"ותן בלבנו"

בע"ה

שבת וארא תשפ"ד – כפ"ח

כוונות "אהבת עולם" והמשכת רפואה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

דרשת הרב דוב קוק שליט"א

בשבת שעברה, שבת שמות תשפ"ד, הרב דוב קוק שליט"א סיפר בסעודה שלישית על חידוש שהיה לו בברכת "אהבת עולם": הוא שם לב שבבקשה "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמֹע ללמֹד וללמד לשמֹר ולעשות ולקים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה" אחרי ה"בינה" יש שמונה פעלים.

עוד הוא שם לב שבסוף מסכת שבת[ב] יש סדרת מימרות של אביי שמתחילות "אמרה לי אם" שכולן עוסקות ברפואה. מכיון שהבינה נקראת אמא, וגם כאן וגם כאן יש שמונה דברים, הוא חשב שמתאים לקשר את שמונה הבקשות של "ותן בלבנו בינה" לשמונה "אמרה לי אם". הוא ציין שהבינה היא הספירה השמינית, "רקיעא תמינאה"[ג]. כמדומני שהוא לא הזכיר שכתוב שהמספר שמונה בכלל הוא מעל הטבע[ד], מעל מה שנברא בשבעת ימי בראשית (כנגד המדות שנולדות מהבינה). העיקר הוא מאמר חז"ל "רפואה בשמינית"[ה] – ברכת "רפאנו" היא הברכה השמינית בברכות שמו"ע, וחז"ל מסבירים שהדבר הוא בדווקא – ולכן מכוון שיש שמונה עצות של רפואה.

שוב, הרב קוק שם לב לשתי התופעות, וחשב שמתאים להקביל ביניהן, ואמר שאולי את ההקבלה הפרטית אנחנו נעשה... נפגשנו פעמיים סביב ההילולא של רבי מנחם מענדל מויטבסק בטבריה. אולי הוא גם התכוון לרמוז שצריך בדור שלנו רפואה.

שמונה הבקשות בברכת "אהבת עולם"

אנחנו מאד אוהבים את ברכת "אהבת עולם". פעם שאלנו[ו] איזו תפלה ראוי להתפלל אם נותנים לאדם לומר רק משפט אחד של תפלה, ארבע מילים, ואמרנו שהתפלה הכי רגשית היא "וטהר לבנו לעבדך באמת", אבל אם היו נותנים לאדם לומר רק ברכה אחת בתפלה היינו בוחרים את ברכת "אהבת עולם", שעמוסה בקשות מרגשות של עבודת ה', שבתוכן "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמֹע ללמֹד וללמד לשמֹר ולעשות ולקים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה". עוד לפני ההקבלה הפרטית ל"אמרה לי אם", צריך להסביר את הסדר הפנימי של שמונת הפעלים כאן, אותם מתאים להקביל לשמונה הספירות מהבינה ומטה:

"להבין": הפועל הראשון אחרי "ותן בלבנו בינה" הוא "להבין", והוא שייך כמובן לבינה עצמה.

"ולהשכיל". השכלה שייכת הרבה פעמים לחכמה[ז], אבל כאן היא הבקשה ששייכת לחסד, ענף החכמה. אברהם אבינו, שמדתו חסד, נקרא קודם אברם, אב-רם הוא "השכל הנעלם מכל רעיון"[ח].

"לשמֹע". השמיעה שייכת בדרך כלל לספירת הבינה[ט], אבל כתוב "אני בינה לי גבורה"[י] וכאן השמיעה היא ענף הבינה. פנימיות הגבורה היא היראה, עליה כתוב "הוי' שמעתי שמעך יראתי"[יא].

"ללמֹד" הוא הפועל הכי מובהק כאן – עמוד התורה הוא ספירת התפארת[יב].

"וללמד". "איהו בנצח"[יג] – לימוד התורה לעצמו, שבתפארת (עיקר הז"א, "איהו"), פועל להשפיע לאחרים בספירת הנצח היוצאת כבר "לבר מגופא"[יד]. הכח להשפיע את התורה לאחרים מתחיל מספירת הנצח[טו] (ענף החסד, לו שייכת "תורת חסד"[טז] שהיא לימוד תורה על מנת ללמד[יז]).

"לשמֹר". השמירה שייכת הרבה פעמים לבינה, "'שמור' לנוקבא"[יח], אבל "בינה עד הוד אתפשטת"[יט] וכאן השמירה היא בסוד "איהי בהוד"^יג.

"ולעשות" כאן היינו העשיה של היסוד, עליה נאמר "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי"[כ].

"ולקים" כנגד המלכות, בסוד "דוד מלך ישראל חי וקים"[כא].

אם כן, יש כאן הקבלה פשוטה לפי הסדר, מבינה עד מלכות. כשעושים הקבלה מהסוג הזה מתבקש להסתכל בסידור הרמ"ק, שמקביל הרבה פעמים את המילים לפי הספירות, ואכן אחרי שעשינו את ההקבלה הסתכלנו בביאורו וראינו שזכינו לכוון לדבריו[כב].

הלמדים בברכה

מה האות שחוזרת כאן הכי הרבה פעמים? בולט שהאות ל חוזרת כאן שוב ושוב – בכל פועל יש לפחות ל אחת, ובסך הכל יש כאן יא למדין. חזרת הלמד הכי בולטת במילים "ללמֹד וללמד", שהן גם מלשון למד, כמובן. האות ל היא סוד "מגדל הפורח באויר"[כג], השייך גם הוא לספירת הבינה[כד]. זה כבר עושה חשק לספור כמה אותיות ל יש בכל הברכה.

אם סופרים היטב, רואים שבכל הברכה חוזרת האות ל 64 פעמים – בדיוק 8 ברבוע! זו עוד תופעה מובהקת של שמונה, סוד הבינה, שיש כאן בברכה. הלמדין מתחלקות באופן מובהק, לפי החלוקה של הרבוע לשני משולשים (כפי שמתחלק כל רבוע) – עד "באהבה", סוף מטבע הלשון שלנו, יש 28 למדין, משולש של 7, ואחר כך עד סיום הברכה עוד 36 למדין, משולש של 8.

[ומדאתינן להכא נציין עוד חלוקה מובהקת בברכה: יש בברכה כולה 140 מלה, המתחלקות ל-חכמה (73) מילים עד "לעולם ועד" ועוד בינה (67) מילים משם ועד סוף הברכה – חכמה ובינה בברכה בה מבקשים על השגת התורה.]

ביטויים מתומנים בברכה

התופעות המובהקות של שמונה בברכה מזמינות אותנו לחפש תופעות דומות נוספות. בולט לעין שיש בברכה לא מעט ביטויים של שתי מילים שיש בהן שמונה אותיות: "אהבת עולם... שמך הגדול... ותן בלבנו...לשמֹע ללמֹד... ודבק לבנו... לעולם ועד... ובנו בחרת... להודות לך". וכאשר סופרים את הביטויים האלה מגלים בדיוק שמונה! כלומר, יש כאן שמונה ביטויים ובהם 8 ברבוע אותיות – עוד תופעה מובהקת של שמיניות בברכה.

איך נקביל את שמונת הביטויים הללו לספירות מבינה עד מלכות? חלק מההקבלות כאן פשוטות וברורות וחלק דורשות יותר התבוננות: "אהבת עולם" שייך, כפשוט, לחסד שפנימיותו אהבה. ידוע הביאור בחסידות[כה], על יסוד דברי חז"ל[כו], שיש מעלה ב"אהבת עולם" גם ביחס ל"אהבה רבה" – "אהבת עולם" שמתעוררת על ידי ההתבוננות בעולם היא למטה מ"אהבה רבה"[כז] אך "אהבת עולם" במובן של אהבה נצחית היא למעלה מ"אהבה רבה"; "שמך הגדול" היינו סוד המלכות, שנקראת שם[כח]; "ותן בלבנו [בינה]" כנגד הבינה, "בינה לבא"[כט] (כאשר הנתינה היא מהחכמה לבינה, על דרך "מתן תורה", כאשר "כל הנותן בעין יפה [כח הראיה של החכמה] הוא נותן"; "לשמֹע ללמֹד" כנגד הגבורה-היראה, לימוד תורה (שנתנה מפי הגבורה[ל]) מתוך יראת שמים, כנ"ל ש"לשמֹע" היינו הגבורה בלשונות, "הוי' שמעתי שמעך יראתי"; "ודבק לבנו [במצותיך]" כנגד התפארת – הדבקות שייכת לדעת, נשמת התפארת, שהיא כללות מדות הלב, ו-תריג המצוות הן ב"תפארת גופא"[לא]; "לעולם ועד" בנצח, לו שייכת הנצחיות – לנצח נצחים, "נצח סלה ועד"[לב] – כפשוט; "ובנו בחרת" ביסוד – היסוד הוא הבוחר, מכח הדעת, אליה עולה היסוד להמשיך את הטפה העצמית[לג] ("אתה בחרתנו מכל העמים" היינו שרש היסוד ברדל"א-באמונה[לד]); "להודות לך" בהוד[לה], כפשוט.

"אמרה לי אם"

אחרי ההקדמות לגבי ברכת "אהבת עולם" נחזור ל"אמרה לי אם": אביי היה יתום והוא כינה את האשה האומנת שגדלה אותו אם ואמר דברים רבים שלמד ממנה[לו]. אם מחפשים בתקליטור רואים שיש בכל הש"ס 26 פעמים שאביי אומר "אמרה לי אם"[לז], רובן המוחלט בעניני רפואה וכיו"ב, אבל הרצף הכי גדול של מימרות הוא במסכת שבת, שם יש שמונה מימרות. אנחנו בדרך כלל עושים רק רמזים מדויקים, ולא כמו האריז"ל שמוסיף את הכולל באופן חפשי, אבל הפעם נעשה רמז עם הכולל – "אמרה לי אם" ע"ה שוה 328, בדיוק שמונה פעמים – המספר שלנו, שהוא גם מספר האותיות בביטוי, כך שזהו ממוצע כל אות – אם!

שמונה המימרות מתחלקות לאחת המופיעה בנפרד מוקדם יותר בסוגיא, ועוסקת ברפואה כללית, ועוד שבע המופיעות ברצף מאוחר יותר, וכולן עוסקות בברית מילה. זו חלוקה מובהקת שבסוד "אז", א על גבי ז[לח], הבינה, מקור הרפואה בכלל, על גבי ז המדות, כללות הז"א-הבן, התינוק הנימול (תינוק עולה משיח בן יוסף, השייך למדות הברית-היסוד, כנודע[לט]). את המימרות מתאים לכוון כסדרן לספירות וממילא למלים שבברכה (שגם הן מקבילות כסדרן לספירות, כנ"ל):

"להבין": אמר אביי אמרה לי אם איספלניתא דכולהון כיבי שב מינאי תרבא וחדא קירא [האיספלנית לכל כאב[מ] מורכבת משבע מנות חלב ומנה אחת שעוה.].

הרפואה הכללית היא כנגד "להבין" – הבינה, שהיא מקור הרפואה בכלל, כאשר החלוקה של "אז" שבתוך הבינה מופיעה כאן במנות הרפואה. "להבין" בגימטריא מהיטבאל, סוד יחוד מה ו-בן שהוא הרפואה הכללית של עולם התיקון לכל שברי ומכאובי התהו. רפואה אותיות אור-פה[מא], סוד הפה דתבונה ממנו יוצאים ז ההבלים[מב] בהם נברא העולם (המכוונים כנגד ז המדות, ז המימרות הבאות), היינו רפואת העולם על ידי המתקת כל הדינים בשרשם העליון, בכח החסדים דאמא[מג].

"ולהשכיל": אמר אביי אמרה לי אם האי חלוק דינוקא לפניה לסיטרא לעילאי דילמא מידביק גרדא מיניה ואתי לידי כרות שפכה [יש להפוך ולקפל למעלה את שפת החלוק של התינוק – המכסה את הברית – כדי שלא ידבקו חוטים ממנו בפצע הברית וכאשר יפשטו את הבגד הם יגרמו לקריעת ראש הגיד ויעשו את התינוק כרות שפכה.].

הכיסוי לברית, למטרת שמירה ותוך הקפדה שלא יזיק, הוא חסד מושכל. חסד נוטריקון חס-דל[מד] – היסוד (הברית) נקרא "דל"[מה] והכיסוי עליו הוא ה"חס". הכיסוי נקרא כאן חלוק, העולה ב"פ חסד. ב"חלוקא דרבנן" צריכים החוטים להיות מופנים כלפי חוץ, לשמש כחוטי התקשרות והשפעה כלפי חוץ ("חוט של חסד"[מו]), שהאדם לא ירגיש קשור לעצמו (מקור פגם הברית) אלא רק קשור לה' ולכלל ישראל, דבר הדורש שכל גדול ואמתי (שכל נוטריקון התקשרות לכלל).

"לשמֹע": ואמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דלא ידיע מפקתיה לשייפיה מישחא ולוקמיה להדי יומא והיכא דזיג ליקרעיה בשערתא שתי וערב אבל בכלי מתכות לא משום דזריף [תינוק שלא ניכר נקב בית הרעי שלו, ממנו הוא מפרש את הפסולת, יש למשוח אותו בשמן ולהעמידו מול השמש, ואותו מקום שנכר שהוא שקוף הוא מקום נקב בית הרעי, ויש לקרוע שם את העור האוטם בשעורה שתי וערב, אבל לא בכלי מתכת, משום שהוא גורם לנפיחות.].

הפסולת יוצאת מהגוף על ידי כח הדחיה של הדין-הגבורה וזיהוי הפתח המיועד לכך הוא "לשמֹע" של הגבורה. שמע ר"ת "שאו מרום עיניכם [וראו]"[מז] – יש לשאת עינים, לראות לאור השמש ומכך להבין (דערהער, שמיעה פנימית) מהו מקום הנקב.

"ללמֹד": ואמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דלא מייץ מיקר דקר פומיה מאי תקנתיה ליתו כסא גומרי ולינקטיה ליה להדי פומיה דחיים פומיה ומייץ [תינוק שלא יונק הסבה לכך היא שפיו קר, ומה תקנתו? שיביאו כלי של גחלים וישימו אותו כנגד פיו כדי שייחם פיו ויינק.].

על התינוק ללמוד לינוק כדבעי. חז"ל אמרו[מח] שה' עשה חסד מיוחד עם האדם שעשה לאם דדים במקום בינה (סוד האם) ומשם הוא יונק – חסד זה הוא "תפארת אדם"[מט]. הדדים הם על לבה של האם, מקור החום הטבעי שלה, שמחמם גם את התינוק. לב האם הוא כנגד התפארת (בסוד יסוד אמא שמסתיים בתפארת ז"א[נ]) והחלב שיונק התינוק הוא עיקר המזון הבונה את גופו, "תפארת גופא".

"וללמד": ואמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דלא מנשתיה לינפפיה בנפוותא ומנשתיה [תינוק שנשימתו לא ניכרת (כך שהדופק שלו אינו ניכר) יש לנופף עליו בנפה והנשימה תהיה ניכרת.].

הנשימה והדופק, שאל להם לפסוק לרגע ובהם תלויים החיים, שייכים לספירת הנצח – מתנת החיים היא בנצח[נא] (וממנו הרציפות שלהם, עד לחיים נצחיים). הנשימה ודפק-החיים פועלים ב"רצוא ושוב"[נב], בגימטריא תורה[נג], הצריכה לימוד – בדרך כלל הלימוד הזה הוא טבעי לגמרי, אך לעתים נדרש ללמד אותו בפירוש לתינוק, על ידי פעולת הנפנוף המשיבה רוח ב"רצוא ושוב" (דוגמת הנשימה). הנפנוף הוא כפעולת המנצח על התזמורת – נצח לשון ניצוח – המלמד אותם את הקצב הרצוי וכו'.

"לשמֹר": ואמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דלא מעוי ליתו סליתא דאימיה ולישרקיה עילויה ומעוי [תינוק שנשימתו קשה עליו יביאו את שליית אמו, שנולדה עמו, ויחליקוה עליו וינשום בקלות.].

את הנשימה שבנצח יש לשמור ולהקל בהוד, על ידי שליית האם, בסוד "בינה [אם] עד הוד אתפשטת" – עיקר ההתפשטות הוא ענין בשליה, שהרי 'של' הוא לשון התפשטות. בלידה יש להתפשט מהשליה, לא לחיות באשליות, הגורמות לנשימה קשה – אדם ריאלי בקדושה נושם טוב ובקלות, תוך זרימה עם הטבע הטוב של העולם שה' ברא לכבודו.

"ולעשות": ואמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דקטין לייתו לסילתא דאימיה ולישרקיה עילויה מקוטנא לאולמא ואי אלים מאולמא לקוטנא [תינוק צנום מדי יביאו את שליית אמו ויחליקו עליו מצדה הצר לצדה הרחב ואם גופו נפוח מדי יחליקו עליו את השליה מצדה הרחב לצדה הצר.].

"לעשות" פירושו לתקן – לבנות את גופו של התינוק כדבעי, לעשותו כלי מפותח ובריא. פעולה זו שייכת לכח "עשאה כלי" של היסוד, כנ"ל. פעולת הברית – על ידי החיתוך, הפריעה וגילוי העטרה – היא עיקר עשית-תיקון התינוק (כדרשת חז"ל[נד] על "אשר ברא אלהים לעשות"[נה], שה' ברא את האדם עם ערלה שעלינו לעשות-לתקן). האדם נברא 'נפוח' מדי וצריך להחליק עליו את השליה מהצד הרחב לצד הצר, להחליש את כח המדמה שלו, שהוא עיקר יצר המין, כנודע[נו]. זו גופא הפעולה הרוחנית של ברית המילה, המחלישה את התאוה[נז].

"ולקים": ואמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דסומק דאכתי לא איבלע ביה דמא ליתרחו ליה עד דאיבלע ביה דמא ולימהלוה דירוק ואכתי לא נפל ביה דמיה ליתרחו עד דנפל ביה דמיה ולימהלוה [תינוק אדום, שעדיין דמו לא נבלע בו, יש להמתין שיבלע בו דמו ורק אז למול אותו. תינוק ירוק, שעדיין לא בא בו דמו והוא חלוש, יש להמתין עד שיפול בו דמו ורק אז למול אותו.].

קיום הגוף כדבעי, שהתינוק לא ימות חלילה כתוצאה מהמילה, הוא בסוד "דוד מלך ישראל חי וקים" של ספירת המלכות, כנ"ל[נח]. דוד, בהיותו "בר נפלא"[נט], עלול במיוחד למות מהמילה חלילה. שרש דוד באברהם אבינו[ס], אשר המתין ("ליתרחו" רומז לתרח אביו) עד גיל 99 כדי למול, משום שעדיין לא נבלע-נפל בו דמו כדבעי – לעתים היה אדום (באהבה רבה) ולעתים היה ירוק (במדת הרחמנות) – ולכן גם חשש אברהם למול ונזקק לעזרתו-עידודו של הקב"ה במילה (כדרשת חז"ל[סא] על "וכרות עמו הברית"[סב]).