1

כ"ג ניסן ע"ח – ירושלים

פרצוף יהושע בן נון

שיעור אנגלית חדשי ניסן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. בריאות הנפש והגוף מכח פסח

אחר צהריים טובים כאן ובקר טוב באמריקה. אחרי פסח נוהגים לאחל לכולם א גזונטע זומער – שיהיה קיץ בריא ותמיד בריא, קיץ בריא בגוף ובנשמה. נאחל לכולם קיץ בריא – בריאות בגוף ובנשמה.

בריאות רוחנית מכח המצה והזהירות מחמץ

לפני שנכנס לנושא הראשי שלנו היום, נפתח במשהו ששייך לחג הפסח, ממנו אנחנו יוצאים. חג הפסח נותן לנו את הכח להיות בריאים. ההסבר הפשוט הוא ששבעה ימים – כאן בישראל, ובחו"ל (והשנה גם כאן בארץ) שמונה ימים – אוכלים מצה, שנקראת בזהר "מיכלא דאסוותא"[ב], לחם של רפואה ובריאות, תרופה טובה לכל מחלה. המצה נקראת גם "מיכלא דמהימנותא"ב – לחם האמונה. אכילה פירושה הפנמה – כשאוכלים מצה מפנימים אמונה לנשמה שלנו, והאמונה נותנת לנו כח, מבריאה אותנו[ג]. מאחלים גם בריאות פיזית לכל אחד, כמובן – גוף בריא – אבל הבריאות מתחילה מבריאות רוחנית, נשמה בריאה.

אחד היסודות בענין נאמרו על ידי האר"י הקדוש, גדול המקובלים שחי ונפטר בצפת לפני מעל ל‑400 שנה. הוא הבטיח[ד] שכל מי שיזהר בכל ימות פסח מלאכול אפילו משהו חמץ – מובטח שלא יחטא במשך השנה הבאה. בריאות רוחנית או היפוכה – מחלה רוחנית – קשורים במצוות ועבירות. בריאות רוחנית היא חיים של לימוד תורה, קיום מצוות ועזרה לזולת – המצוה הכי גדולה, צדקה וגמילות חסדים. אם אתה לומד תורה, מקיים מצוות ועוזר לזולת אתה בריא בנפשך. עשיית עבירות מעידה שלאדם יש בעיה, מחלה, בבריאות הרוחניות של נשמתו. אם האריז"ל מבטיח לנו שכאשר נזהר במאה אחוז מאכילת משהו חמץ בפסח ודאי ננצל מחטא במשך השנה הבאה – זו הבטחה לבריאות רוחנית.

הבנה ראשונה באר"י: הבטחה לשמירה מחטאים בשגגה

הרבה מגדולי ישראל האחרונים מנסים להבין למה בדיוק האריז"ל התכוון בהבטחה שלו. דעה אחת אומרת[ה] שאי אפשר לומר שהוא התכוון לשלול חטאים במזיד, כי אז המשמעות היתה שממי שנשמר מחמץ ניטלת הבחירה החפשית. במשך השנה יכולים להיות הרבה נסיונות, הרבה מכשולים שאדם נצב בפניהם ונופל בהם – כי הוא לא השתמש בבחירתו החפשית כדי להתגבר על יצרו הרע. לפי קריאה זו של דברי האריז"ל, לא יתכן שהוא מדבר על חטאים במודע, כי ביחס אליהם הרי יש בחירה חפשית. לא הגיוני שאם תעשה כך וכך – אפילו דבר גדול – יקחו ממך את הנסיונות ואת הבחירה החפשית, לכן זו לא יכולה להיות הכוונה. אז מה הכוונה לדעה זו? שתנצל מחטאים בשוגג, ללא תשומת לב.

הפסוק אומר "לא יאֻנה לצדיק כל און"[ו] – הצדיק, אדם טוב, לא נופל בלי תשומת לב. לפי הבנה זו של האריז"ל, הבטחתו היא שאם תשמור את פסח היטב, לא תאכל חמץ, תהיה מוגן במשך השנה מליפול בלי תשומת לב. אבל לגבי מה שאתה עושה במודע – יש לך בחירה חפשית.

גם פרשנות זו מעוררת שאלה: הגמרא[ז] מספרת על תנא גדול, רבי ישמעאל, שפעם למד בשבת לאור הנר ובשגגה הטה אותו כדי להגביר את האור, כך שהוא בעצם הבעיר בשבת. הוא אמר "לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה". נשאלת השאלה: האם רבי ישמעאל לא שמר את פסח כדבעי? ברור שהוא שמר את פסח במאה אחוז, והאריז"ל מבטיח, לפי פירוש זה, שמי שנזהר בחמץ ינצל מחטא בשוגג! ההסבר[ח], לפי דעה זו, הוא שהסיפור היה בשבת של חג הפסח – ההבטחה של האריז"ל היא מסוף פסח זה (אחרי שהאדם נשמר בו ממשהו חמץ) עד תחלת פסח הבא (בו שוב יש להזהר ממשהו חמץ כדי להנצל מחטא כל השנה), אבל בפסח עצמו אין את ההבטחה. השנה שבת היתה היום הראשון של פסח אבל בדרך כלל שבת היא בתוך המועד, שבת חול המועד. גם בקביעות של השנה יש כמובן שבת אחת בפסח. שוב, לדעה זו צריך לומר שהחטא של רבי ישמעאל בשגגה היה בשבת המסוימת הזו.

הנחות יסוד: אמת נצחית ושמירה רק משוגג

שוב, לפי ההבנה הזו, לא יתכן שמדובר בחטאים במזיד, כי לאדם יש בחירה חפשית, וכמה טוב שתהיה – הבחירה החפשית לא נטלת ממך לעולם.

לפי הדעה הזו, ברור שהנחת היסוד היא שאם האריז"ל – שחי אלף ושלש מאות שנים אחרי רבי ישמעאל – אומר משהו בזמנו זו אמת מוחלטת שמתייחסת גם לעבר, לא רק מכאן ולהבא. זו לא המצאה חדשה שלו, יצירת מציאות חדשה, אלא תגלית שלו של מה שתמיד היה שם, כי התורה היא נצחית. כל אמירה של חכמים היא אמירה של תורה, אז היא חייבת לחול תמיד. הרי אם הייתי אומר שהבטחת האריז"ל היא רק מדורו ואילך לא היתה שום שאלה על רבי ישמעאל, אלף שלש מאות שנה קודם – לא משנה כמה טוב הוא שמר את פסח, הוא לא היה מובטח על ידי האריז"ל לא לחטוא בשוגג באותה שנה.

אם כן, יש בפירוש הזה שתי הנחות יסוד – שהאריז"ל מדבר על עבירות בשוגג דווקא, ושדברי האריז"ל חלים גם למפרע על דורות קודמים, לא רק מכאן ואילך – אבל אולי אפשר להבין כאן את כל הענין באור אחר.

מח – העלם וגילוי; לב – עצם והתפשטות

מה שנסביר כעת תלוי בשני מושגי-יסוד של עומק המחשבה בחסידות, מחשבת הבעל שם טוב, אדמו"ר הזקן ושאר גדולי החסידות[ט]. נאמר את המושגים בלשון הקדש: המושג הראשון הוא "העלם וגילוי". כאשר מדובר בהעלם וגילוי מה שהיה נסתר התגלה – שום דבר חדש לא נברא. לדוגמה, היה אוצר קבור באדמה וכעת מישהו חפר אותו, הסיר את הכיסוי, והוא התגלה – לא נברא כאן משהו חדש אלא התגלה משהו שהיה נעלם. אתה יכול לגלות מציאות נעלמת – אבל אתה לא יוצר מציאות חדשה. זו הסתכלות אחת, של "העלם וגילוי".

אבל יש עוד דרך חשיבה יסודית לפי מושגי החסידות – "עצם והתפשטות". יש עצם ויש התפשטות מתוכו. המשמעות היא שהעצם מוציא מעצמו מציאות חדשה, מציאות שלא היתה קיימת כפי שהיא בתוך העצם. אנחנו יותר מכירים מושגים כמו עשר ספירות, אותיות שם הוי' ועוד מושגים בקבלה, ואולי שני המושגים האלה חדשים עבורנו, אך אלה עוד שני מושגי יסוד.

במושגי הספירות, שכל אמתי (אותיות י-ה שבשם), הוא תמיד "העלם וגילוי" – זהו מושג של אמת והאמת לא משתנה, היא תמיד קיימת, והשאלה היא רק אם אתה יודע עליה או לא, אם היא גלויה לך או נסתרת ממך. זו האמת של השכל, שפועל על ציר של "העלם וגילוי". לעומת זאת, הלב, הדבור וההתנהגות של האדם, שכנגד האותיות האחרונות שבשם, ו-ה שבשם – ו היינו ו מדות הלב ו-ה תתאה היא מלכות, כח הדבור וההנהגה של המציאות – פועלות על ציר של "עצם והתפשטות". רגשות מתייחסים כל פעם למציאות בצורה חדשה – מתפשטים מן הנפש כמציאות חדשה. הנושא הזה הוא הלב של החסידות.

הבנה שניה באר"י: הבטחה ונתינת כח חדשה להתגבר על כל החטאים

את דברי האריז"ל, שהבטיח שמי שנזהר מחמץ ינצל מחטא כל השנה, יכולים להבין כאמת תורנית, שודאי חלה גם למפרע. זו תובנה בסיסית של לוגיקה המבחינה בין אמת לשקר – לוגיקה ששייכת להעלם וגילוי, לא לעצם והתפשטות. בהגיון של העלם וגילוי, אם האריז"ל, חכם מחכמי התורה, אומר משהו – זו אמת, ומדובר במשהו שנכון גם רטרואקטיבית. עם זאת, אני גם מבין שהוא לא יכול לשלול את הבחירה החפשית – לכן מובן שההבטחה שלו חלה רק על חטאים בשוגג, כמו הסיפור של רבי ישמעאל שהטה את הנר בשבת.

אך כעת ננסה לתרגם את דברי האריז"ל בהתאם לעקרון של עצם והתפשטות: האריז"ל חי לפני כחמש מאות שנה, ובודאי כאשר הוא אמר משהו – הדבר הוא אכן כך. כשהוא אומר שאם אשמור את פסח מאה אחוז שאנצל מעוון כל השנה – אהיה בריא ברוחניות כל השנה, כמו שהסברנו קודם – אפשר להבין שבכך הוא ברא (הוציא מעצמו, מפנימיות הנפש שלו) מציאות חדשה. מה שהוא אמר לא היה קודם – גם בהעלם – ולכן אין שום שאלה איך רבי ישמעאל נכשל בחטא בשוגג, אפילו שאני בטוח שהוא שמר את פסח בשלמות.

גם על הנחת היסוד השניה שהוזכר קודם אפשר לתהות: מי אמר שחייבים להסביר שהאריז"ל התכוון דווקא לחטאים בשוגג? אולי הוא התכוון לחטאים בכלל – הרי הוא לא אמר חטאים בשוגג אלא חטאים! בכל אופן, ברור שלא יכול להיות שהוא שולל בחירת חפשית.

מה זאת אומרת ליצור משהו חדש? להכניס ליקום 'אינפוט' חדש, אנרגיה חדשה. לצדיק גדול יש כח להכניס אנרגיה חדשה ליקום. כל מצוה מכניסה אנרגיה חדשה למציאות. איננו מוגבלים על ידי חוק שימור החומר והאנרגיה, כי יש לנו תורה ומצוות. לפי ההבנה הזו האריז"ל באמת חידש משהו במציאות.

מה לגבי חטאים במזיד או בשוגג? ודאי שהבחירה החפשית לא ניטלת. אבל מה? כמו שאמרנו קודם, אדם במשך השנה – היום, מחר, בעוד חדש – נתקל בנסיון. אם עוד כמה זמן אני אתקל בקושי – איך אעמוד בנסיון? הרי כל חטא הוא נסיון – האם אעמוד בנסיון, כיוסף הצדיק, או שאפול בחטא? איך יוסף עמד בנסיון? מה הציל את יוסף הצדיק? אצלו הנסיון היה מודע, הרי אשת פוטיפר פתתה אותו, דבר שיכול לקרות לכל אחד. איך הוא עמד בנסיון? חז"ל אומרים שיוסף עמד בנסיון כי "דמות דיוקנו של אביו נראתה לו"[י]. הוא קבל כח לעמוד בנסיון מההשראה ויראת הכבוד שלו מדמות אביו. אם אתה מקבל זריקת כח נגד הנסיון – עדיין יש בחירה חפשית, אבל מתחזק הכח שלך לבחור בטוב, לא ליפול בחטא.

אם כן, זהו הסבר נוסף, שונה מהדעה שאמרנו קודם: באמירת האריז"ל שאם תשמר לחלוטין מחמץ תינצל מחטא כל השנה הוא חידש דבר במציאות, שלא היה בעבר, וממילא יכול להתייחס לכל החטאים – אני נותן לך, בהבטחה שלי, כח לעמוד בנסיון ולהיות טוב במודע. זהו כח שמחזק את הבחירה החפשית עצמה.

התפשטות חדשה – מכח הידורי הדורות האחרונים או מכח האריז"ל

בהסבר השני עצמו, לפי הקריאה הזו לדברי האריז"ל, יכולות להיות שתי אפשרויות בהבנה איך הוא מסוגל להאיר-לחדש את השמירה מחטא לנזהר ממשהו חמץ. אמרנו שבעצם והתפשטות יש הקרנה והארה של כח חדש, אבל יש שתי אפשרויות בהקרנה זו מתוך העצם:

יתכן שבזמן האריז"ל – ועד עכשיו – מנהג ישראל יותר מחמיר באופן שמירת הפסח ממה שהיה בעבר. לפני 800-900 שנים יהודים החלו להזהר לא רק מחמץ בפסח אלא גם מאכילת קטניות – לא כולם, אבל רובם. כמה מאות שנים מאוחר יותר, בדורו של המגיד ממעזריטש, נכנס מנהג – שנשמר על ידי חסידים – לא לאכול מצה שרויה, מתוך חשש שיש איזה קמח או גרגר חטה שלא נאפו והם עלולים להחמיץ. שתי החומרות האלה – קטניות ושרויה – הן הרבה יותר ממה שהיה בדורות הקודמים והן התפשטו בעולם בסביבות זמנו של האריז"ל. לכן אפשר לומר שהאריז"ל יכול היה לומר ששמירת פסח במאה אחוז מבטיחה שלא לחטוא כי זכות השמירה גדלה בזכות המנהגים שבני ישראל לקחו על עצמם. אם יהודים שומרים פסח הרבה יותר טוב ממה שאבותיהם שמרו הם מקבלים זכות חדשה שיוצרת כח חדש – כח שמבטיח שננצל מחטא כל השנה. לפירוש זה אנחנו הפועלים את "התפשטות" מה"עצם", בכך שאנחנו שומרים פסח יותר מרבי ישמעאל, מגדולי חכמי המשנה, שודאי לא הקפיד על קטניות ושרויה, שהרי לפי הגמרא שניהם ודאי מותרים. יתר על כן, רבינו ירוחם, מגדולי הראשונים, אומר שקטניות היינו "מנהג שטות", ואפילו עוד יותר שרויה. לא אכפת לנו – זו שטות דקדושה[יא]. יתכן שבשל השטות דקדושה האריז"ל אומר שאם אתה נוהג בה ה' גם נותן לך כח לעמוד בנסיון והגנה מנפילה בחטא.

יש דרך אחרת להבין – שההתפשטות היא כח של האריז"ל עצמו.

אנחנו רוצים לומר את שניהם יחד, לקשור ביניהם. זו התקשרות לצדיק, שיש לו כח גדול לגלות ממד חדש לגמרי בפנימיות התורה. חידושי האריז"ל בקבלה לא דומים לשום דבר שקדם לו – הם משהו לגמרי חדש. הוא נשמה שמשימת החיים שלה היא להביא מבט חדש, אור חדש – "אור חדש על ציון תאיר"[יב] – ומוסבר[יג] ש"אור חדש" אינו חשיפה של אור שהיה נעלם, אלא לקיחת משהו שכלל לא היה אור, שהיה חלק מהעצם האפל, והפיכתו לאור. בדיוק ההיפך מהמושג "העלם וגילוי", שאומר לגלות אור נעלם (שתמיד היה אור) – הוא היה שם, ולא ראיתי אותו – היה אוצר מכוסה ומשהו הסיר את ההסתר ונתן לו להתגלות. לעומת זאת, סדר של "עצם והתפשטות" לא מגלה אור נעלם, אלא יוצר "אור חדש". הדוגמה הבסיסית לעצם והתפשטות – העקרון השני – היא אור השמש. השמש כל הזמן מייצרת אור חדש בגופה והוא מתגלה החוצה (היום במדע יודעים זאת אפילו עוד יותר טוב מהאופן בו הדבר הוסבר בחסידות).

שני הפירושים בסוד הוי'

שוב, אם נפרש לפי הדעה השניה, הדרך השניה להסביר, פעולת דברי האריז"ל אינה למפרע אלא רק מכאן ואילך, והיא לא מצילה רק מחטאים בשוגג אלא גם מחטאים במזיד – היא מבטיחה שיהיה לך כח בבחירה החפשית שלא לחטוא, אם אינך רוצה[יד]. אם אתה באמת רוצה לחטוא – האריז"ל לא יקח לך את הבחירה החפשית. אבל אם אינך רוצה לחטוא, או שאם אתה מקרה גבולי – האריז"ל נותן לך זריקת כח נפשי לבחור בטוב ולא ליפול בבחירה רעה. בכך גופא אמרנו שיתכן לדבר על שתי זכויות שנותנות את הכח – זכות החומרות החדשות של עם ישראל בפסח או כח האריז"ל עצמו.

אם כן, הפירושים שאמרנו כעת מסודרים בסדר של י-ה-ו-ה: לפי הדעה הראשונה, העובדה שדברי האריז"ל הם גילוי שאפשר להקשות ממנו על דורות קודמים – היא ה-י בהתבוננות שלנו, שהכל נצחי, העלם וגילוי, אמת שתמיד היתה ותמיד תהיה. ה עילאה אומרת שמדובר רק בחטאים בשוגג ולא במזיד. ה-ו היא הראש של "עצם והתפשטות" – התפשטות של משהו חדש – וה-ה האחרונה היא נתינת הכח להתגבר על חטאים במזיד (ולא רק הבטחה להנצל מחטאים בשוגג). מי אב הטיפוס בתורה של מישהו שנופל בנסיונות, בחטאים במודע? דוד המלך – מלכות. מי שעומד בנסיון או נופל בחטא הוא המלכות, דוד המלך, ה תתאה שבשם.

י אמת תורנית נצחית

ה שמירה מחטאים בשוגג

ו התפשטות מציאות חדשה

ה נתינת כח להנצל מחטאים במזיד

הארכנו בכל הענין בהמשך לכך שאנחנו יוצאים מפסח ומאחלים בריאות בנפש ובגוף מכאן ואילך, כולל פסח הבא.

כח השינוי של הצדיק

שאלה: איך מה שהרב אמר על הבטחת האריז"ל להנצל מחטא קשור ל"צדיק גוזר והקב"ה מקיים"[טו]?

תשובה: זו בדיוק הנקודה שניסינו לומר. יש תשובה של הרבי הראשון של חב"ד, אדמו"ר הזקן, על 'שרויה'[טז] – בתשובה זו עצמה הוא מצטט את דברי האריז"ל ומוסיף משהו. האריז"ל לא הזכיר את החומרות, אבל אדמו"ר הזקן אומר שזו הכוונה – שהאריז"ל התכוון שההבטחה היא עם שמירת כל החומרות. זה מה שאמרנו, שמדובר בחומרות חדשות, לא מזמן המשנה. אמרנו שיש גם את כח החומרות וגם הכח של "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". הוא גוזר שאתה ואני וכולנו לא נחטא השנה (אלא אם כן נתעקש ח"ו).

שאלה: האם כדי להשיג את הבטחת האריז"ל צריך להוסיף את המנהגים של קטניות ושרויה?

תשובה: אם תקבל על עצמך את מנהגי החסידים תבוא עליך ברכה בגו"ר. כל הצדיקים הגדולים, מהאריז"ל והבעל שם טוב והלאה, בעד והם ימליצו עליך טוב להנצל מכל רע בגו"ר.

ההקבלה הבוגרת של השבטים לחדשי השנה

שאלה: האריז"ל מקביל בין שבטי ישראל לחדשי השנה. הקשר הזה לא היה ברור עד האריז"ל – האם גם עשה שינוי וחידוש בזמן?

תשובה: יש שתי דרכים יסודיות להקביל את החדשים לשבטים. או הקבלה לפי הלידה – ראובן, שמעון וכו' – או לפי סדר החניה במדבר, שאז יהודה הוא הראשון. לפי האריז"ל[יז], הסדר הראשון, סדר הלידה, הוא יחסית 'ילדותי', כי הוא לפני שהשבטים הפכו לעם, והסדר הבוגר הוא לפי החניה של עם ישראל במדבר. שתי הדרכים הן אמת. לפי סדר הלידה יוסף הוא ה-11 ובנימין ה-12 – הם מקבילים לשני החדשים האחרונים בשנה. אבל לפי סדר החניה ה-11 הוא אשר וה-12 הוא נפתלי. שוב, לא שאחד נכון ואחד לא נכון, אלא שיש הרבה מעגלים – כמו בשעון. אבל אם האריז"ל הדגיש את הצד הבוגר, כסדר החניה, הוא רצה לבגר אותנו.

ב. התאריכים הגדולים בחיי יהושע

רוב השיעורים שלנו בחדשים האלה מתמקדים בדמויות מהתנ"ך. הדמות שלנו היום תהיה יהושע בן נון – דמות מאד חשובה שטרם התייחסנו אליה. למה נקדיש לו דוקא את השיעור היום? כי יהושע קשור במיוחד לחדש שלנו, חדש ניסן. יש שלשה תאריכים חשובים בחיי יהושע שכולם חלים בחדש ניסן:

חצית הירדן והכניסה לארץ ב-י' ניסן

בתאריך הראשון חל הנס הגדול של חצית הירדן, שמושווה[יח] לקריעת ים סוף על ידי משה רבינו עצמו. כל דבר גדול שמשה רבינו עשה – גם יהושע עשה דוגמתו[יט]. יש למשה את הכח הגדול לבקוע-לקרוע את ים סוף, כמו שקראנו בשביעי של פסח, וגם יהושע עושה דבר דומה, בקיעת וחצית הירדן[כ].

יהושע פועל בכח "ארון הברית אדון כל הארץ"[כא] (שנקרא שם גם "ארון הוי' אדון כל הארץ"[כב]) – כשרגלי הכהנים נושאי הארון נוגעות במי הירדן הוא נחצה. ים סוף רק נבקע לשני צדדים, אבל הירדן הוא נהר זורם והוא נעצר, כך שהמים נערמו גבוה יותר ויותר לפני מקום החציה – זהו נס שקשה לדמיין, יותר אפילו מקריעת ים סוף. עד שכל עם ישראל עבר המים הצטברו מעלה מעלה[כג]. זה לא הכל – כח הארון המשיך לחולל את הנס, המים המשיכו לעמוד, ויהושע רצה שלפני שהארון יצא והמים יחזרו לזרום יקחו מזכרת מהנס. הוא צווה לקחת שתים עשר אבנים גדולות מקרקעית הירדן ולעשות מהן מצבה לזכרון הנס.

מה הגדולה של יהושע? המשימה שלו היא קיום הבטחת ה' למשה – להביא את עם ישראל לארץ המובטחת. משה עצמו לא זכה לקיים את ההבטחה, והתלמיד הנאמן שלו, יהושע – שעוד נדבר על הנאמנות שלו – הוא שזכה לקיים את רצון-חייו של משה ולהכניס את העם לארץ. מתי קרה הנס הגדול הזה? יום חשוב בלוח היהודי – היום בו נכנסנו לארץ המובטחת – י' בניסן.

אירועי י' ניסן משנת יציאת מצרים

לפני יציאת מצרים י' ניסן היה שבת הגדול – היום בו נצטווינו לקחת את השה לקרבן פסח, לקשור אותו לכרעי המטה ולשמור אותו עד יום הקרבתו בי"ד ניסן. כך היה ארבעים שנה קודם.

שנה אחרי יציאת מצרים י' ניסן היה יום הקרבת קרבן נשיא דן[כד] – אחיעזר בן עמישדי – ובברכת יעקב לשבט דן (המתייחסת כולה לשמשון הגבור[כה]) מופיעה המלה ישועה, אותיות יהושע, "לישועתך קויתי הוי'"[כו] (זו הישועה היחידה בברכות יעקב).

מי זוכר מה קרה שנה אחת לפני הכניסה לארץ ב-י' ניסן? זהו יום הסתלקות מרים הנביאה, אחותם הגדולה של משה ואהרן. ביארצייט הראשון של מרים יהושע הכניס את העם לארץ המובטחת. מובן שהיא היתה שם ברוחניות, הכח והזכות שלה היו שם יחד עם "ארון הברית אדון כל הארץ" לחולל את הנס של עצירת הירדן ולהכניס את עם ישראל לארץ. אם כן, חייב להיות איזשהו קשר בין יהושע למרים[כז].

הילולת יהושע בכ"ו ניסן, כיבוש יריחו בכ"ח ניסן ומילת ישראל בי"א ניסן

מתי היארצייט של יהושע עצמו? כ"ו ניסן, עוד כמה ימים.

החג הראשון שהיהודים קיימו אחרי כניסתם לארץ הוא חג הפסח. פסח הוא החג של יהושע. הם שמרו את הפסח ורק אחריו נגשו לכבוש את העיר הראשונה בארץ – יריחו, שנקראת "מנעולה של ארץ ישראל"[כח]. הם התחילו רק לאחר שעבר החג, הקיפו את העיר במשך שבעה ימים וביום השביעי, שהיה שבת, הם הקיפו את העיר שבע פעמים ותקעו בשופרות וחומות יריחו נפלו, גם בצורה נסית, ושקעו בארץ[כט]. מתי זה קרה? בכ"ח ניסן (יום ששי הבא).

יום אחרי שנכנסו לארץ ישראל, ביום י"א ניסן, יהושע מל את כל הגברים שנולדו בארבעים השנים במדבר, בהן לא מלו את מי שנולד[ל]. מילת כל הגברים ביום אחד היא מהדברים הגדולים בחייו של יהושע בן נון.

כל הדברים האלה – שכולם מתקבצים ביום ההסתלקות שלו, בו כל עבודת חייו עולה למעלה – הם בחדש ניסן.

העמדת השמש ב-ג' תמוז

יש עוד נס גדול שקורה בחייו, לא בחדש ניסן – "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון"[לא]. יש כמה דעות[לב] לכמה זמן עצרו השמש והירח – שש שעות, יום, יומיים וכו' – עד שהיהודים יסיימו את המלחמה באויבי ישראל, מלכי כנען. שם כתוב "ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמֹע הוי' בקול איש"[לג]. בפשט, כאן יהושע מופיע כגדול יותר ממשה רבינו, מורו. כפי שהוזכר, חז"ל אומרים בכלליות שכל מה שהיה אצל משה היה גם אצל יהושע – כאן הכיוון הפוך, משהו שהיה אצל יהושע מלמד שהיה דוגמתו אצל משה[לד] – אבל בפשט הפסוק לא ככה, כתוב שלא היה לפני כן ואחר כך שה' שמע בקול אדם. יש משהו מאד מענין – מתי הנס הזה קרה? ג' תמוז.

אם כן, שלש אבני דרך חשובות בחיי יהושע הן בחדש ניסן. חוץ מהנס הזה, שהיה ב-ג' תמוז. מהו ג' תמוז? היום הכי ארוך בשנה. היום הכי ארוך בטבע הוא גם כלי לנס העל-טבעי של הארכת היום על ידי יהושע. זו תכונה של יהושע, לקחת משהו במציאות ולהרחיב ולהעמיק אותו – לקחת תכונה הכי דומה במציאות ולתת לה התפשטות, לקחת את היום הכי ארוך בשנה ולהאריך אותו עוד ועוד.

אדר – משה רבינו; ניסן – יהושע בן נון

אם ניסן הוא החדש של יהושע, מהו החדש של משה רבינו? החדש הקודם – אדר, בו נולד והסתלק משה רבינו. אדר הוא הקדמה לניסן. המזל של חדש אדר הוא דגים – דג נקרא נון בארמית (בפשט יש לומר שהשם נון ניתן בשבט אפרים – ממנו בא יהושע – בעקבות ברכת יעקב לאפרים ומנשה "וידגו לרֹב בקרב הארץ"[לה]). יהושע תלמיד משה רבינו – ה'דג' הנקרא על שם "כי מן המים משיתהו"[לו] – הוא יהושע בן נון. חז"ל[לז] אומרים שגאולת אדר נסמכת לגאולת ניסן, יציאת מצרים.

גאולת ניסן, היציאה ממצרים, היא בכח משה רבינו – אבל הסיום והתכלית שלה הם בכניסה לארץ המובטחת. אנו שותים ארבע כוסות[לח] כנגד ארבעה לשונות של גאולה – "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי"[לט] – אבל יש גם לשון חמישי, שיש מי ששותה כנגדו כוס חמישית[מ], "והבאתי [אתכם אל הארץ]"[מא]. ארבע הפעולות הראשונות הן על ידי משה, אבל החמישית מתקיימת על ידי יהושע[מב].

קשרי הרבי מליובאוויטש ויהושע בן נון

שאלה: איך כניסת יהושע ליריחו בכ"ח ניסן קשורה לשיחת הרבי המפורסמת בכ"ח ניסן תשנ"א, בה הוא אמר "אני את שלי עשיתי, מכאן ואילך עשו כל אשר ביכולתכם להביא את משיח בפועל ממש"?

תשובה: לכך רמזנו גם בתאריך הגדול הנוסף בו יהושע עצר את השמש, שלא היה לפני כן ואחרי כן לשמוע ה' בקול איש – ג' תמוז. כ"ח ניסן הוא היום בו הרבי הטיל עלינו את המשימה להביא משיח. לכאורה הוא העביר את המשימה ממנו אלינו, אבל הוא עדיין אתנו (כמו שגם אחרי ג' תמוז הוא עדיין אתנו) ונותן לנו השראה כדי לפעול.

מה יום ההולדת של הרבי? י"א ניסן – יום הברית של יהושע לעם ישראל, כנ"ל. ב-י' ניסן הוא הכניס את העם לארץ, אבל למחרת, י"א ניסן, הוא מל את כל הזכרים שנולדו במדבר וודאי היתה לכך השפעה רוחנית גם על כל הנשים. אם כן, שלשת התאריכים הגדולים של הרבי הם הם תאריכים עיקריים שקשורים ליהושע בן נון.

אנחנו רגילים לזהות את הרבי עם משה – הוא נקרא "משה רבינו שבדור" – אבל באופן מדהים שלשת התאריכים הכי גדולים של הרבי הם שלשה תאריכים גדולים של יהושע. הדבר אומר "דרשני". רואים שהרבי מאד קשור ליהושע – הוא נולד ביום שהוא מל את ישראל ושבק חייו לכל חי[מג] ביום שיהושע העמיד את השמש והירח. מה פירוש שיהושע העמיד את השמש? הרבה אנשים בחב"ד מאמינים שהשמש עדיין מאירה – השמש היא הרבי עצמו (בחינת משה רבינו שבו – "פני משה כפני חמה"[מד]. כשיהושע העמיד את השמש, "שמש בגבעון דום", הוא העמיד-הנציח את משה רבו וכשהעמיד את הירח, "וירח בעמק אילון", הוא העמיד-הנציח את עצמו – "פני יהושע כפני לבנה"מג) – היא לא שקעה, היא עדיין עומדת ומאירה, זהו ג' תמוז.

התאריך השלישי הוא היום בו הרבי אמר שהוא סיים את תפקידו ("אני את שלי עשיתי") ומטיל עלינו את התפקיד לטכס עצה איך להביא את המשיח בהקדם האפשרי – היום של כיבוש יריחו. איך יהושע הפיל את החומות? בתקיעת שופר בשבת[מה]. לא רק ליהושע היה שופר – לכל יהודי היה שופר. לכל אחד מאתנו יש את השופר שלו והוא צריך לתקוע בשופר (כמו המצוה ביובל, שכל אחד יתקע בשופר[מו]). משיח הוא שופר – לכל אחד יש משיח קטן, צריך לתקוע בשופר ולהביא משיח. זו משמעות דברי הרבי בכ"ח ניסן – שכל אחד יקח את השופר שלו, יתקע בו בכל כחו. כשאתה תוקע בשופר הפנים שלך נעשים אדומות[מז] – אם הפנים שלך לא אדומות עוד לא תקעת בשופר כדבעי. תקיעה בשופר צריכה להיות "בכל מאדך"[מח] – גילוי המשיח שבך (בחינת "מאד" שנאמר בשיא העליות של מלך המשיח – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[מט]), פעולה בכל התוקף לגלות את המשיח. אם כל עם ישראל יעשו כך יפרץ המנעול של הגאולה כנפילת חומות יריחו, "מנעולה של ארץ ישראל"כז.

עצירת השמש בכח שירת יהושע

שאלה: באיזה כח רוחני יהושע העמיד את השמש וירח?

תשובה: חז"ל[נ] מסבירים שבעצירת השמש והירח יהושע מלא את התפקיד שלהם. מה פירוש? לכל דבר בטבע יש את השירה שלו, המנגינה שלו – כל תנועה בטבע היא ניגון. כאשר השמש מסתובבת והירח מסתובב הם שרים שיר. מה היה הכח של יהושע? הוא היה מסוגל לשיר את השיר של השמש במקומה – 'אני אשיר את השיר שלך, כאן בארץ, ואם אני שר במקומך את כל השיר שלך את לא יכולה לזוז, כי התנועה שלך היא בעצם השיר שלך'. כל תנועה היא שיר, "כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר"[נא], ואני אשיר במקומך.

ג. פרצוף יהושע בן נון

ננסה, מאד בקיצור, לעבור על פרטים בחיי יהושע ומה שאפשר ללמוד מהם:

כתר: ישועה – המשכת שע נהורין

השם יהושע הוא חילוף אותיות של ישועה. בקבלה[נב] ישועה היא גילוי של "שע נהורין"[נג] שמתגלים מתוך פני הכתר[נד] העל-מודע. כלומר, ישועה באה לאדם ממקום לא רציונאלי, מהעל-מודע, למעלה מטעם ודעת. זו תכונת הכתר אצל יהושע[נה] – המקור והשרש שלו הם בכתר.

חכמה: לוחם המקיים "והגית בו יומם ולילה"

"יהושע ראש לכובשים"

יהושע היה לוחם, מיליטנט. לפני כמה חדשים[נו] דברנו על אחד מחשובי התנאים שגם נקרא יהושע – רבי יהושע בן חנניה, ששמו בגימטריא השנה הזו, תשע"ח – שהיה רבו של רבי עקיבא. איך הסברנו את ההבדל בין הרב לתלמיד? שהרב היה פציפיסט והתלמיד מיליטנט. לא נחזור על זה כעת. כאן רואים שרבי יהושע בן חנניה, שלא רצה את מרד ביתר, כי ראה את האסון שעתיד לצמוח ממנו, נקרא על שם יהושע הראשון שהיה מיליטנט.

המדרש[נז] אומר "יהושע ראש לכובשים"[נח]. הוא נלחם וכבש את שלשים ואחד מלכי כנען. המדרש אומר שלכל אחד ממלכי כנען היה משנה למלך בעל כח רוחני לעצמו. היה כל פעם מלך וסגן, שנקראו קיסר ואנטי קיסר. הסגן נקרא אנטי קיסר כי חכה לנפילת המלך כדי לבוא במקומו. לכן הוא נלחם ב-62 כחות רוחניים – 31 קיסרים ו-31 אנטי-קיסרים. זהו עוד דבר משמעותי שקשור ליהושע – המלחמה ב-62 מלכים[נט]. הוא לוחם.

שלשה לוחמים בהיסטוריה היהודית

אצל אומות העולם מציינים (בהערצה) שבהיסטוריה היהודית היו שלשה לוחמים גדולים. מתי יהושע מופיע לראשונה בתורה? בסוף פרשת בשלח, כאשר משה אומר לו "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק"[ס]. יש בקורת, לדעות מסוימות[סא], על כך שמשה רבינו לא הנהיג בעצמו מלחמה זו, אבל הוא מינה את יהושע כי ידע שיש לו את הכחות הרוחניים לכך ושמלחמה זו היא השליחות והיעוד של יהושע[סב].

יהושע מתברך שלש פעמים "חזק ואמץ"[סג]. ג"פ חזק עולה משה – ממוצע שלש אותיות שמו – לכן אומרים בסיום כל חומש "חזק חזק ונתחזק", שלש התחזקויות, כחתימה של משה בסוף החומש. הכח הזה מועבר ממשה רבינו ליהושע, "חזק ואמץ". היחסים בין משה ליהושע הם היחסים הכי חזקים בכל התנ"ך בין רב-תלמיד, שאפילו חזקים יותר מיחסי אב-בן. למשה רבינו היתה הוה-אמינא שבן שלו ימשיך אותו[סד], אבל בפועל המשיך אותו תלמידו הנאמן – הקשר לתלמיד יותר חזק אפילו מהקשר לבן. זהו דבר חשוב מאד. הקטליזטור של הקשר הזה הוא, כמוסבר בקבלה, 'חזק' – חזק-חזק-חזק. כל 'חזק' הוא כח מסוים. כתוב ששלשת הלוחמים הגדולים משקפים את שלשת ה'חזק' הללו.

שוב, הלוחם הראשון הוא יהושע בן נון, השני הוא דוד המלך, ומי הוא הלוחם השלישי? הוא לא בתנ"ך, שייך לחנוכה – יהודה המכבי. אלה שלשת הלוחמים הגדולים בעם ישראל – יהושע, דוד ויהודה המכבי[סה]. מי יהיה הרביעי? כל שלישיה צריכה רביעי – חייב להיות שמשיח יהיה הרביעי. הוא יהיה לוחם בדרך אחרת – ילחם בלי לירות אפילו יריה אחת[סו]. הוא יירה, אבל רק חצים של אור. גם ככה הוא יכבוש – הוא יכבוש את כל האנושות באמצעות קרני האור שהוא יאיר לעולם. הוא הרביעי, והרביעיה הזו מקבילה באיזה אופן לאותיות י-ה-ו-ה:

י	יהושע בן נון
ה	דוד המלך
ו	יהודה המכבי
ה	משיח

"והגית בו יומם ולילה"

יחד עם היותו לוחם יהושע היה תלמיד חכם. היום לא מצוי ששני אלה הולכים יחד. בתחלת ספר יהושע – תחלת מנהיגותו על עם ישראל, כשהכניס את עם ישראל לארץ, להלחם בשלשים ואחד מלכים – ה' אמר לו "והגית בו יומם ולילה"[סז]. אם תלמד תורה יומם ולילה היא תתן לך כח לכבוש את הארץ. כך ה' מצוה אותו – "והגית בו [בספר התורה] יומם ולילה".

יש כמה פוסקים שאומרים שמהפסוק הזה נלמדת המצוה ללמוד תורה[סח]. יש כמה פסוקים על לימוד תורה בתורה, אבל אף אחד מהם לא אומר שצריך ללמוד תורה ללא הפסקה, עשרים וארבעה שעות ביממה, חוץ מהפסוק הזה (שמובא בשו"ע[סט]) – "והגית בו יומם ולילה". הפסוק הזה נאמר ליהושע, לא למשה רבינו. הכח להיות גם לוחם וגם תלמיד חכם הוא מופלא – והוא שייך כאן לחכמה, "אורייתא מחכמה נפקת"[ע]. לימוד התורה הוא עבודת החכמה ועל החכמה נאמר "החכמה תעז לחכם"[עא] – חכמת התורה היא הנותנת ליהושע את העז להלחם בשלשים ואחד מלכים ולנצח, "הוי' עז לעמו יתן"[עב] – "אין עז אלא תורה"[עג].

והנה, יהושע ועוד "והגית בו יומם ולילה" = 1000, סוד אלף אורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה[עד] (והסתלקו ממנו בחטא העגל, וחזרו אליו בשעת הסתלקותו כאשר זכה לגילוי שער הנון, מקור ההשראה ליהושע בן נון). והוא עולה תלמיד ותיק כנודע – "כל מה שתלמיד ותיק [יהושע] עתיד לחדש [בירושלמי[עה]: עתיד להורות לפני רבו] כבר נאמר למשה מסיני".

בינה: "פני יהושע כפני לבנה"

חז"ל אומרים ש"פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה"מג. אותיות חמה-לבנה הן כמעט כמו חכמה בינה, והן אותה גימטריא – אם נקח את ה-ל של לבנה, נחלק אותה לשתי האותיות כי ונעביר את ה-כ ל-חמה היא תהפוך ל-חכמה ותשארנה אותיות בינה.

בכל אופן, אור הירח ביחס לאור השמש הוא כבינה ביחס לחכמה. באופן מסוים, התלמיד יכול להעמיק במה שהוא מקבל מנשמת רבו ולגלות יותר ממה שגלוי אצל הרב עצמו – יכולת זו נקראת "אובנתא דלבא"[עו] בחסידות[עז]. יש בירח יכולת לשקף את אור השמש בצורה יותר עמוקה ממה שמתגלה באור השמש עצמו. הלבנה נותנת איזה אפקט לייזר או אפקט אחר לאור השמש, שמשביח יותר מהאור המקורי עצמו. זו תכונת הירח – אליו משווים את יהושע ביחס למשה. יהושע נקרא "בן נון" – משה לא זכה לשער הנון של הבינה בחייו, אבל יהושע בנאמנות שלו לרבו הוא "בן נון", זוכה לשער הנון[עח] (וכנ"ל בסוד "תלמיד ותיק").

דעת: התקשרות במסירות נפש למילוי השליחות

ההתמסרות של יהושע לקיים את שליחות משה רבו היא התקשרות אמתית למשה רבינו. אמרנו שההופעה הראשונה שלו בתורה היא במלחמת עמלק – "הכל הולך אחר הפתיחה"[עט]. התורה אומרת מה משה אמר לו לעשות כדי להלחם בעמלק ולהגן על עם ישראל – זו ההתקשרות האמתית שלו, למלא אחר הוראות רבו בשלמות, עד כדי מסירות נפש. הדעת הזו, ההתקשרות – שבלשון החסידות מתארת התקשרות של חסיד לרבי – היא העיקר. אם אתה זוכה לשער החמשים של הבינה של הרבי שלך זה נהדר, אבל עוד יותר חשובה ההתקשרות לדעתו-רצונו של הרבי, למלא את שליחותו במסירות נפש ממש, במיוחד אם הוא שולח אותך להלחם באויב, ולא סתם אויב אלא האויב המושבע של עם ישראל, עמלק (שהוא אויב ה'). זו כאן התכונה של הדעת.

חסד: "יהושע אוהב ישראל היה"

חז"ל מציינים את הדמיון בין משה ליהושע בכך שהם משתמשים לגבי שניהם באותו לשון – "משה אוהב ישראל היה"[פ] ו"יהושע אוהב ישראל היה"[פא]. באיזה הקשר? משה רבינו קבל מה' עבור עצמו ממד פנימי של התורה, ובשל העין הטובה שלו העניק אותו לעם ישראל בחסדו[פב]. זו תכונת החסד שלו[פג].

אותו ביטוי נאמר על יהושע – "יהושע אוהב ישראל היה". מעבר לכך שהוא הכניס את עם ישראל לארץ ונלחם בשלשים ואחד מלכים הוא נטל על עצמו אחריות נוספת – הוא דאג שכל המערכות יפעלו בצורה הכי טובה. הוא תקן תקנותפו וסלל דרכיםפ ועשה דברים נוספים כדי להיות בטוח שחיי העם בארץ בגשמיות יהיו טובים. הוא כבש את הארץ עבור עמו כי אהב אותם, וגם לאחר שסיים לכבוש הוא דאג שהארץ תהיה יפה וטובה ככל שניתן לכולם. זו העין הטובה שלו. העין הטובה של משה התבטאה בכך שגילה את החכמה הפנימית שקבל לכולם ואהבת יהושע התבטאה בקיום הגשמי של עם ישראל בארץ, שיהיה באופן הכי טוב. עלינו ללמוד משניהם.

גבורה: הידיעה מתי ואיך להעניש

בנוסף לגבורת יהושע כלוחם ו"ראש לכובשים" (כנ"ל בספירת החכמה), החל מתחלת דרכו בתורה כלוחם בעמלק (כנ"ל בספירת הדעת), כתוב במדרש[פד] שמשה ויהושע ידעו כיצד והיכן להעניש. הגבורה כאן היא הידיעה איך ומתי להעניש – הענשה היא משהו רע ("רצועה לאלקאה"[פה]), אבל לפעמים צריך לדעת להעניש. היו שני מנהיגים שידעו מתי ואיך להעניש. חז"ל אומרים ששניהם, משה ויהושע, ידעו זאת[פו].

המקרה של יהושע היה עם עכן[פז], שמעל ביריחו לכן נפלו במלחמת העי 36 מגדולי ישראל – 36 מהסנהדרין (רוב הסנהדרין[פח]). זו היתה הפעם היחידה שבני ישראל נכשלו במלחמה. כשנודע שעכן אחראי לכשלון הוא נענש – נענש במיתה. יהושע העניש את עכן אבל הבטיח שיבוא לעולם הבא – "יעכרך הוי' ביום הזה"[פט], רק היום, בעולם הבא תהיה אתנו ("ביום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעולם הבא"[צ]). לפעמים הרפואה היא שתהיה בריא ולפעמים היא להרוג אותך, אבל בכך לתת לך חיים נצחיים לעולם הבא. שוב, חז"ל אומרים שגם למשה וגם ליהושע היה את החוש מתי ואיך להעניש – לתיקון האדם שנענש ולתיקון כל עם ישראל. זו הגבורה שלהם.

תפארת: תקנות יהושע – איזון האינטרס הציבורי והפרטי

יהושע, כמו שאמרנו, היה תלמיד חכם שהוגה בתורה יומם ולילה – אין כמוהו בתורה. האם הוא חִדש משהו בתורה? אמרנו שהחסד שלו שדאג לבנין הקיום הגשמי בארץ. גם בתורה הוא תקן עשר תקנות[צא] – כולן דאגה לפרט, שיהיה מסוגל במקרים מסוימים להנות ממה ששייך למישהו אחר בדרך שלא תזיק לאדם אחר. עשר תקנות שונות – למשל, מתי אתה יכול לעבור דרך שדה של מישהו אחר וכיו"ב – חוקי תורה חדשים, שכולן לטובת ישוב ארץ ישראל. יש לו מודעות ציבורית ומודעות פרטית. האיזון המושלם בין האינטרס הצבורי לאינטרס הפרטי הוא חידוש התורה של יהושע. התקנה האחרונה, העשירית, היא "מת מצוה קנה מקומו" – שאם מוצאים מת בדרך קוברים אותו במקום, אפילו אם הוא באמצע שדה של אדם פרטי. זו דוגמה לעשר התקנות שלו, תקנות מאד פרקטיות, לעם שנכנס לארץ – תקנות שמבטיחות שהאינטרס הציבורי והאינטרס הפרטי יתאזנו על פי תורה. תקנות תורניות שייכות לתפארת – עמוד התורה.

נצח והוד: מלחמות יהושע וכח הנבואה

הנצח וההוד של יהושע שייכים להיותו לוחם, כי נצח והוד הם כח של צבא – השם המשותף של נצח והוד הוא השם הקדוש "צבאות"[צב], "הוי' צבאות" בנצח ו"אלהים צבאות" בהוד.

משה – נצח, יהושע – הוד

דבר נוסף שקשור לנצח והוד הוא כח הנבואה. הנביאים מתנבאים מנצח והוד, והאריז"ל כותב שמשה מקבל את הנבואה בעיקר מספירת הנצח ויהושע מספירת ההוד[צג] (דז"א) – "איהו בנצח [פני חמה] ואיהי בהוד [פני לבנה]" [צד]. היות שיהושע הוא הוד ולבנה לכן זכה להכנס לארץ ישראל – "סיהרא דלית לה מגרמה כלום"[צה]. משה, שהוא חמה, לא שייך לארץ ישראל. כל העבודה כאן היא דווקא להיות לבנה – להיות מקבל ובבטול, "לית לה מגרמה כלום". במקום אחד האריז"ל כותב[צו] שיהושע תקן את כד צירופי א-דני. יש יב צירופי הוי' (שתקן משה) ו-כד צירופי א-דני[צז] – קשור לשעות היממה (כמבואר בתניא[צח]). איך הוא תיקן? על ידי "והגית בו יומם ולילה"[צט].

יסוד: ברית יהושע והמשך משה

כריתת הברית של יהושע

מהו היסוד שלו? מיהו יהושע? הוא בא מיוסף, מאפרים. בקבלה אנחנו יודעים שיוסף ואפרים שייכים ליסוד. דברנו קודם על עמידת יוסף בנסיון אשת פוטיפר – הוא תקן את הברית שלו, הוא ספירת היסוד. גם יהושע הוא נשמה של יסוד[ק]. יסוד הוא כח הברית – יהושע כורת ברית בין עם ישראל לה'[קא]. אחרי משה רבינו, יהושע הוא היחיד שעושה מעמד כריתת ברית בין ה' לישראל. משה רבינו בסוף ימיו כורת ברית בין ה' ועם ישראל. יהושע כורת ברית בכניסה לארץ, אבל המיוחד הוא שגם בסוף ימיו אסף יהושע את כל ישראל מכל הארץ לשכם וכרת ברית חדשה עם ה' על שמירת התורה[קב].

המשך משה והקשר ליוסף

עוד דבר: רק בימי משה ובימי יהושע כל ישראל שמרו את כל התורה[קג] – כל ימי יהושע נחשב כאילו משה רבינו עדיין חי. זהו ה"אבר חי" של יהושע. חז"ל אומרים ש"אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד"[קד] – ספר יהושע הוא הששי, בבחינת היסוד, ביחס לחמשה חומשי תורה (והוא פותח בתפקוד יהושע כ"אבר חי" "אחרי מות משה עבד הוי'", ודוק).

יהושע חי 110 שנים, כמו יוסף הצדיק[קה], ובקבלה[קו] אף מבואר שכל פעם שנאמר "נער" זהו רמז ליוסף הצדיק או ליהושע בן נון[קז]. רמז: הערך הממוצע של יוסף יהושע נער הוא 289, 17, טוב, ברבוע – "אמרו צדיק כי טוב וגו'"[קח], "יוסף בן שבע עשרה שנה גו'"[קט].

הקשר ליוסף מובלט גם בחותם ספר יהושע (פסוק אחד לפני האחרון) – "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם וגו'" (פסוק ממנו לומדים חז"ל ש"אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה"[קי], סוד גמר ביאה בספירת היסוד).

מלכות: הנהגת "דבר אחד", נפילות יהושע ונישואיו לרחב

"דבר אחד לדור"

נאמר את הדבר שאולי הוא הכי חשוב כנגד המלכות-המנהיגות: כאשר בסוף ימיו סמך משה את יהושע הוא צוה שעליו להנהיג את העם יחד עם הכהן הגדול – אינך יכול לעשות זאת לבד, אתה מוכרח שיהיה לך שותף (בין השאר, משום שראה חסרון בכח ההבחנה לו נזקק יהושע כמנהיג, כדלקמן). בא ה' ואמר לו (ליהושע) – לא יעבוד כך, "דַּבָּר אחד לדור ולא שני דברים לדור, טול מקל והך על קדקדם"[קיא] שיעשו את דבריו. היסוד של "דבר אחד לדור[קיב] ולא שני דברים לדור" – בניגוד לדברי משה עצמו, שרצה שני מנהיגים לדור – הוא עצם המלכות של יהושע. "דבר" בא מלשון דבור ומשמעותו הנהגה. זהו דבר אחד, שיש לו את הכח של הנהגה מלאה – לא הנהגה של שני אנשים-שותפים יחד.

לענין מסירת התורה עומד יהושע בין דור של מנהיג אחד – משה רבינו – לדור הזקנים, בו התורה עוברת דרך הרבה חכמים: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים"[קיג]. אמנם, לענין ההנהגה היסוד של "דבר אחד לדור" ממשיך גם הלאה, בהנהגתו של עתניאל בן קנז (לצד גדולתו בתורה, כדלקמן). משה רבינו חי 120 שנה שמתחלקות 40-40-40. ביציאת מצרים משה היה בן 80 ויהושע נהיה המנהיג השני של עם ישראל בגיל 82. כמה שנים נמשכה מנהיגותו? משה רבינו הנהיג את עם ישראל ארבעים שנה והוא 28 שנים, יחי, כח שנים (ביחד, חיים שנים. מלידת משה עד פטירת יהושע נצח שנים, קכ ועוד כח, נמצא שיהושע משלים את משה לחיי נצח). מי היה המנהיג אחריו? קרוב משפחה שלו – עתניאל בן קנז[קיד]. שלשת המנהיגים הראשונים של עם ישראל הם גם כמו שלשת האבות – משה כמו אברהם, יהושע כמו יצחק ועתניאל כמו יעקב[קטו].

בנוסף למנהיגות המודגשת של יהושע, יש עוד שני ענינים עמוקים שנוגעים אצלו לספירת המלכות – כפי שהיא יורדת/נופלת ופועלת בעולמות התחתונים – ולהם נייחד את שני הפרקים הבאים.

סיכום הפרצוף

ולסיכום המבואר עד כה:

	כתר יהושע-ישועה – המשכת שע נהורין
חכמה "והגית בו יומם ולילה"		בינה "פני יהושע כפני לבנה"
	דעת התקשרות למשה (במלחמת עמלק)
חסד "יהושע אוהב ישראל היה"		גבורה מלחמה והענשה כראוי
	תפארת תקנות יהושע
	נו"ה מלחמה ונבואה
	יסוד המשכיות משה וכריתת ברית
	מלכות "דבר אחד לדור" (ירידת המלכות: נפילות יהושע והנישואין לרחב)

ד. נפילות יהושע

אצל כל המנהיגים והדמויות הגדולות בתנ"ך שדברנו עליהם בשיעורים האלה ראינו שהיו נפילות, גם אצל הכי גדולים, אפילו אצל משה רבינו. נפילה היא בחינת מלכות[קטז]: "דוד מלך ישראל חי וקים"[קיז] הוא "בר נפלא"[קיח]. על כנסת ישראל, ספירת המלכות, נאמר "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל"[קיט] (היינו בחינת "סֻכת דויד הנֹפלת"[קכ]). פסוק הנפילה כה 'עצמי' לאות נון, עד שבשלו היא נעדרת מ"אשרי"[קכא], וידוע שנון לשון מלכות[קכב].

מה הנפילה של יהושע בן נון? אצל הגדולים האחרים יש נפילה ברורה, אבל אצל יהושע קשה למצוא. בכל זאת חז"ל מגלים לנו אצלו כמה נפילות. בלי נפילה אתה לא בן אדם[קכג]...

"הורה הלכה בפני רבו" במעשה אלדד ומידד

נפילה אחת היתה אחרי שאלדד ומידד[קכד] התנבאו במחנה – "וירץ הנער ויגד למשה ויאמר אלדד ומידד מתנבאים[קכה] במחנה"[קכו] (פסוק שכולו עולה אהיה פעמים אלדד-מידד). הם אמרו ברוח הקדש "משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ"[קכז] (ורמז: משה-יהושע במספר סדורי עולה אלדד-מידד במספר הכרחי – משה [39] כנגד אלדד ו-יהושע [58] כנגד מידד – לכן מתאים להסביר שאלדד התנבא "משה מת" ומידד "ויהושע מכניס"). הם אכן הם לא צוו להתנבא, לא היה נכון שהתנבאו מה שלא נאמר להם בפירוש לומר[קכח], ויהושע כעס עליהם ואמר למשה "אדני משה כלאם"[קכט] – תכניס לכלא את שני אלה! הם אומרים שלא אתה תכניס את העם לארץ ישראל!

האם זהו חטא?! הוא קינא לכבודו של רבו ולא רוצה את הנבואה הזו – קנאה כזו נראית כזכות. בכל זאת, לפעמים בתוך הזכות עצמה יש חטא קטן. מה החטא? ש"הורה הלכה בפני רבו" – הוא אמר למשה מה לעשות, לכלוא אותם. מכיון שהוא אמר למשה מה לעשות הוא לא זכה לבנים[קל] – רק בגלל שלש המלים האלה! שאני קורא אותן דווקא כמלים מאד חיוביות. מה משה עונה? "ומי יתן כל עם הוי' נביאים"[קלא]. משה ידע שנבואת אלדד ומידד – שנבחרו להיות משבעים הזקנים, רק שבשל הענוה שלהם לא באו למשכן אלא נשארו במחנה[קלב] – היא אמת. יהושע לא ידע זאת, רק חשב שפתאום שני אנשים במחנה אומרים שהרבי ימות והוא יכניס את העם לארץ, והחטא שלו – לכאורה חסרון קטן – היה שאמר לרבי שלו מה לעשות. אל תאמר לרבי מה לעשות! זהו חטא אחד, נפילה אחת של יהושע.

"קול מלחמה במחנה" – אי הבחנה בקול העם

האם יש עוד דבר בו הוא נכשל? אלה דברים מאד קטנים. כמו שאמרנו קודם, אצל דמויות גדולות אחרות היו נפילות הרבה יותר בולטות. הדבר השני, שכאשר הוא לווה את משה להר סיני עד נקודה מסוימת – הוא המתין למשה. בעקבות חטא העגל ה' אמר למשה "לך רד כי שחת עמך"[קלג], אך יהושע לא ידע זאת. בדרכם חזרה למחנה הוא שמע קולות של אנשים במחנה, אבל הוא לא ידע מה קורה, אז הוא אמר למשה "קול מלחמה במחנה"[קלד]. מה משה ענה לו? זהו לא קול מלחמה – איני שומע קול של מנצחים וקול של נופלים – אלא רק קול של ליצנות, "קול ענות", קול שמענה את שומעו, קול של עבודה זרה. היה משהו מוטעה במה שאמר יהושע? הוא אמר "קול מלחמה במחנה"[קלה].

חז"ל[קלו] אומרים משהו מדהים. לכל אחד יש בחירה והוא מכין את הממשיך שלו, וכאשר משה שמע את יהושע אומר "קול מלחמה במחנה" הוא אמר שאיני יכול לסמוך עליו כיורש שלי, שהרי אינך מבדיל בין קול לקול – בין קול מלחמה לקול עבודה זרה ("אמר לו משה: יהושע, עליך נשענים ובטוחים שתנחיל את הארץ ואין אתה יודע להפריש בין קול לקול?!"). איך מי שלא יכול להבחין, אפילו מרחוק, מה קורה יכול להנהיג?! זהו העם שלו, כשהוא שומע קול הוא צריך להבחין. יש כאן רעיון עמוק, שמנהיג אמתי צריך להבחין בקול של העם שלו. ברגע הזה משה נפל ברוחו – איך אוכל למנות את יהושע כמנהיג הבא של עם ישראל?!

החלשת דעת משה ושכחת הלכות אחרי הסתלקותו

האם יש עוד נפילה של יהושע? דבר שלישי, מאד קטן, שלא מוזכר בפירוש בתורה אלא רק בחז"ל[קלז]. קצת לפני הסתלקות משה הוא קרא ליהושע ואמר – אתה עומד להשלים את השליחות שלי, להכניס את עם ישראל לארץ. כעת, לפני שאני עובר מהעולם, אתה יכול לשאול כל דבר שאתה רוצה. יהושע אמר לו – משה רבי, אתה כתבת בתורתך שאני "נער לא ימיש מתוך האהל"[קלח], למדתי ממך יום ולילה ארבעים שנה כל מה שלימדת, אין לי שאלה על כל הלימוד שלמדתי ממך, אני זוכר הכל.

חז"ל אומרים שברגע הזה – הרגע האחרון בחיי משה – הוא עשה נפילת רוח קטנה למשה רבינו[קלט]. זו היתה ההזדמנות, הרגע האחרון, כדי לזכות למה שאלישע בקש מאליהו "פי שנים ברוחך"[קמ]. גם יהושע היה צריך לבקש "פי שנים ברוחך" כדי שיצליח לגלות דברים שמשה רבינו לא גילה עד רגע זה, הרגע האחרון. רק בשלשת הדברים האלה, אומרים חז"ל, יהושע נפל.

מה היה העונש של הפגם הזה האחרון? בשל זאת הוא שכח 300 הלכות והיה לו ספק בעוד 700 דבריםפח. כשעם ישראל שמע שיהושע, שצריך להעביר את כל התורה, אִבד 1000 דברים מהתורה הם רצו להרוג אותו. ה' הציל את המצב כאשר המנהיג השלישי לעתיד, האחיין שלו עתניאל, החזיר את הדברים שאבדו – "בא עתניאל והחזירם בפלפולו". שוב, יהושע שכח אותם כי אמר למשה שזוכר הכל. כפי שהוזכר, שלשת המנהיגים הראשונים – משה, יהושע ועתניאל – הם כנגד הם כנגד אברהם-יצחק-יעקב. רואים כאן תופעה של קשר בין השלישי לראשון, שהשלישי מחזיר את דבריו של הראשון, בסוד "יעקב [עתניאל] אשר פדה את אברהם [משה]"[קמא].

שלש הנפילות כנגד חב"ד

שלשת הפגמים הקטנים-לכאורה הנ"ל של יהושע הם כנגד חב"ד, לפי הסדר הנ"ל:

מה שהורה הלכה בפני רבו (באופן ספונטני, מתוך התרגשות והתקוממות, ללא שום כוונה מודעת להורות הלכה בפני רבו) היינו פגם בבטול המוחלט של התלמיד לרב, פגם בחכמה (שפנימיותה בטול).

אי היכולת להבחין בין קול לקול שייכת לספירת הבינה, סוד "אזן מלין [וכן קולות] תבחן"[קמב], חוש השמיעה בבינה כנודע.

מחשבת יהושע שהוא יודע-זוכר הכל (ואינו שש ומזדרז לתפוס את הזדמנות הפז לזכות ב"פי שנים" ממשה רבינו) היינו פגם בדעת (התקשרות לנקודה הכי פנימית של רצון הרב), כמובן.

התרשלות יהושע בירושת הארץ

כל שלשת הפגמים הנ"ל התרחשו בחיי משה, רבו של יהושע (האחרון ברגעים האחרונים של חיי משה בעלמא דין). חוץ משלשת הנ"ל יש גם פגם יותר גדול בהנהגת יהושע עצמו, שגילו לנו חז"ל[קמג] – התרשלותו בירושת הארץ (כדי להאריך את חייו, כפי שהבטיחה תורה למלך צדיק, "למען יאריך ימים על ממלכתו"[קמד] – אך לא על חשבון מילוי תפקידו בזריזות. היה ליהושע ללמוד ממשה רבו שכששמע שמיתתו תלויה בנקמת מדין הזדרז לקיים את צו הנקמה[קמה]).

פגם זה שייך למלכות, מלכות יהושע עצמו (עצם ענין ירושת הארץ שייך למלכות וכן החשש מפני מיתה בטרם עת, על דרך מיתת המלכים הקדמונים, שייך למלכות, שמשם כל נפילה-מיתה כנ"ל).

נמצא שארבעה פגמים-נפילות אלו הם כנגד י-ה-ו-ה:

י הורה הלכה בפני רבו

ה אי-הבחנה בין קול לקול

ו החלשת דעת משה

ה התרשלות בכיבוש הארץ

שלש נפילות במהלך הכיבוש

כשמדייקים עוד, ניתן למצוא עוד שלש נפילות קטנות בראשית ימי הנהגת יהושע, במלחמות הראשונות שלו בכיבוש הארץ: עוד לפני מלחמת יריחו בא שר צבא ה' ליהושע בחרב שלופה בידו[קמו], וחז"ל מלמדים כי "לא נענש יהושע [בכך שלא היו לו בנים] אלא בשביל שביטל את ישראל לילה אחד מפריה ורביה"[קמז]. בהמשך, בעקבות המפלה בעי ונפילת יהושע על פניו להתפלל, ה' אמר ליהושע "קֻם לך" [קמח]ודרשו חז"ל כי ה' האשים את יהושע בענין – או כי הוא לא יצא בראש ישראל למלחמה, כהוראת ה' "כי הוא יעבֹר לפני העם הזה"[קמט], אלא נשאר במחנה, או כי הוא החרים את יריחו ללא צווי מה' ובכך גרם למעילת עכן בחרם ולעונש בעי[קנ].

את שלשת הפגמים הללו יש להקביל לספירות נצח-הוד-יסוד – יציאת יהושע בראש הצבא (כממשיכו של משה רבינו, המכוון במדות כנגד הנצח, שהוא אשר צוה אותו על כך) על מנת להביא לנצחון שייכת לנצח (רגל ימין, המתחילה את ההליכה); ההחרמה מחזירה לה' את כל הטוב שלו, כאור חוזר השייך להד של ספירת ההוד, אך בחטא עכן וכשלון העי התברר כי "הודי נהפך עלי למשחית"[קנא]; בטול פריה ורביה פוגם ביסוד, כפשוט.

אם כן, הגענו כאן לשבע נפילות, הכל בסוד הפסוק "שבע יפול צדיק [יהושע, הבא מיוסף הצדיק, כנ"ל בספירת היסוד שלו] וקם [בסוד 'קם לך' הנ"ל]"[קנב]. המבנה של כללות הנפילות – שלש נפילות כנגד חב"ד בימי משה, וארבע נפילות כנגד נהי"ם בימי יהושע (זמן הכיבוש, התלוי בכחות הנהי"ם) – מתאים לכוונת שבעת המינים (חטה-שעורה-גפן כנגד חב"ד, תאנה-רמון-זית-דבש כנגד נהי"ם) בהם נשתבחה ארץ ישראל[קנג], אותה כובש יהושע, ודוק. ולסיכום:

המבנה של כללות הנפילות – שלש נפילות כנגד חב"ד בימי משה, וארבע נפילות כנגד נהי"ם בימי יהושע (זמן הכיבוש, התלוי בכחות הנהי"ם) – מתאים לכוונת שבעת המינים (חטה-שעורה-גפן כנגד חב"ד, תאנה-רמון-זית-דבש כנגד נהי"ם) בהם נשתבחה ארץ ישראל[קנד], אותה כובש יהושע, ודוק. ולסיכום:

חכמה (חטה) הורה הלכה בפני רבו		בינה (שעורה) אי-הבחנה בין קול לקול
	דעת (גפן) החלשת דעת משה
נצח (תאנה) אי-יציאה בראש ישראל		הוד (רמון) החרמת יריחו
	יסוד (זית) בטול פריה ורביה לילה אחד
	מלכות (דבש) התרשלות בכבוש הארץ

ה. יהושע ורחב

נישואי יהושע לרחב הזונה

הדבר העמוק ביותר ביחס למלכות הוא שמלכות היא הכח לרדת לעולמות התחתונים ולהעלות ניצוצות. איך רואים זאת אצל יהושע? מלכות היא האשה. מי האשה שנשא יהושע? הוא נשא את רחב הזונה. ביציאת מצרים יהושע היה בן 42, כמו שאמרנו קודם. רחב הזונה, שהיתה באותו זמן גויה שחיה ביריחו[קנה], היתה בת 10. היא זינתה במשך 40 שנה[קנו] – חז"ל אומרים שמעולם לא היתה מישהי מעולה ממנה במקצוע שלה – עד גיל חמשים. כאשר יהושע נכנס לארץ הוא היה בן שמונים ושתים והיא היתה בת חמשים.

היא הצילה את המרגלים ובזכות זאת הבטיחו לה לא להרוג אותה ואת כל משפחתה. היא אמרה ידעתי "כי הוי' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת"[קנז] – היא לא אמרה "אין עוד"[קנח], "שיירה בחללו של עולם"[קנט]. לא כתוב בדיוק מתי, אבל בהמשך לכיבוש יריחו יהושע נשא אותה לאשה. לפני שהוא נשא אותה היא התגיירה גיור מושלם – מהו הגיור? לדעת שלא רק שה' הוא בשמים ובארץ אלא "אין עוד", "אפילו בחללו של עולם", אין דבר חוץ מה', אפילו הוואקום הוא ה'. זהו הגיור שלה, והיא התחתנה עם יהושע.

אמרנו שליהושע לא היו בנים, אבל חז"ל[קס] אומרים שהיו לו בנות מרחב ומאותן בנות באו שמונה נביאים-כהנים. בין שמונת הנביאים יש מגדולי הנביאים. ירמיהו בא מרחב, יחזקאל בא מרחב, חולדה הנביאה מתייחסת לרחב (בשבע הנביאות שעמדו לעם ישראל חולדה היא הששית, כנגד ספירת היסוד, בחינת רחב כנ"ל) – אלה שלשה מתוך שמונה. הצאצאים שלה הם גדולי הגדולים.

צירופי רחב – "החבר הטוב"

בפעם הראשונה שיהושע מופיע בתורה, במלחמת עמלק, כתוב "בחר לנו אנשים"[קסא] – זו המלה הראשונה שמשה אומר ליהושע, "בחר" אותיות רחב. הוא מנבא לו את השידוך שלו – שידוך של 'בחירת לבו' (לא 'בת גילו'...[קסב]), שידוך של חמשה עשר באב (יתכן שאז, חדשים ספורים לאחר כיבוש יריחו, התחתנו!). אמרנו שזו הדעת שלו – שהוא מקושר לרצון של הרבי, לא רק לומד את התורה של הרבי. ה"אובנתא דלבא" שלו היא הבינה שלו, אבל ביצוע הוראות הרבי הוא הדעת שלו, מתחיל מ"בחר" – כח הבחירה החפשית (שדברנו עליו בתחלת השיעור) הוא בדעת.

סיום מלחמת עמלק הוא "ויחלֹש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב"[קסג]. הסיפור מתחיל מ"בחר" ונגמר ב"חרב", בדיוק אותן אותיות – צירוף של רחב. הפלא – שהאריז"ל לא כותב בפירוש – שרבי יהושע בן חנניה הוא הגלגול שלו, אמרנו שהוא לוחם והוא איש שלום. הכי יפה, כפי שדרשנו מתחלת השנה[קסד], שאם זו שנת רבי יהושע בן חנניה (= תשעח) הדרך הטובה שידבק בה האדם היא "חבר טוב"[קסה] – רמז לרחב, "האשה טובה היא החבר הטוב"[קסו]. החבר הכי טוב הוא רחב הזונה. בצירופי אותיות אלה יש חמשה שרשים[קסז], וארבעה מתוכם מופיעים לנו במפורש – בחר, חרב, חבר טוב, רחב. לצירוף רבח אין משמעות – רק אפשר לעשות נוטריקון, כמו רב-חסד. יש עוד צירוף, שדווקא לא רוצים לקשור אליו – ברח. יש פעם אחת שהוא ברח – בעי (ברחו כשהוא לא היה שם). אבל תכלית הכל היא החבר הטוב, שרחב תהיה החבר הטוב – "האשה הטובה היא החבר הטוב".

יהושע והושע – נישואי צדיק הדור לזונה

איך יהושע נקרא לפני שמשה רבינו הוסיף לו את האות י? הושע[קסח]. האם יש עוד מישהו בתנ"ך שנקרא הושע? כן, הראשון מבין תרי עשר הנביאים – הראשון שנבואתו נכתבה לעם ישראל לדורות נקרא הושע, כמו יהושע[קסט]. מה ה' אמר להושע בתחלה[קע]? ללכת לשאת אשה זונה. זהו סימן לעם ישראל, שזנו אחרי מאהבים אחרים מה', אבל ה' לא יכול לתת להם ללכת. חז"ל מספרים[קעא] שלפני כן ה' שאל את הושע – יהודים חוטאים לי, מה לעשות להם? הושע אמר – אם העם שלך חוטא תבחר עם אחר. ה' אמר לו – אם אתה אומר ככה, בחר עם אחר, לך תשא אשת זנונים, ואז נראה מה אתה תעשה.

יש לה שם – גֹמר[קעב] בת דִבְלָיִם[קעג] (שני שמות שחז"ל דורשים לשון זנות: "'גמר', אמר רב – שהכל גומרים[קעד] בה, 'בת דבלים' – דבה רעה בת דבה רעה, ושמואל אמר שמתוקה בפי הכל כדבלה, ורבי יוחנן אמר שהכל דשים בה כדבלה"קנט). היו להושע שלשה ילדים ממנה – שני בנים ובת אחת. השמות שלהם סמלו את המצב של עם ישראל, גלות ממלכת הצפון. אחר כך הם נמתקו והפכו לטוב. לא כתוב שהיא הפכה לבעלת תשובה, אבל בטח אם היא נשאה להושע היו לה הרהורי תשובה. בכל אופן, ה' אמר להושע – גרש אותה. אז הושע אמר – אני נשוי לה, אוהב אותה, יש לי ילדים ממנה, ואני לא יכול לגרש אותה אפילו שהיא עדיין זונה, לא כמו רחב.

יש קשר בין הכתר והמלכות: הכתר והמלכות כאן הם ישועה – השם הושע ויהושע – ויש כאן שני עדים שתיקון המלכות תלוי בהעלאת הניצוצות שבזנות. יש כאן שני אנשים שמתקנים אשה זונה – יהושע והושע. התיקון הוא שצדיק – לא רק צדיק גדול אלא גדול הדור, הרבי, המשיח שבדור – נושא את הזנות של עם ישראל. או, במקרה של יהושע, אפילו את הזנות של לא-יהודים, אבל שמתגיירים כהלכה. רחב בסוף היא צדקת.

שאלה: האם הרב יכול להסביר יותר מה הכוונה שהמנהיג צריך לשאת את הזונה של הדור.

תשובה: מנהיג הדור כל כך קשור לעם ישראל עד שהוא אוהב אפילו את האלמנטים בעם שמרחיקים את עצמם, שזונים מאחרי ה' ועובדים אלהים אחרים. כמו שה' נשוי לנו ולא יכול לגרש אותנו – הוא קשור אלינו בעצם – כך המנהיג היהודי צריך להרגיש קשור לכל נשמה. הדבר בא לידי ביטוי כאשר נשמה מתרחקת ואז עליו לשאת-להרים אותה.

יהושע ורחב – "ארץ טובה ורחבה"

נעשה גימטריא: יהושע בן נון רחב הזונה (כך היא נקראת[קעה]) עולה ארץ ישראל, לב (כבוד) פעמים הוי'.

בנוסף לעשר התקנות של יהושע, הוא גם תקן את הברכה השניה בברכת המזון[קעו] – ברכת הארץ. את הברכה הראשונה תקן משה רבינו ואת השניה תקן יהושע בן נון אחרי כיבוש הארץ. שם נקראת הארץ "ארץ טובה ורחבה" – "ארץ טובה" היינו יהושע (יהושע בגימטריא חיה פעמים טוב, הוא בחינת "אמרו צדיק כי טוב" כנ"ל – "כי פרי מעלליהם יאכלו" רומז לנישואיו לרחב) אבל ה"ורחבה" היינו רחב, זו משמעות שמה. רחב מרחיבה את ארץ ישראל. הנס שארץ ישראל היא ארץ קטנה אבל היא מתרחבת לפי יושביה[קעז] – נס של "מועט מחזיק את המרובה"[קעח] – להכיל הכל. כח ההתרחבות האין סופי של ארץ ישראל הוא הכח של רחב[קעט]. הטוב של ‏"ארץ טובה" בא מיהושע (כנ"ל). כאשר שניהם מתחתנים הם עולים ארץ ישראל, שהיא "ארץ טובה ורחבה". כאשר יהושע נכנס לארץ דבר ראשון הוא מוצא את הזיווג שלו, רחב הזונה, ומתחתן אתה.

השם יהושע הוא שם נפוץ. בתנ"ך יש רק משה אחד, אברהם אחד, יעקב אחד – אבל יהושע יש כמה, חוץ מהושע. בהמשך יש יהושע שנהיה מאד פופולארי... יש משהו מאד פופולארי בשם יהושע, Josh.

ו. יהושע כמשיח, גלגולי יהושע, שמות יהושע והמהפכה הרביעית (השלמות)

יהושע – משיח בן יוסף או משיח בן דוד?

שאלה: בשיעור קודם[קפ] אמרת ש-moon שייך לאמונה ושייך למשיח. יהושע מכניס את העם לארץ – האם הוא משיח בן יוסף?

תשובה: כתוב שמשיח בן יוסף הוא בפרט צאצא של אפרים, כמו יהושע – ההופעה האחרונה של יהושע היא כמשיח בן יוסף. יש כאן יסוד חשוב בקבלת האריז"ל – חוק היחסיות בקבלה. מה זאת אומרת?

ביחס למשה רבינו יהושע הוא כמו משיח בן דוד, כי תחלת תהליך הגאולה הוא על ידי משה רבינו וסיומו על ידי יהושע – משיח בן יוסף מתחיל את התהליך ומשיח בן דוד מסיים אותו. אם משה הוא הרב ויהושע הוא התלמיד הם שני משיחים. כמו מי? אולי אחת הדוגמאות הכי חזקות של יחסי רב ותלמיד בהיסטוריה הם האריז"ל ורבי חיים ויטאל – רבי חיים ויטאל כתב את כל כתבי האריז"ל, בלעדיו לא היתה לנו קבלת האריז"ל. בדומה לכך היו רבי נחמן ורבי נתן, ורבי נחמן אמר שבלי רבי נתן 'לא היה נשאר ממני אפילו עלה אחד', וכך האריז"ל ורבי חיים ויטאל. כמובן שהאריז"ל יותר גדול בתורה מרבי חיים ויטאל, הרב גדול מהתלמיד, אבל הוא אמר לו – אני משיח בן יוסף ואתה משיח בן דוד. למה? כי אתה משלים אותי. ההשלמה של דור שני את הדור הקודם היא בחינת משיח בן דוד. אם כן, ביחס למשה רבינו יהושע הוא כמו משיח בן דוד, אבל ביחס למשיח שיבוא הוא משיח בן יוסף. זו דוגמה יפה לחוק היחסיות הקבלי.

גלגולי יהושע

יש עוד נושא שלם – גלגולי יהושע. יהושע הוא "אוהב ישראל", אבל הוא נוטה לגבורה (בסוד משיח בן יוסף שבכלל נוטה לגבורה) והגלגול העיקרי שלו בחז"ל הוא שמאי הזקן. הלל הוא גלגול של שלמה המלך – "הוללות [וסכלות]"[קפא] בספר קהלת, כפי שדברנו בשיעור עליו[קפב], "הוללות" היינו הלל שבא משלמה ו"סכלות" שמאי[קפג], שאין הלכה כמותו, סימן שהוא סכל, כמה שהוא פקח. שמאי הוא יהושע. מסביר יפה את הרמז של משה עצמו – משה-שמאי-הלל[קפד]. שמאי הכי סמוך למשה, שהוא גם גבורה – לפני הלל. לכן יהושע היה מאד צמוד וסמוך למשה רבינו.

נאמר את כל סדר הגלגולים באר"י[קפה]: יוסף, אפרים, יהושע, יונתן בן שאול, ירבעם בן נבט (ידוע שירבעם שייך לנשמת משיח בן יוסף, רק שהוא היה רשע גמור, חוטא ומחטיא), יונה (עד אליו בתנ"ך), שמאי, משיח בן יוסף – שמונה גלגולים, כמו שמונת נרות חנוכה – כולם יחד (שם פרטי בלבד, בלי שם האב – יוסף אפרים יהושע יונתן ירבעם יונה שמאי – חוץ ממשיח בן יוסף, שצריך להבחינו ממשיח בן דוד וגם כדי שיהיה "נעוץ סופן בתחלתן"[קפו]) עולים בן ברבוע, מאד מושלם.

כל אלה יסודות – כל הגלגולים האלה הם דמויות של יסוד, שורה שלמה של יסודות. בקבלה, יש אפילו חמשה עשר יסודות, טו ווין של "אמת ויציב"[קפז], אבל כאן שמונה. איך נכוון? כתוב בפירוש[קפח] שיוסף הוא יסוד א"ק (יש כאן שמונה – מתאים לכך שיוסף הוא המלך השמיני, הדר). אפרים – לשון תענוג של "פרו ורבו"[קפט], "הפרני אלהים וגו'"[קצ], "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשעים"[קצא] – הוא יסוד עתיק. יהושע שכובש את הארץ – לשון רצון[קצב] – הוא יסוד אריך.

לפי זה, אם נלך לפי הסדר פרצופי האצילות, החל מיסוד א"ק, יונתן בן שאול יהיה יסוד פרצוף אבא. מה הוא עושה בקשר לדוד? יורה חצים[קצג] – ירית טיפין מיסוד אבא. ירבעם בן נבט, הרשע שחוטא ומחטיא, יהיה יסוד אמא – הבחינה של "מינה דינין מתערין"[קצד]. אחריו יונה בן אמתי, יונה הנביא, יהיה יסוד ז"א (הוא קם לתחיה על ידי אליהו הנביא[קצה], בחינת המדות דז"א, החייאת המלכים דתהו, בפרט ביסוד, קימת הברית להיות אבר חי). עד כאן תורה שבכתב. אחד בתורה שבעל פה, שמאי הזקן – מלכות ("מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה"[קצו]). הרבה פעמים שמאי הוא יסוד הנוקבא – הלל זכר ושמאי נקבה. בסוף משיח בן יוסף הוא כבר אור חוזר מהנוקבא דז"א כאשר "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש" – יסוד אין סוף. משיח בן דוד הוא מלכות דאין סוף (ועד לשרש המלכות בעצמותו יתברך ממש שאין עוד 'ספירה' למעלה ממנה, כמבואר בדא"ח) ואילו משיח בן יוסף הוא יסוד דאין סוף. ולסיכום:

משיח בן יוסף	יסוד דאין סוף
משיח בן דוד	מלכות דאין סוף
יוסף	יסוד א"ק
אפרים	יסוד עתיק
יהושע	יסוד אריך
יהונתן בן שאול	יסוד אבא
ירבעם בן נבט	יסוד אמא
יונה בן אמתי	יסוד ז"א
שמאי הזקן	יסוד נוקבא

ורמז נאה: יסוד אדם קדמון יסוד עתיק יומין יסוד אריך אנפין יסוד אבא יסוד אמא יסוד זעיר אנפין יסוד נוקבא דזעיר אנפין יסוד אין סוף = 15 בחזקת 3, סוד "ביום ההוא יהיה יה-וה אחד ושמו אחד"[קצז] (בכלל, שם י-ה, הארת המוחין בעצם, מאיר בספירת היסוד).

שמות יהושע

המדרש[קצח] מונה את יהושע בין "שבעה בני אדם שנקראו להם שמות" – אלה שמחמת חבתם זכו בשמות רבים – אליהו, בצלאל, יהושע, משה, מרדכי, דניאל, חנניה-מישאל-עזריה[קצט]. ויש לכוון אותם כנגד הספירות: משה ויהושע כנגד חכמה ובינה (כנ"ל בפנים בסוד "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה") ובצלאל (שידע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ[ר]) כנגד הדעת; אליהו כנגד חסד וגבורה (בסוד "פינחס זה אליהו"[רא], הכולל גבורה וחסד); מרדכי כנגד התפארת (שהרי "מרדכי בדורו כמשה בדורו"[רב], בסוד "מה שמו ומה שם בנו"[רג]); חנניה-מישאל-עזריה בנה"י ודניאל במלכות. כנגד הכתר ניתן לשים את שם הוי' עצמו, קורא השמות (ואז כל השמות עם שמות הספירות עולים יחד יהושע פעמים דוד):

	כתר הוי'
חכמה משה		בינה יהושע
	דעת בצלאל
	חו"ג אליהו
	תפארת מרדכי
	נה"י חנניה-מישאל-עזריה
	מלכות דניאל

שמו של יהושע עצמו מתפתח בתורה – הוא מתחיל כהושע והופך ליהושע (כנ"ל), אך לקראת סוף התורה הוא מופיע פעם אחת כיהושוע מלא דמלא. על תהליך ההתפתחות הזה – הקשור באופן מהותי ליהושע – ומשמעותו הפנימית הארכנו במאמר "ואת יהושוע צויתי" בספר קומי אורי, עיי"ש. נוסיף כאן רק עוד דבר אחד – המדרש[רד] מלמד שה-ו שנוספה ליהושע היא כי באותו צווי הוא נתעטר ב-ו עטרות, "הנוי והכח והעושר והחכמה והנבואה והנשיאות", ויש לכוונן לו"ק: נוי בתפארת, כח בגבורה (המדרש מפרט שם את נטית היד בכידון, שהוזכרה לעיל הערה פו בספירת הגבורה של יהושע), עושר בהוד (כנודע שהכלכלה שייכת לספירת ההוד, וכן בביטוי "כל הון [הוד] יקר [יסוד] ונעים [נצח]"[רה] ה"הון" הוא כנגד ההוד), חכמה בחסד (שהרי מתנת החכמה בחסד, כמפורש בספר יצירה), נבואה בנצח (שרש הנבואה, כמפורש בהקדמת תיקוני הזהר ש"נביאים" בנצח), נשיאות ביסוד (הכולל גם את המלכות – בסוד היכל לבנת הספיר – שהרי עיקר מלכות יהושע היא מצד היסוד, משיח בן יוסף, ובפרט הוא בא מאפרים שבסוד עטרת היסוד, שרש המלכות-הנשיאות ביסוד[רו]):

חסד חכמה		גבורה כח
	תפארת נוי
נצח נבואה		הוד עושר
	יסוד (כולל מלכות) נשיאות

היחס לגבעונים – שרש המהפכה הרביעית

כתוב שלפני שנכנסו לארץ יהושע שלח שלש אגרות לשבעה עממין, "הרוצה לפנות יפנה, הרוצה להשלים ישלים, הרוצה לעשות מלחמה יעשה מלחמה"[רז]. הגבעונים לא החזירו תשובה ורק אחרי מלחמת יריחו והעי החליטו להשלים, אבל כיון שכבר היה מאוחר הם רימו את יהושע שהם מארץ רחוקה, כדי שיקבל אותם לעם ישראל[רח]. אחר כך, כאשר באו מלכי כנען להלחם בגבעונים, הם נבהלו ומיד שלחו ליהושע שיציל אותם[רט].

חז"ל אומרים[רי] שתגובתו הספונטאנית היתה – 'נסכן את כל עם ישראל בשביל הרמאים האלה?!'. אבל ה' אמר לו "אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים". משפט שמאד מצא חן בעיני. באמת הם רחוקים, דומה לזונה שהזכרנו בסוף. בדור יותר מאוחר דוד הוציא את הגבעונים מהקהל[ריא], אבל ה' אמר ליהושע "אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים", והכל מפני שכרתו ברית עם הגבעונים. המאמר "אם תרחיק את הרחוקים וכו'" מזכיר את "כל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים"[ריב], רק שהמסר הוא הפוך (צריך את שני המאמרים – את המאמר הראשון קיים יהושע ואת המאמר השני קיים דוד כאשר גזר על הגבעונים שאינם ראויים לבוא בקהל ה').

יש כאן מסר טוב בשביל המהפכה הרביעית: יש כאלה ששייכים לך מרחוק, הגם שהם רמאים. אחד שרוצה להסתפח על גבולך מתוך רמאות גמורה, מתוך אינטרסים – לגמרי לא אתה, אתה משהו אחר לגמרי, אתה "לשמה". בסוף יתברר שבאמת הוא לא יהודי, הוא לא טוב, ובכל אופן יש לו איזה סממן חיצוני של שייכות. הוא באמת רחוק, ואם אתה תמשיך להרחיק אותו סופך להרחיק את הקרובים – עם ישראל קדושים. ה' אמר למשה רבינו כשנטה אהלו מחוץ למחנה "אם אני בכעס ואתה בכעס מי יקרבם"[ריג] (כמובן שם מדובר בעם ישראל קדושים), וההמשך שם הוא "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" (הוא למד מדה זו ממשה – הכל שייך ליהושע, משיח בן יוסף; אך דוד, משיח בן דוד, פועל אחרת, אינו מקרב את האכזרים אלא מתאכזר אליהם, בסוד "ערֹב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים"[ריד], כעורב המתאכזר כו', כמבואר בקבלה, ובכל זאת דווקא הוא זוכה להגיע לתכלית היעוד של ימות המשיח, להחזיר את כל באי עולם לטובה – "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד"[רטו], וד"ל).