1

בע"ה

ברית יצחק ב"ר אריה שרגא

כז תמוז ס"ז – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מזל טוב, מזל טוב – שיזכו לגדל את הנימול לתורה לחופה ולמעשים טובים, שיהיה חסיד ירא שמים ולמדן. יצחק הוא על שם האר"י הקדוש, שההילולא שלו בדיוק בעוד שבוע. כפי ששמענו גם מהאבא, יש דברים בגו שהאר"י הקדוש קשור לילד הזה – אפשר לשמוע את זה מהאבא עצמו. קודם שרו "כל העולםכולו גשר צר מאד והעיקר לא לפחד כלל" – בהשגח"פ שרו שיר זה, כי קשור ליצחק. עבודת ה' של יצחק היא בבחינת "פחד יצחק", וידוע הפירוש בחסידות שיצחק לא פוחד משום דבר בעולם רק מה' (כפי שלמד הבעש"ט שאסור לפחד משום דבר רק מה'), ועל ידי כך הופך את כל הפחד בחיים לצחוק, "צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי" (כפי שאמרה שרה בלידת יצחק). מה זה "פחד יצחק"? שרק ה' הוא הפחד של יצחק, רק ממנו צריך לפחד, כי יש מצוה בתורה "את הוי' אלהיך תירא", וחוץ מזה אסור לפחד משום דבר. יש נשמה שפועלת כך, שלא רק לא פוחדת משום דבר, אלא הופכת את הכל לצחוק אחד גדול, שזה על דרך העולם הבא, בו הכל הופך לצחוק ושעשוע, ומי שפועל זאת זה יצחק. יש לו את הכח להפוך את הפחד לצחוק. איך הוא עושה את זה? כתוב שהוא עושה את זה בסגולה המיוחדת שיש ליצחק אבינו (שגם האריז"ל נקרא על שמו), שבין האבות הוא מתייחד בכך שרק הוא לא יצא אף פעם מארץ ישראל. ה' אומר לו "גור בארץ" – אתה עולה תמימה, אסור לך לצאת מהארץ, אתה קשור בעצם לארץ ישראל. אברהם אבינו נולד בחו"ל, וגם אחרי שבא לארץ ירד למצרים – מותר לו, זה לא פוגם במדתו, ואדרבה, כנראה זקוק לכך, לצאת לחו"ל לברר בירורים. יעקב נולד בארץ, אבל יצא לחו"ל לשאת אשה וללדת ילדים, וגם בסוף ימיו ירד למצרים. אברהם ויעקב חלק מתיקונים בחו"ל, ורק יצחק מלידתו עד פטירתו רק בארץ – "גור בארץ". כלומר, יש לו קשר עצמי לארץ – הוא לא יכול להיות בלי הארץ והארץ לא יכולה להיות בלעדיו. כתוב שהדבר הזה רמוז גם באותיות יצחק – ר"ת שמות הארץ: ארץ ישראל, ארץ הצבי, ארץ החיים, ארץ הקדש. מי שקשור בעצם לארץ, זה המפתח והסוד שלו להפוך את הפחד לצחוק. ארץ ישראל זה כמו עולם הבא, כמו גן עדן – כך צריך להיות, כאשר עם ישראל יושב בארץ ומקיים "יבעלוך בניך", ואז "וארצך בעולה". אנו מתחתנים עם הארץ, כמו שאיש נושא אשה, ואז מצמיחים פירות מהארץ – היא הופכת להיות כגן עדן. בגן עדן אין פחד – הכל שעשוע, הכל צחוק, כמו שאמרנו שצחוק זה שעשוע של עולם הבא. גם מי שמאמין באמונה שלמה שה' נתן את ארץ ישראל לעם ישראל וזהו – ככה – ולא יתכן לוותר אפילו על סנטימטר של ארצנו הקדושה. אנחנו של הארץ והיא שלנו, כמו איש ואשה, שבעל לא מוותר על אצבע קטנה מאשתו ולא יתן אצבע קטנה למישהו אחר – כי זו אשתו – וכך האשה לא מוותרת על האשה בכהוא זה, אפילו לא בשערה אחת. כשהאשה טובלת במקוה טהרה – בחינת ארץ ישראל, "ארץ ישראל טהורה ומקוואותיה טהורים" – אם משאירה שערה אחת מחוץ למים זה פסול, הטבילה לא עלתה לה. הכל צריך להיות בפנים, כי עד השערה האחרונה היא מיוחדת ודבוקה באישה והאיש דבוק בה, וזה כולל הכל, עד לשערה הקטנה ביותר, לכן כולה חייבת לטבול בתוך המקוה כדי להטהר לבעלה – שהיא כולה של בעלה. כפי שהוא כולה של בעלה, ככה בעלה כולו שלה. מי שככה מרגיש כלפי הארץ, לא מפחד. פחד זה ממה שיש מסביב – מהאומות וכו'. אחד שלא קשור בעצם לנחלה שלו הוא מפתח פחדים, משהו פסיכולוגי, משהו נפשי. אחד שהוא קשור – מרגיש שהארץ שלנו ואנו של הארץ וככה זה, כך ולא אחרת – אין לו ממה לפחד. כל הפחדים זה רק כי לא בטוח אצלנו במאה אחוז שהארץ שלנו ואנחנו של הארץ. ברגע שיש קשר עצמי לארץ אין שום פחד, ואז יש "יבעלוך בניך" והארץ הופכת להיות גן עדן, וממילא כל האנרגיה השלילית של הפחד הופכת לצחוק ושעשוע – "צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי". עד כאן הפשט של השם יצחק והכח המיוחד שלו להפוך פחד לצחוק כי קשור בעצם לארץ, יותר מכל אחד אחר בעולם.

האריז"ל, שעל שמו נקרא הרך הנימול, קוראים לו בהשגחה פרטית אר"י – אריה, כשמו האבא. שמו המלא של האר"י הוא יצחק לוריא אשכנזי – לוריא על שם הצד האשכנזי שלו, ואשכנזי על שם הצד הספרדי שלו. למה נקרא האר"י? זה ר"ת הא'לקי ר'בינו י'צחק. בכל אופן, זה עוד יותר בהשגחה פרטית שכינויו המקובל הוא אר"י, כמו אריה, ולכן מקובל לקרוא לתלמידיו גורי האר"י – גור אריה. כלומר, זה לא סתם ר"ת – יש משהו ביצחק הזה שהוא אריה. אם כן, יש קשר מאד יפה בין הבן, הרך הנימול, לאביו שי'. בכלל, לכל ילד יש קשר מיוחד עם ההורים שלו. כתוב שכל יהודי הוא בן יחיד שנולד לאביו ואמו לעת זקנה – כך הבעל שם טוב ממשיל עד כמה ה' אוהב אותנו, הוא האבא שלנו וכל אחד מאתנו אצלו כבן יחיד שנולד בעת זקנתו. אם יש כזה משל, למי זה רומז בתורה? ליצחק אבינו שנולד לאברהם ושרה בזקנתם, "בנך יחידך אשר אהבת". זו אהבה אין סופית, ואכן זו הפעם הראשונה בתורה שכתובה המלה אהבה – "הכל הולך אחר הפתיחה". אם כן, בעצם, מה שהבעל שם טוב מלמד הוא שכל יהודי הוא כמו יצחק – כמו בן יחיד שנולד להורים לעת זקנה. ככה צריך להיות גם כן בתוך משפחה – זה יסוד של חינוך. אל כל ילד, כ"י, צריך להתייחס ולאהוב אותו כבן יחיד. צריך משפחה ברוכת ילדים, אבל יש משפחות שטועות לחשוב שאז אי אפשר להתייחס לכל ילד בשלמות – ויש משפחות שבגלל הטעות הזאת מצמצמים את המשפחה. האמת שיהודי הוא נושא הפכים, וככל שיש יותר ילדים כך יכול – כך צריך להיות – לפתח יחס אישי לכל אחד, כבן יחיד שנולד להורים לעת זקנה, כמו ה'. כל זה הקדמה לכך שראוי לעשות את הגימטריא של שמו של כל ילד עם הוריו בפני עצמו. בפרט בעת השמחה, יש להתבונן מה הילד הזה פועל על הוריו, מה מוסיף להם. קודם נחבר הבן והאב: יצחק אריה = 424 = משיח בן דוד. צריך לחבר גם את האמא (כמו שלמדנו אתמול, שמבחינה מסוימת הלידה והברית יותר שייכים לאמא מאשר לאבא) – יצחק אריה מרים = 714 = ג"פ רחל (ממוצע). כתוב שרחל, יותר מכל האמהות, מסמלת את כנסת ישראל – את כל עם ישראל – ולכן דווקא היא "מבכה על בניה", היא מעוררת רחמים שיתקיים "ושבו בנים לגבולם". היא כל נשמות ישראל, ולכן כשיעקב פגש ונשק אותה הוא בכה, כי ראה בה את כל עם ישראל שעתיד להוולד, עד ביאת משיח. זאת אומרת שכאשר מחברים את כל שלושת השמות זה רחל-רחל-רחל – אם זה רק הבן והאב יוצא משיח בן דוד (שבמרכבה הוא נכנס במקום רחל), אך אם זה האבא והאמא והבן זה ג"פ רחל. בסוףימי דוד הוא קורא למשיח – שיוצא מזרעו – "משיח אלהי יעקב", כי הקשר בין המשיח לבין עם ישראל זה כמו הזיווג של יעקב ורחל,הזיווג הכי מושלם ועם הכי הרבה אהבה בין הבעל ובין האשה. "יבעלוך בניך" זה זיווג, וביאת המשיח זה יחוד משיח בן דוד עם רחל. רחל (238) רומזת גם לארץ ישראל (832 – היפוך ספרות, רחל משתקפת בארץ ישראל).

כל זה לדרוש קצת את השמות – שאריה ומרים יזכו לגדל את יצחק ביחד לתורה לחופה ולמעשים טובים, באהבה כאהבה לבן יחיד.

יש ענין לקשר את הדברים לפרשת שבוע, "לחיות עם הזמן", כמו שכתוב בחסידות. ידוע שגם פרשת שבוע מתחלקת לשבעה חלקים, לפי העליות שעולים לתורה בשבת, והיום זה "ששי" של מטו"מ, שהתוכן שלו קשור לנחלת הארץ. אם דברנו שיצחק זה הקשר של עם ישראל לארץ ישראל, אז אתמול קראו על גבולת הארץ והיום קוראים על נחלת הארץ – החת"ת של היום מתחיל מכך שמשה רבינו ממנה יב אנשים, נשיאי שבטים, כדי לנחול את הארץ. כל אחד נוחל לשבטו את חלקו בארץ ישראל, ואחר כך הוא האפטרופוס לחלק את חלק שבטו לכל בני השבט. אחר כך, מה שממשיך ומסיים את "ששי", זה ציווי על בני ישראל לתת ללוים ערים מנחלת אחוזתם. שבט לוי לא נוחל בארץ, אין לו חלק ואחוזה – ה' הוא נחלתו – אז איפה הוא גר? איך הוא מתקיים? כאן יש ציווי לתת ללוים ערים לשבת. בסה"כ נותנים ללויים ארבעים ושמונה עיר – בממוצע כל שבט נותן ארבע ערים (אף כי בפועל לא התחלק בדיוק כך). מתוך ה-מח, שש ערים זה ערי מקלט, "ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר". יש בחז"ל ש-מח ערים אלו הם הם ה-מח נביאים שעמדו לעם ישראל. כתוב במסכת מגילה שבכל ההיסטוריה היו מח נביאים. כתוב בכוזרי שכאשר עם ישראל חוזר לארץ ומתחיל לדבר בלשון הקדש – הכל מתוך אמונה וקשר לתורה – אז סימן הקשר של העם והארץ הוא חידוש הנבואה. זה גם הסימן העיקרי של הגאולה על ידי משיח צדקנו. כל זמן שאנו לא בארצנו, כל זמן שאנו רווקים (בלי "יבעלוך בניך", "וארצך בעולה"), אין נבואה. כשחוזרים לארץ ומתייחדים איתה, והפחד סר ונעשה צחוק, חוזרת הנבואה לעם ישראל. שבט לוי כאן, אבל כולו בקדש, ה' הוא נחלתו, ולכן ה-מח ערים הם כנגד מח נביאים. חז"ל אומרים שזה גם כן כנגד ה-מח דברים שהתורה נקנית בהם, ככתוב בפרק "קנין תורה" בסוף אבות, עד הדבר האחרון –"האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", "הכל הולך אחר החיתום". זה קשור ללויים – "גאולת עולם תתנו ללוים", וזה עיקר סוד הגאולה. גם בגלות, אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד אמות של הלכה. מח ערים כנגד מח נביאים וכנגד מח דברים בהם התורה נקנית.

נעמוד על דבר אחד, שקשור גם ליצחק: סביב הערים צריך לתת מגרש ללוים – בתחלה כתוב מגרש "אלף אמה סביב", אבל בפסוק הבא כתוב "אלפים באמה". חוץ מזה שסותר – אלף או אלפים, שזה דיוק שחז"ל מדייקים – צריך להבין את הלשון "אלפים באמה" (החוזרת ארבע פעמים, ועל זה חז"ל לא שואלים). הרמז ש"אלפים באמה" עולה יצחק, וד"פ "אלפים באמה" עולה ארץ ישראל. אמרנו שיצחק זה ר"ת של ארבע שמות א"י, אבל יותר מזה – ד"פ יצחק עולה בדיוק ארץ ישראל (היפוך ספרות של רחל, כנ"ל). אין פסוק בתורה עם ארבע פעמים יצחק, אבל אצלנו בפרשה המקום היחיד שרמוז ד"פ יצחק בגימטריא – ד"פ "אלפים באמה". את הסתירה של "אלף אמה" ו"אלפים באמה" מתרצים חז"ל בכך שיש שתי בחינות – אלף אמה פנוי, לנוי, ועוד שטח של שדות ופרדסים. כתוב שאם יש מקום פנוי זה בשבי ללטייל, בשביל להנות מהעיר – היפי והנוי של העיר זה מגרש ריק. חוץ מזה, אם כי שהלויים מקבלים מתנות מעם ישראל – שהאוכל מזומן להם – אבל, כמו שמסבירים האחרונים, הם מקבלים רק אוכל כמו שימורים, וכדי שיהיה להם אוכל חי, שזה עתה נתלש, יש להם עוד שטח מחוץ למגרש הפנוי (שכאן בפרשה גם נקרא מגרש, אבל במקום אחר נקרא שדה), בו נוטעים אילנות וזורעים זרעים, וזה בשביל שיהיה להם גם אוכל חי. כמה שטח לשדות? כאן יש מחלוקת בין רש"י, הפשטן, לבין הרמב"ם, פוסק ההלכה. לפי רש"י אלף אמה למגרש ואלף אמה לשדות ואילנות, אבל הרמב"ם כותב שיש אלף אמה מגרש ("אלף אמה") ונוסף על כך "אלפים באמה" שדה. זה מחלוקת עם הרבה השלכות, עכ"פ יש שלוש בחינות – עיר, מגרש, שדה. יש פסוק הכולל כל הבחינות – "ושדה מגרש עריהם לא ימכר". יש דין שאסור לקחת מהחלק הפנוי ולעשותו עיר, ולא מהעיר מגרש, לא מהמגרש שדה ולא מהשדה מגרש – זו איזה מין גזירת הכתוב של "תכנון ערים", הלכה מאד מענינת למתכנני מדינה ואקולוגים למיניהם. צריך להיות בדיוק כמו שהתורה מדריכה – עיר בתוך, מגרש, ושדה (ורק מחלוקת מה גודל השדה).

כל זה מדובר על מח ערי הלויים. חז"ל בסוף מסכת ערכין, וכך פוסק הרמב"ם בסוף סדר הזרעים – סוף הלכות שמיטה ויובל, פי"ג (סיום שבעת הספרים הראשונים של הרמב"ם, שם שכותב שכל יהודי יכול להיות לוי, אף שביולוגית לא לוי, ואם מחליט להקדיש את החיים לעבודת ה', ומתקדש בקדושת הלוים להיות כולך לה', ה' ידאג לפרנסתך כפי שדואג ללויים. ההלכות שתיכף לסיום זה הוא הענין של ערי הלויים, עיר-שדה-מגרש וכו', ואחר כך הרמב"ם מוסיף) שהוא הדין לכל ערי ישראל – כך ראוי לכל עיר בארץ ישראל, גם כאן בכפר חב"ד צריך להיות עיר ומגרש ושדה, ואסור שהועד פתאום יחליט לבנות שיכון חדש בתוך מקום הנוי (תיכף נראה אם זו בדיוק ההלכה). רוב המפרשים לא יודעים מאיפה לומדים זאת, ואומרים שזה כנראה דין דרבנן – התורה הקפידה רק בערי הלויים, אבל חז"ל למדו מכך מה זה תכנון עירוני מעולה. תיכף נסביר שהתכנון הזה הוא משהו נפשי – לתכנן עיר זה גם משהו שנוגע לנפש. למדו שיש תכנון אידיאלי – עיר בתוך, אלף אמה מגרש, ועוד אלף או אלפים אמה של שדה, כרמים ופרדסים – ולכן כדאי שכך יהיה בכל ערי ישראל. זו דוגמה של מסקנה של חז"ל, של הלכה מדרבנן, וזה ראוי לגבי הכל. האם יש נפק"מ בין ערי הלוים בהם זה מדאורייתא לבין שאר הערים שזה מדרבנן? זו המחלוקת האחרונה במסכת ערכין, בין חכמים לרבי אליעזר. לרבי ערי הלוים כולם סבורים שאין עושים עיר מגרש ולא מגרש עיר, ולא מגרש שדה ולא שדה מגרש, אבל לגבי שאר הערים יש מחלוקת – לפי חכמים (וכן הלכה) הדין זהה, אבל לפי רבי אליעזר בערי ישראל אסור לעשות עיר מגרש אבל כן מגרש עיר, לא מגרש שדה, אבל כן שדה מגרש. לפי רבי אליעזר אסור להחריב ביתים בשביל לעשות פארק, אבל לבנות שיכון חדש על חשבון המגרש – אם צריך – זה מותר.  הפלא הוא לגבי המגרש והשדה – השדה יותר רחוק מהעיר, אבל יש לו תכלית, שיהיה אוכל חי, ואילו המגרש הוא רק לכיף. הייתי חושב שהשדה יותר חשוב, אבל רבי אליעזר ממשיך את דעתו ואומר שמותר להרחיב המגרש על חשבון השדה, ולא ההיפך. כך לפי הגירסא שלנו במשנה, אבל יש אחרונים שזה מאד קשה להם, עד שאפילו הופכים קצת את הגירסא בשביל שיצא הפוך – זה לא מקובל בכלל, כי זו הגירסא. לפי סברת רבי אליעזר כל מה שיותר פנימי הוא יותר חשוב – אם הנוי פנימי מהשדה סימן שהוא יותר פנימי מהחיוני. זה לא הלכה, כי לא פוסקים כרבי אליעזר, אבל בכל אופן אפשר ללמוד מרבי אליעזר מה יותר חשוב – בכך אין מחלוקת. שואלים איך מותר להוסיף על ירושלים – עם כל התיאור של חז"ל בסדר העבודה – ואפשר לומר שבשביל לשבור את הסטטוס-קוו צריך לעשות את כל המעשים המיוחדים (שבודאי לא שייך לעשות בנוגע לעיר אחרת). יוצא שהנוי יותר חשוב מהישוב של השדות. רש"י נותן מילה אחת לכל חלק – ישוב, נוי, ישוב. העיר היא ישוב, וגם השדות הם ישוב – כי כל מה שבשביל חיים הוא ישוב ארץ ישראל. אם מישהו פוגע באחד מהשלושה האלה זה נקרא להחריב אותו – כך לשון חז"ל שרש"י מביא – שייך לשבועות אלו של בין המיצרים. אם הוא פוגע בעיר – מחריב את הישוב, את ישוב ארץ ישראל. אם הוא פוגע בשדה – גם מחריב ישוב ארץ ישראל. אבל מי שפוגע במגרש – שהוא מקום פנוי – הוא מחריב את הנוי. הכל זה להחריב – יש חורבן הישוב ויש חורבן הנוי. רואים פלא, כמה עיקר החידוש כאן זה הנוי – אלף אמה מקיר העיר.

נאמר את הווארט בקיצור: מה יש בתוך העיר? בתוך העיר יש גם כן חלקים שונים. בדרך כלל, כתוב בחז"ל, יש בתוך העיר שלוש דרגות – בית, חצר, מבוי. המבוי הוא שימושי בשביל לעבור ממקום למקום, חצר היא יחסית מקום פנוי כמו המגרש (גם בשביל הבהמות, גם על מגרש העיר כתוב "לבהמתם"), והבית זה עיקר הישוב. [אנו כבר אחרי חצות לקראת שבת – הלשון של רש"י שהתמונה האידיאלית של א"י זה ישוב-נוי-ישוב (ר"ת יין) עולה שבת (לפי רש"י הכל זה תחום שבת)]. עיר-נוי-שדה מכוון בתוך העיר כנגד בית-חצר-מבוא. בתוך הבית זה אבא-אמא-ילדים –"אין אשה אלא ליפי" – ובתוך האיש בעצמו זה מחשבה-דיבור-מעשה (דיבור זה תוספת יוקר, אפשר להסתדר רק עם מחשבה ומעשה, כפי שנתבאר בדבר מלכות פינחס – הדיבור זה האשה שבאיש, "אין אשה אלא ליפי"). גם בתוך המחשבה צריך להיות הכל – מושכל-מורגש-מוטבע, עיקר כחות הנפש. רק בתוך המושכל צריך להיות הכל – ואחר כך מתפשט – שזה ענג כפול-משולש-מרובע. למעלה מהכל – ענג פשוט. זה בקיצור – בהתבוננות זו סך הכל יש שבע חלוקות ו-19 פרטים (שזה סוד העיבור – ז ו-יט). ז – עיר-מגרש-שדה, בית-חצר-מבוא, איש-אשה-בנים, מחשבה-דבור-מעשה, מושכל-מורגש-מוטבע, שיר כפול-משולש-מרובע (המפשטים אח"כ במושכל-מורגש-מוטבע), שיר פשוט. מתחלק ל-א למעלה מ-חי – כל אחת משש המדרגות מתחלקת לשלוש, ולמעלה מכך יש אחד.

עיקר החידוש, ובכך נסיים, זה החידוש של הנוי – שמרבי אליעזר נלמד, גם אליבא דחכמים, שהנוי חשוב מהישוב של השדה. עוד ביטויים לכך – טוב-ערב-מועיל, העיר זה הטוב, המגרש זה הערב והשדה זה המועיל. מה שיוצא, שלא כהו"א שהמועיל חשוב מהערב, והישוב של השדה חשוב מנוי של המגרש, אלא אדרבה, שנוי המגרש חשוב מהמועיל של השדה. יש לכך המון השלכות, ואכמ"ל, וזה קשור לחת"ת של היום ולשם הרך הנימול לשמונה (רומז ליצחק במיוחד, עולה ח"פ הוי' והוא הראשון שנימול לשמונה). ה' יעזור שנזכה לביאת גואל צדק שיתכנן לנו את כל הערים – "עיר וקדיש מן שמיא נחת". עיר זה מלאך ועיר זה ערנות – "אני ישנה ולבי ער", וצריך לדעת איך להתעורר ולהדמות לעיר, בסוד עיר-מגרש-שדה (ר"ת שמע וס"ת שרה – "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" – שנשמע בכל שרה, ושמתקשרים אליה יודעים שהיא האמצע, היא הנוי, והיא החשובה).