"זה אל זה"

אור ל-כ"ז תמוז תשפ"ב – כפ"ח

זיהוי ה' וזהות עצמית מתוקנת; התוועדות ז"ך תמוז (ח"א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

פרשת מסעי מסכמת את הליכת ישראל במדבר במגמה להגיע לארץ ישראל וגם מפרטת את גבולות הארץ אשר יפלו לבני ישראל לנחלה. מב מסעות ישראל במדבר הם מב המסעות שעובר כל יהודי בחייו וחבל הארץ לו הוא זוכה הוא הגורל שלו – נקודת נשמתו העמוקה ביותר, תכלית כל מסעות חייו. השיעור שלפנינו נוגע בנקודת הגורל הפלאית הזו ובמשמעות המיוחדת שלה בעבודת האדם בכלל ובעבודה המיוחדת של ארץ ישראל בפרט.

פרק א עושה הכרות עם מושג הגורל, תוך השאלה מדוע אמר רבן יוחנן בן זכאי "איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי" וכיצד אדמו"ר הזקן אמר שהוא דווקא כן יודע... פרק ב מעמיק בכך שלצד עבודת "דע את אלהי אביך", יש ליהודי גם עבודת 'דע את עצמך' – ידיעה עצמית כזו שבעצם כוללת את "ידיעת עצמו" של ה' בנקודה הפנימית ביותר שבלב. מדרגה זו היא כח ה"בלי גבול בתוך גבול" שמאפיין רבי אמתי. פרק ג מסביר שמדרגה זו היא-היא היעוד של ארץ ישראל, בה זוכים להתלבשות המודעות האלקית בתוך המודעות העצמית (שילוב היוצא מודעות טבעית), ובעיקר מגלה לנו את הסוד כיצד להגיע לכך – חיים של מסירות נפש, של 'מרגל' הפועל למען הקב"ה בתוך המציאות.

א. המסע אל הגורל

מזל טוב מזל טוב לכל בעלי השמחה. שיהיה מזל טוב, העיקר להתגבר בהרבה פעילות – להביא משיח.

נגנו "לכתחילה אריבער".

הגורל הנעלם

בפרשת השבוע קוראים "זאת הארץ אשר תפֹל לכם בנחלה ארץ כנען לגבֻלֹתיה[ב]"[ג], פסוק של שלמות הארץ – פסוק שיש עליו מאמר של הרבי[ד]. רש"י כותב ש"תפֹל" הוא מלשון נפילת גורל, כמו בפורים – "הפיל פור הוא הגורל"[ה]. גורל הוא דבר שלמעלה מטעם ודעת לגמרי[ו] – אדם לא יודע מה הגורל שלו. רק ממש בסוף חייו, ברגע האחרון, אם הוא זוכה – הוא יכול להרגיש מה היה הגורל שלו כל החיים, מה היה התפקיד שלו. אפילו הגדול שבגדולים, מורנו הבעל שם טוב, אמר שעוד סוף ימיו ממש הוא לא ידע בשביל מה הוא נברא – מה הענין שלו, מה התפקיד שלו – כי זה הגורל שלו, והגורל הוא לגמרי למעלה מההשגה.

איפה עוד מופיע הגורל בתורה חוץ מחלוקת הארץ? ביום כיפור, בו יש "גורל אחד להוי' וגורל אחד לעזאזל"[ז]. דימוי שני הגורלות מתקשר מאד יפה לפתיחת המאמר של הרבי, שכדי להבין מהו הגורל של כל אחד צריך להתבונן במאמר רבן יוחנן בן זכאי – בסוף ימיו, לקראת פטירתו – "איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי"[ח]. הגורל הוא או לה' או לעזאזל – שתי דרכים. שתי הדרכים מופיעות בסוף הפרק הראשון בתהלים של "נעים זמִרות ישראל"[ט], "כי יודע הוי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד"[י] – "דרך צדיקים" היא הגורל לה' ו"דרך רשעים" הגורל לעזאזל, ורבן יוחנן בן זכאי הוא לא יודע לאיפה הוא שייך.

"איני יודע" – אבל אני יודע...

כל המאמר כאן הוא בעצם להסביר את הפלא שיש במשפט הזה: איך יכול להיות שריב"ז לא יודע?! הוא חסיד מופלג, כותב הרבי, ולמדן מופלג ולא הולך ד אמות בלי תורה ותפילין וכו'[יא], "לא הניח דבר גדול ודבר קטן... דבר גדול מעשה מרכבה, דבר קטן הויות דאביי ורבא"[יב], מעשה מרכבה והויות דאביי ורבא, הוא נשיא בישראל – איך הוא יכול לומר שלא יודע באיזו דרך מוליכין אותו?!

הווארט בחסידות, מאדמו"ר הזקן עצמו[יג], ש"איני יודע" היינו שהדרך לעתיד לבוא של כל אחד ואחד לא נקבעת לפי הגלוי אצלו, הכוחות הגלויים שבנפש וגם המעשים הגלויים שהוא עשה בחיים – אלא לפי שרש הנשמה הנעלם, שהפעולות הגלויות לא משפיעות עליו. יכול להיות צדיק גמור במעשיו שעדיין בספק לאן הוא שייך. הרבי מקאמרנא, שהיה צדיק מופלג, אמר שעד גיל 40 לא ידע אם שייך לה' או לסטרא-אחרא ר"ל. כיו"ב יש כל מיני משפטים של עוד צדיקים גדולים שהסתפקו לגבי עצמם[יד] – הכל לפי המשפט הזה של ריב"ז.

דרך אגב, יש ווארט מקובל מאדמו"ר הזקן שריב"ז לא ידע – אבל הוא כן יודע[טו]! גם את זה צריך להבין. קודם כל צריך להבין את פלא האי-ודאות של ריב"ז לגבי הגורל של עצמו, ואחר כך צריך גם להבין את הווארט של אדמו"ר הזקן שאומר ש'אני כן יודע' – צריך להיות עוד יותר פלא, פלאי פלאים.

מסעות הנשמה אל הגורל הטוב

שוב, הגורל הוא שרש הנשמה. הגורל של כל אחד בארץ ישראל שייך לשרש נשמתו – חבל הארץ שנופל למישהו בגורל הוא גם חבל ההתקשרות שלו לקב"ה, הצינור המיוחד של של שרש נשמתו, "יעקב חבל נחלתו"[טז] (לכן רק בארץ ישראל יש לאו מיוחד על הסגת גבול[יז], הפוגעת בזיקה הכי עצמית של נשמת היהודי לקב"ה)[יח].

בפרשת השבוע יש מב מסעות עד שמגיעים לארץ ישראל ומחלקים אותה לפי גורל. אחד המסעות הוא "ויסעו ממרה ויבֹאו אילִמה"[יט], והמגיד ממעזריטש מסביר[כ] ש"אילמה" – אותיות אלהים, מדת הדין – היינו א-לי מה. אני יכול לזהות ולהכיר את א-לי, אבל לא יכול להשיג אותו בשכל – הוא בחינת מה (", אין אלקי שאי אפשר להשיג. זו בחינת הגורל, מדרגה שכל כך למעלה מטעם, אליה מגיעים מתוך מרירות החיים – "ויסעו ממרה". ב-מב המסעות של החיים יש הרבה מרירות, ודווקא מתוך כל מה שאדם עובר בחיים הוא מגיע אל הגורל, לבחינת "אילמה", "אני אמרתי אלהים אתם"[כא].

הבעל שם טוב מסביר[כב] שכל אחד ואחד צריך לעבור בחיים מב מסעות. הוא מספר[כג] על מב המסעות שלו, שאחד מהם הוא הנסיעה שלו לפה, לארץ ישראל – מסע כפשוטו ממש. הוא לא הצליח, הספינה נשברה והוא מצא את עצמו באי בודד, בסילוק המוחין – ואז הופיע לו רבו ומורו, אחיה השילוני, והסביר לו באיזה מסע מבין מב המסעות הוא נמצא כרגע, מהו הענין ומהו התיקון, ואיך שבעצם בסופו של דבר כל המסעות הם בדרך אל היעד. יש מקומות שקרו בהם דברים מאד לא טובים, כמו רתמה בה היה חטא המרגלים, שכפרו בטובת ה' והוציאו דבה רעה על ארץ ישראל – כלומר, על הגורל של כל אחד ואחד. אבל אפילו הנפילה הזו היא "ירידה צורך עליה"[כד] והכל מסע בדרך לארץ ישראל, ארץ נושבת, הדרך לתכלית העולם הבא בעולם הזה, שהיא היעוד שלנו, כמו שעוד נסביר.

כמו שהזכרנו, כל הענין של הגורל קשור גם לפורים, "פור הוא הגורל", בו כתוב "ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹן ויקר"[כה]. זהו סוד הגורל של כל יהודי – הגורל שבסוף יהיה טוב, "לא ידח ממנו נדח"[כו]. כשרבן יוחנן בן זכאי אומר "איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי" – הכוונה "אותי" בגלגול הזה, אבל בסוף ודאי יהיה טוב. אין ספק לגבי הגלגול הרחוק, אלא רק לגבי הגלגול הקרוב, המידי. אפילו אם היהודי מגיע למצב של "נפלה לא תוסיף קום"[כז], שנפל לגמרי, מה שנקרא 'על הפנים' לחלוטין, ואין לו שום כח ושום סיכוי בעולם להרים את עצמו – גם אז "אין שום יאוש בעולם כלל"[כח], 'אין אבוד'[כט], ה' יקים אותו, ה' יקים את "סֻכת דויד הנֹפלת"[ל]. סוכת דוד, המלכות, יכולה ליפול למצב שאין לה שום כח להתרומם, להרים את עצמה. אז צריך להכנס הקב"ה, "למעני למעני אעשה"[לא] – גם ב"דור שכולו חייב" יבוא משיח[לב], אבל איך? "למעני למעני אעשה". בסוף יהיה טוב, זה ברור, בסוף בסוף – "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".

ב. "זה אל זה" – "דע את אלהי אביך" ו'דע את עצמך'

מטות-מסעי – "זה אל זה"

דברנו בשבת[לג] על הקשר ההדוק בין הפרשות מטות-מסעי, המחוברות ברוב השנים (ואפילו השנה, שבארץ הפרשות נפרדות, בחו"ל הן מחוברות). יש תופעה מופלאה של קשר בין הפסוק הראשון של שתי הפרשות:

הפסוק הראשון של מטות הוא "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה הוי'"[לד], הפסוק המובהק של "משה נתנבא ב'זה'"[לה], והפסוק הראשון של מסעי הוא "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאֹתם ביד משה ואהרן"[לו]. לכאורה, אלה שני פסוקים שונים לחלוטין, בלי קשר, אבל כשעושים חשבון רואים שהם שוים במספר האותיות שלהם, 48, והפלא הגדול הוא ששניהם שוים בדיוק אותו מספר, 3324. שויון של שני פסוקים בתחלת שתי פרשיות רצופות הוא תופעה יוצאת דופן לגמרי – רואים שיש ביניהם איזה שויון, איזה קשר פנימי.

הבסיס של הקשר כולו על יסוד המלה "זה", סוד "זה הדבר אשר צוה הוי'", כנ"ל: 3324 הוא כפולת "זה" – 277 (זרע, זכרֹן) פעמים "זה". גם מספר האותיות בכל פסוק, 48, הוא ד"פ "זה" (שהוא-הוא החיבור של המלים "זה" ו"אלה" – צורת הרבים של "זה" – שבשני הפסוקים). אם כן, יחס שני הפסוקים, ובעצם שתי הפרשיות, הוא "וקרא זה אל זה"[לז] – בקריאת התורה בשתי הפרשיות קוראים-מחברים שתי מדרגות של "זה", נבואת משה רבינו.

מספר האותיות, 48, הוא חיל, כך שהיחס בין שתי הפרשיות הוא "ילכו מחיל אל חיל"[לח], הפסוק ממנו לומדים ש"תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא"[לט]. ביום הולדת, וכל אירוע חשוב בחיים, צריך לברך ש"ילכו מחיל אל חיל" – צריך להתקדם בחיים. האדם, בניגוד למלאכים, נקרא "מהלך" – "ונתתי לך מהלכים בין העֹמדים האלה"[מ]. כח ההליכה בא ממתנת השבת שניתנה לישראל ("אתם קרויים אדם"[מא]), כאשר יום השבת מקבל מימות החול שקדמו לו ומשפיע לימות החול הבאים, "מחיל אל חיל". ההליכה מחיל אל חיל היא המהות של פרשת מסעי עם מב המסעות שבה, הליכה של אנשי-חיל – "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאֹתם". כמו שעוד נרחיב, רבי אייזיק מהומיל מסביר[מב] ש"לצבאֹתם" אומר שבכל מסע עם ישראל נהיה יותר ויותר צבא, עד שמגיעים לארץ ישראל, תכלית הצבא[מג]. כל ההליכה "מחיל אל חיל" היא כדי לזכות ל"יראה אל אלהים [אותיות 'אילִמה'] בציון" – לגילוי של "כדרך שבא לראות כך בא ליראות"[מד] שיש בנקודה הפנימית של ציון, בבית המקדש, עליו אנו חושבים בימים האלה.

"זה" במח ו"זה" בלב

מה הן שתי הבחינות של "זה"? ה"זה" של משה רבינו מתייחס לגורל, לאין, ל"מה", למדרגה הבלתי נתפסת שהזכרנו[מה]. כל "זה" הוא זיהוי של מה שבדרך כלל לא נתפס. אבל יש שתי מדרגות של זיהוי – יש "זה" במח ו"זה" בלב (ה"זה" של המח הוא "זאת התורה"[מו] וה"זה" של הלב הוא "זאת הארץ"[מז] – הפסוק שלנו – כידוע[מח] ש'הארץ' באידיש הוא לב). אפשר לזהות-לחוות את האין בשכל שלי – אין השגה, אבל יש תחושה. שכל הוא לא רק השגה והבנה, אלא גם הסתכלות. יש הסתכלות בשכל, ובה "כשם שבא לראות כך בא ליראות". בבית המקדש אני כביכול מצביע, כמו בקריעת ים סוף, ואומר "זה אלי"[מט]. על "זה אלי ואנוהו"[נ] מתרגם אונקלוס "ואבני ליה מקדשא" (לשון נוה) – תכלית בית המקדש היא להצביע על ה' ולומר "זה אלי". אבל יש משהו עוד יותר עמוק, ה"זה" שבלב, שנקרא "עין השכל שבלב". זהו ביטוי בזהר, שמוסבר בחסידות, שאומר רשב"י למשה רבינו, רעיא מהימנא – משה רבינו לא יודע שיש לו את המדרגה הזו, היא לא במודע שלו. רעיא מהימנא מצטער שה' אמר לו "וראית את אחורי ופני לא יראו"[נא] ורבי שמעון מנחם אותו שלמרות שכך היה בגלוי, "אבל בעין השכל דלבך את חזי בכלא"[נב] – בראיה המודעת לא ראית את הפנים של ה', אבל בראיה לא-מודעת, בגורל שלך, בעין השכל שבלב שלך, ראית הכל.

מה פירוש? על דרך דברי הרמב"ם[נג] שהקב"ה בידיעת עצמו יודע את כל הנבראים. לפני שבועות למדנו באריכות[נד] את דברי רבי אייזיק מהומיל, שמסביר[נה] שמשה רבינו אינו בבחינת מרכבה, כמו האבות, אלא יש לו מדרגה אחרת. משה רבינו זוכה למדרגה של "תמֻנת הוי' יביט"[נו], שהוא רואה את המציאות מתוך העינים של ה', כפי שמסביר אדמו"ר הזקן[נז]. באותו אופן, משה רואה גם את עצמו כפי שהוא נראה בעינים של ה'. מרכבה היא בטול מוחלט, מי שבבחינת מרכבה לא מרגיש את עצמו בכלל, אבל משה רבינו כן מרגיש את עצמו – לא כמו שאתה ואני מרגישים את עצמנו, אלא כמו שהוא בתוך ידיעת ה' שיודע הכל. מכיון ש"הוא וחייו ודעתו אחד", כמו שכותב הרמב"ם[נח], ידיעת הכל של ה' היא גם ידיעת הפנים שלו – לא רק ידיעת האחור שלו, שהוא ההשגחה בעולמות, אלא גם ידיעת הפנים שלו, עצמותו יתברך (שלמעלה מעלית הרצון לברוא את העולם – להוציא את העולם לבר מידיעת עצמו, שיהיה מציאות של יש עם הרגשת עצמו, כדלקמן). אם אני יודע את עצמי כך, בעצם אני יודע את הכל – כי אני חלק מהכל. לא 'אני' נפרד מה' אלא 'אני' שמזוהה עם ה', כמו שעוד נסביר.

הפנימיות של עין היא אין – תכלית העין היא לראות-לזהות-לחוות את האין. יש בכך שתי מדרגות, "עין השכל", ה"זה" של המח, שהוא מודע, ו"עין השכל שבלב", ה"זה" שבלב – בו שורה עצם היחידה שבנפש, כמו שמסביר הרבי הרש"ב[נט] – שאינו מודע אפילו למשה רבינו, על דרך שכתוב בו "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו"[ס]. גם רבן יוחנן בן זכאי אומר "איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי", כי הוא לא מודע למדרגה של עצם הנשמה, המדרגה של "עין השכל שבלב", כמו שמשה רבינו לא יודע. אבל אדמו"ר הזקן אומר שהוא כן יודע. איך הוא יודע? קודם כל, הוא מכיר את הגלגולים שלו ויודע איפה בדיוק הוא נמצא. אבל הרבה יותר מזה, מהי הבחינה של "עין השכל שבלב"?

"דע לפני מי אתה עומד"

כתוב "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ונפש חפצה"[סא]. צריך לדעת את ה', אבל הידיעה הזו היא עדיין בגדר שכל – התבוננות כמו שכתוב בתניא, בדרך של חכמה, בינה ודעת כדי לדעת את ה, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה"[סב]. אבל מי היחידה שמתגלה אך ורק בלב, ולא במח בכלל? היא קשורה לידיעת האדם את עצמו, 'דע את עצמך'.

יש שוללים את המשפט הזה[סג], כי אומרים שהוא בא מחכמת יון – אצל יווני יש 'דע את עצמך' ואצל יהודי יש "דע" אחר, "דע לפני מי אתה עומד". אבל זהו אבחון שטחי, כי גם אצלנו יש 'דע את עצמך' – אדם צריך להכיר את עצמו, כמו שכתוב בלוח "היום יום"[סד]. על האדם לדעת את המעלות שלו, בשביל לחזק אותן וגם בשביל לא ליפול בישות. גם ב"דע לפני מי אתה עומד" יש את שתי הבחינות – יש את ה"אתה" ויש את מי שאתה עומד לפניו, "דע את אלהי אביך".

גם משה רבינו, ה"ענו מכל אדם"[סה], מכיר את עצמו – הוא מכיר את עצמו כמו שה' מכיר אותו, ללא שום פירוד כלל, וממילא יש לו גם בחינה של ראית פנים, כי בידיעת עצמו של ה' ממש הוא יודע הכל. שוב, הידיעה והראיה שלי את ה', כביכול, הן "עין השכל" שבמח שלי, בחושים הפנימיים שלי, אבל בלב שלי נמצאת ידיעת ה' אותי כחלק מידיעת עצמו, שהיא ידיעת הכל. על המדרגה הזו כתוב "בעין השכל דבלבך את חזי בכולא" והיא התכלית של "אלה מסעי בני ישראל" – הגורל שמחכה לנו בארץ, "יראה אל אלהים בציון".

בלי-גבול בגבול

כתוב בחסידות שהמדרגה הזו היא בחינה של רבי אמתי. זהו ווארט של רבי הלל מפאריטש, שעוד מעט ההילולא שלו, שאמר ש'מתנגד הוא גבול, חסיד הוא בלי-גבול אבל רבי הוא בלי-גבול בגבול'[סו]. בלי-גבול בתוך גבול זו בעצם המדרגה הזו, שבתוך הלב המוגבל שלי, בתוך ה'דע את עצמך', נמצאת "ידיעת עצמו" של ה' – כל ה', עצמות ה', האחדות הפשוטה ממש בה נכללים כל הפרטים, שאחד מהם הוא 'אני'. הפרט הזה, ה'אני' הזה, כפי שהוא נמצא בתוך הידיעה של הכל, בתוך "הוא ודעתו אחד", נמצא אצלי בלב – זו היחידה שבנפש ששורה בלב שלי.

ההכרה העצמית הזו, 'דע את עצמך', אפילו אצל משה רבינו אינה מודעת – אבל אצל אדמו"ר הזקן היא כבר כן מודעת. איך רשב"י ידע? איך הוא יכול לומר לרעיא מהימנא ש"בעין השכל דבלבך את חזי בכולא"? כי גם עור פניו של רשב"י קרן, והוא כן ידע! כתוב בפירוש[סז] שזהו ההבדל ביניהם – שמשה רבינו לא ידע ורשב"י ידע. יש בענין הרבה ביאור ופירוש בחסידות[סח]. יש סיפור ידוע[סט] שאדמו"ר האמצעי שמע מאחותו פריידקא, הבת הכי מקורבת לאדמו"ר הזקן, שחלמה אחרי הסתלקותו חלום בו הוא משווה את עצמו לרשב"י – כאילו הצביע על עצמו שהוא גלגול של רשב"י, ורשב"י כן ידע שקרן עור פניו. יש אחד שלא יודע ויש אחד שכן יודע – סדר של "לא כן עבדי משה"[ע], קודם "לא" ואחר כך "כן"[עא] (כמו שאצל משה רבינו יש עליה מ"כה", המשותפת לו ולכל הנביאים, למדרגה של "זה" – כנ"ל – כך יש אצלנו במשך הדורות עליה מה"זה" הראשון ל"זה" השני). מי שכן יודע שקרן עור פניו יכול לומר על עצמו – אל תאמר "איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי", אני כן יודע באיזו דרך מוליכין אותי! לשם כך צריך להיות קשור לאדמו"ר הזקן, והמדרגה הזו היא דווקא פנימיות הפנימיות של הלב[עב].

היתה אצל משה ידיעת עצמו כמו אצל ה', "תמֻנת הוי' יביט", אבל בלי ההרגשה המודעת איך בעצם בפרט הזה של ידיעת ה' מתקיים בו "כאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו"[עג] ולכן יש בו את כל ידיעת ה'. כתוב "את העֹלם נתן בלבם"[עד] – כל העולם כולו הוא בתוך הלב של האדם, בתוך "עין השכל שבלב". הנעם אלימלך כותב[עה], כפי שדברנו הרבה פעמים[עו], שכל הנבואה של כל הנביאים (גם "כה" וגם "זה") היא ראית שרש הנשמה שלהם – הם פשוט רואים את עצמם. נבואה היא לראות את השרש שלך, המזל שלך, האין שלך, הגורל שלך.

נסכם מה שאמרנו עד עכשיו: ה"זה" של פרשת מטות, "זה הדבר אשר צוה הוי'", הוא כמו "זה אלי ואנוהו", אבל ה"זה" של המסעות, מב מסעות, "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון", הוא לראות את עצמי כמו שה' רואה אותי – מפורש כאן "יֵראה אל אלהים", והראיה הזו גם אצלי. מהי "ציון" בקבלה? נקודת ציון היא הנקודה הפנימית שבלב[עז], רעותא דלבא, ועוד יותר מכך "אובנתא דלבא". אנחנו דורשים[עח] ש"שורינא דעינא באובנתא דלבא תליא"[עט] היינו שאדמו"ר הזקן, "שורינא דעינא" אותיות שניאור, תלוי ב"אובנתא דלבא", בבעל שם טוב, שהוא "לב ישראל חי"[פ] – אצלו המדרגה הזו גלויה, הוא יודע באיזו דרך מוליכין אותו.

ג. חיים של מסירות נפש

איחוד המודעות האלקית והמודעות העצמית

נסיים עם הדבר שהוא אולי הכי חשוב – ההסבר של רבי אייזיק ל"לצבאֹתם" בתחלת הפרשה: הוא אומר שארץ מצרים היא הנוקבא של הסטרא-אחרא, "ערות הארץ"[פא], וארץ ישראל היא הנוקבא של הקדושה. בכל המסעות "יצאו מארץ מצרים לצבאֹתם" – התכלית היא להגיע לארץ ישראל[פב] ובכל מסע עולים מהנוקבא של הסט"א לנוקבא של הקדושה.

מה זאת אומרת בעבודה? במלים פשוטות, הוא אומר שנוקבא דקליפה היא הרגשת עצמו הנפרדת מאלקות, עד לשיא הקליפה כשאומרים, כמו פרעה מלך מצרים, "אני ואפסי עוד"[פג], "לי יאֹרי ואני עשיתני"[פד]. כלומר, הנוקבא של הקליפה היא שיש הרגשת עצמי והיא נפרדת מה'. מהי הנוקבא של הקדושה, "זאת הארץ"? שהאלקות חודרת עד להרגשת עצמי ועד בכלל, שהרגשת עצמי היא ה', היא אלקות, כולה אלקות – בדיוק כמו שהסברנו קודם לגבי "יֵראה אל אלהים בציון", שבנקודה הפנימית שבלב, נקודת ציון, ה' רואה אותי, ואם אני זוכה להרגיש זאת אני יודע את עצמי כדבעי, יודע באיזו דרך מוליכין אותי.

צריך להסתכל שם באריכות, אבל זהו אחד המקומות בו הוא מסביר מה שאנחנו קוראים[פה] מודעות טבעית – זו התכלית, מודעות טבעית שהיא-היא מודעות עצמית שכולה אלקות. המודעות האלקית מתלבשת בתוך המודעות העצמית ויוצרת מודעות טבעית. או, בלשונו, להמשיך את האלקות בהרגשת האני – שה'אגו' של האדם הופך להיות אלקות. כל העבודה שלנו, "מחיל אל חיל", היא להמשיך אלקות בהרגשת האני. זו העבודה המיוחדת של ארץ ישראל, "ארץ כנען לגבֻלֹתיה", להגיע ל"ושכנתי בתוכם"[פו], בתוך הלב של כל אחד ואחד[פז]. המשכת הבלי-גבול בתוך הגבול, המשכת האלקות בתוך הרגשת האני – בלי לבטל את האני – היא משהו מופלא, בשבילו משה רבינו משתוקק להכנס לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש.

גילוי היחידה – מסירות נפש

שוב, כל הענין הוא להכניס את הבלי-גבול בתוך גבול, את האין סוף בתוך כלי – להכניס אורות דתהו בכלים דתיקון, הנוסחא המשיחית[פח]. השאלה היא רק איך עושים את זה... איך הרבי ממשיך בלי-גבול בתוך גבול? מהי העבודה?

הווארט שזהו בעצם גילוי היחידה. גילוי היחידה יכול להיות אמונה או קבלת עול למעלה מטעם ודעת, כמו שהרבי מזכיר תמיד – גם במאמר שבו פתחנו. אבל כאן כל הענין הוא "לצבאֹתם", להיות חיל שהולך "מחיל אל חיל". מה המיוחד בחיל, מעבר לקבלת עול? שכל הזמן הוא בנכונות למסירות נפש[פט]. כמו שכתוב בפרק כ"ה בתניא ש"שמע ישראל" נאמר לדור שנכנסו לארץ – כל הזמן לזכור ולצייר ממש בנפש את המסירות נפש. החיים האלה, של מסירות נפש, הם על דרך מה שאנחנו מסבירים[צ] שלעתיד לבוא המצוה היחידה שתשאר היא "ונקדשתי"[צא] – מצות קידוש ה', כשה' מתגלה בתוך האדם בדרך ממילא ("ונקדשתי" בלשון נפעל[צב]).

מסירות נפש מעוררת את הגורל של האדם, ה"גורל אחד להוי'" שלו (ואם יש לו שייכות ל"גורל אחד לעזאזל" היא מוציא אותו ממנו). ה"גורל אחד להוי'" הוא הכלי בו הגבול מכיל את הבלי-גבול. זהו הכח של מסירות נפש, כמו נחשון בן עמינדב שקופץ לים או פינחס שמוסר את נפשו ואז זוכה ל"ברית כהֻנת עולם"[צג], ממשיך אורות של בלי-גבול לתוך הגבול שלו, לתוך המציאות שלו, לגבול של האגו שלו ושל הגוף שלו.

רִגול דקדושה

כל הענין הזה של גילוי אלקות בתוך הגוף, בתוך הארץ, המודעות הטבעית של ארץ ישראל והגילוי בבית המקדש – הוא התיקון של תשעה באב. בתשעה באב היה חטא המרגלים, שהוא בעצם המאיסה בענין של ארץ ישראל – במודעות הטבעית שנבנית בה (כמו שרבי אייזיק מסביר באריכות בפרשת שלח) – והתיקון שלו הוא בנין בית המקדש. הפעולה של המרגלים היא רִגול – לא מלה שמופיעה בתנ"ך, אבל זהו שם העצם של פעולת המרגלים – שהוא הצירוף הנוסף היחיד בעל-המשמעות של המלה גורל. כלומר, תיקון הרִגול מגלה את הגורל לו זוכים בארץ ישראל. זה בדיוק מה שמשה רבינו רצה מהמרגלים.

המושג רִגול הוא טעון מאד – למה? כי השיא של החיל הוא להיות מרגל אצל האויב. אם אני שואל ילד שכבר מבין מהו רִגול, ששמע סיפורים על אלי כהן הי"ד ומרגלים כיוצא בו, מה המקצוע הכי מסוכן – הוא יגיד 'מרגל!' (על המקצוע הזה כתוב 'אין גשר של ברזל'[צד], ברזל בגימטריא רגול). ריגול דורש מסירות נפש תמידית, כל החיים. הכח הזה בא מהגורל, מגלה את הגורל לאדם, ואז האדם הזה הופך להיות בלי-גבול בגבול. אם זהו ריגול בקדושה, המרגל נמצא כל הזמן בתנועה של קידוש ה'. בכך גופא יש שתי בחינות, מסירות הנפש של אברהם אבינו, שרק חושב על השליחות, ומסירות הנפש של רבי עקיבא, שחכה למסור את הנפש[צה]. [חיפוש המסירות-נפש לא יהרוס את השליחות של המרגל?] יש מרגלים שהולכים לכתחילה למות, הם יודעים שבאיזה שלב יגלו אותם – אפילו אלי כהן ידע. מתאים לאדמו"ר האמצעי, שבקש מאבא שלו שכבר די לו בעולם הזה.

בעצם, זו מהות העולם הזה, ירידת הנשמה לתוך הגוף – כל העולם הזה הוא "ארץ כנען" וצריך לרגל את הארץ בשביל להוציא ממנה רפח ניצוצין ולעשות לה' דירה בתחתונים. כל החיים שלנו, כל מב המסעות שלנו לקראת הגורל שלנו בארץ, תלויים בכח הרגול שלנו.

זהו ווארט חשוב, שהמשכת בלי גבול-בגבול היא על ידי מסירות נפש – אם אתה עושה את זה אתה רבי, ואתה בכל רגע המרגל של הקדושה.

זיכוך הגוף

בין המרגלים של משה רבינו היו שנים טובים, שכן מלאו את השליחות: יהושע, כמובן, וכלב – שהיה מרגל גם בין החברים שלו, העדה של עשרת החוטאים, והתחפש לאחד מהם[צו]. אחר כך, כשיהושע רוצה להגיע לארץ ישראל, לכבוש את המפתח של ארץ ישראל, הוא גם שולח מרגלים, כמו שקוראים בהפטרת פרשת שלח. חז"ל אומרים[צז] ששני המרגלים שהוא שולח הם כלב, שכבר הוכיח את עצמו כמרגל טוב, ופינחס. גם פינחס, כמו שהזכרנו, נמצא בתנועה טבעית של מסירות נפש – הוא הסתכן, ה' עשה לו נסים והוא התכהן.

כשרחב הזונה מחביאה את המרגלים כתוב "ותצפנו"[צח], לשון יחיד, וחז"ל אומרים^יז שהיא החביאה רק את כלב, שהיה עדיין בגדר בן אדם טבעי, שרואים אותו ולכן צריך להצפין אותו. פינחס, לעומתו, היה מלאך – "פינחס זה אליהו"[צט], הוא כבר בטל את הגוף, הגשמיות שלו נעשתה מזוככת עד שכבר לא רואים אותו. למדרגה הזו צריך להגיע כל אחד מישראל, בגימטריא "רואה ואינו נראה", כידוע[ק]. גוף המסוגל להגיע למדרגה כזו, על ידי מסירות נפש תמידית, הוא הגוף שה' בוחר בו[קא] – הגוף היהודי. זהו בדיוק המושג החדש בפיזיקה שרק מתחילים לגשש לגביו – החומר האפל. פינחס זכה למדרגה זו בזכות מסירות הנפש שלו. אצל יהושע שני המרגלים היו טובים, אבל אלה שתי בחינות – גילוי האלקות בתוך הגוף הגשמי כפי שהוא, או שהאלקות שמתגלה בגוף הגשמי מזככת ומעלה אותו גופא עד שהוא נעלם (שייך לתפיסת תחית המתים לפי הרמב"ם ולפי הרמב"ן, ואכמ"ל).

כן יהיה לנו, שנזכה ל"מזל גובר" אצל כל עם ישראל, שנזכה לגורל שלנו מכח הרִגול שלנו במסירות נפש, שנזכה להמשיך את האלקות שתחדור ותתאחד לגמרי עם המציאות שלנו.

[יש ביטוי רווח 'יש לו את זה' – אף אחד לא מבין מהו ה'זה' וכולם מבינים...] מצוין, שנזכה שיהיה לנו את ה"זה" – שה'יש' יכנס לתוך ה'זה'. לו-זה היינו אלה-זה (חיל כנ"ל) ו-יש לו זה עולה משיח!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• עד סוף חייו האדם אינו יודע מה גורלו – מהו היעוד לשמו ירדה נשמתו לעולם.
• גורל האדם נקבע לפי שרש נשמתו הנעלם – ולכן המעשים החיצוניים-הגלויים אינם מעידים עליו.
• החבל בארץ ישראל לו זוכה יהודי שייך לחבל ההתקשרות שלו לה'.
• מתוך מרירות מסעות החיים מגיעים לשרש הנעלם – "ויסעו ממרה ויבֹאו אילִמה".
• בסופו של דבר הגורל של כל יהודי הוא טוב – "לא ידח ממנו נדח".
• חיבור מטות-מסעי הוא בסוד "וקרא זה אל זה" ו"ילכו מחיל אל חיל".
• תכלית המקדש היא לזהות את ה' – "זה אלי ואנוהו".
• את ה' ניתן לראות-לחוות ב"עין השכל" עד גבול מסוים, אך ב"עין השכל שבלב" רואים הכל.
• ב"עין השכל שבלב" נתפס האדם כפי שהוא בידיעת עצמו של ה' – וידיעת עצמו של ה' כוללת הכל.
• "דע לפני מי אתה עומד" כולל גם "דע את אלהי אביך" ("לפני מי") וגם 'דע את עצמך' ("אתה עומד").
• הופעת ידיעת ה' בתוך ידיעת האדם היא בלי-גבול בתוך גבול – מדרגתו של רבי.
• משה רבינו "לא ידע כי קרן עור פניו" ורשב"י ידע שקרן עור פניו – ולכן הוא יכול לגלות למשה שבעין השכל שבלבו הוא ראה הכל.
• נוקבא דקליפה היא הרגשת עצמו הנפרדת ונוקבא דקדושה היא גילוי אלקות בתוך ה'אני' של האדם.
• תכלית המסע לארץ ישראל היא להגיע למודעות טבעית – התלבשות המודעות האלקית בתוך המודעות העצמית.
• עבודת "ארץ כנען לגבֻלֹתיה" היא המשכת הבלי-גבול בתוך גבול – לשם כך השתוקק משה להכנס לארץ.
• חיל מתאפיין בנכונות תמידית למסירות נפש – שהיא הכח להמשיך בלי-גבול בתוך גבול.
• שיא מסירות הנפש הוא בתפקיד של רִגול – בזכותו מגלים את הגורל.
• כל יהודי צריך להיות מרגל של ה' בעולם הזה – להוציא את הניצוצות ולעשות דירה בתחתונים.
• על ידי רִגול בשלמות ובמסירות נפש מזדכך הגוף היהודי – עד ש-ישראל הופך להיות רואה ואינו נראה.