פרנסה כנתיב בעבודת ה'

ב"ה

ח' אלול תשמ"ג

ביאור הקדמת דרך חיים (ח"ה)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.    חזרה על השיעור הקודם

חזרה על ג' כתות יראי החטא

נגנו ניגון הבינוני.

הגענו לדף ג עמוד ב. למדנו בפעם הקודמת שיש ג כיתות לגבי יראת חטא. הכת הראשונה של יראי החטא היא כאלה שיש להם יראת חטא לא יציבה עדיין, כלומר, הם לא מסוגלים להחזיק בה כל הזמן, עליהם נאמר: "רחמנא לבא בעי"[ב] ו"כל הלבבות דורש הוי'", שבאותו רגע שהוא מתחזק, מתגבר וסר מרע מתוך יראת חטא – נחשבת לו הסירה מהרע תשובה. הוא לא בעל תשובה אמתי או ירא חטא אמתי, כי אמת היא דבר יציב שמחזיק מעמד תמיד.

אחר כך ישנה מדרגה שניה, שיראת החטא היא שלימה והוא לא נופל ממנה. הוא לא הגיע לפנימיות יראת החטא, כלומר, הוא לא מסוגל לשמור את עצמו בכל הפרטים, הוא לא מסוגל לשמור את עצמו מטבע הולדתי רע, תכונות נפשיות רעות. הוא יכול לשמור את עצמו במחשבה, דיבור ומעשה לא לעשות דברים רעים ואפילו לא לחשוב על עשיית דברים רעים, אבל לתקן את המדות – תיקון נטייה למרה לבנה שמתבטאת בשיחה יתירה, בדברים בטלים וכיוצא בזה – הוא לא מתקן, הוא לא מסוגל לשלוט על עצמו שלא לדבר דברים בטלים. אם יש לו מדה של כעס, קפידה, או אכזריות וכיוצא במדות האלה – הוא לא מסוגל לשמור את עצמו. בכל זאת הוא לא נחשב לא ירא חטא, כי מה שהוא עושה מתוך מדה רעה אינו מרד, אינו פריקות עול, רק יש לו מדה רעה, אין לו מספיק יראת חטא בשביל לשמור את עצמו מהמדות הרעות.

אחר כך ישנה מדרגה שלישית והיא כאשר יראת החטא מצטרפת גם ליראת אלקים. יראת אלקים בעיקר שייכת לעשה טוב, היא נותנת לו חשק לקיום המצוות המעשיות. אבל ממילא, הוא אומר, יראת אלקים משלימה ומחזקת את יראת החטא, שעל ידי יראת אלקים הוא יוכל לתקן את המדות שלו. אחר כך הוא אמר שלא רק שיראת אלקים מסוגלת לתקון המדות, אלא היא גם מסוגלת להביא אותו להרגשת שמחה פנימית בקיום מצוות עשה. יש אחד שמקיים מצוות מתוך אהבה אבל אין לו את השמחה באהבה. בדרך כלל בגלות השמחה מצד עצמה לא באה על סיפוקה, לכן הוא אוהב ומקיים, אבל אין לו את השמחה והחשק המלאים בקיום המצוות. אם יש אהבה וחסרה שמחה – יראת האלקים מביאה אותו לידי שמחה. על זה כתוב "אשרי האיש ירא את הוי' במצותיו חפץ מאד"[ג], שישנה יראה שנותנת חפץ ושמחה בקיום מצוות עשה.

אחר כך הוא אמר שישנה עוד סגולה ותועלת ביראת אלקים שמביאה אותו גם ליראת ה', "ראשית חכמה יראת הוי'"[ד]. יראת ה' היא הביטול באברים הפנימיים של המח והלב, שהוא גבוה יותר אפילו מהשמחה של מצוה. שמחה של מצוה היא בבינה, אמא, ו"יראת הוי' היא חכמה"[ה]. עד כאן הסברנו שלש תפיסות של יראת חטא. שוב, הכת השלישית היא שלימות כל הפרטים של יראת החטא בגלל שישנה גם כן יראת אלקים.

ב.    התגברות הרע אצל יראי אלקים

יראת חטא שאינה בערך ליראת אלקים

עכשיו נמשיך בסוף השורה החמישית:

והנה גם בבחינה זאת יש כת ד' והיינו שגם שיש להם יראת אלקים [זה בעיקר שייך לקיום העשה] בשלימות מכל מקום אינם מוצאים יראת חטא בעצמם לפי ערך יראת אלקים,

עכשיו הוא אומר כאן חידוש גמור לאידך גיסא, בדיוק לכיוון ההפוך. עד כאן אמרנו שאדם צריך להתחיל את העבודה שלו מיראת חטא, אמרנו שישנם כמה שלבים: יש יראת חטא לא יציבה, אחר כך היא מתייצבת ולא שלימה, היא לא שלימה בכל הפרטים כי היא לא מסוגלת לתקן את המדות ולשלוט עליהן, ואחר כך היא נשלמת באמצעות יראת אלקים. מה שלמדנו עד עכשיו הוא שיראת אלקים הולכת ומתחזקת.

עכשיו הוא אומר שיש גם מקרה הפוך, יש לפעמים שלאדם יש יראת אלקים, יש לו "את האלקים ירא ואת מצותיו שמור"[ו] לגבי העשה, ובכל זאת הוא מוצא בעצמו הרבה נפילות או בדקות או בגסות במחשבה, דיבור ומעשה לגבי דברים אחרים. כלומר, יש אדם בדיוק הפוך שלא דברנו עליו עדיין: לגבי דברים חיוביים הוא עושה הכל, הוא מניח תפילין, בונה סוכה, יש לו אפילו מדה מסוימת של שמחה במצוות, אבל כשזה מגיע לשמירה עצמית מעבירה – לפעמים הוא לא מסוגל לשמור. זה מצב הפוך, יראת אלקים שבעיקר נוגעת לקיום מצוות עשה – יש לו, אבל הוא לא מוצא בעצמו יראת חטא באופן מקביל ליראת אלקים שלו. זו כבר מדרגה אחרת. זו כת ד. יראת חטא היא לכאורה לפני יראת אלקים, אם יש להם יראת אלקים בשלימות – כל שכן שצריכה להיות להם יראת חטא בשלימות. ובכל זאת, הם לא מוצאים בעצמם יראת חטא לפי ערך יראת האלקים שלהם.

והיינו שגם שעובדים ה' בתפלה ביגיעת המוח והלב בהתבוננות

מהי השלימות של יראת אלקים? השלימות של יראת אלקים היא כאשר יראת האלקים באה לעבודה פנימית במח ולב – העבודה של יראת ה'. את כל הספר הזה הרבי האמצעי כתב לחסידים, כלומר, כל המדרגות האלה הן מדרגות בתוך מחנה החסידים בדרך כלל. כאן הוא מדבר ממש על מציאות מסויימת, שיש חסידים שמתפללים בכוונה אפילו ובכל זאת כשהם באים לאיזה נסיון קל בלשון הרע או משהו אחר – הם נופלים. עם כל העבודה והיגיעה שלהם – שהרי למדו את העבודה הזאת מהצדיקים, למדו איך מתבוננים בתפילה באריכות וכו', ועושים את הכל – בכל זאת כשזה נוגע ליראת חטא פשוטה – מה שצריך להיות אצל כל יהודי פשוט – הם נופלים, הם לא יכולים להחזיק מעמד. עכשיו הוא רוצה להגיד מאיפה באה התופעה הזו, איך יכול להיות דבר כזה.

והתפעלות [זו לא התפעלות של שקר, של רמאות. יש פעמים שאדם מרמה את עצמו, כאן הוא מדבר על חב"דניק, חב"דניק לא מרמה את עצמו. זו אמת, יש לו התבוננות, יש לו התפעלות – עבודה פנימית של מח ולב שבאה מתוך יראת אלקים. ואחר כך יש לו גם את הכל בחיצוניות] וגם עוסקים בתורה ומצוות מכל מקום לפעמים יפול הנופל באיזה תאווה רעה בהרהור

לפעמים הוא חושב הרהור רע. מה הכוונה שהוא חושב? שהוא מקבל את המחשבה ברצון כמו שכתוב בתניא[ז]. אם ההרהור עולה בעל כרחו והוא מיד משתדל לסלק אותו – זו לא אשמתו בכלל, כי הוא בינוני, הבינוני לא יכול לשמור את עצמו מהרהור. אצל הבינוני כל העבודה היא לשמור שלא לקבל הרהורים ברצון, ברגע שהוא מרגיש שיש הרהור רע הוא משתדל להסיח את דעתו ממנו, לסלק אותו מהמחשבה. אבל יש פעמים אצל אחד שמתפלל בהתבוננות והתפעלות, שבא לו איזה הרהור רע והוא משהה אותו, כלומר, העבירה כאן היא ההשהיה. זה שהוא קיבל את ההרהור – הוא קיבל, כל אחד מקבל, השאלה היא האם הוא משהה אותו על מנת לחשוב בהרהור הרע בגעשמאק, בחשק, אז זה נחשב לו עבירה.

הסיבה הראשונה: חוסר בהעמקה והתמדה

ולפעמים אף בפועל ממש או לפרקים בהוללות וליצנות והרע מתגבר עליו. [זאת אומרת, יכול להיות אחד שהוא לכאורה חסיד עובד ה', ולפעמים הרע ממש מתגבר עליו, אפילו בפועל ממש. איך יש דבר כזה?] והסיבה לזה הוא ב' דברים הא' מצד מיעוט היגיעה בלב ומוח מידי יום ביומו בתפילה ותורה והיינו שאינו בקביעות כל כך או שאינה בהעמקת הדעת כל כך ולכן לא נשרש בחינת יראת יראת אלקים ויראת הוי' כל כך בהשרשה טובה בקרב מוחו ולבבו בעמקות כל כך, והגם שמתבונן בקרבת אלקים ומתפעל מזה הוא בדרך מעבר בלבד והתפעלות זאת מוטעת היא כמבואר בלקוטי אמרים[ח] שכאשר לא יקשר דעתו כו' יוליד דמיונות שוא כו',

אם כן, באמת הסיבה הראשונה היא מפני שהעבודה שלו לא אמתית. קודם דברנו על המדרגה השניה, אמרנו שהעבודה שלו היא נכונה, הוא לא מרמה את עצמו, ואף על פי כן הוא נופל לפעמים. מה שהסברנו קודם הוא מה שכאן הוא יקרא לו 'מדרגה ב', הסיבה השניה, אבל קודם הוא כותב שישנה מדרגה פשוטה, מדרגה א, שכולה היא עבודה שטחית. זאת אומרת, יש אחד שמבלה את כל ימיו וכל חייו בשטחיות לדאבוננו. זה בעיקר מה שחב"ד באה להוציא, אבל יש הרבה-הרבה חסידים שיכולים לחיות עד שבעים, שמונים, מאה-עשרים שנה ולחשוב שהם עובדי ה' הכי גדולים, ובאמת כל העבודה שלהם היא חיצונית, שטחית, כולה בעצם מוטעית. למה היא מוטעית? הוא אומר שתי סיבות: או שאין מספיק התמדה, או שאין מספיק העמקה. בכדי שהעבודה לא תהיה מוטעית יש שני תנאים: תנאי אחד הוא התמדה ותנאי שני הוא העמקה. מהי התמדה? אם יום אחד אתה מתפלל באריכות ובכוונה ויום למחרת אתה לא עושה כך (אם אתה אנוס – זה משהו אחר), אם פעם בא לך ופעם לא בא לך, סימן שהכל חיצוני.

לפעמים אדם עושה הכל, לומד חסידות ופנימיות, חושב שמתבונן בה, אפילו מרגיש משהו, ובכל זאת יכול להיות שכל החוויה שלו היא חיצונית לגמרי בגלל שהוא לא מעמיק מספיק. מהי התעמקות? התעמקות היא התמסרות, זה הביטוי בחסידות, מסירה ונתינה, כולו מסור ונתון לגמרי. ביידיש אומרים 'איבער געגעבן', הוא לא נותן את עצמו לגמרי לענין. אם הוא לא לגמרי נתון ומסור לענין – הוא יכול להתבונן מהיום עד מאה-עשרים ולא יהיה שום דבר, כל מה שהוא יוליד יהיו דמיונות. ממילא, אף על פי שיש לו את העבודה הזאת, מכל מקום היא לא מתקנת ולא משרישה בו את היראה, לא יראת אלקים ולא יראת ה' וכמובן שלא יראת חטא – שום דבר אצלו לא מושרש, הכל שטחי. זו הסיבה השניה.

יכול להיות שבפועל יש לו יראת אלקים, זאת אומרת, במדרגה הזאת יתכן שבפועל יש לו את המצוות המעשיות, אבל כדי שיראת אלקים תהיה שלימה ושתשפיע גם על יראת ה' – העבודה הפנימית – זה לא קורה, כי היא רק שטחית אצלו. ממילא לא משתרשת אצלו לא יראת חטא ולא יראת אלקים, שום דבר. שום דבר לא מושרש אצלו. מה זה 'מושרש'? 'מושרש' הכוונה היא שאפילו בתת-מודע ובעל-מודע הדבר נמצא כל הזמן בלי שהוא יחשוב עליו. ממילא מה מובן מהקטע הזה? מובן שבשביל להשריש את יראת האלקים צריך לבוא לידי יראת ה', אם אין יראת ה' – העבודה הפנימית, השלימות של יראת אלקים, כמו שהסביר – אם היא לא תהיה באמת בפנימיות – יראת האלקים לא תהיה מושרשת וגם יראת החטא לא תהיה מושרשת. זה א. הוא כותב כאן שאם יראת אלקים לא מביאה אותו להתבוננות בעבודה הפנימית שבלב שנקראת יראת ה', אם היא לא תהיה ממש בפנימיות, העמקה והתמדה – שום דבר לא יהיה מושרש אצלו, לא יראת ה', לא יראת אלקים ולא יראת חטא.

הסיבה השניה: התמסרות לפרנסה ועניני עולם הזה

והב' הוא שיכול להיות שיעמיק דעתו בתפלה ביגיעת נפש במוח ולב ויגיעתו זאת מגיע בקרב לבו ומוחו בהשרשה טובה ועמוקה [זאת אומרת, כאן הוא אומר את מה שהתכוונתי לומר קודם, שיכול להיות שהעבודה שלו היא מאה אחוז בסדר, יש לו עבודה אמיתית-פנימית והיא אפילו מושרשת אצלו בהשרשה טובה ועמוקה], אך אחר כך כשהולך לשוק לעסוק בפרנסה הגם שעוסק באמונה [הוא לא מרמה אף אחד, לא עושה עָוֶל] בלי עשיית עול בפועל ממש, מכל מקום הוא משים כל עומק לבו ודעתו בפרנסה זאת, ועסקי הזמן אלו הם מבלבלים ועקרים מעט מעט השרשה זאת [שהוא קנה קודם על ידי עבודת הלב והמח]

עכשיו הוא מגיע לעיקר הנקודה של כל המאמר. הוא אומר שאפילו אחד שיש לו השרשה, יש לו שרשים חזקים בטוב, גם לו יש גם כנגד זה – "זה לעומת זה" – כח ברע שמסוגל לעקור את השרשים הטובים שלו. זו עיקר סיבת הנפילה. שוב, כאן הוא מדבר לחסידים. בתקופת אדמו"ר האמצעי מצוקת הזמן היתה קשה מאד, באותו דור באופן מיוחד היתה עניות גדולה מאד והרבה-הרבה היו צריכים להתמסר לפרנסה (גם היום יש מצב ביש, אבל הוא לא כמו שהיה אז בכלל). כתוצאה מכך אנשים מאד-מאד גדולים, אנשים שבמשך עשרים שנה השרישו אצלם כל מני סגולות טובות: תורה, עבודה וכו', לאט-לאט, כעבור עשרים שנה נוספות ירדו מהדרך. לא שחס וחלילה יצאו לתרבות רעה, אלא שלאט-לאט נעלמו מהם המעלות שהיו בהם קודם. כאן הוא מדבר דוקא על הסוג הזה. שוב, אצלנו אין כל כך את הסוג הזה, כי אף אחד אצלנו לא הגיע להשרשה טובה וליגיעה האמתית.

ישנם אנשים שממש הגיעו לאמת, לעבודה האמתית בכל המובנים, ואף על פי כן כיוון שהם היו צריכים להתקשר לגשמיות העולם הזה, נעקרו מהם לאט-לאט כל השרשים. זה נקרא "זה לעומת זה עשה אלקים"[ט]. אפילו כנגד המדרגה האמתית שמושרשת היטב יש כח ברע לעקור את השרשים. מהו הכח שברע לעקור את השרשים? מהו הכח  שמפיל את האדם מהעבודה הטובה שלו? קישור הלב לעסקי העולם הזה. כמו שצריך להיות קשור לאלקות, לתורה ומצוות, יש מציאות שאדם מקשר את כל הלב והנפש שלו אל עסקי עולם הזה. אם הוא מתקשר לגמרי לעסקי עולם הזה, יכולה להיעקר ממנו כל ההשרשה הטובה לה' ולתורה שבמשך שנים הוא עבד עליה.

יכול להיות שבהתחלה אין לו ברירה. בשעת מעשה, ברגע שהוא מתחיל להתעסק הוא לא מודע לזה שהוא יותר מדי מתקשר לענין. אם זה שהוא לא היה מוטה קודם והכל אצלו היה בהשרשה טובה לפי דרגתו, אף על פי כן עסקי הזמן ועולם הזה יכולים להפיל אותו לאט-לאט בלי שישים לב בכלל. יום אחד הוא יקום בבוקר וישאל את עצמו 'איכה? איפה אתה? כל מה שהיית לפני עשרים שנה התמוטט ונעלם', אבל בשלב שעליו הוא מדבר כעת הוא עוד לא תופס מה קרה לו.

התמסרות לישוב ארץ ישראל

כאן כמובן צריך להעיר שיש ודאי הבדל גדול מאד בין חוץ לארץ לבין ארץ ישראל. לפי הדעה שכולנו נוקטים שישיבה בארץ ישראל היא מצוה, כל מה שפועלים למען ישוב הארץ הוא בגדר מצוה, אם כן, העסק בישובה לא צריך להפיל את האדם. בשיעור הקודם שמסרנו לפני הצהרים לגבי פסק ההלכה שמצוות צריכות כונה, יצא לנו שכל מצוה שיש בה הנאה לא צריך כונה בה, כי ההנאה באה במקום הכונה. כמו באכילת מצה, כיוון שיש הנאת גוף לא צריך כונה, כך פוסקים להלכה[י]. אם כן, יש מי שאומר[יא] שגם לגבי ארץ ישראל כיוון שיש במצות ישוב ארץ ישראל הנאה פנימית – היא לא צריכה כונה. לכאורה זה חידוש, צריך לדון בזה. על פי פשט מצוות צריכות כונה, לכן, אם אתה מתכוון למצוה – ודאי כל מה שאתה עושה הוא בגדר מצוה ולא יכול לעכב אותך.

יש חזקה ש"שלוחי מצוה אינן ניזוקין"[יב], לכן, אם הוא בגדר "שלוחי מצוה", ודאי שהעסק בישוב הארץ לא יזיק, אלא ודאי הוא גם יועיל. הרי ארץ ישראל היא שלימות רצון ה', זה הרצון האמתי, ה"אמת לאמתו", הרצון בארץ. כתוב שארץ היא לשון רצון: "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה"[יג]. הרצון של הנשמה הוא לעשות את רצון ה', ורצון ה' הוא להיות תמיד "עיני הוי' אלהיך בה מרֵשית השנה ועד אחרית שנה"[יד].

העצה כדי להיות משפיע ולא מושפע

כל המאמר כאן הוא על סכנת השקיעה וההתמסרות בעסק הפרנסה. זו קליפה כל כך קשה עד שהיא מסוגלת לקחת אדם גדול מאד, חסיד עצום, ולהפיל אותו לאט-לאט. איך זה מסתדר בדיוק עם מצות ישוב ארץ ישראל שהיא לכאורה עושה את הכל בגדר של קדושה וכו'? בזה צריך להתבונן הרבה, ואף על פי כן צריך לומר שגם כאן יש את הסכנה הזאת במדה מסוימת, במיוחד בזמן הגלות.

עוד פעם, הוא אומר שעיקר הסכנה לאחד שבאמת בעל מדרגה, הוא שהזמן יכריח אותו בעניינים של העולם הזה והוא עלול לאט-לאט לנתק אותו מהשרשים הטובים שלו ולעקור אותם. צריך להיות מספיק חזק להשפיע ולא להיות מושפע, זה מה שהרבי שליט"א תמיד אומר. הרבי אומר שצריך ללכת לכל מקום ולהיות תמיד משפיע ולא מושפע. אפשר להיות משפיע אם אתה מתקשר למעיין החסידות, אם אתה מתקשר למעין החסידות אתה בגדר מי מעין שמחוברים למקומם. ואז, אם הוא בגדר של מי מעיין המחוברים למקור, איפה שהוא לא ילך הוא רק ישפיע ולא יהיה מושפע. אבל אם הוא לא קשור היטב ודאי ישנה סכנה להיות מושפע.

(והיינו מפני שרש העומק המחשבה [צ"ל: שרש עומק המחשבה] בבחינת המקיפים דעומק רע לכן עוקרים לעומק טוב כנ"ל)

כמו שאמרנו קודם, בכל דבר יש "זה לעומת זה". מה זה "עומק"? הסברנו ש"עומק" הוא שרש, מה שלמטה מהאדמה הוא השרש והעומק, כמו שלמדנו[טו] במאמר של רבי הלל. עומק הוא מה שלא רואים, כך גם השרש הוא דבר שלא רואים. לכן להשרשה הוא קורא "עומק". וכנגד "העומק טוב" – ההשרשה של הטוב – יש גם "עומק רע", ההעלם של הרע שלא רואים שמתגבר כאשר אדם משתקע בתוך מדידת הזמן.

"אשר לא עבדו"

[אם לאדם טבעי להיות מתמיד בעבודת ה', זו גם נחשבת עבודה?] כל זמן שהוא מתמיד מטבעו זו לא נחשבת עבודה. כל דבר שטבעי אצלו לא נחשב עבודה, זה פרק שלם בספר התניא[טז]. עבודה היא דוקא כשהוא עושה יותר מהטבע שלו. כתוב שאם הטבע הוא ללמוד מאה פעמים, העבודה היא ללמוד מאה פעמים ואחד, זה מאמר חז"ל[יז]. רק אז זה גדר עבודה ורק אז משתרשות אצלו המדות הטובות. אבל מה שהוא מתמיד מצד הטבע שלו מאה פעמים – זו לא עבודה עדיין, זה נקרא "לא עבדו"[יח].

[האם יתכן שאדם הגיע לדרגה כזאת גבוהה שגם השתקעות בענייני העולם הזה לא יחזירו אותו למצבו הנחות הקודם?] אתה שואל אם הוא יכול להגיע למצב שהוא לא יפול? [כן.] ודאי שאם הוא צדיק אמתי הוא לכאורה לא יכול ליפול, הוא אף פעם לא ישתקע בעסקי העולם הזה. למה אדם אחר יכול להשתקע – תיכף נסביר. זאת אומרת, ודאי ישנה אפשרות לא להגיע לזה, זו כת ד. זה בדיוק מה שהוא רוצה להסביר, איך לא ליפול בפח הזה.

ההכרה בנפילה ממדרגה גורמת לעצבות

עד שישאר ריקם [עד שיום אחד, כמו שאמרנו קודם, הוא יקום בבוקר וימצא את עצמו ריק. קודם, לפני עשרים שנה, הוא היה מלא ופתאום עכשיו הוא כלי ריק. כל מה שהוא עבד כל החיים – יראת ה', יראת אלקים וקניינם באופן טוב – פתאום הוא קם בבוקר ואין לא שום דבר מכל זה] מכל אור וחיות דיראת אלקים ויראת הוי' הנ"ל ויפול בלבו יותר [אחר כך הוא יפול בלבו עוד יותר] עד שנעשה כמו דומם ממש

מה הכוונה "יפול בלבו"? זו עצבות. כשפתאום הוא יגלה שכל הבניין שלו התמוטט אצלו, הוא נופל בלבו יותר ויותר עד שיכול להיות כמו אבן דומם. בסוף סיפורי המעשיות[יט] של רבי נחמן יש כמה סיפורים קצרים בסוף, מי שזוכר אותם. יש שם סיפור אחד על צדיק שהפך להיות אבן, כלומר, שהוא נפל לאט-לאט מהמדרגה שלו עד שנעשה אבן. זו ממש הלשון שהוא כותב כאן, לא רק שהוא נפל ומצא את עצמו כלי ריקן, אלא הוא פשוט נעשה 'אויס'. שוב, הוא אומר שיש אפשרות שצדיק (לא צדיק של התניא, אלא צדיק בשם המושאל, כמו שכתוב בספר התניא[כ]) יוכל לאט-לאט ליפול מהמדרגה עד שיום אחד הוא מגלה שהוא ריק. הידיעה שהוא ריק כל כך מפילה אותו בלב, בפנימיות, עד שהוא הופך להיות כמו אבן דוממת ממש.

(וכידוע דמהסתלקות האורות מן הכלים בשם ס"ג [שכאשר האורות של ס"ג מסתלקים] נפל במדרי' ב"ן [זאת אומרת, שם ס"ג עצמו נופל להיות במדרגה אחרת של ב"ן] שזהו בחינת אבן א' ב"ן כנ"ל וד"ל).

כתוב על נבל הכרמלי, בעלה של אביגיל, שלא רצה לתת לאנשי דוד לאכול ולשתות, ודוד בא עם כל הגדוד שלו, עם כל החיילים שלו, להרוג אותו, להנקם ממנו. יצאה לקראתו אביגיל ומנעה זאת ממנו. המעשה הזה ארע ביום ראש השנה כמו שכתוב בגמרא[כא], בחינת יום הדין. בכל זאת, דוד אמר שודאי ה' ינקום את הנקמה. וכך היה, שכעבור עשרה ימים – ביום כיפור נבל מת, "ויגֹף הוי' את נבל וימֹת"[כב]. בכל זאת, ברגע שהוא שמע שדוד רוצה לבוא להתקיף אותו ושאביגיל אשתו מונעת ממנו, הוא כל כך נפל ברוחו מזה, הוא נעלב, היה לו עלבון כל כך חזק, עד שכתוב: "וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן"[כג], הלב שלו מת לגמרי והיה כמו לאבן. זה נאמר לגבי רשע, לגבי נבל היזרעאלי, אבל בכל אופן המציאות הזאת שהלב יכול ליפול עד שנהיה כמו אבן, יכולה להיות אפילו אצל צדיק אם הוא לאט-לאט נופל מהעבודה שלו במשך הזמן.

הוא מסביר שהשתקעות בעניני עולם הזה גורמת שכל מה שהוא השריש בהשרשה טובה נופל. השרשה טובה נקראת בלשונו "עומק טוב", כאן הוא אומר שעל פי קבלה "עומק טוב" נקרא אורות של ס"ג, כמו בעולם התהו. זאת אומרת, העולם הזה לא שייך עדיין לעולם התיקון. מכאן אנחנו כבר למדים שאם אותו צדיק היה לגמרי בעולם התיקון – זה לא היה קורה לו. ממה שהוא כותב כאן ברור שאם הוא היה בעולם התיקון הנפילה לא היתה קורת, בגלל שכאן רבי הלל מקביל את זה למה שקרה בעולם התהו. אפילו שהיתה לו השרשה טובה – אף על פי כן היא היתה בבחינת תהו. זה הסוד של נפילת הלב שהופך להיות אבן, "והיה לאבן".

עוד פעם, כתוב בקבלה שמה שקודם היה שם ס"ג, ברגע שהאור מסתלק, אותו הדבר עצמו נופל והופך להיות שם ב"ן. זה סוד בכתבי האריז"ל. בשם ב"ן יש עדיין רשימו של שם ס"ג – א של שם ס"ג, וכשהוא מצטרף אל הב"ן נוצרת המילה אבן. א היא הפנימיות, כמו הנפש של האבן. אפילו בתוך האבן יש נפש. זה שהוא דומם ולא מדבר – זה נקרא "נפילת ס"ג להיות ב"ן". שוב, מה קרה כאן? הוא קם ומגלה שהוא ריק, שהוא התרוקן מהאור. מציאת עצמו פתאום ריק מאור היא ההסתלקות של שם ס"ג. באותו רגע שהוא תופס שהוא התרוקן מהאור, הלב שלו נופל, והנפילה היא להיות בבחינת ב"ן, שבמקום ס"ג הוא נופל להיות ב"ן. רק שנשארת בו איזו חיות-רשימו שהיא ה-א, וביחד זה הסוד של המילה אבן. בדרך כלל אומרים את הביטוי "לב אבן" על אדם שלא רגיש לזולת או לה', אכזרי, אין לו רחמנות. זה דבר תולדתי. כאן הוא לא מדבר על זה, כאן הוא מדבר על לב אבן, נפילה לעצבות גדולה מאד. כאן האבן היא כמו עצבות, דומם. "לב אבן" הוא מה שקוראים לו היום 'דכאון'. דכאון מאד-מאד גדול.

עוד פעם, כל מצב שמתמוטט – אפילו שבתחילה הוא נראה המצב הכי טוב – הוא שם ס"ג, עולם התהו. אם המצב הזה היה נמצא בעולם התיקון הוא לא היה מתמוטט. אם זה באמת היה במדרגת התיקון הוא לא היה מתמוטט, הוא לא היה נופל בכלל. אם הוא מסוגל לקרוס סימן שהוא היה מההתחלה בבחינת תהו, אפילו שהיתה השרשה טובה והכל. מכאן אנחנו לומדים שיכולה להיות עבודה אמתית, השרשה טובה וכל הדברים הטובים, ועדיין כיוון שזו מדרגת תהו היא עלולה להתמוטט. יש סיבה למה היא מתמוטטת, הסיבה הראשונה היא מפני שהעבודה שלו לא היתה אמתית, היא היתה חיצונית, שטחית, והסיבה השניה היא, כעת הוא אומר, שהעבודה מתמוטטת בגלל שהוא מתחיל להשתקע בעסקי העולם הזה.

השתקעות בעניני עולם הזה – גורם הנפילה והבלבול

ועל ידי זה יוכל לבוא גם כן למיעוט יראת חטא [אחד שנופל מהעבודה הפנימית, מהאור הפנימי, אחרי שהוא השריש אותו הרבה בעבודה הפנימית, ועל ידי השתקעות בענייני העולם הזה לאט-לאט מתרוקן ממנו האור, אחר כך הוא נופל אפילו מיראת החטא שלו, משמירתו העצמית מכל דבר רע] עד שיוכל ליפול ברע חס ושלום. וזהו סיבת הנפילה לרוב ההמון כקטון כגדול

שוב, השם של החוברת ממנה אנו קוראים הוא חוץ מ"הקדמת דרך חיים" גם "סומך נופלים". עיקר כוונת המאמר היא להסביר את סיבת הנפילה והתיקון. התיקון הוא הסמיכה, לסמוך את הנופל. אחרי שהוא סיכם את כל מדרגות הנפילה הוא אומר שעיקר סיבת הנפילה שכוללת את הכל היא השתקעות בלעומת זה. שוב, המדרגה הראשונה של יראת החטא לא החזיקה בגלל שמלכתחילה הוא היה שקוע בלעומת זה, לפני שהוא התחיל לחזור בתשובה כבר הוא שקוע בלעומת זה, לכן הוא לא יכול לחזור באמת כי הוא שקוע.

הוא הדין גם במדרגה השניה. מה היתה הנפילה של המדרגה השניה? נפילה במדות רעות. אף על פי שיש לו יראת חטא יציבה לגבי דברים חיצוניים – לגבי מרידה, לגבי פריקות עול – לגבי מדות הוא נופל, למה? כיוון שהוא שקוע בהן. אפילו אחד שיש לו יראת אלקים בשלימות, על ידי שקיעה בענייני העולם הזה בחיצוניות הוא יכול יפול לאט-לאט. אם כן, המכנה המשותף והצד השוה של הנפילות הוא ההשתקעות בעניינים אחרים חוץ מענייני קדושה. זו הסיבה העקרית של כל הנפילות "לרוב ההמון כקטון כגדול".

שעל זה אמר "יחוגו וינועו כשיכור כל חכמתם תתבלע"

יש פסוק בפרק קז[כד] בתהלים שמדבר על "ארבעה צריכין להודות"[כה] שאומר "יחוגו וינועו כשיכור", אחד מתחיל להשתכר מרוב בלבולים של טרדת הפרנסה וטרדת השקיעה בעניני עולם הזה, וכל החכמה שהיתה לו מתבלבלת, הכל "תתבלע". "יחוגו" היינו להסתובב, "וינועו" היינו לנוע מצד לצד, "כשיכור" – כמו שיכור, "וכל חכמתם תתבלע". על מי כתוב הפסוק הזה? הפסוק הזה כתוב על יורדי הים, אחד מארבעת סוגי האנשים שצריכים להודות. כאן הוא אומר שיורדי הים הם אלו שיורדים למים הרבים של עסקי הפרנסה ועולם הזה:

"יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך"

שזהו ביורדי הים עוסקים בפרנסה בעומק המחשבה כו'.

הוא יורד ושקוע בתוך הים של העולם הזה. אמרנו זאת גם לגבי ארץ ישראל, אם אחד עובד בנין הארץ ויודע שהוא עושה מצוה – ודאי שהוא לא משתקע ברע. מיהו אדם שמשתקע ברע? אדם שמתנתק לאט-לאט מהטוב, מההשרשה הטובה שהיתה לו. אחד שיש לו כוונה טובה, כמו לפרנס, שמפרנס את יששכר, או שהוא מקיים את מצות ישוב ארץ ישראל וכיוצא בזה – ודאי השתקעות לו שייכת אצלו. יש מושג שנקרא 'איבער געגעבן' – מסור ונתון, התמסרות לעבודה. אם העבודה היא מצוה היא בבחינת "יגיע כפיך"[כו], רק יגיעת כפים, אז מתקיים המשך הפסוק: "כי תאכל אשרי וטוב לך". כשאין את שקיעת המח בדבר – אז "כי תאכל אשריך וטוב לך". כמובן שאם זו מצוה כמו בנין הארץ מותר לו לשקוע, בגלל שזו ממש מצוה. אם הוא בונה סוכה או אוגד את הלולב, זה דבר מעשי, ולהיפך, טוב שהוא משקיע את המחשבה, כי זו מצוה ממש.

הבעיה הזאת היא כל כך חמורה ועמוקה עד שאפילו המרגלים חטאו בה. הם ידעו שארץ ישראל היא מצוה ואף על פי כן חשבו שהיא תנתק אותן מהקדושה לאט-לאט[כז]. זו לא בעיה פשוטה, הבעיה הזאת היא הבעיה הכי גדולה. איך יתכן שה' רוצה התעסקות גשמית ממשית ושהיא לא תנתק את האדם מהקשר למעלה, אלא להיפך, היא תגביר את הקשר. זה כמו פרדוקס, זה לא דבר פשוט בכלל. זה דבר כל כך עמוק ודק שאפילו המרגלים שהיו צדיקים גדולים לא הבינו איך יכול להיות דבר כזה, הם פחדו מזה. אפילו שהם ידעו שזו מצוה, לא שחשבו שזו לא מצוה. גם הם חשבו שלפרנס את המשפחה זו מצוה, אבל אף על פי כן היא יכולה לנתק את המח והלב מהזיקה לקדושה לאט-לאט אם הוא מתמסר יותר מדי לזה. לכן הם פחדו מזה, אפילו שידעו שיש מצות ארץ ישראל. כמו שהרב קוק כותב[כח], הם לא ידעו מהי באמת ארץ ישראל, הם רק ידעו שזו מצוה ואף על פי כן חשבו שהיא תנתק אותם.

ג.     התבוננות בשלשת סוגי הנפילות

סיכום שלשת סוגי הנפילות

עוד פעם, יש פה שלש סוגי שקיעות, נפילות: סוג הנפילה הראשון קורה לאדם ששקוע בתאוות רעות בגלל שהוא חי אותן הרבה שנים, חי בעולם התחתון הרבה שנים, שבמצב כזה אפילו אם אלו דברים שלא באים מצד הטבע שלו, אלא פשוט תאוות וכיוצא בזה, מכיוון שהוא כל כך שקוע בהן מרוב הרגל השנים, הוא לא יכול לצאת מהם ויראת החטא שלו לא אמתית בכלל. סוג הנפילה השני קורה לאדם שאינו שקוע עד כדי כך בתאוות חיצוניות, לכן הוא יכול לרכוש לעצמו יראת חטא יציבה ואף על פי כן הוא לא יכול לתקן את המדות שלו עדיין. סוג הנפילה השלישי הוא עוד יותר מזה, יכול להיות אדם מושלם ביראת אלקים ואף על פי כן לאט-לאט מרוב שקיעה שמשתקע בעסקי פרנסה וכיוצא בזה הוא מתנתק לאט-לאט מהכל, ה"עומק רע" יכול לעקור את ההשרשה של ה"עומק טוב". על זה כתוב בפסוק "יחוגו וינועו כשיכור כל חכמתם תתבלע".

שלש המדרגות בהקבלה להכנעה, הבדלה, המתקה

אתמול ושלשום למדנו מהי התכלית של הכת הראשונה. למדנו שמצבו של מי שאצלו יראת החטא לא התחילה, שלא מסוגל להחזיק מעמד, הוא טוב. איזה טוב יש במצב כזה? הרי בכל דבר יש טוב. הטוב שיש בנפילה היא ההכנעה והשפלות שהיא גורמת, הוא מבין שמצד עצמו הוא לא יכול להחזיק מעמד אפילו רגע אחד. אם כן דוקא מעמד האי-יציבות של יראת החטא צריכה לעשות אצלו הכנעה מאד גדולה. עיקר ההכנעה צריכה לבוא מהמדרגה הזאת. אחר כך המדרגה השניה היא כבר בגדר הבדלה, הוא כן ירא חטא באמת, רק מה, הוא לא תיקן את המדות שלו עדיין. זו כבר הבדלה.

המדרגה השלישית, יראת אלקים, היא כבר המתקה, בגלל שיש לו שמחה של מצוה בזה, זו ממש המתקה. הוא גם מתקן את המדות, גם יש לו שמחה של מצוה וגם יש לו עבודה פנימית של יראת ה' במח ולב. ודאי שלפי ערך שלש המדרגות האלה הן כמו הכנעה, הבדלה, המתקה, ובכל אחת מהן יש נפילה. יש כאן שלש נפילות בשלש המדרגות. כאן ההכנעה, הבדלה, המתקה, הן עדיין כולן בבחינת עולם התהו. לכן אמרנו שכל הנפילות כאן הן כולן נפילות בעולם התהו של ס"ג. בכל מדרגה יש טוב ובכל מדרגה יש אפשרות ליפול. למה יש אפשרות ליפול? בגלל שהוא עדיין יכול להשתקע בלעומת זה. הוא עדיין שקוע במדה כזו או אחרת בלעומת זה, בלא טוב, ברע. לכן הלא טוב יכול להתגבר על הכל ולהפיל אותו.

תיקון חצות – תיקון הנפילות

אם כן, יצא לנו שיש כאן שלש מיני נפילות כנגד שלש הכתות, וצריך משהו אחד והוא מה שרבי נחמן קורא לו 'התיקון הכללי', צריך לחפש את מקור הענין, מהו המקור שעל ידו יהיה אפשר לתקן הנפילות?

והנה לתקן כל ג' מיני נפילות שבג' כתות הנ"ל הוסד יסוד ענין תיקון חצות

זה הענין של תיקון חצות. תיקון חצות הוא יסוד התיקון של הכל, התיקון הכללי. תיקון חצות אתה יכול לעשות גם עכשיו, כשנסביר את פנימיות ענין תיקון חצות נבין שאפשר לעשות אותו בכל רגע. על פי פשט – כמו שמדגישים בברסלב ובמקום אחר – יש זמן לתיקון חצות, אבל חב"ד מעונינת בפנימיות הדבר, לפי הפנימיות יש ענין שנקרא תיקון חצות. תיקון חצות הוא באמת התיקון הכללי, מקור תיקון כל הנפילות. בפנימיות תיקון חצות יכול להיות בכל רגע. מהו תיקון חצות?

שהוא בדרך כלל מרירות ובכיות על גלות השכינה [מהי השכינה?] שהיא בחינת כללית נשמות ישראל, ובפרט הגלות הוא בכל ניצוץ אלקי' בפרט שבכל אחד ואחד מישראל שנבלע ומוסתר ונחשך אורו על ידי עומק בלבול העסקים שבאים מתוך דוחק ולחץ מכל צד,

הוא לא בחר בהשתקעות שלו בעניני עולם הזה, בפרנסה וכו', הוא הגיע לכך מתוך גלות. עוד פעם, הוא אומר שהצורך לרדוף אחר פרנסה הוא הגלות הפרטית של האדם. הגלות של כל עם ישראל היא הדוחק, הלחץ והאונס, שכולם צריכים 'לשבור את הראש', כמו שאומרים, בשביל פת לחם – כך יש גם גלות פרטית אצל כל אחד ואחד. הסַחֶבֶת שסוחבת אותו לתוך העולם היא הגלות. עוד פעם, אנחנו כבר כל כך רגילים שיש השפעה של הרבי והצדיקים בדורות האחרונים שמורים לנו לצאת, להשפיע ולתקן את העולם, לכן קצת קשה להבין את הענין אופן נכון. כמובן שהיציאה להשפיע היא חיובית, אבל מלכתחילה צריך לדעת שהדבר הזה הוא גלות. אנחנו כבר קבלנו חינוך שהתפקיד שלנו הוא דוקא לצאת לגלות הזאת, כלומר, לקרב את עם ישראל, ובכל זאת הדבר מצד עצמו, השקיעה בלעומת זה, היא הגלות. ממה היא באה? מלחץ ודוחק.

וגודל הדוחק גורם בו הזזה שיהיה ניזוז ממקומו ומדריגתו [תמיד בחסידות אנחנו מזכירים את הביטוי "הזזה עצמית"[כט] – הזזה מרע לטוב. הזזה היא זעזוע. כמו שבשביל לצאת מהרע ולהגיע לטוב צריך זעזוע, כך יש גם בלעומת זה תזוזה פתאומית, תזוזה מכל המדרגה הטובה שהיתה בו, תזוזה אל תוך הרע] ויורד בירידה אחר ירידה להתלבש בהגשמת הגוף [הוא מתחיל להתגשם באכילה ושתיה ובכל מיני דברים שמגשמים אותו] ועל ידי זה נסתר ממילא אורו [כל האור מתחיל להסתם] ואינו מאיר בפנימיות הלב ובחיצוניות הלב הנקרא יראת אלקים ויראת הוי' [פנימיות הלב היא יראת הוי' וחיצוניות הלב היא יראת אלקים. האור נחשך] כנ"ל ודי למבין.

הנפילה השלשית – נפילת המחשבה

עכשיו הוא מסביר ש-ג הנפילות האלה הן בדקות כנגד מחשבה, דיבור ומעשה. קודם הוא לא אמר שהן כנגד מחשבה, דיבור ומעשה. קודם הסברנו שכל הנפילות הן נפילה אחת – אי-יציבות ביראת חטא. הנפילה הראשונה באה בגלל השקיעות בתאוות שכל החיים שלו הוא היה שקוע בהן, לא מצד הטבע, אלא מצד ההרגל. הנפילה השניה באה בגלל שקיעות במדות רעות ולכן אפילו שיש לו יראת חטא ממרד ופריקות עול, הוא לא יכול לתקן את המדות. הנפילה השלישית קורת למי שהיה מושלם אפילו ביראת אלקים ויראת ה', ובכל זאת על ידי שקיעה בעסקי הפרנסה הוא נפל לאט-לאט מהכל.

מהי ההקבלה של שלשת הנפילות אל מחשבה, דיבור ומעשה?

וממילא [מכיוון שהאור הסתלק על ידי הגלות – סוד גלות השכינה] נעשה [כאן הסיבה הכללית של כל הנפילות היא סוכת דוד הנופלת – גלות השכינה – וממילא נעשית הנפילה ב]ג' מיני נפילות הנ"ל,

שלש הנפילות פה הן כנגד נפילת השכינה בשלשה עולמות. אם אדם נופל במחשבה, זה נקרא שהשכינה נפלה מאצילות לבריאה, גלות השכינה מאצילות לעולם הבריאה. אם הוא נופל בדיבור זו גלות גדולה יותר – גלות השכינה עד עולם היצירה, ואם הוא נופל עוד יותר השכינה גולה לעולם העשיה. לכן הוא אומר שבאמת ג הנפילות שהסברנו הן כנגד שלשה עולמות, איך שהשכינה נופלת ב-ג עולמות בריאה, יצירה עשיה.

הא' נפילה במחשבה [זאת אומרת, הנפילה של ירא אלקים היא נפילה במחשבה] והוא מה שמעמיק דעתו ומשים כל לבו בעסק הפרנסה

הנפילה האחרונה היא נפילה בעיקר במחשבה. במי מדובר? מדובר באחד 'צדיק' (זאת אומרת, בינוני) שודאי לא נופל בדברים בטלים, במעשה, איפה הוא נופל? הוא נופל במחשבה,  שאם עד עכשיו הוא היה קשור כל היום בתורה, או בתפילה או בעבודה, כעת המחשבה מתחילה לזוז משם ולהכנס לעסקי הפרנסה. אם כן, המדרגה האחרונה שלמדנו עליה שמדברת באדם הכי בעל-מדרגה – ירא אלקים – הנפילה שלו כעת היא בעיקר במחשבה, הוא יוצא מההתקשרות למחשבה הראשונה והשרשת ההתקשרות נעקרת לאט-לאט על ידי שהוא משתקע במחשבה אחרת. על זה אמר הבעל-שם-טוב שאיפה שאדם חושב – שם הוא נמצא[ל]. זו נקראת נפילה במחשבה, שקודם הוא חשב בתורה ועבודה ושם הוא נמצא, ועכשיו הוא מתחיל לחשוב בעסק הפרנסה.

שוב, מה מביא אותו לעסוק בפרנסה? כוונה טובה, הרי זו אחריות שלו, הוא כתב שטר כתובה לאשתו, הוא חייב לפרנס אותה. כעת שיש דוחק ולחץ הוא חייב לעסוק בפרנסה, זו מצוה מן התורה[לא], הוא חייב בזה. אנחנו רואים שיש כאן באמת דבר שהוא חייב לעשות, מצוה מהתורה לעשות, ובכל זאת היא מפילה אותו מהדרך. לכן המרגלים חשבו לגבי ארץ ישראל אותו הדבר. יכול להיות דבר שהוא ממש מצוה, אתה חייב לעשות אותו, ובכל זאת הוא יכול לנתק את המחשבה שלך מההתקשרות לה', הוא יכול להפיל אותך מהדרך לגמרי חס ושלום.

הנפילה השלישית – חטא המרגלים

חטא המרגלים הוא דוגמא טובה למה שהסברנו. המרגלים לא השיגו את עצמיות ארץ ישראל, את עצם ארץ ישראל – שהיא משהו עצמי בנפש של היהודי – הם לא השיגו. הם לא השיגו את ה"טובה הארץ מאד מאד"[לב]. הם דימו את מצות ארץ ישראל למצוה אחרת, כמו המצוה לפרנס את אשתו וכו'. למה אנחנו במצב שלנו היום? בגלל שאבותינו לפני כמה דורות, לפני שהיו שומרים מצוות, לא היה להם זמן להתעסק בענין הארץ, ממילא כל הארץ הזה הלך לצינור אחר ונעשה מה שנעשה. מי אשם? אשמים אלו שלא היו יכולים לצאת מכותלי בית המדרש ולהתעסק עם הגשמיות. כזה בדיוק היה המצב של המרגלים.

כתוב בתניא שמי שמתעסק רוב ימיו בתורה ומיעוט ימיו בגמילות חסידים לא יכול להקים את השכינה מעולם העשיה, זה היה שיעור התניא לפני כמה ימים[לג]. עכשיו השכינה נפלה למטה מטה עד שרש עולם העשיה – "עקבתא דמשיחא"[לד], העקביים של עולם העשיה. התקומה שלה משם לא יכולה להעשות על ידי מי שרוב ימיו בתורה ומיעוט ימיו בגמילות חסידים, אלא רק על ידי מי שרוב ימיו בגמילות חסידים ומיעוט ימיו בתורה. כך הוא כותב בתניא בפירוש[לה]. לכן עיקר התיקון היום הוא על ידי גמילות חסדים ולא על ידי תורה.

אם אדם עובד – כמו כאן בארץ – רוב ימיו בגמילות חסדים ומיעוט ימיו בתורה, הוא 'מחזיק ראש', זו השלימות. זה פרדוקס, זה קשה מאד. למה באמת אחד שמפרנס את המשפחה, שלכאורה אין מצוה גדולה מזו, בכל זאת יכול להתנתק על ידי העסק הזה מהתורה? איך זה יכול להיות? בגלל שעם זה שיש מצוה, יש גם אינטרס. הרי למדנו בשיעור הקודם[לו] ש"מצות לאו ליהנות נתנו"[לז]. גם כתוב בשיעור התניא של לפני כמה ימים[לח], שאפשר לאהוב את אנשי ביתו כאהבת עובדי גילולים את אנשי ביתם. אהבת גוים את הנשים והילדים שלהם מתבטאת בכך שהם מפרנסים אותם ומתמסרים להם. יהודי גם כן צריך לעשות את זה, זה מה שנקרא שהאשה והילדים קודמים לכל אדם[לט], אבל אם הוא עושה את זה כמו שיהודי צריך לעשות זאת – הוא עושה זאת מתוך התקשרות לה'. באופן הזה עסק הפרנסה הוא כשר.

אותו דבר לגבי הארץ. אם אחד יכול להתעסק בארץ מתוך התקשרות לה', אם הוא משקיע את רוב ימיו, רוב הזמן שלו, בדברים האלה הגשמיים, התחתונים – הוא מִתַּקֵּן אפילו יותר מהתלמיד חכם. כל זה בזמן הזה, לא בזמן הגמרא. בזמן הגמרא עיקר הנפילה היתה רק בעולם הבריאה, לכן אז עיקר התיקון היה על ידי תורה, על ידי "תלמוד תורה כנגד כולן", זה מה שנקרא "רוב ימיו בתורה ומיעוט ימיו בגמילות חסדים". אבל היום שהשכינה נפלה עוד יותר, עד עקבתא דעקבתא – סוף עולם העשיה, עיקר הדרך להקים אותה נעשית על ידי מי שמסוגל רוב ימיו להתעסק בגמילות חסדים, בעשיה, אפילו שרק מיעוט ימיו בתורה.

ד.    אגרת הקדש סימן ט – עסק פרנסה מתוקן

פרנוס של גוי ופרנוס של יהודי

מה שאמרנו קודם בשם התניא מופיע באגרת הקדש ט. באותה אגרת הוא מסביר את שני הדברים.

ראשית הוא מסביר שאסור לפרנס את המשפחה כמו גויים:

לא יהיה כאלו דעבדין לגרמייהו [לא יהיה כמו אלו שעוסקים בפרנסה להנאת עצמם] ולא יהיה בית ישראל כעובדי עבודת גילולים דזנין ומפרנסין ומוקרין לנשייהו ובנייהו מאהבה [לא יהיה כמו גויים שזנים ומפרנסים ומייקרים את הנשים והבנים שלהם מתוך אהבת הבשר, אהבת הגשם], כי מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ כתיב [עם ישראל – למרות זאת שהוא גוי – צריך להיות "גוי אחד בארץ"^[מ], מה הכוונה "גוי אחד בארץ"?], דהיינו שגם בעניני ארץ לא יפרידו [נ"א יפרדו] מאחד האמת חס ושלום

זה הסבר מאד יפה: אפילו שצריכים לעשות את כל הדברים שכל גוי צריך לעשות, בכל זאת אסור להיפרד מאחד האמת. תמיד שואלים מה זה 'גוי'? גוי הוא מי שהוא גם גוי, גם בארץ וגם אחד, הוא "גוי אחד בארץ". אפילו שהוא גוי ואפילו שהוא בארץ הוא עדיין קשור לאחד, הוא לא נפרד מאחד האמת. זה "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

להעיד עדות שקר ח"ו בקריאת שמע

הוא אומר שמי שמפרנס את האשה והילדים רק מתוך אהבה לאשה והילדים – מתוך פירוד מה', אחד האמת – מעיד עדות שקר פעמיים בכל יום. כל פעם שהוא אומר "שמע ישראל"[מא] הוא מעיד עדות שקר. פעמיים בכל יום הוא אומר "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" והוא משקר, למה? כי הוא לא חי את זה בכלל, הוא לא חי שה' אחד.

ערב ובוקר בעינים סגורות ה' אחד בד' רוחות ובשמים ממעל ובארץ מתחת, ובפקוח עיני העורים התעיף עיניך בו ואיננו חס ושלום [כשהוא פותח את העיניים הכל הפוך], אך בזאת יאות לנו להיות [נ"א בהיות] כל עסקינו במילי דעלמא, לא לגרמייהו כי אם להחיות נפשות חלקי אלקות [אם אדם מפרנס את האשה הוא מחיה את ה"חלק אלוה ממעל"[מב] ששוכן בתוך האשה שלו, הוא מחיה את ה"חלק אלוה ממעל" ששוכן בתוך הבנים שלו, ומי שתופס בחלק מן העצם תופס בכולו[מג], אם כן, החלק של כל אחד ואחד הוא הכל, זה ה' אחד, זה "אחד האמת"] ולמלאות מחסוריהם בחסד חנם, שבזה אנו מדמין הצורה ליוצרה ה' אחד אשר חסד אל כל היום, חסד של אמת להחיות העולם ומלואו בכל רגע ורגע".

למה זה כל כך חשוב? בגלל מה שאנחנו לומדים כאן, שאם אחד יהיה במדרגה שהוא מפרנס את המשפחה כמו כל אחד – ישקיע את הראש שלו בזה – הוא יפול. מה שהוא כותב כאן הוא בשביל לשמור מנפילות. יהודי פשוט לא נמצא במדרגה כל כך גבוהה בשביל ליפול, לכן זה נאמר בשביל חב"דניק אמתי. מי שהוא בכלל שייך לחב"ד ומקבל את האגרת הזאת, אדמו"ר הזקן אומר לו בה: 'אתה מאד מיוחד, אם אתה תפרנס וכו' כמו כולם, כמו הגויים, לאט-לאט אתה תפול מהכל'.

איך כן צריך לעשות? צריך לא להיות נפרד מ"אחד האמת" ולדעת שאתה מחיה את ה"חלק אלוה ממעל" שיש בכל אחד ואחד:

כי אם להחיות נפשות חלקי אלקות ולמלאות מחסוריהם בחסד חנם, שבזה אנו מדמין הצורה ליוצרה ה' אחד [זאת אומרת, אנחנו, הצורה, צריכים להדמות לה'. כמו שה' נותן חסד חנם, כך אנחנו צריכים להדמות לה' ולעשות חסד חנם עם חלקי האלקות שיש בכל אחד ואחד] אשר "חסד אל כל היום", חסד של אמת [מה זה "חסד של אמת"? חסד שלא נעשה מתוך ציפיית תשלום.] להחיות העולם ומלואו בכל רגע ורגע, רק שאשתו ובניו של אדם קודמין לכל על פי התורה.

התורה אומרת שהראשונים שצריך לדאוג להם הם האשה והבנים. צריך לדאוג כמו שה' דואג, אנחנו צריכים להיות כמו ה', כמו שה' דואג בבחינת חסד ומחיה ומהווה ומחדש את העולם באופן שאין בשפע שלו שום פירוד מ"אחד האמת" – כך גם כל אחד צריך להשפיע ולהחיות רק שאשתו ובניו קודמים לכל, הם הראשונים שצריך להחיות.

עיקר עבודת ה' בימינו – גמילות חסדים

אחר כך הוא ממשיך בזה:

על כן אהוביי אחיי שימו נא לבבכם לאלה הדברים הנאמרים בקצרה מאד, (ואם ירצה ה' פה אל פה אדבר בם בארוכה) איך היות כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא היא עבודת הצדקה [זאת אומרת, פעם עיקר העבודה היה תורה, עכשיו עיקר העבודה הוא צדקה] כמו שאמרו רז"ל אין ישראל נגאלין אלא בצדקה, ולא אמרו רז"ל תלמוד תורה שקול כנגד גמילות חסדים[מד] אלא בימיהם [זה חידוש גדול של אדמו"ר הזקן. הוא אומר שמה שכתוב שתלמוד תורה שקול כנגד גמילות חסדים – זה רק בדור ההוא, בימיהם. למה?] שתלמוד תורה היה עיקר העבודה אצלם ועל כן היו חכמים גדולים תנאים ואמוראים.

המציאות הוכיחה את רצון ה'. זה גם כן דבר מאד חשוב בחסידות, שצריך "לחיות עם הזמן"[מה]. המציאות היא ההוכחה הכי טובה מה ה' רוצה. אם אנחנו רואים שפעם היו תנאים ואמוראים, סימן שאז עיקר העבודה היה תורה. אם אתה רואה שהיום אין תנאים ואמוראים, אפשר להסיק שעיקר מה שה' רוצה ממך זה לא להיות תנא. לכן כל התסביך – במיוחד של בעלי תשובה, אבל גם של כולם – שצריכים להיות חכמים הכי גדולים, גאונים. זו גאוה. מהי גאוה? שהוא לא פוקח את עיניו לראות את האמת. זו גאוה של 'מתנגד', של קטנות המוחין. אם היתה לא גדלות מוחין הוא היה מסתכל על המציאות ומתוכה הוא היה רואה מה ה' רוצה. זה ממש יסוד של החסידות. אם אנחנו רואים שפעם היו תנאים ואמוראים – זה עצמו אומר שאז עיקר העבודה היה חכמת התורה. אם היום אין תנאים ואמוראים, סימן שעיקר העבודה היום הוא משהו אחר, מה הוא המשהו האחר? גמילות חסדים.

"תורת חסד"

מה שאין כן בעקבות משיחא שנפלה סוכת דוד עד בחינת רגלים ועקביים [עכשיו "סוכת דוד" נפלה עוד יותר. אז היא רק נפלה בעולם הבריאה, עכשיו היא נפלה עד הרגליים והעקביים של עולם העשיה] שהיא בחינת עשיה, אין דרך לדבקה בה באמת ולהפכא חשוכא לנהורא דילה [נ"א דיליה] כי אם בבחינת עשיה

עוד פעם, מה צריך בשביל להעלות את השכינה? להדבק בה. כשאתה נדבק בשכינה אתה יכול להקים אותה. כדי להדבק בשכינה צריך להדבק באיפה שהיא נמצאת, היינו המציאות. אם אז השכינה היתה בעולם הבריאה, בשביל להקים, להעלות ולתקן אותה, עד כמה שהיה אפשר אז, היה צריך להדבק בכל לבבך, נפשך ומאדך, בעבודה של עולם הבריאה שהיא תלמוד תורה, עיון ההלכה וכו'. אם השכינה נפלה עד הרגליים והעקביים של העשיה, עיקר הדבקות בשכינה היא להדבק במדרגה הזאת כל החיים. לכן הוא אומר שהיום אחד שלומד רוב הזמן הוא לא דבק בשכינה.

מהי דבקות בשכינה? דבקות בכנסת ישראל. אם כן, צריך לדעת איפה כנסת ישראל מחזיקה, איפה היא עומדת. מהי באמת הדרך היחידה להתעסק בתורה ואף על פי כן להיות דבוק בשכינה? רק אם הוא מתעסק בתורה באופן של "תורת חסד"[מו] שלמדנו הרבה פעמים, תורה על מנת ללמד[מז]. אם כל התורה שלו מכוונת גם ללמד את העם לפי המציאות שלו ולהקים אותו – הוא נדבק על ידי כך בפנימיות השכינה. בכל מצב יש חיצוניות ופנימיות. השכינה עכשיו נמצאת למטה-מטה, זאת אומרת, כל כנסת ישראל נמצאת למטה מטה, ברגליים ועקביים של העשיה. אם כן, העיקר הוא שבשביל להדבק בשכינה צריך להחזיק בעיקר במעשה – גמילות חסד. רק מה, יש גם מה שנקרא "תורת חסד", ו"תורת חסד" עצמה היא הפנימיות של המדרגה הזאת. חסד כפשוטו הוא תיקון החיצוניות, ו"תורת חסד" הוא התיקון של הפנימיות של השכינה. עוד פעם, מה זה "תורת חסד"? תורה שכל המטרה שלה מ-א ועד ת היא להשפיע. מלכתחילה אדם צריך ללמוד לא בשביל להתעלות מעלה-מעלה, אלא בשביל שיוכל לקרב עוד יהודי ליהדות, לקרב אותו לפנימיות על ידי התורה. ממילא על ידי כך הוא נדבק בפנימיות השכינה. על ידי גמילות חסד וצדקה פשוטים הוא נדבק בחיצוניות – התיקון החיצוני של השכינה.

הדרך היחידה להפוך את החושך לאור השכינה היא על ידי דבקות בשכינה במדרגה בה היא נמצאת. צריך להפוך את החושך של השכינה לאור, מהו החושך שלה? החושך של היהודי. כל יהודי הוא שכינה והמטרה היא להפוך את החושך שלו לאור. זה מה שהוא ממשיך ואומר:

כי אם בבחינת עשיה גם כן שהיא מעשה הצדקה כידוע למשכילים שבחינת עשיה באלקות היא בחינת השפעת והמשכת החיות למטה מטה למאן דלית ליה מגרמיה כלום,

וכפי שאמרנו, המשכת החיות יכולה להעשות גם כן על ידי תורה, "תורת חסד". עוד פעם, מה זה בריאה, יצירה ועשיה? בריאה, יצירה, עשיה נקראים 'ראש-תוך-סוף'. כתוב כלל גדול בספר הפרדס שראש הוא מה שעדיין קשור עם המדרגה שלמעלה ממנו, תוך הוא מהות הדבר עצמו, וסוף הוא מה שאותו דבר משפיע לדבר אחר. זה אחד הדברים הפשוטים אצל הרמ"ק[מח], זה הכלל הראשון, שכל דבר יש לו ראש, תוך וסוף. לכן, עולם העשיה – העולם התחתון – נקרא הסוף. מכיוון שעולם העשיה הוא סוף, כולו השפעה. דוקא כשהשכינה למטה מטה עיקר התיקון הוא בעשיה.

מהי עשיה? עשיה היא השפעה, כי היא הסוף. היום "תורת חסד" – ללמד – היא בשביל להחזיר בתשובה, לא רק בשביל ללמד תורה. עוד פעם, יש לימוד אחרים שהוא רק בשביל קיום מצות תלמוד תורה, אבל יש לימוד אחרים שהוא בשביל להחזיר בתשובה. אם לימוד האחרים הוא בשביל להחזיר בתשובה – זה יותר מלעשות, כי לעשות על פי פשט זה רק כשהוא עושה, אבל ללמד מישהו אחר לעשות זה נקרא "גדול המעשה יותר מן העושה"[מט]. לכן בזמן הזה לימוד אחרים על מנת להחזיר בתשובה, על מנת לְעשות, גדול יותר מלַעשות. זאת תורת החסד האמתית.

אם כן, מה לומדים מכאן? אפשר לעשות דבר טוב – פרנוס המשפחה, קיום אחריות הכתובה וכו', ובכל זאת להיות נפרד לגמרי. זה מה שר' הלל כותב כאן, שהפרנסה יכולה להפיל אותו לגמרי. ראינו אחר כך שאדמו"ר הזקן אמר שעיקר התיקון בזמן הזה הוא תיקון המעשה ששם השכינה נמצאת, ושרק אם נדבקים בה אפשר להקים אותה ולהפוך את החושך שלה לאור.

ה.    התבוננות בשלשת סוגי הנפילות – המשך

הנפילה השניה – נפילת הדיבור

נחזור למאמר של רבי הלל:

כי באמת צריך להיות יגיע כפיך לבד כו' [עכשיו הוא מסביר שלגבי פרנסה על פי פשט צריך להיות רק "יגיע כפיך"^[נ] ולא יגיע הראש, הוא לא צריך להשקיע את הראש שלו בזה], שעל ידי זה נמשך לבוש במחשבה דנפש הטבעית בגילוי מהעלמה [עוד פעם, אם הוא עבד את ה' הרבה שנים והשריש השרשה טובה בלבו, המחשבה של הנפש הטבעית-הבהמית היתה נעלמת, אבל על ידי שמשקיע את הראש שלו בפרנסה הוא מגלה מההעלם את השכל של הנפש הטבעית] ומלבשת ומסתרת לאור הנפש האלקית [השכל של הנפש הטבעית מתחיל להלביש ולהסתיר יותר ויותר את השכל הפנימי של הנפש האלקית],

ואחר כך נופל נפילה ב' בבחינת הדיבור שהוא ענין ההוללות וליצנות ודברים בטלים וכן מדות רעות (שהגם שהמדות הם עצם הנפש [כך כתוב בתניא[נא]] מכל מקום מתגלים על ידי הלבוש שלהם שהוא לבוש הדיבור כנ"ל

הוא אומר שכל מה שאמרנו על הנפילה השניה – הנפילה של מי שאין לו יראת אלקים עדיין אבל יש לו יראת חטא יציבה – הכוונה לנפילה במדות רעות. עכשיו הוא אומר שכל המדות הרעות שכנגד עולם היצירה, הן כנגד חוש הדיבור. עוד פעם, מה שאמרנו שעל ידי יראת חטא בשלימות הוא מתקן את המדות הרעות, אין הכוונה שהוא מתקן את המדה, אלא הוא ירא חטא לא לדבר דברים בטלים, לא לצעוק על מישהו מתוך כעס. עוד פעם, העובדה שבינוני של התניא יכול לתקן את המדות שלו לא אומרת שהוא יכול לתקן את עצם המדות, אלא הוא יכול לתקן רק את הדיבור של המדות, שלא ידבר את המדות הרעות. אם כן, עיקר תיקון המדות הוא כנגד הדיבור, והנפילה במדות רעות נקראת נפילה בדיבור. זו היתה הנפילה השניה.

עוד פעם, כל המדות הרעות הן כנגד עולם היצירה שכנגד הדיבור בלבושי הנפש. שוב, מי שהיה עובד ה' באמת ונפל – הוא נפל בעיקר במחשבה, שבמקום "יגיע כפיך" הוא השקיע את הראש שלו בפרנסה והיא לאט-לאט הפילה אותו. מי ששלם ביראת חטא לא מורד ולא פורק עול, ובכל זאת הוא לא מתגבר על המדות הרעות שלו, זו נקראת נפילה בדיבור. אם יש לו יראת חטא בשלימות הוא לא יפול בדיבור. לא שהוא יעקור את המדה הרעה, לבינוני של התניא יש עדיין את המדה הרעה בלב, אבל הוא לא ידבר אותה אף פעם, לא יבטא אותה אף פעם. אם כן הנפילה השניה היא בעיקר נפילה בדיבור.

עכשיו מבואר לנו למה כשהוא דיבר על מדות רעות הוא בעיקר דיבר על דברים בטלים. הוא אמר את כל המדות הרעות, אבל בעיקר הוא התמקד על דברים בטלים. זאת אומרת, עיקר גילוי המדה הרעה הוא דברים בטלים. כל המדות, אפילו כעס, הן דיבור. הדברים שהכי שכיחים כל הזמן הם דברים בטלים. לכן המדות הרעות בעיקר יוצאות מדברים בטלים.

שמצד ריבוי הדברים בטלים פותח עומק רע של המדות רעות שבנפש הטבעית

זה מה שהוא הסביר קודם, שמי שמדבר דברים בטלים פותח את אוצרות הכעס וכל המדות הרעות שיש בו. זה דבר חשוב מאד, הסבר טוב בשביל לבאר את מימרת חז"ל שלא להרבות שיחה עם האשה[נב] – שיחה של שטות, כי כתוצאה משיחת השטות עם האשה הוא יגיע לכעוס עליה. שיחה של שטות עם האשה – היא עצמה תפתח אצלו את הכעס ואז הוא יקפוץ לדיבור. זאת אומרת, מה שפותח את כל המדות הרעות, את העלם כל המדות הרעות הוא דברים בטלים, בגלל שכל הגילוי של המדות הרעות הוא דיבור והדיבור הכללי נקרא דברים בטלים והם פותחים את כל המדות הרעות של הנפש.

וממילא תֻפר יראת אלקים [ברגע שהוא מגלה מדות רעות – תופר יראת האלקים] שנמשך מן הנפש האלקית כנ"ל), שכל אלה מתגלים מהעלמם שלהם בנפש הטבעית ומסתירים על אור נפש האלקית כו' [זו היתה הנפילה השניה],

הנפילה הראשונה – נפילה במעשה

ואחר כך יוכל ליפול הנפילה הג' חס ושלום שהוא ענין לבוש המעשה שהוא ענין תאוות רעות בניאוף וגזל חס ושלום [עיקר התאוות הרעות הן ניאוף וגזל. לכאורה לאדם אין מדות רעות כאלה מצד עצמו, את הדברים האלה הוא קנה על ידי שהוא היה שקוע במעשה הרבה שנים. מאיפה באות התאוות?] מצד הרהורי עבירה שבתחלה במוח המסיתים אותו לזה

עוד פעם, מה היתה הנפילה הראשונה? הנפילה הראשונה קורת לאחד ששקוע בתאוות כמו ניאוף ודברים כאלה, עד כדי שהוא לא מסוגל לצאת מהן. אמרנו שזה בא גם מצד ההרהור וגם מצד המעשה. אלה לא מדות רעות, אלא ממש ניאוף ותאוות שהוא שקוע בהן ולא יכול להשתחרר מהם. אפילו שהוא חוזר בתשובה הוא לא מחזיק מעמד, הוא כל פעם נופל. הוא אומר שאפילו ההרהור הוא מעשה, בגלל שזה הרהור שמביא אותו למעשה, אם כן עיקר הנפילה שלו היא נפילה במעשה.

(וגם המחשבה דהרהור עבירה היא מחשבה שבמעשה [קודם הזכרנו מעשה שבמחשבה, עכשיו הוא מזכיר מחשבה שבמעשה] להיותה שייכות למעשה [כאן הכוונה היא מחשבה מעשית, מחשבה מעשית משתייכת כבר למעשה] מה שאין כן הדיבור דדברים בטלים והוללות אינו נוגע למעשה כלל

בזה שאדם מדבר שטויות הוא לא מתכוון לשום מעשה, אין שום תכלית בהוללות והליצנות שלו. מה שאין כן הרהור ניאוף, אפילו אם הוא לא חושב לעשות אותו, מכל מקום עצם ההרהור הוא הרהור של תכלית. עוד פעם, הוא לא אומר שהוא מתכוון בכל פעם שהוא חושב על ניאוף לנאוף בפועל, אלא עצם סוג המחשבה הוא סוג שמכוון למעשה. ממילא, עיקר הנפילה כאן היא נפילה של מעשה. מה שאין כן הנפילה הראשונה במחשבה, מהי היתה? שקיעות בעניני העולם הזה. זו מחשבה גרידא, שבמקום "יגיע כפיך" הראש שלו מונח ושקוע בעניני העולם הזה שמנתקים את הקשר למעלה. זה כבר פגם במחשבה עצמה.

ולכן נקרא [הדברים הבטלים] בשם לבוש הדיבור לבד כו' ודי למבין). ואז מתגלה לבוש המעשה מהעלמו [זאת אומרת, כל פעם שאותו לבוש נופל מצד הנפש הבהמית, אחר כך הוא מתגלה מהעלמו ומלביש את הלבוש של הנפש האלקית ומסתיר אותו] להסתיר על אור הנפש האלקית. וזה נפילה היותר אחרונה להיותו פוגם במעשה שעל ידי זה נשקע ברע חס ושלום עד שאפילו כששב אל ה' [אחד ששקוע במעשה, אפילו שהוא רוצה לעשות תשובה, כמו שאמרנו קודם] יוכל בקל לחזור לסורו [התשובה שלו לא יציבה. אם הוא ממש נפל במעשה, אפילו שירצה לעשות תשובה אחר כך, בדרך הטבע היא לא תהיה יציבה אצלו] וכנ"ל בענין נפילה שבכת הא' כו'.

ובחינה זאת נקרא רישא שכיבת לעפרא [זה מאמר הזהר[נג]. מי שמגיע למדרגה הזאת הראש שלו נקרא 'שוכב בעפר'], להיות הנפש האלקית מלובשת בגלות בבחינה היותר תחתונה [כאן ה"רישא" הוא הנפש האלקית. הנפש האלקית שוכבת בעפר, היא נפלה עד העפר, עד המדרגה הכי תחתונה, להיות שקוע במעשה רע] דקליפה הנקראת עפר (כמו שכתוב ונחש עפר לחמו[נד] [המדרגה הכי נמוכה היא סוד העפר]) שהוא בחינת נוגה דעשיה שרובו רע ומיעוטו טוב וגם מעט טוב הזה הוא מעורב ברע (וזהו גלות אדום שגרוע הרבה מגלות בבל שלא היה הנפילה רק בבחינת נוגה דבריאה הנקראת רישא דדהבא [אם הראש שקוע רק במחשבות, בעניני עולם הזה בלי תאוות וכו', זה נקרא "רישא די דהבא"[נה] בנבואת דניאל] ואז לא היה הטוב מעורב ברע [שם יש מיעוט רע ורוב טוב, והטוב לא מעורב ברע בעולם הבריאה] כלל רק שהגלות היה רק הסתר הפנימית [מהי היתה גלות בבל? כמו המחשבה של הנפש הבהמית שמסתירה על המחשבה של הנפש האלקית. זו היתה גלות בבל, הסתר הפנימיות] שהוא בחינת השמחה והתענוג מצד מהותו ועצמותו יתברך [במצב הזה אין שמחה ותענוג בעבודת ה'] שזהו וישמחו בך [עיקר העבודה היא לשמוח בה', לקיים מצוות עם שמחה פנימית בה', וזו התעלמה בגלות בבל] שהאירה בזמן הבית וזה נסתלק עד שלא האיר בהם רק בחינת חיצונית שהוא הביטול מבחינת התבוננות שבהשתלשלות העולמות כו' ודי למבין).

לא היה גילוי ממשי של אלקות שנקרא "וישמחו בך"[נו], אבל התבוננות בה' היתה להם עדיין, זהו שלמדנו לפני כמה ימים שגלות בבל היא אפילו יותר גבוהה מבניין בית שני. כאן הוא אומר שבתקופת גלות בבל היו כולם חב"דניקים מושלמים, היתה להם התבוננות בגדולת ה', אבל "וישמחו בך" היה חסר. "וישמחו בך" זה הגילוי של זמן הבית. בגלות בבל היתה נפילה וירידה מאצילות עד עולם הבריאה. אבל הגלות הכי אחרונה היא גלות אדום, גלות אדום היא הנפילה 'עד עפרא', זה נקרא "רישא דשכיבא בעפרא", זה הנחש, הנחש הוא אדום, עמלק.

והנה זהו ענין סוכת דוד הנופלת שהוא בחינת ניצוץ האלקי' שנופל חס ושלום ממדרגה למדרגה עד בחינה היותר אחרונה דבחינת נוגה דעשיה כו' ודי למבין.