התוועדות ח' ניסן (אנגלית)

ח' ניסן תשפ"אלא מוגה

בע"ה

מוצאי ח' ניסן תשפ"א – הקלטה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

חלק ראשון: סדר בכל העולמות

קיצור:

בהתוועדות ח' ניסן הסביר הרב כיצד בליל הסדר מתחדש בעצם כל סדר ההשתלשלות – דבר הבא לידי ביטוי בסדר העבודה שלנו בלילה הקדוש הזה. חלקה הראשון של ההתוועדות הוקדש להתבוננות ה'פשוטה' יותר, כיצד מקבילים ארבעת הבנים שבסדר לארבעת העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה, כאשר האבא עורך-הסדר מכוון כנגד אדם-קדמון, ממנו יוצאים ארבעת העולמות. פרק א מסביר בצורה פשוטה מהם ארבעת העולמות וכיצד מקבילים אליהם ארבעת הבנים, תוך העמקה בשאלות שלהם. פרק ב נותן מובן נוסף לסדר ה'עולמי' – השפעה על כל האנושות. לאור דברי רבי נחמן מברסלב כי ארבעת הבנים הם בעצם בניו ונכדיו של אברהם אבינו – יצחק-יעקב-ישמעאל-עשו – מוסבר כיצד עתיד אברהם אבינו לתקן גם את הנצרות והאיסלם, עשו וישמעאל בהם מתכללות כל שבעים אומות העולם. בסיומו של הפרק מצרף הרב, באופן מפתיע, את ישמעאל ועשו לשבעת הרועים של עם ישראל ומגלה כי דווקא כך מתקיים היעוד של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

שני החלקים הנוספים, מורכבים הרבה יותר – סדר השתלשלות הורחב מחמש המדרגות של א"ק אבי"ע לעשר מדרגות, כנגד עשר ספירות, ובהמשך אף ל-22 מדרגות, כנגד אותיות האלף-בית. בעבר כבר לימד הרב כיצד מכוונים 22 'רכיבים' של ליל הסדר לכל סדר ההשתלשלות ולכל העולמות, ובשיעור הנוכחי חידש הרב מהלך אחר בענין, כאשר כל 22 המדרגות 'חזרו' לתוך ארבעת העולמות.

א. ארבעה בנים כנגד ארבעה עולמות

הכנה לגאולה

ערב טוב לכולם. היום ח' ניסן. בדיוק בעוד שבוע נחגוג אי"ה את חג הפסח, חג הגאולה, "זמן חרותנו" – הזמן בו יצאנו ממצרים. בפסח יוצאים מכל המיצרים, האישיים והלאומיים. אנחנו בדרך לקראת הגאולה וצריך להתכונן אליה, ברוחניות ובגשמיות. ראוי גם לציין שח' ניסן הוא יום הודיה ושמחה מיוחד עבורי ועבור הרבים שהיו עמדי, מכיון שזהו יום השחרור-הגאולה שלי לפני עשרים וחמש שנה.

היום כולם מאד עסוקים לקראת פסח – מנקים את הבית, מנקים את הלב, שיהיה נקי מחמץ, מישות, מגאוה, מאגו, מהתנשאות שלילית. עובדים במרץ כדי להיות מוכנים לאכול את המצות של הפסח שמבטאות את הבטול העצמי שלנו בפני ה' ואת הקבלת-עול מלכות שמים שלנו, שצריכה להיות בשמחה ובתענוג – תענוג שזכינו להיות יהודים, שה' נתן לנו תורה ומצוות, ושיש לנו מצוה מיוחדת כזו של אכילת מצה שבעה ימים. נדבר על כך הערב.

ליל הסדר וסדר השתלשלות

הערב נעשה מבט-על על כל ליל הסדר ונתבונן כיצד הלימוד הבסיסי של פסח ושל ליל הסדר הוא חזרה על כל סדר ההשתלשלות. 'סדר' בקבלה וחסידות הוא גם סדר ההשתלשלות, בו ה' ברא את העולם – מהתחלה ועד הסוף.

בליל הסדר עצמו, בתחלת ההגדה של פסח, רשומים במעין שיר של חרוזים חמשה עשר הצעדים של ליל הסדר – יותר סדר-שלבים ממה שיש בשאר מצוות התורה. ארבע הכוסות לא נכללות ב-15 הצעדים, וכאשר מוסיפים אותן יש כבר 19 מדרגות, ויש עוד שלש מדרגות (כוס של אליהו, הפזמונים שאחרי ההגדה ואמירת שיר השירים) שמביאות אותנו ל-22. בקבלה וחסידות מוסבר שכל צעד בבריאה מכוון כנגד אחת מאותיות האלף-בית. בהגדה המודפסת של גל עיני יש בסוף ההגדה [ב] תרשים של 22 אותיות האלף-בית כנגד הצעדים השונים של הסדר, בהקבלה לכל סדר ההשתלשלות.

בפסח, בליל הסדר, כל היקום נברא מחדש. אנחנו בחדש ניסן, חדש האביב, זמן בו כל הבריאה מתחדשת – ובליל הסדר כל העולמות נבראים מחדש. זו נקודת הקדמה להתבוננות שלנו הערב.

ארבעת הבנים

נתחיל במשפט שמופיע בתחלת ההגדה: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה" – כל בן שואל את השאלה שלו בסגנון אחר, והאבא בהגדה עונה לבן שלו באופן אישי בהתאם להבנה שלו, בהתאם לנשמה שלו, בהתאם למקום הרוחני שלו. מי הם ארבעת הבנים? לפי סדר ההגדה:

הבן הראשון הוא "אחד חכם". החכם של ההגדה הוא צדיק.

הבן השני הפוך ממנו – הבן הרשע, "אחד רשע".

הבן השלישי הוא "אחד תם", הבן הפשוט ('אָן חכמות', בלי חכמות).

הבן הרביעי הוא ה"ואחד שאינו יודע לשאול". בחסידות מוסבר [ג] שהמלה שאלה בעברית היא גם שאלה אינטלקטואלית – יש קושיא שאני מבקש מאבי לענות עליה – אבל גם בקשה, כמו בקשת מתנה. כל ילד מבקש מאבא ואמא שלו 'תן לי את זה, תן לי את זה' – הוא מרגיש צורך לבקש (ילד קטן מבקש בבכי, וכמבואר בחסידות שאצל השי"ת כולנו ילדים קטנים...). יש מישהו כל כך קשוח-לב עד שאינו יודע לשאול-לבקש כלום – לא לשאול שאלה שכלית ולא לבטא צורך רגשי. זהו הבן הרביעי, עליו כתוב "את פתח לו [ד]" – עליך לפתוח את לבו, אז הוא יהיה מסוגל לשאול ואתה תוכל לענות באופן מותאם לנשמתו שלו ולגלות-להאיר את חכמתו המיוחדת [ה].

ארבעה עולמות

האריז"ל מסביר [ו] שארבעת הבנים שמנויים בהגדה גם מקבילים לארבעת העולמות – אצילות-בריאה-יצירה-עשיה:

העולם הראשון הוא אצילות, העולם העליון. בעולם האצילות הכל באחדות אחת עם ה'. אחריו באים שלשה עולמות עם מודעות-עצמית, בהם יש משהו לצד האלקות – משהו שנברא, שהוא מרגיש את עצמו אני. זהו האגו, החמץ שצריכים לבער לפני שנכנס חג הפסח.

העולם הראשון בין שלשת העולמות התחתונים הוא עולם הבריאה – עולם שבו יש תחושה שהרגע משהו התהווה יש מאין, משהו היולי שצריך לקבל צורה כל שהיא. מתחתיו נמצא עולם היצירה – כאן המציאות ההיולית שהיתה מקבלת צורה מסוימת, אבל הצורות הן עדיין כלליות. העולם התחתון הוא עולם העשיה, בו הנבראים הם פרטים, שיש להם עוד יותר מודעות עצמית [ז]. בעולם הבריאה יש רק מודעות של קיום. בעולם היצירה מרגישים את הקשר לאלקות – הצורות עדיין מרגישות את הבטול שלהן למקורן. אבל בעולם העשיה כל פרט מרגיש את עצמו קיים באופן נפרד. שם צריך מאמץ עצום כדי להתחבר מחדש למקור הרוחני.

ולסיכום [ח]:

אצילותאין

בריאהיש

יצירהכלל

עשיהפרט

הקבלת הבנים לעולמות

כל אחד מארבעת הבנים בליל הסדר שייך לאחד מארבעת העולמות הללו. זו נקודת-המבט הראשונה דרכה ניגש להבנת הסדר. הקבלת ארבעת הבנים לארבעת העולמות מוסברת בקבלה וחסידות:

מאד ברור שעולם האצילות, העולם העליון, שהוא מציאות אלקית גמורה, בלי מודעות עצמית, מקביל לבן העליון, הבן החכם. השאלה שלו, "מה העדֹת והחֻקים והמשפטים אשר צוה הוי' אלהינו אתכם"[ט], מעידה על הזדהות-התכללות עם המציאות האלקית, "הוי' אלהינו", אך ביחס לפרטי העבודה בשלשת העולמות התחתונים (אותם מתקנים העדות, החקים והמשפטים) הוא מתבטא 'מבחוץ', "אתכם", משום שלו-עצמו אין מודעות עצמית [י].

בסדר ההגדה, מיד אחרי הבן החכם בא הבן הרשע – שצריך להקביל לעולם הכי תחתון, כמו שהבן החכם מקביל לעולם הכי עליון. הרשע לא אמור להקביל לעולם השני, עולם הבריאה, אלא לעולם הרביעי, עולם העשיה, בו כל נברא מרגיש את עצמו נפרד לגמרי (לכן הבן הרשע מוציא את עצמו מן הכלל בשאלת "מה העבֹדה הזאת לכם"[יא]). למה הוא נמנה שני, ולא רביעי? יש ווארט מפורסם בחסידות [יב], שכאשר האבא מסדר את שלחן הסדר הוא מושיב את הבן הרשע ליד הבן החכם, מתוך תקוה שלבן החכם תהיה השפעה חיובית על הבן הרשע – שיחזור בתשובה. זו הסבה שהוא מנוי שני, אבל המקום האמתי שלו הוא העולם התחתון – עולם העשיה.

הבן התם (הפשוט) מקביל לעולם הבריאה – שם עדיין יש רק חומר פשוט, אין צורות מורכבות שתופסות מקום. בעולם הבריאה, "בורא חשך"[יג], אי אפשר עדיין לשאול שאלות מורכבות ומפורטות – ורק עצם חווית המציאות מעוררת שאלה-תמיהה "מה זאת?"[יד] (בגימטריא "אחד תם"!).

הבן שאינו יודע ואינו מסוגל נפשית לשאול שייך לעולם היצירה – הוא לא יודע לשאול שאלות שכליות ולא שאלות רגשיות, כמו שאמרנו. ב"כללים" של עולם היצירה הכל נראה חתוך וברור, כך שאין שאלות שכליות [טו], וגם אין חסרונות (שמתחילים במציאות הפרטית-הממשית), כך שאין שאלות-בקשות רגשיות.

כך מסביר האריז"ל את הקבלת ארבעת העולמות:

אצילותאחד חכם

בריאהאחד תם

יצירהאחד שאינו יודע לשאול

עשיהאחד רשע

האבא של ארבעת הבנים הוא אבינו שבשמים וגם האבא שבסדר. יש אבא לארבעת הבנים, והוא המושיב כל אחד מהבנים במקומו (כנ"ל).

"בין כך ובין כך קרויים בנים"

יש מחלוקת מפורסמת בגמרא [טז] האם כל נשמות ישראל – טובים או רעים, לא משנה מצבם הרוחני – נקראים בנים של ה', או שרק כאשר עושים את רצון ה' נקראים בנים וכאשר לא עושים את רצון ה' כראוי נקראים עבדים. רבי מאיר אומר ש"בין כך ובין כך קרויים בנים" – נשמות ישראל, לא משנה מה מצבן, אפילו הרשעים, נקראות בנים. ההלכה [יז] היא כרבי מאיר, שבכל המקרים נשמות ישראל הן בנים של ה'.

ארבעת הבנים בהגדה הם מקור מובהק לדעת רבי מאיר – גם הבן הרשע הוא אחד מ"כנגד ארבעה בנים". זו עוד נקודה חשובה: ההגדה קוראת לבנים "אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול" – כל בן נקרא "אחד". כל הבנים נקראים "אחד" כי כולם – כולל הבן הרשע, חידוש – קשורים ל"אחד" האמתי, ה' אחד [יח]. יש בכך רמז יפה: ד"פ אחד (13) עולה בן (52). כל ארבעת הבנים יחד הם בן אחד גדול – בני ישראל, בנים של ישראל-סבא.

האבא – אדם קדמון

זו היתה ההקבלה הראשונה – ארבעת הבנים של הסדר מקבילים לארבעת העולמות. בארבעת העולמות, מי האבא? ברוחניות – האבא הוא ה'. בגשמיות – יש אבא פיזי לארבעת הבנים שצריך לערוך את הסדר.

אדמו"ר הזקן פותח בהלכות פסח [יט] שיש שמונה מצוות בפסח – שלש מצוות עשה וחמש מצוות לא תעשה. שלש מצוות עשה הן: (א) לבער את כל החמץ לפני פסח. (ב) לאכול מצה בליל פסח. (ג) לומר את ההגדה. המצוה השלישית היא המצוה של האבא – "והגדת לבנך"[כ]. האבא כאן מצווה לומר את ההגדה לכל אחד מארבעת הבנים בדרכו האישית, במענה לשאלה היוצאת מהלב שלו – להדריך אותו כיצד להיות יותר ויותר קרוב לקב"ה. בגאולה האחרונה, של משיח, כל העולם יתקרב לה'.

אם המצוה של ההגדה היא לאבא – מי הוא האבא בתרשים של סדר ההשתלשלות? כתוב בקבלה וחסידות שמעל ארבעת עולמות יש עוד רמה של מציאות אחרי הצמצום הראשון של אור הקב"ה שנקראת אדם קדמון (א"ק). א"ק אינו אין-סוף מוחלט, יש בו גבול מסוים. עולם האצילות נקרא כך כי הוא נאצל – אפשר לחשוב שהוא נאצל ישירות מאור אין סוף של ה', אבל יש ביניהם את א"ק, בלשון הקבלה, שהוא מכונה המאציל ביחס לעולם האצילות. אדם קדמון פירושו הדימוי המוחלט, הראשון, ה"צלם אלהים"[כא], בו ה' ברא את האדם – אבל הוא גם המדרגה שמעל ארבעת העולמות. אדם קדמון קודם לבריאת אדם הראשון – אדם הראשון נברא בצלמו של אדם קדמון. הוא מעל ארבעת העולמות וגם מתלבש בתוך ארבעת העולמות – הרגלים שלו יורדות עד סיום עולם העשיה [כב], הבן הרשע בסדר. אדם קדמון, האבא של ארבעת הבנים, נמצא ממש בתוך הבן הרשע שלו – בתוך כל ארבעת הבנים שלו.

אם כן, יש לנו כעת חמש מדרגות שונות – האבא של הסדר, אדם קדמון; הבן החכם, אצילות; הבן התם, בריאה; הבן שאינו יודע לשאול (עדיין, עליך לפתוח אותו, ללמד אותו לשאול), יצירה; הבן הרשע – שבהגדה "הוציא את עצמו מן הכלל"[כג], מן הכלל של עם ישראל (וגם "מן הכלל" של עולם היצירה) – העשיה. כמו שאמרנו, כל הבנים יחד מתחברים ל"אחד", ולכולם יש את האבא, הוא המצווה ללמד כל אחד מהם, ובקבלה הוא מקביל לאדם קדמון.

ב. אברהם וארבעת הבנים – תיקון האנושות

ארבעת בני אברהם – יצחק, יעקב, ישמעאל, עשו

כעת נפנה להסבר מאד יפה של ארבעת הבנים שכותב רבי נחמן מברסלב בלקוטי מוהר"ן [כד]. הוא אומר שהאבא כאן הוא אברהם, האב הראשון של עם היהודי, שהוא בעצם האבא של כל האנושות. כאשר ה' מוסיף ה לשמו, וקורא לו אברהם, הוא נקרא "אב המון גוים"[כה]. יש לו ארבעה בנים, מתאים לכך שחז"ל מלמדים שגם הבן הרשע – הוא בן. בתורה, עוד לפני בני יעקב, שהם בני ישראל, בשלשת הדורות של האבות יש ארבעה בנים. לאברהם, האבא, יש ארבעה בנים – יצחק, בנו משרה; ישמעאל, מהגר; וגם ליצחק יש תאומים, שגם הם בני אברהם, שהרי בני בנים הרי הם כבנים [כו] – יעקב ועשו. על "ויטע אשל בבאר שבע"[כז] דרשו חז"ל כי הוא מעודד שאלות-בקשות, "שאל מה תשאל"[כח], כאשר ארבעת הפתחים של אהל אברהם פותחים ("את פתח לו") ומעודדים את שאלות ארבעת הבנים [כט].

הקבלת ארבעת הבנים של אברהם לארבעת הבנים של הסדר היא מאד ברורה:

הכי פשוט שיעקב הוא הבן התם, כפי שהוא נקרא בתורה – "יעקב איש תם"[ל]. המשמעות של פשוט-תם הוא כנה. הוא עובד את ה' בתמימות, לא הולך ב"גדולות ונפלאות ממנו"[לא]. מה העיסוק שלו? הוא תלמיד חכם, לומד תורה באהל ("יעקב איש תם יֹשב אהלים"), אבל הוא תמים עם ה'. אם כן, הבן התם הוא יעקב.

הבן הרשע ודאי מקביל לעשו, כפי שמכנים אותו – עשו הרשע (והוא סוד עולם העשיה, כפשוט). שני אלה מאד ברורים.

הבן החכם, המדרגה הכי גבוהה, הוא יצחק. על יצחק כתוב "בן חכם ישמח אב"[לב]. השם יצחק משמעותו שמחה ושחוק – הוא משמח את אביו, כי הוא בן חכם. יצחק מקביל לעולם האצילות, שאין בו מודעות עצמית, ולכן הוא היחיד שהקב"ה מייחד עליו את שמו בחייו [לג].

אם כן, יצחק הוא הבן החכם, יעקב הבן התם ועשו הבן הרשע – מה עם הבן הרביעי? רבי נחמן מסביר שהוא ישמעאל. זהו הסבר מאד יפה. הבן שלא יודע לשאול – גם לא יודע לבקש מחילה. כשהוא עושה משהו רע – הוא לא בדיוק יודע מה עשה מוטעה. הוא רוצה שאבא שלו יאהב אותו ויסלח לו – אבל הוא לא יודע איך לבקש, שהרי הוא אפילו לא יודע מה הוא עשה מוטעה. בדור שלנו זו הבנה עמוקה ביחס לנשמות של בעלי תשובה – הם מתקרבים לה', אבל לא יודעים אפילו מה לבקש-לשאול, כי לא יודעים במה הם טעו. העובדה שהם לא יודעים מה היה לא טוב – היא גופא חלק מהתיקון שלהם. הם רוצים להתקרב לה', אבל לא יודעים לבטא זאת – עליך לפתוח להם. הם התרחקו מה' וזה מה שצריך לתקן, אבל צריך שמישהו ילמד אותו מה הוא עשה מוטעה ומה הוא חושב מוטעה – בעל תשובה צריך לתקן לא רק את המעשים אלא גם את דפוסי החשיבה וההתנהגות שלו.

זו דרך נוספת להסביר את ארבעת הבנים.

המהפכה הרביעית – תיקון הנצרות והאיסלם

הדבר המדהים בהסבר הזה של רבי נחמן הוא שהלימוד שכל נשמות ישראל נקראות בנים המחוברות לה' אחד, "בין כך ובין כך קרויים בנים", הולך כאן גם על ישמעאל ועשו, שנים מהבנים. ישמעאל ועשו אינם בנים יהודיים! איך הם נכנסים כאן לתמונה?! צריך לומר שהלימוד הזה הוא מאד משיחי – הסבר ששייך למה שאנחנו קוראים המהפכה הרביעית [לד], לימוד התורה לכל אומות העולם. כתוב בקבלה וחסידות [לה] ששבעים אומות העולם מתחלקות ל-35 תת-עמים של ישמעאל ו-35 תת-עמים של עשו – ישמעאל ועשו כוללים את כל שבעים האומות.

מה ההבדל הרוחני בין ישמעאל לעשו? ישמעאל הוא האיסלם ועשו הוא הנצרות. לפי הרמב"ם [לו], איסלם אינו עבודה זרה. הוא לא אמונה אמתית באלקי ישראל, כמובן, אבל אינו עבודה זרה – הוא עדיף לאינם-יהודים. הנצרות, לעומת זאת, היא עבודה זרה לפי הרמב"ם [לז].

זהו אחד ההסברים לעובדה המדהימה שעל אף שהרמב"ם פוסק שאסור לשוב למצרים [לח] – הוא עצמו גר במצרים. יש לכך הרבה הסברים, ואחד מהם הוא שכאשר הרמב"ם הגיע לארץ ישראל – היו מסעות הצלב. הארץ היתה אז תחת יד עשו, הנצרות, ולא תחת יד ישמעאל, האיסלם, ואילו מצרים היתה תחת האיסלם. הוא העדיף לא להיות תחת הנצרות, אפילו בארץ ישראל, ארץ הקדש, כי השלטון שלהם הוא 'מקיף' על הארץ, אלא להיות במצרים, תחת האיסלם. היו תקופות שתחת האיסלם היה יותר טוב גם בגשמיות, אבל פה השאלה היא מה עדיף ברוחנית – מה מוטעה יותר, מה גרוע יותר. אצל הרמב"ם ברור לגמרי שהנצרות יותר גרועה מישמעאל – מתאים לדברי רבי נחמן כאן, שישמעאל שייך לעולם יותר גבוה, עולם היצירה. יצירה היא לשון יצר, יש בה יצר טוב ויצר הרע ומאבק בין שני היצרים, אבל עולם העשיה גרוע יותר – זהו עולם של ריבוי ופירוד, שהוא כבר עבודה זרה. על עולם העשיה כתוב "אף עשיתיו"[לט], אף לשון חרון-אף [מ], על עבודה זרה שבעולם העשיה. בעולם היצירה יש שיתוף [מא] – אמונה בשיתוף של עוד כח בשליטה על העולם. ליהודים – שיתוף אסור. לגוים – יש דעות שהוא מותר [מב]. האיסלם אינו טוב, אבל יחסית הוא טוב יותר מהנצרות [מג].

שוב, רבי נחמן כאן מתקן את כל העולם – הוא אומר שארבעת הבנים כוללים את ישמעאל ועשו, הבן שאינו לשאול והבן הרשע. משהו מדהים לומר. כל שבעים האומות נכללות כאן בישראל (מזכיר את נבואת ישעיהו לימות המשיח: "ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה למצרים ולאשור ברכה בקרב הארץ. אשר ברכו הוי' צבאות לאמר ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור ונחלתי ישראל"[מד]).

שבעת האושפיזין עם ישמעאל ועשו

בסוכות יש שבעה אושפיזין [מה] – אברהם, יצחק, יעקב (שלשת האבות), משה, אהרן (שני הגואלים, שהוציאו אותנו ממצרים), יוסף הצדיק ודוד המלך. אלה שבעת הרועים – רועי הצאן של עם ישראל. מה קורה כאשר מצרפים לשבע הנשמות הללו את שתי הנשמות שכוללות את כל אומות העולם? הרי אברהם הוא האבא של כולם.

אם עושים חשבון, אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף דוד ישמעאל עשו עולים מספר מאד חשוב ויסודי – 2236, פעמיים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[מו] (שאומרים ערב ובקר בכל יום תמיד – ערב רומז להתכללות ישמעאל ועשו בישראל ובקר לישראל עצמו), פסוק האמונה שלנו באחדות המוחלטת של ה', ששוה הוי' פעמים אלהים. שם הוי' שייך לעם ישראל ושם אלקים שייך לכל האומות ולכל הבריאה. כאשר מאחדים את שניהם יחד, שני הממדים באלקות, הוי' פעמים אלהים, מקבלים את שבעת הרועים יחד עם ישמעאל ועשו. זהו מבט משיחי, לפיו כל העמים יבואו ויצטרפו להכרה באחדות ה'. רש"י מסביר על "שמע ישראל" שכאשר אומרים "הוי' אלהינו הוי' אחד" יש לכוון שבהוה ה' הוא רק אלקינו, שייך רק לעם ישראל, אבל בעתיד יהיה "הוי' אחד", "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[מז]. ההסבר הזה מתאים לגימטריא שכעת ראינו.

אם כן, כעת יצא לנו שאברהם אבינו הוא אדם קדמון. האם יש סימן מיוחד לכך שאברהם הוא אדם קדמון, האבא של הסדר? השם אברהם מתחיל באותיות אב – הוא האב הראשון. יש אחריו עוד שני אבות, אבל בשמם אין אותיות אב – הוא האב הכללי, יש לו אב בשם. האותיות הבאות הן רהם – הם בגימטריא אדם ו-ר בגימטריא קדמון[מח]. זהו סימן מאד יפה שאברהם אבינו הוא האבא של כל סדר השתלשלות אחרי הצמצום הראשון – הוא עצמו אדם קדמון. כאדם קדמון הוא "אב המון גוים". המהפכה הרביעית היא להחזיר את כל העולם לאחדות, גם את ישמעאל ועשו, הבן שאינו יודע לשאול (רגשית ושכלית, הבן שלא יודע מה הוא לא עושה בסדר וגם לא חש צורך לבקש סליחה) והבן הרשע. בסוף עשו גם נכלל עם התאום שלו – יצאו מאותו רחם, של רבקה אמנו. בתורה יעקב אוחז בעקב עשו [מט] כדי להחזיר אותו. זו העבודה של המשיח [נ].

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

ההכנות לפסח – נקיון הבית מחמץ והלב מישות – הן הכנה לאכילת המצב מתוך קבלת-עול רווית תענוג.
בליל הסדר מתהוה מחדש כל סדר ההשתלשלות.
כל בן שואל את שאלותיו, השכליות והרגשיות, לפי אופיו ומקומו הרוחני – ועל האבא לענות בהתאם.
כשהבן אינו יודע לשאול יש לפתוח אותו עד שיצליח לשאול את שאלותיו – ואז לענות להן.
"בין כך ובין קרויים בנים" – גם החכם-הצדיק וגם הרשע הם מארבעת הבנים בליל הסדר.
כל אחד מהבנים קשור ל"אחד" האמתי – "הוי' אחד".
האבא בליל הסדר הוא כנגד אדם-קדמון – כל הבנים-העולמות יוצאים ממנו והוא נמצא ממש בתוך כל אחד מהם.
הבן שאינו יודע לשאול הוא אב-טיפוס של בעלי תשובה בדורנו – הם לא יודעים (ואולי גם לא צריכים) לבקש מחילה משום שכלל לא יודעים במה טעו.
בעל-תשובה צריך לתקן גם את מעשיו וגם את השקפותיו.
הרמב"ם פוסק שהאיסלם אינו עבודה זרה והנצרות כן – לכן הוא העדיף לגור במצרים תחת שלטון מוסלמי מאשר בארץ ישראל תחת שלטון נוצרי.
ישמעאל ועשו, צאצאי אברהם, הן הנשמות הכלליות של כל אומות העולם – בתיקונן מקרב אברהם את כל "המון גוים" לעבודת ה'.
עבודת משיח היא עבודת אברהם אבינו – סוד אדם-קדמון – להביא את כל האנושות תחת כנפי השכינה.

חלק שני: שבעת הרועים לפני ואחרי הצמצום

קיצור:

הדגש בחלק הראשון היה על הקבלת ארבעת הבנים של הסדר לארבעת העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה ואביהם לאדם-קדמון הכולל את ארבעת העולמות היוצאים ממנו. חלקו השני של השיעור מוסיף קומה שלמה בהתבוננות – עוד חמש מדרגות אלוקיות שלמעלה מהעולמות (המשתקפות) בחמש המדרגות של העולמות. את מבנה עשר המדרגות שמצטייר כאן מקביל הרב גם לעשר הספירות עצמן, תוך חידוש נאה בהופעה של שבעת הרועים בתוך המדרגות הללו. זהו שיעור ל'משכילים', שעושה סדר תמציתי, יפה ובהיר בתפיסת חידושי החסידות בסדר ההשתלשלות.

א. עשר מדרגות – לפני ואחרי הצמצום

לעלות למדרגות שלפני הצמצום

בחלק הראשון של השיעור דברנו על חמש מדרגות שיש בעולמות – אדם קדמון וארבעת העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה (אותן הקבלנו לאבא של ליל הסדר ולארבעת הבנים, שהם עצמם אברהם אבינו – "האדם הגדול בענקים"[נא], כנגד אדם קדמון – וארבעת בניו-נכדיו: יצחק החכם, יעקב התם, ישמעאל שאינו יודע לשאול ועשו הרשע [נב]).

כל המדרגות הללו הן מדרגות בעולמות שלאחר הצמצום הראשון. אפילו אדם קדמון נקרא "אדם דבריאה"[נג] – הוא נברא-התחדש אחרי הצמצום הראשון של אור ה'. מה יש לפני כן? עוד חמש מדרגות של אלקות. כתוב שאצל החסידים הראשונים ה'מבחן' להעמקה בחסידות היה כמה מדרגות הם יכולים למנות ולפרט באלקות לפני הצמצום הראשון.

יחיד-אחד-קדמון

כתוב בחסידות [נד] שלפני הצמצום, בתוך האין סוף, יש שלש מדרגות כלליות. נסביר אותן כעת, אך לא נוכל להעמיק יותר מדי. המדרגות האלה כה גבוהות, עד שבלשון הקבלה קשה לדבר עליהן, אין להן שמות, אבל בחסידות הן נקראות יחיד-אחד-קדמון. נסביר בקיצור מלמטה למעלה:

"קדמון" היינו קוי המתאר של כל המציאות שעתידה להיות, "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[נה] – השרטוט האלקי של הבריאה (בלו-פרינט). כתוב [נו] שהתורה הקדומה היתה ה"דיפתראות ופינקסאות", התכנית של כל הבריאה עוד לפני הצמצום הראשון, עליה נאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[נז].

למעלה מזה ישנו הרצון הפשוט של ה' להיטיב, שהוא ענין "עלית הרצון" לבריאת העולם ("כד סליק ברעותיה למברי עלמא"[נח]) – ה' הוא טוב ורוצה להיטיב לברואיו. "טבע הטוב להיטיב" הוא המניע של הבריאה [נט] – הוא ברא את העולם כדי לגלות את הטוב המוחלט שלו. זו דרגת "אחד", וכידוע [ס] הרמז שבחילוף אותיות אטב"ח [סא] אחד מתחלף בטוב.

[ולתוספת העמקה: בכתבי האריז"ל מוסבר [סב] שחילוף אותיות אטב"ח שייך בכללות לספירת המלכות, שלפני הצמצום הראשון היינו מה שרצון ומחשבת "אנא אמלוך" נכללים בדרגת "אחד" (שגם היא כינוי למלכות ה'[סג]), טבע הטוב להיטיב, וכמבואר בדא"ח [סד] שעל מנת להיטיב באמת צריך שה' יהיה מלך, כאשר "אין מלך בלא עם"[סה]. זהו סוד פתיחת ספר הזהר הקדוש במשפט "בריש הורמנותא דמלכא כו'"[סו]. והרמז: אחד טוב בהכאת אותיות – א פעמים ט, ח פעמים ו, ד פעמים ב – עולה ה פעמים אחד, שם א-דני, שם המלכות שגילה אברהם אבינו [סז], איש החסד (הרצון הפשוט להיטיב), עליו נאמר "אחד היה אברהם"[סח] "כי אחד קראתיו"[סט]. לכן גם "עלית הרצון" עולה ראש השנה, יום המלכת ה' למלך על כל הארץ, חידוש רצונו יתברך לברוא-להבריא את עולמו בחסד וברחמים כו', וד"ל.]

בדרגת "יחיד" אין שום דבר חוץ מעצמותו יתברך, היינו מה ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו"[ע]. בלשון הרבי הרש"ב היינו "העלם העצמי של אור בעצמות המאור"[עא] שעליו נאמר "ישת חשך סתרו"[עב] (בחינת החשך שקדם לגילוי אור, "ברישא חשוכא"[עג] למעליותא).

אלה שלש הדרגות שלפני הצמצום. יש גימטריא יפהפיה, ששתי הדרגות הראשונות, יחיד-אחד, עולה אדם, כך ששלש המדרגות יחיד-אחד-קדמון עולות יחד אדם קדמון. נמצא שאדם קדמון, אחרי הצמצום, הוא השתקפות אלקית של כל מדרגות האין-סוף שלפני הצמצום. הוא מוגבל, אבל משהו בגבול שלו – הגבול של אברהם אבינו (אותו הקבלנו לאדם קדמון) – משקף את כל שלש המדרגות של אין-סוף הבלתי בעל גבול שלפני הצמצום (וכידוע [עד] שבשם "אדם קדמון" התואר "אדם" הוא על שם הגבול שלאחר הצמצום ואילו התואר "קדמון" על שם השתקפות הבלי-גבול שלפני הצמצום [עה]).

רשימו וקו – מקום וזמן

אחרי שלש המדרגות שלפני הצמצום – יחיד-אחד-קדמון – בא הצמצום. הצמצום עצמו אינו סוג של מציאות – אבל הוא יוצר מציאות, מקום וזמן, קודם מקום ואחר כך זמן:

ה' אומר "הנה מקום אתי"[עו] (המקום הוא אתי, בתוכי [עז]) – המקום הוא הרשימו שנותר לאחר הצמצום מהאור האלקי שלפני הצמצום. מוסבר בקבלה ובעיקר בחסידות [עח] שהרשימו הוא גילוי כח הגבול שבאין סוף – הכח של האין סוף להגביל את עצמו, כח שנמצא בתוך האין סוף. אין-סוף אמתי כולל הכל – אם אתה באמת בלתי-מוגבל אתה צריך לכלול גם את כח הגבול [עט]. אחרי הצמצום מופיע כח הגבול בפני עצמו, והוא נקרא אותיות הרשימו שלא נגע בהן הצמצום [פ] – הן לא השתנו בשום צורה, אבל אחרי הצמצום הן מופיעות בפני עצמן. שוב, לרשימו קוראים מקום.

אחר כך, לתוך החלל נמשך קו של אור אלקי אין סופי, אין סופיות מרוכזת (צמצום לשון ריכוז, כמו "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון"[פא], ולא צמצום לשון סילוק). הקו הוא סוד ממד הזמן בבריאת העולם (הכינוי השלם של הקו הוא "קו וחוט", כנגד שתי אותיות ק-ו – חוט על שם "חוט של תקוה", לשון קו, "קוה אל הוי'... וקוה אל הוי'"[פב], "טוב הוי' לקֹוָו"[פג] – התקוה היא ש"יהיה טוב", הזמן יפעל לטובה). הקו חודר לתוך המקום ליצור מרחב אחיד של מקום-זמן (סוד הזכרון, היינו מה ש"הצמצום אינו כפשוטו" אלא שגם לאחר הצמצום יש זכרון של כל מה שהיה-ישנו לפני הצמצום [פד])[פה], וכמו שיתבאר.

לידת המציאות מיחוד הקו והרשימו

שוב, אחרי שלש המדרגות של אין-סוף לפני הצמצום יש עוד שתי מדרגות של מציאות, שרשי המקום והזמן – רשימו וקו. לאחר מכן המקום והזמן מתאחדים, כמו בנישואין, ומכך נולד אדם קדמון. אדם קדמון הוא סוג של מציאות נבראת, כללית אמנם, ואילו הקו הוא אלקות נקיה עוד לפני שיש מציאות של עולם. אדם קדמון הוא לפני המציאות הפרטית של אצילות, אבל הוא נקרא "אדם דבריאה" – ומעליו אלקות פשוטה.

נמצא שהאלקות כוללת את שלש המדרגות שלפני הצמצום יחד וגם את שתי המדרגות של מקום וזמן שלאחר הצמצום, רשימו וקו. שלש המדרגות הן אין סוף, בלתי-מוגבלות, ואחר כך עוד יש עוד שתי מדרגות של אלקות צרופה, אלקות מצומצמת, הרשימו והקו, כאשר הזיווג ביניהן מוליד את המציאות הנבראת הראשונה, אדם קדמון.

אם כן, כעת יש לנו חמש מדרגות מוגדרות של אלקות לפני המציאות הנבראת הראשונה, אדם קדמון (ה'אבא' של ליל הסדר) ואחר כך עוד חמש מדרגות (האבא וארבעת הבנים), כאשר המציאות הנבראת משקפת את המציאות האלקית שלפני הבריאה.

משה, אהרן, יוסף ודוד

שוב, בחלק הראשון של השיעור למדנו שאברהם אבינו הוא האבא של הסדר, א"ק, וארבעת הבנים, שכנגד אבי"ע, הם יצחק, יעקב, ישמעאל ועשו. שם גם התבוננו ברמז פלאי שמחבר את ישמעאל ועשו לשבעת הרועים – אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, דוד – וראינו שכל הנשמות הללו יחד עולות הוי' פעמים אלהים (פעמיים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד").

כעת נרחיב את ההתבוננות בשבעת הרועים, לפי המדרגות שהוספנו כעת:

שתי המדרגות של זמן ומקום מקבילות למשה ואהרן. הספירה של משה היא נצח, הוא שייך לסוד הקו – מציאות הזמן הנצחית (השתקפות והמשכת הלמעלה-מן-הזמן, שלפני הצמצום, בזמן שלאחר הצמצום), הופעת ה' אחרי הצמצום. אהרן הכהן הגדול שייך למקום הקדוש, המשכן, אהל מועד, המקדש, כאמור בו "ומן המקדש לא יצא"[פו] – הוא האחראי על הקדושה במרחב, הוא מגלה את הקדושה של ה' במקום (שרש המקום לפני הצמצום כפי שהוא מתגלה לאחר הצמצום הוא סוד "מקום הארֹן – אותיות אהרן – אינו מן המדה"[פז], וד"ל).

שוב, מקום הוא אלקות – "הנה מקום אתי", הקב"ה נקרא מקום, הוא המקום, כמו שאומרים בהגדה של פסח "ברוך המקום". אם "ברוך המקום" הוא כנגד אהרן הרי ש"ברוך שנתן תורה לעמו ישראל" הוא כנגד משה, כפשוט, ופעמיים "ברוך הוא" היינו "הוא אהרן ומשה" "הוא משה ואהרן"[פח], ודוק. שני האחים גם 'מתחתנים'[פט] ומולידים את אברהם. הם מופיעים בהיסטוריה אחרי אברהם, אבל בסדר ההשתלשלות הם לפניו.

יש עוד שתי נשמות בשבעת הרועים – יוסף ודוד. איפה הם בתמונה? הם שני המשיחים, שתי מדרגות של משיח, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. שני המשיחים הם מעל משה ואהרן. איפה הם בתרשים שלנו? שרש משיח בן יוסף הוא בבינה של אין סוף שלפני הצמצום, המדרגה של קדמון, התכנון האלקי שלפני הבריאה – "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", ה"אסתכל באורייתא וברא עלמא", כנ"ל. משיח בן יוסף הוא-הוא התכנון האלקי שלפני הבריאה, אבל משיח בן דוד הוא האחדות המוחלטת של ה', שהיא הטוב המוחלט של ה' (כולל המלכות של אין סוף, "אנא אמלוך" שלפני צמצום, כנ"ל) – "חסדי דוד הנאמנים"[צ], הטוב והחסד של דוד (מלך ישראל חי וקים [צא]). משיח בן דוד מגלה למטה-מטה את המדרגה הזו, את הטוב העצמי (והמלכות) של ה' (המתגלה לאחר הצמצום כ"טוב הוי' לקוו" ו"טוב הוי' לכל", סוד משה ואהרן, כנ"ל הערה מא).

מעל הכל יש את ה' עצמו ("הוא לבדו הוא ואין זולתו") – "יחיד", המדרגה העליונה מבין שלש המדרגות שלפני הצמצום.

נחזור: ה' הוא "יחיד"; הגילוי שה' "אחד" הוא משיח בן דוד; הגילוי שה' הוא המתכנן של כל מעשה בראשית, "מגיד מראשית אחרית"[צב], "קדמון", הוא משיח בן יוסף; אור הקו (שיוצר את הזמן במציאות) הוא משה; הרשימו (שיוצר את המקום) הוא אהרן; אדם קדמון הוא אברהם (אותיות "בהבראם"[צג]); יצחק הוא עולם האצילות; יעקב הוא עולם הבריאה; ואז, כפי שמלמד רבי נחמן, ישמעאל הוא עולם היצירה; ועשו הוא עולם העשיה. כולם חוזרים – כולם בנים של אברהם וכולם חוזרים, כולם יהיו נשמות יהודיות.

רמזי עשר המדרגות

כעת נעשה עוד גימטריא יפה: חמש המדרגות העליונות – יחיד אחד קדמון קו-זמן רשימו-מקום – עולות 1190, הערך של הפסוק הכי חשוב על משיח בתנ"ך, "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[צד], פסוק עם חמש העליות של משיח עצמו [צה], ששוה גם 70 פעמים טוב.

חמש המדרגות התחתונות הן חמשה עולמות, כי אפילו אדם קדמון נקרא עולם אדם קדמון באריז"ל [צו]. אם מצרפים את המלה 'עולם' לשם של כל אחד – עולם אדם קדמון, עולם האצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה, עולם העשיה – מקבלים עשר פעמים אדם קדמון, 2450, הרבוע הכפול של 35, היהלם של 49 [צז].

כאשר מצרפים את כל עשר המדרגות – יחיד, אחד, קדמון, רשימו-מקום, קו-זמן, עולם אדם קדמון, עולם האצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה, עולם העשיה – מקבלים 3640, פעמיים 1820, שהוא 70 פעמים הוי' (מספר הופעות שם הוי' ב"ה בתורה). 70 בגימטריא יין, ששותים בליל הסדר – "נכנס יין יצא סוד"[צח].

עשר המדרגות כנגד עשר הספירות

כל עשר המדרגות נכללות בשם הוי' ב"ה: קוצו של י הוא "יחיד", ה-י היא "אחד", ה עילאה היא השיעור של ה', "קדמון" – עד כאן "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[צט]. האות ו היא הקו, שיורד עד סוף עולם האצילות. ה-ה האחרונה היא העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה. כך בקיצור נמרץ.

כל פעם שיש עשר מדרגות יש להקבילן לעשר ספירות: המדרגות יחיד-אחד-קדמון מקבילות לכתר-חכמה-בינה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו". זמן ומקום הם חסד וגבורה. אדם קדמון הוא תפארת, "כתפארת אדם לשבת בית"[ק]. ארבעת העולמות, ארבעת הבנים של הסדר, הם כנגד ארבע הספירות התחתונות – נצח-הוד-יסוד-מלכות. הכל מקביל לשם הוי', כנ"ל – י-ה לשלש הספירות העליונות ו-וה לשבע הספירות התחתונות. ולסיכום:

קוצו של י	כתר	יחיד	ה' לבדו
י	חכמה	אחד	משיח בן דוד
ה	בינה	קדמון	משיח בן יוסף
ו	חסד	קו-זמן	משה
גבורה	רשימו-מקום	אהרן
תפארת	אדם קדמון	אברהם	האב של הסדר
נצח	אצילות	יצחק	בן חכם
הוד	בריאה	יעקב	בן תם
יסוד	יצירה	ישמעאל	בן שאינו יודע לשאול
ה	מלכות	עשיה	עשו	בן רשע

עד כאן, עיקר מה שהסברנו בשייכות לסדר הוא האבא וארבעת הבנים, אברהם עם יצחק-יעקב-ישמעאל-עשו. בע"ה שנזכה שהגאולה שהתחילה לפני 3333 שנים, ושממשיכה בכל שנה, בכל דור, תצבור את המומנטום המכריע שלה – שתהיה גאולה לכל העולם, ואפילו ישמעאל ידע כיצד לשאול, כנ"ל, ושהבן הרשע גם יהפוך להיות "אחד", קשור ל"אחד". זוהי ביאת המשיח – "זמן חרותנו", זמן הגאולה. בע"ה שנזכה השנה לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

גילוי טוב ה' הוא גילוי אחדותו.
גילוי טוב ה' מתחולל דרך מלכותו על העולם.
העולמות שאחרי הצמצום משקפים את מדרגות האלקות שלפני הצמצום.
הרשימו והקו הם מקור המקום והזמן.
הקו הוא התודעה-התקוה ש'הזמן פועל לטובתנו'.
במרחב של מקום-זמן, לאחר הצמצום, יש זכרון (מכח הרשימו והקו) של אור אין סוף שלפני הצמצום – תודעת "הצמצום לא כפשוטו".
שרש הרועים המאוחרים בזמן (משה-אהרן-יוסף-דוד) קודם לרועים הראשונים בזמן (אברהם-יצחק-יעקב, אליהם מצטרפים גם ישמעאל ועשו).
אהרן ומשה מגלים את ה' במקום (במקדש) ובזמן (בנצח).
משיח בן יוסף הוא הגילוי כיצד ה' תכנן מראש את כל המציאות.
משיח בן דוד הוא גילוי אחדות ה'.
יציאת מצרים היא (שרש) חזרת ישמעאל לגבול הקדושה והגאולה האחרונה היא חזרת עשו לגבול הקדושה.

חלק שלישי: קומות של מודעות בעולמות התחתונים

קיצור:

לפנינו חלקו השלישי של שיעור מעמיק שמסר הרב כהכנה לפסח. החלק הראשון, סדר בכל העולמות, כלל סדר ההשתלשלות את העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה ואת אדם קדמון הכולל אותם. בחלק השני, התרחבה ההתבוננות לעשר מדרגות – כשעל גבי חמשת העולמות א"ק אבי"ע נוספו חמש מדרגות לפני הצמצום. בחלק הנוכחי, החותם, מתרחבת ההתבוננות לעשרים ושתים מדרגות!

מחד, יש כאן התרחבות גדולה, אך מאידך סדר ההשתלשלות שוב 'מצטמצם' לארבעה עולמות בלבד – אצילות-בריאה-יצירה-עשיה, שכל עשרים ושתים המדרגות כלולות בהם (בשונה מהתבוננויות אחרות של כב מדרגות, שרק מרחיבות עוד ועוד את סדר השתשלשלות). יש כאן התבוננות מחודשות ביחס בין העולמות ובתפיסה של המושגים מושכל-מורגש-מוטבע כפי שהם מופיעים בכל אחד מהעולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה.

פרק א הוא מעין הקדמה על ההתפתחות מ-4 ל-10 ול-22 והתייחסות למבנים שונים של 22. פרק ב הוא תורף החידוש של השיעור, שה'השכלה' שבו פותחת פתח הרבה התייחסות של 'עבודה' נפשית בהבנת העולמות – למי שכל הרקע של מושגי ה'השכלה' כבד עבורו, מומלץ להתמקד בלימוד הפרק הזה בלבד. פרק ג חוזר להקבלה של 22 המדרגות לאותיות ומעמיק בקשרים הפנימיים בין המדרגות שמתגלה בסוד אלפא-ביתא של אטב"ח.

א. כב מדרגות בסדר השתלשלות

4, 10 ו-22

בשני החלקים הקודמים של השיעור התבוננו, בשני שלבים, בסדר השתלשלות: בחלק הראשון התבוננו בארבעת העולמות (שכנגד ארבעת הבנים של הסדר) עם אדם קדמון הכולל אותם (כנגד אביהם של ארבעת הבנים). בחלק השני הרחבנו את ההתבוננות לעשר מדרגות, שהסברנו שהן שייכות לעשר ספירות. שני השלבים הללו היו רק הקדמה. הדבר האמתי שצריך להבין הוא המודל הבא בקבלה, של 22 אותיות. זהו מודל עוד יותר חשוב עבורנו בליל הסדר, שבמבט רחב כולל 22 שלבים.

אם כן, בעצם, עלינו להקביל את סדר השתלשלות ל-4, 10 ו-22. ה' הוא אחד, אבל שמו כולל ארבע אותיות, והן מתפשטות לעשר ספירות, ועשר הספירות הופכות, בדרכים שונות שעלינו להסביר, ל-22, סוד כב אותיות האלף-בית.

להתפשטות הזו יש אלגוריתם מתמטי יפה – פעמיים המספר ועוד 2. פעמיים 1 ועוד 2 = 4. פעמיים 4 ועוד 2 = 10. פעמיים 10 ועוד 2 = 22. זהו הסדר של המבנים הבסיסיים בקבלה – אחד הופך לארבעה, ארבעה הופכים לעשרה, עשרה הופכים לעשרים ושנים. שוב, הכל משתקף בליל הסדר.

סדר השתלשלות של 22 מדרגות

כפי שהזכרנו בחלק הראשון של השיעור, בסיום ההגדה של פסח בהוצאת גל עיני – סודות מן הסדר – יש נספח קצר המקביל את שלבי ליל הסדר בהקבלה לסדר ההשתלשלות, כאשר הסדר מורחב מ‑15 שלבים ל‑22, כנגד כב אותיות האלף-בית. רק נסביר את ההרחבה: ב"קדש ורחץ" יש 15 סימנים של הסדר, שאליהם מוסיפים את 4 הכוסות וכבר מגיעים ל-19 מדרגות. איך מוסיפים עוד שלש מדרגות? בסדר ההשתלשלות שכתבנו בהגדה שלש המדרגות כלולות ב"כוס של אליהו". אבל בעצם יש בפרט שלש מדרגות – כוס של אליהו (עם כל הטקס השלם הנהוג בחב"ד, שאחרי ה"לשנה הבאה בירושלים", אחרי ה"נרצה", מוזגים את הכוס חזרה לבקבוק ושרים "אלי אתה"), הפזמונים המופיעים בסוף ההגדה ושיר השירים.

בכל אופן, המבנה אליו הוקבלו שם השלבים של ליל הסדר הוא התבוננות בפני עצמה שלמדנו באריכות לפני הרבה שנים. אחרי שלמדנו את המבנה הסברנו איך השלבים שלו רמוזים בכל מעגל השנה בכלל ואיך הם חוזרים גם בשלבים של ליל הסדר בפרט. נציין שההרחבה שם של המבנה ל-22 מדרגות בסדר השתלשלות נוגעת בעיקר בחלק של העולמות הנבראים – לחמש המדרגות העליונות שראינו קודם, יחיד-אחד-קדמון-רשימו-קו, נוספת שם מדרגה אחת בלבד (הצמצום עצמו), ואילו חמש המדרגות א"ק אבי"ע מתפרטות שם ל-18 מדרגות! במקום אחר [קא] הסברנו מבנה נוסף ושונה של 22 מדרגות בסדר השתלשלות, שההגיון שלו שונה – יש בו 11 מדרגות לפני הצמצום המשתקפות ב-11 מדרגות אחרי הצמצום. כל אלה הקדמות, רקע למבנה חדש ושונה שנרצה להתבונן בו היום.

חלוקת כב ל-יט ו-ט

לפני החידוש שלנו עוד הקדמה: התבוננות ב‑22 שלבים כנגד אותיות האלף-בית קשורה גם לכוונות חנוכה, בהם גם מופיעה חלוקה מובהקת של ה-22 ל-13 ו-9.

בכלל, ברמ"ק ובאריז"ל מחלקים את ה-כב ל-יג ו-ט באופן שונה [קב]. אצל הרמ"ק [קג] ה-ט לפני ה-יג ואצל האריז"ל יג היינו יג תיקוני דיקנא דאריך ו-ט היינו ט תיקוני דיקנא דז"א (להעיר שעוד לפני ה-יג יש גם אצל האריז"ל ט היכלין דאריך).

לפי האריז"ל, יג תיקוני דיקנא דאריך הם כנגד יג התבות בברכת "להדליק נר חנוכה", ואנו מוסיפים לכוון שהם כנגד יג לשונות של אור וכנגד יג האותיות הראשונות של האלף-בית מ-א עד מ, הכל בכתר (בחינת אור פשוט ללא התלבשות בכלים). אחר כך ה-ט הם כנגד ט הספירות הבאות (מחכמה עד מלכות): השמש-הכבוד (ממוצע בין אור ליפי) כנגד ספירת החכמה (שבה האור מתלבש בכלים דקים, "אותיות קצרות", ובה כבוד נתיבות [קד], סוד "כבוד נאצל"[קה]) וכנגד האות נ, ואחר כך מבינה למלכות (מ-ה עילאה שבשם ל-ה תתאה שבשם) כנגד שמונה האותיות האחרונות של האלף-בית מ-ס עד ת, המכוונות כנגד שמונת נרות חנוכה שהם כנגד שמונה לשונות של יפי [קו] (התלבשות גמורה של אורות בכלים, נשמה בגוף). הכל בתוך עולם האצילות. זהו עוד מהלך של כב מדרגות.

ב. כב מדרגות בארבעה עולמות

יג כחות באצילות ו-ט מדרגות בבי"ע

החידוש שרצינו לומר היום הוא קודם כל עוד הקדמה – כל הקבלה היא הקדמות, וזו הקדמה חשובה. ה'הקדמה' של היום היא התבוננות כיצד רק בתוך ארבעת העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה יש כב מדרגות, שגם הן מתחלקות ל-יג ו-ט. איך?

בכל עולם אנחנו מחלקים את הספירות ל-יג – ג ראשי ראשין בכתר ועוד עשר ספירות חב"ד חג"ת נהי"ם – כנגד יג הכחות הפנימיים של הנפש, מאמונה עד שפלות [קז]. התחלנו הערב, בחלק הראשון, מההסבר שארבעת הבנים הם ארבעת העולמות וכל בן הוא "אחד", "אחד חכם וכו'". אחד בגימטריא יג, ואם מחלקים את יג הכחות לפי אותיות א-ח-ד – א היא האמונה (רדל"א, הראש העליון של הכתר), ח הכחות מתענוג עד רחמים (פנימיות ספירת התפארת, שהיא ה'לב' של עשר הספירות) וה-ד היינו ד הכחות האחרונים, בטחון-תמימות-אמת-שפלות (ה"מוטבע" שבנפש, כחות המעשה בפועל). בכל עולם יש את ה"אחד" הזה, וד"פ אחד היינו בן – בכל בן, בכל עולם, יש את ה-יג שלו.

אם מתבוננים כך, יש כבר 52 דרגות – לא 22. איך מצמצמים זאת ל-כב, שיהיה מכוון כנגד כב אותיות האלף-בית? שוב, כאן לא מדברים על סדר השתלשלות שמתחיל מ"יחיד" (שהזכרנו כרקע, עם קשר לכוונה שלנו בהגדה של פסח), אלא על הכוונה המיוחדת של ארבעת הבנים, שבארבעת עולמות אבי"ע אפשר לראות 22. איך?

בעולם האצילות יש יג – השלמות של כל הכחות, מאמונה עד שפלות. הכל מאיר באור של אלקות ממש בעולם האצילות. נשארות ט מדרגות, מ-נ עד ת. מה הן? נכון וצודק לחלק כל אחד מעולמות בי"ע לשלש רמות (ראש-תוך-סוף, חלוקה יסודית בריבוי מקומות בקבלה) – מושכל-מורגש-מוטבע. כלומר, הגילוי והפירוט בעולמות התחתונים יותר בצמצום מבעולם האצילות, בו ה"אחד" מתגלה בשלמות (כאשר כל כח פרטי משקף את האחדות האמתית). בעולם האצילות יש את כל ה-יג בגלוי, ובכללות בכל אחד מהעולמות התחתונים יש שלש מדרגות – שכוללות את כל העולם.

הגילוי מלמעלה והחויה מלמטה

עיקר ההקדמה, כלומר ה'השכלה' של השיעור של הערב, הוא דווקא ההסבר של השלישיות – מושכל-מורגש-מוטבע של בריאה, של יצירה ושל עשיה. לפני כן, צריך להסביר שאם יהודי הוא נשמה של יצירה, לדוגמה, המושכל-מורגש-מוטבע שלו הם מושכל-מורגש-מוטבע של עולם היצירה, שעלינו להסביר מה הם אומרים. אבל מה עם יג הכחות המקוריים? עד עכשיו אמרנו תמיד שלכל אחד יש את כל יג הכחות מאמונה עד שפלות – כל העבודה שלנו, כל הלימוד שלנו. עכשיו אנחנו אומרים שה-יג האלה בעצם מאירים באמת בעולם האצילות. איך לצייר זאת?

הציור הפשוט הוא שעולם האצילות – הכחות אמונה-תענוג-רצון-בטול וכו' – היינו התכונות בהן ה' מתגלה אלינו. עולם האצילות הוא הגילוי של ה' כלפינו. זה עצמו חידוש – לא מדברים כל כך הרבה על כך שלה' יש אמונה (יותר מדברים על תענוג ורצון של ה') ושלה' יש בטול ושמחה ויחוד ואהבה ויראה ורחמים ובטחון (שה' בוטח) ותמימות ואמת ושפלות, "המשפילי לראות בשמים וארץ"[קח]. אבל כעת מסבירים שיחסית לעולמות התחתונים, כל המדות האלה הן ה'. העולמות התחתונים הם אני, והשאלה היא רק איפה אני נמצא בתוך העולמות התחתונים (בבריאה, יצירה או עשיה). אבל כשאני מסתכל למעלה, לעולם האצילות, אני רואה את יג התכונות של הקב"ה. מהו עולם האצילות? עולם של הנהגות, צינורות של אור ושפע מה' אלינו (עולם האצילות היינו ממוצע המחבר בין ה' לבריאה שלו [קט]). זו דרך אחת פשוטה להסביר את ההבדל.

והנה, יש עוד ציור: אצל חסיד, אצל כל יהודי, אפשר לצייר את עולם האצילות כמדות של הצדיק – שאני מקושר לרבי. אז אם קצת קשה לצייר את הקב"ה עם כל המדות והצינורות האלה – הרבה יותר קל לומר זאת על הרבי, שיש לו אמונה וכו'. זהו העולם של הרבי, של ה"צדיק יסוד עולם"[קי].

ויש עוד ציור שלישי: לפי מה שלמדנו בחלק הראשון, על ארבעת הבנים של ליל הסדר, עולם האצילות היינו הבן-חכם. סתם יהודי אינו בן-חכם, אלא 'הלואי תם' (תם במספר סדורי עולה יהודי, היינו סתם יהודי, בחינת "יעקב איש תם"[קיא]), שכנגד עולם הבריאה, או אף למטה מזה. אצל הבן-חכם מאירים בפרטות כל יג כחות הנפש (זו החכמה שלו, על דרך שאלתו המפורטת "מה העדת והחקים והמשפטים גו'"[קיב]), בעוד אצל שאר הבנים מאירים רק המושכל-מורגש-מוטבע (ראש-תוך-סוף) שלהם בכללות (בפרט היינו גדר תם, פשוט ולא מורכב, והוא סוד מעשה בראשית, "בראשית ברא", לעומת מעשה מרכבה, אצילות, ודוק)[קיג].

שוב, בכל הציורים – אני מסתכל למעלה ורואה יג מדרגות. אחר כך, בעולם שלי, בו אני נמצא, יש שלש דרגות בכללות – מושכל, מורגש ומוטבע. אז יש לנו סה"כ כב מדרגות, שאפשר להקביל לאותיות. עיקר ההתבוננות תהיה לראות שההקבלה טובה. את התכונות הפנימיות אנחנו מכירים פחות או יותר. גם את המושגים מושכל-מורגש-מוטבע אנחנו מכירים, אבל צריך להגדיר אותם יותר טוב, עם דגש על ההבדל בין שלשת העולמות:

מושכל-מורגש דבריאה – ידיעת השלילה וכלות הנפש

המושכל של עולם הבריאה הוא ידיעת השלילה של הרמב"ם [קיד] – התקשרות לה' בשכל על ידי שלילת כל מציאות מוכרת לנו. הרגש של עולם הבריאה הוא רגש של כלות הנפש לגמרי – "כמעלת הזהב על הכסף", בלשון ספר התניא [קטו]. זו עבודת השרפים.

המורגש בכל עולם, האמצע שלו, הוא בעצם סוג המלאך שנמצא באותו עולם. בעולם הבריאה יש שרפים, שנשרפים על קדושת ה'. בעולם היצירה יש את חיות הקדש – "והחיות רצוא ושוב"[קטז], בדופק של "רצוא ושוב". בעולם העשיה ישנם האופנים – גלגלים. לכן לפעמים עולם העשיה נקרא עולם הגלגלים. אופנים הם כמו חוקי טבע, והמשמעות שלהם היא סיבתיות – גם "גלגל חוזר בעולם"[קיז], לפעמים אתה למעלה ולפעמים אתה למטה. בכל אופן, בעולמות בי"ע יש שרפים, חיות ואופנים [קיח].

שוב, המושכל של הבריאה הוא ידיעת השלילה – איך שהרמב"ם מתאר [קיט] את האיש הנעלה ביותר, משה רבינו. "משה זכה לבינה"[קכ] – אמא ש"מקננא בכורסיא"[קכא]. זו ההשכלה שלו, המושכל של הבריאה. המורגש שם היינו השרפים שנשרפים מתוך כלות הנפש ממש.

לפני שנגיע למוטבע, שיש בו חידוש בכל עולם, נסביר את המושכל והמורגש של שאר העולמות:

מושכל-מורגש דיצירה – התבוננות בגדולת ה' ואהוי"ר מורגשים

המושכל של עולם היצירה הוא ההתבוננות בגדולת ה' במעשה בראשית, שמולידה אהבה ויראה בלב – המורגש של היצירה. אלה אהבה ויראה של 'יש מי שאוהב' ו'יש מי שירא'[קכב]. בעולם הבריאה אין מי שאוהב וירא – שם החסדים מכוסים ביסוד אמא (עצם ההתבוננות) דמקננא בכורסיא.

נוסיף עוד משהו לגבי העולמות [קכג]: עולם היצירה הוא העולם הבינוני של התניא. עולם הבריאה הוא צדיק – ובפרט צדיק שאינו גמור. צדיק גמור הוא כבר האצילות – הרבי. עולם העשיה הוא הרשע, עשו. שם עבודה זרה, שעיקרה פולחן עצמי – ישות גמורה של הפרדה וקרע מהאחדות האלקית.

בכל אופן, המושכל בעולם היצירה הוא כבר ידיעת החיוב – התבוננות בגדולת ה'. ההתפעלות שבאה מההתבוננות הזו, שהרמב"ם מתאר בהלכות יסודי התורה [קכד], היא המורגש של עולם היצירה דקדושה. אנחנו מדברים עכשיו דווקא על החלק הטוב שבכל עולם. עולם היצירה חציו טוב וחציו רע, אבל אנחנו מדברים על המושכל הטוב והמורגש הטוב.

מושכל-מורגש דעשיה – מדע ודרך ארץ

בעולם העשיה הכל טבע – אבל לאו דווקא משהו פסול. המושכל של המדע הוא המושכל של עולם העשיה. המורגש של עולם העשיה היינו מדות שהן ההתפעלות הטבעית, מדות של דרך ארץ, כמו אהבת איש ואשה ואהבת אבות לבנים ובנים לאבות. מוסבר גם בתניא [קכה] שכך ה' ברא את העולם – שיש רגש טבעי לגמרי. המורגש של עולם העשיה קשור גם למושכל של העשיה – ידיעת המציאות. עולם העשיה, בכללותו, הוא כמו שאומרים 'זה מה יש' – "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"[קכו], מה שאנחנו רואים במציאות התחתונה שלנו.

מוטבע – תחושת המציאות

כעת נגיע למוטבע, עיקר החידוש – המוטבע הוא איך מרגישים את עצם ההויה, המציאות, של אותו עולם– לא רגש, אלא פשוט חוית מה יש באותו עולם:

בעולם הבריאה המציאות מורגשת כ"אפשריות המציאות", היולי (כפי שהזכרנו גם בחלק הראשון של השיעור) – עדיין חומר גלם ללא צורה. שוב, המוטבע הוא חוית המציאות של אותו עולם, ובעולם הבריאה המציאות מאד גמישה, עד כדי כך שכל משהו שנתפס כישות הוא חידוש – "מציאות בהתחדשות". עדיין יש רושם של "אלקות בפשיטות" וכל שאר מה שאני חווה מאד גמיש.

בעולם היצירה כבר לא כל כך גמיש – יש כבר צורות. כמו שמוסבר בסוד ה' ליראיו [קכז], עולם הבריאה נקרא 'יש' – יש משהו, אבל הוא לא מוגדר היטב. בעולם היצירה אני מרגיש כלל – מינים, אבל לא פרטים. אפשר לומר שאני חווה את הפן הביולוגי של העולם – מציאות העולם והשרדות המינים (מה שהרמב"ם קורא לו [קכח] השגחה כללית על המינים – זו התחושה של עולם היצירה, המוטבע של עולם היצירה).

בעולם העשיה המוטבע הוא כמו החויה של כל בן אדם שמרגיש את הפרט – חווה שכל פרט הוא גם נפרד, ולכן זהו עולם הפירוד (השרשים פרד-פרט מתחלפים בחילוף ד-ט, אותיות הלשון דטלנת).

ההקבלה ל-כב האותיות

עד כאן המבט הכללי שלנו על כב המדרגות. כעת צריך לחזור ולקשר זאת לאותיות:

כל האותיות מ-א עד מ הן יג הכחות מאמונה עד שפלות – הכל בעולם האצילות. אחר כך, ג המדרגות של עולם הבריאה הן נ-ס-ע – המושכל של הבריאה נ, מאד מתאים, נ היינו אמא, שער הנון, דמקננא בכורסיא, סוד היובל, השכל של עולם הבריאה; ה-ס, שמתחלפת עם שׂ, היא כמו ה-ש של השרפים שנשרפים; ה-ע, שמכסה את ה-א, היא המוטבע (של הבריאה) – במלה טבע יש ע, "טוב עין הוא יבֹרך"[קכט]. בעולם היצירה כבר פ-צ-ק – המושכל בגדלות הבורא הוא פ; ההתפעלות, שהיא גם התפעלות היצרים, היא ה-צ; המציאות הכללית, ההשגחה הכללית, היא ק.

נקפוץ לכוונות של פסח: לפי ההסבר כעת, כאשר מוסיפים את ארבע הכוסות ל-טו המעלות של ליל הסדר מגיעים עד סוף היצירה בדיוק, עד המוטבע שביצירה (לפי הכוונה שבהגדה מגיעים עד סוף האצילות, כי שם ה-רשת – שלש האותיות התחתונות – הן גופא כנגד שלשת העולמות התחתונים; שם הכוונה שכל הסדר, כולל הדילוגים שיש בכוסות, מגיע עד המלכות דאצילות, וכאן מגיעים עד המוטבע דיצירה). שלש המדרגות הנוספות (כפי שהקדמנו), אותיות ר-ש-ת, היינו עולם העשיה, העולם הנפרד לגמרי, "אף עשיתיו"[קל]. ה-ר היא הראש של העשיה; ה-ש ההתפעלות של העשיה, המורגש (שלשת הקוים של ה-ש הם כנגד שלשת האבות [קלא], החג"ת, כללות המורגש); וה-ת בסוף היא עצם המציאות כמו שאנחנו חווים, למטה בעולם העשיה.

ולסיכום:

א	אצילות	אמונה	קדש
ב	תענוג	ורחץ
ג	רצון	כרפס
ד	בטול	יחץ
ה	שמחה	מגיד
ו	יחוד	רחצה
ז	אהבה	מוציא
ח	יראה	מצה
ט	רחמים	מרור
י	בטחון	כורך
כ	תמימות	שלחן עורך
ל	אמת	צפון
מ	שפלות	ברך
נ	בריאה	מושכל (ידיעת השלילה)	הלל
ס	מורגש (כלות הנפש)	נרצה
ע	מוטבע (חידוש אפשרות המציאות)	כוס ראשון
פ	יצירה	מושכל (ידיעת החיוב)	כוס שני
צ	מורגש (אהבה ויראה)	כוס שלישי
ק	מוטבע (חוית המינים)	כוס רביעי
ר	עשיה	מושכל (מדע)	כוס של אליהו
ש	מורגש (דרך ארץ)	פזמונים
ת	מוטבע (חוית הפרט הנפרד)	שיר השירים

כמובן, הטבלה הזו היא פתח להרבה-הרבה התבוננויות במילים לפי הקבלת האותיות שלהן למדרגות הפרטיות המפורטות כאן. לדוגמה, אפשר להתבונן שאותיות אדם הן אמונה-בטול-שפלות (מראש עולם האצילות ועד סופו) – ה"אדם" הוא הבן החכם. אותיות אמת (ראש-תוך-סוף) הן אמונה, שפלות וחוית היש הנפרד של עולם העשיה. אותיות אל (סוד "אל אמת") הן אמונה-אמת וכו' – תן לחכם ויחכם עוד.

רמזי המבנה

יש כמה דברים יפהפיים של חשבון שיוצאים מההתבוננות הנ"ל: יג המדרגות של האצילות, מ-א עד מ, במספר סדורי הן מ-1 עד 13. כמה שוה כל קו ימין ב-יג? 4-7-10 = 21. קו שמאל הוא 5-8-11 = 24. קו האמצעי הוא 1-2-3-6-9-12-13 = 46. הכל יחד עולה 91, כמובן, המשולש של 13. התופעה היפה שהקו האמצעי הוא 46, הנקודה האמצעית של 91. סדר הקוים הוא ימין-שמאל-אמצע. קו ימין יוצא 21, משולש 6. קו שמאל יוצא 24, 7-8-9. הקו האמצעי הוא 46, 10-11-12-13, ד האחרונות. זה משהו פשוט מאד – אבל פלאי. כלומר, הערך של קו ימין הוא כמו אמונה-תענוג-רצון-בטול-שמחה-יחוד. כל זה יסוד של הרש"ש, שאומר [קלב] שכל האצילות היא חב"ד – הג"ר הם חכמה, החג"ת הם בינה והנהי"ם דעת. חכמה-בינה-דעת הם ימין-שמאל-אמצע, וכאן יוצא שכל קו ימין שוה מאמונה עד יחוד, כל הג"ר. קו שמאל שוה החג"ת בדיוק, 7-8-9. הקו האמצעי, שכנגד הדעת, שוה בדיוק את הנהי"ם! הנהי"ם כאן, ה-ד בסוף – כמו במלה "אחד" – היא בעצם הנקודה האמצעית של הכל. זהו רמז מיוחד במינו.

נסתכל על עוד משהו – יש פה רמז פשוט במספרים למה שכתוב שהדעת היא במקום הכתר. כלומר, דעת כוללת את הכתר – לפעמים כתוב [קלג] שחיצוניות הכתר, הרצון, ולפעמים כתוב [קלד] שפנימיות הכתר, אמונה ותענוג. אז בעצם הדעת כוללת ומשקפת את כל ה-ג רישין שבכתר – הכתר כאן הוא 1-2-3 והדעת היא 6.

אם הגענו עד כאן נעשה עוד משהו יפהפה: 1, אמונה, הוא משולש 1. אני מוסיף 2 – אמונה-תענוג – אני מקבל 3, רצון. אם אני מוסיף 3, רצון, אני מקבל 6 – היחוד. אם אני מוסיף 1-2-3-4, מאמונה עד בטול, אני מקבל 10, שהוא בטחון. אם אוסיף עוד מדרגה – כבר אצא מתחום האצילות, אקבל 15 שיותר מ-13. יש כאן איזה סדר של 1-2-3-4-6-10 = יוי, ציור האות א, ששוה 26. הכל יחד 91, שילוב הוי' וא-דני – רק -1-2-3-4-6-10 הם הוי' וכל השאר שם א-דני.

עוד דבר יפה: ידוע – כתוב בסוד ה'[קלה] – שיש חשבונות מופלאים בשמות הפנימיים של הספירות. ארבע הראשונות, אמונה-תענוג-רצון-בטול = לב ברבוע. כל השאר, משמחה עד שפלות, כמו "מאמר השפלות והשמחה" של רבי אייזיק מהומיל, שוה נו ברבוע. אם אני מצרף ל-לב ברבוע יחוד ו-בטחון, 6 ו-10, אני מקבל 49 (7 ברבוע) פעמים 23 = "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

אם יהיה מספר אחר מ-13 ולא שלשה קוים – לא יצאו כל הדברים האלה בכלל. משהו יחודי לגמרי כאן (במיוחד הרמז הראשון, של שלשת הקוים). עד כאן עיקר ההשלמה.

עוד רמז: תכונת-מאפיין הקדושה היא התכללות כנודע. נמצא שמצד ההתכללות יש באצילות (13) 169 הארות פרטיות (13 ברבוע) ומצד כל אחד משלשת העולמות התחתונים יש 9 (3 ברבוע) חלוקות – הכל יחד = 196 = 14 ברבוע. זאת אומרת שמציאות שלשת העולמות התחתונים מעלה את הרבוע, ההתכללות, ב-1, מ-13 ל-14 (בסוף הסדר נוהגים לשיר "אחד מי יודע" מאחד עד שלשה עשר, אך הרבי הוסיף "ארבעה עשר מי יודע – ארבעה עשר ספרי היד החזקה של הרמב"ם", סוד האות נ, המושכל של עולם הבריאה כנ"ל, שעד לשם עלה הרמב"ם בחקירה האלקית שלו כנודע, ודוק היטב).

ההקבלות לסימני הסדר

סימן מובהק להתאמת ההקבלה לסימני הסדר הוא שהמרור יוצא במקום התפארת – בדיוק כמו בסידור הקערה, וכמבואר [קלו] שדווקא המרור מעורר רחמים (פנימיות התפארת). בזמן הזה, כשאין לנו פסח, אכילת המרור היא מצוה דרבנן, אך ביסודה היא מצוה דאורייתא [קלז], המצטרפת למצוה דאורייתא של המצה, בחסד ובגבורה, "מוציא" ו"מצה".

אמרנו שיש שתי מצוות עיקריות בסדר – "והגדת" ואכילת מצה. לפי הכוונה של הסדר, מתאים לדברי רבי לוי'ק [קלח] שכל פרטי הפסח הם גבורה – הכלל הוא חסד וכל הפרטים הם גבורה (כמו שמוסבר אצלנו במאמר שלם באחד הספרים [קלט], על פי דברי רבי לוי'ק). יוצא שהיראה, שהיא הגבורה, היא האות ח – שבסימן ליל הסדר היא המצה. "מוציא מצה" יוצאים חסד וגבורה לפי הכוונה שלנו כעת. מגיד, הסימן החמישי, הוא שמחה-בינה. המצוה של "והגדת" היא בינה והמצוה של אכילת מצה היא גבורה – מתקשר לפי הפסוק "אני בינה לי גבורה"[קמ]. אבל עיקר הווארט של קישור התענוג והיראה הוא קישור האותיות ב ו-ח.

למה מצה היא גבורה? נאמר בקיצור: מצה גם לשון מצה ומריבה [קמא] – צריך להלחם עם ה'יש' כדי לבטל אותו. זהו פשט אחד, שמצה לשון גבורה, מריבה. מצה היא "לחם עני", בגימטריא יצחק[קמב]. יש שתי דעות על מה אוכלים את המצה. מחזיקים רק את המצה העליונה, השלמה, ואת המצה החצויה, "יחץ". לפי הכוונה שלנו "יחץ" היינו בטול – גם יראה עילאה.

"יחץ" הוא הסימן הרביעי, אחרי קדש-ורחץ-כרפס, כנגד אמונה-תענוג-רצון. התענוג כאן, שרוצים כעת לחבר ליראה, הוא "ורחץ" – מים. זהו הסימן היחיד שמחובר ב-ו החיבור לסימן הקודם, כמו שמסביר גם רבי לוי'ק. כלומר, תענוג "ורחץ" מחובר לתענוג הנעלם של האמונה, של ה"קדש", קדוש ונבדל. כשנוטלים ידים – "מים מצמיחים כל מיני תענוג"[קמג] (מצות נטילת ידים היינו שהתענוג יהיה בקדושה ובטהרה). יש "ורחץ"-"רחצה" – יחסית רחץ-ו, זכר, רחץ-ה, נוקבא. אבל לפי הכוונה שלנו שתי הרחיצות הן תענוג ויחוד, כתר ודעת.

נחזור, יש שתי דעות מה העיקר ב"על אכילת מצה" – המצה העליונה, השלמה, או החצי, היחץ. עיקר ההלכה [קמד] – כדעת רש"י והרמב"ם ורוב הראשונים – ש"על אכילת מצה" הולך על החצי, "דרכו של עני בפרוסה"[קמה]. זו בחינת גבורה. שוב, מקשר בין ה"יחץ" ל"מצה". בתוך השם יצחק, ששוה "לחם עני", יש גם אותיות חצי. מתוך העוני של החצי "עונין עליו דברים הרבה"[קמו] – דווקא תחושת ה"חצי", החוסר, מהוה כח מניע להרבות בסיפור יציאת מצרים (לירות עוד חץ ועוד חץ של דיבור מכוון אל המטרה, בלי להחטיא).

מאד מענין, מתחילים את ה"מגיד" – שמחה (בינה) בכוונה שלנו – במלים "הא לחמא עניא", בגימטריא גבורה. "אני בינה לי גבורה". "לחמא עניא" שנים יותר מ"לחם עני", כבר 210, כפולת 7. "לחם עני" כפולת 13. יפה שכאשר מחברים את לשון הקדש ("לחם עני") עם לשון ההגדה ("לחמא עניא") מקבלים ישחק. כלומר, "לחמא עניא" הוא ההפרש בין צ ל-ש, בין יצחק ל-ישחק. הכל רומז ליצחק אבינו שהוא הגבורה, "הא לחמא עניא".

עוד רמז עיקרי בעניני היראה והמצה: המצה-של-מצוה מופיעה בשלשה סימנים – "יחץ", "מצה" ו"צפון" – המכוונים כאן כנגד אותיות ד-ח-ל, לשון דחילו, יראה (בלשון תרגום)[קמז]! למפרע האותיות הן לחד, שבלשון תרגום היינו 'רק', "לחוד"[קמח] (בסוד "מה הוי' אלהיך שֹאל מעמך כי אם ליראה"[קמט]), ו'מאד', "לחדא"[קנ] (המלה "מאד" מצטרפת ליראה י-ה פעמים בתנ"ך [קנא]). ידוע [קנב] שבמצות "ואהבת את הוי' אלהיך"[קנג] ה"את" הוא ריבוי של היראה במקום האהבה (הכנף השניה [קנד], המעלה את האהבה מעלה-מעלה), אך תכלית היראה היא דווקא בשיא האהבה, "בכל מאדך", בו מתגלה יראה עילאה.

ה"כורך" מכוון בהקבלה הזו כנגד הבטחון – לשון טיחה-דבקות וכריכה יחד [קנה]. "שלחן עורך" כנגד התמימות של ההוד. ה"צפון" הוא ה"צדיק יסוד עולם".

ג. דרוש אטב"ח לליל הסדר

קשר התענוג והיראה

מה רצינו מכל זה ואיך הגענו לכל זה? כל השיעור הזה אמור להיות המשך של הקשר בין היראה והתענוג אודותיו למדנו [קנו] בספר חיים וחסד של רבי חייקא מאמדור – הכלל הגדול אצלו, שהיראה היא הכלי של התענוג. הכל היה בשביל הנקודה הזו.

לפי האלף-בית שעשינו התענוג הוא האות ב. ה-ב רבתי ד"בראשית" בה נברא העולם היא תענוג – העולם נברא עם תענוג, לשם תענוג, התענוג של ה' בבריאת העולם, רוצה להעניק לנו את התענוג. שנזכה לתענוג ונזכה גם להעלות את התענוג שלנו אליו. היראה באלף-בית שלנו היא האות ח.

אם ב (תענוג) ו-ח (יראה) הולכות יחד, למה רומז? חוץ מזה ש-ח הוא ב בחזקת ג, הקשר של ב-ח שייך לאלף-בית שנקרא אטב"ח. הסוד של אטב"ח מוסבר באריכות בעץ חיים [קנז], בכתבי האריז"ל, לגבי פרצוף המלכות. כאן נשתמש בו לעניננו – הקשר בין ה-ב ל-ח רומז שאפשר להתבונן כאן בכל האותיות לפי אטב"ח:

חיבור המדרגות בסוד אטב"ח

ה-א מתחברת ל –ט אמונה לרחמים, טוב מאד. כתוב ש-אמונה ו-רחמים משלימים ל-400 ורחמים הם ה"בריח התיכון המבריח מן הקצה עד הקצה"[קנח] – עולה עד פנימיות עתיק, עד האמונה. גם באמונה גופא יש את מה שנקרא "רחמים עצומים"[קנט].

אחר כך יש ג-ז, רצון ואהבה – כמו שם הספר שלנו, שערי אהבה ורצון, וכמו שמחברים בשבת קדש בנוסח "באהבה וברצון". גם בפשט, אהבה ורצון הולכים יחד – מקור הרצון הוא חסד דאריך שמתלבש בגלגלתא דאריך.

אחר כך ד-ו היינו בטול-יחוד, גם מובן – בשביל יחוד צריך בטול. בשביל להתייחד צריך בטול היש – שלא יהיה שום דבר מפריד, שום חיכוך, שום דבר מפריע. מה שנשאר לבד באטב"ח הם ה-ה וה-נ. בעולם האצילות נשארת לבד ה-ה של מגיד – השמחה.

כיסינו עכשיו את כל כחות הנפש מאמונה עד רחמים, עד תפארת, אבל נשארו הנהי"מ, קבוצה בפני עצמה. אם ממשיכים את הסדר של אטב"ח, ה-י, הבטחון, צריכה להצטרף ל-צ – המדות של היצירה בכוונה הזו. כאן אני אומר בקיצור, אבל זה דורש הסבר באריכות. הבטחון של האצילות מצטרף למדות דיצירה. כתוב [קס] שבטחון הוא מתוך הרגשת אהבה – אני בוטח במי שאני מרגיש שאוהב אותי, אני אוהב אותו בחזרה וממילא בוטח בו. האהבה המורגשת היא ה-צ, המורגש של עולם היצירה. הבטחון של האצילות מתחבר עם המורגש של היצירה.

אחר כך ההוד, האות כ, מתחבר עם ה-פ, המושכל עולם היצירה – ההתבוננות בגדולת ה', גדולת הבורא יתברך. באצילות גופא "בינה עד הוד אתפשטת"[קסא], ומוסבר בתניא [קסב] שהוד היינו להודות על הנפלאות שבטבע, שבבריאה. ספירת ההוד מתחברת עם המושכל של היצירה.

הזווג הבא הוא כבר ל עם ע. בספר של רבי חייקא הוא כתב בפירוש [קסג] ש-ל היא אות של תענוג, ולפי הכוונה שלנו ה-ל היא היסוד. היסוד הוא לא התענוג של הכתר דאצילות, אבל הוא אבר התענוג – ביטוי התענוג ביסוד (סוד "מכתם לדוד"[קסד], כנודע). רמז יפהפה ש-ל שייכת לתענוג. התענוג הזה מתחבר עם ע – חוית מציאות היש ההיולי של עולם הבריאה. כל דבר כאן הוא 'פצצה' כזו, התבוננות שלמה. בהרגשת המציאות כהיולית לגמרי, המוטבע של עולם הבריאה, יש תענוג של היסוד, תענוג של זווג עם מציאות היולית. כך יוצא מהאטב"ח שלנו.

אחרון חביב בקבוצה הזו, אחרי ה-ל וה-ע, יחוד של ה-מ (המלכות דאצילות, השפלות) עם ה-ס. אמרנו שה-ס היא המורגש של עולם הבריאה, כלות הנפש של השרפים. יש משהו שבשביל כלות הנפש של עולם הבריאה צריך שפלות אמתית – "והייתי שפל בעיני"[קסה], בטול היש לגמרי, שפלות של אצילות. כתוב "שרפים עֹמדים ממעל לו"[קסו] – ממעל לשם א-דני [קסז], שהוא המלכות דאצילות. כתוב בפירוש שיש קשר בין השרפים בעולם הבריאה למלכות דאצילות, שם הכוונה שלהם ושם המקור שלהם.

מה נשאר פנוי? ה-נ – ידיעת השלילה, עצם המושכל, השכלים הנבדלים של הבריאה, שער ה-נ, כמו שאמרנו קודם. מה נשאר לבד בעולם האצילות? בדיוק אותו מקום – ה-ה, שהיא הבינה, השמחה. אם כן, יש פה גם ווארט מאד יפה בשביל הרמב"ם – אפשר לחשוב שאין שום חויה מיוחדת כשאדם משכיל את ידיעת השלילה, שאין לו מזה כלום. אבל כעת אומרים ששמחת האצילות היא ידיעת השלילה של אותו צדיק שהגיע לרום המעלות של עולם הבריאה. [כמו שהרב אמר [קסח] ש"שמחה בטהרתה"[קסט] היא איני יודע.] כן.

מה נשאר? באטב"ח, כשיש רק 22 אותיות, מחברים את ה-ק ל-ת ואת ה-ר ל-ש. אם מפתחים ל-מנצפ"ך, כמו בעץ חיים, יש שוב ארבע זוגות ו-ך סופית נשארת פנויה. כאן אומרים כמו שרש"י מסביר בגמרא אטב"ח [קע], שבסוף מחברים קרשת. יוצא שחוית המציאות של הכלל, המוטבע של היצירה, מתחברת לחוית המציאות של הפרט, המוטבע של העשיה. הזיווג האחרון שנשאר הוא השכלת הטבע והרגש הטבעי שביצירה – ה-ר וה-ש.

התבוננות בכל האלפא-ביתות

אם כן, יש כאן דרוש שלם, דרוש אטב"ח, לפי אלף-בית שלם מהאצילות לבי"ע, כאשר אצילות מלאה יג ובי"ע כוללים כל אחד שלש מדרגות. כל הדבר הזה נולד מתוך ה-בח של תענוג-יראה. בליל הסדר העיקר הוא שהיראה של רבי חייקא, שהיא הכלי לתענוג של ליל הסדר, היא אכילת המצה – זו השורה התחתונה של הכל. כשאני אוכל את המצה יש ב"לחם עני" את תכלית היראה, שמיד מעוררת את התענוג – את כל התענוג של ליל הסדר. התענוג התחיל להתגלות ב"ורחץ", ב-ב, אבל הוא אומר שבלי יראה התענוג נופל, לא מתקיים. שוב, כל השיעור הזה שאכילת מצה היא יראה – המדרגה השמינית של האלף-בית.

בכל האטב"ח אפשר להרחיב, אבל הסברנו בתמצית הענין. צריך לומר שבעצם כל מבנה של כב אותיות אפשר לשחק איתו לפי כל חילופי האותיות. אני יכול להתבונן באתב"ש, שאמונה הולכת יחד המוטבע בעולם העשיה (לפי סדר האלף-בית שבנינו), "נעוץ סופן בתחלתן"[קעא], והלאה. כך אלב"ם וכך כל צורות צירופי האותיות. כעת, בזכות רבי חייקא ויחוד היראה והתענוג 'נפלנו' על חילוף אטב"ח.