שמחה, טעם ותענוג

פורים עם המגיד ממעזריטש – התוועדות ליל פורים (ח"ו)

ליל פורים תשפ"ב – רמת אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בסיום התוועדות ליל פורים העמיק הרב בתורה קצרה של הרב המגיד ממעזריטש השייכת לשמחת אדר בכלל ושמחת פורים בפרט. פרק א עוסק בשמחה מתוקנת, הבאה מתוך מחשבה, לעומת שמחה-ללא-מחשבה שהיא הוללות – ולומד מתוך כך כיצד צריכה להיות שמחת פורים ואפילו השתיה "עד דלא ידע". פרק ב מלמד על יחוד הטעם והתענוג הנדרש במצוות הפורים בכלל ובמצוות מחית עמלק בפרט. במצוות אלה לא די בקבלת-עול – בזכירת עמלק נדרש טוב-טעם (געשמאק), במחית עמלק יש תענוג, ואפילו איסור שכחת עמלק, הנובע מיראה, מביא בסופו של דבר לשמחה גדולה.

א. שתיה "עד דלא ידע" מתוך מחשבה

שמחה מתוך מחשבה

יש דרוש קצר לחג הפורים של המגיד ממעזריטש[ב], התלמיד המובהק וממלא המקום של הבעל שם טוב והרבי של אדמו"ר הזקן.

בסיום התורה הזו הוא מביא מה שידוע ש-מחשבה אותיות בשמחה[ג] – תיקון המחשבה הוא על ידי שמחה – שמחת פורים. הוא לא כותב שהמחשבה היא השמחה, אלא שאת השמחה צריך לקבל מהמחשבה. קודם אמרנו[ד] שכאשר רואים את "תכלת מרדכי", היראה של מרדכי[ה], העם מתמלא שמחה – "שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי". היראה והשמחה הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". כאן הוא אומר שאת השמחה של אמא, השמחה של פורים, צריך לקבל מהמחשבה.

כתוב בזהר "מחשבה ויובלא תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[ו] – במאמר הזה מחשבה היא אבא. לפעמים מחשבה בבינה[ז], לפעמים בחכמה – חשב-מה[ח], כמו כח-מה – ולפעמים היא בכתר, מחשבה קדומה. מחשבה היא דבר גלמי – יכולה להיות בכתר, בחכמה או בבינה. במאמר הזהר הזה מחשבה היא חכמה ויובלא היא בינה, שנת החמשים, שנת הדרור. מרדכי הוא "מר דרור"[ט], מירא-דכיא[י]. כתוב בחסידות[יא] שמר הוא אדון – מר אותיות רם, הלעו"ז של עמלק – ודרור לשון חרות. זהו קשר בין פורים לפסח[יב], שמרדכי הוא אדון החרות – ווארט יפה בחסידות. מר-דרור, בעל הבית על חרות. כלומר, יש משהו בפורים שהוא הקדמה ואפילו אדון ביחס ל"זמן חרותנו" של פסח. גם מחשבה (בחכמה) ושמחה (בבינה) הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", לכן מחשבה אותיות "[עבדו את הוי'] בשמחה"[יג].

מה הקשר בין המחשבה לשמחה מלמד אותי לגבי שמחת פורים? הוא כותב ווארט שהוא מאד 'למעשה', גם בשביל עכשיו ובמיוחד בשביל מחר, כאשר יש מצוה לשתות הרבה "עד דלא ידע"[יד]: הרב המגיד כותב שאם השתיה-השמחה לכתחילה היא בלי מחשבה – היא הוללות. אלה המלים שלו. שמחה ללא מחשבה פנימית היא הוללות, היא קליפה. כך אומר המגיד.

"עד דלא ידע" – תכלית הידיעה

הווארט הזה צריך עיון – הרי השמחה צריכה להיות "עד דלא ידע", לא יודע כלום, אז איפה המחשבה כאן?!

כדי להבין זאת צריך לחזור דור אחורה, לחזור אל הבעל שם טוב. בתחלת כתר שם טוב[טו] – אפשר לומר הווארט הראשון של מורנו הבעל שם טוב, מיסודות תורתו – מסביר הבעל שם טוב מהי "תכלית הידיעה שלא נדע"[טז] (או, בנוסח המלא יותר – "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע"). הוא נותן משל: יש אחד שלכתחילה לא יודע, זה גארנישט-ווערט (לא שוה מאומה), זו אי-ידיעה של גוי. אבל יהודי יודע הכל, הוא עובר את כל החדרים של המלך, נכנס לפלטרין של המלך, בודק ומתבונן בכל דבר, עד שהוא מגיע לחדר בתוך חדר, החדר הפנימי בו יושב המלך – לשם הוא כבר לא יכול להכנס. לחלופין, אם הוא נכנס לשם הוא כבר בלא דעת, לא יודע כלום, כי הוא בטל. לכך קוראים "תכלית הידיעה שלא נדע" – אתה צריך לדעת את הכל בשביל לא לדעת, זהו ה"עד דלא ידע" האמתי.

בדיוק אותו דבר נכון לגבי פורים. לא זוכר אם מישהו כותב זאת, אבל זהו משהו פשוט וחשוב ביותר: בשביל ה"עד דלא ידע" של פורים צריך לדעת הכל – ללמוד המון חסידות, לדעת הכל – ואז ה"עד דלא ידע" שלך שוה משהו. "עד דלא ידע" בלי מחשבה הוא הוללות. ווארט מאד חזק שמצוה לפרסם על הקשר בין שמחה למחשבה.

ב. 'חוש' במחית עמלק

הטעם והתענוג

אבל זהו לא עיקר הווארט של הרב המגיד, אלא רק ווארט-משנה. עיקר הווארט מתחיל במטבע לשון שאיני זוכר בשום מקום אחר: "הטעם והתענוג הם ריעין דלא מתפרשין".

אנחנו מדברים כעת על "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", חכמה ובינה, "עומק ראשית" ו"עומק אחרית"[יז], כנגד "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד"[יח]. הוא כותב "טעם ותענוג ריעין דלא מתפרשין". לפי הביטוי שלו טעם הוא חכמה, אבא, כמו "טעמו וראו כי טוב הוי'"[יט], ותענוג הוא אמא. בדרך כלל אמא-בינה היא שמחה ואילו התענוג הוא רישא דאין של הכתר (כמו שאמרנו[כ] על "עטרת זהב גדולה"[כא]), אבל כתוב בזהר ש"גילוי עתיקא באמא"[כב] – התענוג מתגלה דווקא באמא. אם יש טוב-טעם באבא יש התגלות התענוג באמא. דברנו על כמה בחינות של "תרין ריעין" – כמו שאמרנו, אם יש יראה עילאה אצל הצדיק העם מתמלא שמחה. כך, אם יש טעם באבא יש תענוג באמא, והטעם והתענוג הם ה"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". שוב, זהו יחוד יפה מאד.

אמרנו קודם, ממקום אחר בחסידות, על "ליהודים היתה אורה ושמחה" – "אורה ושמחה" היינו חכמה ובינה – שאורה היא הטעם שבשמחה. ממש דומה לווארט של המגיד ש"הטעם והתענוג הם ריעין דלא מתפרשין".

טעם ותענוג – "זכור" ו"תמחה"

איך נאמר זאת בלשון החסידות? איך אומרים טעם בלשון החסידות, באידיש? געשמאק. טעם הוא געשמאק, מי שמבין את המלה הזו. קודם כל צריך געשמאק. כעת מדברים על מצות מחית עמלק[כג], המצוה המיוחדת של פורים. צריך טוב-טעם במחית עמלק, געשמאק במחית עמלק. טעם הוא גם 'חוש'. כאשר אומרים שיש למישהו 'חוש' במשהו – כמו 'חוש' באהבת ישראל – הכוונה שיש לו טוב-טעם באותו דבר, כך כתוב בפירוש[כד]. אי אפשר למחות את עמלק אם אין לך טעם בזה. טעם היינו חוש וגעשמאק בענין. לא מוחים את עמלק – במיוחד בפורים – בקבלת עול. לא שקבלת עול היא לא דבר טוב, אנחנו בעד קבלת עול, אבל פורים צריך להיות טעם ותענוג.

טעם ותענוג שייכים לפנים של האדם. במצוות מחית עמלק יש צד חיובי, של עשה, השייך לפנים, וגם צד שלילי, של לא-תעשה, השייך לאחור (כלומר, בא להגן על האחור מהאחיזה של עמלק, שהיא באחור דווקא[כה])[כו]. הטעם והתענוג, השייכים לפנים, מופיעים בשתי מצוות עשה של הפנים במחית עמלק – "זכור את אשר עשה לך עמלק"[כז] ו"תמחה את זכר עמלק"[כח]. ידוע שלפי הרמב"ם[כט] אלה שתי מצוות שונות, "זכור" ו"תמחה". לעניננו, "זכור" הוא טעם. זוכרים משהו טוב כי יש לך טעם בזכרון. הרבי הקודם כתב הרבה זכרונות כי יש לו 'חוש' בזה, יש לו געשמאק בזה. לא זוכרים מתוך קבלת עול – זו לא מצוה של קבלת עול – אלא מתוך געשמאק. יש דברים שאני אוהב לזכור. אני הולך לישון – אני מנסה לזכור משהו טוב, אני זוכר משהו טוב בחיים. זהו טעם, תכונת חכמה. מהי מצות "תמחה"? לא רק געשמאק, טוב-טעם, אלא תענוג. כתוב[ל] שאין תענוג כמו הנצחון בפועל. על התענוג המיוחד של מחית עמלק כתוב "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע"[לא], שנדרש[לב] על מרדכי שראה נקמה בהמן.

עוד פעם, יש "זכור" ויש "תמחה" – טעם ותענוג, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

"לא תשכח" מתוך יראה

"זכור" ו"תמחה" הן שתי המצוות שבצד פנים, כמו שכתוב שחכמה ובינה בפנים של האדם, אבל יש לאדם גם את המח האחורי, מח הדעת[לג], שם יש אחיזה מיוחדת של עמלק – פגם בלא-מודע, העלם הרע[לד] – וביחס אליו כתוב "לא תשכח". איזה מדה זו בנפש? כעת נתבונן במשהו מאד חשוב:

דברנו הרבה בזמן האחרון[לה] על פנים ואחור. תיקון הפנים, מדת ישראל, הוא הטעם והתענוג שיש ב"זכור את אשר עשה לך עמלק" וב"תמחה את זכר עמלק". מצות מחית עמלק היא אחרי העמדת מלך[לו]. אחרת לא צריך לקיים את המצוה בכלל. אם אין לך געשמאק, טעם וחוש, בזכירת המעשה שלו, גם לא ילך לך לקיים את המצוה. דווקא המלך, שנותן את האפשרות ל"תמחה", נותן גם טוב-טעם בזכירה שלו – אחרת הזכירה רק מתסכלת, אם אי אפשר גם למחות אותו.

כתוב[לז] שאי אפשר ללמוד חסידות בלי חוש בפגם הברית, לו גורם עמלק[לח] – בלי חוש בענין אי אפשר לטפל בו בכלל. לפעמים המושג 'חוש' הוא בשביל טיפול. לדוגמה, כאשר מישהו הולך להיות רופא, או רופא טבעוני – קצת קשה לומר, אבל לרופא טוב יש איזה געשמאק במחלות. יש לו טוב טעם במחלה, לכן הוא לומד כל כך הרבה. הרי צריך הרבה להשקיע בשביל ללמוד על כל המחלות האלה, לדעת מה עושים אתן ולזכור זאת בשעת מעשה. יש "זכור", יש "תמחה", אבל יש גם "לא תשכח" – מצות לא תעשה. "זכור" ו"תמחה" הן מצוות עשה. מהי מצות "לא תשכח"? במח האחור, עמלק, "לא תשכח" – לא לתת לו להכנס ללא-מודע, להוציא אותו מהלא-מודע, בשביל לטפל בו[לט].

כתוב "אשרי אדם מפחד תמיד"[מ]. איך חז"ל[מא] מפרשים זאת? ממה הוא מפחד? תלמיד חכם שלומד תורה ומפחד משכחה. הוא פוחד שמא ישכח את התורה שלו. בכלל, יש דברים שאסור לשכוח[מב]. איזו מדה זו בנפש? מה בנפש מניע אותו לקיים את ה"לא תשכח"? פחד, יראה. הוא ירא מלשכוח. עיקר ההבדל בין פנים ואחור הוא אהבה ויראה[מג]. גם טעם וגם תענוג הם אהבה, אבל באחור יש יראה – יראת השכחה. צריך את היראה בשביל לא לשכוח.

טעם, תענוג, יראה ושמחה

נסיים בגימטריא: כמה שוים יחד טעם-תענוג? 648, פעמיים 324 (חי ברבוע) – רבוע כפול של חי. רק תענוג בפני עצמו הוא רבוע (של 23, חיה-חדוה), אבל יחד יוצא רבוע כפול. אם נחלק את 648 לשלש נקבל שלש פעמים יראה. אם יש לי עוד יראה, בצד האחור, "לא תשכח" – יש לי סה"כ ד"פ יראה.

מה הן ד פעמים יראה? דבר שלמדנו לאחרונה[מד]. ד"פ יראה עולה בגימטריא "ברבות צדיקים [ישמח העם]"[מה] – שנדרש[מו] על מרדכי היהודי – והוא בגימטריא "עבדו את הוי' בשמחה". אותו מספר הוא גם שמחה מלאה (שין מם חית הא). זו גימטריא מופלאה, יפהפיה, ששמחה מלאה – אנחנו אומרים את הביטוי של הרבי "שמחה בטהרתה"[מז] – שוה בדיוק עבדו את הוי' בשמחה [מחשבה, כנ"ל]". יש כאן ארבע מלים, כמו ארבע אותיות שמחה, והממוצע הוא יראה. הכל בסוד "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה"[מח], "במקום גילה שם תהא רעדה"[מט]. זהו קשר שני פסוקי "עבדו את הוי'"[נ].

במצות מחית עמלק מצד אחד הכל הופך להיות "עבדו את הוי' בשמחה", עכשיו, שמחת פורים, אבל קודם יש שלש יראות בפנים – יראה אותיות ראיה, ראיה היא פנים – ועוד יראה מפורשת באחור, "לא תשכח". הכל יחד – "זכור"-"תמחה"-"לא תשכח", שלש מצוות דאורייתא במחית עמלק לפי הרמב"ם (כנגד חכמה-בינה-דעת) – שייך ל"עבדו את הוי' בשמחה". אז לחיים לחיים.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בשמחה אותיות מחשבה – את השמחה צריך לקבל מתוך המחשבה.
• מחשבה ושמחה הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – שמחה ללא מחשבה היא הוללות.
• "תכלית הידיעה שלא נדע" – רק מתוך כל הידיעה מגיעים לאי-ידיעה.
• כאשר נכנסים לחדר הפנימי של המלך מתבטלים במציאות ומגיעים לאי-ידיעה.
• ל"עד דלא ידע" יש להגיע מתוך העמקה בלימוד חסידות וידיעת הכל.
• "הטעם והתענוג הם ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – כאשר יש טעם בחכמה זוכים לתענוג בבינה.
• קבלת-עול היא חשובה מאד – אבל בפורים צריכים עבודה מתוך טעם ותענוג.
• אי אפשר למחות את עמלק בלי טעם ותענוג – נדרש 'חוש' במחית עמלק.
• זכרון תלוי בטוּב-טעם ונצחון מביא לתענוג – הטעם מופיע ב"זכור את אשר עשה לך עמלק" והתענוג ב"תמחה את זכר עמלק".
• לפני השינה כדאי להזכר במשהו טוב שקרה לי.
• מחית עמלק תלויה בהעמדת מלך – האפשרות ל"תמחה" נותנת תענוג ב"זכור".
• כדי לטפל במשהו צריך להוציא אותו מהלא-מודע אל המודע – להעביר אותו מהאחור אל הפנים.
• לרופא צריך להיות 'געשמאק' במחלות – רק כך הוא יוכל להעמיק בהן כדי לטפל בהן.
• הזכרון (בפנים) בא מאהבה ואי-שכחה (שמירת האחור) באה מיראה.
• תכלית כל העבודה היא שמחה: טעם-תענוג-יראה (כנגד חב"ד) עולים "עבדו את הוי' בשמחה".