אמת ושלום במאבקי המציאות

כ"ד שבט תשפ"ב – כפ"ח

שיעור לתלמידי ישיבת חומש (ח"א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בשבוע שעבר מסר הרב שיעור לבחורי ישיבת חומש, בהמשך למלאת השלשים לרצח האברך יהודה דימנטמן הי"ד ותוך כדי המאבקים על קיום הישיבה בחומש גם בימים אלה (כהמשך לשגרת מאבקים מזה 15 שנה). השיעור מתייחס למאבקים המתחוללים, לצערנו, בין יהודים ומעמיק בהשקפה הנכונה שצריכה ללוות את העימותים – את המבט הנכון על המציאות ואת אהבת ישראל המוחלטת שצריכה ללוות את הנחישות ומסירות הנפש במאבק על האמת.

פרק א מלמד שהתמונה המלאה של כל עימות במציאות כוללת רקע של גלגולים קודמים (במובנים שונים) ומאריך בכך שדיין צריך לבוא לדון את המציאות בפקחות תמימה, שאינה מקטלגת אף צד מבעלי הדין כרשע ושקרן אלא מקשיבה בפתיחות לטענותיהם. החידוש הוא שכל בן תורה צריך לאמץ לעצמו מבט של דיין, גם כשהוא עצמו נוטל צד בעימות. בפרק ב נלמד קטע-יסוד מספר התניא, המדריך לעבודה מסורה ובעיקר מדגיש את ההכרח באהבת ואחדות ישראל ואת נקיות המחשבה ביחס לזולת – כאשר כל מחשבה רעה על הזולת צריכה להדחות כמחשבת עבודה זרה ממש. הפרק מרחיב למקור הדברים בנבואת זכריה, כתנאי לשינוי היחס של ה' אלינו בגאולה. פרק ג, הקצר יחסית, נותן טוב טעם בצורך לרדת למציאות הנפולה ולהתלכלך במאבקיה ושקריה, ומסביר כיצד הכל הוא "ירידה צורך עליה" – ירידה מאור לחשך כדי להגיע ל"אור חדש", ירידה מטוב לרע כדי להגיע ל"טוב מאד" וירידה מאמת לשקר כדי להגיע ל"אמת לאמתו". כדי להקל על הקורא, חלק עיקרי של השיעור, המעמיק בסוגית-דיינים נוספת, נדפס בפני עצמו בהמשך החוברת – אך תכניו מתקשרים לאמור כאן.

זהו שיעור קריא ויסודי המעניק מבט חדש ונכון על מאבקי המציאות ומכוון אותנו להשקפה של אמת ושלום.

א. "לא תטה משפט אביֹנך"

הרקע לדינים-עימותים – סוד הגלגול

אנחנו בפרשת משפטים שבאה מיד אחרי מתן תורה. חז"ל דורשים על "ואלה המשפטים"[ב] – "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני"[ג]. בחז"ל פרשת משפטים נקראת פרשת דינים[ד]. בזהר הקדוש הנושא הראשון והעיקרי בפרשה הוא שהמשפטים-הדינים קשורים לסוד הגלגול[ה]. כל מה שקורה עם האדם, בדגש על כל העימותים והריבים בין יהודים, קשור לגלגולים קודמים. אם שני אנשים לא רואים בעין אותו דבר, יש ביניהם עימות, ודאי יש דברים בגו – השרש הוא לאו דווקא מה שאתה רואה על פני השטח.

חשבתי שזהו נושא מתאים לדבר עליו אצלנו. יש הרבה אי-הבנות בין יהודים והרבה פעמים בכלל לא פשוט, ניט-פשוט, לדעת מי צודק ולהבין את עומק הענין. יש סיפורי רקע שאף אחד שאין לו רוח הקדש לא יכול לדעת אותם, להבין באמת על איזה רקע העימות והמתח.

יש הרבה סיפורי צדיקים בענין של הבעש"ט ותלמידיו, שמגלים על איזה רקע הויכוח או העימות. בתחלת אדר-שני יש יארצייט של ר' לייב שרה'ס, שיש עליו סיפורים מופלאים בהקשר הזה[ו]. הסיפור אולי הכי מפורסם בענין מובא ב"מקור מים חיים" לבעל שם טוב על התורה[ז]:

הרב הקדוש המגיד ממעזריטש זי"ע ביקש מרבו הבעש"ט הקדוש ז"ל שיאמר לו פירוש הזוהר הקדוש על "'ואלה המשפטים' – דא הוא רזא דגלגולא". פעם אחת אמר לו הבעש"ט שיסע ליער אחד ויראה שם אילן אחד ומעיין תחתיו, ויתעכב שמה עד שש ויבא לביתו. ונסע שמה, וראה איש אחד בא עם סוס מזויין, והוא היה עיף ויגע, ואכל ושתה ונסע לדרכו, ושכח שם ארנקי שלו עם המעות. אחר כך בא שמה עוד איש אחד, והניח עצמו לפוש, והוא מצא את הארנקי עם המעות, ולקחו והלך לדרכו. אחר כך בא שמה עוד איש אחד עני ונכה רוח, והוא עיף ויגע, ואכל שמה פתו אשר היה לו, ושתה מן המעיין, והניח עצמו לפוש ולישן. אז בא בחזרה האיש הראשון, ושאול שאל מאיש העני היכן הוא הארנקי עם המעות אשר שכחתי כאן, והוא באמת לא ידע מאומה, ולא הבין מה שזה מדבר אליו. בקיצור, כי זה הראשון הכה את העני מכות רצח ופצע, בטענה שיחזיר לו מעותיו. וכאשר הגיע שש נסע הרב הקדוש המגיד זי"ע לביתו, וסיפר לרבו הבעש"ט את אשר ראה. ואמר לו הבעש"ט זי"ע, כי האיש הראשון הזה היה חייב בגלגול הראשון לאיש השני, כסך המסויים הזה שהיה עכשיו בהארנקי, ולא היה משלם לו, ובאו אז לדין לפני זה האיש השלישי, שהיה אז הרב והדיין בגלגול הראשון, ופסק דינו ופטרו מבלי שום חקירה ודרישה. לכן עתה על פי הגלגול שילם הראשון להשני את חובו, והדיין קיבל ענשו, וזהו שאמר הזוה"ק על "ואלה המשפטים" – "דא רזא דגלגולא".

להסתכלות הזו, על הרקע למצב שאני רואה – שנראה לא מובן ולא מוצדק – קוראים סוד הגלגול. גלגול יכול להיות בחיים קודמים ויכול להיות בעולם הזה, יכול להיות דברים מודעים ויכול להיות דברים לא מודעים בכלל. הזהר רואה לנכון להקדים לנו שלכל המשפטים שיש בפרשה, לכל הדינים השונים, יש רקע פנימי-רוחני. רק בעל רוח הקדש יכול להבין מה קורה כאן. עד כאן הווארט הראשון. לחיים לחיים.

"הוי דן את כל האדם לכף זכות"

יש עוד כלל גדול בתורה: "הוי דן את כל האדם לכף זכות"[ח]. די בהתחלת פרקי אבות, "רבי יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב וקנה לך חבר" – צריך קודם כל שיהיה לך רב וחבר טוב, ואז תוכל לקיים את התכל'ס – "והוי דן את כל האדם לכף זכות". את המצוה לדון לכף זכות לומדים מהפסוק "בצדק תשפֹט עמיתך"[ט]. בדרך כלל מפרשים "עמיתך" כ"עם שאיתך בתורה ומצוות"[י], אבל כאן כתוב "כל האדם" – כל יהודי, לא רק מי שעמך בתורה ומצוות. יותר מזה, לפי הכלל של בעלי התוספות[יא], ש"האדם" כולל גם את הגוים (בניגוד ל"אתם קרויים 'אדם'"[יב]) – אפשר להבין כאן שמדבר על כל אדם בכלל. שוב, בפשט הפסוק מדבר רק על יהודים, ולא כולם אלא מי שעמך בתורה ומצוות, אבל במשנה לומדים "כל האדם" על כולם. צריך להבין איך יתכן. כנראה היחס שלך לכולם תלוי ברב שלך ובחבר שלך – עם הרב הטוב והחבר הטוב אתה יכול לדון את כולם לכף זכות[יג].

גם בפרשת דינים, בכל עימות ודין, צריך לצאת מראש מנקודת השקפה ש"ועמך כֻלם צדיקים" – עמך ודאי כולם צדיקים – "לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר"[יד], ולחפש איך לדון לכף זכות. תמיד לא קל להסתכל ככה, וקשה במיוחד לדון לכף זכות את מי שנגדי, שפוגע בי.

בעלון שלנו, נפלאות, יש השבוע[טו] סיפור על המהר"ש מסלונים[טז], שהיה מחנך שאם מישהו פוגע בך – אתה, הנפגע, צריך לבקש סליחה מהפוגע. בסדר... זה כבר לגמרי קיצוני. אבל הווארט הוא שאם אתה נפגע – הפגיעה נובעת מישות פנימית, מכך שאתה לא בבטול, ולכן בעצם אתה אשם. שוב, הוא חנך שמי שנפגע מיהודי אחר עליו לבקש סליחה מהפוגע (כמובן, כך מחנכים את מי שנעלב וכועס על הזולת – לפוגע-המעליב צריך לומר שיפסיק לפגוע!). הלואי שנתקרב למדה הזו...

"אביונך במצוות"

אחת המצוות בפרשת משפטים היא "לא תטה משפט אביֹנך בריבו"[יז]. כמה פסוקים קודם היה כתוב "ודל לא תהדר בריבו"[יח]. מה ההבדל? למה צריך שני פסוקים? יש מי שמפרש[יט] שהפסוק הראשון אומר שאסור לכבד את הדל ולהטות את הדין לטובתו והפסוק השני אומר שאסור להטות את המשפט לחובת האביון. עוד פירוש[כ] שגם כאן מדובר בהטית הדין לזכות העני, והחידוש הוא שאפילו לאביון "שהוא מדולדל ותאב לכל טובה"[כא], יותר דל מדל, מסכן ומדולדל ביותר, אסור לדאוג על ידי הטית משפט.

אבל יש בחז"ל[כב] חידוש גדול מאד, ש"אביונך" כאן אינו אביון כפשוטו, לא עני ש"תאב לכל דבר"[כג] (כפירוש אביון בגשמיות), אלא "אביונך במצוות", כלומר, רשע. ככה חז"ל דורשים וככה הרמב"ם פוסק להלכה[כד], מסביר[כה] כך את מצות "לא תטה משפט אביֹנך בריבו". ממילא, גם כל שאר מוני המצוות שהולכים לפי שיטת הרמב"ם לא מפרשים כפשוטו אלא לפי הדרוש ש"אביֹנך" כאן הוא רשע.

קודם כל, אני רואה מכאן שאם יש יהודי שהוא רשע על פי פשט, לא שומר תורה ומצוות, הוא פשוט מסכן, אביון, צריך להתפלל ש"יחדל אביון מקרב הארץ"[כו], שלא יהיו אביונים. "אין עני אלא בדעת"[כז], יש לו חוסר דעת, שה' יתן לו דעת. זו הבקשה הראשונה שלנו בשמו"ע – "חננו מאתך חכמה בינה ודעת ברוך אתה הוי' חונן הדעת", שלא נהיה דל, עני או אביון[כח].

ההו"א להטות משפט אביון-במצוות

זהו חידוש. הייתי חושב שאם אני יודע שהוא רשע מותר, ואולי אפילו יש ענין, להטות את המשפט נגדו. יש שתי סברות מה ההוה-אמינא בענין:

יש סברא של ספר החינוך[כט], ועוד ראשונים[ל], שזהו קנס. מצאנו שקונסים רשעים במשפט, מטים דין נגדו בגלל רשעותו. נשמע קיצוני, אבל יש כזה דבר – סיפור של בני רוכל בסוף בבא בתרא[לא]. לכן אפשר לחשוב שאפילו שמדובר בממונות – "הפקר בית דין הפקר"[לב].

אבל הרמב"ם[לג], שהמנחת חינוך[לד] מצדד בדבריו, מפרש אחרת. משהו לכאורה יותר הגיוני – אם יש שני אנשים שרבים, ולכל אחד הטענות שלו, והדיינים יודעים שאחד רשע, "אביון במצוות", אז מסתמא הרשע משקר, יש לו חזקת שקרן. אני לא קונס אותו, אני רק שופט אותו לפי חזקה, שיש לו חזקת שקרן, וממילא אני מתייחס לטענות שלו בסימן שאלה גדול מאד – כנראה שהוא משקר – ולכן אני נוטה להאמין למי שנגדו, שאינו אביון, לא רשע, ולא בחזקת שקרן. למרות זאת, התורה אומרת "אל תאמר הואיל ורשע הוא וחזקתו משקר וחזקת זה שאינו משנה בדברו אטה הדין על הרשע, על זה נאמר 'לא תטה משפט אביונך בריבו', אף על פי שהוא אביון במצות לא תטה דינו".

הרחקת השקר

מענין, לא ראיתי מי שאומר כך, אבל ההסבר של הרמב"ם קצת מסביר את הסמיכות לפסוק הבא – "מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרֹג כי לא אצדיק רשע"[לה]. פסוק שיהיה עיקר הלימוד שלנו היום ב'נגלה'. במסכת שבועות[לו] יש 13 דרשות חזקות על "מדבר שקר תרחק"[לז], שודאי פעם למדנו[לח]. בכל זאת, הרמב"ם ושאר מוני המצוות בשיטתו לא מונים את "מדבר שקר תרחק" במנין המצוות (את המשך הפסוק, "ונקי וצדיק אל תהרֹג", הם כן מונים – יש בו את שיטת הרמב"ם ושיטת הרמב"ן, שנוקט כשיטת רש"י בחומש). בכל אופן, לפי סברת הרמב"ם בפסוק הקודם, שצריך להזהיר "לא תטה משפט אביֹנך בריבו" בגלל ההוה-אמינא להטות את דינו מתוך הסברא שיש לו חזקת שקרן, מובנת הסמיכות.

מצד אחד, אני לא משנה את השיפוט שלי לפי החישוב שהוא שקרן. מצד שני, צריך לדעת את חומרת השקר – לדעת שאין משהו יותר חמור בתורה משקר[לט]. הרבה ספרים, במיוחד השל"ה[מ], מאריכים בענין חינוך – חינוך מתחיל מהגיל הרך, אבל גם לכל בחור – ומדגישים בסימן קריאה שהמדה הכי חמורה היא שקר. הם אומרים שעיקר החינוך, "חנֹך לנער על פי דרכו"[מא], הוא להתרחק משקר. זהו כלל אחד, שאם אדם מקיים אותו בסוף יהיה צדיק גמור[מב].

אנחנו בעולם השקר ו"מדבר שקר תרחק" אומר להתרחק מעצם המהות, האופי, של העולם הזה – עלמא דשקרא. אולי נסביר זאת יותר בהמשך. שוב, הווארט הוא ש"מדבר שקר תרחק" בא בהמשך ל"לא תטה משפט אביֹנך בריבו", בו שוללים, לפי הרמב"ם, הוה-אמינא שמשום שיש לרשע חזקת שקרן יש להטות את הדין נגדו.

תמימות הדיין הפקח

כן חוששים שהאביון-הרשע משקר – רשע לא יכול להעיד[מג]. בכל זאת, כשהוא אחד מבעלי הדין הפסוק אומר שצריך להתייחס כמו שמתייחסים לצדיק. זהו פשט הפסוק לפי ההלכה – לא משנה שהוא רשע. אני לא קונס אותו כי הוא רשע, למרות שיש נטיה לקנוס אותו, ואני מתייחס אליו כישר למרות הנטיה לחשוב שהוא משקר בהכל.

כלומר, צריך ללכת עם האביון-הרשע באיזו תמימות. הדיין צריך להיות פקח, אבל צריך להתייחס לרשע כמו לצדיק גמור, לרבי, שיבוא פה למשפט[מד]. כולם שוים, כמו שאנחנו דורשים[מה] "שוים" כמו "שבים" ("'ונקה' לשבים"[מו] – לשוים) – יש תשובה, ועיקר התשובה שלנו להגיע למצב שכולם שוים לטובה. הייתי חושב שבבית משפט הדיין צריך להיות חכם, לדעת להבחין – עיקר השכל הוא הבחנה. אבל לא, הדיין צריך להיות תמים. קודם כל, הרשע הוא מוגדר "אביונך" – צריך לקבל בעלות-אחריות על הרשעים[מז]. הוא אביון 'שלי' וצריך להתייחס אליו בבית משפט בדיוק כמו לצדיק הגמור – לא קונסים אותו ולא אומרים שהוא שקרן, אף על פי שמסתמא הוא כן שקרן.

כל אחד דיין

כל אחד הוא דיין. במיוחד צדיק צריך להיות דיין. שמעתי גם מכם שיפוט על שקר בדיבור בין אנשים. שקר הוא כמו חנופה, שגם היא סוג של שקר. כשמישהו מדבר איתי – במקרה שלכם אולי איזה מפקד, או מישהו אחר – מיד אפשר לחשוב שהוא משקר, שאי אפשר להאמין לו כי יש לו חזקת שקרן – הוא אביון.

אם אתה לא דיין – מילא, אולי לא נורא לחשוב כך. אבל אם אתה דיין אסור לך לחשוב כך. אתה דיין, אתה נמצא בישיבה, לומד תורה בישיבה כדי לקבל מוחין של דיין – כל תלמיד צריך לחשוב כמו דיין. כאן הפסוק אומר שבתור דיין אסור לך להטות משפט, לשנות את ההתייחסות שלך כלפיו, בגלל החשש שהוא משקר לך. עם כל כמה שצריך להתרחק מהשקר בכל יג הדרשות, להרחיק את השקר, להרחיק את הנחות העולם הזה, לבוא ממקום אחר, ממקום טהור – אסור להטות משפט ולהתייחס למישהו שנראה לך שיש לו 'חזקת שקרן'.

[אנחנו לומדים בסוגיות – יש טענות שהוא נאמן ויש טענות שהוא לא נאמן. לא מניחים תמיד שבעל הדין דובר אמת.] תיכף[מח] נגיע לכך שעיקר המצוה לפי הרמב"ם שלא שופטים לפי אומדנא. בנפשות ודאי, ולגבי ממונות יש מחלוקת. אבל קודם יש את הלאו של "לא תטה משפט אביֹנך בריבו" – אף על פי שהוא רשע לא קונסים אותו ולא מניחים שהוא משקר. טענה לא נכונה או שאין בה נאמנות – אני פוסל, אבל אני לא פוסל אותו כי הוא בחזקת שקרן. הוא חשוד, אבל בתור דיין אני צריך להתייחס אליו בשוה כמו למי שבטוח דובר אמת.

ב. "איש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם"

עבודה למעלה מטעם ודעת

נקרא משהו מהתניא שנוגע לאותו ענין. לקראת סוף ספר התניא, בסוף אגרת הקדש כב, יש קטע בו אדמו"ר הזקן דורש מהחסידים עבודת ה' במסירות נפש, למעלה מטעם ודעת, וכותב איך בא לידי ביטוי:

אך בקצרה באתי כמזכיר ומחזיר על הראשונות בכלל ובפרט אל המתנדבים בעם לעמוד על העבודה זו תפלה בקול רם

אדמו"ר הזקן פונה ל"מתנדבים בעם"[מט], המתנדבים לעבודת ה', ואומר להם להתעקש על תפלה בקול רם. לא כולם יודעים כמה אדמו"ר הזקן דרש עבודה זו – להתפלל כולנו יחד בקול רם. אך זהו לא עיקר הנושא שמדברים דווקא עליו – העיקר כאן שהוא דורש לגלות את הרצון הפשוט שלמעלה מהשכל:

להתחזק מאד בכל עוז ותעצומות נגד כל מונע מבית ומחוץ ביד חזקה כמשמעו שהוא רצון יריאיו אשר למעלה מן החכמה והתבונה אשר נתן ה' בהמה לדעת לעשות את כל אשר צוה ה' בהשכל ודעת.

יש מה שהיהודי יודע בשכל מה צריך לעשות, אבל העיקר הוא נקודת הרצון שלמעלה מהחכמה והבינה "אשר נתן ה' בהמה (את המלה "בָּהֵמָּה" אפשר לקרוא בְּהֵמָה[נ] והיא אכן רומזת ל"בהמה רבה"[נא] שלמעלה מטעם ודעת[נב] – יש "בהמה [לדעת לעשות... בהשכל ודעת]" ויש "בהמה" שלגמרי מעל לטעם ודעת אלא "רצון פשוט" כו', ובעצם אלו שתי בהמות, "בהמות הייתי עמך"[נג], שעל ידי יחודן "ואני תמיד עמך"[נד], וד"ל):

רק רצון פשוט ורוח נדיבה בכל איש אשר ידבנו לבו לעבוד עבודה תמה לעשות נ"ר ליוצרו.

אנחנו מדברים לאחרונה[נה] שבהרבה ספרי חסידות, במיוחד הקדושת לוי, רעיון מרכזי שחוזר הרבה בספר הוא שעל יהודי לכוון בכל מעשיו דבוריו ומחשבותיו לעשות נחת רוח ותענוג לקב"ה – תודעה של "ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים"[נו]. חשוב לראות עד כמה צדיקי החסידות משדרים על אותו גל. קודם כל, מייסד חב"ד אומר שהעיקר הוא עבודה למעלה מטעם ודעת, שמתבטאת כאן בתפלה בקול רם. דווקא אז אפשר לעבוד את ה' "עבודה תמה" –  "עבודה שאין אחריה עבודה"[נז], תכל'ס לגמרי. ומה אתה עושה בעבודה הזו? נחת רוח להוי'[נח].

הנחת רוח הוא ממה ש"עושין רצונו של מקום"[נט] ("נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"[ס]), ו"רצונו של מקום" הוא כשאתה מגלה את הרצון הפשוט שלך, למעלה מהשכל שלך. הרבי הרש"ב – ה'שפיץ' של ההשכלה בחב"ד – אמר שדווקא בדורות האחרונים אסור לסמוך על השכל שלך[סא]. זהו כלל גדול, לא ללכת לפי השכל דקדושה שלך. אתה תלמיד חכם, לומד תורה, מבקש "אתה חונן לאדם דעת" – אבל אסור לסמוך על השכל. ככל שמתקרבים למשיח יש יותר נסיונות. נסיונות הם אי-הבנות כי אינך מבין את הרקע, את ה"רזא דגלגולא" דפרשת "ואלה המשפטים". בנסיונות השכל לא יעזור, אדרבא, רק יפריע. לכן צריך לעבוד את ה' בפשיטות, ברצון פשוט שלמעלה מטעם ודעת. עבודה כזו – ורק היא – עושה נחת רוח לקב"ה ומקרבת את הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו בב"א.

"כי עם קשה ערף הוא – וסלחת"

ועז"נ כי עם קשה עורף הוא וסלחת.

העבודה למעלה מטעם ודעת היא מדרגת "עם קשה עֹרף"[סב]. זו מדה הנזכרת לשבח – מדה נצרכת בשביל להחזיק בחוֹמש. האחיזה שלכם בחומש לא תלויה בשכל, היא לא סיפור של שכל בכלל – רק סיפור של רצון חזק, עקשנות של קדושה שנקראת "עם קשה ערף". הוא מדמה את העקשנות להחזיק בחומש לעבודת ה' של חסיד חב"ד שכולו התבוננות אבל מתפלל בקול רם, עם הציבור. בכל השכל שלו הוא לאו דווקא עושה נחת רוח ליוצרו, אבל כשהוא מגיע לרצון הפשוט זו עבודה תמה שעושה נחת רוח.

כתוב "כי עם קשה ערף הוא, וסלחת" – הוא דורש שאם רוצים שה' יסלח לנו צריך לגלות את ה"עם קשה ערף" שלנו – יש דמיון וקשר בין העקשנות והסליחה (ורמז: "עם קשה ערף" ועוד "וסלחת" משלימים ל-1369, 37, יחידה, ברבוע, בגימטריא "ורוח אלהים מרחפת על פני המים"[סג] – "זה רוחו של מלך המשיח"[סד] שמרחפת מעל לפני המים, היינו מעל לפנימיות השכל והתורה שנמשלה למים):

כי הסליחה היא ג"כ למעלה מן החכ'.

האתערותא דלתתא שלנו מעוררת אתערותא דלעילא באותה מדה. ואם רוצים שה' יסלח לנו, למעלה מהחכמה, צריך לגלות אצלנו רצון שלמעלה מחכמה. אני רוצה שה' יסלח לי, אף על פי שבאמת פגעתי בו. הזכרנו קודם שלפי המהר"ש מסלונים הנפגע מבקש סליחה מהפוגע, ואז פשיטא שהפוגע סולח – וגם מבקש סליחה על שפגע. כנראה בסוף גם הקב"ה יבקש סליחה על כל הפגיעות בגלות.

מנין שהסליחה היא למעלה מהחכמה?

כי שאלו לחכמה כו'

כתוב בירושלמי[סה]: "שאלו לחכמה חוטא מה עונשו?". החכמה ענתה – לפי גרסת הירושלמי[סו] – "חטאים תרדף רעה"[סז], יסורים. אחר כך שאלו לנבואה, שענתה "הנפש החֹטאת היא תמות"[סח], מיתה. אחר כך שאלו לתורה, שענתה "יביא קרבן ויתכפר לו", ולפי גרסה אחת "יביא אשם ויתכפר לו". בסוף "שאלו לקדוש ברוך הוא" – רואים שהוא כאן מדרגה שלמעלה מהתורה, וכל שכן למעלה מהנבואה ומהחכמה, מהשכל. הקב"ה ענה "יעשה תשובה ויתכפר לו". משם באה הסליחה, למעלה מעלה מהחכמה.

בשביל להמשיך מלמעלה את הסליחה של הקב"ה, הלמעלה מהחכמה של הקב"ה, צריך את ה"עם קשה ערף" שלנו, גילוי הרצון שלמעלה מטעם ודעת שלנו. זו היתה בקשת משה כשאמר "כי עם קשה ערף הוא וסלחת":

ומשה רבינו ע"ה ביקש מדה כנגד מדה וד"ל.

עבודת האדם – ללכת ישר

אני ממשיך לקרוא כאן בתניא, כי קטע מאד חשוב:

ועוד זאת אדרוש ממעל' שלא להשליך דברי אחריכם אשר ערכתי שיח להיות כל איש ישר והולך בתומו כאשר עשה האלקי' את האדם ישר ולא לבקש חשבונות רבים מעלילות מצעדי גבר ומחשבות אדם ותחבולותיו.

זהו ווארט שמאד נוגע לעניננו, ממה שאני שומע שקורה בחומש. כשיש קשיים חושבים שצריך להכנס לכל מיני חשבונות, עלילות, לעשות כל מיני תחבולות בשביל לצאת מהפלונטר או להיטיב את התנאים. הנהגה כזו היא ההיפך מאיש ישר שהולך בתומו "כאשר עשה אלהים את האדם ישר"[סט]. עוד פעם, הכל נובע, קודם כל, מכך שאין אמון בין אנשים, לכן נדמה שאני צריך להתנהג בתחבולות, "חשבֹנות רבים"נט^{???מקושרת???}, ולא ללכת ישר ופשוט. הוא שולל זאת מכל וכל.

כי זו מלאכת שמים היא ולא מלאכת ב"ו.

כל החשבונות הרבים, ואפילו העלילות, הם מלאכת שמים. כתוב "נורא עלילה על בני אדם"[ע] – אם צריך עלילות ה' תופר אותן. אני לא צריך לתפור עלילות או תחבולות, רק ללכת ישר עם כולם. אם אני דיין, שצריך להיות חכם כדי להיות דיין, אני צריך לתת אמון מלא ולהתייחס לרשע על פני השטח כמו לצדיק, לא לחשוש לחזקת שקרן ולא לשום תחבולות.

"כל אחד מתוקן מחברו"

אדמו"ר הזקן ממשיך:

ולהאמין באמונה שלימה במצות חז"ל והוי שפל רוח בפני כל אדם בכלל

פלא, יש מצוה, הוראה של חז"ל, "והוי שפל רוח בפני כל אדם"[עא], שצריך לא רק לקיים אותה אלא גם להאמין בה. מה הכוונה? להאמין באמת של המצוה הזו, שבאמת ראוי שאהיה שפל רוח בפני כל אדם. למה?

כי יציבא מלתא ותקין פתגמא שכ"א מתוקן מחבירו.

כדי להיות שפל רוח בפני כל אחד צריך להאמין "שכל אחד מתוקן מחבירו". ידוע[עב] שיש כאן שני פירושים. הראשון, ש"כל אחד מתוקן מחברו" – יש בו, אותו אחד שפוגע בי, משהו טוב שאין בי. כל אחד יותר מתוקן ממני. ההכרה הזו היא חצי מהשפלות. אבל לפי הפשט העוד יותר פנימי ה"כל אחד" כאן הוא אני, ש"מתוקן מחבירו" – יש בחבר משהו שמתקן אותי[עג]. לפי פשט, ה"מתוקן מחבירו" הוא שאני צריך ללמוד מהדבר הטוב שיש בו ואין בי. אבל מעבר לכך, גם אם הוא פוגע בי, עוצר אותי, עושה לי מחסום בדרך – צריך להאמין שהפגיעה שלו עושה לי טוב. שוב, יש בו משהו שאין בי, והעיקר – הפשט הפנימי – אני נתקן ממנו.

עבודה שבלב מכח האחדות

וכתיב כל [איש] ישראל כאיש אחד חברים. כמו שאיש א' מחובר מאברים רבים ובהפרדם נוגע בלב כי ממנו תוצאות חיים.

הציור שלנו עכשיו הוא אנחנו והחילים, או אנחנו עם כל יהודי שיהיה שנראה שיש לנו בעיה איתו – כולנו איברים של גוף אחד, "כל איש ישראל... כאיש אחד חברים"[עד]. אם יש פירוד, איפה הוא פוגע? לא תמיד רואים שהפירוד פוגע באבר מסוים מכל האברים. קודם כל הוא פוגע בלב, במה שהבעל שם טוב קרא "לב ישראל חי"[עה]. פירוד בין האיברים פוגע בלב שלנו, ח"ו, שהוא עצם החיות. כתוב בכוזרי[עו], ובעוד ספרים, שעם ישראל הוא הלב של האומות. כך, בתוך עם ישראל הצדיקים הם הלב. יש צדיקים שבבחינת עינים, "עיני העדה"[עז], אבל הצדיק הוא הלב[עח] – "לב ישראל חי" – והפירוד פוגע בו. יש כמה סיפורים[עט], כמו אצל אדמו"ר האמצעי, שהחטאים והפירוד בין הנשמות פוגע בו, עושה אותו חולה, כמו שכתוב "שכינתא מרעא בגלותא"[פ].

א"כ אנחנו היות כולנו כאיש א' ממש תיכון העבודה בלב ומכלל הן כו'.

רק אם נהיה כולנו יחד תיכון העבודה שלנו בלב. קודם דברנו על הצדיק הספציפי שהוא הלב המיוחד של העם, אבל הדבר נכון גם לגבי הלב של כל אחד ואחד, בו העבודה שבלב – כדי שתכון העבודה שבלב צריך להיות יחד. זהו הסבר יפה לכך שלפני התפלה מקבלים[פא] על עצמנו "ואהבת לרעך כמוך"[פב]. כתוב[פג] שאחרת התפלה לא תמימה, כמו קרבן מחוסר אבר. קרבן "תמים יהיה לרצון"[פד], וכשהקרבן לא שלם הוא לא לרצון. כדי שהעבודה שלנו תהיה שלמה, תעלה למעלה לשמים, "תיכון העבודה" – היא צריכה לבוא מלב בריא, דווקא כאשר כולנו יחד, "כאיש אחד" ממש.

וע"כ נאמר ולעבדו שכם אחד דוקא.

מאד מענין שהוא מביא דווקא את הפסוק הזה[פה], שמדבר גם על גוים. "שכם" לשון אחור, ומזכיר גם את שכם שלנו, העיר של יוסף הצדיק. צריך שכולנו נהיה חברים, ובסוף ה"שכם אחד" כולל גם את גרי הצדק, כפי שמדברים לאחרונה[פו].

"איש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם"

התכלית כאן היא סיום האגרת, מה שיוצא מכל דבריו:

וע"כ אהוביי ידידיי נא ונא לטרוח בכל לב ונפש לתקוע אהבת רעהו בלבו.

כעת הוא מביא פסוק, שתכף נקרא את כולו בנביא זכריה:

ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם כתיב

המדה שהיא היפך אהבת ישראל, שנאת חנם שהיא סבת החורבן שלנו[פז], מתחילה במחשבה, מהיחס במחשבה לאותו יהודי שאינו עמיתי בתורה ומצוות, "אביונך" בתורה ומצוות. יש פה פסוק מופלא בנביא, שלא רק שאין לעשות דבר רע, להתנקם בנקמה אפילו הכי קלה במי שעשה לי רע, "לא תקם ולא תטר"^נט???מקושרת???, אלא שאסור לחשוב ולהתבונן ברע שיש ברֵעַ (זה לא סתם לשון נופל על לשון, אלא שצריך להפוך את הרע לרֵעַ, לחזק את הקשר עם הרֵעַ מפני המצאות הרע שבו, שהגם שנמצא – "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[פח], לכל אחד יש רע – איני מתבונן בו כלל אלא מסתכל בשרשו של "אחי ורעי" שכולו טוב, סוד "שכל [לשון הסתכלות] הנעלם מכל רעיון [מקור השער 'רע' כמבואר במ"א[פט]]"[צ]). צריך לסלק את המחשבה על רעת הזולת מכל וכל. שוב, זהו פסוק שאומר לא לחשוב בלב את רעת השני. על המחשבה שאיזה יהודי הוא רע הוא אומר:

ולא תעלה על לב לעולם ואם תעלה יהדפנה מלבו כהנדוף עשן וכמו מחשבת ע"ז ממש. כי גדולה לה"ר כנגד ע"ז וג"ע וש"ד. ואם בדבור כך כו' וכבר נודע לכל חכם לב יתרון הכשר המח' על הדבור הן לטוב והן למוטב. וה' הטוב המברך את עמו בשלום ישים עליכם שלום וחיים עד העולם כנפש או"נ מלו"נ [אוהב נפשם מלב ונפש.].

יכול להיות שכל מה שאתה חושב הוא נכון, כמו שבלשון הרע יתכן שהכל אמת – אבל עדיין יש איסור לשון הרע[צא], ששקול כנגד שלש העבירות החמורות. הסוף החזק של האגרת הוא שלחשוב רע על מישהו יותר גרוע מלדבר עליו לשון הרע – המחשבה הרעה היא המקור של לשון הרע בדיבור, ולכן צריך לחשוב שהמחשבה הרעה על מישהו היא כמו מחשבת עבודה זרה ממש.

יש ענין ללמוד תניא בעל פה. היו, וישנם עדיין, חסידי חב"ד שהיתה להם קבלה שאם רוצים ללמוד קטע בעל פה – הקטע הכי חשוב הוא מה שקראנו עכשיו, סוף אגרת הקדש כב. מצמצמים שאם מישהו רוצה לזכור רק משפט אחד – שישנן את הפסוק מזכריה "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם". "המעשה הוא העיקר" – שנקבל קבלה טובה לפחות לזכור את המשפט הזה. שוב, איני יודע את המקור הראשון, אבל יש מסורת שהמשפט הזה, שהוא בעצם פסוק מפורש, הוא עיקר התניא.

התנאי למהפך הגאולה

רק כדי להשלים את הנושא, נקרא את הפסוקים בזכריה ח[צב]. אלה פסוקים של מעבר מגלות לגאולה, ה' מדבר על העבר ועל הניגוד שלו בהווה:

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל כֵּן אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם בְּרָכָה אַל תִּירָאוּ תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם. כִּי כֹה אָמַר הוי' צְבָאוֹת כַּאֲשֶׁר זָמַמְתִּי לְהָרַע לָכֶם בְּהַקְצִיף אֲבֹתֵיכֶם אֹתִי אָמַר הוי' צְבָאוֹת וְלֹא נִחָמְתִּי. כֵּן שַׁבְתִּי זָמַמְתִּי בַּיָּמִים הָאֵלֶּה לְהֵיטִיב אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אַל תִּירָאוּ.

כל משך הגלות ה' הלך אתנו קשה וכעת הוא רוצה ללכת אתנו טוב. בכל אופן, צריך לעשות משהו לשם כך. בפסוקים הבאים אומר הנביא, כפי שמסבירים המפרשים[צג], מה צריך לעשות כדי לזכות לשינוי ההתייחסות של הקב"ה:

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם הוי'.

בפסוק הראשון ב"אלה הדברים אשר תעשו" כתוב "דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט שלום וגו'". מה הן שתי ה"אמת"? האבן עזרא מסביר כפשט, שיש אמת בסתר ואמת בגלוי – "דברו אמת איש את רעהו" היינו בינם לבין עצמם ואילו "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" היינו בבית משפט, בגלוי.

על הפסוק הבא, "איש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם, ושבֻעת שקר אל תאהבו", הוא כותב "הנה אסור לחשוב רע בלב, וגם בפה להשבע בשקר". כנראה יש קשר ביניהם – אם האדם חושב רע בלב הוא מגיע לשקר בפה. מחשבה רעה על השני היא מקור לשקר. המחשבה הרעה היא כבר כניעה לעלמא דשקרא, וממנה אתה יכול להגיע לכל מיני שקרים, עד כדי שבועת שקר.

אמת ושלום

הפסוק "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" הוא גם מקור ללימוד בסיום פרק א בפרקי אבות, "על שלשה דברים העולם קים – על הדין ועל האמת ועל השלום"[צד]. בפשט הפסוק יש כאן רק שני דברים – "אמת" ו"משפט שלום" – אבל המשנה מחלקת בין המשפט-הדין לשלום. חז"ל[צה] מסבירים ש"משפט שלום" הוא משפט שיש בו שלום – ביצוע, פשרה עדיפה מדין[צו]. כל פעם שבאים לשאול איך להתנהג, איך להגיב – זו איזו מחלוקת בין אמת לשלום. בשביל משיח צריך "אמת ומשפט שלום", שהוא חיבור בין שרש משה לשרש אהרן – "משה אמת ותורתו אמת"[צז] (שבסנהדרין היינו "יקוב הדין את ההר"[צח]), אבל מדת אהרן היא "מותר לשנות מפני השלום"[צט]. להלכה[ק], לא רק מותר לשנות אלא מצוה לשנות – זהו סוג של שקר, שלא רק מותר אלא אפילו מצוה. העולם הזה הוא עלמא דשקרא, והמתקת העולם הזה היא מיניה וביה.

מה עיקר ההקשר שמותר כאילו לשקר בו, לשנות בו מפני השלום? "מדבר שקר תרחק", זהו הדבר הכי גרוע, אבל יש הקשר שבו הוא מותר ומצוה – לעשות שלום בית בין איש ואשה. יש לכך הרבה דוגמאות. [אצל אברהם ושרה הקב"ה שינה[קא].] נכון. איש ואשה הם גם הקב"ה וכנסת ישראל. כתבנו לאחרונה[קב] שגם בשמירת הברית יש מדת האמת ומדת השלום וצריך ביניהם ביצוע, פשרה. טוב להיות איש אמת ו"אמת מארץ תצמח"[קג] – כל הענין שלנו, במיוחד בקשר לשלמות הארץ, הוא להיות אמתיים, אמת עד הסוף. איך התכונה הזו הולכת יחד עם שלום? לא סתם שלום, אלא "משפט שלום" – משפט הוא גם דין, אבל כאן משפט שמביא שלום, המתקה מיניה וביה, הביצוע, פשרה.

נאמר גימטריא: בנבואה הבאה בזכריה כתוב לגבי הגאולה "והאמת והשלום אהבו"[קד] – בגימטריא 853, היפוך ספרות של משיח (358). צריכה להיות אהבה בין שני האחים, שרש משה ושרש אהרן, האמת והשלום. דווקא למשיח, שהוא חזרה של משה כ"גואל אחרון"[קה], יש יותר נטיה לאהרן. גם בהתחלה מתקיים בהם "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"[קו]. בכל אופן, משה נצטוה מפי עליון לפרוש מהאשה[קז] – אין לו בעיה של שלום בית, לא צריך לשקר אף פעם. כדי שהוא יוכל לשמור על האמת הצרופה שלו ה' אמר לו לפרוש מהאשה. אבל משיח לא יפרוש מהאשה[קח], הוא צריך שלום בית, ממילא עליו לאמץ יותר את מדת השלום.

נשיאת הפכים

נחזור: שני הפסוקים בזכריה של "אלה הדברים אשר תעשו" הם כלל גדול של פרשת משפטים בתורה. כל פרשת משפטים היא כדי לקיים את הפסוקים האלה, שהם התנאי שהקב"ה ישנה את דעתו ואת דרכו כלפינו, שבמקום להרע ח"ו רק ייטיב אתנו, בגשמיות וברוחניות. אצל כל אחד ואחד עיקר העבודה הוא אפילו לא לחשוב משהו רע על השני, ולדעת שמחשבה כזו היא מחשבת עבודה זרה ממש – כפי שכותב בתניא.

[אבל לפעמים המריבות הן לא בין שני יהודים – יש שרוצים לעשות מצוה ויש מי שמפריע. לא שני בעלי דין, אלא מי שרוצה מצוה ומי שמפריע.] כשאתה מדבר איתו במחסום – יש כאן דיון בין שני יהודים. כשאתה מתעקש להמשיך, למעלה מטעם ודעת, ואתה לא מתחשב בו אתה הולך עם האמת, עושה את המצוה. לא אמרנו כאן לוותר על שום מצוה – דברנו על עבודה שלמעלה מטעם ודעת. הנקודה כאן היא נשיאת הפכים של אמת ושלום. אצל צדיק, אצל משיח, השלום מקבל יתר חשיבות. אבל כתוב "והאמת והשלום אהבו" – צריך לאהוב את שניהם יחד. לא מוותרים על האמת, וצריך לגלות את הרצון החזק שלמעלה מהשכל – ה"עם קשה עֹרף" – ועל ידי כך להמשיך את ה"וסלחת", למעלה מהשכל של הקב"ה.

המיוחד שלנו, יהודים, שיש לנו כח לשאת הפכים. נשיאת ההפכים שלנו היא לשאת את ההפכים של האמת והשלום. עוד פעם, לא שונאים אותו לא חושבים עליו רע. דבר מוסכם אצלנו, שאם מדובר בחילים בצומת, כולם מסכנים. אולי עיקר הווארט היה הדבר הראשון – שהרשע הוא אביון, "לא תטה משפט אביֹנך בריבו".

בכל אופן, הסברנו שגם בעימות צריך לראות את התמונה הכללית, את סוד הגלגולים שיש כאן. [מה התמונה הכללית של חומש?] חומש הוא הלב של ארץ ישראל, וצריך את שלמות הארץ. בשביל שתבוא הגאולה ויבוא משיח צריך להתמסר לשלמות הארץ, אבל לא לפגוע בשלמות העם[קט]. זהו 'קונץ' – לכל מושג נשיאת ההפכים אדמו"ר הזקן קרא 'קונץ'. יש משהו בחסידות בכלל שהכל 'קונץ', הכל קונצים. מצד אחד צריך להיות תמים, "עם קשה עֹרף", למעלה מטעם ודעת, לא ללכת אחרי השכל, ועם זאת חיים כל הזמן באיזה קונץ, כמו שחיים בשטות דקדושה[קי], וה'קונץ' הכי גדול הוא אמת ושלום[קיא], שישכנו יחד באהבה, "והאמת והשלום אהבו".

ג. ירידה צורך עליה

ירידה מהאמת לשקר צורך עליה לאמת לאמתו

העולם הזה הוא "ירידה צורך עליה"[קיב]. כל פעם שיורדים מחומש צריך לחשוב שיורדים על מנת לעלות מחר עוד יותר, עילוי אחר עילוי.

בכל מה שדברנו יש עוד כלל יסודי: אמרנו שהעולם הזה הוא עלמא דשקרא, עולם השקר. לפני שהנשמה ירדה לעולם הזה היא היתה בעולם האמת, "חי הוי' אשר עמדתי לפניו"[קיג]. כמו שאמרנו, גם בתוך העולם, עם כל ה"מדבר שקר תרחק", צריך לרדת מהאמת המוחלטת אל הסבלנות והיחס התמים אל מי שסביר להניח שהוא משקר, לכלול גם את השלום ולפעמים לשנות מפני השלום.

מהי התכלית של הירידה? צריך בסוף להגיע למקום גבוה יותר מהמוצא – אחרת זו לא "ירידה צורך עליה". העליה היא להגיע בסופו של דבר לאמת לאמתו[קיד]. ממש כמו שאמרנו שכל תלמיד ישיבה צריך לשאוף להיות "דיין שדן דין אמת לאמתו"[קטו]. ה' קיים "ותשלך אמת ארצה"[קטז] – ירידה מהאמת האלקית של עולם האצילות – בשביל לברוא את העולם הזה במדות החסד והשלום[קיז], אבל התכלית היא "אמת מארץ תצמח", כשהאמת שצומחת מלמטה, מהעולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה, היא "אמת לאמתו"[קיח].

"אמת לאמתו" היא אמת שיש בה נשיאת הפכים. בשביל מה יורדים לשקר? גם בשקר יש ניצוצות – זהו כל הסוד של עולם התהו, שבירת הכלים ונפילת רפח ניצוצין למציאות עלמא דשקרא. צריך לברר ולהוציא את כל הניצוצות עד שעולים למקום יותר גבוה מנקודת המוצא של האור הראשון, "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש"[קיט], ודווקא זה מגלה את העצמות למטה בעולם הזה. לשם כך ה' ברא את העולם, להיות לו יתברך דירה בתחתונים[קכ] דווקא. לכן, כשאנחנו דנים דין אמת לאמתו אנו נעשים שותפים לקב"ה במעשה בראשיתד^{???מקושרת???}.

זו התבוננות פשוטה, שיש אנשים שרוצים להשאר רק באמת, בלי להתמודד עם השקר בכלל – רוצים לקיים רק "מדבר שקר תרחק", עם יג הדרשות. יג הדרשות הן כנגד יג מדות הרחמים, שהאמצעית שבהן היא מדת "ואמת"[קכא], "אמת ראה ונפל על פניו"[קכב]. כל יג המדות הן רחמים, אבל רחמי אמת, והכל בשביל שנגיע לאמת לאמתו. דווקא מי שדן דין אמת לאמתו מעלה גם את השקר (בסוד השלום), והרמז "הדין דין אמת לאמתו"[קכג] עולה אמת-שקר!

ירידה מאור לחשך צורך עליה לאור חדש

אפשר להרחיב את ההתבוננות הזו, לנושא כללי שדברנו עליו הרבה פעמים[קכד] – שלשה שרשי נשמות בעם ישראל, משלשה קוים, שכל אחד מסתכל על המציאות בצורה אחרת. עד עכשיו דברנו על אמת לעומת שקר, אבל יש מי שרואה את כל המציאות במושגים של אור לעומת חשך וגם מי שרואה את המציאות במושגים של טוב לעומת רע.

אצל מי שמשרש החסד, כמו אברהם אבינו, עיקר המוחין הוא אור מול חשך. "אברהם התחיל להאיר"[קכה], "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"[קכו] הולך לפי חז"ל[קכז] על אברהם אבינו. הענין שלו הוא אור – אור לעומת החשך.

העולם הזה, עלמא דשקרא, הוא עולם של "חשך יכסה ארץ"[קכח]. יש גם חשך שקדם לאור, "ברישא חשוכא"[קכט], חשך עליון עליו נאמר "ישת חשך סתרו"[קל]. אבל יש את החשך של העולם הזה, אחרי האור של העולם העליון. היהודי יורד מאור לחשך, בשביל מה? בשביל להוציא מהחשך התחתון אור. כמו שדברנו[קלא] לגבי יתרו, גר הצדק, האור שיוצא מהחשך הוא "כיתרון האור מן החשך"[קלב]. ל"יתרון האור" קוראים "אור חדש"[קלג] – שבחסידות מוסבר[קלד] כאור ש"חדש להיות אור", אור שעד עכשיו היה בגדר עצם ולא אור בכלל. האור החדש, אליו עולים דווקא דרך הירידה לחשך, הוא משהו עצמי. כמו שאמת לאמתו היא עצם, שהוא נשיאת הפכים, כך אור חדש הוא עצם, שלא היה אור בכלל. אם כן, יש תהליך של אור-חשך-אור חדש, כמו התהליך של אמת-שקר-אמת לאמתו – כל האור והחשך הם כדי להגיע לאור חדש.

ירידה מטוב לרע צורך עליה לטוב מאד

יש גם זוג מושגים שלישי – אצל מי שנשמתו מקו שמאל העימות הוא בין טוב לרע. יש תלמיד ישיבה שתופס ש'אנחנו הטובים והם הרעים'. אמנם "איש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם", אסור לחשוב על הרע של מישהו, אבל עצם התפיסה, המנטאליות, של טוב לעומת רע שייך לשרש נשמה מצד שמאל.

שוב, מקו ימין יש נשמות שאצלן המנטאליות היא אור לעומת חשך, שיש נאורים ויש חשוכים. בעיניהם בעולם הזה צריך להחליט אם תהיה נאור או חשוך. הקו האמצעי הוא אמת מול שקר, "אמת ליעקב"[קלה], והתכלית היא אמת לאמתו. מה לגבי הטוב והרע, מה התכלית של הירידה מעולם שכולו טוב לעולם התחתון שלנו, בו "כל מעשה העולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו"[קלו]? הירידה מטוב לרע היא כדי לעלות ל"טוב מאד"[קלז]. חז"ל דורשים[קלח] ש"טוב מאד" כולל את ההיפך – את יצר הרע, את מלאך מות. כל הדברים הלא-טובים נכללים במלה "מאד". פשיטא ש"טוב מאד" יותר טוב מטוב.

סיכום

אם כן, יש כאן עוד נושא שלם, חוט מחבר של הנושאים שדברנו עליהם:

כולנו מתחילים מנקודת אמת, להתעקש על האמת. אבל כאשר מתחילים לפעול בשטח, לשנות ולתקן את המציאות, נתקלים ב"עלמא דשקרא", יורדים ונכנסים לתוך השקר של העולם הזה. בסוף צריך להיות "אמת מארץ תצמח", דווקא על ידי שלומדים איך להתמודד עם השקר ואיך גם לדון את השקר לכף זכות, ולהגיע על ידי כך לדין אמת לאמתו, "והאמת והשלום אהבו", "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" – המשפט של פרשת משפטים – שממשיך "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם".

באותו אופן, הירידה לעולם היא ירידה מאור לחשך וגם ירידה מטוב לרע. כל פעם השלב השלישי, שלב העליה שאחרי הירידה, מוסיף חידוש: באמת – אמת לאמתו. באור – אור חדש, שחדש להיות אור. בטוב – טוב מאד. שנזכה לכל השלשה – גם ל"אור חדש על ציון תאיר", גם ל"טוב מאד" וגם ל"אמת לאמתו"[קלט]. לחיים לחיים.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• כל מה שקורה עם האדם, ובפרט עימותים בין יהודים, נובע מגלגולים קודמים – בחיים קודמים או בחיים האלה, במודע או שלא-במודע.
• בלי רוח הקדש לא ניתן להבין את התמונה המלאה.
• "והוי דן את כל האדם לכף זכות" – גם כאשר הוא רב אתך ופוגע בך.
• יהודי שאינו שומר תורה ומצוות הוא פשוט אביון – יש לרחם עליו ולהתפלל עליו.
• אין להטות את הדין כדי לקנוס את הרשע ואין לבטל את דבריו במחשבה שיש לו חזקת-שקרן.
• עיקר החינוך הוא להרחקת השקר ודבקות באמת.
• "מדבר שקר תרחק" היינו הרחקה מעצם הנחות העולם – "עלמא דשקרא".
• הדיין צריך להיות פקח – אך גם להתייחס בשויון ובתמימות לשני בעלי הדין.
• על כל בן-תורה להביט על המציאות כדיין.
• צדיקי החסידות משדרים על אותו גל.
• עיקר עבודת ה' בדורות האחרונים הוא ברצון פשוט – למעלה מהשכל.
• נסיונות הם אי-הבנות של המציאות.
• הנהגה שלמעלה מהשכל גורמת לסליחת ה'.
• "כל אחד מתוקן מחברו" – בכל אחד יש טוב שאין בחברו; כל אחד מקבל את תיקונו מהטוב של חברו; גם כשהחבר פוגע בי הוא עושה לי תיקון.
• אסור להתבונן ברע שיש ברֵע.
• יש לשנן בעל-פה: "איש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם".
• מחשבה רעה על הזולת היא מקור השקר.
• שינוי היחס לזולת הוא התנאי לשינוי יחס ה' אלינו.
• אמת ושלום הם משה ואהרן.
• משה פרש מן האשה ודבק באמת – משיח לא יפרוש מן האשה ויזדקק לשלום.
• יהודי צריך לנהוג ב'קונץ' של נשיאת הפכים – מסירות נפש על האמת תוך נקיטת מדת השלום.
• נשמות הימין רואות אור-חשך; נשמות השמאל טוב-רע; ונשמות האמצע אמת-שקר.
• יש לרדת מאור לחשך כדי לזכות ל"אור חדש".
• יש לרדת מטוב לרע כדי לזכות ל"טוב מאד".
• יש לרדת מאמת לשקר כדי לזכות ל"אמת לאמתו" – "אמת מארץ תצמח" דווקא מתוך מאבקי המציאות ב"עלמא דשקרא".