פרצוף ביאורי המדרש ל'אהיה אשר אהיה'

ב. ששת ביאורי המדרש ל"אהיה אשר אהיה"

חזרת שם "אהיה" שלש פעמים

זה יכניס אותנו למדרש שאנחנו רוצים ללמוד היום, מדרש על שאלת ה' למשה במראה הסנה, בתחלת השליחות שה' שולח אותו לגאול את עם ישראל משעבוד מצרים. הוא אומר שיבוא אל בני ישראל וישאלו אותו "מה שמו?", "מה אומר אליהם?". אז ה' אומר לו שם קדוש מיוחד, שמופיע כאן שלש פעמים בפסוק אחד ולא חוזר בכל התנ"ך – "ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם".

מבנה פסוק זה זהה לברכת כהנים ("הברכה המשולשת בתורה", כמו שכאן יש שלש פעמים "אהיה" – אהיה ברכה עולה אברהם שאליו נאמר "והיה ברכה". אהיה ברכה היינו ה"אני אני כי אני אני" של אברהם אבינו, היהודי הראשון, מקור ההשראה של משה רבינו, השביעי לאברהם) – 15 תבות ו-60 אותיות (יחס מושלם של תבות לאותיות – א:ד). מקומות שלשת ה"אהיה" בפסוק הם: 5 7 (סוד נבואת משה ב"זה", אספקלריא מאירה) 13 (יג מדות הרחמים שנתגלו למשה ממקור האהבה-אחד של "אחד היה אברהם" "אברהם אהבי". 5 7 13 היינו תחלת הסדרה הידועה: 5 7 13 23 37 55 77... 5 7 13 כ"א ברבוע = 243 = 3⁵ כאשר הערך הממוצע של שלשת הרבועים עולה אנכי, פתיחת עשרת הדברות. והנה, בזהר הקדוש "אהיה אשר אהיה" הוא סוד "אנכי מי שאנכי" – בכל ביטוי יש יא אותיות ובה"פ של או"ח עולה יהודי פעמים משיח – בכל יהודי יש ניצוץ משיח, ניצוץ של "אהיה אשר אהיה" ו"אנכי מי שאנכי").

האמת המרדנית – ניצוץ משיח

אם "אהיה אשר אהיה... אהיה" הוא שם קדוש הוא נהגה אקיה, כמנהגנו, ואם זו מלה – 'אהיה'. הרמב"ם פוסק – כדעה הרווחת בחז"ל – שזהו שם קדוש (אחד משבעת השמות הקדושים שאינם נמחקים). לפי הדעה הראשונה במדרש שנלמד משמע שאין מדובר בשם קדוש אלא במלה "אהיה". השם הזה הוא שם של גאולה. נקרא במדרש שש דעות שונות מה פשר המלים "אהיה אשר אהיה". בסוף, אחרי שנעבור על כל ששת פירושי חז"ל וכדרכנו נעשה מזה סדר – מבנה – נסביר איך ש"אהיה אשר אהיה", על כל פירושיו, נוגע לכל אחד ואחד, זו בעצם התגלות ניצוץ המשיח שבכל אחד ואחת מאתנו.

שמעתי שהנושא היום היה הנוער, איך לחנך נוער. נחזור גם לקוצק ולרבי לייבלה איגר, שהחינוך האמתי של נוער – חינוך "להביא לימות המשיח" – הוא הווארטים שאמרנו קודם. רק להחדיר נקודת אמת. פשיטא, כמו בקוצק, שבכל נקודת אמת יש משום מרידה נגד מוסכמות. כמו שכל החסידות מרדה במה שהיה קודם. רבי לייבלה איגר היה צריך למרוד נגד ההורים שלו, נגד כל המוסכמות, לשחות נגד הזרם. כי אחרת 'אני אני [לא כי אני אני אלא] כי אתה אתה', ואם אני צריך להתאים את עצמי לזרם זהו שקר. הנוער – לא משנה אם הוא נוער הגבעות או נוער בתל אביב – צריך לשמוע את הזיקה לאמת. בלאו הכי הוא מתמרד, רק שאינו יודע נגד מה, לא מבין שמה שמניע אותו באמת בפנימיות נשמתו הוא למצוא את האמת – האמת של עצמו.

שוב, עם האמת של עצמו הוא יוכל גם לפתוח את הדלת ולהכניס את הקב"ה. הוא גם יכול להיות תוהי מקובל על הבריות, הווארט השלישי. כל זה היה קשור לנושא בו עסק יום העיון. לכן גם בחרתי את המדרש הזה, כי לומר שכל אחד יאמר בעצמו "אהיה אשר אהיה" זו ממש אותה נקודה – שאני צריך להיות אני כי אני אני, לא כי אתה אתה, "אהיה אשר אהיה", לא בגלל שום חישוב אחר בעולם. זה בעצם הניצוץ המשיחי אצל כל אחד.

עבודת היועץ – לחשוף את האמת בכלים דתיקון

יש פה גם לימוד, שאם יש יועץ טוב – והיום בהשגחה פרטית, כ"ב בשבט, הוא מקבל השראה מהרבי מקוצק ותלמידיו – הוא צריך להחדיר זאת מאד חזק. תפקיד היועץ הוא להדריך את האדם למצוא את עצמו ולהיות אמתי עם עצמו – להיות מי שאתה, מי שאת. מהו עולם התהו הלא-טוב? עולם התהו הלא-טוב הוא מקור של שבירת כלים. יכול להיות יועץ שכאילו ידבר על זה – 'תהיי את' – ויגרום בסוף לשבירת כלים, כמו שבירת בית ח"ו. זה תהו רע. על זה נאמר "לא תהו בראה [אלא] לשבת יצרה". אבל יש תהו טוב, שהוא "אנשי קדש תהיון לי" – הווארט השלישי, תהו שלא שובר כלים, שנכנס לתוך כלים, מתקבל בכי טוב, "רוח הבריות נוחה הימנו", באופן המתקבל. זה קונץ, כמו הווארט של אדמו"ר הזקן שכל החסידות היא נשיאת הפכים. לא פשוט איך להיות "אנשי קדש".

בכל אופן, בחרנו את המדרש הזה כי הוא גם מגוון, יש בו ששה פירושים ל"אהיה אשר אהיה", והוא מאד מדבר גם ליועץ ועוד יותר בשביל המתייעץ, כל אחד ואחת מאתנו, איך למצוא את האני שלנו. זו ההצלה של הדור הבא, הדור שתוהה ובוהה ולא מוצא את הדרך שלו בחיים – זה הנוער. בטבע (הטוב של) הנוער להתנער ממוסכמות של החברה שאינן שייכות לדור הזה, שאינן שייכות לי באופן אישי, לאופי האישי שלי, איך שה' ברא אותי. כמובן שכל זה קשור עם מה שמדברים במשך כל הדור שלנו, הווארט המפורסם של רבי אייזיק מהומיל שצריך בעש"ט חדש והכל חדש – כדי להביא את המשיח. צריך "אהיה אשר אהיה", לא זרם ישן שבקושי זורם.

פירוש ראשון: "לפי מעשי אני נקרא"

אחרי ההקדמה הזו נקרא בפנים את המדרש:

ויאמר אלהים אל משה אמר רבי אבא בר ממל אמר ליה הקב"ה למשה שמי אתה מבקש לידע לפי מעשי אני נקרא פעמים שאני נקרא באל שדי בצבאות באלהים בה' כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהים וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא אל שדי וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא הוי' שאין הוי' אלא מדת רחמים שנאמר הוי' הוי' אל רחום וחנון הוי אהיה אשר אהיה אני נקרא לפי מעשי.

עד כאן הפירוש הראשון. המפרשים מסבירים שלפי דעתו כנראה "אהיה אשר אהיה" אינו שם קדוש אלא כלל. יש לה' הרבה שמות קדש, השכיחים בתנ"ך, וכאן יש כלל שה' נקרא כל פעם לפי איך שהוא מתנהג, איך שהוא מנהיג ומשגיח על העולם.

הוא מביא כאן ארבע דוגמאות, ארבעה מתוך השמות שאינם נמחקים: אלהים, צבאות (מענין שמביא שם זה, אף שלא מופיע בתורה כשם קדוש אלא רק בנ"ך, פעם ראשונה אצל חנה. אך יש כאן רמז: "אהיה שלחני אליכם" – "שלחני אליכם" = צבאות) – כשאני דן את הבריות אני נקרא אלקים וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות. כשאני נותן לאדם עוד צ'אנס, תולה על חטאיו של אדם, לא דן ולא מעניש, ונותן אפשרות וזמן לעשות תשובה, אני נקרא אל שדי. יש מי שמפרש את שני השמות שכאן – "אל שדי" – ששם א-ל הוא שלכתחילה ה' ממעט ועוצר את העונש, שם א-ל הוא חסד, ושם ש-די הוא שגם כשאדם כן מתייסר בתור עונש על מעשיו הרעים ה' תוך כדי כך אומר די ליסורים, מספיק. בכל אופן, שם א-ל ש-די כבר מתחיל להיות מדת הרחמים, שהקב"ה תולה על חטאיו של אדם ולא נוקט נגדו את מדת הדין הקשה. אדרבא, הוא נותן לו זמן לעשות תשובה. אחר כך הוא אומר שהשם הכי נעלה הוא שם הוי' עצמו, מדת הרחמים. לכן כתוב פעמיים שם הוי' בתחלת יג מדות הרחמים, "הוי' הוי' אל רחום וחנון" – עוד יותר רחמים משם א-ל ש-די. בתחלת פרשת וארא ה' אומר "וארא אל אברהם... באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם", שם הוי' דלעילא הוא עוד יותר רחמים – שמרחם ומוחק לגמרי את הפשע, ולא רק תולה.

שוב, הוא מביא כאן ארבעה שמות פרטיים – אלהים, צבאות, אל שדי, הוי' – ומפרש שכל אלה "אהיה אשר אהיה" ש"לפי מעשי אני נקרא". כשנחזור על הפירושים ונעשה סדר גם נתבונן מה כל אחד צריך ללמוד מהם. מה שרוצים להתבונן, ונעשה תוך כדי, שכמה שהדברים האלה רמים ונשאים, מדברים בה', הם סוד גאולת הפרט וגאולת הכלל. כל אחד ואחת מאתנו רוצה לצאת מהמצרים שלנו, ומשה שואל באיזה שם יוצאים ממצרים ומגלים לו את הדבר הזה – שם "אהיה אשר אהיה". עד כאן פירוש ראשון.

פירוש שני: "אני שהייתי, ואני הוא עכשיו, ואני הוא לעתיד לבא"

הפירוש השני:

ר' יצחק אומר: אמר לו הקב"ה למשה אמור להם אני שהייתי ואני הוא עכשיו ואני הוא לעתיד לבא לכך כתיב "אהיה" שלשה פעמים.

באותו פסוק כתוב שלש פעמים "אהיה אשר אהיה... אהיה שלחני אליכם". לכאורה הפירוש הזה מאד מתבקש ופשוט, שה"אהיה" הראשון הוא 'הייתי', השני הוא שאני עכשיו והשלישי – "אהיה שלחני אליכם" – הוא שאני עתיד להיות (אתכם ולהוציא אתכם מארץ מצרים). צריך להבין מה עצם החידוש כאן. אפשר לחשוב שרק בא לומר, על דרך הפסוק "אני הוי' לא שניתי", שכל הזמן אני פה – אני הייתי ואני עכשיו ואני עתיד להיות. אבל יש כאן גם משהו יותר עמוק ועדין מזה, שנסביר בהמשך. זו הדעה השניה. לפי הפירוש הזה משה רבינו אמר את הכל לפני ישראל, כי צריכים לדעת הכל – שהייתי, ואני עכשיו ואני עתיד להיות. משמע מהפשט כאן שה' אמר למשה, "ויאמר אלהים אל משה", את ה"אהיה אשר אהיה" ורק אחר כך "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם". כך נראה שמחלקים בפירושים הבאים. אבל לפי הפירוש הזה לא כך – כולם צריכים לדעת את הכל, שאני הייתי ואני עכשיו ואני עתיד להיות.

פירוש שלישי: "בשעבוד זה אהיה עמם ובשעבוד הן הולכין ואהיה עמם"

בין הפירוש הראשון לשני לא כתוב "דבר אחר", אבל בין השני לשלישי כתוב – הכל מדויק.

ד"א "אהיה אשר אהיה", רבי יעקב ב"ר אבינא בשם רבי הונא דציפורין אמר: אמר הקב"ה למשה אמור להם בשעבוד זה אהיה עמם ובשעבוד הן הולכין ואהיה עמם [גם עכשיו, בשעבוד מצרים, אני אהיה אתם, וגם בשעבוד אליו הם הולכים – יהיה להם עוד שעבוד – אהיה איתם. את הפירוש הזה, השלישי במדרש, מביא רש"י בחומש. כלומר, לדעת רש"י הפירוש הזה הוא "פשוטו של מקרא" ל"בן חמש למקרא".]. [איך הגיב משה רבינו?] אמר לפניו וכך אומר אני להם [אני צריך להודיע להם על שעבוד אחר?!] דיה לצרה בשעתה. אמר לו [הקב"ה למשה] לאו, "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" [לא צריך להזכיר להם שיהיה עוד שעבוד. מספיק לומר להם שבשעבוד הזה אהיה עמם, וממילא אני גואל אותם. זה מספיק. תמוה לגמרי, אם זה מספיק למה ה' אמר קודם פעמיים ואז משה רבינו צריך להתקדם לומר: מה פתאום שאומר שיש עוד שעבוד?! ואז ה' מסכים עמו. כל המהלך הזה תמוה מאד, אבל הוא פשוטו של מקרא אליבא דרש"י.] לך אני מודיע [שיהיה עוד שעבוד, "אהיה אשר אהיה".] להם איני מודיע [שיהיה עוד שעבוד.].

פירוש רביעי: "בטיט ובלבנים הן עומדים ולטיט ולבנים הן הולכים" – "עמו אנכי בצרה"

כעת בא פירוש רביעי, שבהשקפה ראשונה נדמה מאד קרוב לפירוש הקודם, לכן צריך להבחין ביניהם. אף על פי שהפירוש קרוב כתוב "דבר אחר", כנראה כדי להדגיש שזה באמת דבר אחר:

ד"א אהיה. רבי יצחק בשם רבי אמי אמר: בטיט ובלבנים הן עומדים ולטיט ולבנים הן הולכים [לכאורה אותו דבר, שכעת הם משועבדים בעבודה קשה מאד, עבודת פרך בטיט ובלבנים, וגם כאשר יצאו ממצרים, יקבלו את התורה ויכנסו לארץ ויקימו ממלכה של מאות שנים, יבנו את המקדש, אחרי הכל הם יחזרו לטיט ולבנים שלהם, יהיה עוד שעבוד, עוד גלות. לכאורה אותו דבר, אבל כאן מוסיף עוד פסוק מדניאל:], וכן בדניאל (דניאל ח) "ואני דניאל נהייתי ונחליתי" [למה מביא פסוק זה? כדי לפרש את "אהיה", מלשון "נהייתי ונחליתי".

מכאן לומדים את החידוש של הפירוש הזה, שה' אומר "עמו אנכי בצרה", "בכל צרתם לו צר". הפירוש הקודם רק אמר שכשם שאני אהיה עמם בשעבוד הזה כך אני עתיד להיות עמם בשעבוד הבא. על כך שואל משה – אני הולך לספר להם על עוד שעבוד?! ה' אומר שאתה צודק ורק לך אני מודיע. כאן השעבוד הוא הקושי של היהודים, רק שהקב"ה הוא אב הרחמן וה' מבטיח שלא זז מאתנו ויהיה אתנו לגאול אותנו מהשעבוד. מה מוסיף/שונה הפירוש הבא? ש"אהיה", כמו שאתם נשברים בטיט ובלבנים – עבודת פרך ששוברת את העצמות – גם אני נשבר, אני "נהייתי ונחליתי". הקב"ה אומר, השכינה אומרת, אני שבורה וחולה מהקושי שלכם. שוב, מה הפסוק לכך? "עמו אנכי בצרה" ו"בכל צרתם לו צר". זה לא היה מודגש בפירוש הקודם, וכאן זה החידוש. החידוש שכמו שאני כעת מקבל על עצמי להיות אני, ה' נשבע וחולה להיות עמכם בגלות, אני כבר רואה – צופה, ואפילו גוזר ואומר – שאני הולך עוד פעם להיות חולה אתכם. גם כעת אני נשבר וחולה אתכם, ואני עתיד להיות שוב נשבר וחולה אתכם בגלות הבאה.].

[שוב, איך מגיב משה רבינו? אותו דבר:] אמר לפניו וכך אני אומר להן אמר לו לאו אלא "אהיה שלחני אליכם" [שוב, כעת תאמר להם רק על עכשיו, "עמו אנכי בצרה". מאיפה הוא לומד זאת? איך שייך להקשר? במדה מסוימת דווקא זה הכי קשור לסיפור. באיזה הקשר ה' אמר זאת למשה? במראה הסנה – "והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אֻכל". מה המסר של הסנה? בסנה רש"י כותב שהמסר שלו הוא "עמו אנכי בצרה". מכיון שה' בצרה אתנו הסנה בוער באש ואיננו אוכל. ברור ששני הפירושים האלה הם צמד, מאד קרובים, הראשון מדגיש את השגחת ה' עלינו – שעומד עלינו וגואל אותנו – והשני אומר שה' ממש נמצא אתנו, נשבר אתנו חולה אתנו. לפי שניהם פעמיים "אהיה" ה' אומר רק למשה, ולבני ישראל רק פעם אחת. ההבדל הוא שכאן לא מסיים כמו קודם, "לך אני מודיע" ו"להם אינו מודיע". זו פעם שניה, קצת מובן מאליו, אולי לא צריך לומר. בכל אופן אפשר כן לדרוש לומר שהמדרש רוצה להדגיש את "לך אני מודיע" דווקא בפירוש הקודם. כאן לא כתוב "לך אני מודיע ולהם איני מודיע".].

פירוש חמישי: בין יחידים למרובים

אחרי ארבעת הפירושים האלה מגיעים לפירושים החמישי והששי, הכי מענינים. הפירוש החמישי:

אמר ר' יוחנן [עד כה הוזכרו חכמים פחות מוכרים, בעיקר חכמי המדרש, אבל כעת אמורא שהוא אולי הכי מוכר וחשוב בחז"ל, בעל התלמוד ירושלמי שהלכה כמותו בכל מקום. מענין שרש"י בפשוטו של מקרא לא מביא את דעתו. הוא אומר]: אהיה לאשר אהיה ביחידים אבל במרובים על כרחם שלא בטובתם כשהן משוברות שיניהן מולך אני עליהם שנאמר (יחזקאל כ) "חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם".

זה פירוש מפתיע ומתמיה ביותר. הוא אומר שיש הבדל מהותי לגמרי בין מה שה' אומר קודם למשה, "אהיה אשר אהיה", לבין ה"כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם". מה מפרש רבי יוחנן בפירושו המדהים (אפשר לומר)? אני אהיה לאשר אהיה – למי שרוצה שאהיה אצלו אני אהיה. מה זה מזכיר לנו? בדיוק ווארט הקוצקער – מי שרוצה להכניס אותי אני שם, "אהיה [ל]אשר אהיה". אבל, מחדש רבי יוחנן, שזה ליחידים – רק יחידי סגולה, כמו הקוצקער ו-300 התלמידים שהוא רוצה. אבל ברבים, לצבור, "אהיה שלחני אליכם" – אני אהיה בכל מקרה. אפשר לפרש אהיה בכל מקרה לטוב, ובאמת זה טוב, שלרבים זה לא יעזור – לא משנה אם הוא מכניס אותי. כל הדרך שאני נמצא למי שמכניס אותי טובה לצדיקים, אבל לכלל ישראל אני אהיה ויהי מה. אומר הקב"ה – אני לא מוותר לכלל. לפרט, זה תלוי במדרגה שלו. אבל לכלל – ביד חזקה אמלוך עליכם.

איך אומרים זאת קצת מחודד? לפרטים, לגאולת הפרטים, כמו "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל", ההתייחסות היא פרטית – "אהיה [ל]אשר אהיה", בלי כפיה דתית. עבודת הפרט היא בלי כפיה. אבל לכלל זה לא יעזור – אם הכלל לא רוצה אותי, אני לא מוותר. יש כפיה לטובה (על דרך הנאמר במתן תורה "כפה עליהם הר כגיגית", כפיה של אהבה רבה, כמבואר בחסידות), בסוף זה הטוב הנצחי, האמתי, שאני מולך עליכם. אפילו שהכלל כל כך מתנגד, כל כך לא רוצה אותי, עד שזה שובר להם את השינים – "אהיה".

יש שני פירושים במפרשים מה הכוונה עד כדי שבירת שינים. או שכל כך חורקים שינים נגדי – אומר הקב"ה שאם הכלל כל כך שונא אותי, ח"ו, שכל כך חורקים שינים עד שהן נשברות מרוב שלא רוצים אותי – גם אז אני מולך עליהם. פירוש שני הוא שהם כל כך רשעים ח"ו, הכלל, עד שאני הקב"ה צריך לקיים את הפסוק של "שיני רשעים שברת", שאני צריך לשבור להם את השינים – גם ככה אמלוך עליהם, אשבור להם את השינים ואמלוך עליהם. שני פירושים – או שהם שוברים לעצמם את השינים מרוב שלא רוצים אותי, או שכל כך לא בסדר שאני צריך לשבור להם את השינים. בין כך ובין כך אני מולך עליהם – זה המסר לבני ישראל. אבל לך, משה רבינו, אני מגלה את הסוד של קוצק, את העבודה של קוצק, "אהיה אשר אהיה", "אהיה [ל]אשר אהיה", מי שפותח לי אני נכנס. מי שלא – לא צריך, אחכה עד שתרצה אותי.

הפירוש הזה, החמישי, של רבי יוחנן, הוא עמוק מכל עמוק. שוב, את כל הפירושים האלה צריך להבין – מה הם אומרים לנו, גם למשפיע, ליועץ, וגם למתייעץ, לכל אחד ואחד. כולנו צריכים לגלות בנו ניצוץ משיח, שהוא השם הזה. מכל שמות הקדש, ניצוץ משיח הוא אפילו לא שם הוי'. שם הוי' נמצא שם, בפירוש הראשון "אהיה אשר אהיה" כולל את כל השמות. אבל ניצוץ משיח הוא "אהיה אשר אהיה" (והרמז: "אהיה אשר אהיה" ועוד משיח עולה "אורו של משיח" שעולה "יפוצו מעינתיך חוצה", התנאי לביאת המשיח).

פירוש ששי: הופעת ה' בכל גודל שירצה

אחרון חביב, הפירוש הששי:

ד"א דא"ר ענניאל ב"ר ששון [עוד לפני שנקרא מה שהוא אומר נשים לב לשמו המיוחד. החכם הזה, בשם הזה, לא מופיע בשום מקום בחז"ל חוץ מכאן. שם יפה לילד, אפשר לרשום אותו – ענניאל. שם יפה מאד, שמח מאד, כי לאבא שלו קוראים ששון. אם לא ידענו שהמדרש הזה מדבר על ניצוץ משיח, אפשר להבין זאת מכאן, כי בחז"ל אחד משמות המשיח הוא "ענני" – "וענני שבעה", פסוק בדברי הימים. כאן שוב מופיע השם פעם אחת בכל חז"ל, ענניאל ב"ר ששון.]:

אמר הקב"ה לכשאני מבקש [במובן של רוצה.] אחד מן המלאכים שהוא אחד משלישו של עולם פושט ידו מן השמים ומגעת לארץ שנאמר "וישלח תבנית יד ויקחני בציצת ראשי" [קודם למדנו את הווארט שאמר ר' לייבלה איגר, שאדם הוא אדם ומלאך הוא מלאך, אבל אם אדם רוצה הוא יכול להיות יותר ממלאך. כאן הוא אומר שמלאך של ה' תופס שליש מהעולם – כלומר, שלשה מלאכים יחד ממלאים את כל היקום. אף שמלאך הוא שליש, כשאני מבקש-רוצה אני עושה שהיד שלו תגיע מהכי גבוה עד הכי נמוך, מהשמים לארץ, יותר משליש. כלומר, כמה שהמלאך גדול אני יכול להגדיל ולהרחיב אותו עד אין סוף.]. וכשבקשתי [וכשרציתי אצל אברהם אבינו, כששלחתי לו שלשה מלאכים בדמות אנשים:] ג' מהן עשיתים יושבים תחת האילן שנאמר "והשענו תחת העץ" [בעצם, בשרש שלהם, במקור שלהם, שלשת המלאכים האלה תופסים את כל היקום – וכשרציתי עשיתי מהם שלשה אנשים קטנים שיושבים תחת העץ. אז מה הווארט? כשאני רוצה אני יכול להגדיל בלי סוף וכשאני רוצה אני יכול להקטין בלי סוף. כך מפרש "אהיה אשר אהיה" לגבי מלאכים.

אחר כך ממשיך לגבי עצמו:]. וכשאני מבקש כבודי מלא כל העולם שנאמר "הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'", וכשבקשתי דברתי עם איוב מן הסערה שנאמר "ויען ה' את איוב מן הסערה", וכאשר אני מבקש מתוך הסנה [כשאני רוצה לגבי עצמי – הכבוד שלי, השכינה שלי, האור שלי – אני ממלא את העולם לגמרי, "את השמים ואת הארץ אני [ממש, לא רק אוא"ס הממכ"ע] מלא", "מלא כל הארץ כבודו", כל היקום. אבל כשאני רוצה אני מדבר עם איוב, אחרי הויכוח עם שלשת הרעים ואחרי תוכחת אליהוא בן ברכאל (הוכיח אותו תרתי משמע, גם תוכחה וגם הוכיח לו בראיות את הצדק האלקי), "מתוך הסערה". כתוב סערה ב-ס, אז חושבים שהכוונה סערת רוח, אבל לומדים חז"ל שהוא כמו שׂערה ב-שׂ, שה' דבר עם איוב מתוך שערות ראשו, מתוך השערה שלו. כתוב שבבית המקדש ה' צמצם את שכינתו בין שני בדי הארון. כשעברו את הירדן בימי יהושע בן נון כתוב "אל חי בקרבכם", שה' צמצם את כל בני ישראל בין שני בדי הארון, "מועט המחזיק את המרובה". כאן לכאורה עוד יותר צמצום, שה' צמצם את האין סוף שלו לתוך שערה של איוב ומשם הוא דבר איתו. אחרי שה' אומר את שתי האפשרויות האלה – "את השמים ואת הארץ אני מלא" ו"מתוך הסערה" – הוא אומר שכאן אני מדבר עם משה מתוך הסנה, ובכך הוא מסיים. ביחס לשערות הראש, הסנה הוא יותר גדול.

כלומר, אם מתבוננים כאן במדרש – כפי שנסביר יותר בהמשך – יש כאן מהקצה אל הקצה, מ"את השמים ואת הארץ אני מלא" עד הקצה השני, השערה של איוב, ואז חוזר לאמצע, כעת מדבר מתוך הסנה. לפי כל זה איך דורש "אהיה אשר אהיה... אהיה שלחני"? כל "אהיה" אומר שאני כפי שאני רוצה. אם אני רוצה – אני הכי גדול, עד אין סוף. אם אני רוצה – אני הכי קטן. קודם ה' אמר זאת לגבי המלאכים, אבל עיקר התכלית הוא שה' אומר זאת לגבי עצמו. אם אני רוצה אני הכי גדול, אם אני רוצה אני הכי קטן, ואם אני רוצה אני באמצע – ולך משה גיליתי עצמי כשאני באמצע. "אהיה אשר אהיה" היינו הכי גדול והכי קטן ו"כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" היינו האמצע, התגלות ה' מתוך הסנה, "והסנה בוער באש והסנה איננו אוכל".].