סעודת ראש-חודש (תשע"ח)

ג. "מאור ושמש"

"מאור ושמש" – שמות הירח והשמש

כעת נאמר משהו מתוך פרק עד בתהלים[ד]: יש בפרק פסוק, מהפסוקים החשובים ביותר בתנ"ך, שרומז לשני הצדדים באדם – הצד המואר והצד האפל שלו – "לך יום אף לך לילה אתה הכינות מאור ושמש". "לך יום" היינו הצד המואר, "אף לך לילה" היינו הצד האפל. בשיעור האחרון שלנו על מואר ואפל אמרנו שאפל הוא לשון אף. כאן כתוב "לך יום אף לך לילה", יש שם המון כח, כח העצם. אחר כך המשך הפסוק הוא "אתה הכינות מאור ושמש".

יש פלא בחלק השני של הפסוק. סתם ככה הייתי חושב ש"מאור" הוא השמש, אבל כאן כבר כתובה שמש ו"מאור" הוא הירח. למה דווקא הירח כאן זוכה להקרא בשם "מאור" סתם? הרי הירח הוא מלכת הלילה. השמש הוא מלך היום. יש מלך היום ויש מלכת הלילה.

כמה שמות יש בתורה לירח? כתוב בקבלה שיש שלשה שמות, כנגד שלשת העולמות – ירח בעולם הבריאה, לבנה בעולם היצירה ("והיה אור הלבנה כאור החמה") וסהר בעולם העשיה. כל מי שזוכה לשבת בבית הסהר בא לתקן את הירח בעולם העשיה, עולם ה"אף" – "אף עשיתיו".

גם לשמש יש שלשה שמות, כנגד אותם שלשה שמות של הירח – שמש-ירח הם זוג, איש ואשה. בעולם הבריאה הם נקראים שמש וירח, "שמש ירח עמד זבֻלה". הזוג של הלבנה גם פשוט מאד, חמה – "והיה אור הלבנה כאור החמה" – השמש בעולם היצירה. מה הזוג של הסהר, של הירח בעולם העשיה פה למטה? חרס, כמו כלי חרס. צריך שליהודי יהיה לב נשבר, "כחרס הנשבר".

ה ו-ח מתחלפות, אז חרס-סהר הם ממש זוג – הזוג בעולם "אף עשיתיו". בעולם היצירה, בו יש יצרים – היצר הטוב והיצר הרע – הם חמה-לבנה. בעולם הבריאה, בו יש שכלים נבדלים וגם שרפים, הם שמש-ירח. בעולם האצילות כל אחד הוא מאור – המאור הגדול והמאור הקטן. בתחלה היו שני המאורות הגדולים, אבל הירח התלוננה שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, ואז הקב"ה אמר לה "לכי ומעטי את עצמך" – הירח בעולם הבריאה. ועדיין המקור הוא בעולם האצילות, שם הוא עדיין נקרא מאור, אבל "המאור הקטן"[ה]. אם כן, בעולם האצילות שניהם נקראים מאור.

הצד המואר והצד האפל – צדדי הירח

מאור הוא מואר, אבל לא בדיוק. מה ההבדל בין מאור למואר? אנחנו מדברים על הצד המואר של הנפש. מאור הוא מקור של אור, הוא מאיר, לא מואר. זהו כל ההבדל בין המאור הגודל למאור הקטן, שהמאור הגדול מאיר ודווקא המאור הקטן מואר – הוא מואר על ידי המאור הגדול, על ידי השמש. אז בעצם כאשר מדברים על שני צדדי האישיות, הצד המואר והצד האפל, מדברים בשניהם על הירח[ו] (אפל-מואר – בגימטריא משיח, כפי שהתבאר – ועוד ירח משלימים ל-כד ברבוע).

למה מתאים מאד? כי אנחנו, עם ישראל, דומים ללבנה, מונים ללבנה ועתידים להתחדש כלבנה. היום ראש חדש אדר, מה מאיר בעיקר? יש משהו שמתחיל טפה מואר, אבל בעיקר – במולד, רגע לפני המולד – מתגלה הצד האפל, לחלוטין. מגיעים לשיא של החדש, סיהרא באשלמותא, ואז הצד המואר מתגלה לנו. בכל זאת, סיהרא באשלמותא הוא לא יום טוב מיוחד – ראש חדש הוא יום טוב. מהו המולד בראש חדש? רגע קודם היה כולו אפל, ופתאום רואים שמהאין הזה, מהאפל הזה, יש פוטנציאל להאיר – לא סתם אור אלא אור עצמי. היום הראשון של ראש חדש מזכיר את הזמן בו הירח גם היה מאור גדול, עם אור עצמי משלו. בכל אופן, הביטוי במציאות – בעולם שה' ברא לכבודו – של הצד המואר והצד האפל הוא הירח.

בשביל מה כל הענין של מואר ואפל? בשביל תורת הנפש, להכיר את הנפש ולהיות מסוגל לעזור לאנשים, לעזור לזולת ולעזור לעצמך. צריך להכיר את הנפש, לדעת שיש צד מואר וצד אפל – הכל סהרורי, בשביל אנשי סהר, אנשי ירח, אנשי לבנה, אנחנו. עם ישראל שייך ללבנה. הגוים חושבים שהם 'אנשי שמש', הם באמת שייכים ל"חמה בישא", אבל אנחנו יודעים טוב שאנחנו 'אנשי לבנה'. מי ששייך ללבנה יודע היטב שיש לו "עתים חלים עתים שוטה", צד מואר וצד אפל.

תרין עטרין שבדעת – דעת ומודעות

הסברנו ששני הצדדים שייכים גם לתרין עטרין שבדעת – צד החסדים שבדעת וצד הגבורות שבדעת. הביטוי המקורי בתנ"ך של דעת הוא "עץ הדעת טוב ורע", מואר ואפל. כמו ש"אכן אתה אל מסתתר" כתוב "אל דעות הוי' ולו [ולא כתיב] נתכנו עלילות". נדייק מה שלא דייקנו אז: יש מלה מחודשת יחסית, מודעות – תרגום מאנגלית (consciousness). אין את המלה הזו במקרא, אבל ברור לנו שיש כזה דבר שנקרא מודעות, משהו חשוב ויסודי ביותר.

אם נתבונן עכשיו התבוננות קלה, "דעת" ו"מודעות" אינן זהות. הן נגזרות מאותה מלה, מאותו שרש, אבל בעלות משמעות שונה. איך אדמו"ר הזקן מגדיר דעת בספר תניא קדישא? "התקשרות והתחברות". "לתקוע את דעתו ומחשבתו" – דעת היא פעולה זכרית, לכן אצל הזכר דווקא הדעת מלאה, והיא כח לתקוע את עצמך במשהו – ריכוז פעיל. מהי מודעות? בדיוק כמו מואר ביחס למאור. במודעות אני אומר בצדק – או שאתה מואר או שאתה לא מואר, ואם אתה לא מואר אתה אפל. זו מודעות, אבל בדעת יש פעולה, יש התקשרות – תקיעת הדעת. זאת אומרת שיחסית המלה המקורית, דעת, והמלה המחודשת, מודעות, הן – מאד מתאים לרוח הזמן – מעבר מתפיסה זכרית לתפיסה נקבית, מתפיסה פעילה לתפיסה סבילה. אבל בעצם זהו מעבר משמש לירח, כי, כפי שאמרנו, ירח הוא מואר. אף על פי כן, בעולם האצילות קוראים לו מאור. איפה? בפסוק הזה, "אתה הכינות מאור ושמש".

מלכת הלילה

מכל המפרשים רק האבן עזרא אומר שהפסוק הזה הוא בהגיון של "חותם המתהפך" לפי פשט. יש לו קושיא, למה מקדימים את הירח (מאור) לפני השמש. בכל מקום שמש לפני הירח, כמו בפסוק הנ"ל "שמש ירח עמד זבֻלה". למה כאן מאור קודם לשמש? הוא מסביר שקודם כתוב "לך יום אף לך לילה" ואז ממשיך "אתה הכינות מאור ושמש". יצאנו מלילה, "אף לך לילה", ולכן מסמיכים את ה"מאור", ה"ירח" ללילה. רמז יפהפה שאכן הירח הוא מלכת הלילה.

רק כדי לתת רמז, ראיתי שמישהו מחייך כשאומרים 'מלכת הלילה' – סימן טוב, סימן שזה ביטוי יפה – כמה שוה? 570. אמרנו שלירח שלשה שמות – ריח, לבנה, סהר – בגימטריא מלכת הלילה. גימטריא בול[ז], כל שלש הבחינות כנגד שלשת העולמות של הירח האהוב לנו, כי אנו הירח. בשבילנו הקב"ה הוא השמש, קודשא בריך הוא, הוא הדעת ואנחנו המודעות.

יחוד הזכירה – דעת-מודעות

בשתי המלים דעת-מודעות, שהם זכר ונקבה, יש גם רמז מופלא (אף על פי שמודעות היא מלה מחודשת): כמה יוצא ביחד? בדיוק 1000. כלומר, הממוצע ביניהם הוא 500, "פרו ורבו". בכתבי האריז"ל זהו יחוד הכתפים, כתף-כתף הוא יחוד הזכירה. מי שרוצה לחזק את כח הזכירה שלו, לחזק את הזכרון – יש לנו ספר באנגלית על זכרון – האריז"ל אומר שתלוי בכתפים. ברייטע פלייצעס, "ותהי המשרה על שכמו", כל כתף היא שכם. כל כתף עולה 500, יחד 1000, ויש כוונה מאד גדולה – שמובאת בסיום "חסדי דוד" – שחיזוק הזכרון הוא על ידי "יחוד הזכירה", שבעיקר צריך להגיע לסוד ה-1000 של כתף-כתף. זהו סוד "דעת דבין כתפין" – יש כאן משהו מופלא בדיוק לשון. ה"דעת דבין כתפין" מבקשת ממני לצרף משהו למלה דעת שביחד יעלה אלף, כתף-כתף – צריך לצרף מודעות ואז יוצא בדיוק 1000.

מה ה'כנף' (המרחק מהאמצע לכל כיוון)? בכל זוג מלים, מכלול, שביחד יוצא מספר זוגי – כמו כאן, 1000 אורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה, הוא קבל דעת ומודעות (דעת מהקב"ה ומודעות מהשכינה הקדושה, כנסת ישראל) – יש לחשב את הכנף. הכנף היא בדיוק שם הוי' ב"ה – "דעת הוי'" עולה 500, ו-500 ועוד הוי' עולה מודעות. "הוי' הוי'", כמו לפני יג מדות הרחמים, "אל רחום וחנון" – הוי' לכאן והוי' לכאן. אפשר להוסיף לספר הכוונות של האריז"ל. לאריז"ל לא היתה עדיין המלה מודעות.

[איך מחזקים את הזכרון?] שתהיה לך דעת ומודעות. [כבר יותר קל לחזק את הזכרון ישר...] לא. דעת מקבלים מתוך הלימוד בספר התניא, הוא הדעת, ומודעות מקבלים מהשיעורים על הצד המואר והצד האפל, שיעורים על מודעות. אם  תהיה בקי גם בזה וגם בזה יהיה לך זכרון מצוין (וגם תשכח בדיוק מה שצריך לשכוח).

"לך יום אף לך לילה – אתה"

נחזור: בפסוק כתוב "לך יום אף לך לילה". יש פה כמה תופעות יפהפיות. בין המלים "יום" ו"לילה" יש שתי מלים, "אף לך", שעולות 131, כמו יום-לילה!

דרך אגב, "לך יום אף לך לילה" שייך לפסח, לשון שיש בו פיוט בהגדה של פסח, "לך אף לך". מי מכיר עוד פסוק "לך... אף לך", כמו בפיוט? יש רק שני פסוקים כאלה בכל התנ"ך, שניהם בתהלים. אחד בפרק עד בתהלים, הפסוק שלנו, "לך יום אף לך לילה אתה הכינות מאור ושמש", ועוד אחד כמה פרקים הלאה, בפרק פט, "לך שמים אף לך ארץ". מישהו זוכר את ההמשך? "לך שמים אף לך ארץ תבל ומלֹאה אתה יסדתם". תיכף צריכים לחבר בין שני הפסוקים, אבל דווקא בפסוק הראשון – הפסוק המובהק של הצד המואר והצד האפל – יש תופעה מובהקת, ש"אף לך" – שתי התבות שבין "יום" ו"לילה" – שוה "יום... לילה". אמרנו ש"אף" לבד רומז לצד האפל, בפרט "אף לך לילה".

עוד משהו, חשוב מאד, בשני הפסוקים האלה יש את המלה שדברנו עליה קודם, והיא הולכת להיות עיקר הנושא, עיקר הווארט – "אתה". רואים שיש משהו ב"לך... אף לך" שמבקש את המלה "אתה". בפסוק הראשון כתוב "לך יום אף לך לילה" ומיד "אתה" – "לך... אף לך... אתה!". בפסוק המקביל, בפרק פט, כתוב "לך השמים אף לך הארץ תבל ומלֹאה אתה". הולך זוגות של מושגים – יום-לילה, מאור ושמש. את ההגיון של האבן עזרא רואים עוד יותר בפסוק השני, "לך שמים אף לך ארץ – תבל". תבל היא ארץ. כלומר, מסמיכים לפי הסוף, לא לפי ההתחלה, כדברי האבן עזרא על "מאור ושמש", קדימת ה"מאור" ל"שמש". כאן הזוג הוא "תבל ומלֹאה", הכל ארץ, זוג בתוך הארץ, "תבל ומלֹאה אתה יסדתם".

אתה-אתה

אם מתבוננים במלה "אתה", שהגימטריא שלה היא כח במשולש כנ"ל, נעשה עוד גימטריא מופלאה: יום-לילה שמים-ארץ עולה אתה-אתה, ממוצע שני הזוגות האלה (ידוע שלע"ל, בבוא מלך המשיח, את הפסוק הראשון של התורה, "[בראשית ברא אלהים] את השמים ואת הארץ" נקרא 'אתה שמים ואתה ארץ', כמו בדוד'לע של רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זצ"ל. באמת, קודם נפנה לשכינה הקדושה ונאמר 'אַת השמים ואַת הארץ', בלי צורך להשתמש במדה של "גורעין ומוסיפין ודורשין", ואז נפנה לקב"ה, לעצמותו יתברך, ונאמר 'אתה שמים ואתה ארץ').

כלומר, בעצם יש כאן "בכח", ב כח, שני משולשים של כח אחד מעל השני שהם, צורת היהלום של כח. כוונה יפה לצורת היהלום של כח. "ימינך הוי' נאדרי ב-כח", "אנא ב-כח גדֻלת ימינך תתיר צרורה". יש ב כח (במשולש) – יום לילה, שמים ארץ, ובהמשך כל פסוק כתוב המלה "אתה", לרמז, לגימטריא הזו, ל-כח (במשולש).

הופעות "אתה" בפרק עד (ועוד)

נפתח בפרק עד: נספור כמה פעמים מופיעה המלה "אתה", החל מפסוק יג: "אתה פוררת בעזך ים שברת ראשי תנינים על המים. אתה רצצת ראשי לויתן תתנו מאכל לעם לציים. אתה בקעת מעין ונחל אתה הובשת נהרות איתן. לך יום אף לך לילה אתה הכנות מאור ושמש. אתה הצבת כל גבולות ארץ קיץ וחרף אתה יצרתם". שבע פעמים "אתה", "כל השביעין חביבין"[ח]. כמה פסוקים קראתי? חמשה פסוקים. בשני פסוקים כתוב פעמיים "אתה". בתוך רמז של חמשה פסוקים יש שבעה "אתה", ואין עוד "אתה" בפרק.

כמה "אתה" יש בכל התנ"ך? לא חושד שמישהו יודע, אבל אפשר לנחש. יש אסתר פעמים, "אכן אתה אל מסתתר". רק בספר תהלים כמה "אתה" יש? מלכה. [המן.] נכון. הפרק הזה הוא הריכוז של המלה "אתה" בכל התנ"ך. אנחנו תמיד מחפשים ריכוז של איזו מלת מפתח, איפה היא מופיעה הכי הרבה פעמים יחד בתנ"ך, שאומר "דרשני". כאן זהו ריכוז מלה זו, עם כל הכח של המלה "אתה", הכח של הנוכח.

נציין שבפרק פט, בו כתוב "לך שמים אף לך ארץ", מהפרקים הארוכים ביותר בתהלים, יש גם הרבה "אתה". נתחיל לקרוא מפסוק י. רואים שגם כאן, שכתוב "לך... אף לך... אתה" יש עוד הרבה "אתה" באזור: "אתה מושל בגאות הים [מאד דומה לכתוב בפרק עד] בשוא גליו אתה תשבחם. אתה דכאת כחלל רהב בזרוע עזך פזרת אויביך. לך שמים אף לך ארץ תבל ומלֹאה אתה יסדתם. צפון וימין אתה בראתם תבור וחרמון בשמך ירננו". כאן היו חמשה "אתה" בארבעה פסוקים.

קודם היו ז "אתה" בחמשה פסוקים וכאן ה "אתה" בארבעה פסוקים (הסימן: זה, נבואת משה רבינו. זה פעמים "אתה" = חן פעמים חנוך), אבל יש עוד שני "אתה" בפרק ואפילו "ואתה". כלומר, סה"כ בפרק פט יש שבע פעמים "אתה" ופעם אחת "ואתה", אבל עדיין הריכוז המקסימלי של "אתה" בקרבת מקום הוא בפרק עד.

יש עוד פרק אחד בתהלים שיש בו שבע פעמים "אתה" – אמרנו שאתה הוא כפולת שבע, ז"פ חן – הפרק הכי ארוך בתהלים, פרק קיט. רואים שפסוקי "אתה" בפרק פט מזכירים את הפסוקים בפרק עד, כאשר הפסוק העיקרי הוא "לך... אף לך... אתה".

נאמר לחיים, נשיר עוד משהו ונמשיך את השיחה העיקרית. לחיים לחיים.