"גילוי פנימיות התורה וחידוש מלכות ישראל"

י"ט כסלו תשס"חמאד לא מוגה

בע"ה

"גילוי פנימיות התורה וחידוש מלכות ישראל"

י"ט כסלו ס"ח – היכל דוד - ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

ערב טוב, לשנה טובה בדרכי החסידות ולימוד החסידות תכתבו ותחתמו!

נתחיל עם "פדה בשלום נפשי", כי זה חג הגאולה של אדמו"ר הזקן, אבל לפני כן נאמר משהו יפה. החת"ת של היום מתחיל "ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים". ס"ת של "ויוסף הורד מצרימה" זה פדה, לפי הסדר – רמז נחמד למה שנפתח עם "פדה בשלום נפשי". יש עוד כמה רמזים מאד יפים, ששלוש המלים הראשונות הללו "ויוסף הורד מצרימה" ס"ת פדה – כלומר, שה' מבטיח תוך כדי ירידתו למצרים שיהיה "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי", שהאחים שבתחלה שנאוהו בסוף מתאחדים, זה המסר לדורנו שכל האחים שמכרו את יוסף גם התחרטו ועשו תשובה והתאחדו, ואז "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי", כל הרבים יחד – וממוצע כל מלה כאן היא "עוד יוסף חי". יעקב, ישראל סבא, חושב ש"הילד איננו", אבל באמת "עוד יוסף חי, עוד יוסף חי, עוד יוסף חי", והבשורה שעתידה להיות עוד כמה פרשות כבר רמוזה כאן בהתחלה.

עוד דבר, כתוב כאן ג"פ מצליח – בפעם השלישית בבית הסהר, כנראה שמי שמאד מוצלח יורד בהתחלה לבית סהר, לא תמיד מיד רואים את התוצאות המזהירות של ההצלחה. ג"פ "ויהי" בחת"ת – "ויהי ה' את יוסף", "ויהי איש מצליח", "ויהי בבית האסורים" – וחז"ל אומרים ש"ויהי" זה לשון צער. יש כאן ג"פ "ויהי", שהראשונים לכאורה טובים, אבל זה הכל צער, כי כמה שהוא מצליח ככה הוא עוד יותר יורד, עד שמגיע לבור תחתית מרוב הצלחתו. מכאן נקח מוסר השכל שצריך להצליח, וסוף הכבוד לבוא, אבל יש לפעמים שלב בינים – שכבר עברנו אותו, עכשיו זה חג הגאולה – שמרוב ההצלחה שמים אותך בבית הסהר. אבל עכשיו זה "ברוך מתיר אסורים", חג הגאולה, כמו שנסביר בהמשך. בהמשך, בכל הסיפור הזה, יש 14 פעמים "ויהי" תוך כדי ירידתו – מתחיל "ויהי הוי' את יוסף".

עכשיו נשיר יחד את שיר הגאולה, תוך כדי שמחלקים את החוברת שיצאה לכבוד הערב הזה. נתחיל עם "פדה בשלום נפשי".

י"ט כסלו מכונה "חג החגים" – הכי הרבה מחוגים, הכי הרבה סיבובים וריקודים. לחיים לחיים!

על תורת משיח כתוב "תורה חדשה מאתי תצא", זה התחיל מהבעל שם טוב, מאדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום, "יפוצו מעינותיך חוצה" לגלות תורה חדשה, שהשיא כמובן זה בביאת מלך המשיח צדקנו תיכף ומיד ממש. יש קשר, גם כמו שפרסמו את נושא הערב הזה, בין גילוי פנימיות התורה – דהיינו ה"תורה חדשה" שתתגלה על ידי מלך המשיח, וכבר התחיל להתגלות מאז הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, וגם בעל ההילולא של היום, הממוצע המחבר ביניהם, הרב המגיד ממעזריטש – לבין חידוש מלכות ישראל בדורנו, בארצנו הקדושה. בזה רוצים להתבונן הערב קצת, על הקשר ההדוק הזה, שהדרך היחידה להגיע למימוש תקוות כל הדורות, מלכות ישראל בארץ ישראל, מלכות שתתפשט על כל הארצות, עד שיקוים היעוד של "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – מלכות משיח זה שלב בדרך של מלכות ה' על כל הארץ. הדבר הזה לא אפשרי, רק על ידי ובזכות הגילוי של התורה החדשה של מלך המשיח, החל ממורנו הבעל שם טוב. גם בפרשת שבוע לפני כן, לפני החת"ת של היום, כשהאחים מוכרים את יוסף, קודם משליכים אותו לתוך הבור – הוא פעמיים בבור, אחרי האחים ואחר כך בבית הסהר – ועל הבור הזה כתוב "והבור רק אין בו מים" ודורשים חז"ל (ורש"י מביא לפי פשש"מ) "מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו". כשאין מים, "אין מים אלא תורה", נמשלים באופן ממילא אל תוך הבור נחשים ועקרבים, כל מיני מזיקים ומרעין בישין. "הבור רק" זה כינוי למנטליות של העם, העם ביחס למלך הוא כמו אשה – המלך הוא הנשיא, לשון נישואין, והנשואה והנשיא זה עם ישראל. כל עם ישראל, כולל הנשיא בעצמו, נשואים לקוב"ה, להשי"ת, אבל היחס בין העם לבין הנשיא זה גם כן יחס של נישואין. היחס בין העם לבין הארץ זה גם נישואין, אבל הערכים מתהפכים – העם הוא הזכר והארץ הנקבה, "כי יבעלוך בניך" אומר הפסוק. הערכים משתנים – ביחס לארץ אנו הבעל, והארץ האשה שלנו, וכמובן שאסור להפקיר את האשה לשום גורם זר, ביחס לקוב"ה אנו האשה וה' הוא הבעל שלנו, כמו במשל של שיר השירים (ש"כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים"), אבל גם ביחס למנהיג, למלך, "שום תשים עליך מלך" הפסוק אומר, המלך הוא הנשיא ואנחנו האשה שלו. כאשר "הבור רק", הכוונה שהנפש – שקוראים לזה גם מנטליות בלועזית – ריקה מתוכן תורני, ידוע ש"רק" זה לשון רוק/ה, אם הבור ריק אז היסוד נוקבא היא ריקה ורווקה משפע ואור זכרי, ומי אמור למלא את הבור במים? בעצם זה יוסף בעצמו, יוסף הוא המשיח כאן, לכן באמת, באותו רגע שבעל כרחו של יוסף משליכים אותו אחיו השונאים ואתו לבור, אז אף על פי שעד כה הוא היה מלא נחשים ועקרבים, ברגע שיוסף נכנס המזיקים מתעלמים מהשטח וכמובן שלא מזיקים לו מאומה. הבור שלנו היום, אנחנו עכשיו בדור שגם העם הוא בעצם בור ריק שאין בו מים, לכן צריך למלא אותו מים, וצריך למלא אותו יוסף, וצריך למלא אותו לא סתם מים אלא איזה מים חיים, מים חדשים, "מים חיים מירושלים", "ודבר הוי' מירושלים", שמים אלה לא היו מעולם. כלומר, זה לא מהנגלה, זה "מעין מבית הוי' יצא", זה מים חדשים, זה מים של תורה חדשה, ורק המים האלה של תורה חדשה גם יכולים לרוות את הצמאון של העם וגם יכולים למלא את ה"בור רק" של העם.

ידוע ש"אין מלך בלא עם". אחד הסודות במה ששלמה המלך חטא ונשא אלף נשים, ההסבר הרגיל הוא בכך רצה להעלות את הניצוצות הקדושים של כל אומות העולם – כל אשה היתה מאומה אחרת – והיפי של האומה, האשה שבחר בה, זה הניצוץ הקדוש של האומה, וכך רצה להעלות את כל הניצוצות הקדושים. כך ההסבר הרגיל בקבלה, אבל יש הסבר שעוד יותר קשור גם לעצם הפשט, שבכך שלשלמה המלך יש אלף נשים הוא רוצה לשדר וללמד את העם – ולא הצליח בכך, אבל יש בכך אמת – שכל אחד מבני ובנות ישראל אמור להיות האשה שלו. אלף הנשים זה רק דוגמה מה צריך להיות כל עם ישראל ביחס למלך המשיח, "מלך שהשלום שלו". יש עם, ונדרש בחז"ל כמ"פ "אל תקרי 'עַם' אלא 'עִם'" – "אין מלך בלא עַם" זה מלשון גחלים עוממות, ככתוב בתניא, אצל בעל הגאולה של היום, ועוממות זה כאשר זה רחוק מהמלך, אבל אם זה סמוך ומאוחד עם המלך – "עם המלך במלאכתו ישבו שם, המה היוצרים יושבי נטעים וגדרה וגו'", פסוק ממנו דורשים אחד הדרושים הנפלאים בחז"ל, "במי נמלך [לפני הצמצום הראשון, אם בכלל לברוא את העולם]? בנשמותיהם של צדיקים" – על הסוד כתוב "עִם המלך במלאכתו [במעשה בראשית]". מה צריך להיות המלכות של מלך המשיח? לא המלכות שאנו רגילים לחשוב עליה, "אין מלך בלא עם" שהוא רחוק מהמלך, שאז המלך הוא לא נשיא – העם לא ממש נשוי למלך – אלא צריך להיות עַם שהוא "עִם המלך". כמו שהבעל נמלך באשתו – זה הדימוי – כל דבר שהוא עושה הוא נמלך באשתו, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" (כתוב שאברהם הוא המלך הראשון של עם ישראל), ככה היחס הדרוש בין מלך לעם. היחס הזה בין מלך לעם עוד לא היה. ידוע, גם בנגלה, אצל הגאון מרוגאצ'וב, שהרבי מאוד מייקר, שמצות מקדש ומצות מלך עוד לא התקיימו, גם לא אצל דוד. הוא רמז לדבר, סימן לדבר, אבל עוד לא "שום תשים עליך מלך" כמו שהתורה מצוה בפנימיותה, ואפילו לפי נגלה, לפי הרוגאצ'ובר. כך גם בית המקדש, אפילו שהיה מקדש ראשון ומקדש שני, מה שה' רוצה עוד לא היה – אחרי שיש "מקדש אד-ני כוננו ידיך" באמת אז מתקיים "הוי' ימלך לעולם ועד". ידוע ש"הוי' ימלך לעולם ועד" עולה שלום, גם שלום נצחי, וכן זהו שם הוי' ה-משיח בתורה, שם הוי' שמתגלה דרך המשיח, וזה מה שמביא את השלום אמת, השלום הנצחי, לעולם, כמו שנאריך להסביר הערב בע"ה.

בכל אופן, הנקודה הראשונה שהמלכות של העתיד, המלכות שאנחנו רוצים להקים ולחולל, זה מלכות של עַם, אבל העם צריך להיום "עִם המלך" – זה המצב של לפני הצמצום הראשון. איך אפשר להביא את המלך והעם למצב של "עם המלך במלאכתו", "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים", למצב של לפני הצמצום הראשון? שם המלכות נקראת "מלכותך" – "גלה כבוד מלכותך עלינו" – זה המלכות שאנו רוצים, ובלי זה לא יתקיים שום דבר ושום תפנית בכיוון שאנו רוצים. כמו שרוצים "תורה חדשה" כך גם כל המושג מלכות הוא לא כמו שיהודים חושבים, גם לא כמו שיהודים טובים וכשרים חושבים על מלך לפי תורה. זה לא מלך ועם כמו שיש לנו בראש, אלא מלך ו"עִם המלך" ש"במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים", וזה ה"ודוד עבדי נשיא להם לעולם" שלמעלה ממלך. הרבי תמיד מביא שנשיא זה "ניצוצו של יעקב אבינו" שמטתו שלמה. בדרך כלל אומרים שאשה ובנים לא יכולים להיות עבדים, לא יכולים להיות עם, כי צריך ריחוק מסוים. אין הכי נמי, נשיאת הפכים של מלכות של מלך המשיח שיהיה מלך ויהיה עם, אבל בעת ובעונה אחת העם הזה יהיה עִם, "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור", יאיר היחס מלפני הצמצום. בשביל גילוי זה צריך תורה חדשה. ידוע שהאר"י אומר שהתורה שלנו היא תורת הבריאה, לא עולם הבריאה אלא "אדם דבריאה" – לפי החסידות זה אדם קדמון, המציאות הראשונה שמתהוה אחרי הצמצום – ולכן גם האריז"ל מתחיל לדבר מהצמצום ולמטה. הנגלה זה מהצמצום, מאדם דבריאה, ומטה. אבל תורת משיח, תורה חדשה, הוא תורת האצילות – לא עולם האצילות אלא אדם דאצילות, אור אין סוף שלפני הצמצום, ה"כד סליק ברעותיה למברי עלמא", מי שדן אם כן לברוא את העולם או לא, וכדי להכריע צריך להמלך בעַם שלו, שזה העִם שלו, האשה שלו, נשמותיהם של צדיקים. הם נותנים לו עצה ללכת על זה, אומרים שלא יהיה פשוט – יהיה "ויוסף הורד מצרימה", וככל שיצליח יותר ירד יותר לתוך הבור – אבל בסוף יהיה "פדה בשלום נפשי" ונתבשר "עוד יוסף חי" ג"פ (כמנין "ויוסף הורד מצרימה"), ובא לציון גואל.

עד כאן הפתיחה, אפשר לעשות הפסקה לשירה, אפשר לשיר "אימתי קאתי מר".

לחיים לחיים!

צריכים להבין, אם כן, מה זאת אומרת לעלות מלאחר הצמצום ללפני הצמצום ומשם לקבל את התורה החדשה של מלך המשיח, ושמה להעלות את ה"עם" הרחוק מהמלך, העם של העולם הזה, לעם מלשון "עם המלך" של מלכות מלך המשיח, ועד מלכות ה'. מוסבר בחסידות שכל מה שנמצא אחרי הצמצום הוא בתוך בור – דברנו על הבור של יוסף, הבור הראשון, הבור השני – ה' צמצם, סלק, העלים את אור אין סוף ובכך יצר חלל פנוי, שאם לא מהר ממלאכים אותו באור הקו, העולמות של הקדושה, הוא מיד מוך לתוך עצמו נחשים ועקרבים. כל הצמצום, כל הציור בקבלה של חלל ומקום פנוי, זה בור. כשהקו נמשך לתוך הבור מתחילים למלא אותו מים. בנתיים המים שמלאו את הבור הזה זה רק המים של העולם הזה, ועוד לא ה"דבר הוי' מירושלים" של ימות המשיח, המים שנובעים מתוך קדש הקדשים, שקדש הקדשים זה אור אין סוף שלפני הצמצום. גם ידוע שכל ארץ מצרים זה בור אחד גדול, זה "ערות הארץ". ב"ויוסף הורד מצרימה", עוד לפני שהוא מגיע לתוך הבור של הכלא, הוא כבר נמצא בתוך הבור. ארץ מצרים זה מקום שמיצר לישראל, לכן כל הגלויות נקראות על שם ארץ מצרים. כשם שיש מצרים דקליפה, הסט"א, כך יש מצרים דקדושה. כך כתוב בחסידות, שמי שחי רק את הנגלה, ונכנס לתוך תדר של קיום התורה והמצוות, אבל הוא לא יכול לשבור את כללי המשחק המצומצמים שלו, גם בתוך הקדושה, לא יכול לדלג הלאה – אין לו כח לנתר, כמו שנסביר – לדלג מעבר למגבלות של המקום הצר הזה, מקום הצמצום, אז הוא נשאר בתוך מצרים של הקדושה. לכן כתוב בחסידות שרוב עם ישראל, שהוא גם חרד לדבר הוי' ושומר קלה כחמורה, מצוות ה' יתברך, השו"ע הקדוש, אבל הוא נמצא בתוך מצרים. כל עוד שנמצא בתוך מצרים אז ה' מגלגל אתנו הלאה והלאה, אבל לצאת מהדבר הזה, לשבור את זה ולהגיע ליעד של מלך המשיח, זה לא יהיה כל עוד לא נצא מהמצרים – לא רק המצרים של הקליפה אלא גם המצרים של הקדושה, בגלל שכל עוד לא נדלג-ננתר ממקום הצמצום והחלל פנוי, המקום ריקן, אל האור אין סוף שלפני הצמצום, תורת האצילות, אדם דאצילות, "במי נמלך", "עם המלך במלאכתו".

זה נקרא "ברוך מתיר אסורים". יש פעם אחת בכל התנ"ך את המלה מתיר – "הוי' מתיר אסורים". זה בעצם החג הזה, חג הגאולה של אדמו"ר הזקן. המגיד הקדוש לפני שהסתלק קרא לתלמיד האהוב עליו ביותר, ואמר לו "זלמנ'יו היינט איז אונזער יום טוב" – זה היום טוב שלנו, היום ההסתלקות שלי וכעבור 26 שנים זה גאולת אדמו"ר הזקן. ביום הזה, כמו שהנשיא יוצא מבית האסורים – "ברוך מתיר אסורים", "הוי' מתיר אסורים" – כך "הנשיא הוא הכל", אנו אמורים להיות עם הנשיא, נשואים לנשיא, ובזכות זה גם אנחנו יוצאים מבית האסורים שלנו. כידוע מה שבן בעל הגאולה, אדמו"ר האמצעי, אמר – שאבא מסר את הנפש כדי להטעים לכל אחד מהחסידים והמקושרים את הטעם של יחו"ע, הטעם של נשמתו ועבודתו הוא, שזה גם בחינת האצילות, ולא סתם אצילות, אלא הטוב טעם של אדם דאצילות. בזה שהוא נותן לכל יהודי לטעום את הטעם שלו של יחו"ע בכך הוא כעין נושא אותו לאשה, בכך הוא מקדש אותו – גם טבעת אירוסין וקידושין, וגם נישואין. שוב, כל מה שנמצא בתוך הצמצום הוא בבית האסורים, הוא בתוך הבור, והוא בעצם "אסור".

אל תקרי "הוי' מתיר אסורים" אלא "הוי' מתיר איסורים". העולם הזה, וגם תורת הבריאה, היא תורה של איסורים – זה אסור וזה אסור – ו"תורה חדשה" זה תורה של "ברוך מתיר אסורים". בגלל שכל עוד אנו נמצאים בתוך החלל, המקום ריקן של הצמצום הראשון, אז כמו שאנו אסורים, הדרך היחידה להמנע מהנחשים והעקרבים שעלולים להמשך לשם זה לעשות משמרת ומשמרת למשמרת ולהגביל את עצמנו בהרבה מאד איסורים. איך אני יודע שה"תורה חדשה" של מלך המשיח, שזה לקפוץ, לנתר (קשור לשרש היתר), מאחרי הצמצום אל לפני הצמצום זה קשור עם התרת איסורים? זה הפשט של חז"ל. מאיפה חז"ל אומרים שהמשיח יגלה תורה חדשה, שלע"ל תהיה תורה חדשה? חז"ל אומרים במדרש שכל מי שלא נהנה מהקניגיא – התיאטרון – של אומות העולם בעולם הזה, הוא זוכה לקניגיא שהקב"ה יעשה לצדיקים, "ועמך כלם צדיקים", בעולם הבא, בביאת מלך המשיח. ומה יהיה בקניגיא הזאת? שור הבר והלויתן. לויתן בגימטריא מלכות, המלכות של מלך המשיח זה מלכות הלויתן, לויתן זה עלמא דאתכסייא, "כל מה שיש ביבשה יש בים", ואחד הפירושים שהיבשה אחרי הצמצום והים לפני הצמצום, ומלכות משיח זה מלכות הלויתן – מלכות שלפני הצמצום. כל מי שלא ראה והשתתף בקניגית העולם הזה יזכה לקניגיא שלע"ל – שור הבר זה נשמות של נגלה ולויתן זה נשמות של נסתר, כך כתוב, וכל אחד ינתוץ את השני. כתוב שהלויתן ינתוץ וינחור את שור הבר עם הסנפיר שלו. האם שחיטה כשרה לשחוט בהמה עם סנפיר? המדרש אומר שבאותו רגע שהלותן נותץ-נוחר את שור הבר עם הסנפיר חכמים אומרים שחיטה כשרה (וגרסא אחרת במדרש – צדיקים אומרים שחיטה כשרה). אחר כך המדרש ממשיך ואומר "ולא היא" – בעולם הזה זה לא נכון, שהרי שנינו במדרש שמי ששוחט במגל קציר, שיש לו הרבה פגימות, השחיטה פסולה, וככה זה הסנפיר – אז בעצם השחיטה הזו נבלה (אפילו לא טרפה). אלא מה? על זה נאמר "תורה מאתי תצא" – פסוק בישעיהו – "תורה חדשה מאתי תצא", "חדוש תורה מאתי תצא". שלעתיד לבוא שחיטה שפסולה ונבלה בעולם הזה תהיה כשרה, ועל זה נדרש הביטוי "תורה חדשה מאתי תצא". מכאן אני רואה בפירוש ש"תורה חדשה" זה להתיר את האסור. לא סתם דבר אסור בגדר מנהג או מדרבנן, אלא אסור ממש.

איך להסביר את הדבר הזה? קודם כל, הנקודה הפנימית. הנקודה הפנימית זה מה שאמרנו קודם, שתורת משיח זה לקפוץ לים של לפני הצמצום, שזה מקור המים החיים, מקור המעין שיוצא מקדש הקדשים, שעל זה נאמר "ודבר הוי' מירושלים" לע"ל. אחד מגדולי-גדולי בעלי הנגלה, מראשוני האחרונים, בעל ה"תורת חיים", מסביר על החז"ל הזה משהו מופלא ביותר. זה אחד שהייתי מצפה ממנו נגלה, אבל הוא כותב – איך יכול להיות תורה חדשה כזו, שמשהו שאסור מוחלט בעולם הזה פתאום נעשה מותר לע"ל? הרי התורה לא תשתנה, התורה היא נצחית, וזה לא מדובר על הזמן ש"מצוות בטלות לעתיד לבוא" (זה זמן יותר מאוחר), אלא מדובר עדיין, לכאורה, בזמן שיש תורה, אבל יש תורה חדשה, ולפי התורה החדשה השחיטה הזאת היא כמו שהחכמים/הצדיקים סוברים. לשון המדרש מאד מיוחדת, שפתאום מופיעים חכמים או צדיקים ואומרים שהשחיטה כשרה – הכוונה שעל פי דין זה כשר – ואז חז"ל צריכים לדון על זה, לומר "ולא היא", להביא משנה מפורשת שלא יתכן שהחכמים והצדיקים לא יודעים אותה, אלא מה? תורה חדשה, ובתורה החדשה זה באמת כמו דעת החכמים והצדיקים שהשחיטה כשרה. אומר התורת חיים משהו מופלא – שהתורה החדשה זה בעצם גילוי טעמי תורה, מה שבזמן הזה, בעולם הזה, אין בידינו טעמי תורה. בזמן הזה טעמי תורה זה בבחינת "הנסתרֹת להוי' אלהינו", ולנו ה' נתן רק מצוות, וצריך לקיים את המצוות בקבלת עול בלי לדעת מה הטעם. ולהיפך, מי שחותר לדעת מה הטעם יכול מאד מאד להסתבך בעולם הזה ולטעות, אבל תורת משיח היא תורת טעמי תורה באמת, אומר ה"תורת חיים". הוא אומר שהוא עצמו יודע מה הטעם שנחירה פסולה – בגלל אותו רגע שלא מוציאים את הנשמה מתוך הבהמה בשחיטה כשרה על פי תורה, שהיא שחיטה חלקה בלי פגימות, ואם לא מקיימים השחיטה כמו שצריך מיד הסט"א משתלטת על החיות ויונקת את חיות הבהמה הזאת לתוך בור הסט"א. זה הטעם שהשחיטה פסולה, כי יש לסט"א יניקה מהשחיטה. בשביל מי שיש לו חוש בנגלה, זה פלאי פלאים שהוא אומר כזה דבר, ועוד יותר ההמשך. אומר שלע"ל, בימות משיח, יקוים "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", וברגע שזה יקרה וחכמי וצדיקי אותו דור ירגישו בכך במציאות – זה משהו באויר – אז הטעם של השחיטה הפסולה יתבטל, ואז חכמים אומרים שזה כשר. זה פלאי פלאים פירוש זה שיוצא מבעל ה"תורת חיים" – שסוברים שהשחיטה כשרה כי מדובר בזמן שיקוים הפסוק בסוף הנביא זכריה "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ". הצדיקים בכל דור ודור רגישים – רק צדיק אמת, הנשיא, החד בדרא, משה רבינו שבדור שמתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'". מכאן לומדים התרת נדרים, להתיר את האסור, מזה רואים שהתורה שואפת להוציא מבית הסהר, במגמה המודעת להתיר נדרים, להתיר ריבית בהתר עיסקא, חכמים רבים וצדיקים גדולים מסרו את הנפש להתיר עגונות, יש התרת יבמה לשוק ועוד ועוד ועוד, "כח דהתירא עדיף", רב שיודע להתיר איסור הוא הרב האמיתי, בעוד רב שיודע לאסור דברים מה בכך, כמובן ש"כחא דהתירא עדיף" זה ברב שהוא מאה אחוז יר"ש ולא יתיר דבר שלא יכול להתיר, ח"ו, אבל התורה מחפשת להתיר, רוצה להביא אותנו לימות המשיח.

זה תורה מלשון התרה. אין הזמן מספיק הערב להסביר את כל הלשונות של המלה תורה. כדי להבין מהי התורה החדשה של מלך המשיח, שבזכותה ורק בזכותה נזכה לחידוש מלכות ישראל, אז קודם כל היינו צריכים להתעמק בכל מגוון המשמעויות של המלה תורה עצמה. אחד הפירושים הוא שתורה עצמה היא לשון התרה. יש כמובן הרבה פירושים, והכי מובהק וידוע – שהרבי תמיד מביא בשם הרד"ק – ש"תורה מלשון הוראה". אם היא מלשון הוראה השרש הוא ירה, אבל היא מלשון התרה השרש הוא נתר – לשון ניתור. גם לשון נתר ובורית, סבון, שגם כאשר "נחתם עוונך לפני" (ר"ת נעל, הולך על פגם הברית בזהר), בכל אופן יש נתר (אף שבפסוק משמע שאין נתר), והוא נקרא ככה בגלל שהוא מסיר את הכתם – גם לכתם הכי נחתם על הנפש, פגם הברית, יש נתר להתיר אותו, להקפיץ אותו (מלשון "לנתר על הארץ"), ולמה יש את הכח הזה? יש "נתר ובֹרית" – רמז ל"אות ברית קדש" – והנתר זה התורה החדשה של מלך המשיח, שהוא מתיר. הכל מגמה להתיר, אבל כמובן, מי יכול לחוש? לפי התורת חיים שאמרנו להתיר זה רק אם אתה יודע שאחיזת רוח הטומאה סרה מכאן, ומי יכול לדעת כזה דבר? לפי פשט "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" זה לגמרי, שאין יותר טומאה, אבל מה שאנו אומרים כאן, שהיות שתורת משיח החלה להתגלות לפני יותר ממאתים שנה, בתורת הבעל שם טוב, סימן שזה התחיל. אלו שהכניסו אדה"ז לכלא, אותם אחים יקרים, חששו שמכניס אורות שלפני הצמצום למקום הצמצום, וזה הורס את התורה. הם סברו שהתורה שלנו, תורת הבריאה, לכתחילה יכולה להתקיים רק במקום הצמצום – רק במצרים דקדושה – וחששו להרס הצמצום, כך הסבירו בפירוש. סימן שמאז ראשית התגלות תורת הבעל שם טוב וה"יפוצו מעינותיך חוצה" שיצא מהחג הזה, י"ט כסלו, יש הסכמה מן השמים שביתר שאת (שגם זה אחד מפירושי תורה – משרש יתר, "כיתרון האור מן החשך", עשו אמר "יש לי רב" ומפרש רש"י "יותר ויותר", זה אורות מרובים דתהו, ותיכף נגיע לעשו שצריך להתיר אותו) צריך לפעול כך. הצדיק של הדור, מהבעל שם טוב והלאה, יודע באיזה מדה סרה הטומאה מן הארץ. רמז נאה לכך: "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ" = י"פ יט כסלו. מכאן רואים שיש עשר מדרגות שצריך להסיר, כמו בעשי"ת שבונים את המלכות-הנוקבא-העם להיות "עִם המלך" – שמתקיים ביום כיפור – זה לוקח עשרה ימים, שלב אחר שלב.

כל הפסוק (זכריה יג, ב): "והיה ביום ההוא נאם יהוה צבאות אכרית את שמות העצבים מן הארץ ולא יזכרו עוד וגם את הנביאים ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ". יש כאן שלושה דברים – "אכרית את שמות העצבים מן הארץ ולא יזכרו עוד", ואחר כך שנים יחד, "וגם את הנביאים ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ". קודם כל לא מובן מי זה הנביאים. כמובן, וכך אומר רש"י, שהנביאים זה נביאי השקר. כלומר, הדור שלפני משיח מלא וגדוש בנביאי השקר, עד שכאשר סתם אומרים נביאים לא צריך להבחין – ברור שזה נביאי שקר. מה זה "רוח הטמאה"? רש"י אומר "זה יצר הרע". לפי פירוש רש"י, אם רוצים למדוד ולחוש – וצדיק הדור עושה זאת – עד היכן רוח הטומאה סרה, ולפי זה הוא מתיר אסורים ומקפיץ אותנו לפני הצמצום, אז מה שצריך לחוש מה קורה עם היצר הרע. אז מן הסתם, אני לא חושב שיש כאן מישהו שיושב וחושב שאין יותר יצר הרע בעולם. אז כל עוד שיש יצר הרע, נעבעך נעבעך, כנראה יש עדיין צורך באיסורים, להשמר מפני יצר הרע. אבל יש עוד פירושים מה זה רוח הטומאה. הפירוש של תורת חיים, שהוא בעל נגלה, אומר פירוש קבלי – לאו דווקא יצר הרע הספציפי הפרטי שקיים בתוך הלב של כל אחד (שיש בו שני יצרים), אלא זה כמו איזה רוח טומאה שבתוך האויר, בתוך המציאות, מריחים אותו. כתוב שחוש המשיח זה ריח – "מורח ודאין", "והריחו ביראת הוי'" – ולעניננו זה שהוא מריח, דבר טמא מסריח ולדבר טהור יש ריח טוב, וכל הזמן הוא משתמש בחוש הריח למדוד כמה טומאה יש וכמה טהרה יש, ולפי זה מתיר את האסור, במגמת "כחא דהיתירא עדיף". אבל יש עוד פירוש שלישי מה זה רוח הטומאה – פירוש המלבי"ם: כיון שהנביאים ורוח הטומאה אעביר מן הארץ בא יחד, הוא מסביר שזה רוח השקר שפי הנביאים, הרוח ששורה וחלה על נביאי השקר ונביאי הבעל. כותב דימוי שלנביא שקר יש השראה, הוא לא סתם שחקן, הוא עושה פעולות עם הקבלה המעשית שלו, כל אחד לפי הענין שלו, לפי האמונות הכוזבות והתפלות שלו, והוא מקבל באמת איזה רוח ששורה. כמובן שהרוח ששורה בנביא השקר זה בא מהרוח הטמאה שבאויר, הסט"א, אבל בכל אופן זה משהו ספציפי, משהו מסוים, כך אומר המלבי"ם. כשהפסוק אומר "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" הכוונה לרוח הטומאה השורה על נביאי הדור. לא צריך מישהו שאומר שאני נביא – כל מי שיש לו אידיאולוגיה, כל מי שיש לו שיטה פוליטית, והוא הולך על זה הוא נביא. יש כאלו שיש להם המון השראה, ואומרים את זה מתוך השראה, לכן זה עושה רושם. הוא אומר עם המון השראה, כריזמה, ולכן מרשים את השומעים – אבל לפי המלבי"ם זה רוח הטומאה. אם כן, הסימן של "רוח הטמאה אעביר מן הארץ" הוא שאין יותר השראה, ומודדים ומרגישים שהולך ופוחת מקור ההשראה בפי נביאי השקר של הדור, ולפי זה באמת אפשר להתחיל עם המגמה המשיחית להתיר. "הוי' מתיר אסורים", שזה חג הגאולה, ואז "יפוצו מעינותיך חוצה", בגלל שכל "יפוצו מעינותיך חוצה" זה תורה חדשה, תורה של "הוי' מתיר אסורים". שוב, הדברים האלה זה מאד עדין – יש כאן חוברת של "עדון המדות", אך בשביל להבין מה שאמרנו כעת צריך לא רק עדון בלב אלא גם הרבה עדון שכלי, בשביל להבין נכון ולא לטעות במה שאנו אומרים הערב לכבוד שנת ה-רח לשחרורו של אדמו"ר הזקן.

נאמר איזו גימטריא יפה, ונמשיך בשיחה הבאה – אחרי עוד שירה וזמרה – להעמיק את זה יותר, שבעזרת ה' נוכל להבין יותר טוב, כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, שתורת משיח, תורה חדשה, היא תורה לשון התרה, משרש נתר, להתיר איסורים. בפסוק "אכרית את שמות העצבים" – לא את העצבים, אלא את שמות העצבים. יש כל מיני שיטות שמיבאים מהמזרח וממערב, ויש כאלו שרוצים להדביק לזה את המלה "יהודי" – "יוגה יהודית" וכיו"ב, נעשה את זה, אבל יהודי – אך הדבר הראשון שצריך להכרית זה "שמות העצבים", "והיה ביום ההוא נאם יהוה צבאות אכרית את שמות העצבים מן הארץ ולא יזכרו עוד" (זה שיכולנו לומר זאת זה אומר שלא התקיים, כי עוד זכרנו את השם), זה הדבר הראשון, ואחר כך "וגם את הנביאים ואת רוח הטמאה". שלושת הדברים שצריך להכרית – שמות העצבים, הנביאים, רוח הטמאה – עולה "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ" העולה י"פ יט כסלו. כל הפסוק כולו עולה ז"פ תשסח – זה לא סתם י"ט כסלו, אלא י"ט כסלו תשס"ח (פעמיים משיח הוי'), כלומר כל הפסוק הזה עולה דוד פעמים משיח הוי'. בהמשך תהיה עוד גימטריא לתשס"ח.

רק נסיים שהיו שלושה פירושים לרוח הטומאה – או סטרא אחרא (לפי הקבלה, לפי התורת חיים), או יצר הרע (לפי רש"י), או השראת נביאי השקר(רובם ככולם של הנביאים), רוח השקר שבפיהם (לפי המלבי"ם, שמאד מסתדר עם הפשט, גם בפסוקים הבאים). לכל מי שמתבונן ברור שזה כנגד חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה. כתוב בתניא שהגדרת הקדושה היא בטול לה', וסט"א זה הצד השני – דבר שבעצם, בפנימיותו, לא מסוגל להתבטל לה' כדבעי. הרבה פעמים הסט"א מעמיד פני ענו, אבל זה ענו של שקר – "ופלגשו ושמה ראומה", ראו-מה, ראו את הבטול שלי. זה ענוה פסולה והיא באויר, זה הריח הלא טוב של הסט"א באויר. אם בעוה"ז שוחטים עם מגל קציר אז החכמה האלקית – שיודעת זאת, כי יצרה זאת, גם בהסכמת נשמותינו שלנו ש"עם המלך במלאכתו" – הדבר הזה תופס את חיות הבהמה, לכן היא אסורה. ביצר הרע, הפשט הכי פשוט שזה תאוות – תאוות ואנרגיה מופנית לכיוון השלילי, הלא נכון – זה כנגד הבדלה. כנגד הכנעה יש את עצם המושג סט"א, שזה ההיפך מהכנעה אמיתית, אפילו שזה מעמיד פנים של הכנעה – הגדרת סט"א היא שהוא גאוה בעצם. כשרש"י אומר שרוח הטומאה זה יצר הרע זה תאוה זרה, אנרגיה שאם הייתי מנתב אותה לכיוון הטוב על זה כתוב "'ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך' – בשני יצריך", שגם עם האנרגיה של היצה"ר אני מצווה וחייב לעבוד ה'. רוח השקר שבפי נביאי השקר זה כנגד ה"מל" השני של חש-מל-מל, לשון דיבור, ההיפך של "מי ימלל גבורות הוי' ישמיע כל תהלתו" (פסוק בפתיחת הפרק של הרבי השנה, שמכאן הבעל שם טוב לומד שזה המתקה), ההשראה שבפי נביאי השקר של הדור. עד כאן, ברגע שיש כזה מודל כל כך יפהפה הכל מתמתק, כשרק מתבוננים בזה מתחיל להיות העברת רוח הטומאה – ברגע שהוא מבין שהוא מכוון כנגד שלושת פירושים אלו הוא כבר מרים ידים, מוותר. יותר ויותר זה גם לשון ויתור בחז"ל, באמת צריך להגיע למצב שהסט"א כבר יוותר ואז יהיה "כיתרון האור מן החשך".

כעת נעשה הפסקה ונזמין את ידידנו האהוב, הרב דוד רפאל בן עמי, שישיר לנו את הניגוד של המגיד, שהיום הילולא שלו, ובהמשך אולי עוד שיר. שרו "חדש ששוני", ניגון המגיד, וכו', "תתעורר תתעורר".

כהקדמה לניגון עבודה עברית: הדבר הראשון במנטליות של היתר זה להדגיש את הרצוי והטוב, לקנות רק מיהודים, והלא רצוי מתבטל מאליו. השמיעו "או קנה" בעיבוד של אריאל זילבר.

לחיים לחיים!

כדי לחבר ולקנות את רוח העם צריך להיות עִם כל אחד, ולהיות "עם כחא דהיתרא עדיף", כי העם לא יקנה אף פעם את הראש של הדוסים, ראש של דוסים אף פעם לא יביא למלכות ישראל, זה לא ראש של תורה חדשה. גם העם בארצו, גם העם בתפוצות, וגם להבדיל אומות העולם. דוגמה עיקרית וחשובה של להתיר את האסור בדורנו זה מה שהרבי אומר שצריך לצאת, לשאת ולתת ולהפיץ תורה גם בין אומות העולם. זה דבר שבדורות קודמים היה אסור – היה טאבו, משום פחד או משום סיבה אחרת. זה לא איסור דאורייתא, אדרבה, הרבי אומר שזה מצוה דאורייתא, אבל מנהג ישראל תורה, ולפי מנהג ישראל זה נעשה טאבו, ולהתיר את האסור להתיר את הטאבואים, זה ראשית התרת האיסור. יש הרבה דברים שהם טאבו, במיוחד דברים שקשורים עם דמותו של עשו ומה שמסתעף ממנו. זה בדיוק מה שהרבי אומר שעשו מוכן, ורק מחכה לנו שאנו נהיה מוכנים. למה יעקב לא מוכן? יש יעקב שרחוק מתומ"צ, ודאי לא מוכן, אבל יש יעקב שקרוב לתומ"צ, לכאורה, אבל התומ"צ שלו זה בתוך מצרים דקדושה, בתוך הצמצום, בתוך האיסור, אז הוא בעצמו אסור, וכל זמן שהוא בתוך הצמצום אין לו שום שפה משותפת לדבר עם עם ישראל היושב בארץ, וכ"ש עם אומות העולם. זה כדי שנתחיל להבין טפה מה אנחנו רוצים כשאומרים הערב שתורה חדשה, תורת משיח, זה "אין שמחה כהתרת הספקות".

יש פסוק שמביא בעל הגאולה בתניא קדישא פרק כו – פרק של השמחה לעומת העצבות, פרק עיקרי מאד בעבודת ה' – "בכל עצב יהיה מותר", וה"מותר" שבא מתוך העצב של הקדושה בעתים (לא כל זמן) בהם צריך לעשות חשבון נפש ולהגיע למשהו שהוא כעין עצב (מרירות, אבל התורה מכנה זאת גם עצב) זה שמחה שבאה מתוך זה, "תשמיעני ששון שמחה" אחרי ובסמוך ל"לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה". זה ה"מותר", וזה על דרך "אין שמחה כהתרת הספקות". מה זה העצב? יהודי חרדי הוא כל הזמן עצוב, כי כל הזמן יש לו ספק אם יצא ידי חובה או לא. אפילו חסיד שמנסה לצאת בכח מהמנטליות של העצב מתוך הספק האם יצאתי ידי חובתי מתוך המצוה במאה אחוז, ומחליף את החומרות בהדורי מצוה, אבל רק חסיד אמיתי זוכה לצאת מתוך העצב של האיסור, שהוא נמצא בתוך המצרים של הקדושה, אחרי הצמצום, לשבור את גבולות הקדושה ולצאת לפני ולפנים מן הצמצום הראשון, ששמה אור אין סוף, "עז וחדוה במקומו". כל זמן שאנו בגלות יש בתוך תוך הלב העליון "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה", "מפני גאוותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאו"ה", אך בכללות יש "עז וחדוה במקומו". אצלנו, שעדיין לא שם למעלה, צריך לצאת מהעצב אל המותר של "עז וחדוה במקומו". זה רק אחד שיודע שבתוך העצב, ורוצה לצאת, ואם יודע את דברי הרבי שכבר נגמרו הבירורים ועשו כבר מוכן, אז הוא יכול להיות שמח – עשו רק מחכה שנבוא בפנים שוחקות. שנאמר "יש לי רב – יותר ויותר מכדי צרכי" (= יב פעמים יעקב, כנגד יב שבטי יה בני יעקב). הפסוק אומר בתוכחה "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" – זה הפעם היחידה שיש "רב" ו"כל" ביחד, בחינת עשו ("יש לי רב") ובחינת יעקב ("יש לי כל"). רב זה "יותר ויותר מכדי צרכי", "אורות מרובים דתהו", ו"יש לי כל" זה לשון כלים רבים ומתוקנים. השמחה רק "מרב כל", כשאפשר להכניס אורות מרובים דתהו בכלים מרובים דתיקון. "בשמחה ובטוב לבב מרב כל" = ב פעמים שמחה (בשמחה), שמחה כפולה ומכופלת, הכל שמחה. בכל התנ"ך יש רק עוד פעמיים צמד של "רב כל" – עשו ויעקב – שני פסוקים בנבואת יחזקאל הנביא לאומה, באותה לשון, "מרב כל הון". מרב כל הון = שמחה, וב"פ "מרוב כל הון" (אצל או"ה, אחד אצל תרשיש והשני אצל דמשק) = "בשמחה ובטוב לבב מרב כל". בשביל לבוא אל או"ה בפנים שוחקות צריך "מרוב כל הון", גם כפשוטו, וצריך פעמיים (לא די במליון אחד אלא צריך שנים) – אבל העיקר להיות שמח, משתדלים להיות שמח, לצאת גם ממצרים של הקליפה וגם ממצרים של הקדושה, להגיע ללפני הצמצום, ל"עם המלך", ואת האור של "עם המלך" להאיר למטה גם לאומות העולם.

ושוב, זה הכל ראש של היתר – של מותר לך. נתנו דוגמה, שיש דברים שנתפסים כטאבו, ולאט לאט צריך להתפשט. דווקא היראים והשלמים בתוככי עם ישראל צריכים להתפשט מהטבואים, אבל עדיין אסור לעבור בכהוא זה את גבולות הקדושה לפי חוש הריח של המשיח שבדור, שמריח בדיוק את המצב של רוח הטומאה ויודע בדיוק מתי אפשר להתפשט מאיזה טאבו אחד, מאיזה איסור אחד, לעשות איזו התרת נדר. נדר יותר חזק ממצוה, ולכן כל מנהגי ישראל וחומרותיו, שהן כעין נדרים, מחייבים במדה מסוימת יותר מדבר תורה ממש. ואף על כפי כן משה רבינו שבדור, הרואה באספקלרייא המאירה, יכול להתיר כל נדרי עם ישראל לאט לאט, עד שבקניגיא מגיעים לתורה חדשה של להתיר את המגל קציר בשחיטת הלויתן ושור הבר, כמו שדברנו קודם. כל הדבר הזה, כמו שאמרנו, זה עדין שבעדין. לכן עיקר הקביעות כאן מסורות רק לגדול הדור. אבל, כמו שבעל הגאולה רוצה שכולנו נטעם את הטוב טעם, את טעמי תורה חדשה בשרש – הוא גם מפיץ לנו תורה חדשה, דברים שאפשר להבין, "יתפרנסון מיניה" ברזין דרזין בטוב טעם ודעת – אפשר לטעום מזה. אבל, בענין זה שנוגע למעשה, שנצרך כדי להגיע לרחוקים, להביא משיח ולהקים מלכות כאן בארץ בימינו, זה תלוי בחוש הריח, ב"מורח ודאין" של משיח שבדור.

כדי להבין את זה לאשורו צריך להתבונן בלשון של חז"ל של התרה. יש שרש נתר, ממנו בא "הוי' מתיר אסורים" (ה-נ נופלת). יש משהו דומה, שהוא מושג שמופיע במוזיקה – מיתר. מיתר זה משרש יתר, ועיקר המיתר של התנ"ך זה היתר של הקשת שבו יורים חצים. השרש של תורה זה ירה, לשון יריה, אבל בשביל לירות חצי תורה – שזה כמו "יורה ומלקוש", כמו טפות גשם שיורדות מגבורות גשמים – ולירות חזק כדי שזה יגע במטרה, צריך יתר-מיתר מאד מאד מתוח, לכן צריך לדרוך היטב את הקשת עם היתר שלו, ולמשוך בכח שזה עוד יותר מותח, כדי שיהיה "יורה כחץ" (אותיות כח היוצר, כפי שאומר רבי אברהם אבולעפיא, רומז לפסוק "המה היוצרים ישבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו ישבו שם"). זה בעיקר הנשיא, הנושא את עם ישראל, אשתו אהובתו, הוא יורה כחץ – זה ביטוי בחז"ל של יחוד וזיווג. אם כן, יש להתיר ויש להתיר את המיתר, שזה להרפות. להוריד מיתר מתוך כינור, לדוגמה, זה מבטל את כל הפונקציה של הכינור. אם אני מתיר את היתר מהקשת אז בטלתי את הקשת ופעולתה. אז לכאורה זה דבר והיפוכו, ההתרה מבטלת את פעולת היתר שאמור להיות מתוח וקשור לשני קצוות. אם אני מתיר, לכאורה יש כאן התרה שלילית, התרה באמת הורסת, במקום התרה בונה. את הענין הזה נבין כאשר נתבונן בלשון חז"ל "הותרה הרצועה". זו לשון חז"ל שמופיעה רק פעמיים בחז"ל, בשני הקשרים, אבל בלשון הראשונים והאחרונים היא חוזרת המון בתור ניב וביטוי. מה שאנחנו רוצים כאן זה שתורת משיח, תורה חדשה מאתי תצא, גילוי פנימיות התורה שיביא לידי חידוש מלכות ישראל בארץ ישראל ולידי התפשטות עם ישראל ומלכותו בארץ ישראל ובכל הארצות, עד לקיום "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", צריך להיות "הותרה הרצועה".

נפתח בגימטריא – הותרה הרצועה = מלכות מלכות (זה ממוצע). אם כן, יש כאן ודאי סוד לענין חידוש המלכות. הרצועה = עשו = שלום, אז "הותרה הרצועה" זה התרת עשו. רצועה זה כמו מיתר, זה איזה חבל – מיתר עבה – ולפעמים זה אפילו שבט עץ. ומה תפקיד הרצועה? בלשון הזהר הידועה זה "רצועה לאלקאה" – תפקיד הרצועה הוא להלקות, להעניש. מה זה איסורים? עונשים. מה מי שלא דתי ולא שומר מצוות – לא רוצה לומר את המלה שקוראים לו, כי הרבי לא אהב מלה זאת – רואה בדוסים? רואה הרבה עונשים – אני לא שומר שבת כמו שאתה אומר, אז תבואו ותסקלו אותי? זה הרצועה. כל זמן שיש פחד הרצועה, יראת הענש, משיח לא יבוא. כי אם יש איזו תופעה של אחרי הצמצום, בתוך המצרים של הקדושה, בתוך המקום ריקן – ריק ורווק ורווקה מכל תוכן תורני פנימי – זה יראת העונש. כמו שמוסבר בחסידות שיראת הענש זה לא להרגיש את המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה, אלא להרגיש את הגיהנם. הגיהנם זה הבור, ומי שנמצא בתוך הצמצום הוא כבר נמצא בתוך הגיהנם, כי זה היינו הך. אז מה שמפחיד אותו זה הרצועה לאלקאה, וכל זמן שיש את הרצועה לאלקאה לא יכול לבוא משיח ואי אפשר לעשות שלום עם עשו בכלל. לכן צריך להיות מצב של הותרה הרצועה. הרצועה זה כמו מיתר שמתוח חזק, אבל צריך באמת לבטל אותו ולהתיר אותו.

הביטוי "הותרה הרצועה", לשון תורה – תורה חדשה, תורת משיח. כמו שאמרנו קודם, לא לקבל את הרושם הטועה שיש כאן איזה שינוי בתורה הנצחית שלנו, אלא זה רק ראש חדש לגמרי, נושא הפכים, בתורה. אבל חייבים להתיר את הרצועה. אמרנו שהביטוי "הותרה הרצועה" – שכל מה שאמרנו היה בשביל להגיע אליו – מופיע בחז"ל בשני הקשרים. הקשר אחד נשמע חיובי, לפחות בעולם הזה, ובהקשר השני זה נשמע גרוע, רע מאד. אז נתחיל מההקשר השני: חז"ל אומרים במדרש ש"בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת [להוציא את זה מהתנ"ך] על ידי שמצאו בו דברים שמטין לצד מינות [אפיקורסות, כפירה] אמרו כל חכמתו של שלמה כך שאמר שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך' [אין בעיה עם 'שמח בחור', רק עם זה] ומשה אמר (במדבר ט"ו) 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם' ושלמה אמר 'והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך' [= תשסח] הותרה הרצועה?! לית דין ולית דיין?! כיון שאמר 'ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט' [סופך לתת את הדין] אמרו יפה אמר שלמה". יש כאן הו"א ומסקנה, מתחלת הפסוק ומסופו. במקומות אחרים בחז"ל אומרים למקשן "שפל לסיפא דקרא" – אל תהיה פזיז, תשפיל עצמך לסוף הפסוק ותראה תירוץ, אבל כאן זה לא הוה אמינא עם תוכחה של "שפל לסיפא דקרא" אלא שומו שמים, הותרה הרצועה, צריך לגנוז את הספר. אלא מה, תסתכל בסוף הפסוק, "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט". ידוע שיש אחד מגדולי החסידים, רבי מרדכי יוסף מאיזביץ', שיש לו מהלך קבוע בכל הספרים, שגם תואם את דרך חב"ד – כידוע שיש שיחה ארוכה מאד ועמוקה מאד של הרבי על אותו נושא, באותיות עמוקות של חב"ד – והווארט שלו הוא שבסופו של דבר יתברר ויתגלה שכל מה שיהודי עשה, גם כשהוא הלך אחרי לבו, ואפילו אחרי יצרו הלא מבורר ולא מתוקן, בסוף הכל יעלה לקדש. לאדם שעושה מה שבא לו לעשות, בלי חשבון לאף אחד לעולם, גם לא לקוב"ה, הוא קורא "התפשטות" או "תקיפות" – שהוא מתפשט לכל העולה על לבו, בתקיפות של עשו. מי זה ומה זה עשו? אחד שעושה משהו בלי חשבון לאף אחד. אצל הרבי מאיזביץ' המדרגה הזאת זה אידיאל – אידיאל להגיע למדרגה זאת, אבל בקדושה. זה בעצם אידיאל של ימות המשיח, והאידיאל הזה של ימות המשיח בעבודת ה' אנו קוראים לזה מודעות טבעית.

במלה אחת קצרה, מודעות טבעית שהאסור הופך להיות מותר, והמותר הופך להיות מצוה, והמצוה הופכת להיות חובה. עד כאן רק דברנו על אסור-מותר, על דרך "לא כן עבדי משה" – מתחיל מ"לא" ואז הופך ל"כן". דוגמה למנטליות שהכל כן: קודם שמעתי בציבור שיש סלנג חדש, שלא מוצא חן בעיני, "יעעעעעעעעעעעעעעעעעס", הכל הופך להיות יס, במיוחד אצל בנות אני שומע את זה, אם יש את הכוונה הרצויה היס הזה בסדר, אבל כמדומני שהוא עוד לא מבורר. מה הבירור של היס? יש מחלוקת שהרבי מביא בשיחה, שעם ישראל קבלו את התורה בהר סיני שמעו מצוות עשה ומצוות לא תעשה, על כל מצות עשה ענו בקבלת עול מלכות שמים - כן, ועל כל מצות לא תעשה אמרו – לא (לא נעשה). אבל יש דעה אחרת בחז"ל שעל הכל ענו יעס – גם על מ"ע וגם על ל"ת. בחסידות שתי המדרגות האלה זה לחיות אחרי הצמצום ולחיות לפני הצמצום. אם אתה מבחין בין הYES לבין הNO ביחס לקוב"ה אז אתה אחרי הצמצום, יש כן ולא, אבל אם הכל זה כן, הכל כיף, זה לפני הצמצום – לא אומרים אני לא קונה מערבים, אלא אני קונה מיהודים, כי זה כל כך כיף שבא לי לבזבז על זה כסף (כמו שהבעל שם טוב אומר שמה שכתוב "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" זה אם לא כיף לך לתת צדקה, אבל אם כיף לך מותר, כמו על כל כיף של האדם). אמרנו קודם שבעצם יש ארבע מדרגות – אסור-מותר (= בראשית, ר"ת "אם בחקתי תלכו"), אבל יש גם מצוה וחובה. כמו שכתוב "מותר לשנות מפני השלום" אך אדמו"ר הזקן פוסק ש"מצוה לשנות מפני השלום" – מותר כמעט לשקר, ואפילו מצוה, ולשקר זה לאו חמור שיש יג דרשות (שרשו ביגהמ"ר) דאורייתא (לכאורה) מהפסוק "מדבר שקר תרחק", ופתאום מותר לשנות מפני השלום (מפני עשו), אבל בא הרי"ף (וכך פוסק אדה"ז) ואומר "מצוה לשנות מפני השלום" – האסור נעשה מותר ואז נעשה מצוה. אבל יש עוד מדרגה – חובה (כמו ההבדל בין מלחמת מצוה למלחמת חובה). מה ההבדל בין מצוה לחובה? כמו שהרבי מסביר בשיחה המפורסמת לגבי שמעון ולוי, שבשבילם להרוג את כל בני שכם על הפגם והטומאה שטמאו את דינה אחותם זה היה בגדר חובה. אפשר לחשוב שחובה זה כמו מצוה חזקה, אבל לפעמים זה שני דברים הפוכים. זה לא היה מצוה, כי לא רק שיעקב לא צוה עליהם לעשות זאת, אלא אפילו אסר זאת, אבל זה היה חובה לעשות זאת – מחויב המציאות מצד שרש נשמתם, זה בא להם מהיחידה שבנפש, ויעקב בסופו של דבר הודה להם והבין שבשבילם זה היה חובה. בכל אופן, התהליך הנפשי זה מאסור למותר למצוה ואז לחובה, וכשמגיע לחובה זה הופך להיות מודעות טבעית. כל זמן שזה מצוה זה מודעות אלקית, ואם זה או אסור או מותר זה מודעות עצמית – או שאסור לי או מותר לי. במודעות עצמית יש טוב ורע, עה"ד טו"ר, הטוב זה מותר לי והרע זה אסור לי. זה אסור-מותר, אך ברגע שהופך למצוה – מה שה' מצוה – זה הופך להיות מודעות אלקית. אבל ברגע שזה נעשה חובה, מצד היחידה שבנפש, לזה אנחנו קוראים מודעות טבעית. האידיאל הזה זה אידיאל של התפשטות חפשית אצל האיז'ביצ'ער. גם הדבר מוצא את הביטוי, הסגנון שלו, גם בחסידות חב"ד במיוחד עם שיחות הרבי. אבל כל עוד זה לא הגיע לחובת קדש מצד הקדושה, אז תדע לך שכל דבר שאתה מתקדש ואתה נוהג כעשו, והיות שאתה יהודי ואתה עושה מעשה עשו – "חטא ישראל", "אף על פי שחטא ישראל הוא" (כמו אצל עכן, שנזכיר בהמשך) – אז הכל סופו לעלות בקדש. בסופו של דבר יהיה לך הישג ורווח מן העבירה, מה שלא היה לך על פי דין תורה אם היית נמנע – זה דבר שקשה מאד לומר, אך כך הוא אומר. רק מה, שעד שתגיע לרווח יהיה לך מאד קשה, הרבה צרות, הרבה יסורים, הרבה גיהנם באמצע – על זה נאמר "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט", ואף על פי כן אני אומר לך (וזה לא סתם "שפל לסיפא דקרא") "שמח בחור בילדותך... והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך" [= תשס"ח]. אם כן, מה בכל אופן יישב את דעתם של חז"ל בנושא הזה? שאין כאן "לית דין ולית דיין". הבעיה היתה שר"ל "הותרה הרצועה", לית דין ולית דין, אבל ברגע ששמו לב – ידעו מראש, כמובן – שכתוב בהמשך "ודע וגו'" אז יש דין ויש דיין, ולא הותרה הרצועה לגריעותא, כמו שנסביר, אלא יש דין ויש דיין, אתה תסבול, ואף על פי כן "והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך" (= תשס"ח). זו הפעם השניה, שאמרנו ראשונה, שכתוב בחז"ל הלשון המיוחד "הותרה הרצועה".

הפעם השניה זה ירושלמי. בפסוק "הנסתרֹת להוי' אלהינו והנגלֹת לנו ולבנינו" יש נקודות על "לנו ולבנינו עד" – דברים שצריך לנתר ממקומם – ובבבלי (סנהדרין מג, ב) יש מחלוקת בין רבי יהודה (שדברנו עליו לאחרונה) ורבי נחמיה. הם הרבה פעמים בעלי מחלוקת, ולעניננו נדרוש ששניאור – שני אור, אור נגלה ואור נסתר – על שמם, עולה רבי יהודה רבי נחמיה. הם שני אורות, שתי הוראות, והוא קרוי על שם שניהם. רבי יהודה אומר שעד שלא עברו את הירדן וקבלו הברית בשכם לא נתחייבו בערבות על הנסתרות, מה שאדם מהרהר בלבו, אבל ברגע שעברו את הירדן נתחייבו על הנסתרות, ולכן כאשר עכן (עליו נאמר "חטא ישראל") מעל בחרם נפלו רוב סנהדרין במלחמת העי – רוב עם ישראל נענש על מעילה שאף אחד לא ידע ממנה, כי הסיפור של עכן ביריחו היה אחרי קבלת השבועה בהר עיבל והר גריזים (כי עברו הירדן ב-י' ניסן ומיד הלכו לשכם וקבלו השבוע ב-יא ניסן – יום הולדת של הרבי, לפי חז"ל, הוא יום קבלת הערבות, שיהודים נעשים ערבים זה בזה). רק שרבי יהודה אומר שהערבות היא גם על הנסתרות, ועיקר החידוש של הערבות זה על הנסתרות, ורבי נחמיה אומר שהערבות רק על הנגלות. המחלוקת שלהם מבוססת על אופן פירוש הנקודות על המלים "לנו ולבנינו עד". אבל לעניננו, יש כאן מחלוקת מה משמעות הערבות של יהודים זה בזה (וזה בזו) – האם אני אחראי על מעשיך בסתר, או רק על מה שידוע לבית דין. רש"י בחומש מפרש כמו רבי נחמיה, אבל בעלי התוספות ורוב הראשונים והאחרונים דווקא פוסקים כמו רבי יהודה, וזה פלא. לפי רש"י בבבלי שניהם, כל אחד לטעמו, אומר שהערבות שקבלו בשכם זה עד עולם, אין לזה הפסק, מאותו רגע עד עולם – עד ביאת מלך המשיח ועד בכלל. משכם והלאה לפי רבי יהודה כולנו ערבים על הנסתרות ולפי רבי נחמיה רק על הנגלות. כל אחד ישאל איך רבי נחמיה מפרש את מעשה עכן, ממנו ראית רבי יהודה – רבי נחמיה אומר, וזה מאד חשוב, שזה לא היה נסתר, כי אשתו ובניו ידעו מזה. מספיק שאשתו ובניו ידעו מהמעילה בחרם של עכן כדי שהעבירה הזאת תקרא "נגלות" ולא "נסתרות" – זה לפי שיטת רבי נחמיה, שרק על הנגלות נענשים. עונש זה רצועה בלשון חז"ל, דווקא בנוגע לסיפור זה בירושלמי. כלומר, אם נשתמש בלשון זו – לדעת רבי יהודה הרצועה זה על הנסתורת ואילו לדעת רבי נחמיה הרצועה רק על הנגלות. הירושלמי מחדש משהו שלא כמו רש"י בבבלי – שכל אחד לשיטתו זה עד עולם – אך הירושלמי אומר שמיד אחר חורבן בית שני באו הסנהדרין ליבנה, ובשלב מסוים יצאה בת קול מן השמים והכריזה ואמרה "הותרה הרצועה, שמכאן ואילך אין לכם עסק בנסתרות ( "אמר רבי שמעון בן לקיש בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות. אמר להן יהושע אם אין אתם מקבלין עליכם את הנסתרות המים באין ושוטפין אתכם. אמר רבי זבדא ויאות תדע שהוא כן שהרי עכן חטא ורובה של סנהדרין נפלה בעי. אמר רבי לוי ביבנה הותרה הרצועה יצתה בת קול ואמרה אין לכם עסק בנסתרות"). מסביר ה"קרן אורה" על הבבלי, שלפי דעת הירושלמי – וזה מאד מתקבל על הדעת – שלחייב על הנסתרות זה רק בזמן שישראל יושבים בשלוה בארץ, אבל בזמן גלות לא מתאים להעניש יהודי אחד על העברות הנסתרות של היהודי החבר שלו. לכן, ברגע שהגיעו ליבנה, וכבר התחילה חשכת הגלות – שאנו לכאורה עדיין בתוך החשך הזה של הגלות – אז חז"ל אומרים "הותרה הרצועה", הרצועה לפי דעת רבי יהודה בבבלי. משכם ועד חורבן בית שני היתה הרצועה של הערבות לדעת רבי יהודה שנענשים על הנסתרות. אבל עכשיו הבת קול יוצאת ואומרת שהותרה הרצועה, אין לכם עסק בנסתרות – אין יותר נסתרות, רק בזמן הגלות.

זה נשמע ריצוי או פיצוי – ה' מתחשב בנו, אנו לא בשלוה ולכן הוא לא רוצה להעניש אותנו על הנסתרות, שגם בזמן שלוה קשה להבין איך יתכן להעניש על הנסתרות של ה'. נחזור לבעל התורת חיים – בעל נגלה, שכבר צטטנו – שכותב כאן חידוש חסידי ממש, שהרצועה (גם בסיפור הזה וגם בסיפור הקודם) רומזת למה שהקב"ה הראה למשה רבינו כשבקש "הראני נא את כבודך". ה' אמר לו "וראית את אחורי ופני לא יראו", וה' הראה לו קשר של תפילין של ראש, ובעל התורת חיים אומר שזה הרצועה – הותרה הרצועה היינו התרת קשר תש"ר, שהוא הקשר בין נשמות עמ"י והקב"ה. בחיבור דברי התורת חיים והקרן אורה: בזמן הבית, כשהקשר חזק, היות שנשמות ישראל קשורות לקוב"ה, אז רגישים גם לנסתרות. זו המתקה של הרצועה – לא רצועה להלקות, אלא קשר של תפילין, והמשמעות של הרצועה זה הקשר בין קוב"ה לעמ"י. כל זמן שהקשר הזה קיים אפשר גם לחייב על הנסתרות, כי כנראה בזמן שלוה, בזמן הבית, חשים את הנסתרות – חיים כל אחד את הנסתר של השני במעין טלפתיה תדירה, יש כל הזמן תדר פנימי גם בין הנשמות, הרהורי הלב של כל אחד. הכל אמור להיות גלוי, במיוחד לסנהדרין (שהם אלו שנענשו על עכן לפי רבי יהודה, בעוד שלפי רבי נחמיה כל ה-לו שנפלו זה רק אחד, יאיר בן מנשה השקול כנגד רוב סנהדרין – כל אחד מתאים לשיטתו, שכנראה אפילו אליבא דרבי נחמיה אותו גדול כן היה אמור להרגיש לפחות מה שאשתו ובניו של עכן ידעו בפירוש, שהרי גם את מה שהם ידעו אף אחד לא ידע, אז למה מענישים על זה רוב סנהדרין). ננסה לקצר, במקום שראוי להאריך הרבה. יוצא לנו שרבי יהודה הוא טיפוס מלכותי, השואף לחידוש מלכות ישראל, כמבואר אצלנו במ"א באריכות, ורבי יהודה אומר שחייבים בערבות על הנסתרות. הרמב"ם הוא הראשון הכותב על הפסוק הזה שרומז לסתרי תורה – טעמי תורה, לדעתו – אבל "הנסתרות להוי' אלהינו", ואף על פי שיש מי שחש כמו הרמב"ם עצמו, שיש לו נגיעה בטעמי תורה במו"נ, בכל זאת "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם". הוא מסביר שיש דתות שיצאו מהיהדות בגלל שנדמה לפי שכלם המעוות שנגלו טעמי תורה, אבל באמת אף על פי שאתה באמת קצת עולה על הנסתרות אתה באמת מחויב לנגלות כי התורה היא נצחית. בכל אופן, הרמב"ם הוא הראשון לכתוב בנגלה שהנסתרות הולך על טעמי תורה. עד כאן, בחז"ל, הנסתרות זה מה שאדם חושב – דווקא עבירות, שאדם עושה בסתר. רבינו בחיי כותב שפירוש הרמב"ם לא כתוב לפשט הפרשה, אבל יש אחרונים שאומרים שיש גם קשר לפשט הפרשה.

עוד הפעם, אמרנו שטעמי תורה זה התורה שלפני הצמצום, תורה חדשה, שיש בזה גם משום משהו של להתיר אסור, או לפחות על הלאו לומר את ה'יעס', את ההן, לחוות את השמחה והכיף בתוך הכל בשוה, שלא יהיה ספק (= עמלק, שנמצא רק אחרי הצמצום). הווארט האחרון הוא שכאשר קוראים את שני מאמרי חז"ל אלו, לפי הפשט, אז במאמר "הותרה הרצועה" של יבנה נשמע שזה דבר טוב, לפחות עכשיו, כשאנו לא בשלוה, שה' לא יעניש אחד על השני על הנסתרות. ואילו, לכאורה, ההו"א לגנוז ספר קהלת כי מצאו דבריו מטים לצד מינות ונראה ש"הותרה הרצועה" – שם זה הדבר הכי רע, זה כפירה. מכאן הווארט, סיום דברינו הערב, שבתורה החדשה של המשיח זה בדיוק הפוך – הותרה הרצועה של יבנה משקף את המצב העגום של הגלות, שאין יותר קשר פנימי בין הנשמות. זה שה' מעניש על הנסתרות זה לא משהו שחור, זה בדיוק מה שרבי יהודה חותר למלכות ישראל – כזו שכל אחד עם השני לפני הצמצום, עמו בתוך לבו, "עם המלך", באמצעות הקשר של תפילין. הלואי שנגיע למצב שה' יוכל להעניש אותנו על הנסתרות אחד של השני, שנהיה כל כך קרובים ועצם אחד שהנסתרות שלה' אלקינו יהיו נגלות לנו ולבנינו עד עולם – זו השאיפה, זה הדבר הכי טוב שיכול להיות. אם כן, מה שיצאה בת קול ביבנה של משהו טוב זה מסמל את מצב הגלות העגום. ואילו מה שכתוב בספר קהלת על הבחור השמח, "והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך", זה ההתפשטות המבוררת והמתוקנת של איזביצ'א וגם של חב"ד, שזה המודעות הטבעית, החובה לעשות מה שבא לך כאשר אתה שלם בשלמות היראה (ירושלים). זה התכלית של להמשיך את כל האורות המרובים של עשו בתוך הכלים המתוקנים של יעקב – "והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך". אם כן, אותה "הותרה הרצועה" בסוף זה לא "לית דין ולית דין", אבל גם החלק השני הוא כבר לא רלוונטי. אפשר לדעת תאורטית "כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט", אבל אם הלב שלך שלם עם ה' תצא מאה אחוז במשפט, כי מה שבא לך היה בבחינת "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו", זו התכלית, שהרצון שלי יהיה מאה אחוז תואם את הרצון של ה'. אם הרצון שלי מאה אוחז תואם את רצונו יתברך, אז ממילא התכלית היא להיות בחור ושמח ולקיים את הפסוק "והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך", והזמן לזה הוא תשס"ח, שנת "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ" (= ז"פ תשס"ח). בזה נסיים, שיבוא משיח ויגאל אותנו, שאנו מוכנים להנשא לה' ולהיות "עם המלך במלאכתו" – להיות שותפים מלאים ביצירה החדשה של המלך, "המה היצורים" – וזה על ידי התורה החדשה, התורה של כח דהיתרא, התורה שלא מאיימת עם רצועה. נאמר עוד מלה מאד פשוטה – מתי אפשר לדבר עם עשו? ברגע שהותרה הרצועה של עשו כלפינו. למה כל הזמן היה טאבו גם על ניהול משא ומתן וגם לדבר על נושאים הקשורים לתרבות שלו, שבשביל יהודי חרדי אפילו לדבר על הנושאים האלה זה טאבו? בגלל שהוא סימל את הרצועה. אבל ברגע שהעולם משתנה, וזה מה שהרבי אומר, ועשו בעצמו הוא לא כל כך הרצועה – היא נחלשת אצלו, "הותרה הרצועה" אצלו (זה גם חוש, אפשר לטעות זה, חוש שעשו גם לא בא להרוג את יעקב עם ארבע מאות איש, אבל הרבי אומר שעכשיו לא) – אז גם אצלנו, הדתיים, הותרה הרצועה. ואז, דווקא כאשר נצליח לחבר ביחד, להמשיך את האורות המרובים של "יש לי רב" לתוך הכלים המתוקנים של "יש לי כל", אז נזכה לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב מרב כל, ובא לציון גואל ונזכה לגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש, י"ט כסלו.

לא סיימנו את השירה. הניגון שנשיר כעת הוא ניגון של הרבי המהר"ש שאריאל עבד לפני עשרים שנה.