של כן ינחם, וכל הווארט של הרבי הקודם היה להבדיל בין "אדם" ל"לא אדם". הרבי לא עוזב את ה"לא אדם", אבל מחדש יותר מזה, יותר גבוה בעצמות, שתכלית הכוונה של ה"לא אדם" היא להתחבר ב"אדם" ולהכנס אליו. רואים שוב שוב שזה החיבור שהרבי מוסר לנו כדי שנוכל לעשות כל אשר ביכולתנו כדי להביא את מלך המשיח תיכף ומיד ממש. הנקודה היא "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון" – זה אותה נקודה, "אורות דתהו" זה מסירות נפש, פשיטות, אבל צריך ריבוי כלים, שהפשיטות תתגלה בתוך המורכבות. זה המסר, זה החידוש של הדור הזה, כפי שהרבי חוזר שוב ושוב – זה החידוש שלי לגבי הרבי הקודם. אז במאמר של החתונה הווארט הוא שחידוש זה הוא שמחה של מצוה, לעומת עבודת עבד פשוט. מהנקודה הזאת נגיע לתאנה.

כל הפירות מהגפן והלאה הם פירות האילן, שזה עיקר הענין של ט"ו בשבט – פירות של תענוג. שני המינים הראשונים, כפי שהרבי מדבר עליהם בדבר מלכות של חמשה עשר בשבט, הם תבואה, וראש השנה שלהם ב-א תשרי, ואילו ט"ו בשבט (לגבי מעשרות) זה ר"ה לאילן. אף על פי כן, כותב הרבי בדבר מלכות, גם חטה ותבואה משתייכים לט"ו בשבט וצריך להסביר. בכל אופן, פירות האילן זה לתענוג ולא לצורך חיוני. ברכה אחרונה מברכים "בורא נפשות רבות וחסרונן", זה הצרכים החיוניים, ומעל זה יש תוספת מרובה על העיקר "על כל מה שבראת להחיות בהן נפש כל חי" – בזה נודעת חבה יתרה, שה' רוצה לפנק אותנו, לתת לנו מעדנים, ולא רק קיום פשוט. בשיחה של הדבר מלכות הרבי אומר שהתאנה זה עבודת האדם עם לבושי הנפש, המחשבה-דבור-ומעשה. על הגפן הוא אומר שזה שמחה – תירושי המשמח אלקים ואנשים. כעת אנו יוצאים מיום הגפן בשבע ברכות, יום של שמחה, וכפי שהרבי מסביר במאמר ששמענו – שמחה מגלה את העצמות בכל כחות הנפש. הוא אומר ששמחה של מצוה באה ממקום יותר אפילו מתענוג. "רעים אהובים" זה חכמה ובינה, "אכלו רעים", וחכמה זה ענג ובינה זה שמחה, אבל זה לא שמחה כזו. שמחה של מצוה היא מגלה את העצם ומשמחת את הרעים האהובים. במינים זה קשור לגפן, המשמח אלקים ואנשים – נה"א ונה"ב, עבודת החטה עם נה"א ועבודת השעורה עם נה"ב, והגפן מחדירה שמחה בשתי העבודות. ככל שמתקדמים בפרצוף, אומר הרבי, כל פרי מסמל עבודה יותר קשה ובעלת עוצמה. עבודת השעורה דורשת יותר עוצמה מעבודת החטה, והגפן יותר מהשעורה, והתאנה יותר מהגפן וכו'. אם כי שעל פי הספירות זה ירידה, הרי בעבודת הנפש הפנימית זה "מעלין בקדש" – בשביל לרדת עוד מדרגה צריך עוד יותר עוצמה של עבודת ה'. עד הגפן זו עבודת האדם עם עצמו, אך מהתאנה זה כבר עבודת האדם עם לבושיו, ולא עם נפשו שלו.

יום התאנה הוא יום של נצח. אמרנו שהפסוק של התאנה הוא "נֹצר תאנה יאכל פריה" (הפסוק הכי קצר). הפרי הזה הוא הרביעי, והוא מכוון כנגד הנצח. כך אומר האריז"ל וכך גם מביא הרבי בשיחה. כלומר, מי שיש לו איזה ענין שצריך לנצח בו, רוצה "דידן נצח" – אם זה ב-770 או כאן בארצנו הקדושה – אז הסגולה היא לאכול תאנים ([אמרו שהרבי אכל תאנה שלמה] אמרנו אתמול שממוצע כל המינים זה "שלמה" – והעיקר זה המין האמצעי, הרביעי). זה הפרי של הנצח, וזה מאד קרוב ל"נֹצר". אפשר לומר שזה נוטריקון של "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". איך יודעים ש"נצר" זה נוטריקון של נצח-ישראל? בכלל, כל מלה מתחילה מהפתיחה, וה"נצר" הראשון בתורה זה "נֹצר חסד לאלפים". זה המזל העליון, ה"אַיִן מזל לישראל" (גם כאן, העיר נצר, זה המקום המיוחד לגלות את ה"אין"), וזה ה"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".

בענין חתונה יש את הביטוי של חז"ל "ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל". מה לגבי היום, ה"תאנה", שזה נצח. באיזה פרק בתניא הוא מסביר את ענין הלבושים (שזה ענין התאנה, בגלל עלי התאנה של גן עדן, כפי שמסביר הרבי בדבר מלכות)? בפרק ד, הפרק הרביעי. זה מספיק בשביל להגיד ששבעת הפרקים הראשונים זה שבעת המינים – בפרק ג הוא מדבר על חב"ד, ג' פנים – תן לחכם ויחכם עוד. אמרנו שלגבי גפן חז"ל אומרים ביטוי של חתונה, מה בתורה מקשר בין תאנה לבין נישואין? עיקר הנצח זה לנצח את הליצנים, את "פלישתים ליצנים היו", ומי התחיל בזה? שמשון הגבור. כתוב שהוא היה אורות דתהו, האריז"ל אומר שהוא היה משיח דתהו, וכל הענין של דוד המלך להמשיך את האורות דתהו שלו בכלים דתיקון. שאול לא נצח את הפלישתים – רק יונתן קצת – אבל עיקר ענין הנצחון על פלישתים מתחיל מדוד וגלית, בנצחון על גלית הפלישתי שמחרף את מערכות צבאות ה'. אם יש בעיה בצבאות ה', מי הקליפה שמחרפת אותם? לכל דבר יש אב-טיפוס בתנ"ך, ומי שלוחם נגד צבאות ה' זה גלית המחרף את מערכות צבאות ה'. אם לא מזהים את האויב אי אפשר להלחם נגדו. מי שנגד צבאות ה' הוא גלית, אז צריך שדוד המלך ילחם בו עם קלע – צריך סמל קבוע של קלע לצבאות ה'. כמו שה' עשה נס ליעקב אבינו, ששם מראשותיו שנים עשר אבנים והן נהפכו לאחד, כך דוד לקח חמש חלוקי נחל וזה נהפך לאבן אחת והיא נכנסה לתוך המצח של גלית – העזות מצח, מצח נחושה (נצח זה גם מצח, חוץ מזה שזה רגל ימין). הפלישתים היו ליצנים, ושמשון התחיל לנצח אותם. חז"ל אומרים שמצאנו כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים שמה' אשה לאיש. בתורה – "מהוי' יצא הדבר" בנישואי יצחק ורבקה. בכתובים – "מהוי' אשה משכלת" (עוד ראיה למה שדברנו אתמול בלילה, שכמה שמנהג ישראל שההורים עושים שידוכים, גם בתנ"ך ובעיקר בקבלה – בדרוש של מהרח"ו שהזכרנו אתמול – שהורים לא מבינים מי המיועד/ת לילדים שלהם, וזה רק מהקב"ה, ממש נגד מה שמקובל מדורי דורות, במיוחד אצל חרדים). איפה זה בנביאים? זה בשמשון שהלך אחר עיניו – "ואביו ואמו לא ידעו כי מהוי' היא כי תֹאנה הוא מבקש מפלשתים". לכאורה זה יצר הרע, ללכת אחרי שיקסע פלישתית, והפסוק אומר שהוריו בכו עליו וניסו למנוע את זה ממנו, והם לא ידעו כי מה' היא. הקב"ה רוצה לעשות תאנה בפלשתים, לכן הוא סיבב את השידוך המוזר מאד מאד הזה, שגם נגד התורה, הכל בשביל לנצח את הפלשתים. זה המקום בנביא שלומדים ששידוך זה השגחה פרטית, יש "מה' יצא הדבר". זה קשר בין תאנה-נצח-שידוך.

מרובה מדה טובה, כל שכן שיש שידוך הכי טוב שיכול להיות מצד התאנה. ביום התאנה צריך לגלות איך השידוך הזה יעזור, יהווה סיבה, לנצח את הליצנים-הפלשתים. לחיים לחיים, דידן נצח!

נצח זה משה רבינו, כידוע באושפיזין של סוכות – "נעימות בימינך נצח". לפי זה משה רבינו, מבין כל המינים, קשור לתאנה. האבות, אברהם יצחק ויעקב, שכנגד החטה והשעורה והגפן, התעסקו עם הנפש פנימה, עם הנשמה, כי עוד לא היו תורה ומצוות. המצוות שהאבות קיימו – וקיימו הכל – זה היה ריחות, ברוחניות. זה שבוטלה הגזירה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה זה על ידי משה רבינו, "תורה צוה לנו משה", ואז יש עבודה עם לבושי הנפש. זה מה שמסביר בפרק ד בתניא, שהמצוות זה בלבושי הנפש (עד פרק ג דבר על כחות הנפש, אבל יש משהו במצוות שמתבטאות דווקא בלבושים, ובאות ממקום יותר גבוה מכחות הנפש). לכן התאנה, לבושי הנפש, קשור למשה רבינו. גם מחשבה, גם דיבור וגם מעשה זה משה רבינו – איך יודעים? זה שמשה הוא מחשבה זה פשיטא, כי כתוב "משה זכה לבינה" וסתם מחשבה זה בינה (אם כי יש גם בקבלה שזה חכמה, חשב-מה כמו כח-מה, משה רבינו שאומר "ונחנו מה", אבל סתם מחשבה זה בינה) – "ישראל עלו במחשבה" זה בבינה. יש גם מחשבה סתומה בכתר. רת"ס של מחשבה זה משה. שרשו בחכמה והוא זוכה לבינה. בתניא פמ"ב כתוב שהוא הדעת הכללי של נשמות ישראל (והדעת שבכל יהודי זה משה, לכן כל יהודי יכול לקיים את המצוה לדעת את ה' מכח הניצוץ שי שבו), אז הוא כל החב"ד. כתוב שמחשבה כולל הכל – רת"ס זה משה, ושאר האותיות זה חב, חכמה בינה, כשהוא עצמו זה הדעת (המתחיל מהמזלות, למעלה מחכמה, זיווג המזלות המחבר את הרעים ופועל "שמח תשמח רעים האהובים", ממשיך באמצע בין חכמה ובינה, דעת עליון המחברם, וממשיך אחרי חו"ב בדעת תחתון המוריד את המדות ללב – רת"ס סביב חכמה-בינה). זה שמשה הוא מחשבה. ומאין שדבור זה משה? מצד טבעו אין לו דבור, "כבד פה וכבד לשון", אבל ממתן תורה "משה ידבר והאלהים יעננו בקול". מצד טבעו הוא מחשבה, הוא למעלה, אבל ה' רוצה שהפשיטות הרוחנית תרד למטה – "משה ידבר והאלהים יעננו בקול". לכן השיחות של הרבי בזמן האחרון שעיקר הכח של המלך-הנשיא זה הדבור – "בדבר מלך שלטון". לגבי מחשבה משה רבינו לא מרגיש שזה מחשבה, הוא בעצם מחשבה מצד עצמו, אבל לדיבור הוא יודע שלא שייך מצד עצמו, הוא כבד פה וכבד לשון. כתוב בחסידות שכיון שכולו מחשבה הוא לא יכול לדבר. מי שעסוק לבלוע לא יכול לפלוט, אם הוא חושב כל הזמן – אור המאיר לעצמו – הוא מגמגם ביחס לזולת. לכן הקב"ה נותן לו את הדבור במתנה. אחר כך עוד יותר, במשנה תורה, לז ימים אחרונים של משה בעלמא דין, מר"ח שבט עד ז אדר, שאז אמר משנה תורה, כתוב "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה". ה"עצמות בגוף" – שהרבי מעיד על הרבי הקודם – אצל משה רבינו זה בעיקר בגרון שלו. מעשה זה המצוות. כתוב שמשה רבינו בגימטריא תריג – כל הענין של "תורה צוה לנו משה", תריא מצוות שמשה צוה ועוד שתי הדברות ששמענו מפי הגבורה (ומשה רבינו כולל גם שתיהן, תריג, כנ"ל), ובמצוות "המעשה הוא העיקר", זה מתחיל ממשה רבינו. כתוב ב"היום יום" שאצל האבות, גם במעשים, הסדר היה מלמעלה למטה – מחשבה-דבור-מעשה – אבל אצלנו הסדר הוא "נעשה ונשמע", מלמטה למעלה. כל זה רק לומר שיש למשה קשר מיוחד לכל הלבושים – משהו מיוחד שמקשר אותו למחשבה, משהו מיוחד שמקשר אותו לדבור ומשהו מיוחד שמקשר אותו למעשה. לכן הוא שייך לתאנה.

הרבי אומר שאנו כבר אחרי עבודת הבירורים, לכן אנו מוכנים להתגלות מלך המשיח תיכף ומיד ממש. בכל אופן, כל התורה זה עבודת הבירורים. בפסוק "נצר תאנה יאכל פריה" יש סוד שכולל שלמות עבודת הבירורים, לקיחת הפשיטות והכנסת הפשיטות בכל מורכבות הלבושים – כל פרטי מחדו"מ. תאנה = ג תמוז = חי לעד וקים לנצח (וזה נצח – חיים נצחיים). [צריך לבדוק גימטריאות... כשעושים גימטריא וזה מצליח זה מאד שמח – זה עבודת השמחה, לבדוק גימטריאות]. נצר תאנה יאכל פריה = ד"פ רפח, זה ממוצע כל מלה. האריז"ל אומר שמי שנוצר את התאנה זה אמא ומי שאוכל את התאנה זה אבא. אז זה שלמות המוחין. מוחין דאמא זה תפלין דרש"י ומוחין דאבא זה תפלין דר"ת. כשמניחים תפלין דרש"י זה "נצר תאנה" ותפלין דר"ת זה "יאכל פריה". מה הפשט של "נצר תאנה"? הפשטנים אומרים – חז"ל מציינים את המציאות הפשוטה בזה – שתאנה אחרת מכל העצים, לא נותנת את הפירות בבת אחת אלא כל יום זה מבשיל מחדש. לגבי חתן וכלה זה "עתידה אשה שתלד בכל יום". הגפן זה ברכת האשה, "אשתך כגפן פוריה", והתאנה זה מה שעתידה אשה שתלד בכל יום (כותב זאת בתניא, שמביאה אחת תלד בכל יום). יש מאמר חז"ל שמשלב מסוים לא יהיה יותר זיווג גשמי בימות המשיח (לא מוסבר בדיוק למה). ברגע שנגיע ל"הרה ויולדת יחדו", שזה קשור לתאנה שתלד בכל יום, אז אם האשה כל היום יולדת אין זמן לתשמיש. כך התאנה, צריך כל יום על הבקר בקפדנות ובאהבה רבה ללכת לראות מה קורה עם התאנה. מי שנוצר את התאנה יאכל פריה. גם בין בני זוג צריך פיקוח כל יום, כי כל יום יש חידושים, ומי שבאמת רוצה לקבל את כל הפירות מהנישואין צריך כל הזמן לנצור את התאנה. "פרו ורבו" – ב"פרו" משמע אחד ו"רבו" זה רבים (מיעוט רבים שנים, בן ובת), כפי שמסביר רש"י. עצם הפוריות זה הגפן, "כגפן פריה", אבל הריבוי – שיולדת עוד הפעם ועוד הפעם, וכל פעם יותר קל ויותר קל. אם היה פעם ראשונה קשה, או אפילו ניתוח, כל פעם צריך להיות יותר קל (אז סגולה לאכול תאנה, אפילו שלא מחזיקים מסגולות אלא רק אמונה פשוטה כמו אצל הבעל שם טוב). אם הגפן זה ה"פרו" התאנה זה ה"רבו". אם יש סבלנות לאנשים נמשיך לדרוש את הפסוק של "פרו ורבו". לחיים לחיים!

כתוב ש"אם הבנים שמחה". סגולה להיות אם הבנים בכלל זה השמחה. השמחה לא רק אחרי שילדה, אלא גם בשביל להכנס להריון. כתוב "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה" – בפשט ה' עושה נס והופך עקרה לפוריה ואז היא שמחה, אבל באמת הכוונה היא שהשמחה היא סגולה להפוך עקרה ל"אם הבנים". שמחה זה סגולה לפוריות. כאן הריבוי הוא בלבושים, כל הזמן המחשבה משוטטת תמיד, האדם מדבר הרבה (יותר מדי בדרך כלל), וכל הזמן אדם עושה משהו. כמו שרבי זושא אמר ללמוד שבעה דברים מגנב כך המגיד אמר ללמוד שלשה דברים מתינוק – כל הזמן שמח, כל הזמן בפעילות, מה שמבקש מבקש בבכי. הענין הזה להיות כל הזמן בפעילות זה שכל הזמן צריך להיות מעשים – עוד מעשה ועוד מבצע כל הזמן. לכן עיקר הריבוי זה בנצח כאן, במחשבה-דיבור-ומעשה. עיקר הפוריות משמחת הגפן ועיקר הריבוי בתאנה.

נמשיך הלאה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובכל חיה הרמשת על הארץ". יש כאן חמשה פעלים – פרו, רבו,מלאו, כבשו, רדו. זו המצוה הרבה, לשמה מתחתנים, וזה כולל את כל התורה. יש כאן חמשה חסדים, המתחלקים במדות, אבל בענין שבעת המינים זה קשור לחמשת פירות האילן. "אשתך כגפן פוריה" זה פרו, עיקר הרבו בתאנה-הלבושים. עיקר ה"מלאו" זה ברמון (נרחיב בע"ה בימים הבאים) – מלאים מצוות כרמון. הרבי מסביר שזה לא רק שהאדם מלא, אלא שממלא את המציאות. התאנה זה עדיין עבודה  עם לבושי עצמו, הפיכת "כתנות עור" ל"כתנות אור", שלבושיו מאירים כמו חשמל, זה הנצח. כך הרבי כותב בדבר מלכות. גם הנצח וגם ההוד שייכים לרבי מאיר – הנצח זה "כתנות אור" שלו וההוד-הרמון זה מה ש"רמון מצא תוכו אכל וקליפתו זרק". בכל אופן, הרבי מסביר שהרמון זה כבר תיקון המציאות החיצונית – "ומלאו את הארץ". הרמון זה מלא מצוות כרמון, ולא רק שאתה מלא אלא שהמציאות מתקדשת וכל דבר הופך להיות חפצא של קדושה. אחר כך היסוד זה "וכבשה" – דרכו של איש לכבוש ולא דרכה של אשה לכבוש. זה איש-יסוד, וכובשים זיתים. "ורדו" זה רדית הדבש. על פי פשט רודים דבש דבורים, וכאן מדובר בדבש תמרים, אבל ידוע באריכות שיש קשר בין שני הדבשים, וכנראה שגם מחבית תמרים שהם שמנים ונוטפי דבש צריך רדיה. מה עם החטה והשעורה? זה גם "פרו ורבו". כשזורקים חטים על החתן והכלה – כפי שקיימנו בחתונה – כתוב במהרי"ל שצועקים "פרו ורבו". יש עוד מנהג, שלא עשינו (אפשר בחתונה הבאה, בלי נדר), שממשיכים יין בצינורות. שניהם זה סימן של "פרו ורבו". מה ההבדל בין חטה ושעורה לפירות? חטה ושעורה זה "פרו ורבו" של האיש שמצווה, זה מוכרח, ואילו הפירות זה תענוג, זה האשה ש"אינה מצווה ועושה". "להחיות בהם נפש כל חי" זה על דרך "אינו מצווה ועושה". האריז"ל אומר שבין כל הפירות הכי קשה לו מה הזית עושה שם, כי הזית זה זכרי וכל הפירות זה נקבי (גם רמז למה אין "פרק שירה" מיוחד לזית, ופרק שירה זה נקבי – מלכות בתיקון הכללי של השירות). בכל אופן, ההבדל בין איש לאשה שהוא מצווה והיא לא מצווה. הכי פשוט שהאיש מצווה מ"וכבשֻה" – זה יותר זכרי מכולם. בכל אופן, ה"פרו ורבו" שלו זה חטה ושעורה, וה"פרו ורבו" שלה זה הגפן והתאנה ("אשתך כגפן פריה" ו"עתידה אשה שתלד בכל יום"). הפירות זה תענוג ואושר (שבט אשר, החדש של הרבי שנולד ב-יא ניסן, שהכל צריך להיות מתוך אושר – עם כל קבלת עול שזה יסוד היסודות, בשביל שזה יחלחל לכל המורכבות של העולם צריך שמחה ואושר). נברך את החתן והכלה שיזכו לפרו ורבו של החתן ולפרו ורבו של הכלה, עם כל הפירות, והעיקר שיהיה עם כל הפירושים וכל הענינים ונזכה להתגלות הרבי מלך המשיח תיכף ומיד ממש.

השלמות (בדרך חזרה):

אמרנו שהחטה והשעורה זה פו"ר של "מצווה ועושה" והגפן והתאנה זה פו"ר של "אינו מצווה ועושה", כמו אוכל חיוני ותוספת לתענוג. בעוה"ז חטה ושעורה יותר גבוה ולע"ל "אינו מצווה ועושה" יותר גבוה.

זה שהתאנה סגולה שכל לידה תהיה יותר קלה מהקודמת. אם לפי הפשט עץ הדעת תאנה היתה, אז בגלל היתה הקללה של "בעצב תלדי בנים". אז כמו שהתאנה נתנה את העלים להלביש את האדם, לתקן את החטא "מיניה וביה" בהיותה החפצא של החטא, אותו דבר לגבי תוצאת החטא – הקללה של "בעצב תלדי בנים" – צריך לומר שהתאנה מתנדבת לתקן זאת. לא רק להלביש את האדם בעלים, על דרך "ועלהו לא יבול", אלא צריך לאכול את התאנה עם הכוונה הרצויה. לפני שאוכלים את התאנה כשבא לך צריך לחכות שלש שעות שאדם וחוה לא חכו (בשבת לא צריך לחכות בכלל, אבל באמצע השבוע לעשות אתכפייא של שלש שעות ואז לכוון את כל כוונות התאנה). אם האשה בודקת את התאנה בשביל אישה זה גם תיקון.

מה שממשיכים יין בצנורות לפני החתן והכלה. כתוב בחסידות שצנור אותיות נוצר – שוב קשר בין היין לבין התאנה. "נוצר חסד לאלפים" זה צנור – המזל העליון של הדיקנא. יין בצנורות זה פרו ורבו – יין של אשתך כגפן עם נוצר תאנה. יחד פעמים אחד זה פרו (לחם במספר קדמי, שבמספר רגיל הוא יחס).

הפסוק של השעורה הוא "תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפך שיחו". אמרנו רק ש"שיחו" זה כמו "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" – גבורה. כתוב בזהר שהתפלה של העני היא התפלה הכי חביבה, אפילו יותר מ"תפלה למשה" – תפלת עשיר. התפלה של משה היא "מדינה אחת יש והיא חרבה יהי רצון שתבנה" וה"התפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו" זה שתמיד יוכל להכנס לפני ה' לשפוך שיחו – זה הווארט של "אנא נסיב מלכא". על זה כתוב "נודע בשערים בעלה" – זה ה-נ של אשת חיל, שער ה-נ של ה"בשערים". יש "ותחסרהו מעט מאלהים" – הנשמה שיורדת לגוף חסרה שער אחד, ועל ידי העבודה למטה משיגה את שער הנון, זה מה שהיא מבקשת. ה-נ של "נֹצר חסד" – נוצר ראשון בתורה – זה נ רבתי, ממש שער ה-נ. זה שרש החכמה – אור אבא יונק ממזל העליון, "נצר חסד". אם החכמה יונקת מזה צריך שיהיה בזה בחינה של נצח, כי תמיד הנצח של העליון מתלבש בחכמה שבאה אחריו – זה סוף קו ימין וזה תחלת קו ימין. אם כי כרגע איני זוכר משהו בכתבי האריז"ל שמקשר את "נצר חסד" לנצח, אבל צריך להיות הנצח שמתלבש באבא. חסד באחוריים – ח חס חסד – עולה נצח, כידוע. נצר חסד = בית, "ביתו זו אשתו", "בית נאמן בישראל". זה גם תאוה – נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים.

היות שיש פעמים "פרו ורבו", אם עושים גימטריא כזו לפסוק – פרו ורבו פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים – זה 4774, חטה פעמים דבורה (כפולה של 7 – יש שבעה פעלים, כנגד שבעת המינים, כי הכפלנו פו"ר). הרמז שצריך להכפיל "פרו ורבו" זה כי עולה 500 = כתף. סוד יחוד הזכירה בכתבי האריז"ל שצ"ל ב"פ 500 – 1000 (= שבע ברכות). אפשר לומר שהכתף הימני זה הפו"ר של האיש והכתף השמאלי זה פו"ר של האשה. בחוטמא חיים יוצאים מהנחיר הימיני וחיי החיים מהשמאלי. "ומלאו" = יחיה האדם = הלחם (כפי שדובר אתמול).

תמיד כותבים שפו"ר זה חו"ב ומלאו זה תפארת וכבשה זה יסוד ורדו זה מלכות (סדר של יהווה – כמו כוונת הציצית בכתבי האריז"ל). כעת עשינו הקבלה אחרת, אבל גם לפי ההקבלה ההיא – שלפי פשט – הכפלת פו"ר זה בגלל שהם חו"ג היוצאים מחו"ב, הם ענפי חו"ב.זה גם מה שיש פו"ר ברוחניות, בחדושי תורה, ופו"ר בגשמיות. "מי זאת עולה מן המדבר" – ההבדל בין "פרו ורבו" "ומלאו... וכבשוה ורדו". פו"ר זה מצוה, שכוללת את שניהם, והשאר זה ברכה וענין, אבל לא מצוה מתרי"ג.(אולי זה אסמכתא לרמב"ם שאין מצוה במילוי הארץ, גם לא בתריג), וגם אין מצוה לרדות בכל הבריאה, אם כי היה אפשר לפרש שכל הלשונות זה מצוות. לפי זה ה"פרו ורבו" העליון, של האיש, זה מצוה. אחר כך יש עוד "פרו ורבו" ש"אינו מצווה ועושה", כפי שהסברנו. זה גם מוסבר בכתבי האריז"ל שעצם היכולת להוליד מתחיל מחכמה – כח האין סוף מתלבש בחכמה (כמו שאחד האמת מתלבש בחכמה), אבל ריבוי ילדים זה אמא, תלוי במח הבינה. זה שעורה – לשון שערה ולשון שיעור-מדידה. ברגע שיש מדידה יש גם הרבה. בינה שייכת לבוצד"ק, שמודד ומפרט את כל המציאות. צלם זה באבא ודמות זה באמא, ולדמות שייך הריבוי – ריבוי הדמות.

בכלל לזה ששעורה זה עבודה עם תיקון הנפש הבהמית יש רמז פשוט – שערה = יצר הרע. מובא במפרשים שלכן מנחת קנאות של אשה סוטה זה שעורה, אבל אם היא זוכה אז "ונקתה ונזרעה זרע". זה גם סגולה ללידה קלה – לשתות בירה שחורה. זה שכתוב על השעורה "ונקתה", רמז למזל "ונקה" – המזל התחתון שאמא יונקת ממנו (בו יש טהרה לעומת טומאה), שם "ונקה" לשבים, בתשובה של אמא עילאה.

לגבי הדרוש של אתמול, "על הלחם לבדו יחיה האדם": המלה "לבדו" מופיעה יב פעמים בתורה ועוד כה פעמים בנ"ך – בדיוק הסוד של "משה נתנבא ב-זה" ו"כל הנביאים ב-כה". מתוך ה-זה של חומש בראשית יש ז בחומש בראשית ו-ה בשאר. יש "לבדו" חשובים – "וישת לו עדרים לבדו" = 1118. "ויותר יעקב לבדו". יש "ונשגב הוי' לבדו ביום ההוא". סה"כ לז פעמים בכל התנ"ך, שמתחלק ל-זה ו-כה. "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם" זה ה-יא (מבין יב בחומש). לבדו במילוי – למד בית דלת ואו – עולה חשמל במילוי. חשמל = ט"פ לבדו, ובמילוי הם שוים אותו דבר, כמנין עץ הדעת טוב ורע (= ד"פ עץ החיים, שזה גם ממוצע כל אות מ-לבדו או חשמל).

אם נחזור לתאנה, הרבי אומר בשיחה שזה תיקון של "כתנות עור". לגבי עלי תאנה כתוב שהם עצמם לקו עלים לכת ערוותם, אבל אחר כך כתוב שה' עשה להם כתנות אור וילבישם. הם עשו חגרות = תורה. בכל אופן, הוא מקשר שזה לבוש וזה לבוש. התכלית זה שהלבושים יהיו מאירים, שיהפוך מ"עור" ל"אור" – "מעשים טובים" שהם מאירים (מצוה שאינה מעשה טוב היא לא מאירה, אלא עור – עוור – וצריך "פקח עורים"). התיקון האמיתי של הלבושים, גם המחשבות – חכמת אדם תאיר פניו (אם יש מחשבות טובות זה מאיר את הפנים"), דבורים טובים הם מאירים ("פתח פיך ויאירו דבריך") וכן כאשר עושים מעשים טובים לך ולזולת בפשט – שאתה מטיב – זה מעשים טובים ומאירים. מחשבה זה אוא מהאיר לעצמו, ומי שיש לו הרבה רואים זאת משתקף בפנים. לפעמים מסתכלים על צדיק ורואים על פניו לא רק את אור חכמתו אלא את אור הטוב שלו – זה כי חושב מחשבות טובות איך להיטיב ליהודים. מי שכל הזמןחושב טוב על ישראל יש לו אור מופנה כלפי חוץ. "חכמת אדם תאיר פניו" זה כמו הילה – אור שמקיף את הפנים אבל לא יוצא החוצה.

עוד משהו לגבי אתמול, לגבי הסדק (קס"ד)ף סדק – קס"ד – זה שלוש אותיות שהן מלבוש של האות ח. מלבוש = חשמל, וזה אתב"ש אכב"י אלב"ם (הכנעה-הבדלה-המתקה כסדרם). ח באתב"ש זה ס באכב"י זה ד ובאלב"ם זה ק – סדק לפי הסדר. ח זה גם חיים וגם חתת – "אשה יראת הוי'", "יראת ה' לחיים". בכלל, הדבר הכי חשוב – שגם הרבי וגם עוד צדיקים אומרים – שהכוונה הכללית של החתן והכלה משך כל החופה היא לחשוב ביראת שמים (במיוחד שהחתן יבקש שיזכה מזאת הנערה להוליד ילדים יראי שמים). כמה שצריך להיות שמחה, הדבר הזה הופך להיות אחרי החופה שמחה גלויה. יראת שמים זה בעצם "אשה יראת הוי' היא תתהלל".

זה ש"אשתך כגפן פוריה" – פוריות זה תפארת, לשון פוארות. בספר יצירה מתנת הבנים זה תפארת. מתנת הזרע.

בספר יצירה הגבורה זה מתנת העושר – אותיות שעורה. מאד מענין, כי כתוב ששעורה זה מאכל עניים. בגבורה יש "תמורת עשר עוני", אבל זה סגולה לשני הכיוונים – זה "תפלה לעני" (ככה מסבירים הפשטנים למה זה שירת השעורה, מאכל עניים) אבל תיקון השעורה לענין החתונה זה המשכת ברכת העושר. זה ששעורה זה עידון המדות (עבודה עם נה" ב), זה גם שבספירת העומר – מנחת שעורים, לכן לומדים מסכת סוטה – העבודה היא עידון המדות. השייכות לעושר – חוץ מזה ששעורה היא לשון שיעור, היא הבסיס של שיעורי ממון (כסף מודדים בשעורים). יש גמרא על שעורה – יוחנן חקוקאה יצא לבדוק את התבואה ושאלו אותו "נעשו חטין יפות" וענה להם "נעשו שעורים יפות" ואמרו לו "צא ובשר לסוסים ולחמורים". זה המקור של מה שאמרנו בשם האבא של הרבי, שכותב בדרך מעבר ששבעת המינים זה כנגד הז"ת כסדרם – ביאור שלו באריכות אל מאמר זה. הוא מסביר באורך שרבי יוחנן חקוקאה הוא מצד הגבורות, לכן הוא שייך לשעורה. אף על פי פשט שאמרו לו זה כלעג, אבל הוא מביא את בשורת הגאולה לסוסים ולחמורים. הגמרא מביא פסוק "שעורה ורכש לסוסים", ושואלים שאין מפסוק זה הוכחה לחמורים אלא רק לסוסים, היו צריכים לומר "צא ובשר לסוסים" בלבד. "בן שמונה עשרה דומה לסוס שמסרק את שערו [שעורה] ורודף אחר אשה, כיון שנשא אשה דומה לחמור" – לגבי איש ואשה, חתן וכלה, השעורה זה בשורה טובה, זה גם לפני החתונה ואחרי החתונה (הפסוק מדבר רק על לפני החתונה, ובגמרא נוסף גם החמורים). לפי זה "חטה" זה אחד שעשו לו שידוך שאינו צריך לרדוף אחריו. זה כמו "בקש שלום [בית] ורדפהו" – יש לבקש במקומו ויש לרדוף אותו במקום אחר (כמו "מציאת חן" ו"נשיאת חן" – שידוכי חטה ושידוכי שעורה). "תפלה לעני כי יעטף" זה כאשר נעשה חתן ומתעטף בטלית. ציציות זה כמו שערות, זה שעורה. אז "לפני הוי' ישפך שיחו" שהזיווג יעלה יפה. מה שיצחק יצא לשוח בשדה זה גם היה על שידוך – זה הסוס שיוצא לשדה ומתפלל שימצא שידוך. אחר כך, כשהוא נעשה חמור, הוא מתפלל על הפרנסה. "אין עני אלא בדעת ואין עשיר אלא בדעת" – לפני שיש לו דעת, שזה נישואין, אז הוא עני. אחרי שהוא זכה ל"והאדם ידע את חוה אשתו" יש לו דעת, אז הוא עשיר.

הפסוק של הגפן היה "כאשר ימצא התירוש באשכול ואמר אל תשחתהו כי ברכה בו וגו'". מסבירים שבהתחלה זה בוסר, ולכן יש הו"א להשחית אותו. עיקר הפסוק הזה הוא מה שהתחלנו לדבר אתמול בלילה – להכיר בפוטנציאל. בין בני הזוג זה כל הזמן להכיר בפוטנציאל – יתכן שעכשיו אתה בוסר, אבל "אל תשחיתהו כי ברכה בו". בשביל זה צריך להכיר שהתירוש – שנדרש לכאן ולכאן, זכה ראש ולא זכה רש – הוא באשכול, "איש שהכל בו", תפארת שכולל את הכל. כל יהודי הוא אשכול שיש בו תירוש. אשכל זה גם כמו "אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים שביב לשלחנך". דורשים "זכה ראש לא זכה רש", ומכיון שכותבים תירוש בלי א' זה אומר שכאשר זכה יש גילוי א בתוכו (ע"ד גולה-גאולה). בין כל הספירות היחידה שיש בה א זה תפארת – בדיוק באמצע הפוריות, אותיות פר. ה-א היא האמצע של האמצע – אמצע הספירה שהיא אמצע הספירות. זה גם כן ה-א שבתוך המלה "ראש". איך אני יודע שזה אותו ענין של להוציא מהכח אל הפועל, שבתחלה זה בוסר ואחר כך ענבים ואחר כך יין? זה מה שחז"ל אומרים עה"פ "מרשית שנה ועד אחרית שנה" – כל שנה שהיא רשה בתחילתה מתעשרת בסופה – ה-א של אחרית נכנסת ברשית. תקיעת שופר זה גם משל של לידת בנים מתוך האמא, השופר מסתיים בתפארת ז"א. עיקר הברכה – "כי ברכה בו" – זה ברכת בנים, כמו שכתוב "'יברכך' בבנים".

באותו דרוש של המינים בלקו"ת וספר הלקוטים משום מה מהמינים מגיע ליחוס השבטים. אומר שראובן זה חסד, שמעון זה גבורה, לוי תפארת ויהודה מלכות. לפי זה הם חטה-שעורה-גפן-דבש (יהודה-דבש זה רמז ל-דוד בת שבע). אחר כך הוא אומר משהו מוזר, לפי הדעה שאחר כך זה יששכר והוא עולה לתפארת. היא פסקה מללדת, וכשחזרה זה כאור חוזר – ממלכות לתפארת (תורה, כי ידע ללמוד). בסוף יצא זבולון, הוא נצח. אם הגפן בתפארת לפי הדרוש יוצא שהוא לוי-יששכר, יש לו את שתי הבחינות. לכהנים אסור לשתות יין, ולוים דווקא שותים יין "לארמא קלא". לבני יששכר שוב אסור לשתות, כי הם מורי הוראה. יוצא שזבולון אצל האריז"ל זה התאנה – זה משהו מחודש. הפירוש שמה, בכתבי האריז"ל, שואלים שיש שלש שמועות לגבי יששכר וזבולון. פעם אחת כתוב כפי שאמרנו עכשיו, פעם אחרת כתוב שהם נצח והוד ופעם אחת כתוב שהם כתר וחכמה, ומשאירים זאת בצע"ג ליישב את השמועות.

אחר כך הוא אומר שבנצח-בתאנה כינור תלוי על ראשו של דוד ובאה רוח צפונית בחצות לילה ומנשבת  ומנגנת מעצמה ואז הוא מתעורר. הוא מביא שכתוב פעם אחת בזהר שגם כנרת היא בחלקו של זבולון. אנו יודעים שהיא בחלקו של נפתלי. מענין לענין הוא מגיע לדרוש שלם, ש"איהו כנור" ו"איהי כנרת". אז הוא אומר שבאמת ים כנרת אצל נפתלי, אך היות שיש זיווג בין זבולון לנפתלי לכן יש פעם אחת בזהר שכנרת שייכת לזבולון. האמת שזבולון שייך לים הגדול, ואת זה הוא לא כותב. אם נאמר שכל המים בעולם מחוברים, אז יש קשר כי זבולון הוא המים המקיפים – קו ירוק שמקיף את כל העולם – ונפתלי זה הפנימי, שבעת הימים של ארץ ישראל, שם הים השביעי שכנגד השבת זה הכנרת, המלכות, האור הפנימי. הוא לא כותב עוד דבר, שנפתלי זה בעצם שש פעמים זבולן – זבולן פנים ואחור עולה נפתלי. זבולן נפתלי – יחס של אחד לשש – זה שבע פעמים זבלון (מתחיל ב-ז). זה בכלל המספר שיש הכי הרבה שמות בתנ"ך, כמבואר אצלנו במ"א (ה"פ חוה – המספר הראשוני, הבסיס). בכל אופן, הוא מסביר שכל זיווג ביום, שזה הזיווגים של תפלת שחרית ומנחה, זה תלוי במעשה התחתונים, לכן זה חובה. בגלל שזה באצילות, וכל זיווג באצילות תלוי במעשה התחתונים (כלל גדול באריז"ל, שצריך להעמיק בו), אבל אם הזיווג בבריאה זה קורה מעצמו. הזיווג של הלילה קורה מעצמו, בבריאה, לכן זה רשות. זה סוד הכנור שמנגן מעצמו. זו אריכות שלמה, שלכאורה זה מאמר מוסגר אחד גדול, שאף אחד לא היה חולם על הקשר בין תאנה לכנור, אבל ככה זה יוצא, שהתאנה זה זבולון וזה כנור וזה תפלת ערבית רשות וזה חצות. אם על פי פשט עץ הדעת זה תאנה, אז כל הדברים האלה זה תיקון האכילה מעץ הדעת. לפי זה, בענין חתן וכלה ביום הרביעי בפרט צריך כנור בבית שיתנגן מעצמו (לא צריך לנגן עליו, רק שיהיה – כמו שסגולה להחזיק את ספר רזיאל המלאך בבית, סגולה להחזיק כנור בבית). כל מה שאומרים שתהיה הרבה מוזיקה טובה בבית, ניגונים חסידיים, זה שייך לתאנה. זה גם מה שאבא של הרבי כותב לרבי שמצוה שהחתן והכלה, במיוחד בשנה הראשונה, יעשו טיולים (בשנה הראשונה, לפני שיש ילדים, צריך לנצל את הזמן לטיולים). בארץ ישראל מומלץ לטייל לים כנרת. לטייל שייך לנצח – רגל ימין. אם כי ההוד מנהיג של חוש ההילוך, אבל יוצאים לדרך ברגל ימין. צריך הרבה מוזיקה ולבקר בים כנרת. אז עושים יחוד של "איהו כנור ואיהי כנרת". זה גם סגולה לעינים – טבריה לשון טוב ראי.