סיפורים מהווי תיכון יעלת חן

ד. סיפורים ושאלות מהווי תיכון יעלת חן

רציתן לדבר על מה שקורה במקום היחיד שיש בעולם? להאמין במקום אומר שאין עולם חוץ מאותו מקום, יש רק תיכון יעלת חן – אין משהו אחר.

גאות יחידה בלי זלזול באחרים

מורה: רצינו לספר כמה סיפורים ומתוך כך עולות כמה שאלות. היה לנו שבוע שעבר טיול, ובסופו היתה איזה פשלה ודיונים, ובנות קצת התלוננו או משהו כזה, המדריכה והמע"רית שהיו אתנו – שתים שלוו – התחילו לספר כמה הן מתפעלות, התפעלו משירי הקדש שהבנות בעצמן שרו בהתוועדות, לא רצו לקנות במקום שאינו עבודה עברית וכו'. שאלו איך עושים ודברנו על שיטת החינוך והתורה – הן בסוף לקחו מייל של איתיאל.

הרב: איפה היה הטיול?

מורה: מהכרמל למירון וכו', בצפון. זה היה סיפור אחד שגם אני וגם הבנות הרגשנו שמתפעלים מאתנו. הזכרנו במהלך השנה גאות יחידה, והיו הרבה דיונים, ועדיין יש שאלות מתי טוב ומתי לא טוב. אחת הבנות הגיבה כשספרתי מה המדריכה והמע"רית אמרו, שנכון שלכל אחד יש את הדרך שלו והצדיק שלו, אבל באמת שלנו הכי מכוונת – זו היתה ההרגשה... למרות שכל הנושא של גאות יחידה עדיין עם הרבה דיונים וויכוחים. גאות יחידה להיות יהודי – ודאי, בלי ספק – אבל לגבי גישות אחרות של עבודת ה' וכו' קצת יותר קשה להבין.

אולי עוד סיפור שקשור לזה: לקראת ימי ההכרות עשינו מגנטים של אמונה ובטחון – פרסומת כזו ליעלת חן – והגרפיקאית עשתה באמונה שני שלטים, שאיני יודע לאן לפנות, והמציאה שני שמות של מקומות לימוד. תיכון "בינה יתרה" ואולפנת "דעתן קלה". הבנות לא הסכימו לפרסם את המגנט, כי נשמע כזלזול באולפנא.

הרב: זה טוב.

"בידי מי מפתח הגאולה?" – מה אפשר לעשות?

מורה: התחלנו ללמוד את "בידי מי מפתח הגאולה", שהרב אמר באחד השיעורים. הבנות הרגישו – לא שח"ו הלימוד לא חשוב, אלא מתוך אכפתיות ממה שלומדים – אזלת יד, מה עושים?! יודעים להפיץ חסידות, ויש אוירה בתיכון שהקמת המוסד הוא חלק מהשליחות כקבוצה, אבל רוצים לעשות משהו – מי שהולכת לגבעות או מפגינה מרגישה שעושה משהו, וגם כאן הבנות רוצות להרגיש שעושים. אחת הבנות ספרה שבתחלת השנה לא היה לה טוב, רצתה לעזוב, הרגישה שהמקום חרדי מדי בשבילה. כעת ב"ה מאד טוב לה – מרגישה שמקיימת תורה ומצוות, אבל מה עושה בשביל ה'? רוצים להרגיש יותר, שעושים משהו. זו גם שאלה.

לא יודעת כמה להמשיך, שיהיה זמן לתשובות.

הרב: העיקר הסיפורים או התשובות? מבחינתי הסיפורים – אין פה שאלות... הכל סיפורים טובים.

מורה: בקשנו מהבנות לדבר בימי הכרות. הן ספרו – משהו שהיה מאחורי הקלעים, לא ידעתי – שהטיול הראשון שהיה אמור להיות התבטל, בגלל כל הבעיות עם האישורים. הבנות הגיעו למקום המפגש עם התיקים והודיעו שהתבטל. הבנות שמחו, ולא ידעתי שאחת הבנות אמרה שלומדים אמונה ובטחון – בואו נתרגל. קודם כל נלך להתפלל, לנקות את הראש, ואז יהיה רעיון מה לעשות. בסוף עלה עוד קודם רעיון של טיול אחה"צ.

הרב: מצוין. זו התשובה.

מורה: בשיעור הקודם הרב דבר על פנים בפנים מול אחור באחור. בחזור התחילו דיונים אם לומדים למבחן או לשמה – רוצים יותר חסידות וכו'. מצד שני העירו שיש יותר משמעת בשיעורים שיש גם מבחנים וכו'. איך מחזיקים בשחיקה של היום יום? הבנות יודעות מה עיקר, ועדיין שאלה.

הרב: קשור למה שדברנו כעת – אמונה בעצמך. ככל שיש אמונה בעצמך לא צריך מבחנים, עושה את ה"לשמה" – אמונה בעצמך עושה שכל מה שתעשי יהיה "לשמה", בשביל זה, ולא בשביל משהו אחר.

מורה: מבקשים שהרב יכוון יותר על "בידי מי מפתח הגאולה", מה אפשר לעשות?

הרב: צריך קודם כל לעשות דברים שיש סיכוי שיועילו – לא דופקים את הראש בקיר, זה לא נקרא לעשות. הרבה דברים שכאילו עושים – הרגשה שאני עושה משהו – מתוך נסיון לא הכי מועילים, כמו סוגים שונים של הפגנות. ישוב הארץ הוא ודאי דבר טוב – אבל או ללמוד תורה או ללכת להקים גבעה. לא מתאים לגיל עכשיו. יכול להיות יום אחד שנוטעים עצים באיזה מקום, או משהו אחר, אבל לא שייך ככלל – כעת לא הזמן לבנות בית. עוד מעט תבנו בתים, עוד כמה שנים, כל בת תבנה את הבית שלה. באמת צריך לתת את הדעת, לא שאלה פשוטה. כמו שאת שואלת גם אני שואל – כל אחד שואל מה אני יכול לעשות, לא דבר פשוט. בסוף כולנו מתוסכלים שלא עושים מספיק. "בידי מי מפתח הגאולה?", בידינו, צריך לעשות משהו, אבל בכלל לא פשוט. המציאות מעמידה התנגדות מסוימת. את לומדת – אם את יכולה להשפיע על עוד חברה. מצד אחד אמרנו שמי שעצמי לא צריך אף אחד, מצד שני צריך להשפיע. לגבי בית הספר – צריך למשוך עוד בנות לכאן. את יכולה להביא עוד כמה בנות? [משתדלת.] את לא מבינה שיותר חשוב מהפגנה או משהו אחר?

תלמידה: חוץ ממקומות לימוד, תיכון וכיו"ב, יש עוד משהו בחיים? להקים עוד תנועות, כמו "באתי לגני"?

הרב: בסדר, צריך שיהיו חומרים לחלק. הרבי אמר לטכס עצה – לטכס עצה איך משפיעים על הצבור. הספור הראשון ששמענו עכשיו, התפעלות המדריכה והמע"רית, זו פעולה חשובה מאלף הפגנות – שאנשים לא הכי קרובים לעת עתה ראו משהו חדש, התפעלו ממשהו שלא הכירו, זה דבר גדול.

תלמידה: העיקר בשבילנו הוא הפצות?

הרב: צריך להפיץ בחכמה, בשמחה, בנחישות – שאני רוצה לקדם את הגאולה. צריך להתפלל, ללכת להתפלל ואחר כך לעשות משהו. יש פתגם ב"היום יום" – מי בעטו, מי בנאומו, מי בממונו. מקדמים דברים לפי הכשרון של כל אחד. יש אחד שהכשרון שלו הוא לכתוב. קודם צריך שיהיה ברור בראש מה רוצים – אם את יכולה לכתוב, תכתבי זאת; אם את יכולה לנאום – תנאמי. לשם כך יש לנו מגמה של "כן בנות צלפחד דוברות" – גם תובעות את שלמות ארץ ישראל בפה, וגם יודעות להביע באופן המתקבל לצבור. את יכולה יותר ממני – בנות יכולות, עוד יותר מהבנים, להעביר לצבור מסרים באופן המתקבל. אם את ואת ואת – כל הבנות יחד – אומרות, כמשיחות לפי תומן, לאיש תקשורת או משהו, שאנחנו מאמינות שהפתרון הוא סיפוח שטחים, שכל שטחי ארץ ישראל יהיו שייכים לעם ישראל במוצהר. כזה משפט שאת אומרת יותר משפיע מכך שאני אומר אותו או אכתוב אותו. קודם אמרנו שלא צריך לעשות בלאגנים, רעש, אבל זה יכול לעשות רעש טוב – הרבה רעש. משפט אחד פשוט, מסר פשוט שיוצא מבנות שמתחנכות על טהרת הקדש, במיוחד כאשר בא ממקור חרדי – זהו כבר חידוש מופלא. הרי חרדים לא חושבים על הדברים האלה. כאן המקום גם מזוהה כחרדי וגם עם מסר מאד ברור של שלמות הארץ וכיו"ב – מאד משפיע.

מורה: יש איזה ספר או מקור שדווקא ממנו ננסה?

הרב: משתדלים להכין חומרים. בתנועה עובדים, מקוה שיהיו דברים. חוץ החומרים של תנועות הנוער, גם לחלק חומרים מטעם התנועה. אבל היום דברנו על להיות 'עצמי'. אמונה היא גם התעצמות עם רעיון – צריך להתעצם עם הרעיון ואחר כך תשמיעי אותו. או בכתב, או בדבור, או שאם יהיה לך המון כסף אפשר לממן – כל אחד עם מה שה' נותן לו.

תלמידה: בענין של ישוב הארץ הרב ממליץ שנלך עם דרך חיים, עם גל עיני?

הרב: שוב, מה שישוב הארץ הוא ערך עליון לבת חרדית – זהו חידוש.

תלמידה: עם התנועה?

הרב: טוב.

מורה: יש כאלה שיש להם בעיה עם התנועה.

הרב: לא אמרתי דווקא עם התנועה. אמרתי שהתנועה מכינה חומרים, ואם החומרים טובים אפשר להפיץ אותם גם באופן עצמאי, בלי להצהיר שאני שייכת לתנועה (למי שיש לה בעיה עם השתייכות לתנועה).

הזדהות עם הכללים

מורה: עוד סיפור. בדרך חזור מהטיול כמה בנות התחילו לשיר שיר שאינו ניגון. אחת הבנות העירה להן שבתיכון אנחנו מנגנות רק ניגונים והן מיד השתתקו. בת אחרת אמרה למישהי ששרה – את רואה מה שדברנו בכתה (אחר כך הסבירו שדברו שקשה לעמוד בכלל הזה, ואותה בת אמרה שלא קשה) והבת אמרה: שרתי, אבל כשהעירו לי הפסקתי.

עוד: הרב אמר לנו ללמוד את הניגון של רחמים רבים. היה קשה ללמוד מהפסנתר, ולמדנו במשך המון ימים. היה פעם שבת הביאה הקלטה של הרב שר "שתי גדות לירדן" – ישבו וניסו להקשיב להקלטה השקטה. נזכרתי, עשה לנו שמחה, שבחופש הרב אפי דבר עם המורות ואחת הנקודות שעלו שהיינו רוצים שכאשר מנגנים ניגון כולם ינגנו, ולא ירגישו שלא נח לנגן. הרב אפי קרא לזה ערנסקייט. הרגשתי שהיה רגע כזה.

סיפור אחרון על הכללים: הבנות מרגישות מאד שותפות ואכפת להן מהתיכון, כל כך מזוהות, שגם כאשר מדברים על כללים – דבר פחות חשוב, לא לאחר, לבוא עם תלבושת (למרות שיש בעיה עם התלבושות) – הן מקבלות. אחת הבנות אמרה שמכתה א' מנסים לשכנע אותה שלימודים חשובים, ולא משתכנעת, והשנה מרגישה לראשונה שכן חשוב לה.

הרב: ברוך ה'.

מורה: אחת הבנות רצתה להשתחרר ביום אחד, שבסופו היתה חזרה של איתיאל. אמרתי לה שחבל, והיא הסכימה שחבל אבל סכמנו שכן תשתחרר. בסוף היום ישבה בחזרה, והיא אמרה ששכחה להשתחרר.

הרב: מחיל אל חיל. נכנס אדר, שתהיה הרבה שמחה – שמחה של "ופרצת", "מרבין".