שער ער

ב. השער השבועי: שער ער

פרשת אמר וספירת העמר

אנחנו בספירת העמר. המצוה של ספירת העמר כתובה בפרשתנו, פרשת אמר. כידוע יש קשר בין המלה אמר למלה עמר – ה-ע מלבישה את ה‑א[ג]. האמר נמצא בתוך העמר[ד], וכאן יש את המצוה, כפי שאומרים ביהי רצון אחרי הספירה כל לילה – עד לשיא של "תספרו חמשים יום", מגיעים לשער הנון, מתן תורה. ידוע גם הרמז ש-אמר ר"ת אור-מים-רקיע, שס"ת עמר למפרע. אור-מים-רקיע היינו אמר יורד, מאור למים לרקיע – כפי הפשט בכתבי האריז"ל (גם במאמר השבוע בע"ב מדבר על "מיא דניידי ואזלי", בחינת חכמה, שהאור עדיין נזיל, מאור למים ובסוף לרקיע). כל סוד מעשה בראשית הוא "ויאמר אלהים", כל מאמר הוא אור-מים-רקיע. סופי התבות הם עמר למפרע, להאיר ולהעלות את העמר, שהוא מן השעורה, מאכל בהמה, סוד שם בן, ממטה למעלה. אם כן, יש הרבה קשר בין הפרשה לבין מצות ספירת העמר.

שער ער – תיקון ער בן יהודה

מה השער בלשה"ק של עמר ב-ע? ער. האות מ היא מאותיות האמנתיו, חלשה יחסית לשרש, והשער הוא ער. סימן שהימים האלה של ספירת העמר הם ימים של התעוררות, צריך להתעורר (כמלות השיר: תתעורר תתעורר כי אתה נמצא בחשך חזק = 13 פעמים רב האי גאון – הוא גלה את סוד ה"שלש עשרה לא ידענו" ובכך הוא מעורר אותנו לקום מתוך תרדמת הזמן, ה"לא ידענו", בה אנו נמצאים, ומביא אותנו, בימי ספירת העמר שהם ימי תקומה, לגובה האמיתי, לגובה המשיחי, "וגבה מאד", סוד רב האי גאון כנ"ל). ממילא ראוי שנלמד היום את כל שער ער, ובכך נתחיל.

אם השער הוא ער, ברור שיש כאן רמז לתיקון עֵר – אדם חשוב בתורה, בכורו של יהודה. כתוב שאם לא היה חוטא בפגם הברית שלו הוא היה בחינת משיח – משיח בן דוד. רק שהוא התחלף – "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני הוי'". הוא התהפך, כמו שנח התהפך למצוא חן בעיני הוי' – "ונח מצא חן בעיני הוי'". אלה שתי הדוגמאות הדומות בתנ"ך.

ער אבי לכה

לא כולם יודעים שיש בתנ"ך עוד "ער" אחד, ואם יש עוד ער יתכן מאד שהוא-הוא התיקון של הער הראשון. בכתבי האריז"ל כתוב שבני יהודה מתמר, פרץ וזרח, הם תיקון ער ואונן, ומפרץ יוצא מלך המשיח. אבל יש משהו הרבה יותר פשוט בתנ"ך – עוד "ער", וה"ער" השני לא מת ערירי. ה"ער" הראשון, בגלל חטאו, מת ערירי – בחטא שלו הוא גרם לערירות של עצמו. גם "לשון נופל על לשון". לער השני יש צאצאים – כבר סימן שהוא תקן את חטא הער הראשון.

מי הוא ער השני? לא פחות ולא יותר מבנו הבכור של שלה, האח השלישי שנשאר בחיים, שיהודה מנע ממנו את תמר שמא ימות כאחיו. בסוף תמר עשתה את המעשה שלה וזכתה להעמיד צדיקים וגבורים "כיוצא בו", כמו יהודה, את פרץ וזרח. כתוב בדברי הימים "בני שלה בן יהודה ער אבי לכה". כאן דוגמה ששלה, הבן שנשאר, קרא לבנו הבכור על שם אחיו שמת צעיר, בטרגדיה.

היום המנהג הוא לא לקרוא על שם מי שמת צעיר, כל שכן שמת מיתה לא טבעית, אבל כאן ער הבכור מת מיתה לא טבעית, נשאר בלי ילדים, והאח שנשאר – שלה – קורא לבנו על שם אחיו הבכור, ער. אותו ער, התורה מיד אומרת שהוא אבא – לא ערירי, זכה לבן. שם בנו הוא "לֵכָה" (כמו "לְכָה דודי"), שם מיוחד. הוא נקרא על שם בנו – סימן שעיקר ענינו שהוא אבא. הפעם היחידה שהוא כתוב, הוא מופיע בכינוי "ער אבי לכה". גם גימטריא מאד יפה, עולה הוי' פעמים אחד.

שוב, הפסוק הוא "בני שלה בן יהודה ער אבי לכה". יש לומר ממש קרוב לודאי שאותו ער הוא תיקון של הער הראשון, הבכור, וממילא הוא גם קשור לספירת העמר. כל ספירת העמר היא ענין של תיקון ער, תיקון ההתעוררות בנפש, וגם תיקון הברית כפשוטו. הרי ער פגם בברית, וצריך לתקן אותו – דוקא בתקופה זו. יש כמה תקופות בשנה שהם תקופה מסוגלת לתיקון הברית, כמו שובבי"ם, וגם ספירת העמר היא תקופה מיוחדת של תקון הברית, שצריך לתקן את ער.

איך אפשר לדרוש את השם המיוחד, הקצת מוזר, שהוא נותן לבנו – "לכה"? אפשר להציע למי שנולד בספירת העמר (גם השם "האי" מתאים מאד, עוד לא פגשתי מי שקרא לבנו "לכה" או "האי", לכה האי, הכל האי, עולה האי במספר קדמי; בהכאה פרטית, לכה האי עולה ד פעמים לכה דהיינו לכה פנים ואחור) – זה שם מאד מיוחד... על פי פשט, לשון הליכה – "הליכות עולם לו", "אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'". זה זמן של הליכה, התקדמות לקראת מתן תורה מתוך געגועים עצומים – הליכה נמרצת לקראת מתן ההלכה לישראל (בחדש סיון שחושו הוא חוש ההלוך, מה שכבר התחיל, ובתאוצה רבה, בחדש איר, החדש של "אחריך נרוצה", כמבואר בדא"ח). כדי לתקן את ער צריך להיות "אבי לכה".

יש פה מה להתבונן ולחשוב. חדש איר הוא חדש ההרהור, אז יש לנו עוד משהו להרהר בו – תיקון ער הראשון על ידי ער אבי לכה בן שלה.

שער ער – יב שרשים ו-כח ענינים לפי הרד"ק

השער ער הוא שער מאד עשיר, יש בו הרבה הרבה שרשים וענינים, וממילא יש מספיק למלא פרצוף שלם, אפילו די והותר. רק בשרשים יש די, ואם נחלק אותם לענינים השונים שלהם יש כח ענינים שונים לפי הרד"ק. לפי הרד"ק יש 12 שרשים, ולפי עוד מונים אפשר לצמצם ולהגיע ל-11 או 10. אנחנו נסתפק אולי ב-10 (שהם 11, כאשר נחלק את הנצח וההוד לשנים, ראה לקמן), אבל נסביר את כל ה-12 של הרד"ק.

כתר: עמר

את העמר עצמו נשים הכי גבוה – בכתר. היה אפשר לשים אותו גם במלכות, שהרי "כתר עליון איהו כתר מלכות". מתי כתובה פעם ראשונה המלה עמר בתורה? "הכל הולך אחר הפתיחה". כתוב בפרשת המן "עמר לגלגלת"[ה]. סימן שהעמר שייך לגלגלת – הכתר. אחר כך, בהמשך, כתוב עוד פסוק – "והעמר עשרית האיפה הוא". יש מי שמפרש ש"עשרית האיפה" היא המלכות – האיפה השלמה היינו כל עשר הספירות, והעשירית היא המלכות. אם כן, כבר יש לנו רמז לגלגלת ולעשירית האיפה – כתר ומלכות, "כתר עליון איהו כתר מלכות" (סוד "בראשית ברא" = כתר מלכות).

תיקון עמורה בימי הספירה

אמרנו שלפני "עמר לגלגלת" אין את המלה "עמר" בתורה – זו הפעם הראשונה. אבל השרש, האותיות עמר, יש – אפילו 17 פעמים, לפני "עמר לגלגלת", כולם בשמות עצם. הרוב בשמות סדום ועמורה. ספירת העמר מתחילה מעמורה. דוגמה מצוינת לכלל הגדול אצלנו שיש מושגים בעלי עצמה גבוהה שתמיד בתורה מתחילים בהקשר של תהו ורק אחר כך צריך להמשיך אותם מהתהו לתיקון. כך המושג עמר, וממילא כל העבודה שלנו בימים האלה של ספירת העמר, מתחילה מסדום ועמורה, עם כל מה שידוע על החטאים שלהם. צריך לתקן אותם בספירת העמר.

ממילא זה גם מתקשר לתיקון המדינה. מה הם סדום ועמורה בתנ"ך, בתחלת ישעיהו לדוגמה? סדום ועמורה הם משל רע למלכות שלא נוהגת על פי תורה, מדינה של קציני סדם ועם עמרה[ו]. וממילא הזמן לתקן את סדום ועמורה הוא כעת, בספירת העמר. זה טעם מצטרף, שאיני זוכר שפעם אמרנו, לכך שספירת העמר היא הזמן הכי מסוגל לתיקון המדינה – עניני מדינה בכלל. הכל מתחיל מעמורה.

תיקון כדלרעמר ב-כד לעמר

אבל יש עוד שם אחד, שבתוכו יש אותיות עמר – המלך כדרלעמר. הכל בהשגחה פרטית, היום אנחנו ביום כד-לעמר, וה-ר נוספת ל"תפארת הלשון", "תפארת שבנצח". הלשון – לשון הקדש – היא נצח, וביום של "תפארת שבנצח" צריך ר ל"תפארת הלשון", ואז כד לעמר נעשה כדרלעמר. בפעם הראשונה שמונים את חמשת המלכים שנצחו את ארבעת המלכים החזקים מהם, מתחילים מאמרפל – שאמר לאברהם פול לכבשן האש – וכדרלעמר הוא השלישי, אבל בהמשך כדרלעמר הוא העיקר וכל האחרים טפלים אליו, עד שכתוב "כדרלעמר והמלכים אשר אתו". הוא מי שאברהם צריך להלחם איתו ולנצח אותו, וממילא לתקן אותו.

איך מסבירים המפרשים? יש מפרשים שמסבירים שאמרפל, מבחינת הנהגת המלוכה, הוא המלך הכי חשוב. כלומר, הוא יודע את טכסיסי המלוכה ונמוסי המלוכה – הכי מוצלח כמלך. לכן בהתחלה מונים אותו ראשון. אבל הכי גבור להלחם ולנצח הוא כדרלעמר. במלכות צריך הנהגה פנימית של המלכות, והלעו"ז של הנהגת המלכות הוא אמרפל. כנראה שמי שטוב בהנהגת המלכות, אם יש איזה אברהם שעושה בעיות, שמערער – גם לשון ער – את האמונות של המדינה, צריך מיד להשליך אותו לכבשן האש. זה חלק מהגאונות של אמרפל איך מנהיגים מלכות. אבל זה לא אומר שהוא הכי גבור. כך המפרשים מסבירים – הכי גבור הוא כדרלעמר. בכל אופן, יש לנו את כדרלעמר, שהוא כד לעמר.

הלכה כבעלי המסורה במקצוע בתורה אליו התמסרו

האם יש דרושים על השם שלו? איך חז"ל דורשים אותו? קודם כל, יש כאן מחלוקת בין הגמרא לבעלי המסורה. משמע מהגמרא שאת כדר-לעמר כותבים כשתי מלים, אבל דוקא בשורה אחת – אם כותבים בשתי שיטין הספר פסול. כך יש אפילו שפוסקים את ההלכה. אבל בעלי המסורה חולקים, ואומרים שכדרלעמר מלה אחת.

איך פוסקים הלכה כשיש מחלוקת בין הגמרא לבעלי המסורה לגבי התנ"ך? מאמר מוסגר לגמרי, שכנראה קשור לספירת העמר – סוגיא של כדרלעמר. במקרה של מחלוקת כזו, הלכה למעשה – היום ללא שום עוררין – היא כבעלי המסורה נגד הגמרא. או משום שלא היו בקיאים מספיק, או מסבה אחרת.

מה עיקר הווארט שצריך ללמוד מזה? שאם יש מקצוע אחד בתורה, ענין אחד בקדושה, שליחות אחת שאתה מתמסר לה כל כולך עד כדי שאתה מתעצם עם זה – לא משנה שיש מישהו שיותר גאון ממך בכל מיני נושאים ומקצועות אחרים בתורה, הלכה כמותך נגד אותו אחד שהרבה יותר גאון ממך. זה כלל מאד-מאד חשוב.

ר' אייזיק אמר את זה בהקשר שלו. בעלי המסורה התמסרו, הקדישו את החיים שלהם, לתנ"ך – לשמור על המסורה. לא משנה שהם לא גדולים בהלכה כמו חז"ל – מי שמקדיש את עצמו למשהו בקדושה, עד כדי מסירות נפש והתעצמות, הלכה כמותו. מה הכוונה שהלכה כמותו? שהוא זוכה לכוון לרצון ה' יתברך. כל זה היה מאמר מוסגר – מוסר השכל גדול מאד בכל שליחות של יהודי, שהלכה היא כמי שמתעצם עם הדבר שהוא עושה ומקדיש את כל החיים שלו אליו. הוא חייב לוותר על משהו אחר.

יוצא שאיני יכול להיות גאון בתלמוד ובעל מסורה באותו זמן – לכך התכוונו ברבי אייזיק מהומיל, שאמר שאם הייתי מתמסר לנגלה בלבד הייתי גדול כמו הש"ך והט"ז, אך היות שבחרתי להתמסר לחסידות וותרתי. לא שלא ידע ללמוד גמרא, היה פוסק גדול, אבל צריך לוותר על משהו – בבחירתך החפשית – לטובת התמסרותך עד הסוף לענין המיוחד שלך. כל זה תיקון כדרלעמר, האם הוא מלה אחת או שתים – האם הוא אישיות מפוצלת (אם הוא שתי מלים הוא עדיין אדם אחד אבל מפוצל לשנים, סכיזופרני), או שאינו מפוצל אלא בסדר (בלעומת זה), דבר אחד.

היות שחז"ל סוברים שהוא שתי מלים, גם אם דורשים מסתמא דורשים כשתי מלים. אפשר שאנחנו, שפוסקים כבעלי המסורה שזו מלה אחת, עדיין נדרוש – ברובד הדרוש, רובד אחר – ככדר-לעמר, כמו שדרשנו כעת כד-לעמר.

תרגום יונתן לכדר-לעמר: מלך המתגלגל בין עבדיו

קודם כל, נסתכל מה אומר תרגום יונתן: הוא אומר – וכך כל מי שדורש שם זה, חוץ מהאריז"ל, שהופך אותיות כדר ל-דרך (רמז שתיקון כדרלעמר בימי הספירה בכלל וביום כד לעמר בכלל הוא "דרך חיים", כך מתחיל) – שכדר לשון כדור. כלומר, ימי ספירת העמר הם ימים של משחק בכדור, כדי לתקן את כדרלעמר. רק שיש משחקים שאסור לשחק בכדור, כמו כדורגל בשבת למשל. גם כדורסל. בכל אופן, דורשים שכדרלעמר מתחיל מכדור.

מה הפירוש לעמר? תרגום יהונתן אומר – הרי הוא מלך, והוא מלך שהשם שלו בא לתאר את אופי המלכות שלו, ועמר הוא לשון שימוש, כמו "והתעמר בו ומכרו", להשתמש במישהו (לשעבד, או יותר נכון, פשוט להשתמש במישהו). יוצא מתרגום יונתן, עם הביאור שעליו (לא תמיד קל להבין מה הוא מתכוון), שכדרלעמר הוא מלך שדומה לכדור שמתגלגל בין העבדים שלו. מלך כזה שנכנס לתוך הזירה של כל המשמשים שלו – יש לו הרבה משרתים, הרבה שרי ממלכה, הרבה עבדים – והוא כדור בתוכם. הוא מתגלגל, ונותן מכות פה ושם לכל אחד מהאנשים שלו, הוא הכדור שמסתובב בתוכם.

נמצא משהו מאד מענין – אפשר לעשות מזה משחק רציני. יש כדור, שהוא בין העמרים – כדר-לעמר – וככה הוא משחק את משחק המלוכה. אמרנו שהוא גדול דוקא במלחמות. כנראה שכך הוא מכוון ומנחה את החילים שלו, או לפחות את שרי החיל, המפקדים והקצינים שלו. זה תרגום יונתן. שוב, אלה לימודים ומחשבות לספירת העמר.

אוהב ישראל על כדר-לעמר: כפירה במלכות שמים

אחד מספרי החסידות המפורסמים הוא בעל "אוהב ישראל" – ה"אפטער רב" – שבין כל ספרי החסידות שראיתי הוא היחיד שיש לו פירוש על כדרלעמר. הוא מביא תרגום יונתן ואומר שיפרש אחרת. הוא אומר שכדור הוא לשון כפירה – תיכף ננסה להסביר למה הוא חושב שכדור הוא כפירה, אבל זה שאומר שכדור הוא כפירה כנראה גם נוגע למשחקי כדורגל, בשבת במיוחד. מה זה אומר? הוא מביא את הפסוק שאמרנו קודם, "והעמר עשרית האיפה", ואומר שהיינו המלכות שהיא עשירית האיפה, וממילא כדר-לעמר הוא אחד שכופר במלכות שמים.

כדרלעמר היה מלך של עילם. מה המיוחד במדינת עילם? חז"ל אומרים ש"עשרה קבין של גיאות ירדו לעולם, תשעה נטלה עילם". כלומר, עילם, מקומו של כדרלעמר, מצטיין בחז"ל בגאות. מי שמתגאה מסלק מעליו עול מלכות שמים לגמרי, עד שכופר ומכחיש וטוען שהעולם קדמון. המחשבה של קדמות העולם באה מריבוי גאות, מהמקום עילם – לשון עולם והעלם (הוא לא כותב), העלם אלקות לגמרי – עד שסובר שהעולם קדמון, וממילא "אני ואפסי עוד" כי "לית דין ולית דיין". זה הראש של כדרלעמר.

למה הכפירה בעומר – כדור של גאות, כפירה בעומר, המלכות דקדושה – היא כדור? לא כל כך ברור בספר, אבל משמע שהיות שהכדור כולו עגול – מתגלגל – ללא שום קצה וקו, אז ממילא הוא לא מוחלט על שום דבר, לא מאמין בשום דבר, הוא מתגלגל כל הזמן, לאן שהוא רוצה, לאן שהרוח לוקחת אותו. משמע שהכדוריות – כתפיסה – היא כפירה. לא הייתי אומר שמשהו עגול מסמל כפירה, כי הוא כדור עגול, אבל כך יוצא מדבריו. כדור אומר שהכל שוה, וממילא "לית דין ולית דיין" – דין ודיין הם קוים ברורים, ולכדור אין שום קו. הוא כדור לגבי העמר, לגבי המלכות של הקדושה. מאין זה בא? מגאות, ממה שעילם נטל תשעה קבין של גאות מתוך עשרה קבין שירדו לעולם.

נצחון אברהם על ארבעת המלכים שנצחו את החמשה

אם כן, מה אמרנו עד כה? שבספירת העמר יש לנו תיקון של ער – תיקון הער הראשון על ידי הער השני (סוד "תפלת הערער", כמו שיתבאר). בספירת העמר יש לנו תיקון של סדום ועמורה, ובספירת העמר יש לנו תיקון של כדרלעמר. מי באמת תיקן אותו? אברהם אבינו, שנצח אותו. קודם כדרלעמר נצח את חמשת המלכים, ללמד כמה שהוא גבור. אחר כך אברהם היחיד נצח אותו. מי הוא אברהם? מתאים לפירוש האפטער רב – הוא הראשון שמאמין בה', ועם אמונתו בקב"ה, "ראש כל המאמינים", הוא מנצח את כדרלעמר והורג אותו.

בכלל, יש סדרה מאד פשוטה ויפה שמתאימה לילדים (נאמר הערב כמה דברים שמתאימים לילדים), של המלכים במלחמת המלכים (המלחמה הראשונה בתורה, שהרמב"ן אומר שרומזת למלחמות משיח): 4 מנצחים 5, ואחר כך 1 מנצח את ה-4 (שאז מרוכזים ומצומצמים לתוך 1, כדרלעמר). שני פסוקים מפורשים בתנ"ך שאברהם הוא 1, "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו". האחד שמאמין בא-ל אחד מנצח את הארבעה שנצחו את החמשה.

מה קורה כאן? פנינה בפני עצמה – משהו פשוט, ראשית למוד סדרות רבועיות לילדים בחדר: 1, 4, 5 – מה המשך הסדרה? 4, 1. זו סדרה סימטרית – סימטריה ("חן") זכרית, עם 5 באמצע – 1, 4, 5, 4, 1. הבסיס הוא 2-. מתוך זה אפשר להראות עוד כל מיני דברים יפים, אבל זו פנינה בפני עצמה. שלא סתם כאן ה-1 מנצח את ה-4 שנצחו את ה-5. הכל תיקון כדרלעמר, תיקון של ספירת העמר, קשור לתיקון המלכות. עמורה היא המלוכה, המדינה הרעה, וכדרלעמר הוא המלך החזק והרע (שנצח את ברשע מלך עמרה[ז]).

רמזי עמר בכתר – "עמר מן" ו"עמר נקא"

אחרי 17 פעמים של עמורה וכדרלעמר – המון – מגיעה פעם ראשונה המלה עמר, "עמר לגלגלת". חוץ מכך שעומר ששייך לגלגלת, לכתר, יש עוד שני רמזים מובהקים שהעמר הוא בכתר:

במה מדובר כאן? לא עמר של הנפת העמר, אלא במן – "עמר מן" (יש ספר קבלה בשם זה). "מן הוא" אותיות אמונה. "עמר לגלגלת" היינו המשכה מרדל"א לגלגלתא – מה שהמן-האמונה שורה על הגלגלת.

איזה עוד עמר שייך בקבלה באופן מובהק לכתר? "עמר נקא". שם ה-ע במקום צ – "עמר" פירושו צמר – אבל כך לשון הפסוק בדניאל, "ועתיק יומין יתיב, לבושיה כתלג חור ושער רישיה כעמר נקא", אחד מ-ז תקוני גלגלתא, "עמר לגלגלת".

כוונת האריז"ל לכדרלעמר: "שם דרך"

היינו באמצע לדרוש את כדרלעמר, שגם האריז"ל דורש – אומר ש-כדר אותיות דרך. מה לגבי לעמר? לא דורש את המלה לעמר, אלא הופך לגימטריא – לעמר בגימטריא שם. כוונה שלמה לכוון בכדרלעמר. שם הוא הוי' ועוד שדי – תפארת ויסוד, יעקב ויוסף. מה לגבי דרך? פעמיים יבק (כוונה שכתובה גם בלקו"מ תורה ו, בקי-בקי ["בקי ברצוא" ו"בקי בשוב", שייך לעבודה של ספירת העומר כנודע, לתיקון של נדב ואביהוא, הגם שר' נחמן מקשר את זה לעבודה של חדש אלול], יבק-יבק), פעמיים הוי' אלהים או אהיה-הוי'-אדנ-י. זה יחוד בכתבי האריז"ל, כנראה שייך לימים אלה.

לאיזה פסוק צריך לכוון? הפסוק האחרון של פרק נ בתהלים – "ושׂם דרך אראנו בישע אלהים". התיקון של כדרלעמר, של ספירת העמר, הוא "ושם דרך" – כוונה מהאר"י הקדוש. ההמשך (חותם הפרק, שלמות שער ה-נ של ספר תהלים, על דרך "תספרו חמשים יום" של ספירת העמר) הוא "אראנו בישע אלהים" – מי שמקיים בעצמו "ושם דרך" ה' מראה לו את ישועתו, הגאולה הפרטית והכללית.

כל הבטוי "ושם דרך אראנו בישע אלהים" עולה לו ברבוע – ו בחזקת 4. חז"ל דורשים ש"ושׂם דרך" הוא מי ששׁם את אורחותיו – לעשות חשבון נפש. סימן שספירת העמר היא ימים מיוחדים לחשבון נפש – "ושם דרך", כמו בית שמאי, ששם אורחותיו בעולם הזה, עושה חשבון נפש נוקב על מנת לתקן את עצמו. מי שמקיים "ושם דרך", תיקון כדרלעמר לפי האר"י, אותו "אראנו בישע אלהים". עד כאן להשלים את עניני כדרלעמר.

גנבת נפשות למעליותא

המדקדקים הראשונים וגם האחרונים אומרים שהמשמעות העיקרית של השרש עמר הוא לשון שימוש, כמו "והתעמר בו ומכרו" הכתוב בגונב נפש מישראל (שחייב מיתה). עיקר הפשט של המלה עמר היא לשון שימוש, מה זה מזכיר? מאמר חז"ל בענין גדול מאד – "גדול שמושה של תורה יותר מלמודה". למוד תורה יבוא בחג שבועות, "זמן מתן תורתנו", ומה הזמן הזה? זמן לשמש, זמן של עומר, זמן של ספירת העמר. לספור פירושו גם לייקר – לייקר כל הזדמנות שבאה אלי לייקר תלמיד חכם, לשמש את התורה. אצל הרבי לשמש את התורה זה לעשות מבצעים. לשמש את הרבי אין פירושו ללמוד את תורתו, דוקא, אלא לעשות את המבצעים שלו – זה עמר, להיות שמש שלו.

איך נהפוך ונפרש את כל הפסוק למעליותא? "גנב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו". הימים של ספירת העמר הם הזמן הכי טוב לגנוב נפשות ממחנה אחר בעם ישראל – לגנוב נפשות לדרך הישרה, הזמן הכי טוב בשנה לגנוב נפשות למעליותא. יש ביטוי ש"שנים אוחזין בטלית" הם רבים על בעל תשובה. כאן ענין אחר – מישהו חזר בתשובה, נמצא אצל מישהו אחר. לכאורה לא יפה לגנוב אותו – הוא נמצא אצל מישהו, כבר עושה מצוות. יפה לגנוב אותו? יש זמן אחד בשנה שהוא זמן מסוגל לגנוב נפשות מישראל. צריך לגנוב אותו כדי לזכות אותו, להביא אותו לגן עדן של חסידים, לא להשאיר אותו בגן עדן של מתנגדים. הוא כבר בגן עדן, אבל צר לי מאד עליו שהוא מסתפק בגן עדן של מתנגדים, ואני מאד רוצה לזכות אותו ולהטעים לו מגן עדן של חסידים, ואין שום דרך אחרת – רק לגנוב אותו. זה לפני מתן תורה. אחרי מתן תורה באמת צריך לחשוב פעמיים אם לגנוב מישהו. אבל לפני מתן תורה, הכנה למתן תורה, זה זמן מסוגל של גנבת נפשות.

מה עושים כדי שיתפוס? [למכר אותו לחסידות]. זה פירוש טוב, לא חשבנו עליו, אבל הולך יחד. צריך קודם כל להתעמר בו – לתת לו להתעסק במבצעים. ודאי ש'מדליקים' אותו על התורה, אבל צריך קודם כל לתת לו שימוש – "גדול שמושה יותר מלמודה". כתוב בפירוש ששמושה בכתר ולמודה בחכמה. אנחנו אומרים שכל מה שקשור לעמר הוא בכתר, למעלה מחכמה. השמוש למעלה מהלמוד. אחרי שהשתמשת בו, אם תזכה אותו גם לשמש – לעשות דברים ממש פשוטים בגשמיות, הזכות הכי גדולה, חסידים היו מברכים שהחיינו אלף פעמים על הזכות לשמש את הרבי בגשמיות (והזמן הכי טוב לזה הוא בספירת העמר) – אחר כך צריך למכור אותו.

יש פה הצעה, לגרום לו להתמכר לחסידות, אבל זה לא למכור. אחרי שהתאמצתי כל כך לגנוב אותו, ולהפוך אותו לשמש – שעושה יפה מבצעים – מה הכוונה למכור אותו? מגיע זמן שאני שולח אותו להודו או למקום אחר. אני שולח אותו לגמרי, מוכר אותו לעם ישראל. קודם צריך להשתמש בו, אבל להשתמש זה לא מספיק – זו רק הכנה כדי למכור אותו לגמרי לכלל ישראל. לתת לו שליחות – תקים ישיבה או תסע להודו או למקום אחר, אתה מכור. שם הוא מתמכר, מתוך תקוה שהוא יתמכר למכירה שלו – למי שמכרתי אותו לו. עד כאן דרוש על גניבת נפשות בימי ספירת העמר.

חכמה: ערם

כל זה היה שרש עמר. מה השרש הבא? מי שראה את המאמר האחרון שהתפרסם ב"נפלאות מתורתך" (הבלוג שלנו) – דברנו שם על הערמה דקדושה. קשרנו זאת למאמר הקודם וגם למאמר העכשוי שנלמד בע"ב. "אני חכמה שכנתי ערמה ודעת מזמות אמצא", "לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזמה" – פתיחת ספר משלי. מי שהוא פתי – אחד שמתפתה – צריך לתת לו ערמה, שיהיה יותר חכם ממי שמפתה אותו, שלא יפתו אותו. כך תחלת ספר משלי, שכל מטרת ספר החכמה היא "לתת לפתאים ערמה, לנער [גם משער ער, שתי מלים מאותו שער סמוכות זו לזו, לשון נופל על לשון] דעת ומזמה". בערמה יש גם את המשמעות של ערום, לפי הרד"ק על כל פנים.

"חכימין רפין ערטילאין דגשין"

דברנו על בעלי המסורה, שהלכה כמותם בכל מקום. יש משפט מפורסם בבעלי המסורה – "חכימין רפין ערטילאין דגשין". מה הכוונה? שאם כתוב "ערומים" אפשר להבין או "חכימין" או "ערטילאין" – חכמים או אנשים בלי בגדים – הכלל להבחין הוא "חכימין רפין ערטילאין דגשין". אם יש דגש ב-מ הכוונה ערום בלי בגדים, אבל אם ה-מ רפויה הכוונה לחכם. זה גם שייך מאד לספירת העמר, כי כתוב שכל ימי הספירה הם תיקון מידות – הפיכת הדגש לרפה. יש ז כפולות, בגדכפרת, שהן מדות הלב. מדות של תהו הן "דגשין" ומדות התיקון הן "רפין". כלומר, לפי משפט זה במסורה כל תיקון הספירה הוא להפוך את העירום לחכמה.

שוב, "חכימין רפין, ערטילאין דגשין". ברור שהמשפטים הקצרצרים של בעלי המסורה מכילים סודי סודות, רמזים. אם עושים מהלשון המקורית של בעלי המסורה את הגימטריא יוצא 1225, שהוא 35 ברבוע שהוא 49 במשולש – כלומר, סכום כל ימי ספירת העמר (יום אחד, שני ימים, שלשה ימים – מצטבר ומצטרף, לא יום שני ויום שלישי) עולה "חכימין רפין ערטילאין דגשין".

קצת חידוש, כי לא כל בעלי הדקדוק מסכימים עם הרד"ק שעירום הוא אותו שרש של ערמה. לפי פשט אותו שרש – ערמ – אבל יש מי שאומר שבעירום ה-מ חלשה ועיקר השרש הוא ער. כך סוברים האחרונים. אם ה-מ חלשה יחסית, הייתי חושב שהיא תהיה רפה, אבל הפוך – ה-מ של ערמה יותר חזקה בשרש, אבל "חכימין רפין", ואילו ה-מ של עירום יותר חלשה בשרש, ואף על פי כן "ערטילאין דגשין". כלומר, יש משהו תוהי בערטילאין – פשט. דגש הוא תהו – "קשה כארז" ולא "רך כקנה" (גם קשור למאמר בע"ב). אלה ימי ספירת העמר – לא להיות קשה כארז אלא רך כקנה. זה "קנה המדה" שמוסבר במאמר כחסד – תיכף נגיע בע"ה.

יש הרבה ענינים שנדלג כדי לקצר – יש הרבה מה לומר בשער. בכל אופן, פשוט שערמה שייך לחכמה – "אני חכמה שכנתי ערמה", ותרגום ערום בכל מקום הוא חכם. יש מקום שמוסבר בדא"ח שערמה היא גילוי של חכמה סתימאה, יותר חכם מחכם.

בינה: מער

מה נשים בבינה? אפשר להוסיף את ה-מ ל-ער בכל מקום – בהתחלה, באמצע או בסוף. בשרש עמר ה-מ התווספה באמצע, בשרש ערם בסוף, אבל אפשר גם בהתחלה. אמרנו שיש קצת מחלוקת בין המדקדקים כמה שרשים יש בשער ער. לא כולם מסכימים שיש שרש מער, אבל הרד"ק אומר שודאי יש – מערה, מערת המכפלה. יש מי שרוצה לומר שבמערה ה-מ נוספת, אבל הרד"ק לא סובר כך.

איפה יש מערה בקבלה? כל אחד צריך לדעת שמערה היא יסוד אמא. כך רשב"י אומר בפירוש, שכל מה שזכה לרזין דאורייתא הוא בזכות צער מערה, והזהר הקדוש הוא זיהרא דאמא עילאה – המערה של רשב"י. אם כן, ברור לנו שמערה היא אמא בכלל ויסוד אמא בפרט. ממילא אומר לנו, שכמו שימי ספירת העמר הם ימים להיות ערום ביראה, לזכות לערמה דקדושה, זה גם זמן טוב לטייל ולהכנס למערות. או בגלל שבאמת רודפים אותך, וצריך לברוח למערה כרשב"י בימים אלה, או שסתם משהו נחמד מאד להכנס למערה, ובזכות המערה זוכים לחכמת הזהר הקדוש – זיהרא דאמא עילאה. ממילא גם ימים טובים לנסוע למערת המכפלה, לאבותינו הקדושים.

איך יודעים שמערה באמת באמא? בזכות מי יש לנו בכלל את מערת המכפלה? בזכות שרה אמנו. כל האבות והאמהות קבורים שם, והכל מכחה של שרה. היא בעצם קנתה לנו את הקנין הראשון, המקורי, בארץ ישראל – את מערת המכפלה – כי המערה היא יסוד אמא.

דעת: עור

נגיע לדעת: השרש הוא עור – התעוררות. "עורה למה תישן ה'". הדעת מסולקת ממי שישן, וההתעוררות היא פעולת הדעת. "אני ישנה [בגלותא] ולבי ער" – הכוונה שיש נקודת דעת אצל יהודי גם בזמן הכי חשוך, הכי גלותי, לבו ער לה', לתורה ולמצוות, כמבואר במדרשי חז"ל ובחסידות. אבל חוץ מערנות, פירושו גם עור בשר. אם היה רק עור הייתי שם במקום אחר. אנחנו כעת קובעים שהעיקר כאן הוא להתעורר – לעורר את הדעת, המודעות. צריך לקשר גם לעור בשר וגם לעור (סגי נהור).

מה הקשר בין המלים האלה? הרד"ק ועוד כותבים: אנחנו תמיד אומרים כלל גדול, שבתוך ע יש א. זה לא סתם דרוש, כאן המפרשים – הראשונים וגם האחרונים (שקצת יותר 'מחמירים' בפירושים) – מסכימים שלא סתם היה כתוב "כתנות אור" בספר תורה של רבי מאיר, אלא שעור עם ע הוא באמת התעבות האור עם א. אומרים על פי פשט שלחלק הגוף הזה קוראים עור כי הוא מבהיק. אנחנו יודעים שבגן עדן מקדם הוא לא סתם הבהיק, אלא האיר באור בהיר כאור החשמל. אך גם אחרי החטא, שהוא הפך להיות "משכא דחויא" – גם עור הנחש מבהיק (לכן עושים כלים ולבושים יפים מעור של נחשים, כי הוא נחמד ביותר, מבהיק). כך אומרים פשט, שעור נקרא כך כי הוא מאיר. לכן לא סתם רבי מאיר כתב "כתנות אור" – לא דרוש אלא כמעט פשט.

ממילא מכאן אני גם מבין את הקשר לעִוֵר, שלא רואה את האור (קשור לאור, רק הפוך – סגי נהור). איפה באמת האור מתעבה? בספירת הדעת. לכן שם ראשית המלכים שמתו, ראשית המדות ("מפתחא דכליל שית"). שם, במעבר בין שכל למדות, יש את התעבות האור, וממילא שם המקור של עוֹר ב-ע ועִוֵר, ועוד כמה ענינים.

בעיות של ערנות והתעוררות ותיקון העור

מה אפשר ללמוד? משהו ברפואה. יש מישהו שקשה לו להרדם, ויש מישהו שקשה לו לקום בבקר – הכל שייך. מה הם המעברים בין ער לישן? שני כוונים של אותו מעבר – מעבר של דעת, שכם, בין האחור (ישן, שכחה) לפנים (ער, זוכר – יחוד הזכירה בכתבי האריז"ל). אפשר ללמוד מכאן שיש משהו בהפרעות שינה או התעוררות מתוך שינה – או שאתה לא יכול לישון, או שאתה לא יכול להתעורר בבקר – שקשור לעור. יש כאן כמה רופאים טבעוניים שאולי יכולים להוסיף משהו בקטע הזה. יש קשר מילולי – שחייב להיות קשר אמתי בלשה"ק – בין התעוררות לעור. קשור גם למצורע, נגע עור בשר, שמרוב לשון הרע הוא נרדם עמוק ולא יכול להתעורר בקדושה – "טמא טמא יקרא". זה היה שרש עור – בדעת, כי הוא פונקציה של דעת, של מודעות.

חסד: יער

בחסד: רוב ההקבלות שלנו הערב חלקות וטובות. את החסד אולי הכי צריך קצת למתוח, אבל גם יוצא טוב. יש שני מקומות שהם אותיות ער עם י – אחד מחוץ לישוב ואחד הוא-הוא הישוב. כתוב "לא תהו בראה לשבת יצרה", והישוב הוא עיר. עיר היא עולם התיקון, ובכל מקום בקבלה היא מלכות – "עיר מלוכה". "גדול הוי' ומהלל מאד בעיר אלהינו". מה לגבי יער? אם יער הוא מאד תוהי, כמו "קול ביער" של השפאלער זיידע, אולי הוא שייך לכתר. אבל אנחנו נשים אותו, קצת למרבית הפלא, בחסד. צריך כמובן להסביר מה הקשר.

חוץ מיער יש עוד שימוש לשרש יער – "יערת דבש", "אכלתי יערי עם דבשי" בשיר השירים, שיר של אהבה. קודם כל, מכאן אני לומד שיער הוא משהו מתוק – דבש. יש מי שאומר שיערת דבש היא חלת דבש לפני שמוציאים ממנה את הדבש. יש מי שאומר שהיא קנה דבש (שייך לקנה המדה, שהרבי אומר בע"ב שהוא חסד).

להפוך את היער לעיר

אבל עיקר הסבה שחשבנו שיכול להלום את החסד הוא כי בירושת ארץ ישראל בספר יהושע היער קשור להר – הר אפרים – ההר היה יער. יהושע אומר לבני אפרים לעלות להר, ליער בהר, "ובראתו" ("ויאמר אליהם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים... כי הר יהיה לך כי יער הוא ובראתו והיה לך תצאתיו כי תוריש את הכנעני כי רכב ברזל לו כי חזק הוא"). פסוק עם מלה מאד מיוחדת, ששייכת למעשה בראשית, שצריך לעלות להר ולברא אותו. כתוב פעמיים באותו הקשר – לברוא את ההר.

מה הכוונה? על פי פשט מסבירים שזה לכרות את העצים, כדי לעשות מהתהו ישוב. זו תוספת של המלבי"ם – כולם רק אומרים פשט שצריך לעלות להר ולברוא-להחליק אותו על ידי כריתת העצים. אבל היות שתכלית הכבוש היא ישוב, "לא תהו בראה לשבת יצרה", מבראים את היער כדי ליישב אותו, בונים מהעצים בתים. אמנם הם לא עצי פרי, אבל אין ענין סתם לכרות בלי להשתמש. הרמב"ן כותב בתחלת התורה כלל שבריאה היא יש מאין בכל מקום – להוציא יש מאין.

קודם כל, "אברהם קראו הר" – היער כאן הוא הר, יער על ההר. צריך לעלות לשם, לכבוש את ההר ולברוא את היער. הוא כותב שם שרק בני אפרים (בני יוסף) מספיק חזקים לכבוש את המקום – צריך לכך הרבה כח. הדימוי של לקחת יער ולהפוך אותו לישוב הוא כמו לברוא אותו יש מאין. קודם יש יער, מלא משהו, אבל צריך לכרות – לפנות את המקום – ואחרי פינוי המקום אתה בונה שם בתים ועושה ישוב. כלומר, אתה הופך את היער לעיר. הפיכת היער לעיר היא בריאת עולם חדש. והוא מכח החסד – "עולם חסד יבנה" – בחינת אברהם אבינו, "בהבראם"-"באברהם".

אנחנו צריכים להכנס לעובי היער. מי נכנס לעובי היער? הבעל שם טוב וההולכים בעקבותיו, נכנסים ליער בלי לפחד כי אסור לפחד מאף אחד רק מה'. יש יער ירושלים – היום כבר לא כל כך מפחיד. הבעל שם טוב וההולכים בעקבותיו צריכים להכנס לעובי היער, יש שם חיות, ומי יודע מה תפגוש שם (כמו באחד הסיפורים של ר' אשר, אתה עלול לפגוש כל מיני יצורים מיוחדים), לפנות את המקום הזה – סוד הצמצום – ואחר כך לעשות ממנו ישוב, יש מאין. מהו היער לפי זה? האין של היש. "כי ממך הכל". האין של היש הוא דימוי של חסד.

שוב, זה ההר של אברהם אבינו, מה שעתיד להיות הר הבית. גם היום, הר הבית של היום הוא יער לגריעותא, כי יש בו כל מיני דברים שבאמת צריך לפנות – להחליק את המקום. "בית היער", "יער הלבנון". כמו שהקדמנו, מכל ההקבלות זו הכי מחודשת, אבל מכרח המציאות – אין לנו מקום אחר לשים את היער – לכן נשים אותו בחסד, במיוחד עם הדבש שלו, מתיקות של חסד.

גבורה: עתר

בגבורה כבר יש לנו הקבלה חלקה – עתר. "ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו הוי' ותהר רבקה אשתו". ריבוי תפלה, כמו עתר שחופר באדמה (כמו חתר) – גם פעולה של יצחק אבינו, חפירת בארות. המפרשים מסבירים שכל עתר הוא ריבוי פעולה – ריבוי מכח הגבורה – והעיקר בתורה הוא ריבוי תפלה. נשים עתר במקום יצחק, שהוא מקום תפלה – עמוד הגבורה, עבודת התפלה.

תפארת: נער

בתפארת נשים נער – "נער ישראל ואֹהבהו". בקבלה הנער הוא מט"ט, שר העולם, "נער הייתי גם זקנתי". הוא השר של עולם היצירה – כנגד ספירת התפארת. נער גם לשון התנערות – "התנערי מעפר קומי". הנער צריך להתנער. עוד משמעות, "נערו כגורי אריות". בלשון חז"ל "חמור נוער", אבל בלשון המקרא לא החמור נוער אלא האריות נוערים. זה קול שאגה. יש מי שאומר שקוראים "נער [ישראל]", כי נערים שואגים, כמו גורי אריות (לא סתם אריה, אלא גור אריה – הגורים נערים). מי שנוער כמו גור הוא נער.

מה הקשר להתנערות? יש מי שאומר שנער נקרא כך גם על שם שהחושים נעורים אצלו. למעלה מהתפארת נמצאת הדעת – שם שמנו התעוררות. יש מי שמסביר שנער נעור לחושים – החושים מתעוררים אצלו. אבל יש מי שאומר שנער הוא אחד שמסוגל להתנער. כמו שהתורה מקשרת את היצר הרע לנער, "כי יצר לב האדם רע מנעֻריו", "משעה שננער ממעי אמו". אף אחד לא אומר שזה הפשט של נער, כי נער אינו תינוק (וכן אמרו חז"ל בנוגע למשה רבינו, שבכה בתבה, בהיותו תינוק, כמו נער, שלא על דרך הטבע). אם נער לפי מדרש חז"ל על אותו פסוק היה צריך להיות תינוק, אבל הוא לא תינוק, וגם בפשט אותו פסוק לא מדובר בתינוק בזמן הלידה אלא בזמן הנעורים.

מהו נער? מפרשים שנער זו היכולת לנער דברים, לנער פסולת. יש נעורת שצריך לנער. לנער יש כח לזעזע את עצמו ובכך לנער מעצמו כל מיני פסולת ונעורת והשקפות רעות, ודוקא להזדהות עם היצר הטוב (לא עם היצר הרע). נראה הפוך, אבל ככה מסבירים. אלה נערי הגבעות – יש נערים טובים. כל הנערים הם יצר הרע? חס ושלום. אנחנו בעד נערים. "נער ישראל ואהבהו" – הקב"ה בעד נערים, כאלה שמנערים את היצר הרע מעצמם, ונשארים עם היצר הטוב. יש מי שאומר שזה הפשט במלה נער – היכולת לנער דברים לא טובים. ממילא הוא מתנער ומקבל חושים טובים, חושים של חסידות.

נצח: ערר

מה נשים בנצח? שרש ערר – ערירי שהזכרנו קודם. היינו יכולים לשים גם בהוד, אבל נשים בנצח, כי הוא ההפך של הנצח. ענינו של הנצח הוא בנים, הנצחת הדור הבא. ללכת ערירי הוא בדיוק להיפך, כמו הפגם של ער. או "ערירים יהיו" או "ערירים ימותו" – שאם אין לו בנים עכשיו לא יהיו לו גם להבא, ואם יש לו הוא ימות בלי בנים – ההיפך הגמור מנצח. לפעמים מזהים דבר והפוכו בתוך אותה ספירה.

הוד: ערער

הוד הוא ערער. יש מי שאומר שערער משרש ערירי, אבל הרד"ק עושה שרש בפני עצמו. לפי האחרונים אותו שרש – נו"ה אחד לפיהם. "תפלת הערער", "ערער בערבה" – עץ עלוב, עץ גלמוד. יש מי שדורש שתפלת הערער היא תפלת מי שתמיד מתעורר, אבל הפשט שמדובר באדם מסכן, כמו "תפלה לעני". כל מסכנות היא בהוד. היות שיש מי שאומר שממש אותו שרש, ערירי וערער, מאד מתאים לשים את שני המובנים בנצח והוד.

יסוד: ערה

יסוד הוא הכי חשוב, אמרנו שכל ספירת העמר היא תיקון הברית. איך אני יודע? לשון ערוה. מה השרש של ערוה? ערה. כמובן, מכוון מאה אחוז לספירת היסוד. גם מלשון מעורה, גם מלשון יציקה-הרקה, אבל ערוה – גילוי ערוה – פשיטא ששייך ליסוד. היות שאותו שער של ספירת העמר, אין הוכחה יותר מוחצת שספירת העמר היא תיקון עריות. גם לחיות עם הזמן – כל פרשת עריות היא אחרי-קדשים שקראנו בשבת בתורה, תמיד בספירת העמר. רש"י כותב בפרשת קדושים, ושייך גם לפרשת אמר, שבכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה. ידוע מהחוזה מלובלין ה'פחד' של פירוש רש"י הזה. זה תיקון של ספירת העמר.

הרד"ק מכניס שרש תער – "תער השכירה", תער של גילוח. איך קשור לספירת העמר? הצד ההפוך, שלא מסתפרים בספירת העמר. לפי הרד"ק תער הוא שרש בפני עצמו, אבל לפי האחרונים ה-ת נוספת, ובא משרש ערה – ערוה – לכן נשים יחד. תער הוא גם ה"חרב נקמת נקם ברית" וגם התיק שממנו מוריקים ומוציאים את התער. לפי זה, שתי בחינות יסוד – יסוד דכורא (החרב נוקמת) ויסוד הנוקבא (התיק של החרב). שניהם תער, ולפי האחרונים שניהם משרש ערוה – הכל תיקונים של ספירת העמר.

מלכות: עיר

אחרון חביב, כבר אמרנו, עיר – עיר ואם בישראל, אמא תתאה, "עיר אלהינו". "גדול הוי' ומהלל מאד בעיר אלהינו". בכך סיימנו בקיצור שער ער, שיש בו עוד הרבה ענינים – כח ענינים. שער עשיר. יש מי שאומר ש-עתר – ששמנו בגבורה, שייך ליצחק – קשור ל-עשר (כך בארמית), כי רבוי לשון עושר. בע"ב למדנו שעושר היינו המשכה עצמית, המשכה של תורה כפי שנסביר היום. עושר שייך לגבורה – "שלחן בצפון", "תמורת עשר עני" בגבורה.

אמרנו שיש הרבה ענינים שלא הזכרנו, אחד מהם הוא "עיר בן אתֹנות" שמשיח רוכב עליו – בשרש עיר. הזכרנו את כל השרשים, אבל יש בתוכם עוד כמה ענינים שלא הזכרנו. העיר של המשיח הוא חיה מלכותית, "הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא, עני ורכב על חמור" – עני, אם הוא משיח בן יוסף, הוא היסוד, והחמור הוא המלכות, "ועל עיר בן אתֹנות" (חז"ל אפילו דורשים שהוא "עיר אלהינו"). כנראה חדש איר טוב לגדל עירים או לרכוב עליהם (קריינא דאגרתא...).

ולסיכום:

	כתר עמר
חכמה ערם		בינה מער
	דעת עור
חסד יער		גבורה עתר
	תפארת נער
נצח ערר		הוד ערער
	יסוד ערה
מלכות עיר