1

בע"ה

"אהבה ואחוה שלום ורעות"

אור לר"ח סיון ס"ז – פורט-לודרדייל (משיח-סנטר פלורידה)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[ניגון – "אלי אתה ואודך"]

חדש טוב, עכשיו נכנסנו לחדש סיון, החדש של מתן תורה, החדש השלישי לצאת בני ישראל ממצרים. מ"ת מתחיל בפסוק "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר". הפסוק מתחיל בלשון רבים, אך עובר ללשון יחיד – "ויחן שם ישראל נגד ההר" – ובזכות האחדות, "כאיש אחד בלב אחד", זוכים לקבל את התורה. כעת ספרנו ספירת העמר של היום בו "ויחן שם ישראל" – יום מה לעמר. מה זה שני דברים חשובים מאד:

זה אדם, "אתם קרויים 'אדם' ולא אומות ישראל קרויים 'אדם'" (אפשר לחשוב שכולם זה אדם, אך חז"ל הקדושים אומרים שזה רק עם ישראל) – כעת הגילוי של זה, כעת אנו נעשים אדם, "כאיש אחד בלב אחד". אדם זה זכר ונקבה – "זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם". אם הנושא שלנו היום זה היחוד הקדוש והטהור בין האיש והאשה, אז הכינוי למצב הזה – שיש יחוד אמיתי – זה "אדם". האדם נברא עפר מן האדמה – זה "לשון נופל על לשון" – ואז "ויפח באפיו נשמת חיים". יש כאן ב"ה קהילה דוברת עברית, כנראה כי כולם ילידי הארץ – יש כאן איזו תחנה, איזה "ויחן שם ישראל", אבל כולנו קשורים לארץ ישראל. המהר"ל מפראג אומר שהאדם נקרא כך, על שם האדמה, כדי שיזכור תמיד את הקשר שלו לאדמה, לארץ ישראל. מה שמקיים זוג אמיתי – זה הקשר שלו לארץ. אבל, יחד עם הקשר לאדמה, כתוב בחסידות שאדם זה על שם "אדמה לעליון" – על שם היכולת של האדם, "אתם קרויים 'אדם'", להתדמות לעליון. בפרט כח התדמות זה הוא בזיווג בין האיש לאשה. אם זה לא מבני עם ישראל קדושים הזיווג לא קדוש, לא דומה לעליון, אבל אצל איש ואשה ישראלים זה דגם ליחוד קוב"ה ושכינתיה – כל זוג הוא דגם בזעיר אנפין, וצריך להחזיק ראש שכך הוא, שהאיש הוא דגם של "קודשא בריך הוא" והאשה של השכינה הקדושה.

אין ח"ו שני א-ל, הקב"ה והשכינה, אלא זה פשוט שני אופנים של גילוי ה' אחד יחיד ומיוחד – יש גילוי ניסי של הקב"ה, אוא"ס הסוכ"ע, ויש שכינה, מלשון "ושכנתי בתוכם", בתוך הלב של כל אחד ואחד. מה שמרגישים את האלקות בלב, רואים השגח"פ, ומרגישים "כל הנשמה תהלל יה" על כל נשימה ונשימה, מרגישים את השם אתנו, זה אוא"ס הממכ"ע, ובלשון חז"ל זה שכינה. יש את האלקות שלמעלה מהחושים שלנו, ואנו מאמינים שזה קיים, ואדרבה – זה מה שמהוה אותנו, מוציא אותנו מאין ואפס המוחלט ומהוה כל רגע, זה שם הוי'. אבל מה שמרגישים את נוכחות ה', שה' אתנו על כל צעד – וזה גם מה שמבוטא ב"דודל'ה" של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, מגדולי הצדיקים, שלמעלה אתה ולמטה אתה וכשטוב לי אתה וכשרע לי אתה, הכל זה אתה (אז תמיד טוב) – זה סוד השכינה, זו האשה. לכן כל ה"דודל'ה" הזה הוא בעצם מה שהאשה מתדמה לעליון, לשרש שלה למעלה. האיש זה קוב"ה למעלה, "אדמה לעליון", ובהנהגה האלקית, איך שה' מנהיג את העולם, זה מקביל להנהגה ניסית. השכינה, ששוכנת בתוכנו בתחתונים, נקראת "הנהגה טבעית", שגם היא ה' (אלהים = הטבע, אבל זה שם ה' – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", והטבע הוא גם נס). האשה זה הנס של הטבע, והאיש זה הנהגה ניסית שלמעלה מהטבע, אך באמת "הוי' הוא האלהים". מה מנסים להסביר בכך? היום בספירת העומר יום ה-אדם – יום ה-מה, שם קדוש בקבלה – והמסר לגבי הנושא שלנו הערב, הנושא של איש ואשה, זה שצריך להתדמות לה', כל אחד, בעת היחוד. אם רוצים שיעלה יפה הזיווג בין האיש והאשה הישראלים, על כל אחד להיות אדם המתדמה לשרשו למעלה – שרש האשה זה השכינה, הממכ"ע, ושרש האיש זה קוב"ה, הסוכ"ע.

בכל זיווג יש גם שותף שלישי – זה גם קשור לכך שהיום אנו מתחילים את החדש השלישי. חז"ל אומרים שה' בחר בחדש הזה לתת את התורה, כי כל מה שקשור לעמנו ולתורתנו הקדושה קשור עם המספר שלוש. גם הרבי שלנו הכי חבב את המספר שלוש ותכונותיו, בגלל המסר שהוא מעביר לנו. קודם כל, איך חז"ל אומרים זאת? "בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי [חמשה חומשי תורה, 11 ספרי נביאים, 8 ספרי כתובים] לעם תליתאי [כהנים-לוים-ישראלים] על ידי תליתאי [יש פירוש שהכוונה למשה, השלישי לרחם, ויש פירוש שהכוונה על ידי שלושה – משה שהוא שושבינא דמלכא, המוריד את ה'-החתן להתייחד עם כולנו-הכלה, אהרן, שושבינא דמטרוניתא (יש בושה לחתן ולכלה, כך טוב וראוי, וצריך שושבינים – משה ואהרן), ויש עוד אחת, הראשונה שנולדה לעמרם ויוכבד, מרים] ביום תליתאי [ביום השלישי] בירחא תליתאי [חדש שלישי ומשולש, הכולל גם את קודמיו, כפי שמסביר הרבי]" – יש כאן כמה שלישיות. המלה הראשונה של עשה"ד היא "אנכי" – "אנכי מי שאנכי", העצם – ואחר כך "הוי' אלהיך", שזה קוב"ה ושכינתיה, סובב וממלא. "הוי' אלהיך" זה לא העצם, זה קוב"ה ושכינתיה, וצריך את השותף השלישי – כח עצמי לייחד ולשאת את ההפכים – זה נדרש בכל נישואין, ולכן התורה ניתנה בחדש השלישי, בו יש כח העצם-העצמות לשאת ולהשיא את "הוי' אלהיך". הוא מחתן – כמו רב מסדר קידושין – את האור הסובב, החתן, והאור הממלא, הכלה, להיות לבשר אחד, להוליד פירות ופירי פירות. מה זה פירותיהן של צדיקים ("ועמך כֻלם צדיקים")? מצוות ומעשים טובים, וגם הילדים כפשוטו, שמולידים כדי לזרז את ביאת גואל צדק. משיח יבוא רק אחרי שכולם יתחתנו ויביאו ילדים, לפי הגזירה העליונה, כמה שה' נותן לכל אחד, מתנה מן השמים. כמה שיותר ילדים בגשמיות, וגם עיקר התולדות זה ברוחניות – מצוות ומע"ט שמקיים כל אחד. כמה שחשובות מצוות של בחורים ובחורות לפני החתונה, מה שעושים אחרי החתונה זה ערך אחר, ליגה אחרת – לפני הנישואין האדם הוא "פלא גופא", ובנישואין הופכים לאדם השלם, "אתם קרויין אדם", "ויקרא שמם אדם ביום הבראם". כל זה הרמז הראשון של הספירה של היום – אדם.

אתמול היה דם, אבל היום זה אדם – הוספנו א ל-דם. זה מיד מבקש את הרמז השני, המפורסם מהרבי, שכל ההבדל בין גולה לגאולה זה שה-א – אלף, הפלא העליון – נכנס לתוך הגולה, שהיא חומר הגלם של הגאולה. חומר הגלם לא משתנה, רק שה-א הופכת את חומר הגלם של הגולה לגאולה. וגם כאן, גולה זה דם – 44, מה שספרנו אתמול – וגאולה זה מה. אתמול היה יום ה-גולה של הספירה, והיום יום ה-גאולה של הספירה. ה-א זה רוח החיים שבתוך הדם – הדם נושא את רוח החיים בכל הגוף, אך ה-א היא רוח החיים עצמה. הרבי אומר שהאלף נושאת כמה ממדים – אלף במובן של "אלופו של עולם", הממכ"ע, אלף מלשון "אאלפך חכמה", שה' נותן נגלה שבתורה, ואלף אותיות פלא, המשיח והסוד של התורה, המשיח שבתורה. בכל פעם יש לכוון בקבלת התורה שזה לא חדש, אבל כן חדש – ממד חדש בתורה, "תורה חדשה מאתי תצא" של משיח. כל שנה צריך לשאוף שהשנה כבר נשמע את הממד הכי פנימי, עליו נאמר ש"תורה של עולם הזה הבל היא לפני תורתו של משיח". אבל התורה הזו של מלך המשיח היא תורה של נישואין. כל מתן תורה זה "'יום חתונתו' זה מתן תורה", אך בכללות ההיסטוריה – כולל מתן תורה – אנו רק ארוסים לה', ועוד לא נשואים ממש. נישואין שמולידים פירות – בכלל ובפרט, כל אחד צריך להוליד את המשיח אצלו – זה לעתיד לבוא, אצל משיח, וזה צריך להיות עכשיו, לחיות עם משיח. בגאולה מקבלים תורה חדשה, שזה הנישואין.

פתחנו ב"לחיות עם הזמן" – לקשר כל דבר עם הפרשה (שזה לא עשינו), ולקשר עם כל האירועים הקשורים ליום הזה, ומה שהכי משמעותי עכשיו זה שאנו עומדים בתחילת סיון, החדש של מ"ת (ובהשגח"פ קראו על זה שיחה בתחלת הערב), ביום ה-מה. "מה" זה בטול בנפש – משה רבינו אמר "ונחנו מה". יש הרבה צדיקים שבטאו את השפלות שלהם – אברהם אבינו אמר "ואנכי עפר ואפר" ודוד אמר "ואנכי תולעת ולא איש", אבל חז"ל אומרים שבטול משה ב"ונחנו מה" הוא יותר חזק משניהם. מה, הבטול, זה תנאי בשביל חיבור של שנים. אם נמשיך להסביר את יחוד הזוג – "אהבה ואחוה שלום ורעות" (וגם מה שכתוב קודם בברכה, "גילה רינה דיצה וחדוה", ועוד קודם "אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה") – בשביל להגיע לכל זה צריך להיות אדם שלם, ואדם זה מה, וכך גם גאולה, הכל חוזר לבטול של שם מה. כדי להגיע, כפשוטו, לחיים מאושרים – בית מאושר – צריך שיסוד הבית יהיה מיוסד על "ונחנו מה", שזה הענין של היום הזה.

מה הוא אדם – האדם הראשון שה' ברא, יציר כפיו של הקב"ה. כעבור עשרה דורות בא נח, שגם התחיל את העולם מחדש אחרי שהכל נשחת במבול. כתוב שנח ראה עולם חדש – העשירי יהיה קדש לה'. יש שיחה של הרבי שבזעיר אנפין, עשרת הדורות הראשונים של האנושות – מאדם עד נח – זה מקיף בסקירה אחת את כל תולדות אדם מהבריאה ועד משיח צדקנו, ולפי התפיסה הזאת נח הוא משיח. על פי פשט הוא אפילו לא יהודי (אם אדם לא היה חוטא הוא היה היהודי הראשון, אך אחר שפספס לא היה יהודי עד אברהם), אך בפנימיות זה מקיף את כל ימות עולם, ואם רוצים להגיע למשיח צריך להגיע לנח. כמה צריכים להוסיף לאדם כדי להגיע לנח? יג – שתי מילים הכי חשובות בלשה"ק, אהבה ו-אחד. שבע ברכות מתחילים מ"אהבה ואחוה וכו'", וזה גם אחד. זה שאחד עולה אהבה זה משהו חשוב מאד – אהבה היא הכח שמאחד את כולנו. בשביל להגיע לאחדות ישראל צריך קודם אהבת ישראל – אחדות זה יותר נעלה, אך אי אפשר בלי אהבה. כך גם בין חו"כ – "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו וגו'", כי אוהבים זה את זו מאד, ומגיעים ל"והיו לבשר אחד". ב"והיו לבשר אחד" שני פירושים – לפי ר"א אבן עזרא זה עצם הזיווג, ולפי רש"י עפ"י חז"ל זה הולד שנולד מהזיווג, שהוא אחד ממש. שניהם אמת, כמובן – קודם הזיווג, ואז הולד שנולד מביניהם, מתוך השכינה שביניהם, השותף השלישי השורה ביניהם ומייחד אותם. הולד הזה הוא "בני אתה אני היום ילידתיך", מלך המשיח – בכל זיווג צריך לכוון שיולד כאן ניצוץ של מלך המשיח. כתוב שמשיח לא בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף – כל לידה מקדמת ומזרזת את התגלות מלך המשיח הכללי, כי בכל לידה של הורים יהודים יש ניצוץ של מלך המשיח.

האריז"ל אומר שאדם זה ר"ת אדם-דוד-משיח – תכליתו להגיע ל-ם הסופית שלו, למשיח, בו כתוב "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ". זו ם סתומה באמצע מילה בפעם היחידה בתנ"ך – כפי מה שלוקח על עצמו ריבוי אחריות, "לםרבה המשרה", אחריות למסור לנפשו כדי לתקן את כל העולם, כך מרבה שלום, עד "לשלום אין קץ", המתחיל בשלום הבית בין איש לאשתו (כמו שאהבה מתחילה בבית, כך גם השלום – "אהבה ואחוה שלום ורעות", כפי שנסביר בהמשך שאהבה מביאה לאחוה ושלום מביא לרעות, כנוסח האר"י המדויק שזה שני זוגות, "אהבה ואחוה" ו"שלום ורעות", ולא "אהבה אחוה שלום ורעות"). להגיע למשיח זה להגיע מאדם לנח – בשביל זה צריך להוסיף אהבה-אחד, ואז מגיעים לנח המתייחד ב"ונח מצא חן בעיני הוי'". על פי פשט מילת האחדות "ויחן" היא מלשון חניה, אך לפי סוד זה מלשון מציאת חן ונשיאת חן (שעוד יותר גבוה) – על ידי מציאת חן בעיני ה' ומציאת חן זה בעיני זה מגיעים לאחדות. אם הקב"ה רואה שאנו מוצאים חן אחד בעיני השני, עם כל השוני (וזה מתחיל מהבית – שה' רואה זוג שעם כל השוני ביניהם יש חן מיוחד, וכל אחד רגיש לחן של השני, נושא חן ומוצא חן בעיני השני), זה הדבר שהכי מוצא חן בעיני ה' – השותף השלישי. היום זה תפארת שבמלכות – תפארת זה יפי, זה חן, ומלכות זה האשה, אז כתוב שהיום הזה הוא היום שהאשה מוצאת חן בעיני בעלה. אם אנחנו כולנו האשה, איך אנו מוצאים חן בעיני ה'? מה זה התפארת שבמלכות שלנו (יפי האשה, כרחל המוצאת חן בהיותה יפת תאר ויפת מראה)? שאנו מוצאים חן אחד בעיני השני, ואז אנו מוצאים חן בעיני ה' – אז הוא אומר עלינו "ישראל אשר בך אתפאר". התפארת שלנו זה האחדות שלנו, ואז ה' אומר עלינו "ישראל אשר בך אתפאר" – "ויחן שם ישראל נגד ההר" מלשון חן. שוב, צריך להוסיף ל-מה את האחדות, את האהבה, כדי שיהיה חן – "ונח מצא חן" – וזה כבר בחינת משיח (עוברים מאדם, דרך דוד, עד למשיח).

נחזור למה שהתחלנו הרגע – מה זה אחוה ומה זה רעות? ביטוי זה הוא סיום נוסח השבע ברכות. הברכה השביעית הכי חשובה מכל שבע ברכות חתן וכלה.

קודם כל, יש רמז יפה שבא להוכיח שאכן מתן תורה זה נישואין, זה חתונה – הביטוי שבע ברכות (השפע האלקי שבא לברך את החתן והכלה, לאחד את החתן והכלה) עולה 1000 בדיוק. כתוב שבזמן שמשה רבינו קבל את התורה בהר סיני הוא קבל אלף אורות – זה מאמר חז"ל. אחרי חטא העגל האלף אורות הסתלקו ממנו, אבל כל שבת ושבת הוא מקבל אותם בחזרה, ולכן בתפלתנו בשבת אנו אומרים "ישמח משה במתנת חלקו", בגלל שבכל שבת הוא מקבל בחזרה את אלף האורות, את סוד החתונה של מתן תורה. לכן גם היום העיקרי לזיווג בקדושה של חתן וכלה זה ביום השבת קדש, זה היום שבו – כל שבת, מדי שבת בשבתו – משה רבינו מקבל עוד הפעם את אלף האורות, את ה"שבע ברכות".

מבין שבע ברכות השביעית היא החביבה, המשיחית, כנודע מכך שהיא חותמת "משמח חתן עם הכלה". הברכה הששית, "שמח תשמח רעים האהובים", חותמת "משמח חתן וכלה", והברכה השביעית – בה אנו עוסקים – חותמת "משמח חתן עם הכלה". מה ההבדל? כתוב שב"חתן וכלה" ה-ו אינה רק ו החיבור, אלא היא מבטאת המשכה – השמחה באה מהחתן-המשפיע לכלה-המקבל. כך זה בעולם הזה, בו בכלל החתן הוא המשפיע והכלה היא המקבלת, ובפרט יש מצוה של "ושמח את אשתו שנה אחת" – שנה ראשונה זה משהו מיוחד, לכן בדרך כלל לא טוב שהחתן עוזב את הבית בזמן הזה, ואז החתן משמח את אשתו. אך בכלל, בעולם הזה השפע יורד לחתן וממנו לכלה. בעולם הזה, בשביל שיהיה שלום בית, האחראי על האוירה זה הבעל. באמת לאמיתה האשה אחראית על השמחה בבית, ובימות המשיח זה בא דרכה, אך בנתיים זו מצוה על האיש. זה שרואים שהיום עיקר האוירה בבית תלויה באשה – לא שהבעל יכנס ברוגז, אבל העיקר עליה – זה כי כנראה כבר נמצאים הרבה זמן ב"אלפים שנה משיח". בימות המשיח השמחה באה מהאשה, ובה תלויה האוירה בבית. אחד מגדולי הצדיקים, רבי דוד מלעלוב, אמר 'ווארט' – למה יעקב אהב את רחל יותר מאת לאה? על פי פשט, כשמסתכלים בתורה, חושבים שהיא היתה יותר יפה. אבל זה לא יתכן, זה לא מספיק, שרק בגלל שהיתה יותר יפה אהב אותה יותר. הפירוש שלו מתייחס גם למשהו אנושי, מוחשי, ולא מופשט – אבל יותר עמוק. הוא מסביר שרחל היתה טיפוס שמח, כל הזמן מחייכת, וגבר נמשך באופן טבעי לאשה שמחה. בלאה כתוב "ועיני לאה רכות" – היא היתה בכיינית. הוא אומר פשט, אבל פשט מאד חשוב, שאשה – עם כל כמה שתהיה טובה וצדיקה – אם היא בכיינית זה דוחה את האיש, הוא לא נמשך לאשה בכיינית וכן נמשך לאשה שמחה. זה ווארט משיחי, כי דווקא בימות המשיח השמחה באה מהכלה לחתן, וזה החידוש של הברכה השביעית – "משמח חתן עם הכלה". בעולם הזה, לפני משיח, החתן ממשיך את השמחה, אבל אצל משיח זה כבר חידוש – "חדשה אני בורא בארץ נקבה תסובב גבר", היא הסיבה, היא המשפיעה, והיא משפיעה שמחה. זה בשביל לדעת מהיכן הביטוי שאנו רוצים לעמוד עליו הערב – "אהבה ואחוה שלום ורעות" – מתוך הברכה השביעית והחביבה של חתן וכלה.

אמרנו שיש ביחס בין בני זוג (באיך שהחתן מרגיש את היחס בינו לבין הכלה) שני דברים – או שזה יחס של אחוה או שזה יחס של רעות, אבל מה שמביא לזה זה או אהבה ("אהבה ואחוה") או שלום ("שלום ורעות"). איך אני יודע ששני היחסים זה אחוה ורעות? כי יש כמה פעמים בשיר השירים (הספר בו מודגש שהדבר הכי מקודש אצלנו זה יחוד חתן וכלה, שהרי "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים", שהוא משל לחתן העליון, הקב"ה, ואנו, עמ"י הכלה) בהן החתן מכנה את הכלה "אחותי רעיתי" והכלה מכנה את החתן "אחי ורעי". יש פסוק אחד שיש בו אפילו ארבע מדרגות – "אחתי רעיתי יונתי תמתי" – אבל בסיס היחס המתוקן והאוהב של חתן וכלה זה "אחותי רעיתי". בפסוק המלא יש ארבע מדרגות – "פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה" – וכתוב ש"אחתי רעיתי" זה "והנגלֹת", הבסיס עליו מושתת הכל תמיד, ולכן זה חוזר הרבה פעמים, ואילו "יונתי תמתי" זה מדרגות "הנסתרֹת". בשבע ברכות לא נזכר בכלל "יונתי תמתי", וכן נזכר "אהבה ואחוה שלום ורעות", שזה "אחתי רעיתי". למה שתי מדרגות אלו הן בסיס הנישואין? מה ההבדל ביניהן?

ברור ש"אחותי" זה יחס של אח ואחות, וזה לכאורה לא בעל ואשה – למה מכנים את היחס המתוקן בין חו"כ כ"אחוה", ודווקא בכך מתחילים? יש עוד פסוק מפורסם (אהוב במיוחד אצל חסידי חב"ד, כי על פיו אמר הרבי הריי"צ את מאמר ההסתלקות והרבי אומר עליו מאמר כל שנה) – "באתי לגני אחותי כלה". בפסוק זה יש רק "אחותי", בלי "רעיתי" – כל היחס המתוקן מתחיל מאחוה. כל דבר קשור לשרשו בלשה"ק – אחוה זה מלשון איחוי, לאחות ולתפור ביחד. הכח שמקשר בקבלה בין החתן והכלה זה היסוד – ספירת היסוד, הברית, ברית הנישואין – והנשמה הכללית שמסמלת את היסוד זה יוסף הצדיק. יוסף נקרא "פורת" – "בין פֹרת יוסף" – וכתוב שזה גם אותיות תופר, ושם נרדף לתפירה זה איחוי. כלומר, ראשית האיחוי והקשר בין החתן והכלה קשור לאח ואחות. זה עדיין לא מסביר למה, אבל אנו שמים לב שזה קשור לאיחוי. מתאים שהקשר יתחיל מהתפר החזק בין השנים, שעד עכשיו לא היו תפורים יחד. בשרש העליון הם היו אחד, אך כשירדו לשני גופים רחוקים נקרעו אחד מהשני – כמו בגד שהיה אחד ובא איזה שלב שהוא נקרע – וכעת צריך לאחות אותם מחדש. אח זה גם התחלת המלה "אחד", עד כדי כך שפעם אחת בתנ"ך כתוב במקום "אחד" "אח", בלי ד – הרד"ק מציין שיש מקום אחד שכתוב "אח" והפשט של הפסוק זה אחד. אז רואים שיש באח גם משמעות של איחוי וגם של אחדות, ועוד יותר ראוי שנתחיל יחסי חו"כ באחוה – איחוי ואחדות – אך זה עדיין לא מסביר למה זה אח ואחות ולא איש ואשה.

ב"רעיתי" יש עוד דבר מאד מענין – השרש שלו זה רע. קודם כל זה מזכיר את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" – הפסוק הבסיסי של אהבת ישראל, בו כל יהודי ביחס לשני זה רע. אבל, שואלים את השאלה (ביחס לרע וביחס לרעיה), למה רֵע זה אותיות רָע? למה פסוק שמתאר אהבת ישראל, ובפרט מושג שמציין אהבת איש ואשה – הכינוי העיקרי של החתן והכלה בשיר השירים זה דוד ורעיה, זה שתי המילים העיקריות בשביל החתן והכלה (ר"ת דר, רמז לדירה בתחתונים, אותו מקימים בבית נאמן בישראל) – הוא עם אותיות רע?

ביחס לאחוה שאלנו למה איש ואשה זה כאח ואחות, וביחס לרעות אנו שואלים למה זה מלשון רע. יש שנים שהתהפכו בעיני ה' בסוד הסימטריה. יש התהפכות בתוך ה"אישון בת עין", שהרד"ק מסביר שנקרא "אישון" במובן של איש קטן, כי מי שמסתכל בעין רואה שם, כבראי, איש קטן הפוך, אחר כך, כשהמסר הזה עובר למח, הוא הופך את זה בחזרה – בשחור של העין יש השתקפות הפוכה, אבל כשזה מגיע למח זה מתהפך בחזרה, לכן אני רואה ישר את הדמות. בכל אופן, יש שני פסוקים בתורה – על פי שני עדים יקום דבר – שבאים להמחיש תופעה יפה זו. האחד, שכבר הוזכר קודם, זה "ונח מצא חן בעיני הוי'" – שנח מתהפך באישון כביכול של ה' ואז הוא מוצא חן. והשני, גם בחומש בראשית, "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני הוי'". למה הוא רע? מה עשה אותו כל כך רע? מה הוא עשה? הוא פגם בברית בין איש לאשה, הוא לא קיים את יחסי האישות כדבעי, כמצווה בתורה. אשתו היתה תמר, שממנה מלך המשיח – "ואלה תולדות פרץ" בן יהודה ותמר, עד סוף מגילת רות הנקראת בשבועות, "וישי הוליד את דוד" דא מלכא משיחא. זה מתחיל מתמר, אך קודם היה פגם חמור, שגם ער וגם אונן פגמו ביחס, ולכן ער היה רע בעיני ה'. קודם אמרנו שהפסוק הכי מלא של יחס חתן וכלה, בן ארבעה תארים, זה "פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי". הפסוק הזה מתחיל "אני ישנה ולבי ער" ואז "קול דודי דופק" – הכלה ישנה על המטה ובכל זאת לבה ער, יש אתערותא דלתתא שהלואי יבוא החתן וידפוק לי, ואז אכן בא החתן ודופק בדלת (חז"ל מפרשים "'אני ישנה' בגלותא 'ולבי ער' למשיח"), ואומר "פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי". יש כמה תארים, אבל ברור ש"ולבי ער... רעיתי" בא לתקן את פגם הברית של "ויהי ער רע", שיש "לבי ער" למעליותא ואז "פתחי לי אחותי רעיתי".

נשים לב לעוד תופעה חשובה: מה ראשי התיבות של כל ארבעת התארים הכתובים באותו פסוק? איזה מילה אפשר ליצור מזה? כתוב בספרי הקבלה והחסידות שהר"ת זה יראת – "שקר החן והבל היפי, אשה יראת הוי' היא תתהלל", אשה שהיא בבחינת "אחתי רעיתי יונתי תמתי", אשה שאצלה מופיעות כל המדרגות. יראת = תורה, קשור למתן תורה. גם מאד מענין שחז"ל אומרים ש"תמתי" זה כמו "תאומתי", אבל "תאומתי" זה המדרגה הכי גבוהה של אחוה, אז יש כאן "נעוץ סופן בתחילתן" – הכי עליון קשור להתחלה – מתחיל באחות ומסיים בתאומה. לפי זה צריך לומר שיש גם קשר פנימי בין "יונתי" ל"רעיתי". זה היה בשביל להדגיש שבעצם הכל כלול ב"אחותי רעיתי", "אחוה... ורעות".

כעת נגיע לעיקר: כתוב שגם איש ואשה צריכים קודם כל לבנות את היחס שלהם על אחוה, כמו אח ואחות, כי לא תמיד הקשר ביניהם הוא מפורש וגשמי כבין איש לאשה. הרי יש בחדש מחזור, בו כח עתים כבספר קהלת, ויש זמן בו האשה מותרת לבעלה וזמן בו היא אסורה לבעלה. אפשר לחשוב שבזמן של ריחוק ואיסור יש באמת ריחוק ביניהם, אין קרבה – זו תפיסה לא חסידית לחלוטין. יש זמן, חלק חשוב מהחדש, שהיחס הוא מותר – וכשהוא מותר הוא צריך להתקיים בקדושה ובטהרה ולהוליד זרעא חייא וקיימא, להוליד עוד ניצוץ של מלך המשיח, עוד מודעות של מלך המשיח בעולם. אך כתוב שזה שהבסיס של היחס בין האיש והאשה הוא כאח ואחות בא לידי ביטוי בזמן בו החיבור הגשמי אסור, ודווקא בתקופה זאת הם בונים את היחס הכי נצחי, הכי בלתי משתנה, יחס של אח ואחות. הרי אח ואחות גם אסורים אחד לשני בגשמיות. זה יחס עליו כתוב בתורה "חסד הוא", זה אהבה, זה שרש האהבה, ושרש האהבה לא קשור עם חיבור גשמי. מה שאין כן "רעיתי", זה אהבה רגשית. בלשון הקבלה והחסידות "אחותי" זה אהבה טבעית, כאהבת אח ואחות, שמכונה גם "אהבה כמים". מים זורמים, ומים, בטבע, הם גם קרים – זה לא חם, זה לא אש, אבל יש בזה אהבה, נביעה, טבעיות וקביעות, זה כל הזמן זורם, זה לא מאכזב. נחל שנפסק אחד לשבע שנים נקרא נחל אכזב, לשון אכזבה, אבל נחל אמיתי זה נחל מים שזורמים כל הזמן בלי הפסק. זה הבסיס של הנישואין, אהבה כמים – אהבה של אח ואחות – שיותר באה לידי ביטוי דווקא בזמן הריחוק של האיש והאשה. כעת מובן למה מכנים אותם אח ואחות – כי יש חצי חדש בו הם אח ואחות, ובמדה מסוימת זה יותר עצמי, בלתי משתנה, מאשר חצי החדש השני. אבל יש חצי חדש שהם דוד ורעיה – זה "אהבה כאש", אהבה רגשית. מה הקשר ל"יונתי"? כתוב שעיקר האהבה הרגשית נולדה, בפנימיות, מהתבוננות. "יונתי" זה התבוננות, זה הסתכלות של "עיניך יונים". בלי התבוננות האהבה היא טבעית, כמו אח ואחות, אבל עם תוספת ההתבוננות – כמה אני אוהב אותך בגלל שאת מוצאת חן – וחושבים על זה ומסתכלים בזה ומעוררים את זה, זה עושה אהבה רגשית, אהבה חמה כאש.

שאלנו מה הקשר בין "רעיתי" לבין רָע (וכיו"ב "ואהבת לרעך כמוך"). הבעש"ט אומר שאהבת ישראל האמיתית היא לא כאהבת אח ואחות – זה חידוש של הבעש"ט. אפשר לחשוב שאהבת ישראל זה שכולנו אחים, אבל הבעש"ט חדש – ורואים זאת בחדר הזה – שאהבת ישראל זה אהבה רגשית, וזה צריך לבוא לידי ביטוי גם בחיבוק ונישוק. זה לא ללחוץ ידים בצורה קרה, "שלום עליכם" בלבד, גם כשאני אוהב אותך מאד – באהבת ישראל כלפי כל יהודי יש ממד פנימי של זיווג (כמובן שאם זה בתוך קהילה זה רק גברים וגברים ונשים ונשים, וח"ו אין ערבוב מינים). באהבה ובקשר בין חברים – "ואהבת לרעך כמוך" – יש גם ממד רגשי. לא רק "כמים קרים על נפש עיפה", אלא אהבה כאש המתבטאת גם בחיבוק ונישוק. למה זה קשור לרע? אם נבין זאת בתוך המשפחה נבין בכלל. הבעש"ט לימד עוד משהו – שתכלית בריאת הרע בעולם הוא שישמש כסא לטוב, "הרע כסא לטוב". שהרע ישרת את הטוב, ויתהפך להיות טוב, ואז הוא יותר טוב – אז הוא "טוב מאד". בתחלת הבריאה כתוב "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", וחז"ל מפרשים בין השאר ש"'טוב' זה יצר טוב, 'מאד' זה יצר הרע". אם יודעים להשתמש ביצר הרע לטוב – כדי להוליד – הוא הכי טוב. פעם חז"ל רצו לבטל את יצר הרע – הרגו אותו – ולמחר לא מצאו ביצה בשוק, יש תרנגול ותרנגולת אבל אין שום דבר ביניהם, אז החיו אותו מחדש. ה' ברא את היצה"ר כי הוא טוב מאד, רק שצריך לדעת איך להעלות ולתקן ולהפוך אותו, זה "אתהפכא". המקום בתורה שאמור לעשות את זה, שאיש ישראלי ואשה ישראלית אמורים להגיע לאתהפכא הזאת, זה בחיק המשפחה – זה דווקא בחצי השני של החדש, שיש אהבה חמה בין בני הזוג, אהבה כאש בין בני הזוג. זה "רעיתי" – וכל ה"'ואהבת לרעך כמוך' ר"ע אומר זה כלל גדול בתורה" – זה אהבה חמה, ובפרט אהבה חמה שנתעוררה מתוך התבוננות בדבר שאני אוהב, כפי שכתוב בתניא. אהבה חמה זה לא רגש סתמי, של תאוה, אלא רגש שאני רוצה ואני מנתב ומכוון אותו על ידי התבוננות מכוונת. זה הקשר בין "יונתי" ל"רעיתי", על דרך הקשר בין "אחותי" ל"תמתי-תאומתי".

נסיים בחזרה לביטוי "אהבה ואחוה, שלום ורעות". האהבה כאן זו האהבה הבסיסית – "זכור אב נמשך אחריך כמים". יש אהבה כאש ויש אהבה כמים, אבל אברהם אבינו הוא האוהב הראשון – "אברהם אהבי" – וכתוב שאהבתו אינה כאש אלא כמים (ולכן בתפלת גשם מבקשים "זכור אב נמשך אחריך כמים", באופן טבעי). יש פה המון אהבה, אבל זה לא אש אלא מים. סתם אהבה זה אברהם – האהבה הכי גדולה, קבועה ונצחית זה בין אח ואחות.

יש עוד דוגמה שתעזור לנו להבין שהנישואין האידיאליים ביותר מתחילים מתחושה של קרבה משפחתית: כתוב שיש מצוה מיוחדת שהאדם יתחתן עם בת אחותו – זו הקרבה הכי גדולה שמותר על פי תורה להתחתן (יותר קרבה מזה כבר אסורה), אבל הקרבה המותרת היא גם המומלצת ביותר. אין נישואין יותר טובים, אומרים חז"ל, מאשר שאדם מתחתן עם בת אחותו. למה? כי אדם אוהב בטבע את אחותו, ועם אחותו ממש הוא לא יכול להתחתן, אבל כשמתחתן עם בת אחותו אותה זיקה של אהבה גדולה וטבעית שיש לו לאחותו נמשכת לאשתו. זו אהבה בלתי משתנה, ונישואין כאלו הם הכי יציבים, עם הסיכוי הכי קלוש שלא יצליחו – אהבתו הנצחית לאחותו נמשכת לבת אחותו, ואני מצפה שיהיה להם הכי הרבה אהבה תמידית.

יש מאחז"ל שיעזור לנו להבין זאת: יש מצוות בתורה שהן "תדיר" ויש מצוות שהן "מקודש". חז"ל שואלים אם יש שתי מצוות לעשות, אחת "תדיר" ואחת "מקודש", מה קודם? לעניננו, היחס התדיר בין איש ואשה הוא אח ואחות, "אחותי", והיחס המקודש זה "רעיתי". שרש קדש בעברית זה נוטריקון של יקד-אש – כמו מוקד אש – האהבה כאש היא מקודשת. קדשים זה קרבנות, וקרבנות זה "אשי" – אש קדש. בחיי הנישואין ה"רעיתי" זה אש, זה מקודש יותר מ"אחותי", אבל "אחותי" זה תדיר. אז מה צריך לבוא קודם? תדיר או מקודש? לפי ההלכה תדיר צריך לבוא קודם, וכך אכן הסדר ב"אחתי רעיתי יונתי תמתי". הבסיס זה אהבה כמים, אהבת אברהם, ואחר כך בא המקודש – אהבה כאש. לפי זה נפרש עכשיו ב"אהבה ואחוה" שהאהבה כמים, האהבה התדירה, הבסיסית, זה מה שבא לידי ביטוי ב"אחוה" – גם מלשון איחוי, גם מלשון אחדות (רוחנית פנימית).

עכשיו צריך להבין למה שלום זה המפתח לרעות. תמיד, כשיש איזה שיעור או חוג, קורס על זוגיות ויחסים בין איש ואשה, הביטוי הסטנדרטי זה "שלום בית". מה המשמעות של המלה שלום בביטוי זה? זה לא רק הסכם שלום, שלא נירה אחד בשני, אלא ודאי זה משהו אחר. כתוב שהפירוש האמיתי של שלום זה לשון השלמה, והשלמה זה תמיד כאשר מלכתחילה שני הדברים הם שונים ואפילו הפוכים אחד מהשני, וצריך להשלים. יש שיחה אחת שהרבי מסביר שעצם המושג שלום לא יתכן לפני הצמצום הראשון – זה מושג של קבלה וחסידות. מה זה הצמצום הראשון? בהתחלה הכל היה אור אין סוף פשוט, וכדי להתחיל את הבריאה, וגם לחלק בין מדרגות שונות, שזה לצורך התהוות העולמות, צריך קודם כל את אור אין סוף – לעשות חלל ריק להעמיד בו את העולמות, השונים אחד מהשני. לפני שיש צמצום, כשהכל זה אחדות בגלוי, לא שייך שלום. אז אין שני דברים שונים, ושלום זה רק כאשר יש שני דברים שונים, שיש הו"א לעימות ביניהם, וצריך להתגבר ולהשלים ביניהם. שלום זה גם לשון שלמות, אבל שלמות שבאה עם השלמה.

קודם אמרנו בקיצור שבחן – היום יום של "ויחן" – יש שני ביטויים בעברית, מציאת חן ונשיאת חן. ברוב המקומות בתנ"ך הביטוי זה מציאת חן, אבל יש – כמו במגילת אסתר – גם נשיאת חן. מה ההבדל? כתוב שמציאת חן זה כאשר יש דמיון בין השנים – שאני פתאום מגלה מכנה משותף בינינו. יש פגישה בין בחור ובחורה, ומוצאים קוים דומים, וזה מעורר מציאת חן. אבל נשיאת חן זה שרואים כמה אנו שונים – אבל מה שחסר לי בשביל להשלים אותי זה בדיוק את. אני "פלג גופא", וחסר לי, אבל כל זמן שאני רווק לבד אני גם לא כל כך מרגיש שחסר לי. פתאום, כשאני רואה אותך, אני מקבל השראה כמה אני חסר – לא ידעתי כמה חסר לי – אני מגלה כמה את חסרה לי, כמה אני זקוק להשלמה שלך. ההרגשה הראשונה זה מציאת חן, שנעים יחד כי אנו דומים, אבל לגלות את החסרון ואיך את/ה משלימ/ה לי את החסרון זה נשיאת חן. נשיאת חן היא הבסיס של אהבה כאש – של חצי החדש השני, בו יש יחסים גופניים בין האיש והאשה. מציאת חן זה האח והאחות – התחושה ששנינו יצאנו מבטן אחת, ולכן אנו דומים. לכן תכלית האחוה זה תאומים – שעולים מ"אחותי" ל"תמתי" – שזה דמיון מוחלט, בחיצוניות ובפנימיות. "אהבה ואחוה" זה מציאת חן, אבל "שלום ורעות" זה נשיאת חן. השונה והאחר הוא המשלים, והשלום זה בשביל רעות. כשמדברים תמיד על "שלום בית" – והכוונה לא ברורה – הכוונה הפנימית היא תחושה של השלמה בתוך הבית, והשלמה מבוססת על כך שאני חסר. אם אני לא חסר לא צריך מישהו בשביל להשלים.

על זה כתוב "העטופים ללבן והקשורים ליעקב" – "עטופים" זה כבשים שהתעטפו בצמר של עצמם, שמתחממים בעצמם, ואדה"ז מפרש זאת שיש טיפוסים שמתחממים בעצמם ולא זקוקים לבן זוג. טיפוס כזה, שחושב שיכול להסתדר לבד בהכל, שייך לסט"א – זה שייך ללבן, לא לצד הקדושה. "הקשורים" זה מי שמרגיש חסר, וזקוק לזולת שישלים אותו – החל מבן או בת הזוג, ולכן כולו מלא הודיה עד אין סוף, גם על כך שבלעדי בן הזוג לא הייתי מודע כמה אני חסר וכמה אני זקוק לו – זה סימן שהוא מצד הקדושה, "הקשורים ליעקב". העטופים, שמתעטפים בעצמם, מסתפקים בעצמם, הם ללבן – שייכים לסט"א. אם כן, אנו מוסיפים עוד ועוד ממדים של הבנה לענין הזה של אהבה ואחוה ושלום ורעות.

עכשיו נוסיף עוד 'ווארט' (כל תוספת מעמיקה הבנה של הדבר הזה): יש בעמ"י שני סוגים של יהודים טובים – סוג אחד זה צדיקים וסוג שני זה בעלי תשובה. אם כנסת ישראל זאת האשה והקב"ה זה האיש, והולכים להתחתן כעת בשבועות, ואמרנו שבאשה – וממילא גם ביחס האיש לאשה – יש שני מצבים, "אחותי" ו"רעיתי", אהבה כמים ואהבה כאש (בה "איש ואשה זכו שכינה ביניהם", שהאש של האיש והאש של האשה, בזכות י ו-ה שלהם שמתאחדים ל"שכינה ביניהם", נעשות אש קדש), זה שתי המדרגות. זה פשוט, כי הם "תדיר ומקודש". בעל תשובה יותר מקודש – "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם". בעל תשובה יוצא ממקום רע, והוא זה שהופך להיות "רעיתי" – האהבה הרגשית, האהבה החמה, האהבה כאש, הזיווג הגופני, זה הקב"ה עם בעלי התשובה, וזה מה שמוליד את מלך המשיח. הצדיקים הם ה"תדיר" – "ועמך כלם צדיקים" – לא חטאו מעולם ולא יחטאו לעולם, תמיד היו ויהיו בסדר. בכך הם דומים לה', שכתוב עליו שהוא צדיק (לא כתוב שהוא בעל תשובה – צריך לחפש אולי רמוז באיזה מקום), ולכן ה"אחותי" הדומה לו זה ה"ועמך כלם צדיקים", אנו מאותה משפחה של ה' ויש לנו קרבה טבעית. המצב זה הוא תדיר, וצריך לגלות אותו כתשתית – גם בעל תשובה צריך לגלות שהוא יהודי, וככזה יש לו נקודת צדיק. במהות שלו – כל אחד צדיק. אבל במציאות שלי – הייתי במקום רע, לא במקום טוב. ה' הוא צדיק, אז הבעל תשובה לא דומה לו – הוא משלים אותו. מי שמשלים אותי זה שרש הרגש החם של הזיווג – ההשלמה של ההפך שלי, הנקראת נשיאת חן.

נשיאת חן זה לשון נישואין, וכל נשיאת חן צריכה שלישי – גילוי העצם המחבר את שני ההפכים, גילוי של "אנכי". זה עוד ווארט חשוב – אם יש מצב של מציאת חן, החתן צדיק והכלה צדיקה ודומים, קוב"ה צדיק והכלה היא צדיקה, לא מרגישים את השותף השלישי (ה' ודאי נמצא, אבל לא צריך להרגיש אותו). אבל אם יש שנים שמאד שונים, וסוד החיבור שלהם זה שלום במשמעות של השלמה, הם ודאי זקוקים לגלות שיש עצם למעלה משנינו שהוא משלים אותנו, כי ההשלמה שלנו זה נס. אם כן, מה מוליד את מלך המשיח? הזיווג של ה' עם בעלי תשובה – "רעיתי" – וזה על ידי גילוי עצמות, שלמעלה מסוכ"ע וממכ"ע, למעלה מקוב"ה ושכינתיה. לכן הדבר הזה צריך לקרות בחדש השלישי – גם קודם היה שלוש, אבל לא היה גלוי. בשביל החתונה צריך לגלות את השלישי – צריך את העצם שישא את שני ההפכים ביחד.

נחזור למלה הראשונה של עשה"ד – "אנכי", "אנא נפשאי כתבית יהבית", גילוי העצמות לפני "הוי'' אלהיך", מייחד "הוי' אלהיך". אנכי = 81 = 9 בריבוע = 3 פעמים 3 בריבוע. כלומר, אנכי זה 3 בחזקת 4. אמרנו שהרבי הכי אהב את השלוש – לכן גם ציין ששלוש בחזקת שלוש זה זך, כמו יום ה-זך של החדש, אבל כאן יש עוד 3. זה רומז למאחז"ל שאמרנו בהתחלה, שבזמן מתן תורה היו כמה דברים של שלוש – "בריך רחמנא שנתן תורה משולשת לעם משולש על ידי שלושה ביום השלישי בחדש השלישי". לעניננו, מה זה השלוש? זיווג ונישואין שיש שם בגלוי ממש את ה"אנכי", זה מחויב דווקא בזיווג של הפכים, זיווג בין הקב"ה לבעלי תשובה. יש מאחז"ל שהמשיח בא להחזיר בתשובה את הצדיקים. מה זה במשפחה? יכול להיות מצב שאנו כל כך אח ואחות, יחס האחוה כה שלם, עד שאולי מישהו מוכן לוותר על ה"רעיתי" לגמרי, ולומר: נחיה כך, כאח ואחות צדיקים, בלי קשר חם. אח ואחות זה יכול להיות לעולם ועד – נחיה ברוחניות, נלמד חסידות כל היום, וכך נקיים את הנישואין שלנו. אומרים שהמשיח בא להחזיר את הצדיקים בתשובה – לא מספיק להיות צדיק ברוחניות, צריך להיות בעל תשובה, צריך להגיע לשרש הרע שבך (לכל אחד יש רע, בגלוי או בהעלם), כי הרע הוא דבר "טוב מאד" כשמקדשים אותו. את הקידוש הזה רק יהודי יכול לעשות – "אתם קרויים אדם ואין או"ה קרויים אדם". אצל או"ה היצר הרע נשאר רע, ואצל היהודי זה הופך ל"רעיתי". לכן משיח בא להחזיר צדיקים בתשובה – להוסיף להם דרגת בעל תשובה. שבחצי החדש הראשון יהיו צדיקים אבל בחצי השני בעלי תשובה – בחצי הראשון "אהבה ואחוה" ובחצי השני "שלום ורעות", ומה שמוליד את המשיח זה דווקא החלק השני, ה"שלום ורעות".

בכך סיימנו ענין זה, וקשרנו את זה ליום הזה ולחדש הזה ולחג של מתן תורה. תורה זה לשון הריון, ומתן תורה זה שה' כביכול מזדווג אתנו ואנו כביכול הרים מה'. כתוב "ויחנו במדבר", לשון רבים, אבל אחר כך "ויחן שם ישראל נגד ההר" – מציאת החן, ויותר מכך נשיאת החן, זה נגד ההר, כשאנו במודעות שהולכים להרות מהקב"ה. הרים זה הצומח שבדומם – הצומח שבארץ. ארץ זה סמל של האשה, והר זה סמל של הריון – שהאשה הרה מהאיש ומולידה ממנו. בהר סיני זוכים להרות מה"אנכי מי שאנכי" וללדת מזה, ומי שזוכה לכך זה דווקא ה"רעיתי", אך קודם נחוץ הקשר התדיר של אח ואחות, עד כדי כך שהנישואין הטבעיים הכי טובים זה שהדוד נושא את בת אחותו (וזה ההסבר לכך שהאיש נקרא "דוד" בשיר השירים), ומתוך האחוה זוכים לרעות.

נסיים בסיפור קצר, שיש בזה איזה מנהג בענין בו הרבה שואלים – במיוחד בארץ, וגם כאן. אנשים נותנים שמות לילדים, ואחר כך בא רב "מקובל" ואומר שהשם הזה לא טוב, וצריך להחליף את השם, ר"ל. זה דבר שקורא יום יום, ואנו שומעים סיפורים כאלו יום יום. רק לפני כמה ימים היה סיפור שמישהו נתן שם לבת "רעות", ופתאום בבהלה מרימים טלפון שאמר להורים איזה רב מקובל שרעות זה שם מאד לא טוב, וצריך מיד להחליף אותו, רחמנא לצלן, ח"ו (זו התגובה שלי, כמובן) – רעות זה הכי יפה שיכול להיות, גם המספר שלו זה 26 בריבוע, שם הוי' פעמים שם הוי'. לומר ש"רעיתי" זה לא טוב? כנראה שאותו מקובל חשב בגלל שיש בזה רע, אבל זה שם הכי יפה שיכול להיות. זה דוגמה שצריך מאד להזהר, כששואלים את הרבנים ה"מקובלים" דברים, במיוחד לגבי שמות. זה בקשיש לדברים שלנו – שיש בחינת "אחותי" ויש בחינת "רעיתי", והמצב של רעות זה ה"כלל גדול בתורה" של "ואהבת לרעך כמוך". שה' יזכה אותנו שמהיום הזה, מהרגע הזה, עד מתן תורה – נזכה כבר לרעות, לשלום האמיתי, ההשלמה האמיתית, שנזכה להיות בעלי תשובה מתוך שפלות, מתוך תחושה שאני חצי, אני חסר, אני חייב אותך להשלים אותי, וממילא שנינו זקוקים לשותף שלישי בגלוי, לגילוי העצמות שיחבר אותנו. וכך נזכה תיכף ומיד ממש להתגלות מלך המשיח, שיגאל אותנו, שיוולד מתוכנו, מתוך התודעה שלנו, מתוך הרצון שלנו אליו, שנזכה להרות אותו ולהוליד אותו ולראות אותו לנגד עינינו מיד. שיהיה חג שמח – כאיחול הרבי, "קבלת התורה בשמחת ובפנימיות", שנזכה לקבל את התורה החדשה ממלך המשיח בשמחה ולהחדיר את זה בתוך הפנימיות שלנו.