גיור בזמן הזה

מוצאי ב' אד"ר תשפ"ב – כפ"ח

האתגר של דורנו (ח"ג)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

האתגר של דורנו, בפנימיות וכתוצאה מכך גם בחיצוניות, הוא אתגר הגיור. השיעור שלפנינו (חלקו השלישי של שיעור גדול בנושא) עוסק במובן הפנימי של הפן ההלכתי היסודי של תהליך הגיור. פרק א מפרט את שלשת רכיבי הגיור, שלשת הדברים בהם נכנסו אבותינו בברית – מילה, טבילה והרצאת דמים (קרבן) – ומשרטט את המבנה הפנימי שלהם. פרק ב עוסק בהרחבה ב'רכיב החסר' בגיור בזמן הזה, הרצאת דמים. הוא פותח בפירוט ארבע שיטות הלכתיות מה מוסיפה הרצאת דמים בזמן הבית וחותם בהסבר ההבדל הפנימי בין הגיור בזמן הבית, בו נחוצה הרצאת דמים, לגיור בזמן הזה, ללא הרצאת דמים, שאין בו כל חסרון ואף יש בו יתרון מהותי.

א. שלשת מרכיבי הגיור

דם-מים-דם

כתוב[ב] שבשלשה דברים נכנסו אבותינו לברית – במילה וטבילה והרצאת דמים. כשהרמב"ם כותב זאת[ג] הוא כותב רק מילה, טבילה וקרבן. יוצא סימן פשוט, ששלשת הדברים של הגיור – מילה, טבילה, קרבן – הם דם-מים-דם:

מילה היא דם, "בדמיך חיי"[ד]. משה רבינו מל את היוצאים ממצרים, והמילה הזו היא דם^יג – יוצא דם במילה. במילת גרים, חוץ מהברכה על המילה, "למול את הגרים", מברכים גם "להטיף דם ברית"[ה] – זו ברכה בפני עצמה, עם פתיחה וגם עם חותם, "כורת הברית"[ו]. המושג של הוצאת הדם הוא עיקרי מאד. דם הוא כח המדמה, כידוע[ז] – צריך להוציא את כח המדמה הרע, מקור כל התאוות הזרות והעבודה הזרה[ח].

אחר כך הטבילה היא מים. יש סוגיא שלמה, הסעיף הראשון בסימן על גיור בשו"ע[ט], מה קודם – מילה או טבילה. על פי דין קודם מלים, ואחר כך צריך לחכות כמה ימים עד שתתרפא ברית המילה, ואז טובלים. מה הדין אם עשו הפוך, אם הוא טבל לפני ברית המילה? יש מחלוקת אחרונים בפסיקה. יש מי שאומר[י] שבדיעבד, אם הגר טבל לפני שהוא מל, הגרות בסדר. יש מי שאומר[יא] שהסדר מעכב והוא חייב לטבול שוב. לכן, פוסק הש"ך[יב], למעשה צריך לחשוש לדעה שהסדר מעכב ולטבול שוב.

בסוף הקרבן הוא עוד פעם דם, הרצאת דמים. במצרים היה קרבן פסח (שגם עליו כתוב "בדמיך חיי", שני דמים, דם פסח[יג] ודם מילה[יד]), יש הוה-אמינא בחז"ל[טו] שכל גר שמתגייר צריך להביא קרבן פסח, סימן ששייך לגיור, אבל זו לא הרצאת דמים המדוברת. הרצאת דמים של גר לומדים מהפסוק שלפני מתן תורה – "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עֹלֹת ויזבחו זבחים שלמים להוי' פרים"[טז]. בפסוק כתוב "פרים" – כמו פֻרים[יז], דם של פורים (בו "רבים מעמי הארץ מתיהדים"[יח]) – אך חז"ל לומדים[יט] מהפסוק "וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדֹרֹתיכם ועשה אשה ריח ניחֹח להוי'..."[כ] שהגר יכול להביא גם שני תורים או שני בני יונה. בכל אופן, הסימן הוא דם-מים-דם.

פרקליט ודורון

כפי שעוד נרחיב, היום נוהגות רק מילה וטבילה, ואי אפשר לעשות הרצאת דמים. מה היחס ביניהן? כדי להבין, אפשר להשוות בין גר לבעל-תשובה[כא]. בתניא, באגרת התשובה[כב], אדמו"ר הזקן מסביר שעיקר התשובה מן התורה הוא עזיבת החטא בלבד, וכל התעניות שכתובות בספרי המוסר והקבלה הן על דרך דורון ששולחים למלך אחרי שריצה פרקליט. המקור שלו הוא בגמרא[כג], שמסבירה שחטאת קודמת לעולה כי החטאת היא כפרקליט שמכפר על החטא עצמו והעולה שבאה אחריו היא דורון. כך, מסביר שם אדמו"ר הזקן, עיקר התשובה הוא הפרקליט, וברגע שעשה תשובה "אין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין לענשו על זה ח"ו בעולם הבא ונפטר לגמרי מן הדין בעולם הבא". בכל זאת, הוא עדיין לא מרוצה למלך כמו לפני החטא, עוד לא עושה לו שלמות של נחת רוח, עדיין לא זוכה לראות את פני המלך, "באור פני מלך חיים"[כד]. לשם כך, אחרי הפרקליט צריך לשלוח דורון – וכל התעניות הן כמו דורון. התענית היא כמו קרבן, המתענה ממעט-מקריב את החלב והדם שלו, כמו שמעלים חלב ודם על גבי המזבח[כה].

אם כן, יש פה מושג מאד חשוב – ההבדל בין הפרקליט והדורון. בשתי המלים האלה שהוא משתמש יש גם רמזים מופלאים[כו]. לעניננו, יוצאת כאן גם הבנה של שלשת הדברים שמהווים את תהליך הגיור כהלכה – המילה והטבילה הן עיקר הגיור, כמו עיקר התשובה, הפרישה מהגויות והקבלה של היהדות. אחר כך, בשביל להיות רצוי לגמרי צריך גם הרצאת דמים – קרבן. הקרבן של הגר הוא קרבן עולה, "אשה ריח ניחֹח להוי'" (כנ"ל) – כמו הדורון של בעל תשובה.

יש כאן רמז, שלא ראיתי אף אחד אומר, שלגר צדק שלא יכול להביא קרבן יש עצה של תענית. רק שלפי חסידות, כמו שאדמו"ר הזקן מאריך באגרת התשובה[כז], אם התענית מחלישה את הגוף מללמוד תורה ולעבוד את ה' במסירות, צריך במקום התענית "וַחֲטָאָךְ בצִדקה פרֻק"[כח] – במקום להביא קרבן הוא יכול להרבות בצדקה, כמו שאדמו"ר הזקן כותב שם שבדורות האחרונים מרבים במתן צדקה בלי שום שיעור, למעלה מחומש. הצדקה הזו – שבמקום התענית – היא במקום הדורון, במקום הרצאת דמים.

הכנעה-הבדלה-המתקה

נחזור לשלשת הדברים: המילה היתה לפני שיצאו ממצרים, אבל שני הדברים האחרונים – הטבילה והרצאת דמים – היו יחד, סמוך לפני מתן תורה. מאיפה בכלל יודעים שהיתה טבילה? לומדים שם בגמרא ש"אין הזאה בלא טבילה", ומכיון שמשה מזה מדם הזבחים על המזבח עבור העם[כט] – ודאי היתה טבילה. יש חיבור בין הטבילה והרצאת הדמים (שהיתה בה גם הזאה). אם כן, יש פה איזה סדר של חש-מל-מל (הכנעה-הבדלה-המתקה[ל]) – קודם מילה (חש) ואחר כך טבילה והזאה (מל-מל).

המילה היא "סור מרע"[לא], הכנעה ופרישה מהרע ומעבודה זרה (כנ"ל). הטבילה היא עצם ההבדלה – הרגע של קבלת המצוות והמעבר מגוי לישראל. הרצאת הדמים היא המתקה – עוד תוספת ריצוי ופיוס, בזמן שבית המקדש קיים, אחרי הגיור עצמו, כפי שהסברנו.

משה, מרים ואהרן

נוסיף עוד רמז: כל פעם שכתוב בחז"ל "שלשה דברים", כמו "על שלשה דברים העולם עומד"[לב], אפשר להתבונן ברמז ש"שלשה דברים" שוה שלשת האחים, משה-אהרן-מרים. ברמז הזה קוראים "שלשה דַּבָּרִים" – שלשה מנהיגים, שלשת המנהיגים-הרועים של עם ישראל ביציאת מצרים[לג]. גם כאן אפשר להתבונן ששלשתם מכוונים כנגד שלשת הדברים בגיור:

על משה רבינו כתוב "ותרא אֹתו כי טוב הוא"[לד], "שנולד מהול"[לה] – הוא קשור למילה. יש כאן גם נושא בהלכה, מה הדין אם הגוי שבא להתגייר מהול? צריך לעשות לו הטפת דם ברית. יש דעה בטור[לו] (בשם הר"ח, ויש אומרים[לז] שטעות דפוס וצ"ל ר"ת) שלגוי שנולד מהול אין תקנה – אפשר לגייר אותו, אבל הוא לא יכול לישא ישראלית[לח]. יש שם גם דעה שאם הוא נולד מהול יש לו תקנה (ולעוד דעה שם הוא גם לא זקוק למשהו חוץ מטבילה), אבל אם הוא מל שלא לשם גיור אין לו תקנה[לט]. אנחנו לא פוסקים כך – יש לו תקנה בכל מקרה, הטפת דם ברית. כמו שהזכרנו, בכל גיור יש ברכה בפני עצמה על הטפת דם ברית.

הטבילה במים שייכת לכאורה למרים – בזכותה זכה עם ישראל ל"באר של מרים", באר מים חיים[מ]. מרים היא האשה בין שלשת הדברים-הרועים. אצל אשה אין מילה, כך שבזמן הזה היא מתגיירת רק בטבילה. דעת רבי יהושע בגמרא[מא] היא שאפשר ללמוד מאשה גם לגבי גבר, שבדיעבד העיקר הוא הטבילה, כי קבלת המצוות היא בזמן הטבילה.

אפשר לשאול על ההקבלה האחרונה – לכאורה קבלת התורה והמצוות מתאימה יותר למשה, "תורה צוה לנו משה"[מב]. לכן אפשר להסביר שדווקא מרים, האשה ש"כמאן דמהילא דמיא"[מג], היא כנגד המילה, ומשה רבינו, שנקרא על שם "כי מן המים משיתהו"[מד] (והוא כאן המים ש"בין דם לדם"[מה], כפי שנאמר על תורת משה), הוא כנגד הטבילה (אותיות הביטל[מו], ובטול הוא מדתו העצמית של משה[מז])[מח].

בכל אופן, הרצאת דמים, קרבן, שייכת על פי פשט לאהרן – הכהן הגדול, אבי כל הכהנים, העובדים בבית המקדש ומקריבים את הקרבנות.

תורה עבודה וגמ"ח

כמובן, צריך להקביל לעוד שלישיות, כמו תורה-עבודה-גמ"ח ("על שלשה דברים העולם עומד"):

מה התורה אצל הגר? קבלת מצוות, שהיא בזמן הטבילה דווקא (טבילה במים, "אין מים אלא תורה"[מט]). טבילה אותיות הביטל, כנ"ל – בקבלת המצוות הגר מתבטל לרצון ה'.

המילה היא המצוה המעשית של הגר – כתוב שכל המצוות נכללות בתוך עמוד גמילות חסדים. גמילות חסדים היא העמוד של אברהם אבינו[נ], שנצטווה על המילה ב-יג בריתות[נא].

הקרבן שייך, כמובן, לעמוד העבודה (שבפשט מדבר על עבודת הקרבנות). כתוב ש"כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו"[נב] – צריך תורה וגמילות חסדים, תורה ומעשה. צריך גם עבודה, אבל פשוט שעבודה היא מה שלא מעכב – הקרבן לא מעכב את הגיור (כדלקמן).

ולסיכום:

מילההכנעהמשה/מריםגמ"ח

טבילההבדלהמרים/משהתורה

קרבןהמתקהאהרןעבודה

ב. גיור בזמן הבית ובזמן הזה

גיור בזמן הזה

בזמן הבית, כשאפשר להביא קרבן, הגיור נעשה בשלשת הדברים האלה. מה הדין בזמן הזה, כשאי אפשר להביא קרבן? יש בגמרא הוה-אמינא שאי אפשר להתגייר, כי חסר תנאי הכרחי, אחד משלשת הדברים. אבל להלכה הגמרא לא פוסקת ככה, אלא אומרת שהגר יכול להתגייר במילה וטבילה והקרבן יהיה חובה עליו – כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו הוא יביא את הקרבן.

חז"ל אמרו אחרי חורבן בית שני, שקיוו שיבנה תיכף ומיד שוב, שצריך להפריש מעות. זו דוגמה יפה שחז"ל גזרו גזירה ואחר כך בטלו אותה. למה בטל את הגזירה שיפריש מעות? כי יכול לבוא לידי תקלה. המעות שהפריש הן הקדש, ואם ח"ו יקח הרבה זמן עד שיבנה בית המקדש יכול לבוא לידי תקלה, שישתמש במעות ויחלל את ההקדש. לכן בטלו את התקנה של הפרשת מעות לקרבן.

בכל אופן, בלשון חז"ל, היום אנחנו במצב של "אי אפשר" לגבי הבאת קרבן. יש "אפשר" ו"אי אפשר". עוד דוגמה היא מילה בגיור של אשה – אשה לא יכולה למול, אין לה מה למול (ובעצם "כמאן דמהילא דמיא", כנ"ל), אז המצב שלה נקרא "אי אפשר" והגיור שלה הוא רק בטבילה, בזמן הזה, ובזמן הבית היא גם מביאה קרבן.

יש הרבה שיטות מה הסטטוס של גר היום. האם הוא פחות מגר בזמן הבית, שהביא קרבן? לכאורה, בדור שלנו, בזמן הזה, בזמן שאין בית המקדש ואי אפשר להביא קרבן, אין הרצאת דמים – חסר משהו עיקרי. בכל זאת, הגיור הוא שלם לגמרי – זהו הנושא העיקרי שלנו הערב. יש שיחה יפה של הרבי[נג], שאף על פי שאין את התנאי של שלשת הדברים – לא לחשוב שהגיור של הזמן הזה חסר משהו בעצם. מי שעובר גיור, מילה וטבילה, ולא מביא קרבן כי אי אפשר – הוא מאה אחוז גר, לא תשעים ותשע אחוז גר. הרבי מסיק שהוא כל כך מאה אחוז גר, שלמרות שכאשר יבנה בית המקדש במהרה בימינו הוא יצטרך להביא קרבן – לא חסר לו שום דבר בלי הקרבן הזה, גם לא מה שהקרבן מעכב בזמן הבית. כלומר, אם הוא מתגייר עכשיו, וברגע הבא יבנה בית המקדש – מוטלת עליו מצוה להביא קרבן, אבל זה לא מעכב לשום דבר.

יוצא, כמו שעוד נרחיב, שהמושגים זמן הבית וזמן הזה הם לא 'סתם' – יש שינוי מהות, בהלכה ובמציאות כולה, זהו ענין אחר, שבא לידי ביטוי בעיקר בסוד של הגיור.

הרצאת דמים בזמן הבית

לפני שנבין את הדין בזמן הזה, צריך להבין את הדין בזמן שבית המקדש היה קיים, במצב של "אפשר". מה הדין אם מישהו מל וטבל אבל לא הביא קרבן?

לפי רוב הראשונים, כמו הריטב"א[נד], הנמוקי-יוסף[נה] ועוד[נו], בזמן הבית מי שלא קיים את כל שלשת הדברים הוא לא גר כלל וכלל – הוא עדיין גוי גמור, הגיור לא תופס.

הרמב"ם[נז] חולק על רוב הראשונים ואומר שהקרבן לא מעכב את הגיור. האסמכתא שלו היא במסכת הקטנה שנקראת מסכת גרים, שם כתבו[נח] שיש שלשה דברים בשביל להיות גר, אבל שנים מעכבים ואחד אינו מעכב. משמע בפשטות שמדובר בזמן הבית, בדין מדאורייתא, והדבר שלא מעכב הוא הקרבן. בפירוש המשניות לרמב"ם[נט] משמע שהקרבן לא מעכב שום דבר, גם בזמן הבית, אבל ביד החזקה הוא פוסק להלכה שגר שלא הביא קרבן אסור לאכול קדשים עד שיביא קרבן. כלומר, למרות שהגיור תופס – יש איזה חסרון במשהו בגיור, נראה שחסר משהו ב'גברא'.

כשהרוגאטשובר מסביר[ס] את דעת הרמב"ם הוא מסביר שגר שלא הביא קרבן, בזמן הבית, הוא גר לגבי כל דבר – חוץ מקדשים. כלומר, לגבי קדשים הוא לא נקרא עדיין ישראל גמור. במקומות אחרים[סא] הוא כותב שלגבי קדשים הוא עדיין בן נח ובמקום אחד[סב] הוא כותב עוד יותר גרוע, שלגבי קדשים הוא עדיין עכו"ם! כלומר, יש פה בן אדם שהוא חצי יהודי גמור וחצי גוי גמור – משהו פלאי.. לשיטתו בתוך יהודי יש את ה'חלק קדשים' שלו ואת כל השאר.

יש עוד מישהו שאומר קרוב לרוגאטשובר, אבל אחרת – בעל האבני נזר, שאנחנו מציינים שההילולא שלהם באותו יום, ב-יא אדר (שבוע הבא). הוא אומר[סג] שלדעת הרמב"ם (וראשונים נוספים) בזמן הבית, כל זמן שהגר לא הביא את הקרבן שלו, הוא גר – אבל הוא אסור לבוא בקהל, הוא לא יכול לשאת בת ישראל. כלומר, לדבריו לנישואין לבת ישראל יש דין של קדשים.

החידוש של הרבי בשיחה שלו הוא שאפשר להסביר את הכל אחרת. לפי כל השיטות שאמרנו עד עכשיו, יש חילוק במהות של הגר – חילוק בגברא. חידוש מופלא שיש בתוך הגברא של הגר את החלק היהודי ויש לו חלק שעדיין לא יהודי עד שיביא קרבן (שוב, הכל בזמן הבית, בזמן של "אפשר"). אבל הרבי אומר יותר לקולא, עוד יותר לטובת הגר – בכל הסוגיא הזו השאלה היא כמה אתה מקרב את הגר ומזדהה אתו. הרבי אומר שאפשר להסביר שהגר שעוד לא הביא קרבן, גם בזמן הבית, הוא מאה אחוז יהודי. העובדה שלא הביא את הקרבן רק מעכבת אותו מלאכול קדשים, כמו שמילת בניו ועבדיו של אדם מעכבת אותו משחיטת הפסח[סד] ואכילת הפסח[סה].  זהו דימוי מצוין – אם בניו של האדם לא מולים זהו לא חסרון בגברא שלו, אלא משהו צדדי שמעכב אותו מלהקריב קרבן פסח. כך, אומר הרבי, העיכוב של הגר מלאכול בקדשים לפני שהקריב לא אומר שבתוך הגברא שלו יש חלק שלא מגויר. איך אומרים זאת בלשון חז"ל? "אריא הוא דרביע עליה"[סו] – יש אריה שרובץ עליו, איזה כח חיצוני שמונע ממנו משהו. לא שהוא לא שייך לענין, הוא מאה אחוז יהודי, רק שיש משהו שמעכב אותו. זו לומדות, אבל לומדות מאד חשובה וטובה.

אם רוצים להקביל את ארבע השיטות לאותיות שם הוי' ב"ה, לפי דרכנו, נאמר שככל שהשיטה היא יותר לקולא, יותר כחא דהיתרא, היא גבוהה יותר: השיטה של הרבי, שהוא גר מאה אחוז ורק "אריא הוא דרביע עליה", תהיה ב-י. השיטה של הרוגאטשובר, שהוא גר לכל דבר חוץ מקדשים (וזהו חילוק במהות), תהיה בבינה – הכי טוב כאן בהקבלה, כי קדשים שייכים לחכמה בפירוש[סז]. שיטת האבני נזר, שהוא לא גר גם לענין ביאה בקהל שייכת ל-ו שבשם, אליה שייכת הביאה בקהל ("קהל ישראל" שייך לעיקרי המדות, כהן-לוי-ישראל כנגד חג"ת, לעומת "קהל גרים" שבמלכות[סח], וכן הביאה-היחוד שייכת  לז"א). דעת הראשונים שהבאת הקרבן היא תנאי לעצם הגיור, הכניסה תחת כנפי השכינה (המלכות), שייכת ל-ה תתאה. ולסיכום:

יגר גמור אלא שלקדשים אריא הוא דרביע עליה

הגר גמור חוץ מלענין קדשים

וגר גמור חוץ מלקדשים ולביאה בקהל

הנכרי

זו דרך יפה לעשות כאן את ההקבלה. בכל המושג "אריא הוא דרביע עליה" – עיקר הווארט של הרבי – צריך להאריך, ואין כאן המקום.

גיור בזמן הבית ובזמן הזה – שכל ומסירות נפש

שוב, כל מה שהארכנו כעת הוא בזמן הבית, אבל מה הדין של גר בזמן הזה שהתגייר בלי להביא קרבן? הרבי מחדש – ואומר[סט] שגם האבני נזר כותב זאת (אבל מטעם אחר) – שגר שמתגייר היום, אם ברגע הזה נבנה בית המקדש, הוא מיד יכול לאכול בקדשים, גם בלי להביא את הקרבן. עדיין יש לו מצוה צדדית להביא קרבן, חובה עליו, אבל יוצא שהקרבן הוא משהו צדדי – הוא יהודי גמור, לכל הענינים, כולל מה שהיה חסר בזמן הבית.

הרבי מסביר בפנימיות הענין שעצם מושג הגיור שונה בזמן הבית ובזמן הזה, כשאין בית מקדש. הזמן משנה את כל מהות העולמות וגם את ההלכה – לא רק שאי אפשר להביא קרבן בזמן הזה, אלא שיש שינוי מהותי. מה השינוי המהותי?

הוא אומר שזמן הבית היה זמן של גילוי אלקות, ולכן גם הגיור בזמן הבית פעל על החלק הגלוי שבנפש. גם בזמן הבית יש את מקיפי הנפש, חיה-יחידה, אבל עיקר ההתגלות של האור הוא בנפש-רוח-נשמה, הכוחות הפנימיים של הנפש, 'פנימיות'. אבל בזמן הגלות "אותֹתינו לא ראינו אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה"[ע], אין גילוי אלקות, ועיקר העבודה הוא בכוחות המקיפים של הנפש לכן כעת כאשר גר מתגייר – זהו גיור אחר לגמרי. הוא לא יכול להתגייר לפנימיות, כי הפנימיות לא גלויה (גם ליהודים), אז למה הוא מתגייר בכלל עכשיו? רק לכוחות המקיפים, חיה-יחידה, מסירות נפש וקבלת עול. לא לשכל. הרבי אומר בפירוש שגר היום לא מתגייר בגלל השכל.

כעת מדברים על מהפכה רביעית[עא] תכל'ס. מצד אחד, אנחנו מדברים על ללמד גוי תורה, ואם הוא ימשך הוא יתגייר. אבל מה תכל'ס גילוי האלקות אצלו? למה הוא מתגייר? כי הוא מצא את ה', גילה את בורא עולם. כמו שכתוב בהרבה מקומות בחסידות[עב], השכל הוא קטליזטור, זרז, הוא נועד היום להקפיץ את הגר לתחושה וחויה של אלקות שלמעלה מהשכל לגמרי, כי האור האמתי של השכל לא מאיר. השכל, לימוד התורה שאני מלמד אותו, יכול רק לעורר אצלו מקיפים. העובדה שאי אפשר להגיע היום לפנימיות השכל גם גורמת לקולא באיסור ללמד גוים תורה, כי הלימוד הוא לא כמו בזמן שהאירו המוחין בפנימיות (בו היה בלימוד יחוד פנימי עם התורה ה"מאורסה" לישראל, שהגוי חייב עליו מיתה[עג]).

שוב, בזמן הזה כל המהות של הגיור היא משהו אחר. המשמעות היא שלגבי המקיפים הוא מאה אחוז גר, אפילו יותר גר מאשר בזמן הבית. כמו שכתוב[עד] שכאשר יבוא משיח נתגעגע לימי הגלות, כי ימי הגלות הם ימים של גילוי המקיפים, של מסירות הנפש בפועל שאין בזמן שטוב לנו (בגשמיות). צריך לנצל את הרגעים האחרונים לפני ביאת המשיח לגיור – הגיור עם העצמה של הזמן הזה דווקא.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• מילה-טבילה-הרצאת דמים הן דם-מים-דם.
• עיקר במילת גר הוא הטפת דם – הוצאת כח המדמה הרע.
• המילה והטבילה הן כמו עצם התשובה (פרקליט) והרצאת דמים היא ריצוי לה' (דורון).
• בזמן הזה, כשאין קרבן של גר, אפשר להתענות או להרבות בצדקה.
• מילה-טבילה-הרצאת דמים הן הכנעה-הבדלה-המתקה.
• ה"שלשה דברים" בגיור מקבילים ל"שלשה דַּבָּרים" – מרים, משה ואהרן.
• מילה-טבילה-הרצאת דמים הן כנגד גמ"ח-תורה-עבודה.
• הגיור בזמן הזה שלם במאה אחוז – למרות שאי אפשר להביא קרבן.
• הקולא בהלכה ביחס לגר תלויה בקירוב שלו ובהזדהות עמו.
• בין הגיור בזמן הבית לגיור בזמן הזה יש הבדל מהותי.
• בזמן הבית יש גילוי אלקות והגיור פועל בעיקר בכוחות הגלויים של הנשמה.
• בזמן הגלות אין גילוי אלקות – והגיור פועל על מקיפי הנשמה.
• בזמן הגלות זוכים לגילוי מקיפי הנשמה שאין בזמן הבית – ולכן בגאולה נתגעגע למעלת הגלות.
• בגיור בזמן הגלות יש עצמה שאין בגיור בזמן הבית.