"לך רד כי שחת עמך"

ט' כסלו תשנ"ד – שכם

היחס לערב רב – חלק א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

א.   יום הולדת והילולת אדמו"ר האמצעי

קנאות אדמו"ר האמצעי

[נגנו ניגון המקהלה (הקאפעליע)]

אומרים אצל אדמו"ר האמצעי שלא היה סובלני כמו אביו וכמו חתנו, הצמח צדק. 'א מתנגד איז נו'. יש צדיקים שמצטיינים במדת הסובלנות. לכאורה ככה ראוי להם, לצדיקים. כמו יהושע "איש אשר רוח בו"[ב], שיודע ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד. יש צדיקים שהם עם קצת קנאות, פינחס וחבריו, לא כל כך סובלנים, אבל הם צדיקים גמורים.

בין הצדיקים של חב"ד, בין האדמו"רים של חב"ד אדמו"ר האמצעי הכי קנאי, אפשר לומר, לענין החב"די. כלומר, הוא לא סובל את החיצוניות או את הסילוף של 'פנים אחרות'. לפי דעתו, לפי מה שפשיטא אצלו 'דאס איז נישט דא' – זה לא זה. אם אחד טועה בדעתו אין מי בכלל לדבר. כמו שהיום יש הקפדה בין החסידים על המנהגים, כל ריבוי ספר המנהגים.

קנאות על 'חדר שני'

פעם הייתה רק הקפדה אחת, כביכול, חיובית של 'עשה טוב' לחסיד. ידוע מאדמו"ר האמצעי שלא היה מרשה להתפלל בבית כנסת שלא היה בו חב"דניצ'ע. חב"דניצ'ע זה 'חדר שני', שם מתוועדים ולומדים חסידות לפני התפילה באריכות, מתועדים ומתפללים באריכות, בלי קשר למה שקורה בבית הכנסת הגדול. יש סיפור מפורסם על אדמו"ר האמצעי שהחסידים שלו בנו בית כנסת, באו לקבל ברכה לבית כנסת, הוא שאל אותם: "יש שמה חב"דניצ'ע?" – ככה היה הביטוי לחדר שני שמיועד ומיוחד ללימוד החסידות והתוועדות של חסידים, להתפלל כל אחד בקצב שלו באריכות שעות רבות. אמרו לו שלא, לא בנו את זה. אז הוא אמר שכל זמן שלא בונים את זה שלא יתפללו בבית הכנסת, אפילו בית כנסת חב"די, שלא יכנסו לבית כנסת כל זמן שאין את החב"דניצ'ע שם. זהו דבר שכבר פחות או יותר נשכח.

להיכנס לבית כנסת של מתנגדים הוא לא הרשה בכלל, אפילו חסיד אחד בעיירה שלא היה לו מניין, לא קריאת התורה, לא שום דבר. הוא לא הרשה. [זה היה זמן של מחלוקת] הפשט שהוא לא הרשה כדי שלא לעשות מחלוקת. [לא לעשות מחלוקת?] כן, כאילו לא לגרות מחלוקת, אם חסיד אחד היה נכנס היה יכול להיות מכות, אם הוא רק יכנס לבית כנסת. [מה עם בית כנסת של חב"דניקים שאין בו חדר כזה?] אלה חב"דניקים מקולקלים... הנה, אנחנו יושבים בחדר שני. הרב דודי הוא החב"דניק הכי גדול, הוא הקפיד על חדר שני... יש פה בית המדרש לחוד וחדר שני לחוד, חב"דניצ'ע. [למה לא אמרו היום תחנון?] בגלל שמחר זה חג הגאולה. ערב חג. החזן שכח לומר, מה אפשר לעשות...

לחיים, לחיים.

בינה – מקור הקנאות

את הווארט הזה אמרתי רק כדי לקשר את הנושא שהיום נדבר עם ההילולא ויום ההולדת של אדמו"ר האמצעי. בגלל שפה רואים בדיוק את הבעיה הזאת, שיש מנטליות של קנאות בנושא של ערב רב מול מנטליות אחרת של סובלנות, נקרא לזה. אפילו לפני שנכנסים לענין עצמו, פשוט שיש נטיות שונות. יש מי שנשמתו מצד ימין, יש מי שנשמתו מצד שמאל, בקדושה.

למה אדמו"ר האמצעי לא סובלן? בגלל שהוא בינה.  הבחינה של אדמו"ר האמצעי היא בינה, "רחובות הנהר"[ג]. בינה היא המקור של השמאל, שרש קו שמאל. הוא מבין טוב מה מרגיז אותו, "מינה דינין מתערין"[ד]. אדמו"ר האמצעי עצמו מסביר במאמרים שלו באריכות מה מרגיז אחד שהוא נבון. מה שמרגיז אותו זוהי טיפשות. זה שאתה לא מבין כמוני, הוא לא כל כך סלחן. אם אתה לא מסוגל, אין לך שכל, אפשר לסלוח לך. אבל אם יש לך שכל ואתה לא מבין את האמת, אז מי שמצד הבינה, זה פשע, לא יסולח. למה אתה לא מבין? [למה את החכמה זה לא מרגיז?] החכמה היא נקודה, היא עדיין לא מגובשת. זו לא השגה. היא לא משהו, לא ישות, היא עדיין לא לבשה 'יש'.

חכם מצד החכמה יכול לסבול, בגלל שאין לו ישות בשכל שלו. ישות כאן במובן חיובי. בינה נקראת יש, חכמה נקראת אין. הבינה, היש, המקור שלה הוא יש אמיתי, יש לו שכל ברור. מי שלא תופס אותו לא משדר על הגל הזה, אז אין מי לדבר, זה מרגיז. ["מי שאין לו דעת אסור לרחם עליו"[ה]] משהו כזה, כן. על זה כתוב: "מינה דינין מתערין".

לעומת זה יש אנשי חסד שהם סלחניים, סובלניים ומוותרים לכולם. כמובן שהקדוש ברוך הוא באמצע, אסור לומר שהוא וותרן[ו]. אם כי שהוא כן "ארך אפים"[ז]. יש איזה הידמות-ממוצע שצריכים לחתור לקראתו, כמו שהרמב"ם כותב[ח].

בכל אופן, מובן שיש אנשים כאלה ויש אנשים כאלה. [איך יכול להיות רבי שלעולם לא יסלח. זה קצת מפחיד] ודאי שהוא אך ורק מעורר רחמים רבים על כל יהודי בחדר שלו. גם בנושא שנדבר היום, ערב רב, בטוחני שהוא לא סובר כמו כמה מהדעות שנשמיע לגבי ערב רב. אבל בשטח, בפועל הוא קפדן.

היה יותר מאדמו"ר האמצעי, היה את הרבי ר' ברוך, הנכד של הבעל שם טוב, הוא היה קפדן מופלא. אפילו ה'אפטע רב', שקורא לעצמו 'אוהב ישראל', גם הוא היה קפדן מופלג. כך היו הרבה.

היה אחד ר' לוי יצחק מברדיטשוב שהיה סלחן מופלא. אבל גם עם מתנגדים הייתה לו בעיה חמורה שהחרימו אותו. גם הוא היה צריך קצת 'ראש בראש' נגד המתנגדים. סיפורים נוראים מה שהיה עם ר' לוי יצחק. בכל אופן, יש צדיקים כאלה ויש צדיקים כאלה. זה רק בתור הקדמה.

ימין ושמאל – השפעה והעלאה

איך נאמר את זה בצורה אחרת? מה זה צד ימין? השפעה והמשכה מלמעלה למטה, מים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך. הוא משפיע לכולם. שמאל הוא העלאה, וימין הוא המשכה. מי שבקו שמאל כל הענין שלו הוא להעלות את העולם. מי שבקו ימין כל העבודה שלו בחיים היא להוריד ולהמשיך אלקות, אור, תורה לתוך העולם. אם כל כולך הוא הורדה לתוך המציאות הנתונה, אתה לא ברוגז עם המציאות. המציאות היא הנתון, וכל עניינך בנתון זה הוא להאיר כמה שיותר אור. זה הטבע של קו ימין.

אבל הטבע של קו שמאל הוא לא כך, חייבים להעלות את המציאות, הוא נאבק עם המציאות. היות והוא נאבק עם המציאות, הוא צריך לתקן, להעלות אותה, לא רק להאיר אור לתוך המציאות הנתונה, לכן יש לו 'כסאחים' עם המציאות, כל מיני "דינין מתערין". אבל זה בגלל שהוא אך ורק טוב, הוא כל כך טוב שהוא משוכנע ומאמין באמונה שלמה שהעולם הזה יכול להתעלות, ושאני השלוח, אפילו בכח, כמו מנוף, 'אני המנוף להעלות את העולם'.

יש צדיקים שרואים את עצמם בתור מנוף, ויש צדיקים שלא רואים את עצמם בתור מנוף אלא בתור משפך של מים. [השאלה היא אם בתור מנוף יכול להיות צדיק אחד או יכולים להיות כמה צדיקים?] כל צדיק אמיתי, בוודאי אם הוא אוהב ישראל אמיתי, אבל הוא שייך לצד שמאל – ענינו ההעלאה, הוא רואה את עצמו מנוף. [אז אין לו את הרגישות למי שהוא להעלות אותו?] יש לו את הרגישות, אבל הוא צריך להיאבק איתו. כשאתה רוצה להעלות מישהו יש לפעמים מאבק מסוים, צריך להיאבק עם המציאות כדי להעלות אותה ויש בירורים שצריך לעשות, יש בירור, קצת פסולת לזרוק. [אם הוא לא צדיק אז אין לו רגישות. כל הענין של צדיק הוא שגם יש לו רגישות]. בדיוק ככה. בדיוק מה שאתה אומר, כתוב[ט] שקו שמאל, שחייב להעלות את המציאות, לא רק להאיר אור לתוכה, הוא יותר רגיש למציאות. הוא מטפל במציאות. רק מה? הוא עלול מזה להיות ברוגז עם המציאות, בגלל שזה לא נענה לו בקלות. אבל השמאל יותר רגיש למציאות. הימין רק שופך לתוך העולם.

שוב, צדיק בקו שמאל, כמו אדמו"ר האמצעי בחב"ד, ענינו ההעלאה. לכן יש גם דינים, הוא לא כל כך סובלן – הוא לא סובל ראש עקום. הוא מאד רגיש לעקמימות, במיוחד בשכל. הוא לא סובל את זה. זה הטבע של אדמו"ר האמצעי.

אדמו"ר האמצעי וחינוך חסידיו

[זה דבר שהרב יודע? או שהוא מלמד את זה?] לגבי אדמו"ר האמצעי? [כן] זה ידוע, יש סיפורים, זה גם כתוב. [באיזה ספרים?] בספרי חב"ד, כל ספרי התולדות, כל הסיפורים מהרביים על אדמו"ר האמצעי. ידוע, זה הטבע שלו. זה עיקר ההבדל בין אדמו"ר האמצעי לבין הצמח צדק, החתן שלו. החתן שלו הצטיין בסובלנות, ואדמו"ר האמצעי הצטיין במדה מסוימת של קנאות. זה בגלל שהוא מבינה, "מינה דינין מתערין". אבל כל כך למה? מה הענין שלו? לא סתם להתרגז, אלא כדי להעלות. קו שמאל מעלה את המציאות, לא רק משפיע לתוך המציאות.

[הריי"צ מביא את זה?] גם קודם, גם הרש"ב בשיחות שלו[י]. [לא קצת קשה לחנך ככה?] "דור דור ודורשיו"[יא]. עוד פעם, אם אתה בדור שהצדיק בטבע הזה, אתה נמשך אחרי הצדיק, אתה הניצוץ שלו. בדור של אדמו"ר האמצעי זה הלך יֹפי, כל כך הלך טוב שיש מקום אחד שכתוב – נשמע גוזמה, אבל זו מסורת חב"דית מדויקת – שהיו עשרות אלפים, כלומר רבבות חסידים לאדמו"ר האמצעי בעלי אהבה בתענוגים, מה שלא היה אצל אדמו"ר הזקן ולא אצל הצמח צדק, ולא אצל שום רבי.

אתה שואל לגבי חינוך, איך אחד כזה שקצת קנאי יכול לחנך? אומרים שאצל האדמו"ר האמצעי כמות החסידים בדורו שבאמת השיגו, זכו ללשד החסידות, היו הכי רבה. סתם כמות של חסידים היתה הכי הרבה היה אצל הצמח צדק, אבל חסידים בעלי מדרגה, מה שחב"ד דורשת ומלמדת, הכי הרבה היו אצל אדמו"ר האמצעי.

[זה קצת להפך מאברהם ויצחק, כי יכול להיות שאברהם היה צד...] ימין, זה אותו הדבר [כן, בדיוק להפך, בגלל זה חשבתי שאצל יצחק לא היו הרבה חסידים.] הוא היה חופר בארות, היו לו עבדים, לא כל כך כמו אברהם. אברהם גייר גרים[יב]. אז אומרים שזו לא כמות, זו כמות איכותית. כמה בעלי אהבה בתענוגים, זה הביטוי. כתוב אצל אדמו"ר האמצעי שהיו לו, זו הלשון[יג], עשרות אלפים חסידים "בעלי אהבה בתענוגים". זה נשמע גוזמה, אבל כך היא המסורת.

התחרות שהולידה את קונטרס ההתפעלות

[אני אומר שיחד עם זה היה את רבי אהרן מסטראשלע שלא השפיעה עליהם הדרך של אדמו"ר האמצעי] בסדר, להיפך, לפעמים כשיש מתחרה זה יותר מגביר את הענין, זה עוד יותר טוב.

רבי אייזיק מהומיל הלך קודם לרבי אהרן, הסיפור המפורסם, לבחון אותו, עד שהוא אמר לו, 'אהרלה גיין שיין אראפ פון טיש'. הסיפור המפורסם שאחרי הסתלקות אדמו"ר הזקן היה את רבי אהרן והיה את אדמו"ר האמצעי. רבי אייזיק, שהיה גדול החסידים, הלך קודם לבחון את רבי אהרן, אולי לקבל אותו בתור רבי. הוא ראה אותו קופץ על השולחן, הוא היה מתלהב מאד. [מי?] רבי אהרן מסטרשלע. הוא ראה אותו קופץ על השולחן, והוא התפעל שם במשך זמן מה, עד שברגע מסוים, ההתפעלות האמיתית כאילו נגמרה, והוא עדיין נשאר רוקד, אז הוא אמר לו: 'אהרלה גיין שיין אראפ פון טיש'. הוא פנה אליו בשם הכינוי שלו, 'אהרלה, כבר הגיע הזמן לרדת מהשולחן'. אחר כך, הוא הלך משם וחזר לאדמו"ר האמצעי, כמובן. אז להפך, לפעמים זה עושה יותר שמח כשיש שנים.

איך קוראים לזה היום? חידוד, זה מחדד את הענין. לכן, בזכות רבי אהרן מסטראשלע יש לנו את קונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי. אם לא רבי אהרן לא היינו זוכים לקונטרס ההתפעלות. זו טיפה מרוחו של אדמו"ר האמצעי, שנשאר חי וקים. [מה ההבדל בינו לבין רבי אלעזר בן עזריה שכתוב שבאותו יום התווספו ספסלים?] כן. יש אחד שכתוב עליו "זרוק מרה בתלמידים"[יד].

אורות דתהו בפעולה: סיפור מסירות הנפש של ר' זלמן זעזמיר

אצל אדמו"ר האמצעי היה החסיד הכי הכי, מהכי גדולים, רבי זלמן זעזמיר. קוראים לו הרז"ז, או לפעמים סתם ז"ז, רבי זלמן זעזמיר. אמרו עליו שהוא בעל 'וילדע מוחין', מוחין פראיים, זה הביטוי עליו. הוא זה שקירב את רבי הלל לחב״ד. רבי הלל היה חסיד טשערנוביל, הוא מצא אותו וקירב אותו. הוא היה מאד 'דוגרי' כזה. [רבי הלל?] לא, רב זלמן זעזמיר. פעם אחת הוא שמע דרוש של אדמו"ר האמצעי, דרוש של אדמו"ר האמצעי הוא שש שעות, שמונה שעות, תשע שעות, דרוש חסידות. הוא ישב שם, שמע את כל הדרוש, מהתחלה עד הסוף. אחר כך הוא הלך והתבטא למישהו, 'איך הָאב נישט געהֶערט קיין נייעס', 'לא שמעתי משהו חדש בדרוש הזה'. אז אחר כך היו שמה 'אינשי דלא מעלי', והם מסרו אותו לרבי, אז הרבי אמר, אם כך, אם הוא יכול להתבטא כך, שלא שמע נאייס, בטח 'מ׳זאל אים שִׁיקְן אין סיביר', 'צריך לשלוח אותו לסיביר'. זו רק דוגמה לאופי של אדמו"ר האמצעי, פן אחד על כל פנים.

אחר כך רצו לקבל אותו בפאריטש להיות רב. היות שהוא היה המקרב של רבי הלל, הוא קירב אותו ורבי הלל היה מאד מקורב אצל הרבי, אז הוא ביקש מרבי הלל שימליץ טוב בעדו, שרבי הלל ילך לרבי ויבקש עבורו שהרבי ישלח אותו, ימנה אותו, שליחות, שהרבי ישלח אותו לפאריטש להיות הרב שם.

כך רבי הלל הלך, וכשהרבי שמע את הבקשה שלו, הוא אמר: "הוא? אותו אני שולח לסיביר, אותך אני שולח לפאריטש". בזכות זה יש לנו רבי הלל מפאריטש, בזכות רבי זלמן זעזמיר. ככה היה. מה קרה בסוף עם רבי זמלן זעזמיר? נושא שדיברנו כאן קצת, הוא היה במסירות נפש, הוא קיים מצוות גיור, הוא התעסק בגיורים, גיור כהלכה. אז היה הדבר אסור, זה היה או משפט מוות או לשלוח לסיביר, אם היו תופסים שיהודי מגייר גוי. זה היה סכנת נפשות. כל גיור שעשו אז היה מחתרת.

מה שקרה הוא שתפסו אותו בתהליך גיור של גיורת אחת ודנו אותו לסיביר. לפני שבאו לשלוח אותו לסיביר, הוא לא רצה ללכת. זה קצת דומה לסיפור שדיברנו פה פעם קודמת, זה בכלל לא דומה. העדיף למות במקום לסיביר, כך היה. הוא פשוט מת, קברו אותו. כשבאו לשלוח אותו לסיביר, לא האמינו השלטונות שהוא מת. היו צריכים לפתוח את הקבר להראות להם שהוא קבור. ככה הוא ניצל מפסק הדין של אדמו"ר האמצעי להשלח לסיביר. זה סיפור של "אורות דתהו", זו דוגמה של אורות דתהו בפעולה.

[כשמישהו מקפיד ההקפדה עלולה לחזור עליו, חלילה] לכן הרבי שיש לו קצת קפידה יודע את מה שאתה אומר. הוא לוקח את זה בחשבון, הכל מחושב.

'פודליג דער בדחן'

עוד דבר: היה לאדמו"ר האמצעי בדחן. גם אצל אדמו"ר הזקן היה אחד מגדולי החסידים ששימש כבדחן. הוא לא היה ממש במשרה מלאה, שמואל מונקס, אבל אצל אדמו"ר האמצעי היה בדחן במשרה, זה היה התפקיד שלו. קראו לו 'פודליג דער בדחן', זה היה הכינוי שלו. אותו פודליג, התפקיד שלו היה לבדח, במיוחד אם הרבי נמצא שרוי ברצינות הוא צריך לבדח, להשיב את הנפש.

הווארט הכי מפורסם שלו[טו], שפעם אחת הוא בא לרבי להצחיק אותו. אז הוא אומר לו, "רבי, מה ביני לבינך, מה כבר ההבדל ביני לבינך, רבי? מה שאני יודע, אתה יודע. מה שאתה לא יודע, גם אני לא יודע. אז מה כבר ההבדל בינך"? זה 'פודליג דער בדחן'.

הקוזאקים והקאפעליע אצל אדמו"ר האמצעי

ידעו שאצל אדמו"ר האמצעי היו מנגנים, קאפעליע, אבל מה שלא כל כך יודעים, שביחד עם המנגנים היו קוזאקים. היו לו שתי קבוצות של אנשים, קאפעליע, תזמורת, והיו לו קוזאקים, פרשים, שרוכבים על סוסים ועושים במשחק שלהם כל מה שפרשים אמורים לעשות. כשהיה איזה יומא דפגרא הוא היה קורא לשניהם להופיע, הייתה הופעה – הקאפעליע שרה והקוזאקים רוכבים על הסוסים – והוא עומד בחלון ומסתכל כמו מלך על הקוזאקים שלו הרוכבים בסוסים ועל התזמורת ששרה.

הבן שלו, יקיר לבו, היה ר' נחום, הוא היה חבר'המן כזה, הוא היה מהקוזאקים, היה ראש הפרשים. יש הרבה סיפורים על זה, נשאיר אותם לפעם אחרת[טז].

לעניננו, קודם נאמר לחיים. לחיים לחיים!

למה אני מספר את כל זה כאן? זה מקום מאד מתאים לזה. קוזאקים יש לנו, השאלה איפה הקאפעליע. [שלמה הוא המנגן. בשכם הקוזאקים על חמור]

לחיים לחיים. שיהיו גם קוזאקים וגם קאפעליע.

את כל זה אמרנו כהקדמה. הקדמנו שיש צדיקים כמו אדמו"ר האמצעי שיש להם גם את מדת הקפידה, קצת דינים, במיוחד מי שהוא לא בסדר הוא לא מחמיא לו. סתם. [ברקע נשמע המואזין] "זה לעומת זה עשה האלהים"[יז].

ב.   תיקון הערב רב

מקור נשמות הערב רב

טוב, עכשיו הנושא הוא התייחסות למושג שקוראים לו 'ערב רב'. ערב רב כתוב באמת פעם אחת בתורה – "וגם ערב רב עלה אתם"[יח]. הביטוי מופיע בתורה בפרשת בא, פעם אחת ויחידה בכל התנ״ך. שם הוא לשבח, הם חלק מ"צבאות הוי'"[יט]. יש אפילו פירוש אחד[כ], אחד מהמפרשים, לא זוכר כרגע, האומר ש"צבאות הוי'" הולך על הערב רב. הם הצבאות שנוספו לעם ישראל.

כתוב[כא] שערב רב הם הבירור של רב ניצוצין. יש רפח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים, בעולם התהו. על ידי עבודת פרך של גלות מצרים ביררו רב ניצוצין, מתוך רפח ניצוצין. מה שנשאר לנו במשך כל הדורות מאז, עד ביאת המשיח, לברר עוד פו ניצוצין, כמניין אלֹהים.

לפי זה, הערב רב מסמל את כל העבודה שלנו, במשך 210 שנים, ושכל הגלות הייתה עבור ה-רב הזה, להוציא אותם. "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"[כב] כמו שאתה אומר, כתוב "וצאן ובקר מקנה כבד מאד"[כג], אבל ההתחלה היא "ערב רב", זה השפיץ של כל מה שיוצאים ממצרים. זה הנפש, נפש האדם היא בוודאי יותר מהצאן והבקר, וכך לפי הסדר – "ערב רב, צאן ובקר, מקנה כבד מאד" – מתחיל מהנפש.

עד כדי כך, שכתוב בכתבי האריז"ל[כד] שכל תיקוני הנשמות, מדור דור, מתחילים מהטיפות – מושג מאד חשוב בכתבי האריז"ל – שיצאו מאדם הראשון במשך 130 שנה, כשהוא פרש מאשתו[כה]. אחר כך אותן רוחין, נשמות ערטילאיות, חזרו בדור המבול ונמחו, חזרו בדור הפלגה והתפזרו, חזרו באנשי סדום, וחזרו במצרים. יש גרסה אחת בכתבי האריז"ל, שהחזרה במצרים היא של נשמות ישראל שיצאו ממצרים. זאת אומרת, עבודת פרך שסבלנו היא התיקון של אותן נשמות. אבל יש מקום אחר שכתוב[כו] שהנשמות האלו הן ערב רב שהוצאנו ממצרים.

ערב רב – ר"ב ו-פ"ו הניצוצות

מה המקור של הערב רב? יש מושג בקבלה^כד, שיש נשמות שמאדם הראשון צריך לתקן אותן. יש גוף כזה, מלא נשמות, שצריך לתקן. זה התחיל מאדם הראשון, אחר כך זה עובר דרך המבול, מגדל בבל, וסדום, עד שהוא מגיע למצרים.

מי זה בתוך מצרים? גרסה אחת אומרת שבמצרים זה היהודים, שהם אותן נשמות. בדרך כלל כתוב שהן היהודים, אבל יש מקום אחד שכתוב שהן הערב רב. לפי זה צריך לומר שבאמת אותו "דור דעה"[כז] הוא כמו הראש שלו, שכולל את כולו – "הנשיא הוא הכל"[כח] – וכמו משה רבינו יש לכל יהודי איזה נציג בין הגוים הנקרא "חלקו בעולם", ששייך לו ממש. לא רק שמשה רבינו אוהב אותם, רוצה לגייר אותם. בחינת משה היא הדעת[כט], ערב רב בגימטריא דעת, כתוב בקבלה[ל], ולכן גם הדור שלו, דור שנקרא "דור דעה", הוא הדור שלו. לדור הזה יש את הפרטנר אצל הגויים, הערב רב.

העולם מעלים, ואחר כך נשאר לנו אלהים. זאת אומרת, רב יש, התואר רב קיים. אבל אלהים הם מה שנשאר לנו, למלא את התואר, שיהיה רב אלהים. שהרב יקרא אלהים, שיהיה גילוי אלקות. אבל את התואר העלינו על ידי עבודת פרך.

כתוב שכל עבודת פרך היא 'פירכא', ש"חומר ולבנים"[לא] הם 'קל וחומר' ו'ליבון הלכתא'[לב] ו"כל עבודה בשדה" הוא ברייתות. כתוב שפנימיות כל עבודת הפרך היא לימוד תורה. אחרי שאתה לומד הרבה תורה אתה יוצא עם 'סמיכה'. אחרי כל עבודת הפרך של 210 שנים יצאו עם סמיכה, רב, עם תואר רב, ומה שנשאר לתקן הוא אלהים ניצוצות.

הבעיתיות בקבלת הערב רב

[מה החכמה להעלות בלי שם אלקים? אני יכול להעלות לפה גם את ערפאת, ולהגיד שהוא ערב רב, ואחרי זה להגיד לדור הבא, תתקן אותו, ותעשה שם אלקים] בדיוק מה שאתה אומר – זו השאלה, זו הבעיה. מה פתאום משה רבינו לוקח צ'אנס כזה, או מכניס אותנו ל'ברָאך' כזה, שהוא מעלה דבר שלא מתוקן עדיין. הבעיה שלך היא בדיוק הבעיה של כל ספרי הקבלה, והבעיה של הרב צוריאל והבעיה של כולם. באיזו אחריות משה רבינו מכניס אותנו לתוך מיטה חולה כזאת של ערב רב? מה אתה עושה?

[כן, הרב אמר שיש איזה תיקון, שבעבודה שלנו במצרים, יש איזה תיקון.] כן, [איזה תיקון יש מתי שאתה מעלה סתם?] אם אתה מעלה דבר שבעצם שייך לך, אתה לא נפרד מהחלק שלך, אתה לוקח איתך את מה ששייך לך, והתיקון עתיד לבוא.

למשל, אפילו לגבי הגאולה, יש פסוק אחד שאומר "והוא יפדה את ישראל מכל עונֹתיו"[לג]. הפסוק השני המקביל אומר "פדה אלהים את ישראל מכל צרותיו"[לד]. הרבי לאחרונה דיבר[לה] הרבה מאד שקודם יבוא משיח ויפדה אותנו מהצרות, קודם כל, ויש זמן אחר כך לטפל בעוונות. זהו הסדר. לא צריך לחכות לתיקון העוונות. קודם לצאת מהצרות עם כל המשקעים, עם כל מה ששייך לנו, אחר כך יש זמן, בימות המשיח. בכל זאת, מה שאתה עושה זו הבעיה, הנה אנחנו בכוונה לוקחים דבר לא מתוקן שעתיד להצר לנו, יעשה לנו צרות צרורות הדבר הזה, הנגע-פגע הזה.

מילת המצרים: חלקו של יוסף בקבלת הערב רב

עוד נקודת ההשלמה: פעם קודמת אמרנו שיוסף מל את המצרים[לו], וכאילו לא שקל נכון, זה לא עלה יפה. אחר כך משה גייר את הערב רב, לא עלה יפה. אחר כך שלמה התחתן עם אלף נשים, לא הצליח. החידוש אצל משה רבינו הוא שהיות שמעשה ידי משה נצחיים[לז], משה חייב לנצח והוא לא יחזור בו אף פעם. מי שהוא בבחינת משה רבינו לא חוזר בו. לכן הוא חייב להתעקש, אפילו שזה מחייב אותו לחזור בגלגול, דור אחר דור.

תכף נראה בזהר שמשה רבינו נקרא "דור הולך ודור בא"[לח]. הזהר אומר[לט] שהפסוק "דור הולך ודור בא" הוא כינוי למשה רבינו. בגלל שהוא קיבל את הערב רב, הוא צריך לחזור בכל דור לתקן אותם, בגלל שהוא לא יכול להפסיד. משה רבינו הוא נצח, לכן הוא בעצמו... [חסר קצת בהקלטה] ...קל שנים של אדם הראשון. שם כתוב שבעצם הערב רב הן אותן נשמות שמל יוסף. זה לא סיפור אחר, זה המשך אותו סיפור. מאד יפה לדעת, שזו לקיחת משה רבינו את עצמות יוסף עמו. מה זה שהוא לקח את עצמות יוסף? שוב, יוסף עשה דבר שלכאורה טעה בו, זה לא הצליח. להיפך, רק גרם נזק, גרם שעבוד הרבה יותר קשה. לא רק שמשה לא מוותר, הוא ממשיך את זה. ככה כתוב שהערב רב הן בעצם אותן נשמות.

[משמע שיוסף לא הכניס אותם לתוך ישראל, ולכן הוא לא חטא בזה, אבל משה שהכניס אותם בישראל חטא בזה]. בסדר, יכול להיות מהפשט ככה, אבל כתוב שבמילה הוא העניק להם כח, היות שהוא לא גייר אותם. אלו באמת שני חטאים משני כיוונים הפוכים. בכך שהוא לא הכניס להם, הם ינקו כח בהיותם זרים, ובגלל זה השעבוד היה הרבה יותר כבד, יכלו להשתעבד בנו הרבה יותר קשה בגלל הכח שקיבלו מהמילה של יוסף. בהרבה מקומות, זה ההסבר של דברי יוסף "הא לכם זרע"[מ], שהוא נותן להם זרע סתם, זה הפסוק שמרמז לברית מילה, שהוא נותן להם כח שאחר כך מתנכל בנו. [וזה לא בזהר באותו מקום?] לא באותו מקום. יוסף מל את המצרים. [יוצא שאנחנו בכל מקרה בבעיה. אם אנחנו משאירים אותם לגמרי בחוץ, חסר לנו. אם אנחנו שמים אותם במרכז אנחנו נותנים להם יניקה ואז הם משעבדים אותנו. ואם אנחנו מכניסים אותם, יש לנו את הבעיות בפנים] כן, יש בעיות בכל הצדדים.

אחריותו של משה רבינו בקבלת הערב רב

יותר מזה, גם ראיתי מקורות, לא את כל המקורות נפרוס היום, רק מקור אחד. יש כמה מדרשים, אפילו לא בזהר, מדרשי חז"ל, שהם ממש חידוש נפלא. ידוע שעל משלוח המרגלים שכתוב "שלח לך"[מא], כתוב "לדעתך, אני איני מצווה לך"[מב]. אתה רוצה תשלח, אני לא אומר לך. כאן יש מדרשים[מג] שקוראים אותם, וזה באין ערוך יותר חמור, שהקדוש ברוך הוא אומר למשה לא לקבל אותם. הוא אומר בפירוש לא, לא אומר "לדעתך", שאתה עושה מה שאתה רוצה, אלא הקדוש ברוך אומר למשה לא לקבל אותם, ואף על פי כן משה מתעקש, ולא כתוב שה' חזר בו. ממש כך היא לשון המדרש, הוא מקבל אותם נגד מלה מפורשת של הקדוש ברוך הוא. כל כך למה? כדי להוסיף נשמות תחת כנפי השכינה, להוסיף עוד נשמות לקדוש ברוך הוא.

למה הדבר דומה? זה דבר שהיה, תכף נסביר את הדוגמא. כמו רבי שירצה להגביל את כמות החסידים, כבר מספיק, די, ויש איזה חסיד שלא מקבל את זה. הוא חייב להגדיל את כבוד הרבי בכך שהוא מגדיל כמה שיותר חסידים. הוא מביא אותם, כמה שיותר, מאות אנשים שיעברו לקבל דולר, כמה שיותר. אפילו שהרבי אומר 'די', שהוא לא יכול יותר, הוא לא מקבל אותם.

קודם כל, איפה היה סיפור כזה? סיפור לא על אדמו"ר האמצעי, סיפור על האריז"ל[מד]. האריז"ל ציוה לרבי חיים ויטאל לא להביא אנשים, "רק אותך", ככה הוא אומר לו, "אני ירדתי, הנשמה שלי, האריז"ל, ללמד אותך בלבד ואתה תפיץ את התורה הלאה. כל מה שתביא לכאן אנשים רק יבלבל את העסק ויזיק לכולם". רבי חיים ויטאל עבר על דבריו. או שהוא ריחם על האנשים או שהוא סבר שבכך הוא מגדיל את יקרת וכבוד רבו. הוא שקל אחרת מהרבי. מה באמת קרה בסוף? לא רק שהוא הפסיד הרבה תורה – באמת אם יש הרבה אנשים לא כל כך אפשר ללמוד ברצף, כמו רק בחברותא. לא רק זה, הדבר השתשלשל בסוף שהאריז"ל הסתלק בגלל זה. זו אחת הסיבות שגרמו להסתלקות האר"י הקדוש.

זהו סיפור מפורש שלכאורה בדיוק עם אותו רעיון כמו כאן – הקדוש ברוך הוא, משה רבינו וערב רב. המדרשים כותבים שה' אומר לא לקבל אותם, ומשה אומר כן לקבל אותם, והוא עושה לא כמו שה' אומר. אחרי כל זה הוא חוזר דור אחר דור, "'דור הולך ודור בא' – דא רעיא מהימנא". הביטוי "דור הולך דור בא" הוא רעיא מהימנא שחוזר בכל דור לגמור את תיקון הערב רב.

[הוא עושה טעות, הוא לא יכול לחטוא, הוא חייב להוכיח שהוא צדיק, אז הוא בא שוב, ועושה טעות, וצריך לבוא שוב...] "הפה שאסר הוא הפה שהתיר"[מה], אותו זהר שמספר את כל ה'בְּראךְ' הזה, הוא גם מספר ש"בסוף מצאה", כמו בסיפור של בת המלך[מו], בסוף הוא מצא אותה, בסוף יהיה טוב, הוא ינצח בסוף, "דידן נצח"[מז]. [אנחנו נמצאים ב"איך", שהוא לא יודע] בסדר, לחיים, לחיים.

ערב רב: ערבוביה בנשמות

הדבר הראשון שמי שקרא את החוברת של הרב צוריאל רואה, הוא שהמסקנה שלו באה ליישב את המציאות, את המצוי עם הרצוי. הרצוי באמת הוא להנציח בכח את התהליך החיובי שקורה כאן, בכללות, והשלילה היא מה שאנחנו רואים במו עינינו, את הבוגדים בעם. איך מיישבים את הסתירה הזאת? התירוץ שלו הוא שיש פה ערב רב בעסק, שהם נטע זר בעם ישראל. הם "גרים גרורים"[מח] שלא התגיירו לשם שמים, לא זכו לקדושת ישראל.

אם תשאל אותי, דבר שלא ראיתי שהוא אפילו מתייחס, שאלת תם: אם כתוב על עמים אחרים ש"אבד זכרם"[מט] בריבוי הדורות, מה לגבי ערב רב? זה דבר שהזכרנו פעם קודמת. לפי הפשט, אם שואלים, מה הפשט של הערב רב? איפה הוא התערב? איפה ההתערבות שלו? הוא ערבוביה של עמים או שהוא נקרא ערב רב על שם שהוא מתערב בנו? מה הפשט בכלל של ערב רב?

יש מקום באמת שכתוב לא לחשוב שערב רב הם הרבה עמים, או איזו ערבוביה, כולם מצרים. להיפך, הם אותם מצרים שיוסף מל. בכל זאת רוב המפרשים כן אומרים שהפשט הוא שהם ערב רב מיסודם, לא רק על שם שמתערבים בנו, אבל גם זה וגם זה, אלו שתי בחינות של ערב רב, של הפשט.

על פי פשט פשיטא שאבד זכרם, אז בוודאי התערבבו בנו, אז איך מישהו יכול לומר שאני מצביע על אחד שהוא ערב רב? על פי פשט, מה בכלל הסברה? קודם כל נשים את זה על השולחן, שיהיה ברור, הוא סובר שזה משהו רוחני, גלגולי נשמות. באמת כך כתוב. מי שסובר שיש היום ערב רב ודאי וודאי הוא לא סובר שעל פי פשט יש ערב רב.

[אנחנו אמרנו יותר מזה, שאולי זו רק נטייה של ערב רב באיזה אדם.] זה אמרנו פעם קודמת, ונמשיך את זה היום, אבל אפילו 'אליבא דידיה' ודאי שאין פה אחד שהוא ערב רב, שהוא צאצא ישיר מהערב רב, זה לא מתקבל על הדעת. [מי כותב שזה גלגולי נשמות?] יש אחד מהמקורות, נדמה לי שהרב צוריאל כן מביא, שהכוונה היא שיש גלגולי נשמות. כבר הגענו, גם 'אליבא דדידיה', לאיזו רמה של גלגולי נשמות. זה לא איזה מן נטע זר גשמי, בפשטות. ברגע שזה גלגולי נשמות, לא בגשמיות, זה כבר יכול להיות בכל אחד ואחד, כמו שדיברנו על זה. מכאן ועד לומר שבכל אחד יש קצת ערב רב, הדרך קצרה.

סכנת הפראנויה בתפיסה הפשטנית את ה"ערב רב"

מה המסקנה שלו? שיש איזה 300 אנשים שם, יושבים בצמרת, והם ערב רב. [למה שלוש מאות?] כך הוא סובר, קליקה של אנשים, וזהו, כל השאר מוסתים ומודחים, לא אשמים, ואהבת חנם מגיעה לכולם, צריך את כולם לאהוב אהבת חנם – דתי וחילוני אותו דבר, אבל לא הם.

מה האבסורד לכאורה בגישה הזאת? סתם בפשטות, בלי שום חסידות ובלי שום דבר. איזה מן אבסורד יש במחשבה הזאת? מה זה עושה פסיכולוגית? שמעתי סיפור בישוב יצהר, מישהו סיפר לי, שיש 'חילוק' בין אנשי צבא לאנשי משטרה – שהחיילים בסדר, אבל המשטרה הם רשעים גמורים. החיילים עדיין בסדר, הם סתם מוסתים, הם בחורים טובים, אבל המשטרה זה משהו אחר, זה עם אחר. [זה לא ברמה האישית. המשטרה כבר מחונכת למערכת] אני לוקח בחור כמו ירוחם, סתם, קצת בדיקה פסיכולוגית, מה קורה כאן. אם יש לך בראש שיכול להיות פה אחד, ערב רב, איזו מן מפלצת, משהו לא יתואר, זה רק 300. אבל מתוך ה-300, אולי זה השוטר הזה. אולי הוא הערב רב, אולי זה זה, אולי כאן יש מרגל בחדר. יש שב"כניק פה, וודאי. בכל חדר יש שב"כניק אחד, אין חדר שאין בו שב"כניק. אז מי זה? מתחילים להסתכל מסביב – אולי זה אתה, אולי זה אתה.

המנטליות של ערב רב, רק שנבין, [זה בדיוק הענין של ערב רב, שהם מעורבבים ולא יודעים איפה הם] בדיוק. אז אני אומר שזו פרנואיה, פסיכולוגית, החשיבה של ערב רב היא פרנואיה חולנית, אפילו אם תגביל לי את המספר, שהם רק 300 ולא משהו אחר, אז אולי זה זה, אולי הוא ערב רב. זה מכניס את האדם לפארנויה, אין לי מלה אחרת [אם זה 300, מילא, זו לא פרנואיה רצינית. כמה כבר יכולים להיות? אבל שמעתי שיש שיטה אחרת בערב רב, שאומרים שהם שני שליש מתוך היהודים, מצטטים דווקא את כתבי האריז"ל] את זה הרב עוזי אומר. [כן, מבססים את זה על הפסוק בזכריה "שתי שליש.. והשלישית"[נ]] בקבלה ובחסידות זה הולך על שני שליש של אומות העולם, של הגויים, לא של עם ישראל.

[במיוחד אם אנחנו אומרים שזו הגדרה יותר נפשית, גלגולי נשמות, איך אני מגדיר מישהו שאני מזהה אותו כרע מוחלט? לא זה ערב רב?] למה אתה אומר שהוא ערב רב? תאמר שהוא 'רודף', שיש לו דין רודף! לזמרי בן סלוא יש דין רודף ולכן צריך לקום ולהרוג אותו, ו"המגפה נעצרה"[נא]. [אבל אין פה פרנואיה]. למה? [כי אתה לא מתחיל לחפש את האנשים האלה או לרדוף אחריהם.] בוודאי שכן. מה זה ערב רב? איפה יש באמת סיפור כזה?

הבעטליר החרש מגרש בעצמו את ה"ערב רב"

הזכרנו קודם את בת המלך, מי זוכר את הסיפור של רבי נחמן עם פרנואיה מערב רב? גם בסיפור שם, מי שחושב על זה הוא בפרנואיה. איפה?

זוכרים את ז' בעטליר'ס[נב]? ביום השני של החרש. יש מלך אכזר ששולח מרגלי סתר לתוך המדינה כדי לקלקל את מקורות המים – את הטעם, הריח והמראה. יש לו שלש כתות של עבדים, לאותו מלך אכזר, שהוא מערבב אותם בתוך המדינה, כדי לקלקל אצל כל בני המדינה את הטעם, את הריח ואת המראה. בסוף, עד שלא מזהים אותם ומגרשים אותם, מוציאים את הנטע הזר מתוך העם, אי אפשר לתקן. מי המזהה? רק הבטלער החרש יכול למצוא אותם. בסוף הוא מוצא אותם ומגרש אותם, וברגע שהוא מגרש את הערב רב הזה, פתאום, אחד שהיה גנני, שצעק כל הזמן 'אני הגנני' וזרקו עליו אבנים כמו על משוגע, אחרי שהוציאו את שלש כתות העבדים ששלח אותו מלך אכזר, שקלקל את הכל, פתאום קיבלו שׂכל, שאולי זה באמת נכון, אולי אותו אחד שצועק שהוא הגנני הוא הגנני האמיתי. כל הגן שלהם התקלקל, כל "החיים הטובים" שלהם במירכאות, התקלקלו. קראו לבעטליר החרש, והוא אמר להם "זה ודאי הוא, הוא ודאי הגנני". אבל למצוא אותו, ולהחזיר את החיים הטובים, כלומר, ביאת המשיח – תלוי בזיהוי הכתות של המלך האכזר, ששלח בכוונה לקלקל את טעם, את הריח ואת המראה.

שם זהו סיפור מובהק של ערב רב. יש ממש מרגלי חרש שמקלקלים הכל אצל כל העם, כל העם סובל, לא יודע ממי הוא סובל, והוא סובל בסך הכל מכמה אנשים, כמה עבדים שתולים. יש כאן אנשים שתולים בשטח, שליחי אותו מלך אכזר, ועד שלא מסלקים אותם מהשטח, גם אותו אחד שצועק 'משיח', אף אחד לא מקשיב לו. רק כשתסלק את האנשים האלה פתאום יתחילו להקשיב לו, לפקוח עיניים. זה הסיפור.

רבי נחמן סיפר את זה. עדיין, גם אחרי כל הסיפור הזה, אם אותו חרש יבוא ויעשה את זה – תיכף נגיע למה שכתוב בתניא – אולי יש באמת איזה בעטליר חרש ששייך לזה, אבל אפילו אנשי אותה אותם מדינה, אם הם יתחילו מעצמם בכך, זה באמת יגמר במלחמת אחים או במחלת רוח של פרנואיה. [האר"י כתב את כל מה שהוא כתב רק בשביל אותו בעטליר? אנחנו דחינו את כל דברי האריז"ל]. לא, אנחנו לא דחינו שום דבר, הכל הקדמות. אנחנו רוצים להסתכל בספרים ולראות מה כתוב. כמובן שמלה אחרונה היא מה שכתוב בתניא, מה שמצויר שם.

לחיים לחיים.

מקור הטעות בקביעת זיהוי ה"ערב רב"

[לענין המרגלים מובא שיהושע וכלב לקחו את חלקם בארץ וגם את חלק המרגלים] כן. [לכאורה, אולי לאו דוקא בענין זיהוי הערב רב, אבל ברור שמי שהיה מואס בארץ חמדה לא דן את אלה שגרים פה, אלא זה כביכול בומרנג שחוזר על עצמם] בסדר, עוד פעם, כמו שדיברנו פעם קודמת, לא מדברים מה צריך לעשות עם האנשים הרשעים. [כי אלה שיושבים בתל אביב ואומרים, אני רוצה להחזיר אותם] עוד הפעם, כמו שדיברנו פעם קודמת, בוודאי שצריך להוריד אותם, אלה אחים רשעים. יכול להיות אח שהוא גם רודף, שצריך לפגוע בו, יש כל מיני. אבל אח רודף הוא לא ערב רב, הוא משהו אחר לגמרי. [אם זה ערב רב, פירושו של דבר שהוא לא "מקרב אחיך"] נכון. [אז ממילא אסור לו לשלוט] נכון, אבל איזה נפקא מינה יש? יש SOS להפיל את ממשלת רבין, מה אתה צריך, למה לערבב לי את הערב רב בעסק? על מה שהוא עושה, צריך להפיל אותו, תכף ומיד ממש!

[זו בעיה הרבה יותר עמוקה להכניס את הערב רב, כי אנשים מרגישים שיש להם בעיה בזהות]. זו בעיה של מרכז הרב, זה הכל. [זה בעיה של כל אחד] זו לא בעיה של אף אחד. זו רק בעיה של קליקה מסוימת של מרכז הרב. [זה אומר שאתה לא צריך להעיף את רבין?] לא, זה אומר שיש לאותו אחד בעיה, איך יכול להיות ממשלה חוטאת בתקופת אתחלתא דגאולה ו"קמעא קמעא", שהכל אמור להיות בסדר. [האם הסבה שכל ההתנחלות ביש"ע שלא לא יוצאת היום חוצץ נגד הממשלה היא בגלל זה?] נכון, בגלל שהיא תחת השפעה מסוימת של אותה השקפה. [אני אומר שאין שום השפעה.] יש השפעה.

ג.     ערב רב בספר התניא

תיקון הערב רב על ידי משה רבינו

בספר התניא – אם יש כאן ספרים, אם מישהו רוצה להסתכל בפנים שיסתכל – יש שלשה פרקים עיקריים. בשנים מהם מוזכר ערב רב בפירוש, ואז נראה איך אדמו"ר הזקן מבין מהו ערב רב.

אני חושב שזה הנושא הכי חשוב, בגלל שנדמה לי שהנושא הזה, יותר מכל נושא אחר, יכול ללבן המון שאלות שלנו, החל מגדר אהבת ישראל, החידוש שגם הרב קוק וגם הרבי הקודם אמרו[נג], המושג "אהבת חנם". כמו שהגלות היתה בגלל שנאת חנם, הגאולה תהיה בזכות אהבה חנם. זה בדיוק הויכוח כאן בין הרב אבינר לבין הרב צוריאל, לכאורה. אני לא רוצה לצדד לצד הרב אבינר, אבל אולי בכל זאת, לא יודע. [יש תיקון לערב רב?] כן, זה מה שרוצים לדבר. בודאי שמשה רבינו הוא אחראי, משה רבינו אומר הערב רב עלי, אחריותי, אני מטפל בערב רב. ואם אתה מאנשי משה, אם אתה מאנשַי – או שאתה ערב רב, או שאתה עם כחות מיוחדים לתקן את הערב רב.

תיכף נראה שבזהר משמע, מה שהכי מבהיל, שב'דורא בתראה', בדור האחרון, משה רבינו הוא כל כך אחראי לתיקון הערב רב, כל כך מזדהה אתם שהוא ייוולד מתוכם, כך כתוב[נד]. הוא עצמו יהיה ערב רב. [באיזה פרשה זו?] בראשית בהתחלה. יש הרבה זהר על ערב רב, אבל יש פה קטע אחד. [הרב, ב"כי תבֹא" יש דבר לכאורה הפוך, שם כתוב שמשה רבינו סובל כל כך בגלל הערב רב] בודאי שהוא סובל, כמו שהוא סובל מהפצעים שלו, משיח יושב בשערי רומי וסובל מהפצעים שלו[נה] – "אכן חֹלינו הוא נשא... והוא מחֹלל מפשעינו"[נו]. [איך זה מסתדר?] הם הפצעים שלו, ודאי שהוא סובל מהם, "אכן חלינו הוא נשא". הוא נושא זאת, הוא צריך לתקן אותם. [זה מה שהגויים אומרים] זה מה שהגמרא אומרת. [לא, הפסוקים שכתובים, "אכן חלינו הוא נשא", זו טעות] למה? מה פתאום? [בכל הראשונים, בגלל הנצרות, ברחו והסבירו אותם על כלל ישראל, אבל הפשט הפשוט שמדובר על המשיח]. יש גם המון מאמרי חז"ל על זה.

אהבת ישראל בפרק לב תניא

יש בתניא שלֹשה מקומות שצריך להתבונן. במקום ראשון לא כתוב השם ערב רב, אבל הוא הכי חשוב מהכל, ולא נעשה זאת היום – זה פרק לב בתניא, הפרק של אהבת ישראל. איך שונאים, איך אוהבים ושונאים ביחד. יש שתי מצוות, גם לשנוא וגם לאהוב. איך האהבה מתגברת על השנאה וממתיקה אותה. בסוף, איך שיש מקרה יוצא מן הכלל של דוד המלך, על מי שאין לו חלק באלקי ישראל הוא אומר "תכלית שנאה שנאתים"[נז], משמע שזו שנאה בלי אהבה.

על מי אומר זאת דוד המלך? על מי שאין לו חלק באלקי ישראל. הוא מביא גמרא, כשמסתכלים בגמרא שהוא מביא, שם מדובר על המינים והאפקורסים, אבל שם מדובר ממש בפירוש על המשומדים, על הנוצרים. זה בפרק לב בתניא, את זה צריך ללמוד יותר בעיון, לא עכשיו, בגלל שהוא לא מזכיר בו את הביטוי ערב רב. הגדרת אהבת ישראל היא בודאי בפרק לב בתניא.

ערב רב – "לגרמייהו עבדין" (אגרת הקֹדש יא)

הוא מזכיר את המושג ערב רב בשני מקומות באגרת הקודש. מקום ראשון באגרת יא האגרת המפורסמת שמתחילה "להשכילך בינה". כאן הוא אומר שבתוך כל דבר, כל יסורים, כל דבר לא טוב שקורה, יש לראות את האין האלקי שמהווה אותו, וממילא הכל בא בשרש "ממקור החיים והטוב והענג". מי שמתקשר לזה ומאמין בזה גם ממשיך זאת בגילוי, שהכל יהפוך לחיים טוב ועונג.

אחר כך הוא כותב (באמצע, בעמוד 232):

ויחיה ממש באמונתו בה' המחיה ומיטיב עמו [אפילו אחד שהוא בעל יסורים צריך לחיות כל הזמן עם אמונה בה' שמחיה ומטיב עמו בכל רגע. הוא ממשיך] ומי שמתעצב [מי שיש לו יסורים והוא מתעצב בגללם] ומתאונן מראה בעצמו שיש לו מעט רע [מה הכוונה "מעט רע"? שבאמת הוא חושב שרע לו, שיש מציאות של רע שמעיקה עליו] וחסר לו איזה טובה [הוא מראה, נדמה לו, שבאמת חסר לו משהו] והרי זה ככופר חס ושלום [מי שנותן מציאות לרע הוא כופר, בגלל ש"הכל הוא ה'" וה' הוא טוב, הוא "עצם החיים והטוב והענג"]. ועל כן הרחיקו מדת העצבות במאד חכמי האמת [חכמי האמת הרחיקו מאד מאד עצבות, בגלל שהיא כפירה באיזה מקום, שלא ניחא לך מהמציאות. כאילו שאתה חושב שהמציאות היא באמת רע] אבל המאמין לא יחוש משום יסורים בעולם [מי שמאמין בה', שום יסורים בעולם לא מעציבים, לא עושים לו כלום] ובכל עניני העולם [כל מה שנוגע ל"בני, חיי ומזוני", שהם עניני העולם] הן ולאו שוין אצלו בהשוואה אמיתית [לא משנה לו מה קורה לו, הכל אותו הדבר, בגלל שהכל מאת ה', וה' הוא "עצם החיים והטוב העונג"] ומי שאין שווין לו, מראה בעצמו שהוא מערב רב [מי שעצוב בגלל מה שקורה מראה בעצמו שהוא שייך לערב רב].

[גם מי ששמח בעונג ולא בה'?]. נכון. [שחותמים הסכם שלום אני צריך להיות שמח?] לא צריך להאמין שזה באמת קיים במציאות. אכן, אפילו הרבי שליט"א, שיהיה בריא מיד, פעם אמר בענין הספרים שאף על פי שחסיד צריך 'אן התפעלות', אני בעצמי לפעמים נופל בהתפעלות. כביכול, יש לי התפעלות.

"הן ולאו שוים אצלו" – עניינים גשמיים לעומת רוחניים

מה שישראל אמר הרגע, שגם לשמוח בצד השני, זה באמת מחזק את הבחינה של משה רבינו. מה זה משה רבינו? על דרך "אני הוי' לא שניתי"[נח], נצח, אין שינויים. [מה זה אומר לגמרי מציאות?] אני גם רוצה לומר, לפני שאנשים יצאו ברושם לא נכון, אני אומר מתוך התוועדות של ט כסלו. פעם אחת הרבי כתב לי, שאלתי משהו, שני צדדים של שאלה, לעשות כך או כך, בלי לומר מה אני רוצה ובלי להעדיף אחד משני הצדדים, אדיש – מה שאתה אומר לי אני אעשה, כך או כך. אז הרבי כתב מלת ביקורת, הוא אומר "נראה כאילו הן ולאו שווים אצלו", לגריעותא. אתה כותב כאילו שלא אכפת לך, לא מזה ולא מזה. שוב, זה משפט של הרבי אלי לגריעותא, ביקורת, עם בדיוק אותה הלשון, "הן ולאו שווים אצלו".

למה? בגלל ששם זה משהו תכליתי, לא מילי דעלמא, זה מילי דשמיא. כמו הווארט המפורסם של "איזהו עשיר השמח בחלקו"[נט], שכתוב[ס] שזה רק בגשמיות. ברוחניות אסור להיות שמח בחלקך. גם כאן אותו דבר, מה שאומר "הן ולאו שווים אצלו" הוא על עניינים שלו-יצויר שהיה ניתן באופן מוחלט לחתוך – של גשמיות ולא רוחניות. לא קל לעשות זאת, ואולי אפילו אי אפשר לעשות, אבל תיאורטית, אם הייתי יכול לחתוך ולהגדיר את הדבר רק כגשמיות, אז כלפיו צריך להיות "הן ולאו שווים אצלו", אבל ברוחניות זה לא ככה.

בכל אופן, מה הוא כותב כאן? שערב רב הוא אחד שיש לו קצת:

דלגרמיהו עבדין, ואוהב את עצמו לצאת מתחת יד ה' ולחיות בחיי עובדי גלולים בשביל אהבתו את עצמו. ועל כן הוא חפץ בחיי בשרים, ובני ומזוני, כי זה [אותו אחד, ערב רב] טוב לו ונוח לו שלא נברא.

אם כן, מהו ערב רב? קצת עבודה זרה, או קצת-הרבה עבודה זרה, אדם שאכפת לו מעצמו. עיקר עיקר האכפתיות שלו בחיים היא אני. ברגע שבעיקר האדם אכפת לו מעצמו, זה סימן, כמו שיש סימנים של בני ישראל[סא], רחמנים וכו', הסימן של הערב רב הוא אחד שאכפת לו מעצמו, ממילא הוא מתעצב אם זה לא הולך לו, ואולי הוא שמח בשמחה מופרזת אם כן הולך לו. מה ששאלת, הלל, לגבי המצב היום, אם ככה מגדירים אותו, שערב רב הוא אחד שבעיקר אכפת לו מהאינטרסים של עצמו, אם באמת אכפת לך מהמצב במדינה, מהמצב בעולם – אז זה לא ערב רב.

יש ווארט חשוב בחסידות[סב] ש"בני חיי מזוני" הגשמיים של השני הם רוחניות שלי. אם אכפת לך מהחיים של מישהו אחר, אז לגביך הם רוחניות גמורה. בגלל שזו כנסת ישראל, הקשר בין הנשמות. הגשמיות שלי היא לא רוחניות, הגשמיות שלך היא כן רוחניות. [מזה שתהיה פה משטרה פלסטינית ונהיה בסכנה אני לא צריך לדאוג, אבל זה שהשכינה הגיעה עד שפל המדרגה כן?] לא, אם נהיה בסכנה זה גם כמו רוחניות.

אם כן, יש פה הגדרה של ערב רב, ופשוט משמע שכל מי שמתעצב ומתאונן על הבעיות שלו זהו הסימן של ערב רב.

ערב רב – עם הארץ ואוכלי חולין (דבר הזֹהר)

איפה עוד כתוב ערב רב בתניא? נסתכל בתחילת אגרת כו, שם כתוב עוד פעם ערב רב, גם בהתחלה וגם בסוף. בתחילת האגרת הוא מביא ציטוט מרעיא מהימנא, מפרשת נשא ("המשכלים יזהירו", דף קמב, 283). הוא אומר שבזמן המשיח, בביאת המשיח, יקוים "ואת רוח הטֻמאה"[סג]. ביאת הגואל ברחמים תלויה בפנימיות התורה ואז יקוים (אני קורא באמצע הציטוט מהזהר):

ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". [מה הכוונה?] דלא יתפרנסון תלמידי חכמים מעמי הארץ [באותו זמן תלמידי החכמים לא יקבלו תקציבים מעמי הארץ] אלא מסטרא דטוב [יקבלו את כל התקציבים שלהם רק מצד הטוב] דאכלין טהרה כשר היתר, ולא מערב רב

[בביאת המשיח הטובים לא יצטרכו להיות זקוקים לערב רב. כלומר, בעולם הזה כל העם הכשר, גם תלמידי החכמים הכי גדולים, מקבלים את החיות שלהם, את הפרנסה שלהם מהערב רב, אבל לעתיד לבא זה לא יהיה ככה. מי אלה הערב רב?] דאכלין טומאה, פסול, אסור [מי שאוכל טרף, מי שיבואן בשר. כך כתוב כאן. יבואן הבשר אוכל "טומאה פסול אסור"].

ובזמנה דאילנא דטוב ורע שלטא [בזמן שעץ הדעת טוב ורע, שזו המציאות של קליפת נוגה ששולטת בזמן הגלות, בזמן זה] אינון חכמים דדמיין לשבתות וימים טובים [אותם חכמים שדומים לשבת ויום טוב] לית להון אלא מה דיהבין להון אינון חולין [אין להם, רק מה שאנשי ה"חולין" נותנים להם. מה זה "חולין"? זה המקור לביטוי היום 'חילוני'. חולין פרושו אדם שכל חייו הם חולין].

יוצא מהקטע הזה שוויון של שלשה מושגים: עם הארץ, ערב רב, חילוני. [ערב רב הוא חילוני?] כן. ידוע איך חז"ל התבטאו נגד עמי הארץ[סד]. מי הם עמי הארץ בזמן חז"ל? שונא חכמים, שונא דת, 'מרץ'. אנחנו, בזמן הזה, מקבלים את החיות שלנו מהם בעל כרחנו. כמו ששבת חייבת לקבל, וזה מחויב המציאות. לעתיד לבוא הכל שבת, כל השבוע יהיה שבת, אבל היום, שיש שבת ויש חול, השבת מקבלת מהחול, מי שהכין בערב שבת יאכל בשבת[סה]. כמו שהשבת מקבלת מהחול, כך האנשים הכשרים חייבים לקבל מהחולין. זה הסימן של "שליטת אילנא דטוב ורע".

שוב, יש כאן שוויון בקטע הזה. זה עדיין ציטוט מהזהר, עוד לא אדמו"ר הזקן. מכאן משמע על פי פשט שהמושגים עם הארץ, ערב רב וחולין הם היינו הך.

ערב רב – מושפעים מקליפת נגה (אגרת הקדש כו)

עוברים לסוף האגרת (בתחלת עמוד 288).  יש פה פעמיים. הוא כותב:

וזה שכתוב ברעיא מהימנא "ובזמנא דאילנא דטוב ורע שלטא כו' [בזמן ש"עץ הדעת טוב ורע" שולט, בזמן הגלות] אינון כו' [השבתות, תלמידי החכמים, מקבלים מהערב רב]", דהיינו בזמן גלות השכינה שמשפעת לחיצונים [השכינה בגלות משפיעה לחיצונים] שהם בקליפת נוגה, שהערב רב יונקים משם, ומתמציתן ניזונים תלמידי חכמים בגלות.

מה הוא כותב כאן? שבזמן הגלות השכינה משפיעה לקליפת נוגה, הערב רב יונק מקליפת נוגה שהשכינה השפיעה, ותלמידי החכמים חייבים לקבל דרך הערב רב, בגלל שהשכינה שם. זה מתחיל להישמע כמו משהו. השכינה היא בגלות, אבל היא משפיעה על הערב רב. זה הגלות, צער הגלות. השכינה נמצאת עם הרוב החילוני, נאמר את זה בצורה כזאת. ועכשיו, היות שהשכינה בגלותא, היא משפיעה לערב רב, לקליפת נוגה, והערב רב מקבל משם, תלמידי החכמים צריכים לינוק מהם, לקבל מהערב רב בעל כרחם.

[אם אנחנו נקדיש עוד כמה שיעורים לנושא של הערב רב, חשבתי שתכלית הכוונה היא שאחר כך הרב איציק ואולי עוד כמה יעשו שיעורים בשומרון בנושא ערב רב. זה נושא מענין, לעשות סדרת שיעורי הסברה בנושא ערב רב].

אגב, יש זהר אחד שאומר[סו] שערב רב הוא מי שמתפלל מנחה גדולה. יש "ערב זוטא", מי שמתפלל מנחה קטנה – זה זהר מפורש – כמו שיש 'ערב רב', יש גם 'ערב קטן', בין הערבים. הוא כותב שם שהערב רב לא יכולים לשלוט בבוקר, לכן באמת מי שלא יכול להתפלל בבוקר זה גם סימן שהוא שייך לערב רב. רק יכולים לקבל את ה"מתי מכשפים", הזהר אומר שערב רב זה חוש הכישוף. יש המון ציטוטים מאד חשובים, אחד מהדברים שמאפיינים את הערב רב הוא שיש להם חוש בכישוף. מי שיש לו חוש בכישוף יודע מתי הזמן הכי טוב לקבל את הכח שלו. הזמן הכי טוב הוא ערב רב, ככה הזהר אומר, הזמן הכי טוב אם אתה מוכשר, אם יש לך חוש באמת, הוא כשהשמש מתחילה לנטות. מי שמתפלל שחרית אחר הצהרים – או שהוא ערב רב או שהוא משה רבינו שמתקן את הערב רב, אחד מהשנים.

לימוד תורה בימות המשיח: מעבר מבירורים ליחודים

נעביר עוד דף. כתוב כאן שמצוות בטלות רק בתחית המתים, אבל לפני תחית המתים, בימות המשיח, מצוות אינן בטלות, אבל לא צריך להתעסק יותר בעבודת הבירורים. זה גם מאד קשור למה שהרבי אומר לאחרונה[סז], שגמרנו את עבודת הבירורים. דיברנו על זה כאן בשיעור הרבה פעמים שאחד מהפירושים בזה, הוא שמה שאנחנו עושים היום הוא עבודת יחודים, כמו שכתוב כאן. זה אחד מהפירושים בדברי הרבי.

זה אהבת ישראל, אחדות ישראל, זו המשימה שלנו, לחבר, זה עיקר העבודה שלנו. הוא כותב שכל זמן שהעיקר הוא בירורים, עיקר הלימוד הוא נגלה, גמרא, בגלל ש"ליבון הלכתא" הוא לברר את ההלכה, לברר את הטהור מהטמא וכו'. כל זמן שעיקר העבודה הוא בירורים, עיקר הלימוד הוא גמרא ופוסקים. אבל באותו זמן שהבירורים נגמרים, עכשיו, עיקר הלימוד, עיקר עסק התורה יהיה רק בפנימיות המצוות וטעמיהם הנסתרים, בהם יש את היחודים של כל מצווה המצווה.

אבל מה עם לימוד הגמרא כאן, שאנחנו כבר בימות המשיח?

אבל הנגלות יהיו גלויים וידועים לכל איש ישראל בידיעה בתחילה בלי שכחה.

כמו שמסופר[סח] על הרבי הרש"ב שלפני בר המצוה למד את השלחן ערוך והתעצם אתו עד שהוא לא צריך היה ללמוד אותו יותר. הוא אומר שבימות המשיח ילמדו פעם אחת לפני בר המצוה את כל הגמרא ואת כל השלחן ערוך,וידעו אותם בלי שום שכחה, ועכשיו אפשר להמריא ללימוד הקבלה וזהו.

[יש סיפור כזה בלקוטי דברים, שהיה איזה כנס רבנים, והרבי הרש"ב נטל ידיים והחזיק עם מגבת את ה'נעגל וואסער', אז שאלו אותו הרבנים אם זה כתוב, הוא אמר שאם אני עושה את זה, זה בודאי כתוב.] כן, נכון, זה נקרא שהוא התעצם עם הלימוד. זו דוגמה של העתיד לבוא. כמו שהוא מספר סיפור של הרבי הרש"ב, יכול להיות שאפילו הוא לא יודע איפה כתוב, אבל מה שהוא עושה – זה מה שכתוב. זה לגבי הנגלה, ולכן היות שהוא התעצם עם הנגלה לגמרי, העסק שלו והמחשבה שלו פנויים מעתה להתעסק כולם בפנימיות התורה.

 ערב רב – לימוד נגלה גם לאחר ביאת המשיח

אבל הנגלות יהיו גלויים וידועים לכל איש ישראל בידיעה בתחילה בלי שכחה, ואין צריך לעסוק בהם אלא לערב רב.

מי עדיין יצטרך ללמוד גמרא שמשיח יבוא? רק הערב רב. כאן זו הפעם האחרונה שכתוב ערב רב בתניא. אחרי ביאת המשיח, כשכבר בא, עדיין לומדים גמרא, מתעקשים ללמוד גמרא ופוסקים – זה הערב רב. [הרב בזמנו שאל אם אנחנו חושבים שצריכים לגמור את כל הש"ס לפני ביאת המשיח] בודאי שלא.

קודם כל נגמור את הקטע. לימוד הערב רב נגלה, גמרא, אחרי ביאת המשיח הוא כמו שאמרנו קודם שקודם ה' מוציא אותנו מהצרות ואחר כך מהעוונות. בשביל מה הם לומדים נגלה?

שלא יזכו למטעם מאילנא דחיי [הערב רב לא יזכו גם אחרי ביאת המשיח ומיד עם ביאתו לטעום מעץ החיים], שהוא פנימיות התורה והמצוה, וצריכים לעסוק [בתורה] במשנה [כלומר בנגלה] להתיש כח הסטרא אחרא הדבוק בהם

אחרי ביאת המשיח הערב רב עדיין קיים והסטרא אחרא עדיין דבוקה בערב רב. התיקון שלהם ממשיך אחרי ביאת המשיח – תשמעו מה שהוא אומר – המשיח בא והערב רב עדיין בבעיה, עדיין לא זורקים אותם.

מה התיקון? כתוב[סט] שכשמשיח יבוא יעשו הרבה ערי מקלט. זה פלא, צריך יותר ערי מקלט, עוד שלש ערי מקלט לקלוט רוצחים בשוגג, אחרי ביאת המשיח, "כי ירחיב"[ע]. אותו דבר ישיבות: צריך יותר ישיבות של בעלי תשובה אחרי שמשיח בא. זה התיקון של הערב רב. הם צריכים לעסוק בנגלה, היות שעדיין דבוקה בהם סטרא אחרא, גם אחרי ביאת המשיח, כדי:

שלא תשלוט בהם להחטיאם, כדכתיב "והחוטא בן מאה שנה יקולל", שיהיו חוטאים מערב רב.

אחרי ביאת המשיח עדיין יהיו חוטאים בעם ישראל. מהי כאן ההגדרה של ערב רב? אחד שעל אף הופעת האור ממשיך לחטוא. זה עוד ווארט יפה: מהו ערב רב? אחד שכאשר האור מופיע והוא ממשיך לחטוא, אפילו במעט, זהו ערב רב. אפשר לקשר את זה מאד יפה עם מה שאמרנו קודם, אחד שבעיקר אכפת לו מעצמו. אם אחד שבעיקר אכפת לו מעצמו הוא ערב רב, לא משנה מה מתגלה לפניך, אתה עדיין דואג לעצמך. זה ממש קשור, אותו דבר בשני סגנונות, מה שהיה כתוב באגרת יא ומה שכתוב כאן בסוף.

ערב רב – 'חרדים' שאחר ביאת המשיח

על הערב רב כתוב "החוטא בן מאה שנה יקֻלל"[עא], "שיהיו חוטאים מערב רב". הוא ממשיך:

וגם למעשה, יהיו צריכים לפרטי הלכות איסור וטומאה יותר מישראל

קודם כל הוא מסביר בפירוש שיש ערב רב ויש ישראל. גם למעשה, הערב רב יצטרכו את ההלכות, לא רק להתיש את כח הסטרא אחרא הדבוק בהם, אלא גם למעשה יצטרכו את ההלכות יותר מישראל. למה?

שלא יארע להם פסול וטומאה ואסור [יהודי, ישראל, הוא אחד שבבוא המשיח יוכל לעבוד את ה' בסגנון איז'ביץ, בהתפשטות, 'מה שבא לו', בגלל שמובטח לו] "כי לא יאונה וכו' [לצדיק כל און"[עב]].

זה גם משהו מאד יפה כאן. מהו סגנון איז'ביץ? שהאדם עושה 'מה שבא לו', מתוך בטחון שמה שהוא רוצה לעשות הוא רצון ה'. זהו הווארט של איז'ביץ, שצדיקים אמיתיים פועלים בהתפשטות ובוטחים שכל מה שהם חושבים, כל מה שהם עושים – זה ה', בלי לשמוע מה', בגלל שיהודי הוא עצם האלקות.

הוא אומר שכל ישראל יהיו במדרגה זו לעתיד לבוא, ולכן לא יצטרכו את ההלכות, בגלל שאם יקחו את החלף, את הסכין, לשחוט – הוא בטח בסדר. הוא לא יצטרך לבדוק אותה הרבה. זה בטח בסדר, הוא שוחט, הכל בסדר. אבל הערב רב יצטרכו לבדוק את הסכין, בגלל שלא בטוח שהוא בסדר. הוא יהיה החרדי. מה יוצא מכאן? שאחרי ביאת המשיח יהיו הערב רב החרדים וישראל יהיו החופשיים. ישראל יהיו חופשיים, כל מה שהם עושים הוא בסדר, ומי שיהיה חרדי מאד, לקיים את כל דיקדוקי ההלכה, הם הערב רב, זה כבר התחיל. [זה יהיה העונש הכי גדול שלהם]. גם אחרי ביאת המשיח להשאר חרדי... הווארט של התניא הוא, כמו ברמ"ח אותיות[עג], שכל אחד לעתיד לבא יתעלה במדרגה. כתוב שהגויים יהיו 'מתנגדים', ה'מתנגדים' חסידים והחסידים יהיו רבי, כל אחד עולה במדרגה.

[למשיח יש עוד 240 שנה להגיע, עד תתקצ"ט להגיע] בסדר. עוד לפני כן, צריך להיות 120 שנה לפחות – יש שיחה של הרבי[עד] –  40 שנים של משיח, 40 שנים של בית המקדש, ו-40 של תחית המתים, תכף ומיד ממש. [למה מתפללים קודם "ולירושלים" ואחר כך "את צמח דוד"?] זו שאלה טובה, באמת יש ירושלמי שאומר[עה] שבית המקדש הוא לפני משיח. הרמב״ם לא כותב כך[עו], לא פוסק כך.

מה יצא לנו מכאן? מה שישראל אמר הרגע, שהערב רב יתעלה להיות חרדי, זה חידוש בשבילו. זה מה שכתוב כאן.

ד.    חמשת סוגי הערב רב בזהר

עֹנ"ג ר"ע

אני רק רוצה להתחיל כאן בזהר. את כל הזהר לא נקרא היום, פעם הבאה. גם לא את כל הקטע, רק את הווארט. שוב, הערב רב מופיע הרבה, מתערב הרבה בספר הזהר, אבל יש קטע אולי הכי מאלף על ערב רב בבראשית (דף כה עמוד א) והוא גם מתייחס במיוחד למה שהרב צוריאל כותב. [על חמשת הסוגים?] כן. מה שהוא כותב לגבי המצב היום, הערב רב שיושבים בממשלה, הם הרפאים כאן. הוא מתעלם לגמרי מכך שיש עוד ארבעה סוגים של ערב רב שכתובים כאן. כאן יש קטע מפורסם בזהר שערב רב הם חמש משפחות, חמשה סוגים, זה על רקע מסוים.

[נגע רע?] כן, הסדר שהוא כותב אותם הוא ענג רע. לכן יש מי שמשנה את הגרסה מ'נגע רע' ל'ענג רע'. 'ענג רע' מתאים לאגרת יא בתניא, אבל נגע הוא גם מטרה הפוכה, זה אותו דבר. מי הם? הנפילים, הגיבורים, הענקים, הרפאים והעמלקים. אלו חמשה סוגים של ערב רב, והסימן הוא נגע רע או ענג רע, לפי הסימן נגע רע זה נפילים, גיבורים, ענקים, רפאים, עמלקים.

ערב רב – מַנְציחי שם עצמם (קונטרס עץ חיים)

באמת, בחסידות חב"ד היותר מאוחרת לא כל כך מופיע ערב רב. בתניא אנחנו רואים שהוא כן מתייחס די הרבה פעמים לערב רב. אחר כך בקושי מוצאים ערב רב. יש מקום אחד אצל הרבי רש"ב, אני רק בדקתי במפתחות של הרבי רש"ב שהם הכי גדולים לכאורה, כתוב שם פעמיים 'ערב רב'. פעם אחת היא בקונטרס עץ החיים, זה נמצא כאן בישיבה? [צריך להיות] יש קונטרס עץ החיים שמומלץ לכל תלמיד ישיבה, הרבי עצמו כתב אותו לכל תלמיד ישיבה, דרך הלימוד, דרך הישיבה.

בסוף קונטרס עץ החיים הוא מצטט את הזהר הזה, שיש חמשה סוגים של ערב רב. הוא כותב שם שאנחנו, הישיבה כאן, ומשמע חב"ד בכלל, שהוא עוסק בתיקונה, מה שמשמע שם מאד יפה, שהיות ויש כאן חמש משפחות, מי שאמור לתקן אותן, משה רבינו, יכול להיות שבכל דור בדור, או כל בחינה ובחינה, כל רבי ורבי, יש לו עסק עם ערב רב משלו. מאד מאד חשוב לדעת, בגלל שיש כאן חמש אפשרויות של ערב.

שם הוא כותב בפירוש שהערב רב שלנו, כביכול מי שאנחנו כנגדו, להתגבר נגדו, בישיבה הזאת, תומכי תמימים, הוא הערב רב שנקרא 'גיבורים'. מי הם הגיבורים? "אנשי השם". מי שבונה בית כנסת, בית מדרש, ומכניס ספר תורה והכל להגדיל, לרומם ולהנציח את שמו שלו. [אלו הגיבורים?] אלו "הגִבֹרים... אנשי השם"[עז]. [זו כאילו הפעולה נגד הערב רב.] לא, זה אחד מסוגי הערב רב. [זה אחד הסוגים של הערב רב?] אחד מחמשת הסוגים של הערב רב הוא "הגברים אנשי השם". תכף נקרא בזהר שהם אנשים שעושים כל מיני מצוות, מעשים טובים, אבל עיקר הכוונה שלהם היא להנציח את השם שלהם. הכל גאוה, ישות.

היות שחב״ד היא בטול, וגם הלימוד צריך להיות בבטול לנותן התורה, יוצא שם בסוף שעיקר ה'לעומת זה' שלנו, שצריכים, אנחנו, בחורי תומכי תמימים, להתגבר – נגד איזה ערב רב? איזו קליפה של ערב רב? הגיבורים כאן. אבל בינתיים הוא מצטט שיש באמת חמשה סוגים. ברגע שיש חמשה סוגים, זה נותן אור אחר לגמרי. פותחים עוד פעם החוברת של הרב צוריאל ורואים שהוא מתייחס רק לסוג אחד ומתעלם מהשאר לגמרי. האמירה שלו שיש 300 כאלה היא בגלל שהוא מתייחס לסוג אחד מבין החמשה.

נפילת חמשת הסוגים

בואו נקרא רק את זה ונגמור הפעם. זה חומר למחשבה, בגלל שמאד מענינים חמשת הסוגים האלה. [בקצב של המאורעות היום, אם נתחיל בכל נושא לדון בכזו אריכות לא נספיק...] יכול להיות שזה הנושא, ב-ה הידיעה.

[אני קורא ומתרגם את הזהר:] וְחָמֵשׁ מִינִין אִנּוּן בְּעֵרֶב רַב [חמשה מינים יש בערב רב] וְאִנּוּן נְ'פִילִים גִּ'בּוֹרִים עֲ'נָקִים רְ'פָאִים עֲ'מָלֵקִים וּבְגִינַיְיהוּ נָפַלְת ה' זְעֵירָא מֵאַתְרָהָא.

למה יש חמשה מינים? בגלל שיש ה קטנה של "'בהבראם'[עח] – באברהם"[עט], זו ה-ה של אברהם, שמגייר גרים. קשור למה שדובר, כאילו בדרך אגב יצא לנו פעם קודמת לומר, שעיקר התהליך הזה בעצם מתחיל מאברהם אבינו. אברהם אבינו מגייר גרים, אוהב לגייר גרים, ויש לו ה שה' נתן לו כדי שיהיה "אב המון גוים"[פ]. בכל פעם שאברהם אבינו מגייר מישהו, הוא משליך, מוריד את ה-ה שלו, שזו קדושת השכינה שבו, המופקדת אצלו לצורך גיור.

איך הוא אומר? גיור הוא לקחת את ה-ה מאברהם ולתת אותה, להשפיע אותה לאותו אחד שאתה רוצה לגייר אותו. גם כשמשה רבינו מקבל את הערב רב הוא לוקח ברוחניות את ה-ה של אברהם ומשפיע אותה לערב רב. למה יש חמשה סוגים? כנגד ה-ה גופא שמתחלקת לחמש. נפילת "ה זעירא מאתרהא" היא בגלל הערב רב. ה זעירא הזאת, שהיא ה קטנה של "'בהבראם' – באברהם", נפלה מהמקום ונבלעה בתוך הערב רב.

סוג ערב רב הראשון – עמלקים

קודם כל הוא אומר שערב רב הם:

בִּלְעָם וּבָלָק מִסִּטְרָא דְעֲמָלֵק הֲווּ.

הסוג הראשון של ערב רב שהוא מסביר כאן הוא עמלק. מי זה עמלק? בלעם ובלק. על פי פשט הם לא עמלק, הוא קורא להם עמלק. זה כבר קצת ראיה לפסק של הבריסקער רב[פא], ר' וועלוועל, שעמלק הוא לאו דוקא גזע עמלק, אלא מי שיש לו את המדה של עמלק. כאן הזהר אומר, מסביר: מי זה עמלק? בלעם ובלק. מה העמלקיות שלהם? מהי קליפת עמלק?

טוֹל ע"ם מִן בִּלְעָם ל"ק מִן בָּלָק אִשְׁתָּאַר בָּבֶל.

גם מגדל בבל הוא קליפת עמלק. ברגע שאתה לוקח משני השמות, בלעם בלק, את שתי האותיות האחרונות – עם של בלעם ו-לק של בלק – יצא ביחד עמלק. מה נשאר? בבל. גם דור הפלגה, מגדל בבל, הוא עמלק וגם בלעם ובלק הם עמלק

"כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ" [בבבל]. וְאִלֵּין אִנּוּן דְּאִשְׁתָּאֲרוּ מֵאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן "וַיִּמַּח אֶת כָּל הַיְקוּם" [מי שנשאר, העמלקים האלה, אלו שנשארו ממה שכתוב עליהם, "וימח את כל היקום"[פב]] וּמֵאִלֵּין דְּאִשְׁתָּאֲרוּ מִנְּהוֹן בְּגָלוּתָא רְבִיעָאָה אִנּוּן רֵישִׁין בְּקִיּוּמָא סַגִי [אלה הראשים של העם, בקומה גבוהה], וְאִנּוּן קַיָּימִין עַל יִשְׂרָאֵל כְּלֵי חָמָס, [אלו השודדים והגוזלים את ישראל. זו הגדרה של עמלק. הוא מגדיר כאן בקיצור שמי שגוזל וחומס את ישראל, חמס, כמו במבול הוא עמלק] וְעֲלַיְיהוּ אִתְּמָר [על עמלק כתוב] "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם"[פג], אִלֵּין אִנּוּן עֲמָלֵקִים [ – עד כאן הגדרת עמלקים]

[לא כתוב כאן שהעמלקים הם גם ראשי עם?] רגע, לא כתוב ראשי עם. כתוב "אִנּוּן רֵישִׁין בְּקִיּוּמָא סַגִי וְאִנּוּן קַיָּימִין עַל יִשְׂרָאֵל כְּלֵי חָמָס". כלומר, הם ראשים בקומה, או לא דוקא בקומה, "בְּקִיּוּמָא" אינו קומה, אלא יש להם קיום חזק, כל מיני תקיפים, כל מיני אַלַמים.

סוג ערב רב השני – נפילים

הלאה, מי הסוג השני של הערב רב?

נְפִילִים, עֲלַיְיהוּ אִתְּמָר "וַיִּרְאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טוֹבוֹת הֵנָּה". וְאִלֵּין אִנּוּן מִינָא תִּנְיָינָא מֵאִלֵּין נְפִילִים מִלְּעֵילָא. דְּכַד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד אָדָם

מי הם נפילים? במלים פשוטות הם אלו שמשועבדים או כפויים לתאוות שלהם. בעל תאוה הוא מהנפילים. כאן הוא ודאי המקור לביטוי החסידי 'נופל', זו התוועדות שלמה בפני עצמה. זאת אומרת, שנופלים מהמדרגות, אבל גם אדמו"ר האמצעי, בעל ההילולא של היום, בספרים שלו, במיוחד ב'דרך חיים', מסביר שכל הנפילים, כל מי שנופל מהמדרגות ברוחניות, מתחיל מנפילה בתאוה, שהיא פגם הברית או מה שלא יהיה. קודם יש נפילה בתאוה, ובגללה, לאט לאט, הוא נופל מהמדרגות בכלל. אלה הנפילים.

אם כן, מה יוצא מכאן? כל מי שהוא בעל תאוה גמור, כל מי שבתל אביב עם כל התאוה שיש בה, כל הזנות שיש בתל אביב היא ערב רב. זה סוג אחר לגמרי, לא על זה מדבר הרב צוריאל. אבל הזהר כן מדבר עליו, אסור להתעלם ממנו. יש פה חמשה סוגים: יש שודדים, ויש זונים, ערב רב, הנפילים. נראה מי הלאה. הוא מסביר את כל סיפור הנפילים. מי הם הנפילים?

נְפִילִים דְּאַפִּילוּ גַּרְמַיְיהוּ לִזְנוּת [מי שמפיל את עצמו לזנות, זו הגדרה של הנפילים] וּבְגִין דָּא אַפִּיל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵעָלְמָא דְּאֲתֵי [לכן הקדוש ברוך הוא הפיל את אותם "בני אלהים", היות והם הפילו את עצמם לכן ה' מפיל אותם מעולם העליון למטה],

סוג ערב רב השלישי – גיבורים

עכשיו גיבורים, המין השלישי:

גִּבּוֹרִים מִינָא תְּלִיתָאָה, עֲלַיְיהוּ אִתְּמָר "הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים וְגו' אַנְשֵׁי הַשֵּׁם". וְאִנּוּן מִסִּטְרָא דְּאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן "הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר [קודם הוא אמר שבבל היא עמלק. פתאום כאן, הפסוק "הבה נבנה לנו עיר"[פד] שייך לגיבורים] וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם". וּבָנִין בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּמִדְרָשׁוֹת [הם בונים בתי כנסת ובתי מדרש] וְשַׁוְיָין בְּהוֹן סֵפֶר תּוֹרָה וְעֲטָרָה עַל רֵישׁוֹי [שמים ספר תורה עם כתר עליו], וְלָא לִשְׁמָא דְיְיָ [לא עושים את זה לשם ה'], אֶלָּא לְמֶעְבַּד לוֹן שֵׁם [רק לעשות לעצמם שם], הֲדָא הוּא דִכְתִיב [זה מה שכתוב] "וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם", וְסִּטְרָא אָחֳרָא מִתְגַּבְּרִין עַל יִשְׂרָאֵל דְּאִנּוּן כְּעַפְרָא דְאַרְעָא. וְגָזְלִין לוֹן וְאִתְבָּרַת עֲבִידְתָּא, וְעֲלַיְיהוּ אִתְּמָר "וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ".

הוא אומר שמה שקורה בסוף הוא שעמי הארץ באים ומבטלים את מעשיהם. אותם בתי כנסת ובתי מדרש שנבנו שלא לשם שמים, בסוף יבואו עמי הארץ למיניהם ויבטלו את מעשיהם. כלומר, ילך לאיבוד כל מה שעושים. אם אתה בונה בית כנסת, מכניס ספר תורה לשם שמים, זה מתקיים. אם לא, אתה עושה את זה רק להגדיל את שמך, בסוף יבואו אחרים ויבטלו ויורידו אותו.

[פה הכל עם כוונה אחת, אבל לרוב הכוונה מעורבת] כל מה שכתוב בספרים הוא חד וחלק, רק במציאות הכל מעורב. הוא מגדיר לנו הגדרות. מה שאתה אומר הוא בדיוק מה שאמרנו בפעם הקודמת, שבכל אחד יש קצת ערב רב, הלוואי שיש לנו גם קצת משהו אחר.

סוג ערב רב הרביעי – רפאים

רְפָאִים מִינָא רְבִיעָאָה, [המין הרביעי הוא הרפאים. מי הם הרפאים? מהי הגדרת הרפאים? זה מה שהוא מצטט בחוברת] אִם יֶחזוּן לְיִשְׂרָאֵל בְּדוֹחֲקָא מִתְרַפִּין מִנַּיְיהוּ [אחד, כאן ברור שהוא יהודי, שרואה יהודי בדוחק ובצרה, הוא מתרפה ממנו. לא אכפת לו, הוא לא דואג לגורל האח, החבר שלו. להיפך, ברגע שהוא רואה אותו בצרות, הוא מתחמק]

וְאִית לוֹן רְשׁוּ לְשֵׁזָבָא לוֹן וְלָא בָּעָאן

יש לו יכולת להציל אותו, והוא עובר על המצוה של "לא תעמֹד על דם רעך"[פה], הוא לא רוצה. מישהו שיש בידיו יכולת, הוא בר הכי להציל את השני שבצרות, והוא בפירוש מתחמק מכך – זה רפאים, רפאים על שם שמתרפים מלהרגיש את עצמם ערבים. זה ערב רב שאינו עַרֶב, אין לו חוש ל"כל ישראל ערבים זה בזה"[פו]. הוא לא מקיים את הלאו של "לא תעמֹד על דם רעך".

וּמִתְרַפִּין מֵאוֹרַיְיתָא [וגם מתרפים בתורה] וּמֵאִלֵּין דְּמִשְׁתַּדְּלִין בָּהּ, [ומתרפים מאנשים שכן משתדלים בתורה, שכן לומדים תורה] לְמֶעְבַּד טַב עִם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת [הם מתרפים מיהודים טובים, כדי לעשות טובות לגוים, כדי להטיב להם],

[באמת הציטוט שהוא מביא לכאורה בדיוק משקף את המנטליות:

עֲלַיְיהוּ אִתְּמָר "רְפָאִים בַּל יָקוּמוּ", בְּזִמְנָא דְּיֵיתֵי פְּקִידָה לְיִשְׂרָאֵל [כאשר ה' יפקוד את עם ישראל כתוב "רפאים בל יקומו"[פז]] אִתְּמָר בְּהוֹן "וַתְּאַבֵּד כָּל זֵכֶר לָמוֹ" [עד כאן רפאים].

סוג ערב רב החמישי – ענקים

עֲנָקִים מִינָא חֲמִישָׁאָה, דְּאִנּוּן מְזַלְזְלִין לְאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן "וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרוֹתֶיךָ". וְעֲלַיְיהוּ אִתְּמָר "רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כַּעֲנָקִים".

הם דומים לרפאים, אבל הם מי שמזלזל בתורה. יש מי שמתרפה מישראל וגם מתרפה מהתורה, בגלל שהוא מעדיף את הגוי, אבל יש משהו דומה לזה, ובכל זאת הוא נחשב בפני עצמו – הוא מזלזל בפירוש בתורה. זה יכול להיות 'מערך' ו'מרץ', משהו כזה. או שזו קליפת 'מתרפה מישראל', או קליפת 'זלזול בפירוש בקֹדש'. אלו ענקים.

סיכום השיעור

מה שרצינו מהשיעור היום הוא רק לחזק מה שאמרנו פעם קודמת. התכלית כאן היא רק לחזק את הרעיון שערב רב הוא מושג מאד-מאד רחב. כמו שלכל אחד יש גוי ויש לו עמלק ויש לו את כל הפגעים, אז יש לו גם ערב רב וצריך לטפל בו. יש סוגים. ודאי שיש אנשים מסוימים שזה מתגבר אצלם.

השאלה הבאה, שבכלל לא דיברנו עליה היום, היא מה עושים אתם? האם באמת זה כמו בסיפור של רבי נחמן, שצריך לזהות אותם ולסלק אותם, או שצריך את הגישה של משה רבינו, מה שכתוב כאן באותו קטע בזהר לפני כן, שצריך לתקן אותם, ואיך מתקנים אותם. אבל קודם צריך שיהיה לנו לפחות מבט רחב, מה המושג הזה אומר. במיוחד מה שכתוב בתניא, שזה כל אחד – מי שעצוב ומתעצב מעצמו הוא ערב רב.