י"א אלול ס"ח – ציריך (אנגלית)

הכנה לשנה החדשה

א. "אחת שאלתי"

ערב טוב, שנה טובה ומתוקה וכתיבה וחתימה טובה לכולם. אחד המנהגים שנוהגים, החל מר"ח אלול ועד הושענא-רבה, לומר כל יום פרק כז בתהלים – "לדוד הוי' אורי וישעי ממי אירא", ה' הוא האור שלי והישועה שלי, ו"הוי' מעוז חיי ממי אפחד". יש בפרק הזה דברים מאד חשובים, ולכן הוא נבחר, כ"מנהג ישראל", להאמר מר"ח אלול עד סוף הימים הנוראים. גם סוף הפרק הוא מאד חשוב – "קוה אל הוי', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל הוי'". באמצע יש עוד כמה פסוקים מאד חשובים, ואחד מהם הוא "אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש שבתי בבית הוי' כל ימי חיי לחזות בנעם הוי' ולבקר בהיכלו". ננסה להתייחס לכל הנקודות הללו.

בפנימיות הלב – רק "אחת שאלתי"

המלבי"ם מסביר שלפעמים יש מי שמבקש מה' על דבר טוב ראשי, ומאמין שכל הדברים הטובים האחרים – דברים חומריים, משפחה ופרנסה ובריאות – יבואו אם תפלתו תענה על ידי ה'. הוא אומר שהפסוק הזה מדגיש שלא כך צריך להיות, אלא "אחת שאלתי" – לא בשביל תכלית אחרת אלא "[רק] אותה אבקש". הוא מסביר ששאלה היינו מה שאדם אומר בשפתיו, אבל בקשה היא מה שהוא באמת רוצה בלבו, המוטיבציה האמיתית שלו[א]. מ"אחת שאלתי" עדיין יכול להישמע שבקשתי לשבת בבית ה' כי הישיבה בבית ה' מביאה אוטומטית את כל הדברים שאנשים רגילים מבקשים, כפרנסה ובריאות וילדים, לכן מוסיף דוד להדגיש ש"אותה אבקש" (לא שבקשה זו לא מביאה איתה את כל הדברים, אבל לא זאת המוטיבציה שלי) – בפנימיות הלב אני באמת רוצה את הדבר האחד הזה, "שבתי בבית הוי' כל ימי חיי לחזות בנעם הוי' ולבקר בהיכלו".

באמת ה"אחת שאלתי כאן" הוא בקשה אחת הכוללת שלש בקשות, כפי שאומרים חז"ל – "[א] שבתי בבית הוי' כל ימי חיי, [ב] לחזות בנעם הוי', [ג] ולבקר בהיכלו" ("לבקר" בא מלשון בוקר – שכל בוקר אבוא לבקר את ה'; עוד משמעות של המלה 'לבקר' בתורה היא 'להבחין', "לבקר בין טוב לרע", לכן חלק מהמפרשים מסבירים שזו בקשה שאדע להבחין ולבחור בטוב בחיי). באמת, כל שלש הבקשות הפרטיות הן ענין אחד – "אחת שאלתי".

באלול וימים נוראים רוצים ומבקשים רק רוחניות

המלבי"ם לא מציין זאת, אבל הרמב"ם בסוף משנה תורה מסביר שהחכמים לא נתאוו לביאת המשיח בשביל יעודים גשמיים. היעודים הגשמיים יהיו שם, לא יחסר דבר וכו', אבל לא זו הסיבה לרצות את ימות המשיח, אלא צריך לצפות להם רק כדי לדעת את ה'. גם כאן, כל השנה אדם יכול להתפלל על צרכיו החומריים – על פרנסה, על ילדים, על חינוך, על בריאות – אין בכך שום רע, אבל זו עדיין לא המודעות ששייכת לאלול ולראש השנה ויום כפור. כשמגיעים לראש השנה ויום כפור הלב שלנו לא נתון רק לשנה טובה בגשמיות, אלא אנו מבקשים שה' ימלוך עלינו ובית המקדש יבנה, בדיוק כפי שדוד המלך אומר כאן: "שבתי בבית הוי' כל ימי חיי וגו'" – זה הדבר היחיד שאני רוצה בו בחיי. הרעיון הראשון הוא שאלול הוא חדש בו אדם צריך להתעלות מהרצונות הרגילים שלו, אפילו הרצונות החיוביים. אפשר לרצות הכל ולהתפלל על הכל, אבל באלול ובימים נוראים, ואפילו בסוכות עד הושענא רבא, רוצים רק דבר אחד. אומרים את הפרק הזה 51 ימים (102 פעמים, כמנין אמונה – כרמוז בסוף הפרק "לולא [אותיות אלול] האמנתי...") – מ-א דר"ח אלול עד הושענא רבא.

זו נקודה אחת חשובה, שצריך לצאת מהרצונות הגשמיים הרגילים, אפילו הרצויים, ולרצות רק לראות את אור ה' ולדעת אותו וכו', כפי שמסביר הרמב"ם ביחס ליעודים המשיחיים. אחרי שהכל נעשה, וכל היעודים הגשמיים הושגו, מה עושים? למה ה' ברא אותנו? כתוב בזהר "בגין דישתמודעון ליה" – כדי שידעו אותו[ב]. זה דבר פשוט בקבלה וחסידות, אבל לא פשוט בלב – להגיע למצב שרוצים רק דבר אחד, רק "שבתי בבית הוי'" מצד עצמו, לא בשביל היעודים שכרוכים בו (זה התקון של צוּריך – לדעת מה אני באמת צריך). ורמז: "אחת שאלתי מאת הוי'" ר"ת שמאי – לדעת בית שמאי העבודה בכל ימות השבוע היא לכבוד שבת, הכל מכוון לענין אחד (לא כבית הלל, שנקטו "ברוך ה' יום יום"), ועל כך נאמר שלעתיד לבוא הלכה כבית שמאי.

בקשה על גילוי אלקות והשגחה פרטית

המלבי"ם בכותרת הפרק כותב שהתוכן הכללי שלו "יבאר שההשגחה נמשכת אחר הדבקות בה'", ומביא מהרמב"ם במורה נבוכים ענין זה. בחסידות הפירוש הוא "גילוי ההשגחה", כי השגחה פרטית בעצם יש על כל דבר בשוה, אבל גילוי ההשגחה פרטית תלוי בדבקות בה'. לא ברור אם לכך הוא מתכוון, אבל ההשגחה פרטית היא שיהיה הכל טוב גם בטוב הנראה והנגלה, ומדבריו עולה שזה נמשך מ"אחת שאלתי", אך רק בדרך ממילא, ולא מכוונים לכך ישירות, כמו שהתבאר. מה שכן רוצים בו השגחה פרטית, ועל כך שואלים ומבקשים, הוא בענין גילוי אלקות, ה"משפט לאלהי יעקב"[ג].

זה טעם מאד פשוט ובסיסי לאמירת פכ"ז בימי אלול-תשרי. מה שיוצא מהווארט של המלבי"ם, שחוזר לפירוש הבעל שם טוב ב"אשרי אדם לא יחשב הוי' – לו עון", וממילא נעשה פגיע למקרי העולם הזה, כמסופר על הרבה צדיקים (שנעשים פגיעים רק ברגע שמפסיקים את הדבקות).

שלשת חלקי הפסוק כנגד חב"ד

כפי שאמרנו, חז"ל אומרים שדוד מבקש דבר אחד אבל כלולים בו שלשה דברים: "שבתי בבית הוי'", "לחזות בנעם הוי'" (נעם בעברית פירושו מתיקות, זיסקייט באידיש), "לבקר בהיכלו" (עם שני הפירושים של "לבקר", אבל עכ"פ ברור ש"היכלו" הוא יותר עמוק במקדש ממה ש"שבתי בבית הוי' כל ימי חיי", וכן פירש המלבי"ם). שלשת הדברים מקבילים לשלשת המוחין של הנפש האלקית, חכמה-בינה-דעת, מלמטה למעלה: דעת-בינה-חכמה. כמו שהרמב"ם אומר על ימות המשיח, שתכליתם היא לדעת את ה' – בהכרה והשגה – והידיעה מתחלקת לשלשה דברים, לשלשת המוחין חב"ד.

דעת: "שבתי בבית הוי'" – ישוב הדעת

"שבתי בבית הוי'" – דוד המלך רוצה לשבת בבית המקדש, רוצה שהמקדש יבנה (לא נבנה בימיו אלא בימי שלמה בנו, אבל הוא התפלל על הבנין והכין את החומרים והתכניות). מה תפלת דוד אומרת לנו? הבעל שם טוב אומר שכל מצוה צריכה לגעת לכל יהודי בכל מקום. מה אומרת ליהודי בציריך הבקשה לשבת כל הזמן בבית ה'? האם רוצים לא להיות בבית, אלא רק לשבת כל היום בבית הכנסת? אפשר אולי לחשוב שזו משאלה הגיונית של גבר, אבל כשחושבים על אשה השאלה עוד יותר קשה – הרי זו לא השליחות שלה בחיים. אז מה אומר לי "שבתי בבית הוי' כל ימי חיי" כאן ועכשיו בחיי? עקרון ראשון אצל הבעל שם טוב הוא שכל דבר בתורה שייך לרגע הזה, גם אם על פי פשט הוא שייך למציאות אחרת, אוטופית.

הכוונה הראשונה של "שבתי בבית הוי'" היא שיהיה לי ישוב הדעת. בעולם הזה יש "מים רבים", בגלל כל טרדות הגלות והפרנסה ושלאנשים אין את כל מה שצריכים, והמח לא מיושב. בעברית זה נקרא "ישוב הדעת". אם יש ישוב הדעת האדם יותר יצליח בעניניו, יהיה יותר יעיל (גם בכל עניני היום יום). להבדיל, גם לגוי יכול להיות ישוב הדעת – שאין לו דאגות ואין לו מתחים – הוא יכול ללכת לפסיכולוג או לקחת כדור ויהיה לו ישוב הדעת, אך זהו ישוב הדעת סתמי, בהמי. הבקשה היא "שבתי בבית הוי'" – שישוב הדעת שלי יבוא בגלל שה' אתי, "ה' אורי וישעי ממי אירא", ה' מקיף אותי ושומר עלי. זו בקשה לישוב הדעת יהודי, שישוב הדעת יהיה בגלל ש"שבתי בבית הוי'". לא רק בבית הכנסת, אלא גם בבית או בעבודה או בקניות – שיהיה "שבתי בבית הוי'" בישוב הדעת. זה תקון הדעת, המדרגה הראשונה מלמטה של מח הנפש האלקית.

בינה: "לחזות בנעם הוי'" – מתיקות ותענוג בתפלה

אחר כך באה הבקשה "לחזות בנעם הוי'" (כשהכל, נזכיר שוב, כלול ב"אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש"). אמרנו קודם שהמשמעות של 'נעם' היא מתיקות (זיסקייט) או תענוג (גישמאק), ובחסידות המושג שייך לאמא עילאה, בינה. "נעם" היינו מדרגת אמא, "בינה יתרה נתנה באשה" (ובאם). המדרגה השניה היא לראות את נעם ה', להרגיש את המתיקות והתענוג בעבודת ה', בעיקר בזמן ה"עבודה שבלב זו תפלה" – זה שייך לבינה (גם מושג העבודה עצמו שייך לבינה, בסוד "ועבד הלוי הוא").

חכמה: "ולבקר בהיכלו" – מלשון בוקר וביקור בין טוב ורע

הבקשה השלישית היא "ולבקר בהיכלו". היום מבינים 'לבקר' כמו להתארח, אבל אמרנו שבלשה"ק בקור הוא מלשון בוקר – גם אם "לבקר" מתפרש כלהתארח, הכוונה היא לבקר אצל ה' כל בוקר. הפירוש השני הוא להבחין ולבקר בין דבר לדבר, בין טוב לרע. בוקר היינו אור חדש, וכשיש הארה חדשה אפשר לראות בבירור מה יפה ומה מכוער, מה טוב ומה רע (בתורה טוב ורע הם כמו יפה ומכוער – מה שטוב הוא באמת יפה ומה שרע הוא באמת מכוער). במח הבקר היינו הארה חדשה שעוזרת לברר דברים, לראות מחדש איך להבחין בין דבר לדבר. דוד לא רצה רק לשבת במקדש אלא גם ללכת אליו כי יש שם תורה – הרבי נמצא במקדש. לא די לי במה שאני מבין בנשמתי, אלא צריך גם מורה – "כהן צדק", רבי. גם המורה נמצא במקדש, והוא ילמד אותי את הדעה האמיתית של התורה – מה טוב ומה רע.

בפנימיות "לבקר" היינו ספירת החכמה, ברק המבריק על השכל (ברק צירוף אותיות בקר, וסוד הצירוף הוא בחכמה[ד]) – הברקה חדשה ומבט חדש על המציאות, "אורייתא מחכמה נפקת", "ותורה אור" (וכן עצם הלימוד מהרבי שבמקדש שייך לחכמה כדברי רש"י: "'חכמה' – מה שאדם למד מרבו").

סיכום

לסיכום: ההיבט הראשון של "אחת שאלתי" הוא ישוב הדעת. ספר התניא הוא ספר הבסיס של החסידות, ובהקדמתו מבואר שהמטרה הראשונה של הספר היא "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו" – זה ה"שבתי בבית הוי' כל ימי חיי", ישוב הדעת. דבר שני – "לחזות בנעם הוי'", להרגיש מתיקות ותענוג בעבודת ה', כנגד הבינה. הדבר השלישי – "לבקר בהיכלו", לקבל מבט חדש על דעת התורה, רצון ה', בנוגע לטוב ורע במציאות. כאן אומרים "ולבקר בהיכלו" ושני פרקים הלאה בתהלים אומרים "ובהיכלו כֻלו אומר כבוד". בקבלה 'כבוד' (נאצל) הוא גם כינוי לספירת החכמה, כבוד היינו לב נתיבות חכמה בהם ה' ברא את העולם (כמפורש בספר יצירה). לסיכום: "שבתי בבית הוי' כל ימי חיי" הוא ישוב הדעת לקיים "בכל דרכיך דעהו", "לחזות בנעם הוי'" הוא בעיקר בעבודת התפלה ו"ולבקר בהיכלו" הוא לימוד התורה.

לקחנו כעת פסוק אחד מפרק כז, הפרק שמכניס אותנו ומלוה אותנו בכל ימי אלול ותשרי עד הושענא רבה, וראינו איך הוא מכוון את התודעה שלנו לימים אלה: לרצות רק את תכלית הכוונה לשמה ברא ה' את העולם ואותי – להיות אחד עם ה'. אחר כך הסברנו איך הבקשה היחידה הזאת, ש"אותה אבקש" (לא בשביל הדברים הגשמיים, שאכן יגיעו איתה), כוללת שלשה חלקים, שנוגעים לנו היום גם לפני שבא משיח ונבנה המקדש (דברים שאנו מקוים שיקרו מיד).

ב. המספר שלש באלול ותשרי

שלשה ספרים נפתחים – "משפט לאלהי יעקב"

כעת נעלה עוד מדרגה לענין חשוב בימים אלה: בראש השנה עצמו שלשה ספרים נפתחים (הם גם כנגד שלשת הספרים המוזכרים בס"י, בהם ברא ה' את עולמו בסוף אלול וראש השנה) – ספר של צדיקים גמורים, ספר של רשעים גמורים וספר של בינונים. צדיקים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים טובים ולשלום מיד בראש השנה, בלי צורך במשפט. רשעים – בדיוק ההיפך. כל המשפט נוגע לבינונים שדינם לא ברור, להם נותנים את עשרת ימי תשובה, ואחר כך עד הושענא רבה, ואז נחתמים לחיים טובים ולשלום.

שוב, לא נשכח, שאף שכולנו רוצים טוב בגשמיות, העיקר הוא "אחת שאלתי מאת הוי'". על זה כתוב "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב". הפשט הוא שיש כאן שני דברים נרדפים – "חק לישראל" ו"משפט לאלהי יעקב". אבל, בחסידות לא מפרשים "משפט לאלהי יעקב" על כך שה' שופט אותנו, אלא שהמשפט הוא על "אלהי יעקב", משפט על כמות גילוי האלקות (גטליכקייט) לה יזכה יעקב, משפט כמה אלקות תרגיש בשנה הקרובה. יש משפט חומרי, אבל המשפט האמיתי הוא "לאלהי יעקב", ועל כך אנו אומרים "אחת שאלתי וגו'".

על כל פנים, אם אתה צדיק אתה מיד נחתם לטוב, ואם להיפך אז להיפך, אבל לבינוני יש עשרת ימי תשובה לשוב אל ה' (אם כל הדיון הוא על אלקות, מובן כיצד יש רשעים שממשיכים לחיות אחרי ראש השנה – באופן הכי טבעי, אפילו בלי משפט, לצדיק יגיע גילוי אלקות ולרשע לא, והמשפט הוא רק לבינוני). זו עוד דוגמה לכך שיש שלש קטגוריות.

שלישיית "אורי", "ישעי" ו"מעוז חיי"

גם בפסוק הראשון, "לדוד הוי'[ה] אורי וישעי[ו] ממי אירא הוי' מעוז חיי[ז] ממי אפחד"[ח], יש שלשה דברים – ה' הוא "אורי" "ישעי" ו"מעוז חיי". חז"ל אומרים ש"אורי וישעי" מכוונים לראש השנה ויום כיפור – "'אורי' בראש השנה 'וישעי' ביום הכפורים". החסידות ממשיכה להסביר ש"ה' מעוז חיי" מתקיים בחג הסוכות. כלומר, כל חדש תשרי מתחלק לשלשה – ראש השנה, יום כפור, סוכות (הכולל את שמיני עצרת ושמחת תורה).

עוד שלישיות בתוך חגי תשרי

שלישית החגים מתחלקת לעוד שני משולשים: ימים נוראים הם בסוד הפסוק "יחינו מיֹמים [שני ימי ראש השנה] ביום השלישי [יום כפור] יקִמנו ונחיה לפניו" – שלשה ימים בסך הכל. גם סוכות כולל שלשה ימים מיוחדים – יו"ט ראשון, הושענא-רבה ושמיני-עצרת. למה בחדש השביעי יש ענין משולש? עיקר סדר השנה בתורה בנוי לפי שלש רגלים. כל החורף לא מוזכר בתורה, ויש בו רק חגים דרבנן (חנוכה, פורים וראש השנה לאילן), אבל שנת התורה היא רק שבעה חדשים שבהם יש שלשה רגלים (שלש פעמים שכל היהודים עולים לבית המקדש) – הרגלים הם המגדירים את תפיסת השנה. בחדש השביעי, חדש תשרי, נמצאת הרגל השלישית – שיא המשולש. לכן כל מה שקשור לתשרי עצמו, וגם להכנה אליו בחדש אלול, ענינו להשלים את השלש.

יש מאמר[ט] על כך שבפסח לא מוזכרת שמחה בתורה, בשבועות מוזכרת שמחה פעם אחת ובסוכות ג"פ – זה גם הרגל השלישי וגם משולש בשמחה. הפנימיות של כל השלש, ה"אחד שהוא שלש", היינו התפיסה היהודית של "ישראל, אורייתא וקוב"ה כולא חד", לאפוקי התפיסה הגויית בענין המספר שלש (ובכך עסקנו רבות בספר על שבע מצוות בני נח). המקום של הענין הזה בשנה הוא תקופת החגים. לכן גם ראש השנה הוא יום הדין לכולם, כולל אומות העולם, אך גם מתגלה בו היחוד של עם ישראל[י]. היחוד היהודי מתגלה דוקא בענין של שלשת הספרים ותפיסת השלשה כ"אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש" – חב"ד בעצם – לכן אפשר למצוא בתוך חגי תשרי את הענין של "ישראל, אורייתא וקוב"ה כולא חד": ראש השנה, בו ממליכים את ה' בעולם, הוא כנגד קוב"ה; יום כיפור, בו ניתנו לוחות שניים, הוא כנגד התורה; וסוכות, בו מקיים עם ישראל בשלמות את מצות "ושמחת בחגך", הוא כנגד עם ישראל, ודוק.

הקבלת "אורי", "ישעי", ו"מעוז חיי" לחגים עפ"י האבן עזרא

האבן עזרא מפרש (בפירושו השני): "'אורי' תלוי בדברי הנשמה 'וישעי' בדברי הגוף ו'מעוז חיי' קשור הנשמה בגוף על כן לא יפחד מאדם שיפרידם". לפי דבריו, בהתאמה לדברי חז"ל, עיקר הענין של ראש השנה הוא משפט על "דברי הנשמה", "משפט לאלהי יעקב", ואילו ענינו של יום כיפור הוא זיכוך הגוף (שהיא ישועתו, בסוד גילוי שע נהורין, אור הפנים, שע = שלם, דקאי על שלמות הכלי-הגוף), ולכן צמים ומתענים וכו'. אחר כך, חיבור הנשמה והגוף נעשה בחג הסוכות.

ברמ"א כתוב ש"מפליא לעשות" היינו פלא חיבור הנשמה והגוף, כלומר ש"הוי' מעוז חיי ממי אפחד" זה "המפליא לעשות", השייך לחג סוכות – עיקר הפלא הוא השמחה של זמן שמחתנו. דוגמה יפה לפלא של "המפליא לעשות" היא מה שלא ראו שינה בעיניהם בשמחת בית השואבה. משם שואבים רוה"ק – לשאוב את הנשמה לתוך הגוף.

"מלך עוזר ומושיע ומגן" כנגד "אורי", "ישעי" ו"מעוז חיי"

ופירוש נוסף (המתקשר גם להנ"ל), על דרך דברי רבי לוי יצחק מברדיטשוב בענין "מלך עוזר [נקודה לתתא] ומושיע [נקודה באמצעיתא] ומגן [נקודה לעילא]"[יא] – "מעוז חיי" היינו "עוזר" (כמו שעוזיהו[יב] נקרא גם עזריהו[יג]), "ישעי" היינו "ומושיע", כפשוט, ו"אורי" היינו שהכל רק אלקות, "ומגן", בבחינת "שמש ומגן הוי' אלהים" (בפירוש מחודש, שהמגן הוא לא בשביל להסתיר את אור השמש אלא בא רק כדי למעט אותו כדי שנוכל לקבל אותו – המגן מתקן את האור שיוכל להתקבל, כמו סוד הירח).

שלישיות בפסוק "לולא האמנתי וגו'"

עוד שלישיה יפה בפרק היא בפסוק "לולא האמנתי לראות בטוב הוי' בארץ חיים" ("לולא" אותיות אלול, עם כל הכוונות בזה, לא-לו וכו', כמבואר בספרים). לעניננו, כל בטוי מארבעת הבטויים כאן כולל שלשה דברים: "האמנתי" היינו כח האמונה, אבל הוא כולל שלשה רישין, כמו אמונה-תענוג-רצון. "לראות" כנגד החכמה, הכוללת חב"ד. "בטוב הוי'" רומז לספרית החסד, אבל היא כוללת את כל החג"ת. "בארץ" היינו מלכות ו"חיים" כנגד הנצח, הכולל נה"י. אם כן, כל בטוי כאן הוא "אחת" שכולל 3 – זה מהפסוקים הכי יפים של השתלשלות הנפש.

שלש המדרגות בפסוק "קוה אל הוי' וגו'"

ומה עם הפסוק האחרון? גם בו יש שלש מדרגות: "קוה אל הוי'", "חזק ויאמץ לבך", "וקוה אל הוי'". "קוה אל הוי'" זה להמשיך את גילוי אור ה' כקו על ידי התקוה שלי. "אֶל הוי'" יתפרש כמו "אֵל הוי' ויאר לנו". עיקר הקו הוא הקו האמצעי – קו אור אין סוף שבוקע את החלל הוא אחר כך הקו האמצעי של שלשת קוי עולם התקון. ה"קוה אל הוי'" הראשון היינו חיצוניות הקו, להמשיך את כח ההתחלקות שבקו, עליו נאמר "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו". אחר כך "חזק ויאמץ לבך" כנגד הדעת – "קשר אמיץ וחזק מאד". קודם, בסדר הבקשות של "אחת שאלתי", הסדר היה דעת-בינה-חכמה. בפסוק האחרון שלש המדרגות הן תפארת-דעת-כתר. ה"קוה אל הוי'" השני הוא כבר "טוב הוי' לקֹוו לנפש תדרשנו" – המשכת פנימיות הקו, כח ההתכללות והאחדות.

[ראשי התבות של שלשת החלקים הם קחו, רמז לפסוק השני של הפטרת שבת שובה – "קחו עמכם דברים ושובו אל הוי'". ב"דברים" שם יש גם שלשה פירושים – וידוי-תפלה, או תורה, או תשובה (ג הדברים המתחילים ב-ת, העולים "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", כמבואר במ"א).]

אזכרות שם הוי' ב"ה בפרק כז

בפסוק שדרשנו קודם, "אחת שאלתי וכו'", שמתחלק לחב"ד, מופיע שם הוי' שלש פעמים (לא בהתאם לחלוקה לחב"ד כפי שדרשנו) – "אחת שאלתי מאת הוי'... שבתי בבית הוי'... לחזות בנעם הוי'" – תופעה די נדירה. בכל הפרק מופיע שם הוי' שלש-עשרה פעמים, כנגד יג מדות הרחמים (שם הוי' הוא שם הרחמים). גם בפרק לג, "רננו צדיקים בהוי'", יש יג אזכרות – לכן אומרים אותו בסדר תשליך (בו מכוונים את יג מדות הרחמים).

[ובקצרה: יג האזכרות בפרק כז – "לדוד הוי'... הוי' מעוז חיי... אחת שאלתי מאת הוי'... שבתי בבית הוי'... לחזות בנעם הוי'... אשירה ואזמרה להוי' שמע הוי' קולי אקרא... את פניך הוי' אבקש... כי אבי ואמי עזבוני והוי' יאספני. הורני הוי' דרכך... לולא האמנתי לראות בטוב הוי' בארץ חיים. קוה אל הוי' חזק ויאמץ לבך וקוה אל הוי'"[יד]. אין פרק דומה לכך בתהלים, שכמעט פותח ב"הוי'" (שהרי "לדוד" היא מלת פתיחה נפרדת) ונגמר ב"הוי'".

יש לכוון אותם לפי הסדר, כמו בתשליך: הראשון כנגד א-ל, "אל הוי' ויאר לנו" ("אורי וישעי"). השני כנגד "רחום", "אחת שאלתי" כנגד "חנון", "שבתי...לחזות..." כנגד "ארך אפים" (שהן שתי מדות, לפי האריז"ל). "את פניך הוי' אבקש" כנגד ה"אין מזל לישראל", "נוצר חסד" (כאשר "את פניך הוי' אבקש" היינו חזרה מובהקת על "אותה אבקש", העמקת הקשר – על כך כתוב "את פניך הוי' אבקש"). "שמע הוי'" כנגד תקון "ואמת" ("לכל אשר יקראוהו באמת"). האחרון כנגד "ונקה", המזל התחתון שממנו יונקת אמא. "תן לחכם ויחכם עוד".]

עבודת הצבו"ר בחשבון הנפש

בפיוט "אחד מי יודע" המספר שלש הוא "שלשה אבות". כלומר, בתודעה של יהודי המספר שלש קשור לאבות. שלשת האבות הם גם שלשה קוים – ימין שמאל ואמצע, כמו צדיקים-רשעים-בינונים. העבודה של הזמן הזה היא הזדהות עם הצבור, שכל אחד יזהה בתוך עצמו את כל השלשה, צדיקים בינונים ורשעים. כל השנה האדם הוא יותר פרט, ודוקא בימים נוראים יותר צבורי – אז עיקר התפלה בצבור, החל מהצבור שבתוך האדם. בחשבון הנפש של החדש הרבי ריי"צ מסביר שעיקר החשבון הוא חלוקה לשלש – כמו במכונה מקולקלת – לדעת מה החלקים הטובים שצריך לחזק, מה החלקים הרעים שצריך להחליף, ומהם החלקים הבינונים שצריכים לתקן (בנוגע אליהם נעשה עיקר התקון, לכן החוש של חדש אלול הוא חוש התקון).

שלשה פרקי תהילים ו"תשובה ותפילה וצדקה"

עוד שלישיה חשובה באלול ובימים הנוראים – תקנת הבעל שם טוב, כפי ששמע מאחיה השילוני, לומר כל יום שלשה פרקי תהלים (וביום הכיפורים לסיים בארבע חטיבות של תשעה – שלש ברבוע, וכדלקמן – פרקי תהלים). כמובן, השלישיה אולי הכי חשובה בימים נוראים היא "ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". את העבודה שכל השלשה כלולים בענין אחד לומדים מהרמז שכתוב במחזורים מעל כל אחת מהמלים – צום קול ממון – העולה אותו מספר (המשולש של טז).

עניני ראש השנה בפרקי תהילים שהם חזקות של שלש

כעת נרצה להסביר כעת שכל מה שיש בפרק כז מתחלק ל-3 גם מתמטית: זה פרק 27 (זך – נקי ומזוכך[טו]– 3 בחזקת 3 (ולכן זך הוא אחד המספרים החביבים על הרבי; ותופעה יפה: זך אלול הוא יום ג למעשה בראשית). יש משהו 'משולש' בפרק הזה, כל האוירה של הפרק – האוירה של אלול ותשרי – היא אוירה של "אחת [שאלתי]" שבו עצמו יש חלוקה פנימית ל-3, לחב"ד. יש בתהלים פרק שהוא 3 בחזקת 4 – פרק פא – שם כתובים פסוקי ראש השנה ויום כפור שהזכרנו, "תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב" (אותם אומרים גם בקידוש של ראש השנה). לפי זה, צריך למצוא עניני ראש השנה גם בפרקים ט (3 ברבוע), ג (3 בחזקת 1) ו-א (3 בחזקת 0). יותר פרקים שהם חזקות של שלש אין בתהלים.

ראש השנה בפרק ט – יום דין בין לאומי

מה יש בפרק ט? יש שם שלשה פסוקי משפט שמתאימים לראש השנה: "כי עשית משפטי ודיני, ישבת לכסא שופט צדק" (ה' קם מכסא דין ויושב לכסא רחמים), "והוי' לעולם ישב כונן למשפט כסאו", "והוא ישפֹט עמים בצדק ידין לאֻמים במישרים". הדין של ראש השנה הוא לא רק על ישראל, אלא כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון (שלא כמו חדש ניסן, ששייך רק ליהודים, חדש תשרי שייך לכל העולם). מה ההבדל בין הדין על ישראל לדין על האומות? כולם נידונים על גשמיות, זה יום דין בין לאומי ותודעת כולם נתונה לגשמיות, אבל התודעה שלנו כיהודים לא ממוקדת בגשמיות אלא ב"אחת שאלתי", אנחנו רוצים שיהיה טוב ברוחניות, ב"משפט לאלהי יעקב".

פרק א – הבחנה בין צדיק לרשע

מה עם פרק א ופרק ג? פרק א פותח את כל התהלים, הספר הכי קרוב ללבנו בתנ"ך, ספר של "עבודה שבלב זו תפלה". כל ספר תהלים עוסק בהבחנה בין צדיק לרשע – דוד המלך צועק לה' שיציל אותו וכו'. אבל ההבחנה הכי ברורה מי הוא צדיק ומי הוא רשע – הבקורת ביניהם ("ולבקר בהיכלו") – היא בפרק א: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב. כי אם בתורת הוי' חפצו וכו'" – זו הגדרת הצדיק. ואז התייחסות לרשע – "לא כן הרשעים כי אם כמוץ וגו'... על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים". המשפט בפסוק הוא המשפט של ראש השנה, הבא אחרי ההבחנה בין הצדיקים לבין הרשעים.

רשעים-חטאים-לצים – יסודות אש-רוח-מים

מי הם שלשת הרשעים שבהתחלה – רשעים-חטאים-לצים – שהצדיק נזהר מלהיות בחברתם (לא הלך עם הרשעים, לא עמד עם החטאים ולא ישב עם הלצים)? ההיפוך של "שבתי בבית הוי' כל ימי חיי" הוא "מושב לצים". ממי הלצים עושים צחוק וליצנות? מהצדיקים. בעברית לצים הוא גם כינוי ל'חיצונים', לשדים. אם באמת אדם מרגיש שחייו מוקפים חיצונים, שיש לו 'דיבוק' של לצים, זה בגלל שהוא נפל ל"מושב לצים" (שצוחקים על הכל). איך ינצל מכך? אם יזהר מלשבת במקום שמדברים לשון הרע ועושים צחוק מאחרים.

"עצת רשעים" היינו עצת מי שמלמד איך לגנוב ולרמות בעסקים. רשע הוא מי שפוגע בזולת – בתורה הפגיעה מתחילה מרצח וממשיך בגניבה, אבל "עצת רשעים" שבתהלים אינה כיצד להיות ליסטים מזוין, אלא עצת מי שמלמד ומייעץ איך לגנוב בעסקים.

"חטאים" מתפרש כמו חטאות נעורים – חטאים בעניני מין, חוסר-מוסריות. בחברה המודרנית מבינים שלהיות רשע זה לא טוב, שאסור לרצוח או לגנוב, אבל חטאות נעורים הותרו לחלוטין – צריך ללמוד תורה כדי לדעת שזה רע. הצדיק הוא קודם כל מי שלא עושה את שלשת הדברים הללו: לא הולך בעצת רשעים, שמזיקים ופוגעים פיזית באחרים (לרמות בעסקים), לא עומד בדרך של חוטאים מוסרית (עריות), ולא יושב במושב לצים שעוסקים בלשון הרע ורכילות ועשית צחוק מהזולת. מי שעושה צחוק מהכל לא מאמין בה' ובתורה, כי הוא עושה צחוק מהכל.

בתניא מבואר ששלשת הדברים הללו באים משלשה יסודות של הנפש הבהמית – יסוד האש, יסוד המים ויסוד הרוח. בפרק א בתניא כתוב שיסוד הרוח הרע – לעשות רוח, להוציא אויר מהפה – הוא המקור של ליצנות ורכילות וכו'. חטאות נעורים, תאוות רעות, שייכות ליסוד המים. פגיעה פיזית בזולת באה מאגוצנטריות ושייכת ליסוד האש.

פרק ג – הפרק של הבינוני

עד כאן הארכנו להראות שכל פרק א בתהלים מלמד מי הוא הצדיק ומבחין אותו מהרשע – שהצדיק הוא מי שאינו מתחבר עם הרשעים והחטאים והלצים – ואז הפרק ממשיך לומר שכל המדובר עד כאן הוא ביחס למשפט, מי יכול לעמוד במשפט של ראש השנה, ו"לא יקומו רשעים במשפט".

אם כן, יש בפרק את "ספרן של צדיקים" ו"ספרן של רשעים" – שנים משלשת הספרים שנפתחים בראש השנה. גם תחלת "ספר של בינונים", ספר התניא, היא ההבחנה בין צדיק לרשע – אדמו"ר הזקן למד מספר תהלים לפתוח כך. אבל מה עם הבינוני? הוא לא נמצא בפרק א, בו יש רק את שני הקצוות של צדיקים ורשעים. הבינוני נמצא בפרק ג של תהלים.

פרק ג הוא היחיד שמתחיל עם סיפור הבריחה מאבשלום. הרבה מפרקי תהלים מתחילים ממה שעובר על דוד, ופרק זה מתחיל מהסיפור הטרגי שבנו האהוב קם עליו, מרד בו ורצה להרוג אותו – "בברחו מפני אבשלום בנו". הפרק פותח ב"הוי' מה רבו צרי" – יש לדוד הרבה אויבים, הרבה גוים שרודפים אותו וגם שאול רודף אותו, אבל כשהבן שלו רודף אותו זה דבר נוראי. התורה אומרת שמרד אבשלום בא בגלל מעשה דוד ובת שבע – עונש נורא שמהמלך דוד עצמו ("דא מלכא משיחא", משיח בן דוד) יוצא מי שרודף אותו, שהוא מוליד ונותן כח למי שרודף אותו. מה זה אומר, שמהמשיח עצמו נולד בן שרוצה להרוג אותו ועליו לברוח ממנו? כשאבשלום נהרג על ידי יואב דוד המלך בכה שמונה בכיות כדי להעלות אותו משבעת מדורי גיהנם ולהכניסו לגן עדן.

מה עומק הסיפור של דוד ואבשלום? ההסבר בחסידות שזה נקרא "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" – מהרסי ומחריבי העם היהודי אינם רק גוים, אלא יש כאלו שבאים מבפנים, מתוך העם היהודי (חלקים אינטגראליים מעם ישראל). זה משהו מאד עמוק, והוא מה שאדמו"ר הזקן מסביר בתניא על מדרגת הבינוני. כשלצדיק יש מחשבה זרה היא לא באה מתוכו פנימה, לא ממנו, ולכן הוא יכול לקחת אותה ולהעלותה במודעות. עבודה זו נקראת "העלאת המדות", שבאה מחשבה רעה ואתה לא רק טורח לגרש אותה אלא אתה מסוגל להעלות ולהפוך אותה מאהבה זרה לאהבת ה' וכו'. אבל אדמו"ר הזקן מסביר שבינוני לא יכול לעשות זאת כי המחשבות הזרות הן שלו עצמו, באות מתוכו – זה ממש כמו "מהרסיך ומחרביך ממך יצאו" או "לדוד בברחו מפני אבשלום בנו". אם אתה לא יכול להעלות – אתה צריך לברוח, לצעוק אל ה' שיציל אותך.

הגוים, שאול ואבשלום בנפש הבינוני – רדיפת הרשעים-חטאים-לצים

זו ההפשטה של הרעיון הזה, שפרק ג מדבר על הבינוני. הוא אדם טוב, אבל יש לו רע בתוכו, ומדי פעם הרע שבו יוצא ורוצה להרוג אותו, והוא צריך לברוח ממנו. זה מצבו של הבינוני, ולכן יש לו עשרה ימי תשובה – ימים שיברח מהרע שלו, מאבשלום, וגם יתפלל שהוא יעלה לבסוף (כמו שדוד לא רצה שאבשלום יהרג). דוד המלך הוא צדיק, אחרי שעשה תשובה הוא צדיק שהרג את יצרו הרע בתענית, אבל קודם הוא מזדהה במאבקו עם הבינוני של התניא. זו אחת הסיבות, שבנו רדף אחריו ועליו לצעוק אל ה' שיצילו מבנו שלו.

בנפש, עיקר קליפת אבשלום היא החנופה (אף שהיה גם רוצח ומזיק, שהרג את אחיו ושרף את תבואתו של יואב, ובודאי גם היה נואף) – יכולתו לגנוב את לב העם, וחנופה היא סוג דק של מושב לצים. אמרנו שלדוד היו שלשה רודפים: גוים, יהודים (שאול), והבן שלו, והם כנגד "עצת רשעים" ו"דרך חטאים" ו"מושב לצים". הגוים הם "רשעים" שרוצים סתם להרוג אותו, היהודים מתנכלים מתוך חטא, ה"חטאים" (אם יש תאוות שרודפות את היהודי זה כמו ששאול רודף את דוד), וכשבנו רודף אותו זו החנופה של ה"לצים".

אסמכתא לחלוקת הפרקים כמנהגנו

עד כאן רעיון עמוק שמקשר את סדרת הפרקים שהם חזקות של 3, מ-3 בחזקת 0 עד 3 בחזקת 4. כל הענין הזה הוא אסמכתא יפה לחלוקה הסופית של תהלים, הקביעה האחרונה שהיא ה"הלכתא כבתראי". בחלוקה הקודמת, אומרת הגמרא, היו קמז פרקים – כמנין שנות יעקב – העולה ג"פ מט. בקביעה הסופית מוסיפים עוד שלשה פרקים, שיהיה ג"פ נ (כיחס שער ה-נ ל-מט שערים). החלוקה הראשונה התאימה ליעקב, לפי המנהג לומר פרק אחד לפי שנות החיים (וכן, כפי שמעיר הרבי, בחלוקה הראשונה הפרק של "כלו תפלות דוד בן ישי" היה הפרק האחרון שאמר דוד בשנות חייו בעולם הזה).

ג. אלול וימים נוראים – החתונה הגדולה

"אחת שאלתי מאת הוי'" – להתחתן עם ה'

נמשיך בעוד רעיון חשוב: בראש השנה רוצים ומבקשים שה' יעמוד מכסא דין וישב על כסא רחמים. אך לפני כן, באלול, יש עבודה של "אני לדודי ודודי לי". לומר "אני לדודי ודודי לי" זה בדיוק כמו שדוד המלך אומר "אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש" – יש רק דבר אחד שאני רוצה. מה זה לשבת בבית ה' ולחזות בנעם ה' (המתיקות והתענוג שלו) ולבקר בהיכלו ולראות את אור תורתו בכל וכו'? זה שאני רוצה להתחתן עם ה'.

יש שלשה סוגי יחסים שלנו עם ה' – שהוא המלך ואנו העבדים, שהוא האבא ואנחנו הילדים, או שהוא הדוד ואנחנו הרעיה (כמבואר באריכות במאמר "אבינו, מלכנו, דודנו" בספר אני לדודי ודודי לי). "כל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים", ושם מתוארים היחס לה' לא כבן לאביו ולא כנתין למלכו אלא ככלה לחתנה.

זה יתן לנו דימוי נוסף למה שפתחנו בו: כל השנה כלל ישראל עובדים כעבדים את המלך, או למעלה מכך, הצדיקים עובדים כבנים לאב, אבל יש משהו מיוחד בחדש אלול (וימים נוראים) שכל היהודים עולים להיות כלה לה', "אני לדודי ודודי לי", וזו בדיוק בקשת דוד בפרק כז, "אחת שאלתי וגו'". עבד עושה כמיטב יכולתו, עובד את המלך, ואז מבקש מהאדון שיתן לו חפצו – בקשות גשמיות בדרך כלל. בן יכול להיות מאד מסור לאביו, אפילו למסור את הנפש, אבל לא ממש להתאחד עמו. רק בחתן וכלה יש "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". היחס לה' ככלה לחתן הוא אפילו יותר גבוה מיחס בן לאב.

"אני לדודי ודודי לי" עד יום כיפור

ר"ת של "אני לדודי ודודי לי" הן אלול, החדש הזה, אבל האותיות הסופיות הן ארבע יודין – יייי – הרומזים לארבעים היום מר"ח אלול עד יום כפור. הרגשת "אני לדודי ודודי לי" לא פוסקת בסוף חדש אלול, אלא ממשיכה בחדש תשרי, עד יום כיפור. ארבעים יום אלה הם ארבעים היום שמשה רבינו עלה להר סיני בפעם השלישית, לקבל את הלוחות השניים – לוחות של בעלי תשובה – והוא ירד איתם ב"עצומו של יום" כיפור. "ולבקר בהיכלו" היינו נתינה חדשה של התורה, תורה של בעלי תשובה, ולהתחתן עם התורה. תורה אותיות "ותהר" – לקבל את תורת ה' זה לקבל את ה'זרע' של ה' כביכול, להרות מה' כביכול, כמו חתן וכלה.

שני הימים הטובים בשנה הם טו באב ויום הכיפורים – ימי שידוכים. מחמשה עשר באב כבר נכנסים לאוירת הימים הנוראים, ומתחילים לאחל "כתיבה וחתימה טובה". זהו היום הראשון בו עשו מחולות בשביל שידוכים. אבל היום הכי גבוה הוא יום כיפור. זה דבר מדהים, שיום כיפור הוא יום של נישואין. בחתונה הרוחנית, ביום כיפור, ה' נותן לנו את ה'זרע' שלו, "אחת בשנה", "יומא".

שנה טובה בגשמיות וברוחניות

נסיים בכך, שיהיה לכל אחד שנה טובה ומתוקה. צריך לאחל לכל אחד שנה טובה בגשמיות וברוחניות וברוחניות ובגשמיות גם יחד. טוב בגשמיות זו ברכה אחת, אבל הברכה ברוחניות היא להיות אחד עם ה', להתחתן עם ה' (כל עם ישראל וכל אחד ואחת בפרט). "אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש", "והיה הוי' למלך על כל הארץ" – בראש השנה ממליכים את ה'. אז עולים מ"אבינו מלכנו" ל"דודנו". רוצים את כולם יחד, אבל השיא הוא "דודנו", אפילו יותר מ"אבינו מלכנו" (גם בימים נוראים חוזרת עבודת "אם כבנים אם כעבדים", אך בהתכללות הפן הנסתר של "דודנו"; רבי מאיר פוסק "בין כך ובין כך קרויים בנים" בגלל שאנו הרעיה של ה' – הרעיה היא זאת שאומרת לאבא שכולם בנים, גם הילדים שיצאו לתרבות רעה, זה בא מתודעת הרעיה). שתהיה שנה טובה ומתוקה, בגשמיות וברוחניות וברוחניות ובגשמיות גם יחד, לכולנו, ושכולנו נזכה להתחתן עם ה' ולשבת בבית המקדש.

על הפסוק "אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש", שהסברנו כעת, יש ניגון חסידי יפה המיוחס לבעל שם טוב. לא נשיר אותו כעת, אבל מי שרוצה יוכל ללמוד. נגינה ושירה הן דבר מאד חשוב. הספר של "דודנו" הוא שיר השירים.