סוד הסינתזה (2)

ז. מחלוקת הזוגות

פתיחת פרק "אין דורשין": סודות התורה וראשית המחלוקת

נסיים בדבר שהזכרנו פעם קודמת: עסקנו ב"מעשה מרכבה", שעולה ימין-שמאל-אמצע, וגם במחלוקת. איך רואים בחז"ל בפירוש שהם קשורים? בשתי המשניות הפותחות את פרק שני במסכת חגיגה, פרק "אין דורשין":

(א) אֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנָיִם. וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ. כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם, מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, וּמַה לְּאָחוֹר. וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם:

(ב) יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר לִסְמוֹךְ, אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ. הִלֵּל וּמְנַחֵם לֹא נֶחֱלָקוּ. יָצָא מְנַחֵם, נִכְנַס שַׁמַּאי. שַׁמַּאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, הִלֵּל אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ נְשִׂיאִים, וּשְׁנִיִּים לָהֶם אֲבוֹת בֵּית דִּין.

המשנה הראשונה מדברת על "מעשה מרכבה" – המקום היחיד במשנה בו מדובר אודות לימוד "מעשה מרכבה"[קנג] – והמשנה השניה היא השתלשלות המחלוקת בעם ישראל. קשר שאין מפורש ממנו.

תקופת הזוגות

המשנה השניה מפרטת את השתלשלות המחלוקת בעם ישראל. עד הזוגות, עד יוסי ויוסי – יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים – לא היתה מחלוקת, היו אשכולות, איש שהכל בו[קנד]. נשמע יותר טוב שיש רק גדול-הדור אחד, שהכל בו ואין מחלוקת, אבל יחסית זהו רק "מעשה בראשית" (שגם הוזכר במשנה א). "מעשה מרכבה", לשון הרכבה, מתחיל מהזוגות. בקושי מכירים את הזוגות, כי הם לא מופיעים בהרבה מקומות במשנה, רק בשני מקומות – בפרק א של מסכת אבות, שלומדים בשבתות הקיץ, ובמשנה השניה בפ"ב דחגיגה. בפרקי אבות באים לומר מה כל אחד אמר – איזה מוסר השכל כל אחד לימד – וכאן האמירה היא שחמשה דורות היתה רק מחלוקת אחת, וקודם לא היתה כלל מחלוקת.

מה פירוש לא חלקו? תוספות[קנה] אומרים שודאי היו מחלוקות – מצאנו מחלוקת בין שאול לדוד. קרבן העדה[קנו] מסביר שודאי היו מחלוקות, אבל היתה הכרעה אחת – הסנהדרין הכריעה, ובתוכה לא היתה מחלוקת מהותית-עצמית בין שני ראשים. בדורות הזוגות כבר יש שני ראשים, הנשיא ואב בית דין, והמחלוקת לא הוכרעה לגמרי[קנז]. מחלוקת מהותית התחילה רק מהזוגות, וכמו שנסביר זו תופעה חשובה מאד. אחרי הלל ושמאי באו תלמידים שלא שמשו כל צרכם, ואז התרבו מאד המחלוקות בעם ישראל[קנח] – לכאורה זו תופעה שלילית, אך באמת גם היא תופעה חיובית, חלק מתכנון ה' של התפשטות והתפתחות התורה שבעל פה ("מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה" – התפתחות התורה שבעל פה היא היא התפתחות המלכות בישראל, ועד למלכות מלך המשיח מהרה יגלה), כשהכל לתכלית סינתזה אמתית בסוף (היינו מלכות מלך המשיח).

בכל אופן, אחרי המשנה הראשונה, של סודות התורה והמציאות, באה המשנה של השתלשלות מחלוקת הזוגות. כתוב בסוף המשנה השניה שבכל זוג הראשון הוא הנשיא, הוא עם יותר סמכות, אבל בכל אופן הוא נקרא 'חבר' לאב בית דין – לשון חז"ל שהנשיא ואב בית דין פועלים יחד, שני חברים[קנט]. בזוג הראשון רואים את הקרבה – אותו שם, יוסי ויוסי. לפעמים בחז"ל יוסי הוא כינוי של הקב"ה[קס].

המחלוקת הראשונה – סמיכה ביום טוב

בזוג הראשון, יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, היוסי הראשון אומר שלא לסמוך והיוסי השני אומר לסמוך. מהי סמיכה? בדורות הראשונים אין שום מחלוקת מהותית – מחלוקת שלא נתנה להכרעה פשוטה בסנהדרין – מלבד בהלכה הזו, אם לסמוך על בהמה ביום טוב או לא. כאשר מביאים קרבן לבית המקדש – המביא צריך לסמוך על ראש הקרבן, לשים את שתי ידיו עליו ולסמוך בכל כחו[קסא], ובקרבן לשם כפרה עליו להתוודות עם הסמיכה. זו מצוה בתורה, בתחלת חומש ויקרא[קסב],  והשאלה האם מותר לעשותה ביום טוב. בשבת אין שאלה – כי לא מביאים קרבן יחיד בשבת, לא מביאים נדבה – אבל ביום טוב אפשר להביא. האם סומכים?

מה הבעיה? למה לא? על פי פשט הבעיה היא שימוש בבעל חי[קסג]. רואים שהבעיה המהותית הראשונה בה נחלקו חכמים קשורה לשימוש בבעלי חיים – קשור ליחס בין האדם לבהמה, "אדם ובהמה תושיע הוי'"[קסד]. לפי הרמב"ם[קסה] יש עוד בעיה – גם שימוש בבעלי חיים, וגם בעיה של טרחה יתרה ביום טוב. בכל אופן, מוכיחים האחרונים שהעיקר הוא רק השימוש בבעלי חיים.

יש כמה מפרשים שמסבירים ברוחניות למה המחלוקת העיקרית היא על סמיכה. סמיכה מזכירה גם סמיכת חכמים של רב לתלמידו – האם אפשר לקבל 'סמיכה' ביום טוב או לא? לדוגמה, בעל ה"ישמח משה" מסביר[קסו] זאת יפה ובאריכות. איך הרמב"ן[קסז] מסביר את ענין הקרבנות בכלל? שהקרבן הוא במקומי. אם אדם לא מכוון טוב, שהקרבן הוא אני – הולכים לשחוט אותי לכפרה – הקרבן לא שוה. יתכן שלכן אין לנו קרבנות היום, כי אנשים לא במדרגה זו – לכוון בפשטות שכאשר אני מביא קרבן הוא אני עצמי. מהי הסמיכה? למה היא כל כך חשובה? הוא מסביר שסמיכה היא ממש עיבור הנשמה שלי בתוך הבהמה – לשים את עצמי בתוך הבהמה. אין לך משתמש בבעל חי יותר מזה. זו מצוה חשובה – להכניס את עצמי לתוך הבהמה. כעת, כשילכו לשחוט את הבהמה, ארגיש היטב ששוחטים אותי – לא סתם ארגיש, זה יקרה. לשם כך כדאי בית מקדש וקרבנות. רוצים בית מקדש? צריך לדעת למה. לאור זאת, כל בית המקדש הוא "אדם ובהמה" – יחוד של אדם ובהמה, הבהמה באה ועושה טובה לאדם, במקומו.

כעת קצת מבינים מהי המחלוקת – האם מותר לעבר את עצמי בבהמה ביו"ט או לא. אם נחזור לרב שנותן סמיכה לרבנות – מהי סמיכה? אותו דבר. סמיכה היתה במסירות נפש, כמסופר בגמרא[קסח] על סמיכה בזמן הגזרה. כשרב עושה סמיכה – רב אמתי, כמו שמשה רבינו סמך את יהושע[קסט] – הוא נותן מעצמו, מעבר את עצמו בתוכו. כמו סמיכה לרבנות, הסמיכה על בהמה בבית המקדש היא לשים את עצמך בתוכו. כל הבעיה היא האם מותר לעשות זאת ביום טוב – אין יותר בעיות במשך חמשה דורות.

חילוף הדעות בתוך הזוגות

מה קורה כאן בעם ישראל? רואים שמתחולל כאן חילוף: בדור הראשון הנשיא, יוסי בן יועזר, אומר שאסור לסמוך – התזה היא 'לא', הוא מרגיש את הקושי הגדול בפעולה הזו – וחברו אומר שאפשר לסמוך. בדור השני אותו דבר – הנשיא אומר 'לא' והחבר אומר 'כן'. הדור השלישי הוא יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח – יהודה בן טבאי אומר 'לא' ושמעון בן שטח אומר 'כן'.

לפי סדר המשנה, ברור שיהודה בן טבאי הוא הנשיא ושמעון בן שטח הוא אב בית דין, אבל בגמרא[קע] זו מחלוקת. רבי מאיר אומר שיהודה בן טבאי הוא הנשיא ושמעון בן שטח הוא אב"ד – חשוב שזו דעת רבי מאיר – אבל חכמים אומרים הפוך, ששמעון בן שטח הוא הנשיא ויהודה בן טבאי הוא אב"ד. רואים שיש מחלוקת מיניה וביה בזוג השלישי – מחלוקת מי הוא מי. המשנה אומרת בפירוש שהראשון הוא הנשיא והשני אב"ד, ויהודה בן טבאי מוקדם לשמעון בן שטח – איך אפשר לומר אחרת? המשנה היא אליבא דרבי מאיר, סתם משנה רבי מאיר[קעא], שלשיטתו יהודה בן טבאי הנשיא ושמעון בן שטח אב"ד, אבל חכמים אומרים הפוך. מה המחלוקת? כל המשנה כאן היא תהליך התזה והאנטיתזה. יש שני דורות בהם בטוח שה'לא' בא לפני ה'כן' – הנשיא אומר 'לא' ואב בית דין אומר 'כן' – ואחר כך יש דור שלישי, שבמשנה אותו דבר, אבל בגמרא רואים שכבר מחלוקת, ולפי רבנן הנשיא אמר 'כן' ואב בית דין אמר 'לא'.

אחר כך באו שמעיה ואבטליון, שהם גרי צדק – או בני גרי צדק[קעב], אבל לפי רוב המפרשים הם בעצמם גרים[קעג] – ואצלם ברור ששמעיה הנשיא ואבטליון אב"ד, שמעיה אומר לסמוך ואבטליון אומר שלא לסמוך. בדור האחרון יש שני שלבים, אבל בסוף מגיע להלל ושמאי, נשיא ואב בית דין, ושוב – כמו אצל שמעיה ואבטליון – הנשיא אומר לסמוך ואב בית בין אומר שלא לסמוך. הדורות האחרונים מתהפכים ביחס לדורות הראשונים – יש כאן תהליך היסטורי. בשני הדורות הראשונים – הנשיא אומר 'לא' ואב"ד אומר 'כן' – בדור הרביעי והחמישי ברור שהפוך, ובדור השלישי מחלוקת. רבי מאיר, בן גרים[קעד], רוצה שההיפוך יהיה אצל שמעיה ואבטליון – לא בדור הקודם. הוא סובר שההיפוך שייך לגיור, לגרי צדק, מי שבעצמו התהפך הוא המסוגל להפוך בתורה, וכמאמר בן בג בג, שגם היה גר צדק[קעה] – "הפך בה והפך בה וכו'"[קעו]. שוב, יש שני דורות שברור שהסדר הוא לא-כן ("לא כן עבדי משה"[קעז]), דור שלישי בו לא ברור, ובסוף שני דורות שברור שהנשיא ואב"ד הם כן-לא.

"הלל ומנחם לא נחלקו – יצא מנחם"

מענין שיש שלב בינים, בין הדור הרביעי לדור החמישי, שעוד לפני שהיו הזוג של הלל ושמאי היו הלל ומנחם. משום מה הם לא נחלקו – מחלוקת הסמיכה לא היתה אצלם. מה זאת אומרת?! אפילו לא כתוב מה הלל סובר. כתוב ששמעיה אומר לסמוך ואבטליון אומר לסמוך, ואחר כך "הלל ומנחם לא נחלקו" – כשאני קורא זאת איני יודע כלל מה היתה דעתם. מההמשך אני מבין ש"הלל אומר לסמוך", אבל זה עוד לא כתוב.

יש שני פירושים ב"הלל ומנחם לא נחלקו". פירוש אחד[קעח], הכי פשוט, שמנחם הסכים להלל – הלל אומר לסמוך (אף שטרם כתוב) ומנחם הסכים. פירוש שני[קעט], שעד שמנחם יצא מהתמונה – צריך להבין מה פירוש "יצא" – לא הספיקו לחלוק. כנראה לוקח זמן, התיישבות – זוג החברים צריך להתיישב, להגיע לאיזה מצב מתוקן, ודווקא במצב המתוקן (ישוב הוא תיקון) החברים חולקים. "את והב בסופה"[קפ] – יש סינתזה בסוף, זו מחלוקת של אהובים, של חברים, מחלוקת לשם שמים. עד שהם לא מתיישבים הם בעולם התהו, לא נחלקו, ולא רק שלא נחלקו – איני יודע בכלל מה הם סוברים, עדיין מצב תלוי באויר. לכן אי אפשר להשאר ככה – מנחם יצא.

חז"ל עצמם שואלים[קפא] – מה פירוש "יצא מנחם"? לאן יצא? יש מחלוקת אביי ורבא: אביי אומר שיצא לתרבות רעה – נעשה צדוקי. רבא אומר שלא – יצא לעבודת המלך. מנחם היה בעל רוח הקדש – הוא נבא להורדוס כשהיה ילד שהוא עתיד למלוך וכאשר מלך הורדוס הוא שילם לו בכך שמינה אותו לשר בממשלה[קפב]. הגמרא אומרת שהוא לקח אותו ואת שמונים התלמידים הכי מובחרים שלו – כמו שהיו להלל שמונים תלמידים גם לו היו – וכולם לבושים לבושי זהב, הלכו לעבוד בממשלה, מדינת ישראל של אז, מדינה של 'סינתזה' (כנ"ל שישראל הוא סינתזה, גם בקליפת נוגה וכו' יש ענין ה'סינתזה', הרכב הממשלה, "מעשה מרכבה" דלעומ"ז). אומר הבן איש חי שחלילה לחשוב, כמו שמשמע בהשקפה ראשונה מדברי אביי, שהוא יצא לתרבות רעה ממש – לא יתכן שכזה בעל רוח הקדש יצא לתרבות רעה – אלא שהתרבות הרעה של אביי היא גופא עבודת המלך של רבא, רבא בא לפרש את דברי אביי, ומינויו לשר בממשלה נקרא יציאה לתרבות רעה.

בכל אופן, המחלוקת היא לאן יצא, אבל אני שואל שאלה אחרת – למה הוא יצא? אפשר לומר שזו לא שאלה – אם זו תרבות רעה, הוא ירד מהפסים, ואם עבודת המלך הוא גם ירד מהפסים... למה אני שואל 'למה?' – כלפי שמיא, למה הוכתב מן השמים שמנחם יצא? צריך שמנחם יצא כי הם לא נחלקו. איך המשנה אומרת? "הלל ומנחם לא נחלקו – יצא מנחם". אנחנו רוצים לפתח היסטוריה, לעשות היסטוריה. פעם היו דורות בלי מחלוקות – הם נגמרו! כעת הגיעו דורות עם מחלוקת, שהיא "מעשה מרכבה", ואם אתה לא חולק תצא... מה קרה לרבי יוחנן אחרי שריש לקיש נפטר? הוא יצא מדעתו[קפג]. המחלוקת היא חיינו. אם אין מחלוקת – אין טעם לחיים. "הלל ומנחם לא נחלקו – יצא מנחם", אם אין חולק אין לנו מה לעשות פה. אחר כך שואלים לאן הוא יצא, אבל קודם צריך להבין למה הוא יצא.

כמה שוה "יצא מנחם נכנס שמאי"? 770. צריך להכניס את שמאי, מחלוקת לשם שמים, לעסק. שמאי היה תלמידו של הלל. הלל היה בן שמונים, ושמאי – לפי מה שמשערים – היה כבן שלשים. יש כאן יהודי זקן בן שמונים ואברך צעיר, תלמיד של היהודי הזקן, בן שלשים, וכל מחלוקות התורה שבעל פה, למשך כל הדורות עד ביאת ינון, הן ביניהם ובין תלמידיהם – בין הזקן לצעיר, אברך שהיה תלמיד. כתוב "שמאי אומר לא לסמוך" – למה מקדימים אותו? יש הרבה פירושים, ואחד מהם שכל מה שנכנס היה כדי לחלוק, לומר לא לסמוך, ואז הלל אומר לסמוך. מקדימים את שמאי כדי שהוא יהיה התזה והלל יהיה האנטיתזה, שהתלמיד (שנעשה תלמיד-חבר ועד שנעשה חבר ממש, בסוד עיבור-יניקה, גדלות א' וגדלות ב') יהיה התזה והרב יהיה האנטיתזה.

השלב הנעלם: בני בתירה

יש עוד משהו, עוד יותר מענין, שלא כתוב במשנה ולא כולם יודעים: ישנה תופעה מיוחדת שבין שמעיה ואבטליון להלל ומנחם ושמאי היה עוד שלב, שלא כתוב כאן – בני בתירה. משפחת צדיקים שקבלו את מנהיגות עם ישראל אחרי הסתלקות שמעיה ואבטליון. בני בתירה מילאו את שני התפקידים, גם הנשיא וגם אב בית הדין – כל ההנהגה היתה בידי משפחה, חמולה, אחת. מי יצא מהם מאה שנה אחר כך? רבי יהודה בן בתירה ורבי יהושע בן בתירה וגם יש רבי יוחנן בן בתירה (יש מחלוקת[קפד] למי הכוונה כשכתוב סתם "בן בתירה"). שמואל, החבר של רב (האנטיתזה של רב), הוא גלגול רבי יהודה בן בתירה – כך אומר האריז"ל[קפה].

מה היה הסיפור[קפו]? איך הלל עלה לנשיאות? הם ויתרו לו מרצון, ירדו מהכסא. שוב, זו היתה משפחה חשובה בעם ישראל, שלוותה את כל התפתחות החכמים, כל הדורות. הם היו ההנהגה, והיתה שאלה על ערב פסח שחל בשבת – אם מקריבין קרבן פסח. הם שכחו את ההלכה והלל נזכר, ואז הם ירדו מהכסא ומסרו את הנשיאות להלל הזקן – כל הכבוד להם.

על כך אומר רבי ש"שלשה ענותנים היו". יש שתי גרסאות, בבלי[קפז] וירושלמי[קפח] מי הם ה"שלשה ענותנים". משה רבינו לא כלול ביניהם[קפט]. מה הכוונה כאן ענותנים? מי שיורד מהכסא – שמוכן לבטל על הכבוד שלו, התפקיד שלו, הממלכה שלו – לטובת מי שסובר שהוא יותר מוכשר וראוי ממנו. אנחנו אוהבים לדבר על ענוה, על שפלות, וכאן יש פירוש מאד חשוב – ענוה פירושה ויתור על הכסא. מאד קשה, יש מאמרי חז"ל[קצ] שיש אנשים שלפני שהם עולים קשה להם – משבר – אבל הירידה היא משבר יותר גדול. מי מוכן לרדת מהכסא? הראשון הוא יונתן בן שאול, האב-טיפוס של כל הענותנים. הדוגמה השניה היא בני בתירה, בסיפור עם הלל. השלישי, לפי הירושלמי, הוא רבי אלעזר בן עזריה – התמנה לנשיא, וכאשר עשו פשרה עם רבן גמליאל הוא ירד. נשארה לו שבת אחת כל כמה שבועות, אבל עקרונית הוא ירד מהכסא[קצא]. בבבלי כתוב שהשלישי הוא רבן שמעון בן גמליאל – רבי אומר על אבא שלו. למה? כי אבא שלו אמר לבנו, רבינו הקדוש, שרבי אלעזר ברבי שמעון הוא ארי בן ארי, ואילו אתה, בני, ארי בן שועל – כנה את עצמו שועל. זהו מאמר מוסגר, משהו יפה בפני עצמו, שיש שלשה ענותנים, ואם מחברים את הגירסאות יש ארבעה ענותנים. רבן שמעון בן גמליאל לא ירד מהכסא, לכן בירושלמי לא מזכירים אותו.

רמז נאה: "יונתן בן שאול בני בתירה אלעזר בן עזריה" (כך בירושלמי) = 2236 = הוי' פעמים אלהים = ב"פ (ערב ובקר) "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[קצב]. וביחד עם שמעון בן גמליאל = 2868 = כתר חכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, "עשר ספירות בלימה"[קצג] (והוא עולה "עשרת הדברים" במילוי: עין שין ריש תו הא דלת בית ריש יוד מם).

שבעה שלבים בחמשה זוגות

אם כן, אפשר להפוך את חמשת הזוגות לשבעה – יפה לעשות מחמש שבע. משהו קורה בדור של שמעיה ואבטליון – הם פתאום גרים. שאלה גדולה איך נתנו להם – הרי אסור למנות גר, צריך להיות "מקרב אחיך"[קצד]. אחריהם היו בני בתירה, שלא מוזכרים במשנה כלל. אחר כך היו הלל ומנחם, שלא החזיק מעמד – כי לא היתה מחלוקת – ובסוף מגיעים להלל ושמאי. תוספות[קצה] אומרים שכאן מקדימים את שמאי, כדי שיהיה ה'לא' לפני ה'כן', כמו בדורות הראשונים ("לא כן עבדי משה" כנ"ל) – ולכן מקדימים אותם בכל הש"ס.

אם אלה חמשה דורות צריך להקביל לחמשה פרצופים או כיו"ב, אבל להקביל שבעה יותר פשוט – מחסד עד מלכות. יוסי ויוסי הם חסד, רבי יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי בגבורה, יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח בתפארת, שמעיה ואבטליון בנצח, בני בתירה בהוד, שהוא הנעלם, הלל ומנחם ביסוד, יש כאן איזה פגם הברית, ובסוף המלכות היא הלל ושמאי. לא הסברתי – צריך להתבונן בהקבלה.

הסינתזה העתידית

בכל אופן, זו המשנה השניה כאן, שבסופה מחלוקת "שמאי אומר שלא לסמוך והלל אומר לסמוך" – ההלכה בסוף כמובן כבית הלל. מי בסוף אוכל את מי בסינתזה בין הלל בשמאי? בכך נסיים היום:

בעולם הזה שמאי נותן את עצמו, מסכים – יצאה בת קול ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כבית הלל"[קצו] ושמאי קבל זאת בכי טוב, "מחלוקת לשם שמים". שמאי נאכל, אך זו לא סינתזה אמתית. לעתיד לבוא – גם אחרי שאכלו אותך אתה קיים, יכול לקום לתחיה – והלכה כבית שמאי[קצז]. איך? כתוב[קצח] שהלל יסכים – בסנהדרין הלל יסכים שהלכה כבית שמאי, כך יהיה כשיבוא משיח. הרבי כותב[קצט] שגם זו לא סינתזה אמתית – סינתזה היא מהות חדשה לגמרי, עוד שלב אחר כך, כמו רחמים לגבי חסד וגבורה, חידוש מבריק וחדש לגמרי, גם הלל וגם שמאי בכל עוצמתם ביחד. כל אחד אוכל את השני – "ואכלתם אכול"[ר] – ופתאום נולד משהו חדש, כמו איש ואשה "והיו לבשר אחד"[רא], שהוא הולד שנולד ביניהם[רב], אישיות חדשה, מהות חדשה.

המדרגות ב"אין דורשין"

אם כבר, נחזור למשנה הראשונה כאן – "אין דורשין": קודם כל עריות, אחר כך מעשה בראשית, אחר כך מרכבה ואחר כך "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו שלא בא לעולם – מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור". "מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור" עולה 900, ל פעמים ל, סוד הלב היהודי[רג], שהוא גם כפולת מה, כ פעמים מה.

"ראוי לו כאילו לא בא לעולם" יכול להתפרש גם למעליותא, כמו הרבה דברים דומים שמתפרשים בחסידות למעליותא[רד] – הוא למעלה מהעולם, כמו "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם"[רה] למעליותא[רו]. לא כתוב שמגיע לו עונש, אלא "ראוי לו" – זכות – "כאילו לא בא לעולם", הוא לא בעולם, אין אצלו שום העלם, הכל גלוי וידוע לפניו. גם "כל שלא חס על כבוד קונו – ראוי לו שלא בא לעולם"אפשר לפרש באותו ענין. "כבֹד אלהים הסתר דבר"[רז] – ויש אנשים שלא חוששים לזה (כמו רשב"י שאמר על עצמו שהוא "הולך רכיל מגלה סוד"[רח]), ו"ראוי לו שלא בא לעולם" למעליותא.

בכל אופן, איך מסדרים? מאד פשוט לסדר מלמטה למעלה כנגד י-ה-ו-ה: עריות הן מלכות, בחינת נוקבא, שלא דורשין. מעשה בראשית, ששת ימי בראשית, ו, ז"א. מעשה מרכבה באמא, כך כתוב. "כל המסתכל" באבא, חכמה – הסתכלות. מאד ברור שמבנה המשנה הראשונה הוא י-ה-ו-ה מלמטה למעלה, ו"כל מי שלא חס על כבוד קונו ראוי לו וכו'" היינו הכתר (הקוצו-של-י שמחובר ל-י עצמה, בשניהם כתוב אותו דבר, "ראוי לו וכו'", ואכן יש מפרשים שהפשט של "לא חס כו'" היינו שמסתכל בארבעה דברים).

אחרי כל ה"אין דורשין" מגיעים להשתלשלות המחלוקת בעם ישראל, ועיקר הווארט היה שמנחם שלא חלק – לא יכול להשאר, אין לו מקום. "יצא מנחם נכנס שמאי" – שמאי יודע לחלוק, יודע להיות תלמיד טוב, כמו ריש לקיש לגבי רבי יוחנן.

סדרת המחלוקות

נסיים בתרגיל מתמטי: במקום אחר כתוב שבארבעת הדורות הראשונים של הזוגות מיוסי ויוסי ועד שמעיה ואבטליון היתה רק מחלוקת אחת, אך כשהגיעו לדור החמישי (הדור המשיחי) של הלל ושמאי היו כבר ארבע מחלוקות. כאן משמע שהיתה רק אחת, אבל במסכת שבת[רט] יש עוד שלש מחלוקות בין הלל ושמאי. נמצא שבחמשת זוגות היו מחלוקת אחת, מחלוקת אחת, מחלוקת אחת, מחלוקת אחת, ארבע מחלוקות – התפתחות.

אפשר לעשות סדרה מתמטית: 0 (כמו שהיה במשך כל הדורות שלפני הזוגות), 1, 1, 1, 1, 4 – מה יהיה המספר הבא? צריך לדעת את הבסיס. כמה ממדים יש בסדרה? שלשה מספרים יוצרים סדרה רבועית, בת שני ממדים, אז בששה מספרים יש חמשה ממדים. הבסיס גם יהיה ארבע. זו עבודת בית. רואים בסדרה זו, שאחרי הלל ושמאי המחלוקות מתחילות להתרבות מאד בעם ישראל. תראו כמה מהר המחלוקות מתרבות בסדרה הזו. כשתגיעו ל-13 אברים בסדרה תראו שיוצא סה"כ 78 (ג"פ הוי') ברבוע, 6084 מחלוקות. [המספר הבא הוא 20.] נכון. מ-4 קופץ ל-20, אז 7 המספרים הראשונים עולים 28, יחי, משולש 7. הממוצע שלהם הוא 4 – הוא גם הבסיס, גם מחלוקות שמאי והלל, וגם ממוצע שבעת האברים הראשונים. מ-20 קופצים ל-70 ומ-70 ל-190 – עד כאן 9 המספרים הראשונים בסדרה = 288, רפח ניצוצין קדישין שנפלו לתוך המציאות בשבירת המציאות. כעת מבינים מהו סוד המחלוקת בישראל – בירור רפח (הערך הממוצע של 9 המספרים הוא לב, כנודע באר"י שסוד רפח הוא ט"פ לב). 4 המספרים הבאים = 5796 = כח פעמים אור (אין סוף כו').

ננגן שוב את הניגון החדש ואחר כך את ניגון הרבי "אנעים זמירות" לכבוד שבת ג' תמוז.