אהבת דודים באלול

שבת עקב, כ"ב מנחם-אב פ"ב – כפ"ח

כוונת קריאת שמע באלול

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בשבת מברכין אלול זכינו לשני שיעורים ארוכים, בלילה וביום, כאשר תוכן ההכנה העיקרי לאלול ציין את היותו חֹדש של יחס שלנו ל"דודי", ולאור זאת נתחדשה כוונה ב"אחד" של קריאת שמע, שמתאימה במיוחד לימי החדש – 'הוי' אחי-דודי'. סביב הציר של אהבת הדודים נסוב השיעור: הוא מתחיל בכוונה ובפרטיה, תוך העמקה בהבנת המושג "דודי" והרחבת הכוונה למבנה היסודי של אבינו-מלכנו-דודנו (שלשת סוגי היחס עם ה'); עובר להשוואה בין הכוונה הזו לבין מגמת קריאת שמע להפוך את "הוי' אחד" לאנושות כולה, ממנה עולה התביעה להשתית את המהפכה הרביעית דווקא על גילוי לעולם כולו של היחס הכי אישי ואינטימי שבין ישראל והקב"ה – סודות שיר השירים; מתבל ברמז יפהפה של חדש אלול כחדש של "דודי"; ומקנח בהתבוננות מענינת על ארבעה שנכנסו לפרדס וארבע נשמות כלליות של גרים.

אחי-דודי

אנחנו נמצאים בשבת מברכין אלול – חדש התשובה, חדש הרחמים והסליחות. ראשי התיבות הכי מפורסמים[ב] של אלול הם "אני לדודי ודודי לי"[ג]. יש לאלול עוד הרבה ראשי תיבות[ד], אבל אלה העיקריים והיסודיים. באלול מרגישים ש"אני לדודי", אני אוהבת את דודי ומסורה לו, וכפי המסירות שלי "ודודי לי", הוא משפיע לי כל טוב. זו כוונה כל כך מרכזית של אלול, עד שאפשר לקרוא לאלול חדש ה"דודי" – חדש של הרגשת הקשר עם הקב"ה כדודנו.

באלול יש גילוי של יג מדות הרחמים[ה], לכן הוא נקרא חדש הרחמים – יג בגימטריא אהבה וגם אחד. בקריאת שמע יש במלה "אחד" ד רבתי. יש בקריאת שמע שתי אותיות רבתי, תופעה משמעותית, כי בכל התנ"ך כל אות מופיעה כאות רבתי רק פעם אחת – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[ו]. הסימן[ז] הוא עד – "עד הוי' בכם"[ח], ה' מעיד עלינו ואנחנו מעידים עליו, מעידים על אחדות ה'. ה-ד הרבתי היא כמו שתי דלתין[ט], או אפילו כמו ארבע דלתין[י], לכן אפשר לכוון שה-ד הזו רומזת למלה דוד – הכינוי של הקב"ה, הדוד העליון, כינוי שמופיע בעיקר בשיר השירים.

האריז"ל אומר[יא] שהמלה "אחד" מתחלקת אח-ד, ולפי מה שאמרנו כעת אפשר להוסיף כוונה מיוחדת לאלול – שאפשר לכוון כבר מתפלת ערבית הערב – ש"אחד" היינו אחי-דודי. כמו שהכלה נקראת "אחֹתי רעיתי"[יב] – כינוי שמתחיל מאחווה, אהבה טבעית, וממשיך לאהבת-דודים של איש ואשה[יג] – כך מתאים לקרוא לחתן 'אחי דודי'[יד]. לפי זה, "הוי' אלהינו" מתחיל עם קשר יותר רחוק מה', הוא אלקים שלנו ואנחנו העם שלו, ואילו "הוי' אחד" מבטא את הקשר הכי קרוב אתו, מה שקוראים קשר אינטימי. לפי הרמז הזה גם מובן למה ההמשך הטבעי, המיידי, הוא "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[טו] – שלהבת האהבה (שעוד נדבר עליה). הרבה פעמים בתורה כתוב על עבודת ה' "בכל לבבך ובכל נפשך"[טז], והחידוש כאן הוא "בכל מאדך". הקשר עם אחי-דודי הוא קשר של אהבה, ולפי זה העדות בקריאת שמע היא בעיקר עדות על האהבה – שאנחנו אוהבים את ה' ושה' אוהב אותנו.

ורמז מובהק: אחי בגימטריא 19 ו-דודי בגימטריא 24 – ביחד 43. כשמתבוננים כך ב"הוי' אחד" – מכפילים את הוי' ב-43 (אחי-דודי) – מקבלים 1118, כל הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"!

סודות "דודי"

כמו שאמרנו, "דוד" הוא הכינוי של ה' בעיקר בשיר השירים. אפשר לומר[יז] שכאשר שלמה המלך כותב דוֹד בשיר השירים הוא חושב גם על אביו, דוִד המלך, שהוא הדמות הכי אהובה בעם ישראל. יש משמעות לדוֹד בנישואין – על פי הלכה[יח], הנישואין הכי מומלצים הם נשואים של דוד ואחיינית, בעיקר כאשר האחיינית היא בת אחות, שאז כל האהבה הטבעית של החתן לאחותו נכנסים לתוך האהבה שלו לבתה-כלתו. דוֹד קשור גם לדוּדאים[יט], שמיועדים לעורר אהבת-דודים[כ].

אמרנו שלפעמים כתוב שה-ד רבתי היא כשיעור ד אותיות ד. המקור של ד אותיות ד הוא בסוד של אלדד ומידד[כא], שבכל אחד יש ד-ד – שתי הנשמות האלה הן מקור הנבואה ומקור השפע של כנסת ישראל, הדדים של כנסת ישראל[כב]. "דודי" הוא בדרך כלל הזכר-המשפיע (וגם בו אפשר למצוא ד דלתין, "אני לדודי ודודי לי"[כג]), אך גם בנקבה אפשר למצוא את בחינת ה"דודי" שבה, בדדים שלה, כח ההשפעה שלה. בדורו של משיח כתוב שה' ישפוך את רוחו על כל בשר "ונבאו בניכם ובנותיכם"[כד] – זהו הכח של אלדד ומידד.

אם כן, יש הרבה ענינים במושג "דודי", הרגש העיקרי של חדש אלול.

אבינו-מלכנו-דודנו

כמו שהתחלנו לומר, לפי הרמז ש"הוי' אחד" היינו "הוי' אחי-דודי" יש כאן השלמה ל"הוי' אלהינו" ואפשר אף להגיד שבמובן מסוים הם הפוכים: "הוי' אלהינו" אומר שה' הוא האלקים שלנו, המלך שלנו, שאנחנו יראים מפניו ומרגישים ריחוק ממנו, ואילו "הוי' אחד", אחי-דודי, מבטא את הקשר הכי אישי וקרוב, קשר אינטימי אוהב.

המאמר הגדול והיסודי בספר שלנו על חדש אלול הוא "אבינו, מלכנו, דודנו"[כה] – אלה שלשה אופנים, שלש מדרגות, של הקשר שלנו עם ה'. כבר הסברנו ש"הוי' אחד" הוא הקשר של "דודנו", אחי-דודי. "הוי' אלהינו", שצוין שהוא קשר רחוק יותר של עם עם אלקיו, הוא בעצם הקשר של "מלכנו". כך רואים במטבע ברכות, שיש בו שם ומלכות[כו], כשהמלכות היינו "אלהינו מלך העולם"[כז]. גם בפיוט "כי אנו עמך" שאומרים ביום כיפור, שכולל בפירוש יחס ל"אבינו", ל"מלכנו" ול"דודנו" (ולעוד כמה סוגי יחס עם ה') ברוך הקשר בין "כי אנו עמך ואתה אלהינו" ל"כי אנו עמך ואתה מלכנו" – "אין מלך בלא עם"[כח] (וגם "כי אנו סגולתך ואתה אלהינו" רומז ל"עם סגולה"). כעת, אם כן, צריך למצוא כאן גם את "אבינו".

ב"שמע ישראל" מזכירים אותנו בשם המעלה שלנו – ישראל. כמו שאמרנו שדוד הוא הדמות הכי חביבה, השם החביב שלנו הוא ישראל. כתוב בחסידות[כט] שההבדל בין שני השמות שלנו, יעקב וישראל, הוא ההבדל בין עבד לבן – "אל תירא עבדי יעקב"[ל] לעומת "בני בכֹרי ישראל"[לא]. אם כן, "שמע ישראל" מדגיש את המדרגה של הבן – אנחנו הבן וה' הוא "אבינו". [כתוב[לב] שאת "שמע ישראל" אמרו השבטים ליעקב, ישראל-סבא, זו אמירה של בן לאבא.] נכון.

אם כן, יש כאן התבוננות יסודית – מבין אין-סוף הכוונות של קריאת שמע – לשלשת המשפטים של קריאת שמע: "שמע ישראל" – אבינו; "הוי' אלהינו" – מלכנו; "הוי' אחד" – דודנו. התבוננות בסיסית שהיה מתאים שתהיה בספר... למרות שבספר אומרים הכל בלשון רבים, אבינו-מלכנו-דודנו, כאן יש הבדל בולט "אלהינו" הוא בלשון רבים – כל העם עושה את ה' מלך ואלוק שלנו, של כולנו. "שמע ישראל" הוא בלשון יחיד, כל יהודי הוא בן יחיד של הקב"ה[לג], אבל ישראל הוא השם של כל העם, משהו כללי – לא יחיד או רבים באופן מובהק. אבל "הוי' אחד" הוא ודאי בלשון יחיד, מדבר לכל אחד, אחי-דודי בלשון יחיד (כמו בלשון שיר השירים) – זו חויה אישית-פרטית של כל אחד ואחת ביחס לה'.

המהפכה הרביעית – גילוי סודות "אחי-דודי" לאומות

למי עוד אפשר לקרוא "אח"? ["הלוא אח עשו ליעקב"[לד].] בדיוק, עשו הוא האח של יעקב. ומי הדוד? [לבן.] לבן הוא הדוד של יעקב, דער פעטער לבן, אבל בשביל כל עם ישראל, בשביל השבטים, עשו הוא דוד – דער פעטער עשו. כלומר, עשו הוא אחי-דודי, מיין ברודער און מיין פעטער. [וישמעאל הוא בן-דוד?] נניח כרגע את ישמעאל בצד...

איך עשו מת? דברנו השנה[לה] על כך שבעצם יצחק היה צריך להרוג את עשו – לדון אותו למות – אבל הוא לא עשה זאת והדבר הצריך תיקון[לו]. איך עשו מת? חֻשים בן דן הרג אותו[לז]. הנין של יצחק הרג את דוד-עשו, התחלה של תיקון לכך שיצחק לא הרג אותו. חֻשים, אותיות משיח, הוא אחד שנוהג בספונטאניות, עשה מה ש'בא לו' שצריך לעשות אז, ובכך גם עשה קצת תיקון לעשו – שראשו התגלגל לחיקו של יצחק.

למה מדברים על עשו? בדיוק לפני שבוע למדנו[לח] עוד כוונה לקריאת שמע, איך היא כוללת את כל ארבע המהפכות[לט] – ב"שמע" המהפכה הראשונה, ב"ישראל" המהפכה השניה, ב"הוי' אלהינו" דווקא המהפכה השלישית, של לימוד תורה לנשים, וב"הוי' אחד" המהפכה הרביעית, כמו שמפרש רש"י. אפשר להרחיב במה שלמדנו שם. בכל אופן, יוצא שב"אחד" יש את המהפכה הרביעית, שהיעד העיקרי שלה הוא עשו – ממנו בעיקר יוצאים הגרים. לא מושלל שיהיו גרים מישמעאל, אבל הם מעטים – רוב הגרים הם מעשו[מ]. לכן, אנחנו מפרשים את ה"אחד" בכוונה הזו, אחי-דודי, גם על עשו שהוא אח ודוד – צריך להגיע אליו ולתקן אותו. יעקב נסה לתקן אותו אז, שלח אליו שליחים, אבל התברר שעשו עוד לא מוכן[מא]. בשביל התיקון צריך ששניהם יהיו מוכנים, גם המברר וגם המתברר, גם יעקב וגם עשו. הרבי אומר[מב] שבדור שלנו עשו כבר מוכן, וכל הבעיה היא אצלנו – שאנחנו לא מוכנים.

מה יוצא מהחיבור של שתי הכוונות שלנו? לפי הכוונה שלמדנו כעת, של אבינו-מלכנו-דודנו, ב"הוי' אחד" יש לה' יחס כאחי-דודי, ולפי הכוונה השניה, של ארבע המהפכות, ב"הוי' אחד" מגיעים למהפכה הרביעית, לתיקון אחי-דודי עשו. עולה, אם כן, שאת הגוים צריך לתקן דרך גילוי הסודות של היחס אל ה' כ"דודי", הסודות של שיר השירים[מג]. תמיד מסבירים[מד] ש"אבינו מלכנו", כינויים שחוזרים עליהם שוב ושוב בתפלה, היינו שתי צורות היחס הגלויות לה', ו'דודנו' הוא היחס הנסתר, יחס פנימי וסודי יותר. בפשטות היה נראה שהגוים יכולים להיות לכל היותר עבדים, ואפשר לגלות להם שה' הוא האלהים, הוא המלך. אולי אם יש גוים מתוקנים מאד אפשר לדבר אתם גם על יחס אל ה' כאבא – "הלוא אב אחד לכֻלנו הלוא אל אחד בראנו"[מה]. אבל כאן יוצא שצריכים לדבר עם הגוים על היחס הכי פנימי שלנו עם ה' – צריך 'לפתוח את כל הקלפים', להוריד את כל הקליפות... הם כבר מוכנים, רואים שהשיעורים שהכי תופסים את כולם הם על זוגיות, הסודות של שיר השירים. הבעיה שאנחנו לא מוכנים – אנחנו לא מצליחים לעשות את זה, ואם אנחנו לא יכולים להסביר להם כנראה שחסר לנו בהבנה. את הדבר הזה צריך לשנות, בלי לאבד מהצניעות[מו] – צריך לשתף את כולם ביחס הכי פנימי של כל יהודי עם ה', עם אחי-דודי, וככה הם יעזבו את הדרך שלהם ויתקרבו לה'. כמה שהיחס הזה מיוחד לעם ישראל, "אחת היא יונתי תמתי"[מז], הרי יש שם גם "ששים המה מלכות ושמֹנים פלגשים ועלמות אין מספר"[מח] (שחז"ל פרשו[מט] על המשניות, הברייתות וההלכות – אבל כאשר המהפכה הרביעית משתפת בתורה את כל העולם גם היחס של "מלכות", "פילגשים" ו"עלמות" שייך גם להן, ואדרבא, אזי הן מכירות במעלת ישראל, "ראוה בנות ויאשרוה מלכות ופילגשים ויהללוה"מא).

רמזי דודי-אלול

אמרנו שאלול הוא חדש של דודי. כמה עולים ביחד אלול (67) ועוד דודי (24)? 91, מספר חשוב – המשולש של 13 (אהבה-אחד, יג מדות הרחמים שמתגלות באלול). אם נחשב במספר סידורי אלול יעלה 31 (סוד שם אל, תחלת יג מדות הרחמים[נ], שגם עולה יג במספר סידורי) ו-דודי ישאר אותו דבר (24) – יחד 55, שהוא המשולש של 10. אם נחשב במספר קטן, אלול יעלה 13 (יג מדות הרחמים, כנ"ל) ו-דודי יעלה 15 – סה"כ 28, המשולש של 7. אם נצמצם כל מלה למספר קטן אחרון, 13 ל-4 ו-15 ל-6, אלול-דודי יעלו 10 – המשולש של 4. בצמצום האחרון, של 10 ל-1, נקבל 1 – שגם הוא המשולש ה'סתמי', משולש של עצמו.

כתוב[נא] שמספר הכרחי הוא כנגד עולם האצילות, מספר סידורי כנגד עולם הבריאה מספר קטן כנגד עולם היצירה ומספר קטן אחרון כנגד עולם העשיה, אך זהו עדיין עולם העשיה הרוחני, שלמטה ממנו יש את עולם העשיה הגשמי – בו מצמצמים כמה מילים לפריט אחד אחרון.

יש כאן תופעה בולטת של סדרת המשולשים בדילוג של שלשה כל פעם – משולש 1, משולש 4, משולש 7, משולש 10 ומשולש 13. נשים לב גם להפרשים בין המספרים – בין 1 ל-10 ההפרש הוא 9; בין 10 ל-28 ההפרש הוא 18, פעמיים 9; בין 28 ל-55 ההפרש הוא 27, שלש פעמים 9; בין 55 ל-91 ההפרש הוא 36, ארבע פעמים 9. אם נמשיך, המספר צריך להיות המשולש של 16, 136, וההפרש הוא 45, חמש פעמים 9 – התופעה הזו ממשיכה עד אין סוף. זה דבר נחמד שכדאי להוכיח אותו לילדים...

מה הדבר הכי חשוב במספר 91? שזהו יחוד שם הוי' ושם א-דני. והנה, גם כאן מתרחשת אותה תופעה: במספר הרגיל שם הוי' (26) ושם א-דני משלימים ל-91, כנ"ל; במספר סידורי, הוי' (26) א-דני (29) משלימים ל-55; במספר קטן הוי' (17, טוב) א-דני (11) הם 28; במספר קטן אחרון הוי' (8) א-דני (2) הם 10, שגם אותו ניתן לצמצם שוב ל-1. אלה שני מספרים אחרים, חלוקה אחרת, שעדיין חוזרים בה אותם 5 מספרים[נב]!

אם נחבר את חמשת המספרים שיצאו לנו בשתי החלוקות – 91, 55, 28, 10, 1 – נקבל 185, "אני לדודי ודודי לי"! יש כאן חמשה מספרים, כך שמתאים לחלק את הסך בחמש כדי לקבל ממוצע – 37, יחידה (כאשר רק "אני לדודי" עולה ה"פ חיה, ו"ודודי לי" 'מקפיץ' את המספר לה"פ יחידה, יחידה ב"רצוא ושוב"). כדי לגלות את "טובך" העצמי של ה'[נג], את סוד ה"דודי" בחדש אלול, צריך לגלות את היחידה שבנפש.

ארבעה גֵרים בפרדס

נסיים בעוד סוד של ד רבתי. כתוב, כמדומני, שה-ד רבתי של "אחד" רומזת ל"ארבעה שנכנסו לפרדס"[נד]. האריז"ל מסביר[נה], כמו שלמדנו כמה פעמים[נו], שהארבעה שנכנסו לפרדס מכוונים כנגד ארבעת המוחין: רבי עקיבא, היחיד ש"נכנס בשלום ויצא בשלום" – כי ברוב הבטול שלו לה' החליט מראש שברגע שה' יאמר לו לחזור מה"רצוא" ל"שוב" הוא יעשה זאת – הוא כנגד עטרא דחסדים שבדעת. 'בן הזוג' שלו, בעטרא דגבורות שבדעת, הוא אלישע בן אבויה, אלישע-אחר, ש"קצץ בנטיעות". בן עזאי, ש"הציץ ומת", הוא כנגד החכמה. בן זומא שיצא מדעתו, "הציץ ונפגע", כנגד הבינה.

אבל אפשר להתבונן בעוד ארבעה חכמים שרמוזים ב-ד רבתי: למה יצחק אבינו לא הרג את עשו? יצחק אהב את עשו "כי ציד בפיו"[נז], והאריז"ל מסביר[נח] שהכוונה לנשמות הגרים שיש בתוכו – חבל ליצחק להרוג את עשו, כי הוא יודע שיצאו ממנו נשמות חשובות. תמיד מזכירים את רבי עקיבא ורבי מאיר, אבל אם רוצים למצוא ד נשמות בתוך עשו שהוא אחי-דודי, כנ"ל, "אחד" עם ד רבתי, איזה עוד זוג נצרף? [שמעיה ואבטליון?] בדיוק. [יש גם את אונקלוס הגר.] יש את אונקלוס וגם את עקילס הגר, שני מתרגמים של התורה, אבל כעת אנחנו רוצים ארבעה – רבי מאיר, רבי עקיבא, שמעיה ואבטליון[נט]. בארבעה שנכנסו לפרדס רבי עקיבא הוא כנגד עטרא דחסדים של הדעת, אבל כאן רבי מאיר ורבי עקיבא הם החכמה והבינה – על רבי מאיר כתוב בפירוש שהוא שייך לחכמה[ס], "מאיר עינים חכמים בהלכה"[סא], ורבי עקיבא כאן הוא הבינה – והצמד שמעיה ואבטליון הם כנגד שני החלקים של הדעת, החסדים והגבורות.

מי הם שמעיה ואבטליון? כתובים עליהם כמה דברים מעניינים מאד. קודם כל, כתוב[סב] שהם הנפש והרוח של זכריה הנביא – לא הנביא זכריה מתרי-עשר (זכריה בן ברכיה) אלא הנביא זכריה בן יהוידע שנהרג בבית המקדש[סג] (כנראה הם קשורים). הדם שלו בעבע, תסס ורתח, ונבוזראדן הרג עליו הרבה זקנים וכהנים עד שהוא שאל אותו אם הוא רוצה שיהרוג את כל בני ירושלים ואז הוא נרגע – זה הכניס בו הרהור תשובה והוא הלך והתגייר[סד]. רואים כאן שיש בו משהו שמעורר גרים, והרוח והנפש שלו התגלגלו בשמעיה ואבטליון.

לשמעיה יש שם עברי, אבל אבטליון נשאר עם השם שלו שמקורו יווני[סה]. מה הוא אומר בפרקי אבות? "אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים ויגלו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל"[סו]. הרבה פעמים החכמים בפרקי אבות מדברים מתוך חשבון-נפש של הנסיון שלהם. כתוב[סז] – דבר שכבר העירו שלפי חשבון השנים לא יכול להיות – שאבטליון לימד תלמידים שאינם הגונים שיצאו צדוקים ולכן ניצוץ ממנו התגלגל באריסטו. כתוב[סח] שאחר כך התיקון שלו היה באנטונינוס שרבינו הקדוש גייר אותו בסתר[סט].

מי הם עוד? כשסנחריב צר על ירושלים וכל הצבא שלו נהרג הוא ברח חזרה לאשור. מה קרה איתו? שני הבנים שלו – אדרמלך ושראצר – הרגו אותו וברחו[ע]. דברנו קודם על כך שיצחק היה צריך להרוג את בנו, כאן שני הבנים הורגים את אביהם – דבר מגונה מאד, גם אצל הגויים. אמנם, סנחריב היה קליפת האפיקורסות, כמו שכתוב בדרוש המפורסם "תער השכירה"[עא] – היה מגיע לו שיהרגו אותו, אבל הם היו צריכים על כך תיקון גדול. התיקון שלהם שהם מתגלגלים בשמעיה ואבטליון (שכתוב בפירוש בגמרא[עב] שהם גרים מצאצאיו של סנחריב).

בכל אופן, הסברנו קשר בין הארבעה שנכנסנו לפרדס לארבע נשמות הגרים ה'כלליות' הללו[עג], ראשית התיקון של עשו. מהו הפרדס? איפה בכלל מופיע פרדס? "פרדס רמונים"[עד] בשיר השירים, כמו שם ספר הקבלה הגדול של הרמ"ק. פרדס הוא סודות התורה – סודות שיר השירים, החלק הכי סודי בתורה. כמו שאמרנו, בשביל למשוך את נשמות הגרים, לעשות את המהפכה הרביעית ולגלות את כל הגרים בין האומות, צריך לגלות להם את סודות הנישואין, הסודות של אהבת דודים.

[הרב תמיד מביא[עה] מסידור בית יעקב[עו] שנשמות גרים נמשכות כאשר יש אהבה אמתית בין ההורים שלהם בשעת יצירת הולד.] נכון. בכלל, מה עשו ה"ארבעה שנכנסו לפרדס"? בן עזאי לא התחתן. גם משה רבינו פרש מהאשה, אבל היה לו זיווג למעלה עם השכינה, "כלת משה", כמו שכתוב בזהר[עז]. בכל אופן, כתוב[עח] שבן עזאי – והנשמות שדומות לו בין אלה שנכנסו לפרדס, נשמות שלא עסקו ב"שוב" של "לשבת יצרה"[עט] – המשיך נשמות גרים. גם אברהם ושרה, עד שנולד יצחק, המשיכו נשמות גרים בזיווגים שלהם[פ]. לרבי עקיבא, ש"נכנס בשלום ויצא בשלום" (כולל ב"שלום בית" שלו), יש 'חוש' בסודות של שיר השירים – הוא שאמר "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים"[פא]. איפה רואים את ה'חוש' שלו? הוא אומר "שלי ושלכם שלה הוא"[פב], אני לבדי לא שוה – "הכל מן האשה"[פג]. הסימן של מי שמבין את הסודות של שיר השירים, ויכול גם להפיץ אותם הלאה, הוא שהוא מכבד את אשתו לגמרי, "אשת חיל עטרת בעלה"[פד], יודע שכל מה ששלו, וכל מה ששלנו התלמידים, הוא שלה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• עיקר עבודת אלול הוא הרגשת "אני לדודי ודודי לי" – ההרגשה שה' הוא "דודי".
• באלול יש לכוון ב"הוי' אחד" – הוי' הוא אחי-דודי (וממילא: "ואהבת וגו'").
• "שמע ישראל" – אבינו; "הוי' אלהינו" – מלכנו; "הוי' אחד" – דודנו.
• "הוי' אלהינו" הוא יחס כללי, אך "הוי' אחד", אחי-דודי, הוא יחס אישי-אינטימי עם ה' של כל נשמה בפני עצמה.
• אחי-דודי רומז גם לעשו – אחי יעקב ודוד השבטים – אותו יש לתקן וממנו רוב הגרים.
• את המהפכה הרביעית צריך לעשות דרך לימוד סודות שיר השירים לגוים.
• צריך לפתוח את כל הקלפים, להוריד את כל הקליפות, ולחשוף לגוים את היחס הכי אינטימי של יהודי עם הקב"ה.
• עשו מוכן לגאולה – משתוקק לסודות הזוגיות – ועלינו גם להיות מוכנים, להיות אותם ולדעת להסבירם.
• ארבע נשמות הגרים הכלליות הן רבי מאיר, רבי עקיבא, שמעיה ואבטליון.
• הסימן ל'חוש' בסודות שיר השירים הוא כבוד מוחלט לאשה – "שלי ושלכם שלה".