בע"ה

"שלישי למילה" מ"מ בנדטוביץ

ג חשון סז – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג[1]

במכתב הברכה לשנה החדשה כתבנו סימן השנה, ש-תשסז עולה "עין לא ראתה". "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל עולם הבא 'עין לא ראתה אלהים זולתך'" – נזכה השנה גם לביאת המשיח וגם לעולם הבא. איך זוכים לכך? כתוב בזהר שזה "יעשה למחכה לו" – מחכה אותיות חכמה – "למאן דדייק במילין דחכמתא". חכמה זה גם ביטול – על ידי לימוד תורה בבטול זוכים לכך. בימים האחרונים מדברים על גבורה עם חכמה – גבורה דעתיק מלובשת במו"ס דאריך. צריך גבורה נעלית, גבורה דעתיק בו "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" – גבורה שהיא ימין, ואפילו יותר ימין מימין (כמו שימין זה חיים והשמאל-לכאורה שם זה חיי החיים). גבורה זו נכנסת למח דאריך, ותיקון זה הוא הראשון הנוגע לבריאת העולמות – העולמות התחתונים מתהווים ממו"ס דאריך, כמבואר באר"י. חכמה זה כח-מה, כדאי להגיע לבטול צריך כח – תקיפות הבטול – "יתגבר כארי" כדי לשבור את מסכי היש וה'אני' המדומה ולהגיע לאין.

בשביל להביא את הגאולה זקוקים לגבורות. אף שהבית חרב בשל שנאת חנם וצריך אהבת חנם, בכל זאת כותב הזהר "לא בכסף תגאלו" – לא די בכיסופים-חסדים בשביל להביא את הגאולה, וצריך גם גבורות, אך גבורות ממותקות דווקא. מה זה בדיוק גבורות ממותקות? צריך הרבה הסבר, אך נסביר שהביטוי הזה גופא – גבורה מתוקה – זה מה ש"עין לא ראתה אלהים זולתך", כי "אלהים" זה שם הגבורה. מחד כתוב שבלי גבורה אין גאולה, אך זה לא הגבורה שאנו מציירים – גבורה של מלחמה וכיו"ב – כי גבורות כאלו רק עושות שבירה. על גבורת הגאולה כתוב "עין לא ראתה אלהים [דינים ממותקים] זולתך" – זה הגבורה והתוקף להחזיר את היש לאין, ואת זה "עין לא ראתה". והרמז לכך, סימן נוסף של השנה – "גבורה מתוקה". מה ש"עין לא ראתה" זה "גבורה מתוקה" (או "מתוק הגבורה", או "הגבור המתוק" או "הגבור המותק" – ספר ילדים שצריך לרוץ השנה).

שיחה שניה:

היום זה "שלישי למילה" – היום בו ה' התגלה לאברהם. נתן לו את המצוה של ברית מילה – "אנכי אל שדי התהלך לפני והיה תמים", ואחר כך "בעצם היום הזה נמול אברהם", אבל ה' לא התגלה לו עד היום השלישי בו הוא כאב. עוד פעולה שה' עשה באותו יום – הוציא את החמה מנרתיקה, היום יום חמסין בשביל שלא יטריחוהו עוברים ושבים. אף על פי כן, על אברהם נאמר "שומר מצוה לא ידע דבר רע" – מצפה ומחכה מתי יזכה למצוה, כדברי הבעל שם טוב – ואף שהבין שביום חמיסין ספק אם יבואו אורחים התעקש וישב בפתח האהל שמא יבואו אורחים, ואכן באו שלושה אנשים והוא קם ורץ לקראתם עם כל הכאב. זה קרה תוך כדי שה' התגלה אליו, ואברהם כל כך רודף את המצוה שאומר לה' שיחכה לו כי צריך לקיים מצות הכנסת אורחים. כל זה קורה ביום השלישי למילה.

יש בתורה פעמיים שלישי למילה – באברהם זו לא מפורש, אלא חז"ל דורשים, אך זה היסוד. הפעם השניה זה מפורש, כאשר ביום השלישי למילת אנשי שכם לקחו שמעון ולוי, אחי דינה (שמסרו עליה נפשם בטענת "הכזונה יעשו את אחותנו"), איש חרבו ועשו מה שעשו. לפי כל המפרשים הם עשו דבר גדול, ואף שיעקב גער בהם אחר כך בברכות לא קללם ומשה רבינו אף שבח אותם – כך כתוב, שעשו בפנימיות דבר גדול, אך בחיצוניות זה לא היה "פוליטיקלי קורקט" (כפי שיעקב טען, שאנכי מעט וכו' – אך ה' הפיל חתתו על כל הגויים סביבתם, הרמז ללימוד חת"ת כפי שגילו לרבי הצמח-צדק מן השמים, שהבקי בחת"ת מפיל חתת אלקים על כל הגוים מסביב). אם יש שני דברים בתורה בשלישי למילה קשר, אך מה הקשר כאן בין תכלית החסד של אברהם (המכניס לביתו ערבים המשתחוים לעפר רגליהם) לבין גבורתם של שמעון ולוי (שגבורתם לא היתה ממותקת, לא היו הגבור המותק, שזה משהו משיחי שקשה לתארו)? מלמד ששלישי למילה מחבר שתי תופעות הפוכות יחד, ובשביל חיבור של שני הפכים צריכים להיות ממש אין אלקי שמסוגל לחבר את שתי תופעות היש ההפוכות.

נחזור רגע לעצם הברית: אברהם אבינו חכה עד גיל תשעים ותשע לפני שמל. יש כמה הסברים למה המתין, אך לפי כל ההסברים לפני המילה לא יכול ללדת זרעא חיא וקיימא בקדושה (את הזרע קדש ברך ה', עליו נאמר "כי ביצחק יקרא לך זרע"). לפני כן יכול ללדת את ישמעאל ואף לעורר עליו רחמים, אך לא את יצחק. מדתו של יצחק היא גבורה, הפוכה למדתו של אברהם. על אברהם נאמר "מי יתן טהור מטמא לא אחד" – פלא של לידתו מהיפוכו. אותו פלא אצל יצחק – "מי יתן גבור מחסיד לא אחד". בשביל זה צריך ברית מילה – כל ענינה של ברית מילה זה גבורה, זה באבר הברית שחז"ל אומרים שעל שמו נקרא האדם גבר (בזכות כח הגברא, וזהו המקום בו מתבטאת גבורת "דרכו של איש לכבוש" – כל הגבריות בקדושה, מה שעתיד להיות הגבורות הממותקות, שהן גבורות שביסוד). בעין יכולים להגיע לסוד השבע – לראות את השבת, את שלמות הטבע – אך לעבור את הטבע, להגיע לשמיני (וכל שכן לעשירי, שהוא השלישי למילה – תכלית מיתוק הגבורות, הנעלות מכל החסדים שבעולם, ולכן הגאולה תלויה בגבורות הממותקות), זה "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו". בכל אופן, ברית מילה כולו אומר גבורה – שהאבא בא ומקריב את הילד שלו, וקרבן זה גבורה, כמו שאברהם היה מוכן להקריב את יצחק. לקחת סכין, לחתוך ולשפוך דם – זה הכל גבורות. זה נותן לילד מסירות נפש לכל החיים – עושים את הברית למעלה מטעם ודעת, גם האב וגם הילד – ומסירות נפש זה גם גבורה.

למה אברהם הוא הראשון שזכה להימול? למה לא נח? בנח כתוב "את האלהים התהלך נח" – הוא הולך שוה בשוה עם ה', מסתייע, אך לא מתגבר בעבודתו. הוא "צדיק תמים", מתהלך עם ה' ועושה מה שה' אומר, אך לא מתגבר מעצמו בעבודתו. אצל אברהם כתוב "התהלך לפני והיה תמים" – שהוא יוביל את ה', ולא ילך עמו שוה בשוה. מי שהולך עם ה', בלי להוביל, זה "בעתה". ללכת לפני ה' ולהוביל אותו זה להיות "מעורר השחר" – זה גאולת "אחישנה". ה' אומר שאני הולך לאטי, "בעתה", ועמוד השחר יעלה גם אם לא נעורר אותו – אך יתעורר לפי הטבע, בעתו ובזמנו. אבל ה' אומר "התהלך לפני" – שאתה תזרז את הענין, תעלה את השחר לפני שהוא עולה בדרך הטבע. "צדיק גוזר והקב"ה יקיים" – הוא מתגבר להוביל את ההשגחה, ולא רק משלים עם ההשגחה באמירה שכל מה שה' עושה זה טוב. זה על דרך ההבדל בין אמונה לבטחון – אמונה זה מי שמאמין שכל מה שה' עושה זה הכי טוב, ומשלים עם זה, וממילא הולך עם ה', אך בטחון זה לבטוח שמה שנראה לי הטוב הנראה והנגלה זה מה שיתממש בפועל, ואני גם צריך ליזום בשביל זה. בטחון נותן כח יוזמה – ליזום משהו כדי לשבור את כללי המשחק של הטבע, ללכת לפני ה' ולהוביל. זה משהו שיש ליהודי ולגוי אין בכלל – הלואי שבגוי יתקיים "את האלהים התהלך נח" (נח הוא הגוי הכי טוב, לכן הוא מקבל "שבע מצוות בני נח" – הוא הדמות האידיאלית בשביל גו). אצל היהודים צריך להוביל לפני ה'. כל תורות המזרח זה איך לזרום עם הטבע, לזרום עם ה' – עם האלקים – להיות חלק מאלקים בכך שאתה זורם איתו. ככל שאתה זורם יותר עם האלקים כך אתה נקרא חלק ממנו – זה תכל'ס בשביל גוי. אצל יהודי זה לא כך בכלל – יהודי הוא שליח לזרז את התהליך, להביא גאולה לעולם – "התהלך לפני והיה תמים". "התהלך לפני" זה גבורה – להתגבר מעל הטבע שלך. אחד שרק זורם עם הטבע, גם שלו וגם בכלל, לא עושה מאמץ-על, מאמץ-יתר. ידוע שבזמן סכנה, כשצריך לברוח או לדלג מעל תהום וכדו', פתאום מתגלים באדם – גם בגופו – כחות על-טבעיים, שאף פעם לא היה מאמין שיש לו כזה כח. ליזום את הגילוי של הכחות הללו, שמעצמם לא יתגלו אף פעם – או שה' ישים אותך בסכנת חיים, או שאתה עובד כל הזמן עבודה של "יתגבר" (המלה הראשונה של השלחן ערוך היהודי – זה יסוד היסודות של השלחן ערוך). אחרי שה' מחדיר באברהם את מדת הגבורה – אומר לו "התהלך לפני והיה תמים" (עוד לפני שנותן לו את עצם ציווי המילה אומר את החידוש המופלא הזה, שלא היה כדוגמתו) – הוא יכול למול. אחרי שהחדרת בלבך את הגבורה של "התהלך לפני" תעשה פעולה שתמחיש זאת בגופך – קח סכין ותחתוך את הערלה, ואז תגלה את העטרה-המלכות שלך, והתכונה הכי עצמית של המלך הוא שמתגבר (מלך שלא מתגבר הוא סמרטוט, ולא מלך, ולכן כתוב בזמן "עקבתא דמשיחא" שפני הדור כפני הכלב, ואחד הפירושים בזה שמנהיגים מסתכלים רק על דעת קהל ככלב על אדונו, ואין להם שום גבורה ויוזמה – מצב באין-סוף יותר גרוע מנח, זה כמו הכלב שנח הכניס לתיבה, וכל שכן וק"ו שהפוך לגמרי מאברהם אבינו).

אם כן, ברית מילה – המצוה הראשונה בגוף היהודי – מחדירה באדם את הכח ל"יתגבר". ובכל זאת, עד היום השלישי הגבורה הזאת לא נגמרת. מה המבחן לכך שהאדם התעצם עם איזו מדה? אם המדה מופיעה אצלו באופן חד פעמי עוד לא אומר שהתעצם עם זה. לדוגמה: קבלנו את התורה מסיני בקולות וברקים, ושמענו "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה, וכעבור כך וכך ימים חטאנו בעגל. איך זה?! מוסבר בחסידות שזה כי כל הגילויים היו גדולים ועצומים, אך לא התעצמנו עם זה. כך, פעם ראשונה שחותכים את הברית זה עוד לא התעצמות, ולוקח שלושה ימים עד שמתעצמים. מתי משהו מתעצם? כשהוא כואב. ברגע הראשון של החיתוך גם כאב, והתינוק בכה (וכתוב בספרים שיש ענין גדול שהתינוק יבכה – שגופו ירגיש את הברית ויגיב), אבל אחר כך הוא נרגע וזה לא כואב לו כל הזמן. ביום השלישי זה מתחיל לכאוב כל הזמן, ואז המבחן – איך תתנהג באותו יום שזה כואב. יש כל מיני תגובות כשעשית מצוה וכואב לך – כשיש תוצאה כואבת מהמצוה שעשית. קיימת מצוה גדולה, ופתאום יוצא מכך משהו מאד לא טוב (לכאורה), וזה כואב לך. יש כל מיני תגובות – התגובה הכי גרועה שאדם בועט, שמתחרט על המצוה. יש תגובה שניה – שאדם הולך לישון עד יעבור זעם (לא יכול לסבול את הכאב, אז צריך לישון, ואם קשה לוקחים כדורים בשביל זה – העיקר לישון עד שיעבור). יש תגובה שלישית – "יתגבר", וזו התגובה של אברהם אבינו, שלא רק שלא הולך לישון (אף שה' הוציא חמה ואין סיכוי שיהיו אורחים) אלא מתעקש, ותוך כדי שחובש ומתיר את המילה רואה אורחים וקם ורץ אליהם (הם נבהלים ונסוגים לאחור, איך זקן שחובש ומתיר את המילה רץ לקראתם – כמו המשיח שמתיר וחובש תחבושות עם המצורעים בשער רומי, ועושה זאת עם כוננות ריצה כמפורש בגמרא). זו הדוגמה הכי קלאסית של התעצמות ה"יתגבר".

במילים אחרות: להתעצם זה "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת" – אדם יכול להיות חכם ונבון, אך דעת, התעצמות עם הדבר, זה רק כאשר זה כואב. גם לגבי שמעון ולוי יש לומר, שלא רק נצלו את הזמן שלגוים כואב – הם סומכים על כחו של זקן, גם על כחו של יעקב אבינו, אבל גם על כחו של אברהם אבינו, שהמקום הראשון אליו בא בארץ ישראל זה "עד מקום שכם". מה עשה בשכם? הפעולה הראשונה שעשה בארץ ישראל זה תפלה על שמעון ולוי, עוד לפני ברית המילה שלו, ובזכות כך הם מצליחים. צריך לומר שהם ירשו את ההתגברות וההתעצמות של אברהם. היום השלישי למילה זה גם יום שכואב לגוים, אך בכל זאת עשרים אלף גוים (תלוי לפי הדעות) ובאים שני ברי-מצוה והורגים את כולם? ברור שזה לא רק חולשת הגוים אלא גם זכות ההתעצמות של אברהם. ברור שהגבורה שקבלו זה גם התעצמות עם ה"יתגבר" מכחו של אברהם אבינו (זה קשר אחד בין השלישי למילה אצל אברהם ואצל שמעון ולוי).

למה אברהם לא יכול להוליד לפני שהתגבר? כי צריך להוליד את הגבורה – לגלות את יצחק אבינו שמדתו גבורה, ולא יכול להוליד זרע קדש זה בלי "יתגבר". עוד סימן גבורות – מקבל ה על מנת למול את עצמו (מאברם לאברהם), ויש כל מיני פירושים באות זו. אחד הפשטים, שחז"ל מביאים, ש-י של שרי התחלקה ל-ה בשרה ו-ה באברהם. לפעמים אומרים בקבלה וחסידות ש-ה זו היא ה עילאה – בינה – וזה ודאי פירוש נכון. עד אז היה אב-רם, רק אבא, וה-ה זה אמא – צריך את התכללות שני הכחות. אך בקבלה ה בדרך כלל או ה חסדים או ה גבורות. לפעמים מפרשים ש-ה שלו זה ה חסדים – אף שהוא כבר חסד – אך יותר מתקבל על דעתנו (בפרט לפי מה שמדברים עכשיו) – ש-ה מיוחדת זו היא ה גבורות ממותקות, סוד הגאולה העתידה והשלמה על ידי משיח צדקנו, כל יעודי עם ישראל ותכלית הכוונה של הבריאה תלוי ב-ה גבורות ממותקות. לפעמים מתבטא כגבורה, כמו אצל שמעון ולוי, ומכיון שאז לא היה בשלמות יעקב נדרש לקלל את אפם (את הביטוי החיצוני, לא את המניע הפנימי). אחד הסימנים שזה ממותק – שמתקבל על דעת התקשורת – ואצל שמעון ולוי עדיין לא התקבל על התקשורת.

היום זה "העשירי יהיה קדש" ללידה. בהפטרת בראשית יש שירת האריה – "הוי' כגבור יצא, כאיש מלחמות יעורר קנאה, יריע אף יצריח, על אויביו יתגבר". מפסוק זה הביטוי "יתגבר כארי" בתחלת השו"ע. ראשית השנה, וראשית עבודת כל יום, זה לשיר את שירת האריה – להיות אריה. הדבר הראשון שה' מתדמה מכל בריותיו זה אריה – זה הדימוי המקורי של ה', כמפורש בחז"ל – וגם אנו צריכים להתדמות לאריה כדי להפגש עם ה' 'באמצע הדרך'. יש כמה מקומות הכי עמוקים בספר הזהר – ספרא דצניעותא, אדרא זוטא, אדרא רבא וגם אדרא דמשכנא (דמשפטים). בדרך כלל מדברים רק על שתי אדרות, אד"ז ואד"ר, אך יש גם שלישית, ושלושתן באותו סגנון – כולן מתארות כביכול את אברי האדם העליון, הפרצופים העליונים. לפני כל אדרא אומרים שזה ספר "רזין דרזין" (וכל הזהר זה "רזין"). חלקים אלו, שהם אותו חיבור, רק מחולקים לכמה הופעות בזהר, זה "רזין דרזין" – על חלקים אלו כתוב שהאריז"ל היה יושב ומתבודד שבועות (על הנהר, במצרים) על משפט אחד. היה מפרש אותו, ואחר כך בשמים היה מתגלה לו אליהו הנביא ואומר לו שזה עוד לא הפירוש הנכון, והיה שובר את הראש עד שהגיע לפירוש. הרמ"ק שאל בשמים את האר"י למה זכה שיתגלה לו כפי שהתגלה, והתשובה היתה שהתגבר והתעקש – הרמ"ק היה הכי בקי בזהר, אך עקשנותו של האר"י להתעמק היתה באין ערוך. היה מתעמק על כל משפט שבועות. יש משפט בחסידות שאם אדם לא שובר את הראש על הדברים העמוקים – כהמשך תער"ב וכדו' – שזה בכלל לא נקרא שלמד.

אדרא רבא ואדרא זוטא זה בעתיקא, בכתר, אבל לתאר את אברי ז"א – האדם העליון – זה באדרא דמשכנא. כשמגיע לדיקנא קדישא דז"א כותב שהבדל בין דיקנא דאריך לדיקנא דז"א שבאריך יש יג תיקונים ובז"א יש רק ט תיקונים, אך כאשר הוא מושלם לגמרי מאירים לו ארבעה תיקונים מאריך, להשלים גם את זקנו ל-יג תיקונים. בתחילה, כשמתבגר – עובר כל שלבי עיבור-יניקה-מוחין, ומגיע למוחין ודעתו מאירה בשלמות – מוציא זקן (זקן מאיר מתוך פרצוף המוחין הפנימי של האדם – עיבור-יניקה-מוחין זה לא רק שלושה שלבים, אלא שלושה פרצופים המלבישים זה את זה; לדוגמה – מי שיש לו בעיה עם 'אני', שחושב שהוא קיים ועושה בעיות, זה פרצוף העיבור, ויש עוד 'אני' שזה פרצוף היניקה, וה'אני' שמסוגל להבין ולחוש שאין כאן אני אלא רק ה', זה פרצוף המוחין – החב"ד של הפרצוף השלם). כשפרצוף זה מושלם הוא מוציא את הזקן, וזה "הדורא דגופא" (הזקן זה הדור הגוף – "והדרת פני זקן") – ואצלו זה תשעה תיקונים, כי יש בז"א רק ט"ס (והמלכות כלולה ביסוד, העטרה המתגלה בברית המילה).

הזקן יוצא מ-ט הספירות המושלמות של פרצוף המוחין דז"א, ובאדרא דמשפטים חידוש מופלא לגבי זה – שתיקונים אלו לא נעשים לפי סדר הספירות הרגיל והפשוט אלא בסדר אחר. קודם כל, כדי לבנות ולתקן את הפרצוף הפנימי הזה צריך להאיר עליו מוחין דאו"א עילאין ואפילו חו"ג דאריך צריכים להאיר על ראש הז"א, ואז הסדר הוא (כפי שאמרנו שלשום, עם פירוש אחד בלבד, וכעת נחזור ונוסיף פירושים): קודם כל החכמה הפנימית של ז"א נבנית ונתקנת יחד עם עוד שתי ספירות (ולא מפורש שם אלו ספירות), אחר כך הבינה מתקנת עוד ספירה, ואז החו"ג מתחברות ומתקנות עוד ספירה, ואחר כך החסד מתקן עוד שתים, ובסוף הגבורה מתקנת את הספירה התשיעית והאחרונה. זה מה שכתוב, אך לא מפורש מה בדיוק ספירות אלו – מה שאמרנו שלשום בברית זה פירוש הזהר-חי המובא בדמשק-אליעזר (אף שלא תמיד מביא אביו, ולפעמים אומר אחרת מאביו – בעיניו אביו זה סודות והוא זה פשט – אך כאן בדברים הסתומים לא יכול לחדש מדעתו): חכמה-חסד-נצח-בינה-גבורה-דעת-תפארת-הוד. לפי פירוש זה אבא מתקן עמו את כל קו ימין – יש לו יסוד ארוך וגלוי, ונה"י שלו מתקנים חכמה-חסד-נצח דז"א. אצל אמא היסוד לא בולט – והדמשק-אליעזר מסביר עוד יותר, שהיסוד שלה זה חלל (ולא אבר ממשי שקיים במציאות), ולכן כאברים ממשיים יש לה רק נו"ה – ולכן נו"ה שלה מתקנים רק בינה וגבורה דז"א (וזה עיקר מה שבדיקנא גורם ל"הוי' כגבור יצא", והשלמות של זה ביום העשירי – השלישי למילה). אחר כך החסד והגבורה מתחברים לתקן את הדעת – ה"ח וה"ג – ואז הזהר כותב שהחסד מוציא תפארת ויסוד, והקומרנער מסביר שזה העיטרא דחסדים של הדעת, ואז העיטרא דגבורות של הדעת מתקנת את ספירת ההוד.

לכאורה, זה שהבינה לא מתפשטת עד הוד זה לכאורה נגד הכלל של "בינה עד הוד אתפשטת" (אף אם לא מתפשטת עד היסוד), וכאן הדמשק-אליעזר מפרש פירוש חדשני לגמרי (למרות שמסתמך על משהו) – שיש לו משמעות חשובה לגבי הבנתנו את הכלל "בינה עד הוד אתפשטת" (שנתבאר בהמון פירושים בעבודת הנפש) – ש"עד ולא עד בכלל". נסביר (שנוכל להכניס גם את זה למבנה הנפש): להוד יש ארבעה פירושים, שהם בעצם שנים שהן ארבע (אחד מתחלק לשלוש ואחד נשאר אחד) – הודיה (עם פירושיה השונים: תודה, הודאה, וידוי) והוד-מלכות. יש חיבור גם בין שני אלו – מי שיש לו בטול (המתבטא בשלושת פירושי הודיה), ובפרט מלך היודע ש"לית ליה מגרמיה כלום", הוא זוכה להוד-מלכות – אך בפשטות זה שני דברים. לפי זה נפרש: אם הכוונה ש"בינה עד הוד אתפשטת" זה עד-ולא-עד-בכלל היו מנסחים זאת כך? יש כזה ביטוי, אך יותר הגיוני לומר "עד גבורה אתפשטת" ויהיה עד-ועד-בכלל. אפשר היה לומר שהיות שלפי הזהר-חי מדובר רק בתיקון הפרצוף הפנימי – שנקרא פרצוף המוחין או פרצוף הדעת, שמוציא את הדיקנא – ולא מדובר בפרצופים החיצוניים (ה'אני' שלו, בעיבור ויניקה), אז "בינה עד הוד אתפשטת" זה בחוץ, וככל שהפרצוף יותר חיצוני יש פחות מרחק והבינה מתפשטת עד הוד (בעיבור ויניקה זו לא בינה אמיתית – לא מוחין בעצם – אלא בינה של מדות, וזה מתפשט עד הוד), והבינה בעצם מתפשטת עד הוד ולא עד בכלל. זה הסבר טכני – ננסה להסביר יותר עמוק. נאמר שגם ובעיקר בפרצוף הפנימי של ז"א – שזה כל אחד מאתנו, ועל זה כתוב "מבשרי אחזה אלוה" – הבינה מתפשטת עד הוד במובן של הודיה. ידוע שבספרי החסידות לא ברור איזה משני הפירושים נתפוס כעיקר – איזה פירוש נאמר בשיעור הראשון על עשר ספירות. יש ספרים שמתחילים מהוד מלכות, אך בחסידות בדרך כלל תופסים בעיקר את פירושי ההודיה, ומתבססים על הספר שהרבי הוציא לאור אחרי ה' טבת – "דרך אמונה" מבעל עבודת הקדש (מהמקובלים הראשונים הכי מוסמכים) – ששם כותב בפירוש שהפירוש העיקרי של הוד זה לשון הודיה (בשביל מקובל ראשון זה פלא, כי המקובלים הראשונים הרבה יותר ב'ראש' של הוד והדר). מה זה טוב לנו? נאמר שאם כתוב "בינה עד הוד אתפשטת" זה ודאי שמגיעה עד הוד, והשאלה לאיזה הוד זה מגיע – לאיזו משמעות של הוד. דווקא בפרצוף המבוגר יותר, פרצוף המוחין, "תכלית הידיעה שלא נדע" – הוד,ובפרט "הוד שבהוד" (תכלית הגדלות, כמו אצל רשב"י ב-לג בעומר) זה שבכלל לא מבין כלום, "תכלית הידיעה שלא נדע כלום". זה דבר והיפוכו. אם "בינה עד הוד אתפשטת" זה נדמה שההבנה מגיעה עד לשם, אך זה ההיפך – הוד זה להודות למה שלגמרי למעלה מתבונתי. זה בגלל שמה שאמור לבנות את הוד זה היסוד של אמא, שאינו קיים – הוא חלל – והיות שהוא חלל אז בממשות זה מתפשט עד-ולא-עד-בכלל, אך זה גופא חלל היסוד דאמא בו "תכלית הידיעה [תכלית קו שמאל, תכלית הבינה, זה להבין כל כך עד שאתה מבין שאתה לא מבין כלום –] שלא נדע". ה"לא עד בכלל" זה ההוד – ההודאה למה שאיני מבין. אך זה עדיין לא הוד והדר – עבור הוד כזה צריך לחכות עד סוף התהליך, שיתוקן על ידי "עיטרא דגבורה" – זה עדיין הוד חשוך. הבינה הגיעה להוד החשוך, אך נכון לומר שתקנה רק שתי ספירות – בינה וגבורה – ורק בסוף נתקן ההוד במובן של הוד והדר, על ידי עיטרא דגבורות של הדעת.

עד כאן פירוש הזהר חי המובא בדמשק אליעזר. אך בספרא דצניעותא בפירוש הגר"א מביא גם את כל האדרא דמשכנא ומפרש קצת אחרת (וקשה מאד להוכיח מלשון הזהר מה בדיוק הכוונה; על כל פנים לפי כל הפירושים מתחיל מחכמה, השני זה חסד, השמיני זה יסוד ונגמר בהוד). שבתחלה נתקנים חכמה-חסד-תפארת דז"א (חסד ורחמים הולכים יחד), אחר כך נתקנות בינה-גבורה דז"א, ואחר כך חסד וגבורה מתחברות ומתקנות את הכתר (לפי הז"ח זה דעת, אך מאד קרוב, כי לפי הגר"א אין דעת ולפי הז"ח אין כתר – ספירות מתחלפות בפרצוף; כמעט אותו דבר, אך משמעותי שגר"א בונה פרצוף בלי דעת והז"ח בלי כתר, כפי שיותר שגור בכתבי האר"י ביחס לז"א). מכיון שאין דעת אז לא יכול לפרש כקומרנא שחסד היינו עטרא דחסדים, אז חסד עצמו מתקן נצח ויסוד, ואז הגבורה מתקנת את ההוד. רואים – כאן ובעוד הרבה מקומות בקבלה – שיש יחס "שלם וחצי" בין קו ימין לקו שמאל, שקו ימין מוציא שנים בעוד קו שמאל מוציא אחד.

הסברנו שלשום שחכמה ובינה עצמיים זה מה שאדם מקבל מרבותיו, וליתר דיוק חכמה זה מהרבי ובינה זה מהמשפיע, וכל תיקון הפרצוף הפנימי תלוי במה שקבלת מהרבי ומהמשפיע (ויש למעלה מכך מדות המתקבלות מהכתר שלמעלה מרבי ומשפיע – התלהבות מספורי הבעל שם טוב). מדובר כאן על תיקון פנימיות הז"א, שזה תכלית הכוונה – שאדם יוכל על ידי זה לתקן את ה'אני' שלו. הכל מתחיל מספורי הבעש"ט, ואחר כך צריך חכמה ובינה – לימוד חסידות מהרבי ודברי חסידות והתעוררות מהמשפיע (שמדבר גם שיחות אישיות). בלי זה אתה סך הכל רק ב'אני' החיצוני שלך – פרצוף העיבור או פרצוף היניקה. ברגע שיש את זה מתחיל התיקון הפנימי, והסימן שהכל נתקן שיהיה לך זקן מהודר, והסימן האחרון והחביב – שהוא הכל – שפתאום תתעורר כאריה ויתקיים אצלך הפסוק של שירת האריה "הוי' כגבור יצא וגו'". לפי פסוק זה הגענו לאדרא דמשכנא – המקום בזהר בו מופיעה שירת האריה. אם אין משפיע אין גבורה.

הכל מאד יפה, וצריך עוד שיעור כדי למפות זאת על ט תיקוני דיקנא שאומרים בתשליך – "(א) הוי' ארך (ב) אפים (ג) ורב חסד (ד) נושא עון (ה) ופשע (ו) ונקה (ז) לא ינקה (ח) פוקד עון אבות על בנים (ט) על שלשים ועל רבעים" (ובתהלים "(א) מן המצר קראתי יה (ב) ענני במרחב יה (ג) הוי' לי (ד) לא אירא (ה) מה יעשה לי אדם (ו) הוי' לי בעוזרי (ז) ואני אראה בשונאי (ח) טוב לחסות בהוי' מבטוח באדם (ט) טוב לחסודת בהוי' מבטוח בנדיבים".

[עוד 'ווארט' (לכבוד אביחי): הצמצום הראשון הוא חלל, וכתוב שזה כדי ליצור רחם בשביל כל העולמות. מה זה הצמצום? 'גארנישט' – חלל. מי שהוא חכם, ויודע שהוא בחלל, מבין שהוא חלק מ'גארנישט' – החלל וכל מה שמתהוה בו זה גארנישט. מי שחכם, ויודע שנברא בחלל וחלק ממנו, יודע שהוא פנים של גארנישט. מי שטפש חושב שהוא משהו – כי החלל מסתיר את ה'. זה כל הבחירה שלנו – איך לפרש את זה שאני בחלל. יש שתי אפשרויות – או שאני חלק מכלום, או שאני מציאות בפני עצמה (כי החלל מסתיר את ה'). הטפש מאמין שה' הסתלק כדי לברוא אותי, שאהיה משהו בפני עצמי. החכם מבין שאני כלום – אפילו פחות מ"כולא קמיה כלא חשיב", כי זה להיות חלק מאפס לכתחילה. כשתופסים חלק מן העצם תופסים בכל העצם, אך לא כתוב כשתופסים בחלק מהחלל תופסים את כל החלק – חלק מהחלל זה אפילו פחות מהחלל.]

יש עוד פירושים, אך על פי כל הפירושים הספירה השמינית שנתקנת זה יסוד והתשיעית זה הוד. זה רמוז בפרשתנו – תמיד זה קושיא, וכעת מובן כתירוץ: "נח איש צדיק תמים" – צדיק-יסוד קודם לתמים-הוד. לפי מה שלמדנו כעת מובן שמדובר בסדר תיקון הפרצוף הפנימי של ז"א, ואם נח היה זוכה היה מגיע ל"התהלך לפני" – אך לא זכה. אחרי שמשלימים את כל ה-ט כתוב בזהר שבא אחר כך "הוי' כגבור יצא וגו'". רק אחרי כל התיקון הזה אפשר להיות גבור-מותק (הוי' – מדת הרחמים – כגבור יצא). הזהר חי מפרש שזה כתוב בסוף, כי אחרי שבנינו את הפרצוף עם סדר לא רגיל הפרצוף הזה אומר תיקון ז"א לפי הסדר: "הוי' [זה חכמה-בינה-דעת-חסד: יהו – י ו-ה תמיד חו"ב, ו-ו או דעת תפארת, וכאן זה דעת, ו-ה תתאה זה חסד, תחלת הגילוי בלב] כגבור יצא [זה גבורה; ההתלבשות הראשונה של "הוי'" – שגבורה לא מדתו העצמית – מתלבש בגבורה, "כגבור" ב-כ הדמיון] כאיש מלחמות [תפארת, איש – גם "איש מלחמה" בשירת הים] יעיר קנאה [נצח] יריע [הוד, היפוך אותיות היסוד] אף יצריח [יסוד] על אויביו יתגבר [מלכות]".

יוצא מכל הדרוש שאחרי "צדיק תמים" זו ההזדמנות שאתה יכול וצריך להיות גבור. צדיק ותמים זה שני התקונים האחרונים – ברית מילה ביום השמיני, והיום שאחרי הברית זה יום התמים, והיום זה "כגבור יצא". מה בדרך כלל קורה ביום למחרת הברית? חז"ל דורשים על "מכתם" – שמכתו תם – המכה של הברית מתחילה להתרפא למחרת הברית. התמים של התיקון הפנימי של ז"א זה מלשון "הוד והדר" – סימן של מלכות שיש אורה על הברית. מרגע הברית יש גילוי העטרה – יש איזו אורה (ולכן מנהג ספרדים לומר יגמה"ר, ויש הנוהגים לומר "צדיק תמים" במילוי = יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך יח לעולם ועד; יש מריעים יגהמ"ר ויש מצריחים "יחי...") – אך עיקר ה"תמים" זה למחרת הברית, כשההוד נתקן (הוד זה גם ריפוי). עיקר המבחן ביום השלישי, כשכואב לך – האם תעמוד כגבור. זה המבחן אם עובד ה' באמת – יש מאמר חז"ל (שהרבי אמר לאנשים) "לפום צערא אנרגיה", זה השכר של הצער. "אגרא" (שפשוטו שכר) – הלשון המקורית במאחז"ל – זה מלשון "גוררת" ("מצוה גוררת מצוה... ששכר מצוה מצוה"). כמה שיש יותר צער, אם אתה שייך לקדושה, אתה יותר נגרר להתגבר ולעשות עוד מצוה ועוד מצוה. זה המבחן אם אתה יהודי או גוי. על היום העשירי – אחרי תיקון היסוד בשמיני ותיקון ההוד בתשיעי – נאמר  "הוי' כגבור יצא". מענין שאחרי שמתחיל להתרפא אז עוד יותר כואב – לפעמים אדם נראה טוב, שמתחיל להתרפא, ואז יותר כואב. לכן ה"בת עין" היה בא דווקא לסעודת שלישי למילה – לענין הזה. אין לך אדם שאין לו שעה קשה – ואז יכול להרויח את כל החיים.

הסימן: קודם צריך להיות צדיק, ואחר כך תמים. זה כתוב ב"יום יום", אך מה שלא כתוב ב"יום יום" – זה כבר תורת משיח – שאחרי שהיה צדיק, ונכנס לתו"ת להיות תמים, אז צריך לצאת משם כגבור (גבור-מותק, אבל גבור). ר"ת צדיק-תמים-גבור זה שם קדוש מ-מב – "צדקתך תמיד גמלם" (נה"י דנצח – החלק המעשי של לנצח). זה לפי הפירוש השלישי בפסוק "הוי' כגבור יצא" – הפירוש המעשי (כפי שנתבאר שלשום) – יוצא שצריך את השלמות הפנימית, ובפרט יסוד והוד, בשביל להגיע ל"הוי' כגבור יצא".

שיחה שלישית:

בעל ההילולא של היום זה הקדוש רבי ישראל מרוז'ין – יום ה-גל של השנה – זכותו יגן עלינו. הוא זה שבפירוש ובפרהסיא הכי גדולה אמר שרוצה להיות משיח בן דוד, ושלח לצדיקי הדור שיכתירוהו למשיח בן דוד – היו כאלו שהסכימו והיו שלו – אך הנסיון המפורש והמובהק, שלא היה כזה לפניו ולאחריו, זה הוא. שאמר שהלך על כל הקופה, ואמר שיהיה משיח, ורק צריך שצדיקי הדור יסכימו. היה נכד המלאך ונין המגיד, וקדוש ונורא מילדותו – אדה"ז התבטא שכל חסידותו כדי לענות לשאלתו אליו כילד – והוא היחיד שבחב"ד כינוהו הקדוש (רבי אייזיק מהומיל – שהיה 'מבין' בצדיקים – נשלח אליו, ויצא כל כך מהכלים עד שהיה צריך קצת להתגבר שלא יפגע בהתקשרותו).

יש דבר בענינו שאולי קצת קשור להתוועדות שלנו (חשבתי על זה עכשיו): כמו כל הצדיקים הגדולים השתוקק לבוא לארץ ישראל, והיה נוהג במלכות – היה לו בית-ארמון, עם הכל זהב ואבנים יקרות וכו' – ומדי פעם מסופר שהחליט שמתקפל מהגלות ועולה לארץ, ואז צוה לבני ביתו ומשרתיו (שהיו כיד המלך) שיארזו את כל החפצים כי קונים כרטיסים ועולים לארץ ישראל. כעבור כמה זמן, אחרי שארזו את כל הבית ומלא מזוודות וקופסאות, אז פתאום נחה דעתו ואומר שאי אפשר לנסוע ושיפרקו את הכל – כך היה הרבה פעמים, עד שבני הבית ידעו שזה משחק שחוזר על עצמו. בשנה האחרונה לחייו היתה הפעם הכי רצינית מהכל, שאמר שחייבים עכשיו לנסוע לארץ, זה הסוף, ולארוז את כל הבית – לקח כמה שבועות. אז יצא לחסידים ואמר כך – כרבי מנחם מענדל מויטבסק עלה לארץ (עם מאתים משפחות, קודם לצפת ואז לטבריה) בבחינת אברהם אבינו. ה' אמר לו "לך לך" ואברהם הלך לארץ ישראל בבחינתו, איך שהלך בארץ וכו' – ובאותה בחינה עלה רמ"מ ויטבסקער, וכמובן שכוון להביא את המשיח, אבל זה לא נגמר. אם עכשיו היה עוד צדיק שיעלה לארץ באותה בחינה, בבחינת "לך לך", זה ודאי יסיים את הגלות ומשיח יבוא מיד. אמר זאת מאד דרמטי, בפני כל הציבור, שאם יש עוד אחד שיכול לעלות לארץ ישראל בבחינה זאת יביא משיח. אחרי שכולם שמעו זאת בשיא המתח, מתוך ידיעה שהכל ארוז אצלו, פתאום הרים עיניו למרום וצרח – "אני לא מתכוון לעצמי, אני לא מתכוון לעצמי", ואמר לפרק את הארגזים.

ומה זה קשור אלינו? לכל אחד יש את הארץ ישראל שצריך להגיע אליה, אבל אפשר להשאר עוד קצת...

בסוף הפטרת בראשית יש מנהג ספרד שמסיימים את ההפטרה "הוי' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" ומנהג אשכנז לסיים את כל הפרק. בסוף שירה זו, שיש בה את שירת האריה, כתוב "לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה" – זה הסיום האמיתי. צריך להבין פשט המלים הללו – משהו מאד פלאי – ואחר כך להבין מה הקשר של זה לאריה. יש רמז יפה: "לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה" – ד"פ אריה. ובדילוג למפרע (של 2-3-4): "לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה".

הסברנו שאריה זה "בוצינא דקרדוניתא". מוסבר בחסידות עוד שזה קשור ל"בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים והקדימה למדת הדין". הדין זה "בראשית ברא אלהים" – זה האריה אליו מתדמה ה' ואליו אנו צריכים להתדמות, להתגבר כארי ולעורר שחר הגאולה. הכל בא מאותן גבורות ממותקות – מחשבת ה' לברוא את העולם מראש בדבר הכי טוב, הדין הממותק, אך אם לא מתקיים ולא מציאותי אז חייבים לנהוג לפי הבדיעבד, וזה מדת הרחמים. מה הפירוש לכל זה בחסידות? להתגבר כארי זה לחזור להכי טוב – מעלת הזהב על הכסף. הפחות טוב זה הכסף – בימי שלמה, וכל שכן בימי משיח, הכסף לא נחשב למאומה. צריך להגיע למה שהעולם לא ראוי לזהב – הגבורות הממותקות בשרש – ובכל זאת קיים בשביל בית המקדש, ועתיד בית המקדש להתפשט בכל ירושלים וירושלים בכל א"י וא"י בכל הארצות, כך שהכל יהיה זהב. מוסבר כך, שדין בשרש העליון זה שהכל בתכלית הכונה. כמו שהבעל שם טוב הסביר שיש שתי רמות של השגחה פרטית – יש רמה בה ה' דואג לפרט, דואג לנמלה שלא תשרף ומגלגל עליה עליה, וזה חסד ורחמים על כל פרט, אך יש עוד רמה שבאין ערוך, בו סיפור הנמלה אינו סיפור פרטי אלא "קטע בסרט הגדול" שנוגע לכל כוונת הבריאה שהקב"ה נתאוה להיות לו דירה בתחתונים, ובלי הסיפור הזה כל העולם לא שוה והבריאה לא תוכל להגיע לתכליתה. הרמה העמוקה הזאת זה דין, והרמה הנמוכה – שה' מרחם על הנמלה – זה רחמים. כתוב שהבעל שם טוב ראה את הסיפור של העלה שמתגלגל, ואז ראה במוחש איך ה' מרחם על כל בריותיו, עד לפרט הכי אחרון, עד לחלקיק הכי קטן במעשה בראשית – זה משהו עצום, מדת הרחמים שבלעדיה אין העולם מתקיים. אבל זה שכל מקרה קטן ביותר נוגע לכללות הכוונה של מעשה בראשית זה מדת הדין בשרש – שהכל נבחן בתכלית הכוונה. כתוב עוד יותר מזה, שמבחינת מדת הדין הזו – שהכל מכוון בהכוונה כזאת שלית כל מוחא סביל דא בכלל – מי שחש זאת, מי שמשדר על אותו גל, שהכל מכוון לתכלית בריאת כל בריאת העולמות, הוא זה שרואה ש"אין עוד מלבדו". הרי תכלית הכונה זה שבתוך המציאות הנבראת יתגלה ש"אין עוד מלבדו", וזה רק שהכל מכוון לפי תכלית הכוונה – זה מגלה ש"אין עוד מלבדו", וברגע שיש משהו אחד שלא לפי הכוונה הכוללת בתמונה השלמה, אז כל דבר הוא בפני עצמו. זה כסיפור המפורסם של רבי נחמן שרק כשכל פרט במקומו הכל מתחיל לשיר את שירת הבריאה, ואז מתגלה ש"אין עוד מלבדו" – לשם כך ה' ברא את העולם, ועל זה נאמר ש"בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין". רק ראה שאין העולם מתקיים – זה עולם שאינו עולם, בעצם הוא אין ו"אין עוד מלבדו", ומציאות זו לא מתקיימת בתחלה, וצריך עבודה והתגברות בשביל להגיע לזה – ולכן צריך רחמים, השגחה פרטית שניה, שה' דואג לכל אחד ולכל אחד יש נסים בכל רגע ורגע. מדת הדין בשרש הכי גבוה זה "קו המדה" – מדידה של כל פרט מה הוא צריך להיות לפי הכוונה. דווקא כשהכל לפי הכוונה אז גם הכל שוה והכל אין – אם לא הכל בדיוק לפי הכונה אז לא שוה, כי כל אחד בפני עצמו, וכשהכל שוה הכל אין. גבורה זו היא גבורת הארי – כל ההתגברות כדי לחזור למה שעלה לפניו לברוא את העולם במדת הדין. וזה מתבטא בשלמות בפסוק האחרון של הפרק – "לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה" (וכרמזים הנ"ל).

איך מפרשים זאת? הדבר הראשון שנברא אחר הצמצום, על ידי הקו החודר את מקום הצמצום, זה הכלל הגדול של האר"י – פנימיות וחיצוניות (התלבשות). מסבירים בדרושי דא"ח שב"לפני לא נוצר אל" "אל" הוא גם שם קדוש, אבל גם במשמעות של כיוון ומטרה (אל מטרה מסוימת). בעצמות, איפה שהכל שוה ו"אין עוד מלבדו" ממש, שזה מתגלה באופן פלאי בתוך בריאה – בתוך שולחן זה, כאשר הכל עומד במדת הדין – לא יתכן פנימיות וחיצוניות. "לפני לא נוצר" – לא נוצר פנימיות ("לפני", פנימיות שלי), והפנימיות שלי זה בחינת "אל" – "ואחורי [חיצוניות שלי] לא יהיה". יש פנימיות קדושה, שאפילו מגיע לה שם קדוש של ה' שאינו נמחק, אך היות ששם זה כבר אומר כיוון (לא "מכוון", כמדת הדין בה הכל מכוון בתכלית, אלא כיוון ורצון לשאוף למקום אחר, כי לא הכל בסדר ועדיין צריך להשיג משהו) אז "לפני לא נוצר אל". אין לי 'אני' אמיתי אלקי ופנימי, וכל שכם שאין לי אחוריים ('אני' חיצוני שנדמה לו שקיים בפני עצמו ויש לו רצונות נפרדים). היות שפסוק זה מסיים את הפטרת בראשית – שבת-ארי – אז אומרים לך שהגבורה האמיתית של הארי זה לחזור למצב של טרום-צמצום, "לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה". בשביל להגיע לזה צריך להלחם גם עם הפנימיות וגם עם החיצוניות, על דרך הביטוי שיש אויב "מבית ומחוץ". בדרך כלל מפרשים ש"מבית" זה יצר הרע "ומחוץ" זה מחבל וכיו"ב, וכאן בהפשטה עד אין סוף אומרים ש"מבית ומחוץ" זה עצם המושגים בית וחוץ, פנימיות וחיצוניות, זה כבר הסימן הראשון של לאחר הצמצום. כל זמן שהעולם זקוק לרחמים, אז כתוב שכל מי שמרחם על האכזר מתאכזר על הרחמן – הרחמים, יותר מכל מדה אחרת, צריכים הבחנה בין פנימיות וחיצוניות, ואם מרחמים עם חיצוניות מתאכזרים על פנימיות. כל הרחמים צריכים לחדור לפנימיות – עבודת הקו של "אז יבקע". יש "טוב הוי' לכל" ו"טוב הוי' לקויו [– לעומדים בפנימיות הקו, נשמות ישראל קדושים, וצריך שאליהם יהיה מכוון הטוב האלקי] לנפש תדרשנו [למשחרי ה' מעורר השחר]", אך זה אחר הצמצום, ומה שה' באמת התכוון במעשה בראשית זה להגיע למה ש"לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה", שזה סוד האריה. אז זה עוד חלק חשוב לדרוש האריה – לשם מה האריה מתגבר. באמת מה שהאריה עכשיו מעורר את השחר – מעורר נשמות ישראל ומעורר את הגאולה – מעורר את שחר-הגאולה להתעורר מהתרדמה בה שרוי (שהרי שחר גם מלשון שחור), במצב של פנימיות וחיצוניות, ומעורר את התודעה להגיע למקום בו אין חיצוניות ופנימיות כין אין רצונות נפרדים. פלא, כי מצד אחד זו משימה – משימת האריה – ומצד שני זה לא רצון וכיוון של אחרי הצמצום (צריך להעמיק בהבדל בין רצון לפנה"צ לאחר הצמצום – זה לא אותו דבר, ויש על כך הרבה חסידות).

עוד כמה דברים חשובים (אף שלא נסיים זאת):

כתוב בכתבי האריז"ל שיש יחס מאד מיוחד ב-ג הספירות חג"ת – שלוש המדות העיקריות של הלב – ש-גבורה עולה ג פעמים חסד (כפי שבשם עב יש ריו אותיות), וזה ידוע פחות או יותר, אך האר"י ממשיך ואומר (עוד יותר פלא) שתפארת זה ה פעמים גבורה (טו פעמים חסד), רק שיש א באמצע תפארת שהיא תוספת וכולל. ה-א של תפארת היא ה-א היחידה של כל הספירות, לכן יש משהו בתפארת שהיא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, ועולה (לא סתם לכתר אלא) לפנימיות הכתר, לרדל"א ולחביון עז העצמות שבתוכה. תפארת זה האמצע, וה-א שבה זה האמצע שבאמצע. תפארת בלי ה-א זה ה"פ ריו – חמשה אריות. לפי זה כל השלישיה של חסד-גבורה-תפארת זה סדרה גיאומטרית (של כפלים) – אחד, פי שלוש, פי חמש. ה-א עושה פעולה חשובה, שכשמחברים הכל בלעדיה זה יט פעמים חסד – לו פעמים לח, שהוא אחד פחות מהריבוע של המספר שביניהם – ובתוספת א דתפארת מושלם ל-לז (יחידה) בריבוע (את זה האריז"ל לא כותב, אך זה השלמת התופעה). לז בריבוע = ורוח אלהים מרחפת על פני המים (והוא מספר אותיות הפרשה שלפני עשרת הדברות). האר"י לא כותב שתפארת זה טו פעמים חסד, אף שמובן מאליו. רואים שתפארת באמצע, קשורה לחסד וקשורה לגבורה, אך מה שגלוי יותר זה הקשר לגבורה (מכנה משותף יותר גדול הוא יותר משמעותי, ולכן האר"י כותב רק אותו). מגלה גם "יומם יצוה הוי' חסדו עמי" – שהכל זה חסד, גם גבורה ותפארת.

כל זה מסביר את התעלומה הכי גדולה של האריה: צריך "יתגבר כארי לעמוד בבקר" ואריה זה גבורה – עד גבורה דעתיק, הכי נעלה – אך ראה זה פלא, שבחכמת הפרצוף כל הדומה לאריה שייך ל"פני אריה אל הימין" במרכבה העליונה.

[אמרנו שראשית חכמת הפרצוף להכיר לאיזה פנים במרכבה אתה שייך – כולנו אדם, אבל כל אדם בולט בפרצוף שלו דמיון לאריה/שור/נשר (זה דבר שהוא חלק מתורת שכם וקבר יוסף – מי שזוכר). מצד ההתכללות כתוב – גם בחז"ל – שכל חיה כלולה מכולם. אלי רוצה לפתוח בציריך מכון לאבחון, והבטחתי לו שנוסיף עוד משהו אחד בענין (לא נגלה את הכל) – כל מי שיש לו אף יהודי ארוך, שדומה למקור, זה סימן שהוא שייך לפני נשר. רק את הפרט הזה נסביר קצת – כדי שיהיה אפשר לומר משהו עם משמעות לאנשים (וכן כשאתה מסתכל בראי... אף שכתוב שגברים לא יסתכלו בראי, אך לא תמיד מקפידים על זה). לא רק אף ארוך, אלא קצת מקור בצורתו – קצת מעוקל. למה יש ליהודים אף ארוך? האבן-עזרא כותב בפשט שזה "ארך אפים" – מדת הרחמים, להאריך אף. זה אחד שאוי ואבוי מה היה קורה אם לא היה לו אף ארוך – היה מאד כעסן. כעס זה שנושם ונושף במהירות, בלי להתאפק, וה' מאריך לו את האף כדי שזה יקח זמן וירגיע אותו. נשר זה מדת הרחמים (אריה חסד ושור גבורה) – לכן חז"ל אומרים שהנשר רחמן על בניו. שרש מדת הרחמים באריך – ארך אפים.]

חוץ מלהסתכל בפרצוף ולראות למי אתה שייך, יש גם מדות שקשורות לכל אחת מהחיות. אם אתה פני שור מה זה אומר לגבי האופי? אתה עובד קשה, יש לך קבלת עול, אתה מתפקד יופי וכדאי להעסיק אותך כי אתה "כשור לעול" וממלא פקודות. לכן מעסיקים מחפשים שוורים. נשר עף לגובה – "דרך הנשר בשמים" – זאת אומרת שהוא בעל יזמה, רק שהרבה מאד פעמים היוזמות והחלומות שלו לא שייכות כלל למציאות. לכן כתוב שמתקרב לשמש, נשרף ונופל למים – נדמה שיכול לעלות למעלה, ונשבר מהיזמה הבלתי מציאותית. בכל זאת ממשיך – טוב לו כך, כולי האי ואולי. כמובן, הנשר הוא מלך העופות, ויש עוד עופות חוץ מהנשר – לא כולם בהנהגה העופית המלכותית – אך הנשר אף לגובה עד לשמש, יש לו שאיפות נעלות.

פני אריה אל הימין – אהבה עזה. יש שלושה סוגי אנשים: יש כאלה ש"העבודה היא חיינו" – זה האנשים מועילים לציבור, תורמים לחברה, ולכן זה גם חיה טהורה (כולם מחפשים כאלה). יש אנשים בעלי יוזמות, לפעמים משוגעות. יש אנשים שהעיקר אצלם זה אהבה עזה – משהו מצוין. כתוב בזהר שאוי ואבוי למי שיכנס בין אריה ולביאה (אל) בזמן שמזדווגים. אהבה זה חסד, אך "עזה" זה גבורה, ואוי למי שיפריע לזיווג. יש אנשים שעיקר ענינם זה רגש ואהבה – יכול להיות טוב מאד, וגם יכול להיות הורס (זה לא תמיד טהור – יכול להגיע גם לזנות, וכל מיני דברים). זה אנשים שאין להם גבולות – אין גבולות לאהבתם. איך זה מתרץ את הקושיא שהאריה גבור? אמרנו שקצת מתרץ, כי לא אהבה כמים אלא אהבה כאש. אבל התירוץ האמיתי, הסיבה לכך, שהאריה מתחיל בגבורה דעתיק ומתלבש בח"ס – ראשית קו ימין, אך "החכמה תעז לחכם" ו"גבר חכם בעז ואיש דעת מאמץ כח" – וזה אחד מהפלאים של בריאת העולם, שאהבה-זוטא (סתם אהבה בלב) משתלשלת מגבורה דעתיק. משום מה זה בא לידי ביטוי דווקא במרכבת יחזקאל, שם "פני אריה אל הימין".

זה בא לידי ביטוי דווקא ברמז הנ"ל של האר"י, כפי שהוא כותב בפירוש – הגבורה עצמה 'מוחזקת' בחסד, עולה ג"פ חסד. אפשר לחשוב שגבורה זה פשוט חיבור של שלושה חסדים – זה פירוש חיצוני ושטחי לאיך מפרשים גימטריא בכלל. הפירוש הוא שהגבורה בנויה ומכוונת מתחילת אצילותה להתמתק על ידי שלשה חסדים. גימטריא זה כמו תכולה – מדה – וגבורה אחת מכילה שלושה חסדים, ואם הגבורה תכיל את שלושת החסדים זה התיקון שלה (אותו הדבר, תפארת מכילה חמש גבורות – כשכל גבורה מכילה שלושה חסדים). לענין זה ספרי הקבלה מביאים מאחז"ל ממסכת שבת השייך ליום זה – יום ה-גל של השבת, הילולת הרוז'ינער – "כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא". כאן לא רק שכמות מסוימת של יין צריכה להכיל שלושה חלקים מים, אלא איכותי – כדי שיהיה השלמה ושיווי נכון אז על כל יין צריך לשים ג"פ מים, ואז זה הסימן שהוא חמרא אמיתי. אם הוא חלש מדי, ולא צריך שלושה מים, אז הוא לא יין. גם הארי, וגם כל המושג שאנו רוצים להבין – הגבורה הממותקת – אז אם אין בו את המינון המדויק הזה (מדת הדין זה דיוק) אז לא יין משובח. מאחז"ל זה הוא הפירוש של הגימטריא שגבורה עולה ג"פ חסד. "כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא" = ג פעמים תריג = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (שייך ליום ה-גל של השנה). מלמד אותנו מה זה הגבורה המתוקה – הגבור המותק – אחד שהוא גבורה, יין, אך הכי משובח כשנותנים לו שלש פעמים חסד, וזה מוציא את כל עצם השבח שלו.

נאמר את הווארט האחרון להיום: אמרנו שמה שמייחד את שבת בראשית זה הפטרת בראשית (שלא קראנו השנה, אך המנהג לומר גם את הפטרת השנה) שיש בה את שירת האריה – בראשית אותיות שבת-ארי – וזה מתאים לשבת בראשית, שהרי ההלכה הראשונה בשו"ע זה "יתגבר כארי". כל מיני דברים לומדים מפסוק זה – אם לדבר עם השב"כ או לא, איך הבחורים צריכים להתנהג (עם צוי הרחקה וכו') – כל התשובות לשאלות האחרונות. הווארט היה מאד פשוט ועמוק – הגאולה לא באה מחסד ("לא בכסף תגאלו") אלא רק מגבורה, אך רק מ"גבורה מתוקה" (= תשסז, זה השנה להגיע לכך), וזה כל כך לא מובן עד ש"עין לא ראתה". לסיום נעשה רמז יפה, שדורש לראות את כל הפסוק:

"הוי' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה יריע אף יצריח על אויביו יתגבר"

יש בפסוק גן אותיות, מספר לא זוגי, אז יש אמצע. הראש-תוך-סוף זה יקר. לפעמים סימן הפסוק רק ראש-סוף, אך סימן עוד יותר מובהק זה ראש-תוך-סוף – וסימן פסוק זה הוא יקר.אב זה עצם האריה, ומאלול עד הו"ר זה שאגת האריה, ושבת בראשית זה עוד הפעם שבת-ארי. כמה אריה צריך? לא גמרנו איתו? הסברנו שלעתיד לבוא אין כבר שאגות, והאריה שנשאר משבת בראשית לכל השנה (לא אריה שיוצא החוצה ושואג, או טורף אנשים אלא) זה אריה ששר את שירת האריה. שאנו נשיר את שירת האריה, בהרבה קולות. כתוב בחסידות שהשופר זה הכתר של כלי הנגינה – בכתר לא שומעים עדיין נגינה ממש, אך אם הכתר ישאר כתר בלי ספירות זה כאורות דתהו בלי כלים, וצריך ששאגת השופר תרד להיות שירה מענגת ומתוקה. השירה המענגת של האריה מתחילה משבת בראשית. בתוך שירת האריה יש גם "יריע אף יצריח", אך זה בתוך סימפוניה – זה כבר משהו אחר. זה "יריע אף יצריח" בתוך מו"ס (כפי שנתבאר שלשום) – היין ששוקט על שמריו בתוך מו"ס. כשהולכים לראות את האריה בגן חיות לא התכלית שהוא ישאג ואני מולו, אלא שנשיר ביחד.

ב"תשרי" יש כמה פירושים: תשרי מלשון התחלה (שרי בארמית) – זה ראש השנה. תשרי מלשון התרה (שרו לך) – זה כל נדרי של יום כיפור. יש תשרי מלשון "תשורי" – זה סוכין ברוח הקדש, בשמחת בית השואבה, בסוכות. יש תשרי מלשון שיר – "שירו להוי' שיר חדש" – וזה בשבת בראשית (שפסוק זה בהפטרתה). בשבת בראשית צריך לקבל החלטה לעשות ניגונים השנה, ואיך שמקבל החלטה זו כך 'שר לו' כל השנה. בתקו"ז צירוף של בראשית – שיר-תאב, שה' תאב לשיר. התורה פותחת בשיר-תאב וחותמת בשיר-אל (תאב = יג פעמים אל), וזה אחד מסודות "נעוץ סופן בתחילתן" ("אל" פותח יגהמ"ר ועולה יג במ"ק, ואחר כך פותחת התורה ב-יג פעמים אל).

נחזור: סימן שירת האריה (ה"שיר חדש") זה יקר – קשור למבואר ב"אדרא דמשכנא" שכל סיפור תיקון הפרצוף הפנימי והוצאת ט דקוני דיקנא דז"א נקרא "יקירותא דמלכא", ומי שזוכה לכל ה"יקירותא דמלכא" זוכה ל"הוי' כגבור יצא". אך יותר פשוט – חז"ל דרשו ש"ויקר" אלו תפלין, על פי הפסוק "כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך". "וטרף זרוע אף קדקד" – זה המבצע תפלין של הרבי. יש "הוי' כגבור יצא [בעצמו, ללא עזרה], כאיש מלחמות [מפקד טוב] יעיר קנאה, יריע אף יצריח [לעודד חיליו] על אויביו יתגבר" – ר"ת יקר, ש"אלו תפלין שבראש". רמז מצוין למבצע תפלין. זה שתפלין בראש מפחידים את האויב אומר כמה דברים: אם חסר למישהו אריה, וצריך להגביר את זה אצלו, תלוי בתפלין. קודם כל צריך לבדוק את התפלין. לא רק תפלין "על הראש" אלא "תפלין שבראש" – כשהתפלין נכנסות לראש זה הופך את האדם לאריה, "חכמת אדם תאיר פניו". כשמתחילים לראות עליך פני אריה אתה מתחיל להתגבר כמו שצריך, גם עם אהבה עזה לכל היהודים וגם אורות דתהו בכלים דתיקון. תפלין זה ודאי חפצא דקדושה, והכח שהחיל מקבל מהתפלין – שכתוב שבזכות זה "וטרף זרוע אף קדקד" – זה ודאי לא רק כח פיזי, אלא עליונות בעצם ש"על אויביו יתגבר", ואם יש עליונות עצמית ודאי מתגבר ומנצח. מי שעליון בעצם לא צריך להרביץ חזק – הוא מנצח רק מכח העליונות, וכולם משתחוים ונכנעים אליו.

אחרון אחרון חביב – למי שרוצה לקצר את כל הלימוד הזה רק לכוונה אחת קצרה – זה שם קדוש שמתמצת כל מה שאמרנו (ולא אמרנו): אראריתא, שם הכתר. זה האריה בתוך הכתר. חסר ה-יה, ללמד שדי ב-אר בשביל להיות אריה (כמו שדרשנו שלשום על ארז). אר-אריתא זה זיווג – אריתא/אריותא (כפי שכתוב בדניאל). גוב האריות זה תיקון של כאבי גב. הגב זה האחוריים, אך כתוב "אחרי לא יהיה" – כדי שלא יהיה שום בחינת אחוריים, ששם נתפס הגב, צריך להיות אריה. הדבר היותר עמוק – שקשור לאותו דבר – ש"גוב" כמו גֵב, בור, כשה' צמצם את האור אין סוף עשה גב, עשה חור, ובתוך הגב-החור הזה יש פנים ואחור – מתקן ענין זה מיניה וביה. אם יש כזו עצה, ויש מי שמפחד להכנס לגוב האריות (אף שלא צריך לפחד משום דבר בעולם כלל חוץ מה') – מה נאמר לו? לקרוא אותו פרק בדניאל ולכוון שמזדהים עם דניאל. השם הקדוש אראריתא = ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. סימן (וזה מפורש בקבלה) שהאריה קשור לאור – הבריאה של היום הראשון, יום החסד, ולכן "פני אריה אל הימין". אך אור זה גם אש – יש אפילו פסוק "באור אש" – ואז הופך לגבורה. האריה הכי חשוב בחז"ל זה אריה של אש היורד לאכול את הקרבנות. מזבח זה זאב (שאוכל בתחלה את הכבש), והאריה יורד לשם – אריות מתגברים על זאבים, כפי שאמרנו. אריה זה הוא דימוי אלקות – זה הדימוי הראשון של ה', ורואים במקדש שיורד כאריה (אם לא עובדים ה' כראוי יורד כלב – הס"מ). כתוב במסכת מדות שכל המקדש היה בנוי בצורה של אריה – גם גוף בית המקדש זה אריה. אם עושים סיבוב שערים כל חדש, צריך להקדיש אותו פעם לשירת האריה. מי שמתגעגע לבית המקדש מתגעגע להמחשת אריה בעולם, גם בבנין וגם על המזבח. זה גם מסביר שוב איך הולכות כאן ביחד החסד והגבורה, כי אור זה הבריאה של היום הראשון, אך האש זה בריאה של יום ראשון השני (מוצ"ש) – בידי אדם – ויום ראשון זה יום החסד. שם זה הוא שם של האריה, שם של הקב"ה – בין כל השמות המיוחדים בקבלה, הלא מפורשים, זה השם הכי גבוה. עב זה חסד, ו-מב זה גבורה, והכתר זה אראריתא. איפה יש אותו מספר ממש? "ויאמר אלהים נעשה אדם" – זה הקשר בין הבריאה הראשונה לתכלית הבריאה. אריה = אדם (= משולש ט) העליון (= משולש חי, ב"פ ט).

עוד רמז אחרון – כתוב במדקדקים ש"גבור" (האריה הוא הגבור, יסוד שמתגבר במלכות, כפי שהסברנו) זה לשון גובה. קודם אמרנו שהנשר עף גבוה. למה גבור זה לשון גבוה? (גם גב זה לשון גבוה, והולך עם האריות). יש פסוק שרומז במפורש לקשר זה – "כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו", ושם אומרים המדקדקים שזה לשון נופל על לשון. גם בפרשתנו פסוק של גובה-גבר – "גברו המים על ההרים". אם עיקר השער זה גב, אז מה עושה ה-ר (חוץ מזה שלתפארת הלשון)? רם. בסיפור גב האריות יש רם – "רמי לגובא דאריוותא" – השלכה (כמו "רמה" בשירת הים, זריקה ממעלה למטה). אצל משיח כתוב "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" – גבור זה איזה הרכב של "ירום... וגבה מאד" – אך בשביל זה צריך קודם כל להיות משכיל בחסידות ("הנה ישכיל עבדי").