בע"ה

ברית למ"מ הרמתי

כ"ב תמוז תשס"ו – כפ"ח

הילד נולד בפרשת פינחס, ואף שאנו כבר בפרשת מטו"מ הרי בשל הקשר המיוחד של "פינחס זה אליהו" לברית מילה ראוי לעסוק בענינו של פינחס. אליהו הוא מבשר הגאולה, ומבואר בחסידות ש"פינחס זה אליהו" קאי בעיקר על אליהו כמבשר הגאולה – "והשיב לב אבות על [ידי] בנים ולב בנים על אבותם". מעלת הבנים המשיבים לב אבותם – "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם" (הפרק הנוכחי של הבעש"ט, כפי שדברנו בזמן האחרון). מעלת העוללים שאינם מפחדים משום דבר – אחרי שהילד עבר את הברית כבר לא חושש משום דבר – ושיש אצלם האמונה הטהורה במשיח. על הילדים נאמר "כי נער ישראל ואהבהו", וכך מבואר בחסידות שפעל פינחס (חזק מאד מבואר באיז'ביצ'א). אליהו הוא המכיר במעלת הילדים ואוהב אותם, וכך הוא הפועל "והשיב לב אבות על [ידי] בנים" – וזה "פינחס זה אליהו". הוא פועל לא מתוך בגרות אלא מתוך נערות דקדושה, ולזה הקב"ה מחכה.

הרך הנימול נולד ביום של סיהרא באשלמותא – ט"ו תמוז. זהו יום מסוגל, ועיקר הדבר הקשור ליום הזה, הידוע בכל תפוצות עם ישראל, שזהו יום ההילולא רבא של אחד מצדיקי יסוד עולם, בחינת משיח, האור החיים הקדוש (הכותב על משיח ש"חיים שמו"). היום אנו בכ"ב תמוז, יום ההילולא רבא של רבי שלמה מקרלין, שהצדיקים שהמשיכו אותו אמרו שאם היה לנו כח היינו מוציאים את היום הזה משלושת השבועות – שהיה אפשר להתחתן בו (ובפועל ברכו שהחיינו וכו'). בספר של קרלין, "בית אהרן", יש דרוש על היום הזה (כמו שיש בספרי חסידות חב"ד, מהזמן הקדום ביותר, דרושים על י"ט כסלו). נאמר משהו כללי כדי שנכוון לשני הצדיקים הללו – צדיקי הדור אמרו על רבי שלמה מקרלין שהוא בחינת משיח בן יוסף, היות שנהרג על קידוש ה', כפי שמסופר במדרשי חז"ל על משיח בן יוסף (ובמדה מסוימת, על פי הסיפורים, אפילו חיפש לההרג כך). בשנה בה נהרג היה י"ז בתמוז בשבת, ובעת שקידש על היין נורה על ידי קוזק, ולא נתן שיטפלו בו – שכב על ערש דוי עד שהסתלק ב-כב תמוז. סיפור שהתחיל בתחילת שלושת השבועות – י"ז בתמוז נדחה, וכיון שנדחה נדחה – אך ההסתלקות בפועל ב-כב תמוז, וקראו עליו משיח בן יוסף. ב"בית אהרן" מקשר הדרוש לאור החיים הקדוש (בלי לומר, כמובן, שמי שנולד בהילולת אוה"ח הק' נימול בהילולת ר"ש מקרלין). אומר שיש צדיקים גדולים – קופץ מהאמוראים לאור החיים הקדוש – שהשלימו לגמרי התיקון של מלך המשיח, עד שיכולים לומר על עצמם שהם מלך המשיח. אומר שזה מה שכתוב בגמרא על רבי חזקיה, רבי ינאי, רבי שילא וכו' – שאמרו על עצמם ששמם הוא שם המשיח (כך מביא בבית אהרן, שלא התלמידים אמרו אלא שהם אמרו על עצמם), וכך אוה"ח כתב "משיח חיים שמו" (היו עוד באמצע – כדוגמת הרמ"ע מפאנו, ועוד – אך לא מזכיר אותם). אומר שכל צדיק כזה שהשלים את בחינת משיח שבו – בלשון חסידות חב"ד: שגילה את עצם היחידה שבנפש, פנימיות היחידה שבנפש, עד לעצם הנשמה (ושיש לו נשמה כללית) – יכול לקרוא לעצמו משיח, רק שהדור לא זכה לכך (אך ב-ד אמות של עצמו הוא כן בחינת משיח). כך כותב על כ"ב תמוז לרמוז שכך בר"ש מקרלין, ולכן קראו עליו משיח בן יוסף. על כל פנים, קשר יפה אצלו בין האוה"ח הק' ור"ש מקרלין.

שני סיפורים על רבי שלמה מקרלין – אחד עליו ואחד על מה שאדה"ז אמר עליו:

לפני שהוא התפרסם היה בדחקות איומה, הוא וב"ב וילדיו, וכאילו שלא היה אכפת לו מהפרנסה של ביתו – היה יושב בבית המדרש ולמד מבוקר עד הערב, בעוד אשתו וילדיו גוועים מרעב בפו"מ. הדברים הגיעו עד כדי כך שהאשה חשבה לקחת את כל הילדים וליפול איתם יחד לים. בהשגחה הזדמן שיהודי אחד, שלא שמר תומ"צ (ואז היינו מי שעובר על כל התורה) – רופא – שראה הדחקות והמסכנות בבית הזה, וכששאל איפה הבעל-המפרנס אמרו לו שהוא 'בטלן' גמור, שלא אכפת לו ממשפחתו, יושב בבית המדרש ולומד ולא אכפת לו ממשפחתו. עלה בדעתו של אותו רופא ללכת לבית המדרש ולהכותו מכות רצח – מי שלא דואג למשפחתו עדיף להרגו אותו. כשהלך לבית מדרש, כשרק נכנס וראה ושמע את נועם הדבקות שלו בתורה ובעבודת ה' התהפך – כמו בלעם, שהתהפך מברכה לקללה – והחליט שלא רק שלא יכהו אלא שהוא יתן סכום של כסף לאשה כדי שיתפרנסו, ועשה כך במשך שנים רבות בכל שבוע ושבוע. רבי שלמה מקרלין המשיך בשלו, ועם הזמן החל להתפרסם בעולם ולהתקשר למגיד ולר"א מקרלין רבו. בבוא עת מועד אותו רופא נפטר מהעולם – מישהו שעבר על כל התורה כולה, ולא עשה שום תשובה ניכרת (חוץ ממעשה הנ"ל) – וקברוהו. בלויה היה רבי שלמה מקרלין, וברגע שגמרו לקבור אותו – אחרי זיבולא בתרייתא – לקח חתיכת מקל ותקע אותו במקום הקבר, והלך. הגיע המלאך דומה – הממונה על המתים, לוקח את הנפש ומייסר אותו ונותן העונש המגיע לה, ומלוה אותה ל'גן עדן' שלו (לשון סגי נהור) – וכשראה מקל של ר"ש מקרלין תקוע באדמה לא יכול להתקרב לקבר. זה עשה 'שדה רוחני' סביב הקבר שהוא לא יכול להכנס לשם. כמובן שהמלאך מאד התעצבן – בא לעשות את העבודה שלו ומישהו מפריע לו. רץ מהר בטרוניא חזקה לרבי שלמה מקרלין לשאול מה זה. ר"ש מקרלין אמר שיחזור בעוד שלושה ימים – לא היתה לו ברירה, עם כל זריזותו במלאכתו, וחיכה לו שלושה ימים וחזר שוב לשאול מה קורה. אז ר"ש מקרלין ענה לו שאם הנפטר הזה עבר על כל התורה כולה דיו שקיים משפחה של אחד ששומר את כל התורה כולה – לכן אין לך מה לעשות כאן. [מזכיר את יוסף הצדיק – ר"ש הוא משיח בן יוסף – שארונו הלך יחד עם ארון הקדש, ואמרו "קיים זה כל מה שכתוב בזה", ובקיום זה גילה את המשיח שבו]. המלאך דומה עומד לצאת מהחדר, אך לפני שיוצא מהחדר שאל למה מתח אותו שלושה ימים – למה לא אמר לו את זה מיד? אמר שבשביל לומר לך משפט שאמרתי לך עכשיו – שאע"פ שעבר על כל התורה קיים משפחה של מי שקיים כל התורה – הייתי צריך לעשות חשבון נפש שלושה ימים, לדעת עלעצמי אם באמת הדבר הזה נכון. אחרי שלושה ימים שגמר להתכונן והיה יכול לומר שאכן כך הוא הזמין בחזרה את המלאך לומר לו כך [מזכיר סיפור מפורסם על אדמו"ר הזקן, שפעם אחת נכנס איזה רב בטרוניא עליו למה הוא מתלבש אחרת מכולם – בבגדים של רבי – ולפי התשובה התברר שזה היה גלגול קורח שטען "ומדוע תתנשאו". אדה"ז נפל על פניו ושהה זמן מה, וכשהרים את הראש אמר בפשטות שעל הראש יש לבושים אחרים מעל הגוף ועל הרגלים – לכל אבר יש את הלבוש שלו. כל עמ"י שיעור קומה אחד, וכל אחד שם את הלבוש המתאים לחלק שלו בשיעור קומה. אדהאמ"צ, שהיה נוכח בחדר, שאל את אדה"ז למה היה צריך ליפול על פניו ולהשתהות בשביל תשובה כזו פשוטה, ואדה"ז השיב שזה על דרך "וישמע משה ויפל על פניו" במחלוקת קרח – שאחרי ששמע שמאשימים אותו בגאוה, קודם כל צריך לבדוק בעצמו אולי יש שמץ אמת בטענה, ורק אחרי שבודק עצמו ומוצא עצמו נקי יכול להזדקף ולענות לקרח. זה סיפור על אותו משקל כסיפור על ר"ש מקרלין – רק שאצלו לקח שלושה ימים עד שיכל לומר שהוא מקיים כל התורה כולה ומציל אותו דוקטור שעבר כל התורה].

אם כבר מדברים על אהבת ישראל, נזכיר הניסוח שלו לאהבת ישראל – לכל צדיק מתלמידי הבעש"ט והמגיד היה ניסוח אחר מה זה אהבת ישראל. לדוגמה, רבי פינחס מקוריץ אמר ש"צדיק גמור אוהב רשע גמור, צדיק שאינו גמור אוהב רשע שאינו גמור. כך, לכל אחד ניסוח אחר. המגיד עצמו אמר שצריך לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור. רבי שלמה מקרלין אמר שמאחל לעצמו שיאהב צדיק גמור כמו שהקב"ה אוהב רשע גמור. כל אחד נכנס לענין מזוית אחרת (יש משהו קצת דומה לכך ב"היום יום", מהמגיד על הבעש"ט, שמאחל לעצמו שיוכל לנשק ס"ת כמו שהבעש"ט היה מנשק ילד קטן כשהיה בעלפעהר – ס"ת זה כמו צדיק גמור, וילד קטן זה יהודי הכי פשוט).

יש סיפור של שגם עם אדה"ז – קשור גם לברית מילה: היה חסיד של אדה"ז, שלא נזכר בשמו, שהיו לו ספקות באמונה – טרטר לו והטריד אותו מאד בראש ספקות שנכנסו לו, ולא היה מסוגל לפטר מהם. בא לאדה"ז – יחסית בשנים הראשונות, בחיי חיותו של רבי שלמה מקרלין, בשנים שעוד אפשר היה להכנס לאדה"ז ולשפוך את הנפש – ושפך את נפשו בפניו על ספקות באמונה, שזה נורא ואיום. אדה"ז אמר לו דרוש חסידות, והחסיד נרגע לתקופה מסוימת, אך כעבור כמה זמן חזר לו נגע הספקות באמונה. הדרוש עזר לתקופה מסוימת, אך אחר כך חזר וניעור. רץ שוב לאדה"ז ושפך את נפשו – המחלה חזרה לי. אז אדה"ז שוב אמר לו תורה, וזה הרגיע אותו וישב את דעתו למשך תקופה מסוימת – אך אחר כך שוב חזר. כך היה כמה פעמים. הזדמן לאותו חסיד – במסחרו, או בענין אחר – להגיע לקרלין. נכנס לבית מדרש שלו בבקר, לפני התפלה, בזמן שרבי שלמה מקרלין הניח תפלין. הוא שמע שאומר את "וארשתיך לי באמונה" (לא יכול היה לשמוע אצלנו – כי לא כתוב בסידור) – שמע רק את שלוש המילים הללו, ונעלמו לו הספקות באמונה לחלוטין, נהרגה תולעת הספקות באמונה. עדיין רבו היה אדמו"ר הזקן – בזה לא היו לא ספקות – אך חזר לאדה"ז ושאל מה קרה כאן, איך את השקעת בי כל כך בדרוש ועוד דרוש (לא פשוט שרבי אומר דרוש במיוחד בשביל חסיד), וזה כל פעם עזר לתקופה מסוימת ונגמר, והוא אפילו לא ראה אותי רק נכנסתי לבימ"ד ושמעתי אותו אומר "וארשתיך לי באמונה" והכל נפתר. אדה"ז ענה לו – ומאד חשוב להסביר זאת – שהפסוק אומר "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". יש שני סוגי צדיקים – יש צדיקים שבבחינת "ציון" ויש שבבחינת "ירושלים". צדיק שבבחינת "ציון" פועל אך ורק על ידי תורה – "כי מציון תצא תורה" – וכל פעולותיו בעולם על ידי תורה (כמו שרשב"י הוריד גשם על ידי אמירת דרוש – לא צומות ותפלות וכו' – פתח בפסוק "הנה מה טוב ומה נעים" ודרש עליו, ונפתחו השמים וירד גשם במידה הנכונה, לא כמו הויסות שהיה צריך לעשות חוני המעגל). יש צדיקים שבבחינת "ירושלים", והם פועלים על ידי ווארטלא'ך, והווארט שלהם זה "דבר הוי'" – ו"דבר הוי' מירושלים" פועל את פעולתו. וסיים את דבריו – בשביל מדרגת "ודבר הוי'" צריך להיות "ירושלים", רק מי שיש לו יראת ה' שלמה יכול לפעול על ידי "דבר הוי'" – וזה פועל אפילו בלי כוונה.

עדיין דורש ביאור – למה תורת אדה"ז ("כי מציון תצא תורה") לא עזרה כמו ווארט ר"ש מקרלין ("ודבר הוי' מירושלים"). ברור שיש מה שאפשר לפעול על ידי אור פנימי ויש מה שאפשר לפעול על ידי מקיפים. לפעמים מקיף מכה בתוקף, ומשמש גם כ"שומר", ויתכן משהו שלגמרי מקיף ובכל זאת שומר אותו. כך אותו חסיד בלי שבי משהו, בלי שהיה אור פנימי, זה המשיך לו איזה מקיף של קדושה שבאמת שמר אותו – והספיק גם בשביל לשרש ולהוציא ממנו את תולעת הספק ולשמור אותו להבא שתולעת הספק לא תכנס שוב. אדה"ז לא פועל כך – חב"ד זה פנימיות. אפשר לחשוב, כמו שכל חסידי פולין אמרו, שפנימיות לא עובד על כולם – מקיפים ומופתים עובד על כולם. עבודה פנימית דורשת גם שיתוף פעולה מצד החסיד עצמו – "עבודה בכח עצמו" – שיעשה עצמו כלי לקבל אור פנימי. בסיפור זה, ברור שאותו חסיד רוצה שמישהו יפתור לו את הבעיה – ובאמת אדה"ז משקיע בו ונותן לו כל מה שיכול, וזה אכן מספיק כדי לפתור את הסימפטומים לזמן מה – אך החסיד לא עשה עצמו כלי לקבל זאת בפנימיות, ולכן זה לא החזיק מעמד לאורך ימים ושנים. אפשר לחשוב שמקיף יותר מפנימי, וזה לא נכון – יש מדרגה עוד יותר גדולה, עצמיות, וזה נמשך דווקא דרך פנימיות. זה קשה – צריך להיות בשביל זה כלי – אך כך זוכים. על כל פנים, זה סיפור מאד יפה בשבח בעל ההילולא – אדה"ז, שהיה חברו הקרוב, משבח אותו שעליו נאמר "ודבר הוי' מירושלים", שדבר ה' שלו היות שיוצא מפנימיות היראה זה פועל.

מה ההבדל בין "ציון" ל"ירושלים"? כתוב בהקדמת "שער האמונה" שציון זה נקודת האמונה הפנימית שבלב. אם יש משהו שקשור לברית בסיפור זה – זו הבחינה הזו של ציון. בזכות הברית מילה, בזכות המס"נ למעלה מטו"ד של התינוק, הוא זוכה להתנוצצות של בחינת ציון – לנקודה של התקשרות אל הצדיק, אל הרבי. בתיקון של הברית – "אשר ברא אלהים לעשות", "לתקן" (כדוגמת חז"ל שהאדם נברא עם עורלה וצרי ךלעושת לו תיקון) – עושים בתינוק כלי. כלי שיוכל לקבל תורת אדה"ז, שתתקבל אצלו בפנימיות, עד שיהפוך אותו – כתכלית הכונה של חב"ד, כפי ששמענו בשיחות האחרונות – לצדיק בעצמו. בפולין לכל רבי היו תלמידים צדיקים שגדלו גם להיות רביים, ואילו בחב"ד לא ראו זאת – יש רבי אחד, והצדיקים לא נעשים רביים, לאורך כל ההסטוריה של חב"ד (וזה הבדל בולט מאד בין חב"ד לבין חסידות פולין). אך בזמן האחרון (הו"ר תשנ"ב) שמענו שמה שיהיה בסוף – בסוף החב"דניקים האמיתיים יצחקו – זה שכל אחד צריך להתכונן להיות אדמו"ר. הבית חרושת של פולין 'נסגר' פחות או יותר – ואם זה ממשיך עובר לייצר "מפורסמים של שקר" (רבי נחמן ראה זאת אז – אך היום רואים בעליל שיש כאלו שלא רק שלא ראויים לאצטלה של רבי אלא פועלים היפך הכוונה, בעיקר בעניני ציבור) – ואילו אלו שדבקו ברבי אחד כל הדורות בסוף יגיעו לכך שכולם יהיו אדמו"רים. קשה להסביר זאת, אך מטרת חב"ד להמשיך עצמות – עם כל הפער בין רבי לחסיד, חסיד שעובד בפנימיות בכח עצמו בסופו של דבר (גם אם יקח הרבה דורות) יקבל את נקודת העצם העוברת דרך "מציון תצא תורה" (נקודת העצם – כמו טיפת הזרע – עוברת רק דרך חוט השדרה של נשיאי חב"ד).

שיחה שניה:

בתיבת נח נאמר "ואל אמה תכלנה מלמעלה" – השיפוע עולה ומתחדד, אך לא מגיע ל'שפיץ' ממש אלא לרוחב של אמה. כתוב בספה"ק שיש שני רמזים במלה "אמה" – "אלהינו מלך העולם" ו"אליהו מלאך הברית" (קשור לברית מילה – המוהל אומר "אליהו מלאך הברית הרי שלך לפניך עמוד על ימיני לסמכני"). אם יש שני רמזים ב"אמה" צריך להיות גם קשר ביניהם. "אליהו מלאך הברית" שייך בפרט לברית מילה, אך ה"אמה" שייכת גם לשמירת הברית כל החיים, ובפרט כשהרך הנימול יזכה לשמחה הכי גדולה של הקמת בית נאמן בישראל ובנים ובנות הממשיכים וכו'. שהרי הברית מכונה "אמה" – בלשון הזהר בהרבה מקומות. קדושת הברית היא "קדושת האמה". ידוע שסוד ברית המילה הוא ריכוז כל החיות, כל החיוניות, כל העצם – הכל מתרכז באבר הקטן עליו נאמר "מועט המחזיק את המרובה". זה "ואל אמה תכלנה מלמעלה". ואם כי לכאורה הברית זה לא הראש, הרי ידוע שבעת הברית יש "גילוי העטרה" – "ומל ולא פרע כאילו לא מל" – וזה אומר ששם הראש האמיתי, ובמדה מסוימת זה הכי גבוה בשיעור קומה של היהודי. שם כתוב ש??? מעלה כלפי מעלה את האברים שבסוד המוטבע שבנפש. על "ברכי נפשי את הוי'" מפרשים חז"ל שדוד המלך הודה שה' שם את דדי האשה במקום בינה, ולא במקום הטנופת. "אלדד ומידד מתנבאים במחנה" – הם שני הדדים, "דדיה ירווך בכל עת" (הנאמר במשל על התורה, ועל א"ח עט"ב). אצל הבהמה הדדים למטה, ואצל האשה במקום בינה – במקום הלב. אצל האשה העצם בלב – ושם הדדים. אצל האיש העצם שלו בברית. אצל הגוים זה באמת למטה – ב"מחציו ולמטה איש", בחציו ה'גראב' יחסית של האדם, אך אצל היהודי – היות שיש שם את העטרה – נאמר על הברית "ואל אמה תכלנה מלמעלה", אצלו זה הכי גבוה. כך זה אצל צדיק, "ועמך כלם צדיקים" – אצל כל אחד נקודת צדיק. בשביל שהברית תעמוד בגובה, כעטרה על הראש, בשביל זה צריך "אליהו מלאך הברית" העומד על ימיני לסמכני כל הזמן. שמירת הברית זה כמו סמיכה קבועה מאליהו הנביא. כך מסופר על הבעש"ט שאליהו הנביא לא זז מעולם מתוך ד אמותיו – זה תיקון הברית גמור, שכל הזמן אליהו עומד על ימינו.

אמרנו קודם על "פינחס זה אליהו" שאליהו אוהב ילדים – אוהב נוער לוחם. כפי שהוא בעצמו "נער ישראל ואהבהו", ולכן הוא "משוח מלחמה" – זה תפקידו הרשמי בתור כהן לעודד את החילים להלחם כמו שצריך. קודם הוא מראה דוגמה אישית של נוער לוחם, ואחר כך תפקידו הרשמי להיות "משוח מלחמה" המעודד כל החילים – מבן עשרים ומעלה, גיל הגיוס לפי תורת ישראל – להלחם על מנת לנצח (ולא על מנת לעשות רושם בפני מישהו, ר"ל). לקיים "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם", כפי שאמר דוד מלך ישראל חי וקים. כל הרוח הזו באה לנו מ"פינחס זה אליהו". הוא אוהב ילדים, וקנאתו על שמירת הברית. מקנא גם על עבודה זרה – אליהו הנביא בחיי חיותו מקנא על ע"ז נטו, ואילו אצל פינחס הקנאות על שניהם יחד, ובתור נער עיקר הקנאות זה על פגם הברית. גם יוסף הצדיק הוא בחינת נער. רק שיש בכך גם את הע"ז, החמורה מהכל. אחר כך כשהוא קצת מתבגר – אליהו התנ"כי יותר מבוגר מפינחס – מקנא על ע"ז ממש, "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים", ועושה הבדלה "אם ה' הוא האלקים לכו אחריו וכו'" – הבדלה דורשת מוחין דגדלות. כשחוזר במהדורה בתרא שלו – "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא" – דומה יותר למהדורה הראשונה, של פינחס, כאשר "והשיב לב אבות על [ידי] בנים" מתוך התקשרות עם העוז של הילדים, עם אמונתם הפשוטה, ומכח כך ניתן גם "לאתבא צדיקיא בתיובתא".

יש ווארט מפורסם של הבעש"ט בפרשת חקת, שם סוד פרה אדומה שאותו דבר "מטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים". שם מבאר שלאפר שרפת הפרה צריך להשליך עץ ארז ותולעת שני, ושם פוסק הרמב"ם – לפי חז"ל – שעץ הארז שצריך להשליכו לשרפה צריך להיות ארכו אמה. רש"י אומר על הארז והאזוב – גם בפרשת מצורע – שמי שנתגאה כארז צריך להשפילו כאזוב. הבעש"ט אומר משהו הרבה יותר עמוק – שסוד הפרה אדומה זה הגבהות המינימלית, שמינית שבשמינית גאוה, הדרושה בעבודת ה'. בלי מעט גאוה זו האדם לא יקום כלל מהמטה – הטומאה שורה על הישן (ולדאבוננו כל עמ"י הוא ישן, הוא לא רגיש; מבואר בחסידות שזה שהאבות לא הרגישו את הכאב התהומי על הבנים שעזבו את היהדות לטובת ההשכלה וכו' זה כי הדור של האבות ישן – היתה כבר לפני מאה וחמישים שנה, לפני שיבת ציון, אטימות קיומית, שאפילו אם קצת הצטערו לא באמת הרגישו. זה ממשיך כל הזמן, נופלים טילים ונהרגים יהודים, וכל אחד קצת מצטער וקצת משתדל, אך לא מרגיש באמת את הצער ואת הערבות וכו' – זה נקרא שישנים, ומי שישן הוא טמא. כך היה גם בזמן פינחס – היתה מגפה בעמ"י וכולם ישנו, ורק "וירא פינחס", "ראה מעשה ונזכר הלכה", התעורר ועשה מעשה). בשביל לטהר אותו מכך – בשביל להתעורר ממצד של תרדמה – צריך גבהות מסוימת. גבהות זו, כפי שמסביר הבעש"ט, היא קטנות דקדושה – זה להיות ילד, לא להיות מבוגר, ועל כך נאמר "נער ישראל ואהבהו". אחרי שעושה את המעשה צריך להשפיל עצמו לחלוטין, להיות אין ואפס ולא לזקוף שום מעשה וטובה לעצמו – לחוש שהלואי שיזכה תמיד להיות מסייע שאין בו ממש כלל וכלל. אם ישאר עם הגבהות – זה יטמא אותו עכשיו מטהרתו. אם ישאר עם אותו כח שהוציא אותו מהמטה – זה עצמו יטמא אותו. כך מפרש הבעש"ט על סוד פרה אדומה, וכך מסביר את הארז והתולעת – לא רק שמי שהיה גאה צריך להשפיל עצמו, אלא שצריך להיות גאה ואז להשפיל עצמו, אך הגאות צריכה להיות מדודה ומוגבלת ל"אמה" בלבד. כך גם בזיווג – האיש צריך להיות "נער ישראל ואהבהו" ומעט "ויגבה לבו בדרכי הוי'" והאשה "עזר כנגדו" שצריכה לבגר אותו, והיינו להוריד אותו חזרה לשפלות קיומית של "לא מיניה ולא מקצתיה" (כדעה החולקת על "שמינית שבשמינית", והרמב"ם – גדלות מוחין – פוסק "לא מיניה ולא מקצתיה"). שפלות זו היא בעצם הגדלות מוחין של הקדושה – גדלות מוחין זה לראות את האמת לאמיתו, שה' הוא הכל ואני לא כלום. אך בתחילה צריך את פינחס – את הנער. זה קשור ל"אמה", הברית מילה – קשור לילד קטן קטן, שצריך להתחיל לעורר אותו מהברית מילה ואילך לעץ ארז, שארכו אמה ולא יותר. כשמחנכים אותו מהברית לשמירת הברית וקדושת הברית, כך אחרי החתונה תהיה לו המדה הדרושה של ההתעוררות (שהזיוג לא יתכן בלעדיו) – "נער ישראל ואהבהו" (שהלעו"ז הוא "חטאת נעורים") – ואשתו (מי שזוכה ל"מהוי' אשה משכלת") תבגר אותו ותביא אותו לגדלות הרצויה והאמיתית.

זה ה"אליהו מלאך הברית", וזה גם ה"אלהינו מלך העולם" – הוי' שקודם זה גדלות, מעל הזמן, אך "אלהינו מלך העולם" זה "כחנו וחיותנו" של הקטנות, כפי שצריכים להיות חילים. חילים צריכים להיות חמים, פינחסיים, וזה "אנשי אלהים" (לא "אנשי הוי'") – שם אלקים זה שם של קטנות (בניגוד לשם הוי', שם של גדלות מוחין), ו"אלהינו מלך העולם" זה הקטנות דקדושה, אותה זוכים לקבל מ"אליהו מלאך הברית" מרגע הברית ואילך. זה סוד "ואל אמה תכלנה מלמעלה".

היות שיום הולדת הרך הנימול זה הילולת האוה"ח הק' צריך לומר גם משהו בשמו – איך שמפרש את מעשה פינחס. נקדים שהשם "חיים" משלים את השם "מנחם מענדל" – שמות של משיח – עולים ביחד 400, 20 בריבוע, סימן מובהק של שלמות (ת של אלף-בית, שלמות האלף-בית, מספר שרבי נחמן הכי אהב; שייך לארבע מאות שקל כסף – קנין ראשון באה"ק – ורומז לארבע מאות עלמין דכיסופין, הדרגה הכי גבוהה של העולם הבא, אחרי שעולים מה-שי עולמות). כך מה שהאוה"ח כותב ש"משיח חיים שמו" הולך עם מה שמובא בכ"מ – והעיקר בספר כלבו (לא נודע למי, ממקורות השו"ע), בו יש פרק של "דיני גימטריאות", בו הדין האחרון – "משיח מנחם שמו", כי מנחם עולה צמח. אם אדה"ז אומר שרבי שלמה מקרלין זה על שם ירושלים – ברור שרמז ששלמות היראה קשורה לשמו של רבי שלמה מקרלין (זה בעצם התיקון של שלמה – שלמה הפריז באהבתו ביחס ליראתו, ולכן צריך להיות תיקונו בשלמות היראה שהיא מדת ירושלים; אף שהדבר הכי גדול אצל שלמה זה שיר האהבה שלו – שיר השירים קדש קדשים – נדרשת גם שם "בנות ירושלים", שמירה של מדת היראה; היחס בין חב"ד לבין שאר החסידות בכלל – ש"כולם אהובים וכו'" – זה שחב"ד זה בכלל אהבה וכל שאר הצדיקים זה יחסית יראה, "חרדים", והסימן שאצלם העיקר זה שמרנות ושמירת הקהילה ואצל חב"ד העיקר זה "ופרצת", כפי שהרבי אמר באחת השנים ב-לג בעומר. הבעש"ט הכי גדול בשתי המדרגות – אהוי"ר – ולכל צדיק יש שניהם, אך חב"ד בעיקר לוקחת את האהבה וכל השאר בעיקר לוקחים את היראה. אהבה זו היא "תורת חסד" – "כי מציון תצא תורה". ציון = יוסף = יב צרופי אהבה). ברך הנימול השם הגלוי זה מ"מ, אך המזל שלו זה "חיים" (זה שם בהעלם). כל ביאת המשיח זה המפגש בין הבעש"ט לאוה"ח – ולכן הבעש"ט ניסה לנסוע לארץ – בדורנו המפגש בין הרבי לאוה"ח. חיים – סוד ההודיה, "וכל החיים יודוך סלה" (ר"ת חולה-יסורים-ים-מדבר – כל תקופה זו, מ-ג תמוז ויב-יג תמוז, עד לשיא ב-טו לתמוז, תקופה של "וכל החיים יודוך סלה").

האוה"ח מבאר על הפסוק "בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל" – ויתכן שדברנו על כך פעם – שפעולת פינחס היא "בקנאו את קנאתי בתוכם" (ולכן כל השכר וכו'), כאשר כל מילה בתיאור זה מדגישה משהו אחר, ענין אחר בעבודה. אומר בפשטות ש"בקנאו" זה שהוא קינא, ולא מישהו אחר – שהוא מסר נפשו על כך, ולא שלח מישהו אחר במקומו (אין אפילו הו"א שמישהו אחר יעשה – רק הוא עצמו). "קנאתי" אומר שהכל היה מאה אחוז אלקי – לשם שמים – בלי שום פניה ושום נגיעה. "בתוכם" היינו שעשה בתוך בני ישראל, ולא סתם בתוכם אלא שכל שבט שמעון כתרו את האהל של זמרי – בין הנסים היה שנכנס בתוך אלו שאם היו הורגים אותו היו פטורים. עושה בעצמו, וללא שמץ של נגיעה עצמית, ועושה זאת בתוך בנ"י ושבט שמעון. הוא לא מאריך בכך יותר, אך אנו נאריך יותר בשלושת הדגשים שהוא מדייק:

הדבר הראשון חוזר לכך שיש כאן פעולה של "ויגבה לבו בדרכי הוי'", של "נער ישראל ואהבהו" ושל עץ ארז שארכו אמה בדיוק – "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", זה ראשית העבודה וזה מסירות נפש (או "קריינא דאגרתא וכו'", או – לפי דעה אחרת שכלל לא הלך לשאול את משה – "אין חכמה ואין וגו' כנגד הוי'" ובמקום שיש חילול ה' לא שואלים רב, גם לא את משה רבינו). בוער בעצמותיו העץ ארז שארכו אמה בדיוק, ומתעורר מתוך כולם במקום שאין אנשים – זה "בקנאו", כי אין מישהו אחר שיקנא ואין הו"א שמישהו יוכל לעשות (זה כמו שליח שעוד לא הגיע לבגרות של השליחים השניים – שעוד לא מכיר שלא משנה מי יעשה, העיקר שהשליחות תיעשה – ובקטנות מוחין עוד לא הגיע לתודעה זו, ואני צריך לעשות בעצמי, אף שיש בכך קצת "הדיוט קופץ בראש" של נער טפש – זו קטנות, אך על כך כתיב "נער ישראל ואהבהו", כאשר זה שטות דקדושה). אחרי ה"בקנאו" צריך להיות בירור שזה אך ורק "קנאתי" – שאין לו שום אינטרס בכך כלל וכלל. אחרי זה – אחרי ה"בקנאו" שהולך על פינחס וה"קנאתי" שהולך על אליהו התנ"כי (שאמר "קנא קנאתי להוי'"), כפי שמבאר האוה"ח בהמשך, כאשר פינחס יותר ילדותי ואליהו יותר מבוגר, ה"בקנאו" יותר נערי וה"קנאתי" יותר בגדלות מוחין נקיה – צריך לבוא ה"בתוכם". אחרי שאין לו שום אינטרס אז יכול להתפרסם, ואפילו להתפרסם בתוך האויבים. הנסיון האחרון של צדיק, במיוחד של זה הפועל בחירוף נפש למען עם ישראל, האם יש לו חיסון נגד נגע הפירסום. עיקר קידוש ה' זה בפרהסיא דווקא. מהסיפורים הכי מזעזעים של רבי שלמה מקרלין בעל ההילולא שיתכן מי שעושה קידוש ה' ברבים, אך בגלל שהוא בפרהסיא – אפילו שנהרג – יכול להיות לו שמה פניה. פעם מסופר שלקח תלמידיו לראות יהודי צלוב, תלוי, שהגוים תלוהו על קידוש ה' – עדיין פרפר או משהו – ורבי שלמה מקרלין הצביע עליו ואמר לתלמידים שיראו שיש לו גאוה. אם כן, המבחן המוחלט שקידוש ה' יהיה בשלמות – בתוכם – וזה ההמתקה. יש אחד שגם מברר את ה"קנאתי" – עושה הבדלה – ועדיין יש סיכון שה"בתוכם" יכול להחזיר אותו אחורנית פי כמה וכמה (אם ההבדלה לא היתה שלמה בתכלית), ויכול להתדרדר ר"ל לגבהות שעכשיו מטמאת את הטהורים. כך מבאר האוה"ח הק' שהתיקון של מעשה פינחס צריך להיות "בקנאו, את קנאתי, בתוכם" (= ז פעמים ברכה, על דרך שבע ברכות של חתן וכלה).

"בתוכם" – תכלית העבודה, לשמור את "קנאתי" הטהורה דווקא "בתוכם", שזה נסיון אדיר (ולכן זו אולי המלה העיקרית כאן) – עולה 468 = חי פעמים הוי' = ג פעמים יוסף (ציון) = ג פעמים קנאה (הקשר בין יוסף לבין פינחס ואליהו; יוסף = ג"פ אליהו. פינחס = ד"פ אליהו). מופיע פעם ראשונה ב"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – הכל הולך אחר הפתיחה. לעניננו נפרש ש"ועשו לי מקדש" – מי שבא לעשות מעשה של קידוש ה', עליו כתוב "ונקדשתי בתוך בני ישראל" – צריך להיות "ושכנתי בתוכם", שרק אני אשכון "בתוכם". עיקר הנסיון זה הפרסומי ניסא, הפרהסיא של הקדושה, אם יכול לשמור על קדושת ה' לבדו. זה נסיון גדול מאד של אפר פרה, שצריך להשמר שלא יחזור ויפגום כל הקידוש ה', כמו בסיפור הנורא הנ"ל קידוש ה' – שלא יטמא את הטהורים. בכל חמשה חומשי תורה כתוב "בתוכם" יה פעמים – שם של "שכינה ביניהם" ("לא זכו אש אוכלתן" – זה ההפרש בין מקדש טהור, בו "אשה ריח ניחוח להוי'", לבין מקדש טמא, בו "אש אוכלתן", אש התאוה ואש הכעס הבא משרש הגאוה, שהוא המכלה את הבית לגמרי, וזה נקרא חורבן הבית; חורבן הבית – בימים אלו – זה כעסים בין בני זוג. התיקון זה "ועשו לי מקדש", מעשי קידוש ה', אך כאשר רק "ושכנתי בתוכם", ולא האדם העושה). זה ש"בתוכם" היא מילת מפתח נלמד גם מהמדרש "'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם' – בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל". אנו דורשים "בתוכם" – בתוך ם סתומה, ה-ם הסתומה של "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ" – ה-ם הסתומה של משיח הסותם את הרוח הצפונית. מבין ה-טו פעמים "בתוכם" ה"בקנאו את קנאתי בתוכם" זה הפעם ה-יד.

בארבע עשרה פעמים הפשט של "בתוכם" זה בתוך בני ישראל, ורק פעם אחת "בתוכם" בהקשר אחר – לענין המעיל של הכהן הגדול, בו "ופעמֹני זהב בתוכם סביב". שם "בתוכם" זה בתוך הרימונים, ובמובן של "ביניהם" (כפי שכותב רש"י). דומה ל"זכו שכינה ביניהם" – שזה ה"ושכנתי בתוכם" של בני זוג. ההבדל בין "בתוכם" ל"ביניהם" – "בתוכם" ממש זה סוד ההתלבשות ואילו "ביניהם" זה סוד ההשראה, הנעלה יותר. ביניהם זה כמו שדה מגנטי שגם עוטף אותם וגם מחבר ביניהם – זה "שכינה ביניהם". פעמונים זה "ותפעם רוחו במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול" (האמור בשמשון הגבור – ה"נער ישראל ואהבהו" הכי גדול אחרי פינחס – הפועל כמוהו, ועוד יותר בקטנות מוחין ממנו) – יש לו פעמון "בין... ובין", כמו פעמוני המעיל. זה אנרגיה בין שני עצמים, שמחברת את העצמים הללו. פעמון המעיל בין שני רימונים. בפסוק שלנו "בקנאו את קנאתי בתוכם" זה בפרט על שבט שמעון, שבשעת מעשה לא היו צדיקים – אלו שנכשלו במעשה פעור ומגינים על זמרי. על כך אמר רבי שלמה מקרלין שהלואי שאוהב צדיק גמור כמו שה' אוהב רשע גמור – זה "בתוכם" בין רשעי ופושעי ישראל (עוד רמז למה לא יכול להכנס בתוכם ממש אלא ביניהם). רימונים זה פושעי ישראל המלאים מצוות כרימון (ולכן אמר רבי שלמה מקרלין שהלואי וכו' כנ"ל) – כאן פינחס נכנס בין הרימונים, המלאים תריג רימונים קשים ומתוקים בתוך הקליפה הגסה והקשה. לפי זה, סגולה לשמור מפניות – לפרסם עצמך דווקא בין השונאים שלך, שכל הזמן תהיה בתפלה לה' שלא יהרגו אותך.