שלמות תיקון הגוף

מוצאי ט"ו מרחשון פ"ו – כפ"ח

מאור עינים חיי שרה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

כהקדמה לשיעור הכללי בגמרא זכו בחורי הישיבות ללימוד מעמיק במאור עינים. על יסוד דברי הזהר, שיחוד אברהם ושרה הוא יחוד הנשמה והגוף, הוא מאריך להסביר כיצד בא הגוף לתיקונו דווקא על ידי המתת טבעו הראשון, שמאפשרת לו להמשיך את ה' בקרבו, עד שבסופו של דבר מתגלה מעלת הגוף גם ביחס לנשמה. פרק א של השיעור מעמיק בתיקון הענוה – שלא תהיה ענוה של שקר, אלא ענות אמת שגורמת לגילוי אלקות. יש בפרק הגדרה חדשה של מהות הגוף, וחשיפה של 'היצר השלישי' – עליו יש לדבר הרבה לקראת ביאת המשיח. פרק ב הוא דרשת פסוקי הפתיחה של הפרשה, שהופכת אותם להדרכה מקיפה שמלמדת כיצד יכול וצריך האדם להפוך את חייו לחטיבה אחת של עבודת ה' – כאשר עבודה נכונה (בבחינת "מאה שנה") כאשר הוא זוכה לדעת שלמה (בגיל "עשרים שנה") מתקנת גם את ימי הילדות והנערות שלו (שבסוד "שבע שנים"). שיעור עמוק ועסיסי, שנותן מבט חדש על תיקון היצר ועל מעלת הגוף לקראת ימות המשיח ותחית המתים.

א. לתקן את הענוה

נתחיל לקרוא את התורה הראשונה כאן על פרשת חיי שרה. תמיד ננסה לבחור משהו לא ארוך מדי. רוב התורות שלו הן בהרחבה, יחסית לשאר ספרי החסידות הכללית:

ויהיו חיי שרה מאה שנה וגו' נודע ממדרש הנעלם שהגוף נקרא שרה לשון שררה שמטבע החומר להשתרר על זולתו ואברהם נקרא הנשמה.

הזהר אומר[ב] ששרה היא הגוף ואברהם הוא הנשמה. כלומר, הזיווג הראשון של היהודי הראשון והיהודיה הראשונה הוא זיווג הנשמה והגוף. מהזיווג הזה יוצא יצחק, שלעתיד לבוא יאמר לו "כי אתה אבינו"[ג]. "יצחק מצחק את רבקה אשתו"[ד], צחוק הנשמה-הבעל עם הגוף-האשה (וכפי שאמרה שרה אמו בשעת לידתו – "צחֹק עשה לי אלהים [סוד אברהם, העולה 'בצלם אלהים'[ה], כנודע], כל השֹמע יצחק לי"[ו]). כשם שהנשמה 'מצחיקה' את הגוף, גם, וביתר שאת, הגוף 'מצחיק' את הנשמה (גוף לשון זכר ונשמה לשון נקבה, "אחליפו דוכתייהו"), כאשר משני הצחוקים יוצא 'צחוק אחד גדול', צחוק העולם הבא, וד"ל.

הוא נותן לכך הסבר יפה, שלא ראיתי במקום אחר: מהזהר משמע שכל אשה היא גוף, אבל הוא מסביר למה הדוגמה הראשונה היא שרה. קודם קראו לה 'שרי', השרה שלי, וכעת נקראת 'שרה', שרה על כל העולם[ז]. כמו שאברהם נקרא "אב המון גוים"[ח], האבא של כולם, שרה היא המלכה-השרה של כולם. גם אברהם הוכתר כמלך בעמק המלך[ט], אבל עיקר הענין שלו הוא להיות אבא של כולם ועיקר הענין של שרה להיות השרה של כולם. צריך לתת על כך את הדעת. הוא אומר שהגוף נקרא "שרה" כי בטבע החומר להשתרר על הזולת[י].

זהו כבר ווארט יפה – ככל שהדבר יותר מגושם, יותר חומרי, יש בו יותר 'יש', והטבע של ה'יש' הוא להשתרר, להשתלט, על מה שחוץ ממנו (היש מתרבה ומתפשט, סוד "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו גו'"[יא], מה שאין כן האין – הנשמה, "אין מזל לישראל"[יב] – אינו מתפשט, אלא כולו מרוכז בנקודת האין שבו, וד"ל). צריך להתבונן בענין – החומר רוצה להשתלט. ממילא, מי שעוסק בחומר, בחומריות, יש לו רצון להשתלט (לצבור הון ולאחוז בו בחזקה, שעל כן עיקר תיקון החומר, החומריות, הוא בפיזור כספו ורכושו לצדקה, וד"ל). יכול להיות שאם אין לו את הרצון הזה, היצר להשתלט ולהשתרר, הוא גם לא יצליח בגשמיות, בחומריות. הוא לא אומר שזה דבר רע – הרי אם הוא מפזר לצדקה ודאי שזה לא רע (ובכל זאת השאלה האם ראוי לצבור הון-חומריות לכתחילה היתה היתה ה'מחלוקת' בין המאור עינים לבנו רבי מרדכי[יג], ואכ"מ) – רק שזהו הטבע של החומר.

להמית את הטבע הראשון

והנה אמרו רז"ל הרוצה לחיות ימית את עצמו.

כתוב "אדם כי ימות באהל"[יד] ודרשו חז"ל "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה"[טו]. היות שהתורה נקראת "תורת חיים"[טז], הדברים נכונים לגבי החיים בכלל – שאם אתה רוצה לחיות תמית את עצמך[יז]. גם זו תופעה של כיתרון האור מן החשך".

והענין הוא כי עצם אדם בתולדתו להמשך אחר הבלי הזמן ולהתגדל ולהתפאר

כאשר האדם נולד הוא בקטנות מוחין לגמרי, כמו שעוד נסביר, ובקטנות האדם נמשך לדברים קטנים. הטבע הראשון שלו – המוטבע שלו, הנה"י שלו – הוא להמשך להבלי הזמן, שגם הם בחינת נה"י. האדם נמשך ל"תענוגות בני אדם"[יח] וכיו"ב, הבלי הזמן, והוא מוסיף גם "להתגדל ולהתפאר" – פגם וקטנות בספירת הגדולה-החסד, "לך הוי' הגדֻלה"[יט], ובספירת התפארת, "... והתפארת". "הבלי הזמן" הם בעיקר הספירות נצח-הוד-יסוד ו"להתגדל ולהתפאר" חסד ותפארת.

וצריך האדם הרוצה להמשיך חיות עליון מבורא יתברך בקרבו

כשהאדם מתחיל להתבגר-להתגבר על יצרו, הוא מקבל דעת. בהרבה מקומות דעת היא רצון[כ]. הדעת היא בעצם ההתקשרות למה שאתה רוצה. כשאדם מתחיל לקבל דעת הוא מתחיל לרצות לא לחיות חיי הבל – הוא רוצה לקבל חיות מלמעלה, שיחיה בחיים רוחניים, בחיים אלקיים[כא], שירגיש שה' מחיה אותו ולהלל אותו יתברך על כל נשימה ונשימה[כב].

מה הכלי לזה, מה הדעת של האדם? אם אני רוצה שה' ישכון בתוכי, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[כג], הדעת האמתית היא להכיר-לדעת שהדבר תלוי בשפלות שלי:

כמו שאמר הכתוב אשכון את דכא ושפל רוח

הפסוק אומר "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח"[כד], אבל חז"ל קוראים[כה] כמו שכתוב כאן – מחברים את הביטויים. זהו גם הפשט – איפה "אשכון"? בתוך ה"דכא ושפל רוח" (ר"ת דור, ה"דכא ושפל רוח" עושה לה' יתברך דירה בתחתונים[כו]). מי שמתחיל לקבל דעת – מתחיל להבין זאת. איך אנחנו קוראים לכך ב"פרק בעבודת ה'"[כז]? ששפלות חייבת להיות כלי לרחמי ה', השפלות מתחבר עם הרחמים (הנמשכים מ"מרום וקדוש", רוממות אל). שפלות היא הכרה שאני רחוק לגמרי, אני אפס (גאר נישט ווערט), אבל אין להתייאש – אני צריך להכיר שבכל רגע ה' מרחם עלי ומחיה אותי. זהו עיקר יחוד קוב"ה ושכינתיה בעבודה – לייחד את התחושה של רחמי ה' (קוב"ה) והשפלות שלי (שכינתיה), שבעצם "הא בהא תליא". עצם השפלות הוא ההכרה שאיני יכול להתקיים רגע בלי רחמי שמים. זו המשמעות הפנימית של "אשכון ואת דכא ושפל רוח".

להמית את עצמיות טבעו שהוטבע בעת הולדו ולהיות שפל רוח בעיניו.

בשביל להיות דכא ושפל רוח אדם צריך להמית את עצמו, להמית את עצם הטבע הראשון שלו. הטבע הראשון הוא לא שפל רוח[כח], והטבע השני – טבע שני בגימטריא אמת[כט] – הוא שמתחיל להיות לאדם שכל של קדושה, והוא מבין שאם הוא רוצה לקבל את אור ה' הכלי לכך הוא אך ורק שפלות.

מ"מה" ל"מאה"

וזה שאמר בגמרא על פסוק מה ה' אלהיך שואל מעמך אל תקרי מה אלא מאה

ידוע הרמז היפהפה בפסוק הזה[ל] (שמופיע בפרשת היראה בפרשת עקב): יש בכל הפסוק 99 אותיות, אבל כשמוסיפים את ה-א – לפי דרשת חז"ל[לא], דרשה של רבי מאיר, ש"מאיר עיני חכמים בהלכה"[לב], שצריך להוסיף א בפסוק ולהפוך "מה" ל"מאה"[לג] – היא משלימה את הפסוק למאה אותיות (יפ"י של פסוק)!

מה היחס בין 99 ל-100? שייך לאברהם, שבגיל 99 כרת ברית עם ה', ברית מילה (על מנת להוליד בקדושה[לד]) ובגיל 100 כבר התממשה ההבטחה של ה', כאשר הוליד את יצחק (99 ועוד 100 עולה 199, צדקה[לה], מצותו המיוחדת של אברהם אבינו, שבזכותה זכה לבן). התופעה הזו מתממשת בפסוק הזה. ממילא, ה-א הזו רומזת לנשמת יצחק אבינו, שמשלים את אברהם למאה[לו]. כמו שכתוב בלוח "היום יום"[לז], מה שהרבי הצמח-צדק הסביר לנכדו הרבי הרש"ב בקטנותו, בזכות שיהודי בגיל 99 החליט שהוא עדיין ערל וצריך למול את עצמו הוא 'שוה' שה' יתגלה אליו. 99 כאן היינו תכלית השפלות. זו תופעה יפהפיה בפסוק הזה. "מה הוי' אלהיך שאל מעמך?" – "מאה", שעל ידי "מה", שפלות, תגיע למאה, הולדה והתפשטות בעולם.

עוד משהו: אם אני אומר "ונחנו מה"[לח], כמו משה, המשמעות היא 'אנחנו גארנישט', הפוך מ'אני מאה'. יש אנשים שהם 'חמשים' (חצי-חצי, ככה-ככה), ויש שהם 'שבעים וחמש' (עובר במבחן), אבל לומר 'אני מאה' פירושו לומר שאין שלמות יותר ממני. תוספת ה-א כאן הופכת את הענו מכל אדם, המרגיש את עצמו חסר-כל, לאדם השלם. כמו הלל הזקן, הענוותן[לט], שאמר "אם אני כאן הכל כאן"[מ], וכתוב בזהר ש"'אני' דא שכינתא"[מא]. הוספת ה-א היא הכנסת ה' לתוכי – כמו שהוא מיד יסביר בפירוש – ואז אני יכול לומר 'אני מאה'. אבל קודם צריך להיות 'אני מה' (כמאמר הלל, "וכשאני לעצמי [הרגשת ה'אני' שלי בפני עצמי] מה אני"[מב]).

כעת הוא בעצם מתחיל לפרש את "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" של חיי שרה. בכללות, "חיי שרה" היינו היכולת לקבל חיות מה', מלמעלה – זהו הסיפור כאן. הביטוי "שני חיי שרה" בסוף אומר ש"כולם שוים לטובה"[מג] – שבסוף ה"מאה", ה"עשרים" וה"שבע" שוים לטובה. בהתחלה הם לא שוים, כל אחד מהם מדרגה בפני עצמה, אבל בסוף הכל מתחבר ומתאחד לגמרי. הוא יסביר לנו ש'אני מה' היינו השכל שמקבלים בגיל עשרים. את 'אני מאה' מקבלים בגיל מאה, או – כפי שיסביר כאן – שמגיל עשרים כבר מקבלים הארה ממאה (מכח חז"ל שדרשו "אל תקרי מה אלא מאה"), ולכן אפשר, כבר בגיל עשרים, לומר 'אני [כבן] מאה' (כמו ראב"ע שאמר "הרי אני כבן שבעים שנה"[מד] בהיותו בן חי שנים[מה]). נוגע לכל מי שכאן מתקרב לגיל עשרים, או כבר עבר אותו. עד גיל עשרים אין לך הארה של מאה, אבל מגיל עשרים אפשר (וצריך) כבר לומר 'אני מאה' (על בסיס 'אני מה'). [האות כ, עשרים, במילוי – כף – שוה מאה]. נכון, כתוב "עשרה עשרה הכף"[מו], יש חבור של "עשרה עשרה", שהוא עשרים, ויש כפל שלהם, מאה. מתאים מאד למה שהוא כותב כאן.

שפלות באמת

והענין הוא כי משה רבינו ע"ה לימד דעת את העם שאחזו את מדתו שאמר ונחנו מה ועל זה שבחה התורה אותו שהיה עניו מכל האדם אך שגם במדת הענוה יש כמה בחינות אשר לא טובים הרחוקין מן האמת כנודע להמסתכל בדבר זה עד שיש כמה בני אדם אשר לפי ראות העין הן ענוותנין ולא נתקיים בהן אשכון את דכא אך מפני שלא אחזו במדה זו על צד האמת

הפסוק "מה הוי' אלהיך שאל מעמך"[מז] מופיע במשנה תורה, בו משה מדבר בגוף ראשון, והוא מלמד כאן דעת את העם ביחס למדתו שלו, "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[מח], מדת ה"ונחנו מה" שלו. הענוה היא אמנם הבסיס של הכל, אבל יש ענוה רחוקה מן האמת. בשפלות אמתית ה' שוכן, אבל בשפלות של שקר הוא לא שוכן. איך קוראים לשפלות של שקר בחסידות? קליפת ראומה, ראו את ה-מה שלי[מט]. הוא לא אומר זאת בפירוש, אבל ממש שייך לכאן – כי הוא מדבר על "מה", "מה הוי' אלהיך שואל מעמך", ואומר שאי אפשר להסתפק ב"מה" וחייבים להמשיך לתוכו את ה-א. מי שלא ממשיך את ה-א יכול לרדת לראומה, 'ראו את ה"מה" שלי, תראו כמה אני ענו'. מי שיש לו עינים פקוחות רואה שהוא מדבר כאן על ההתמודדות של החסידות עם הענוה ה'מתנגדית' – מה שקראו בחסידות 'הענו מפינסק'[נ], ענוים שהתפארו בענוה שלהם. הוא אומר שענוים כאלה 'לא שוים', בדיוק ההיפך[נא].

במשפט הזה יש גם קשר עם החבר הטוב של רבי מנחם נחום מטשרנוביל – רבי מנחם מענדל מויטבסק, בעל פרי הארץ (שני תלמידי המגיד שזכו להיות אצל הבעל שם טוב). יש סיפור שלם[נב], שאנחנו אוהבים לספר[נג], שרבי נחום שאל את אדמו"ר הזקן – שאוהב אותו אהבת נפש – 'למה אחרי הסתלקות המגיד לא התקשרת אלי אלא לרבי מענדלי מויטבסק?'. הוא כאילו אומר – 'אנחנו כל כך אוהבים זה את זה, היית צריך לבוא אלי'. קודם כל, על פי פשט, היא הנותנת – באוהבי נפש לא צריך להיות אחד שהוא העבד של השני. אמנם אדמו"ר הזקן הוא תלמיד-חבר של בעל פרי הארץ[נד] – גם חבר וגם תלמיד – אבל בתור תלמיד הוא היה בטל אליו, 'חסיד' שלו לכל דבר. לעומת זאת, אדמו"ר הזקן עם רבי נחום וגם עם רבי זושא – שניהם הרבה יותר מבוגרים ממנו – הם רק חברים טובים, אוהבי נפש[נה]. יש מעלה בזה ומעלה בזה, לא אותו דבר. בכל אופן, יש כאן רמז מובהק לרבי מענדלי, שהיה חותם 'השפל באמת'[נו]. לא מספיק רק 'השפל', כי בשפלות בלי אמת לא סגי. כמו שהסברנו הרבה פעמים[נז] – ומתקשר לגמרי למה שהוא מיד יגיד – 'השפל באמת' זהו יחוד של יסוד (שפנימיותו אמת) עם מלכות (שפנימיותה שפלות).

[ה'מתנגדים' יגידו שלחתום 'השפל באמת' זה גם להתפאר בענוה שלך...] זה קשור לעוד סיפור[נח], שהיה עוד מישהו שחתם כך, שלא היה ראוי לכך, והחסידים של רבי מענדלי אמרו לו – רבי מענדלי הוא 'השפל באמת', אבל הרב שלך הוא 'באמת א שפל'... דווקא מי שהוא גם 'מה' וגם 'מאה', כנ"ל, יכול לומר על עצמו "השפל באמת", "אם אני כאן הכל כאן" וכיו"ב.

ולכן אמר משה רבינו ע"ה מה ה' אלקיך שואל מעמך מדריגת מ"ה ודרשו רז"ל אל תקרי מה אלא מאה שצריך לאחוז מדה זו באופן שיכניס בו על ידי זה הא' אלופו של עולם לרמז על האמור.

אמרנו ששפלות בלי רחמים 'טאג-נישט', זה לא זה. כאן הוא לא מחלק בין שפלות לענוה. לכן, אם הענוה היא בלי אלקות – רק ריחוק של האדם, להרגיש כמה שאני לא שוה – היא לא טובה. קוראים לכך קיצוץ בנטיעות – שם נרדף לכפירה. הרי השפלות היא המלכות. אם אתה לא מחבר את המלכות עם הז"א, עם התפארת, אתה מקצץ בנטיעות. בשפלות של השפל באמת ה' שוכן, אבל בשפלות של שקר הוא לא שוכן, ואז הענוה היא קיצוץ בנטיעות. הכנסת ה' לתוך השפלות, הענוה, היא-היא הכנסת ה-א – האות אלף, הרומזת לאלופו של עולם[נט] – לתוך ה-מה (בדיוק כמו שהרבי מסביר[ס] שצריך להכניס א – שהפירוש הראשון שלה היא "אלופו של עולם" – לתוך ה-גולה, שבה עם ישראל נמצאים בשפל המדרגה, כדי להפוך אותה ל-גאולה). זהו הפשט של "אשכון", שה' ישכון בתוך ה"דכא".

היצר הרע של משה רבינו

הוא אמר כאן הסבר מפתיע, פלאי פלאים. איך אתה אומר בנשימה אחת, שמשה רבינו הוא הענו מכל אדם – לכאורה השבח הכי גדול לבר אנוש – ובמשפט הבא אתה אומר שיתכן שזה לא תמיד הכי טוב, שמדת הענוה יכולה להיות שלילית?! הסברנו לפני כמה ימים[סא] – כבר נמצא בנפלאות של השבוע (וירא) – שלמשה רבינו יש גם יצר טוב וגם יצר הרע. איך זה יכול להיות? הוא הרי הנבחר והשלם שבמין האנושי[סב]! אבל האמת היא שהכל לפי ערכין, הכל יחסית.

התורה הזו התחילה ביחוד של גוף-נשמה. אחד הרמזים החשובים אצלנו[סג] שהמלים גוף-נשמה משלימות ל-22 ברבוע (484), כב אתוון דאורייתא כפול כב (כאשר כל אות כלולה מכל האותיות). מסבירים שזהו גם היחוד של "ויספו ענוים בהוי' שמחה"[סד] – גם ענוה-שמחה, זוג מובהק, שוה אותו דבר. אם גוף-נשמה שוה ענוה-שמחה, צריך להחליט מי כאן הגוף ומי כאן הנשמה. היות שכתוב בקבלה שנשמה היא אמא[סה], ואמא היא "אם הבנים שמחה"[סו], נאמר שהנשמה היא שמחה. ממילא, מהי הענוה? היא צריכה להיות הגוף. למה? כי ענוה היא סוג של שפלות[סז], והשפלות היא מכח הגוף – הגוף שפועל אצלי את הרגשת הריחוק והשפלות שלי.

לאור זאת, נאמר ווארט שנשמע בשמיעה ראשונה חריף: היצר הרע של משה רבינו (כנ"ל שגם למשה רבינו יש יצר הרע, לפי ערכין) הוא הענוה שלו! [לכן משה אומר "שלח נא ביד תשלח"[סח]?] נכון מאד. שליח בגימטריא שמח. אם היה שמח – היה מוכן לקבל את השליחות. הוא לא מוכן לקבל את השליחות דווקא מצד הענוה שלו. על אי-רצונו, בעקשנות, לקבל את השליחות הוא גם נענש[סט].

הענוה היא עיקר ההתגלות של נפש-משה בגלגולו הראשון. אבל אחר כך הוא חזר כרשב"י – שכתוב שהוא הגלגול העיקרי שלו[ע] – ועל רשב"י אומרים שהוא 'רבי שמח'[עא]. מסתמא רשב"י גם ענו מאד, אבל העיקר אצלו שהוא רבי שמח (ומכך נובעת מעלתו ביחס למשה רבינו, שמשה "לא ידע כי קרן עור פניו", מרוב ענותנותו, ואילו רשב"י כן ידע כי קרן עור פניו[עב], מרוב שמחתו בעבודתו יתברך ובגילוי רזין דרזין דתורת משה, וד"ל). הוא כבר גילה את הנשמה, שהיא השמחה, היצר הטוב (של משה וכל גלגוליו במשך הדורות, שהרי "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[עג]).

הווארט הזה מאד טוב בשביל ברסלב: היצר הטוב של האדם הוא כולל גם לעשות שטויות, אם צריך, בשביל להיות שמח, שהרי "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד"[עד]. אם אתה כל הזמן מוריד את הראש בשפלות וענוה – זו עצת היצר הרע! רק מה? היצר הרע הזה, הענוה והשפלות, הוא גם יסוד עבודת השי"ת. אך היצר הרע יכול להתדרדר, להיות ענוה פסולה. צריך לשמור על הענוה שלך, שתהיה ענוה באמת[עה], שפלות באמת, ואז "אשכון ואת דכא ושפל רוח".

בכל אופן, הווארט עדיין לא מוסבר מספיק. איך אפשר לומר כזה דבר, שהענוה זה היצר הרע של משה רבינו? התורה משבחת אותו, "והאיש משה ענו מאד", האם הכוונה שיש לו היצר הרע הכי גדול, שהוא יותר ענו מכל האדם אשר על פני האדמה?!

היצר האמצעי – יצר-נגה

נשאל שאלה פשוטה: כל פעם שיש שני קצוות, 'צווי דינים', לפי החסידות חייב להיות ממוצע באמצע, 'דריי דינים'[עו]. אם יש לי שני מושגים כאלה, יצר טוב ויצר הרע, צריך להיות גם יצר שלישי ביניהם[עז] – מהו? לא שמעתי אף פעם שיש עוד יצר ביניהם. למה אף אחד לא ספר לי?!

קודם כל נשאל את הציבור הקדוש – מה יכול להיות היצר השלישי? [אולי נפש השכלית.] זו הוה-אמינא טובה, כי בין הנפש האלקית לנפש הבהמית יש את הנפש השכלית[עח], אבל הנפש השכלית לא מתאימה למלה יצר. בנפשות מתאים לומר שבין הנפש הבהמית לנפש האלקית יש את הנפש השכלית. כתוב[עט] שהיא בעצם המוחין של הנפש הבהמית, אבל היא קובעת ברכה לעצמה. גם כאן אפשר לומר שאם נזהה את היצר הבינוני, האמצעי, הוא גם יהיה יותר שייך בעצם ליצר הרע, אבל גם עם חלק של היצר הטוב. יש למישהו רעיון מה יכול להיות היצר האמצעי?

כתוב בחסידות[פ] שזהו ההבדל בין שדין יהודאין לשדין נוכראין. שד יהודי הוא יצר, אבל יש לו תאוה רק לדברים מותרים, תאוות היתר. לפי תורת הנגלה, גופא דאורייתא, לא נורא שאדם יאכל גלידה עם הכשר טוב. אולי אפילו הגעשמאק שהוא יקבל מזה יגיע לשם שמים. לפי הרמב"ן, שפוסק ש"והתקדשתם והייתם קדושים"[פא] זו מצות-עשה של "קדש עצמך במותר לך"[פב] – ואדמו"ר הזקן פוסק בתניא כמוהו[פג] – זו לא תאוה כשרה. בכל אופן, גם מי שמחזיק בדרגות עליונות, לילדים ודאי יחלק סוכריות וגלידה כשרה, כמו שגם הרמב"ם כותב[פד] שצריך לעשות כדי להרגיל ילדים ללימוד. השאלה אם גם אני כזה ילד, שצריך ממתק בשביל ללמוד תורה. יתכן שגם הצדיק כשהוא נופל זקוק לך, "שבע יפול צדיק וקם"[פה]. לפעמים גם כשמישהו מגיע לכלות הנפש צריך לשים לו משהו בפה כדי להחזיר אותו לעולם הזה, כמו שמסופר על אדמו"ר הזקן ורבי אברהם המלאך[פו]. בכל אופן, שדין יהודאין הם רק לדברים מותרים – לא נורא להתאוות לכך, עד כדי כך שאולי יש בתאוה הזו משום "כל מעשיך יהיו לשם שמים"[פז]. אבל יש שדין נוכראין, שהם יצר הרע לדברים אסורים – תאוות איסור.

היחס הוא כמו בין נפש הבהמית של יהודי, שהיא מקליפת נגה, לנפש הבהמית של גוי, מג"ק הטמאות. נקרא ליצר האמצעי 'יצר נגה', או 'יצר טוב ורע', יש רק טוב (יצר טוב), יש רק רע (יצר הרע), ויש אחד שהוא גם וגם – באמצע, הכי כיף ("טוב לשמים וטוב לבריות"[פח]...). אם יש כזה יצר, שהוא גם טוב וגם רע, הוא מה שנקרא בתניא קליפת נגה. ביצר הרע של קליפת נגה יש גם טוב וגם רע – הנטיה הראשונה של קליפת נגה היא לרע[פט] – אבל היא גם מסוגלת להעלות את הכל (כל התאוות כו') לקדושה, לטוב (קליפת נגה היא בסוד "יעלו שמים ירדו תהומות"[צ], "אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע"[צא]). אדרבא, כל הירידה לגוף היא לא בשביל הנפש האלקית, היצר הטוב, אלא בשביל תיקון היצר הזה – לתקן את קליפת נגה, עד שיתקיים באיש הישראלי, "ועמך כֻלם צדיקים"[צב], "ארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום"[צג]. דווקא 'יצר נגה', אם מתקנים אותו, מסוגל – בהיותו ממוצע בין טוב לרע – להעלות את כל הניצוצות הקדושים הטמונים בקליפות, גם בג"ק הטמאות לגמרי, לקדושה. זה תלוי בנו, שנעשה אותו ממוצע מחבר לגמרי, שיעלה את הכל (ממוצע מחבר מעלה את היש לאין, ממוצע מפסיק מוריד את האין ליש, וד"ל).

אם כן, יש לנו עוד יצר, שלישי, שאפשר לקרוא לו קצת באריכות 'יצר טוב ורע', ואפשר לקצר ל'יצר נגה'[צד]. זהו היצר, לדוגמה, שחייבים בשביל הולדה – כמו שכתוב השבוע בנפלאות (כנ"ל) – עיקר היצר שצריך בשביל להתחתן. אחרת אין תולדות, אין "פרו ורבו"[צה], תהא שנת פרו ורבו[צו]. [איפה הוא היה עד עכשיו?!] אמרנו שלא ספרו לי עד עכשיו. בעצם כן ספרו, בתניא, רק לא הבנתי – לא קראו לילד בשמו.

כמה שוה יצר נגה? משיח. הוא המשיח, לא היצר הטוב (היינו מה שהמשיח הוא בעל תשובה ולא צדיק גמור[צז]). כמה שוה יצר טוב? אברהם אבינו. תחשבו כמה שוה יצר הרע ותגלו מי הוא[צח]... לא ספרו לנו על יצר נגה כי משיח עוד לא בא, אבל כעת שמוכנים למשיח צריך לספר עליו הרבה, לדעת שבכוחו להעלות את היצר הרע ולהכליל אותו בתוך היצר הטוב (ובכך לקיים "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך" – "בשני יצריך"[צט]). זה בעצם מה שהוא רוצה ללמד אותנו כאן, כשהוא מדבר על תיקון הענוה – היא היצר האמצעי (שיש בו טוב ורע, ענוה באמת וענוה של שקר, ענוה פסולה), החויה של הגוף, שצריך לתקן (ענוה באמת היינו זכוך הגוף, בעוד ענוה של שקר היינו גסות הגוף).

"מאה ברכות"

הדרשה "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'" היא אסמכתא לתקנה של מאה ברכות בכל יום[ק], שבפירוש מקשרים אותה לסוד של "מאה שנה"[קא]. מה הקשר לכל מה שאמרנו עד עכשיו? מהי ברכה? לשון הברכה[קב], המשכה מלמעלה. אני הולך לשים משהו בפה שלי, שהוא בעצם הבלי עולם הזה, גוף. כאשר אני מכיר שה' נותן לי את הדבר, ומברך עליו, אני מכניס את ה-א לתוך הגוף ומגלה את הטוב שבקליפת נגה המעלה את הכל לקדושה, כנ"ל. כל החפצא של הברכות, במיוחד של ברכות הנהנין, הוא שרה. קודם כל, היא חיה "מאה שנה" עם מאה ברכות[קג].

על ידי הברכות ממשיכים את אלופו של עולם לשכון ב"דכא"[קד]. כשאני מכיר שאני בעל תאוה[קה]  – או אפילו לא בעל תאוה, אבל חייב לאכול כדי שהגוף יחיה – זו כבר שפלות, וכשאני מברך אני מכניס את ה' לתוך השפלות שלי.

מי תקן את הברכות? דוד המלך, שמדתו מלכות, בחינת הנוקבא. דוד מלכא משיחא הוא סוד ה-א (האלוף-המלך) בתוך ה-מה של משה רבינו, ובכך הוא הופך את משה מ"גואל ראשון" ל"גואל אחרון"[קו] (כנודע ש-משה ועוד אחד – סוד ה-א – עולה משיח), הופך את תורת משה ("תורה מסיני"[קז], תורה של ענוה[קח]) לתורת משיח ("תורה חדשה מאתי תצא"[קט], תורה שמחה)[קי], מתורה של 99 לתורה של 100...

ב. ״מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים"

כתר, מוחין ומדות

אחרי ההקדמות האלה נגיע להסבר של הפסוק עצמו. אבל עוד לפני שנקרא את ההסבר שלו, נאמר את ההסבר בזהר[קיא] שמובא תמיד בחסידות[קיב] ל"מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים":

"מאה שנה" הן הכתר[קיג], בו יש התכללות כפולה – ספירה אחת, שמתכללת מעשר, וכל אחת מהעשר מתכללת שוב מעשר. ההתכללות הכפולה הזו היא המעלה של הכתר, לכן בכתר יש מאה[קיד].

אחר כך במוחין, חכמה ובינה, יש התכללות פעם אחת – שתי ספירות שכל אחת כלולה מעשר, וביחד הן "עשרים שנה".

ה"שבע שנים" הן כבר מדות הלב (הז"ת), כאשר כל מדה היא ספירה אחת, בלי התכללות של כל אחת מעשר. במדות של הז"א כשהן בקטנות, בלי מוחין וכל שכן בלי כתר, אין התכללות – והן נשארות "שבע שנים" (ברגע שהמדות מתכללות בעשר הן הופכות משבע לשבעים, כמו שבעים סנהדרין, שמסבירים בקבלה[קטו] שהם המדות דאמא, הבינה). במדרגות שיש בהן התכללות כתוב "שנה" ("מאה שנה ועשרים שנה"), לשון יחיד, כמה שיותר התכללות כך יותר התחברות והתאחדות, הכל אחד, אבל כשאין התכללות כתוב "שנים", לשון רבים, כל אחת שונה מהשניה, קצוות שונים של "שבע שנים".

נאמר גימטריא יפה: כמה שוות שלש המדרגות מאה שנה, עשרים שנה, שבע שנים? 2148. אם נחלק לשש, ממוצע כל מלה, נקבל משיח. מי שיש לו את כל המדרגות הללו יש לו שש פעמים משיח (אותיות ישמח, "ישמח משה במתנת חלקו"[קטז], כנ"ל בענין הענוה של משה והשמחה של משיח), ויש כאן שש מלים – משהו משיחי מאד.

"מאה שנה" – "מה" באמת

כעת נקרא את ההסבר שלו:

וזהו ויהיו חיי שרה אימתי יהיו חיי הגוף שהוא שרה

מתי הגוף יזכה לחיות? קודם כל צריך דעת את היעד – לאן אנחנו שואפים להגיע – ולפי ההסבר שלו היעד הוא ה"מאה שנה":

מאה שנה השנים שעבד בהם במדרגת מ"ה באמת עד שהכניס בתוכו את הא'.

בסגנון שלו, הוא עובר כאן משרה לכל אדם ו"השנים שעבד בהם". אם אדם עבד כדבעי, במדרגת מה של הקדושה – מה באמת, ולא מה לא באמת – כל השנים שלו הן בבחינת מאה[קיז].

"עשרים שנה" – זמן הבטול

אכן, היכולת להמשיך את ה-א לתוך ה-מה תלויה קודם כל בכך שיהיה מה, וה-מה הזה מגיע לאדם רק בגיל עשרים:

ועשרים שנה כי נודע שאין עונשין בבית דין של מעלה עד עשרים שנה והטעם כי אינו בא לכלל דעת שלימה עד כ' שנה

יש דעת שאדם מקבל בבר מצוה, ואז הוא מחויב במצוות, אבל – כמו שהאריז"ל מסביר[קיח] – זו דעת מצד אמא. אבל דעת שלמה, גם מצד אבא, מקבלים רק בגיל עשרים – לכן הבן לא יכול למכור בנכסי אביו עד עשרים שנה[קיט]. רק בגיל עשרים, כשאדם מקבל דעת של אבא ויכול למכור בנכסי אביו, הוא חייב כלפי שמיא[קכ] (כלפי אבינו שבשמים[קכא]). כל עוד יש לך דעת רק מצד אמא – לא מגיע לך שום עונש (הגם שדווקא "מינה דינין מתערין"[קכב], היינו בקורת וקפידא[קכג], אך ללא הסכמת אבא אין כאן עונש בפועל). למה? כי בדעת של אמא אין בטול אמתי, אין "מה". ברגע שאתה מגיע לגיל עשרים כבר מצפים ממך שבדעת שלך יהיה בטול. כלומר, בגיל עשרים יש לך יכולת שבתוך הדעת שלך, ההתקשרות שלך לה', יהיה בטול, ואם אתה לא מנצל את היכולת הזאת (כלומר שאתה נשאר עם היש שלך) אתה חייב עונש בדיני שמים.

נשים לב: ידוע ש-עשרים בעצמו שוה כתר[קכד], והסוד של כתר הוא מאה, כנ"ל. זהו רמז יפה שמגיל עשרים מקבלים יכולת להגיע לכתר, להגיע ל"מה"-"מאה" ("מאה שערים")[קכה]. יש דעת שאין בה בטול, אלא התקשרות לאיזה שכל והבנה שלו לעומק – זו דעת מצד אמא. אבל יש התקשרות עם בטול – שאתה קשור לה' ובטל אליו באמת. אזי הדעת עצמה אומרת בטול. ההתקשרות האמתית היא שאני בטל אליך, ה'. את הדעת הזו מקבלים רק בגיל עשרים, והיות שבגיל עשרים אתה זוכה ל"מה"[קכו] – מיד באה התורה שבעל פה ואומרת לך "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'". ה"מה" יכול להתדרדר, ואם אתה רוצה לשמור על ה"מה", על הבטול שלך, אתה צריך להכניס לתוכו את אלופו של עולם, להמשיך את הכתר בחכמה.

"שבע שנים" – העלאת ימי הקטנות

מגיל עשרים, עם הדעת השלמה, אפשר לעבוד את ה' באמת (להמשיך את הכתר בחכמה, את אור ה' בתוך הבטול), ואז אפשר גם להתייחס ל"שבע שנים":

ואחר כך כשמתחיל לעבוד את השם יתברך באמת מעלה גם כן את ימי הנערות והיינו על ידי מדת מ"ה כאמור וזהו ומדת ימי מה היא ואף ימי הפעוטות שאז הוא בקטנות גמור מעלה ומתקנם כשהולך בדרכי השם מעשרים שנה ומעלה.

גם במאור עינים בסוף פרשת בראשית[קכז] הוא כותב אותו ווארט – כשאדם עובד את ה' בדעת הוא מעלה, בדרך ממילא, גם את כל השנים הקודמות, כל השטויות שהוא עשה בילדותו ובנערותו. ה"מה" של גיל עשרים הוא המדה שמתקנת את כל הימים הקודמים, כמו שהוא דורש: "מדת ימי [המדה שמתקנת את כל ימי] – מה היא"[קכח].

את ימי הקטנות עצמם הוא מחלק כאן לשתי דרגות – ימי הילדות, שהוא קורא להם ימי הפעוטות (ובהמשך, וגם בתורה בבראשית, הוא קורא להם ימי הקטנות), לפני בר מצוה, וימי הנערות, מבר מצוה[קכט] ועד גיל עשרים. הסמל של ימי הקטנות כאן הוא "שבע שנים" – אפשר לומר בדרך הרמז, כמו שכתוב בקבלה[קל], ששבע הוא הנקודה האמצעית של שלש עשרה, לכן כולל הכל עד בר מצוה. אבל ודאי יש משהו מיוחד בגיל שבע ("בת שבע ליפי"[קלא]), שיא הילדותיות אצל רוב האנשים (חוץ מהבעל שם טוב וכיוצא בו, ש'אף פעם לא היה ילד'[קלב]). בזמנים האלה חזקה על האדם שיעשה הרבה שטויות. יש שטויות בלי דעת דאמא (שמקבלים בבר-בת מצוה כנ"ל) – גם לילד קטן יש איזו הארה של דעת, כמו שכתוב בכתבי האריז"ל[קלג], אבל לא דעת שלמה מצד אמא – ויש שטויות שאתה עושה אחרי שאתה מקבל את הדעת מאמא, אבל אין לך עדיין את הדעת של אבא.

"כולם שוים לטובה"

וזה שאמר שלמה המלך ע"ה שמח בחור בילדותך וגו' ודע פירוש כשתבוא לכלל דעת צריך לתקן הכל כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט.

על הפסוק "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט"[קלד] אומר רב הונא "עד כאן דברי יצר הרע, מכאן ואילך דברי יצר הטוב"[קלה]. שוב, פוגשים כאן את היצר הרע ואת היצר הטוב. היצר הרע אומר 'תעשה מה שבא לך, לך אחרי התאוות שלך', והיצר הטוב (השייך לדעת השלמה, שמקבלים בגיל 20) אומר "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט". צריך לדעת לעשות תשובה על מה שאדם עשה בעצת היצר הרע, אבל הוא מפרש כאן שהמשמעות האמתית היא שברגע שהאדם מקבל דעת ומתחיל לעבוד את ה' באמת, עם שפלות ועם הכנסת ה-א לתוך ה-מה, בדרך ממילא זו התשובה שלו, וזה מתקן הכל למפרע.

וזה שכתוב ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה ופירש רש"י כולם שוים לטובה כשהוא במדריגת מאה כאמור שמעלה אף ימי הקטנות שהן כבן שבע שנים וימי הנערות שהן עד עשרים שנה.

בהתחלה הוא מביא רק "ועשרים שנה ושבע שנים", בלי ה"מאה שנה" – ב"כולם שוים לטובה" עיקר השויון הוא לחבר את ימי הפעוטות וימי הנערות לדעת שהוא מקבל בגיל עשרים שנה. אפשר לעשות זאת כי מגיל עשרים כבר יש הארה של המאה – כבר מצווים בתורה שבעל פה, ב"אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'" של רבי מאיר, להמשיך את ה-א לתוך ה"מה" שקבלת בגיל עשרים. זו "מדרגת מאה" – לא גיל מאה, אלא שמגיל עשרים כבר אפשר להגיע למדרגה הזו, מכח ציווי התורה שבעל פה.

קודם הבאנו את ההסבר הרגיל, ש"מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים", היינו שלש מדרגות – כתר, מוחין, מדות. אבל כאן יש הסבר חדש ויפהפה, שבעצם מחבר את כל הדרגות יחד, והיינו כפשט הפסוק (שמדובר במשך חיים אחד, ובו גופא יש שתי בחינות – "ויהיו חיי שרה" ו"שני חיי שרה", "כולן שוין לטובה", כנ"ל).

מקרית ארבע לחברון

כעת הוא מפרש את הפסוק השני. דורש אותו למעליותא:

ותמת שרה רצה לומר על ידי שימית העצמיות מחומרו

כמו שהוא הזכיר בהתחלה, "הרוצה לחיות ימית עצמו" – שרה זכתה לכך, רצתה לזכות לחיים נצחיים ואז המיתה את עצמה. זה דומה למה שכתוב בחב"ד[קלו] שכל מה שקורה עם הצדיק הוא רצוני – אם הוא רוצה לחיות הוא יחיה ואם הוא רוצה למות הוא ימית עצמו (לפי זה, מהשמועה שהגיעה לשרה אודות עקדת יצחק, שכמעט מת[קלז] – ובאמת נשמתו הסתלקה ממנו במסירות נפש ועלתה לגן עדן כו'[קלח] – היא החליטה שבהיות יצחק "בן לשרה" הגיע הזמן שגם היא תמית את עצמה, ודוק), מה שהוא רוצה, רוצה באמת. אם הוא רוצה באמת, בסוף ה-א תחיה את ה-מת.

שרה המיתה את עצמה, את החומריות שלה, את הטבע הראשון שלה. ואיפה היא מתה?

בקרית ארבע שם הוי"ה ברוך הוא נקרא קרית ארבע על שם ארבע אותיות היא חברון פי' נתחברו כי קודם כביכול היה פירוד בהשם כנודע.

כתוב בזהר[קלט] ש"קרית ארבע" רומזת לארבעת היסודות. היא גם רומזת לארבע אותיות שם הוי' ב"ה, הפירוש העיקרי שלו כאן. ארבע אותיות שם הוי' ב"ה צריכות להיות מחוברות, אבל כמו שאמר שגם ענוה, המדה הכי טובה, יכולה להיות פסולה, הוא אומר שגם ב"קרית ארבע", בשם הוי', יכול להיות פירוד בין האותיות. הפירוד יכול להיות פירוד של ה תתאה משאר האותיות, ה'קיצוץ בנטיעות' שהזכרנו קודם, הפרדת ספירת המלכות מהספירות העליונות. אבל יתכן גם פירוד בין שאר האותיות – עמלק מפריד בין אותיות י-ה לאותיות וה[קמ], ויתכן גם בדקות פירוד בין אותיות י-ה עצמן. הן אמנם נקראות "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[קמא], אין שם פירוד, אבל בדקות דדקות אפשר לומר שגם מקור היש (בינה, השגה) עלול להיות נפרד מהאין האלקי, הבטול של חכמה. כך כתוב בחסידות[קמב] לגבי נגע הצרעת, שבא מפני שאין הבינה מחוברת לחכמה. יש גם מצב שהזיווג של או"א הוא אחור באחור[קמג], ויחסית זהו מצב של פירוד. אחדות אמתית היא רק ביחוד פנים בפנים. הפסוק העיקרי של נפרדות בתנ"ך הוא "ונרגן מפריד אלוף"[קמד] – מי שנרגן, בעל תרעומת על ה', מפריד את אלופו של עולם, מפיל את הענוה להיות ענוה פסולה וגם מפריד בין אותיות שם הוי' ב"ה.

אכן, שרה בעבודתה – עבודת הגוף – זכתה ל"היא חברון", שהכל יתחבר, שלא תהיה נפרדות. בדרך כלל מות הוא פירוד היסודות של הגוף, אבל אצל שרה – לפי פירוש הזהר – קרה בדיוק ההפך. לא רק שבמיתה היסודות שלה לא נפרדו, אלא הכל התחבר לגמרי – הכל שיקף את שם הוי'. כל החיים שלה בגוף היא עבדה עבודת "מאה", היא 'היתה מאה' כל השנים.

מספד אברהם-הנשמה לשרה-הגוף

ואז ויבוא אברהם באה הנשמה שנתגברה כח הנשמה ומתנהג על ידה מה שאין כן מקודם.

אחרי ששרה השלימה את עבודתה אברהם בעצם צריך לבוא ולומר לה 'את מאה' – הנשמה צריכה להלל ולשבח את הגוף, לשיר שיר חדש לשרה (שכעת זכתה להעלות את ה-ש שמאלית שלה ל-ש ימנית – שׂרה שׁרה). בכל זאת, לעיני בשר, צריך לנהוג מנהג המקום – "לספֹד לשרה ולבכֹתה". יש שם כ קטנה, כי הוא הבין שבאמת היא לא מתה[קמה]. לכן כל הפרשה נקראת "חיי שרה" – "ויהיו חיי שרה... שני חיי שרה".

השלב הזה, שהגוף מגיע לתיקון גמור, הוא על דרך לעתיד לבוא – שהנשמה תיזון מהגוף[קמו]. בכלל, כתוב[קמז] שזיווג אברהם ושרה הוא על דרך לעתיד לבוא, "נקבה תסובב גבר"[קמח], "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה"[קמט]. אבל עכשיו, אחרי שהיא מתה, היא כל כך מזוככת, כל כך מחוברת, כל כך משקפת את "הוי' אחד" – שהנשמה מתחזקת ומתנהגת "על ידה", הנשמה טפלה לגמרי לגוף. זה גם מסביר את המשך הפרשה, "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל"[קנ], ואת כל השידוך של יצחק – הכל בא מכח שרה.

לספוד לשרה ולבכותה כי אחר כך כשבא לכלל דעת מתאבל ומתחרט על מעשיו הראשונים וזהו לספוד לשרה מעשה הנעורים עד שמגביה גם כן הימים הראשונים ואז טוב לו בזה ובבא.

בפשטות, מעשה הנעורים של שרה הוא כמו שרה הראשונה, שרי לפני שנקראת שרה. אבל כאן צריך קצת לדרוש, כי עד הרגע אמרנו שעכשיו שרה בשלמותה, "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", "כולן שוין לטובה". היא כבר השלימה והעלתה את ימי הנעורים, היא מאה אחוז בסדר וגם אברהם מתחזק ממנה, ומה כבר יש לאברהם להוסיף על כך בהספדו ובכיתו?! קודם אמרנו דרוש שלנו, ווארט שלנו – על התכלית של תיקון הגוף, תיקון הענוה – אבל יתכן שלכך הוא מתכוון כאן באמת. הוא רואה עכשיו את שרה בשלמותה, יודע דווקא עכשיו ש"הכל מן האשה"[קנא], ואז מתחיל לזכור את ימי הילדות והנערות, עם כל מה שקרה ועבר על האדם עד שהגוף נטהר. לאו דווקא הכוונה לגוף שלה אלא לגוף שלי – מה שעשיתי עד שלא נטהרתי ונתקדשתי. הוא מתחרט, וככל שהוא מתחרט הוא מעלה את הכל להתכלל ב"כולן שוין לטובה" שלה. כלומר, בעצם הוא ממשיך לפעול – לא רק ששרה עכשיו שלמה, אלא שכל מה שהיה עד הרגע הזה עם הגוף של שנינו (של כולנו) מתעלה וחוזר להיות "כולן שוין לטובה" (וזהו הפירוש האמתי של "שוין בקומתן"[קנב], בקומתן שלהם וביכולתם, דווקא יחד, להקים את כולם להיות "שוין בקומתן", התכלית האמיתית של הקשר בין בני זוג[קנג]).

עד כאן התורה הזאת של המאור עינים זי"ע, משהו יפה ביותר[קנד].

נשמה טהורה וגוף קדוש

נסיים עם עוד ווארט. רוצים להבין עכשיו את מעלת הגוף על הנשמה, עד שלעתיד לבוא הנשמה תיזון מהגוף, מצב של "אשת חיל עטרת בעלה", מעלת שרה לגבי אברהם (לא רק "שוין בקומתן" אלא "אשת חיל עטרת בעלה"[קנה], "נקבה תסובב גבר", מה ששרש הכלים גבוה משרש האורות[קנו], כח הגבול שבאין סוף יותר 'עצמי' מאשר כח הבלי-גבול[קנז], וד"ל). לכן תחית המתים לפי הרמב"ן[קנח] היא דווקא בגוף, לעולם ועד. לדעת הרמב"ם[קנט], שכנראה אין לו כ"כ 'מבינות' במה שכתוב כאן, הנשמה היא העיקר. ממילא, לדעתו תחית המתים בגוף גשמי היא שלב זמני בלבד, כאשר, אחר כך, הגוף מתבטל ומה שנשאר לנצח הוא רק הנשמה. אנחנו לא סוברים ככה, הקבלה האמתית לא סוברת ככה[קס], אלא כדעת הרמב"ן שתחית המתים היא שהגוף חי לנצח (ומה שמתבטל הוא לא הגוף אלא חוקי הטבע, בפרט חוק האנטרופיה של "כל הוה נפסד"[קסא]). זהו החידוש של תחית המתים, אחרת אין שום חידוש.

נאמר על זה ווארט יפה: אנחנו אומרים כל בקר "נשמה שנתת בי טהורה היא"[קסב]. כלומר, התאר העיקרי של הנשמה הוא טהרה. היה אפשר לומר גם נשמה קדושה, או עוד דברים, אבל הכינוי העיקרי של הנשמה הוא נשמה טהורה. הסבה לכך שבקבלה המושג נשמה – בסדר של נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה – הוא באמא. המדרגות שלמעלה מזה, חיה-יחידה, הן מקיפים – אי אפשר לומר עליהן "שנתת בי", הן לא בפנימיות. המדרגה הכי גבוהה "שנתת בי", בפנימיות, היא הנשמה. אמא היא טהרה, לעומת אבא שהוא קדושה[קסג]. גם לגוף מתוקן יש כמה כינויים, אבל אומרים "גוף קדוש"[קסד]. לצדיקים יש גוף קדוש, כמו שלמדנו בפרשת לך לך ששרה אומרת להגר "אשריך שזכית לידבק בגוף קדוש כזה"[קסה]. היא לא אומרת שהיא מתחברת עם נשמה טהורה – זה לא כל כך מעניין את הגר, וזה באמת לא הענין.

רואים, אם כן, ששרש הגוף באבא (קדושה) ושרש הנשמה באמא (טהרה). הפסוק העיקרי בתורה שמדבר עליהן ביחד הוא "ויעש את שמן המשחה קדש ואת קטרת הסמים טהור"[קסו] – שמן המשחה הוא אבא, והוא "קדש", וקטרת הסמים היא אמא, והיא "טהור". הנשמה היא כמו קטרת הסמים, ריח, "דבר שהנשמה נהנית ולא הגוף"[קסז]. אבל הגוף המזוכך בתכלית – בגוף שייך זכוך, לא בטול[קסח] – הוא שמן זית זך והוא קדש.

כמה שוה נשמה טהורה? 620, כתר, עשרים. כמה שוה גוף קדוש[קסט]? רמז מפורסם אצלנו[קע] – שם צבאות. קודם כל, זהו השם המשותף לנו ולקב"ה – אנחנו "צבאות הוי'"[קעא] וה' הוא "הוי' צבאות"[קעב]. שם צבאות הוא בנצח והוד[קעג], ובאתב"ש הוא השתפא, אחד הסימנים החשובים של השנה הזו, תשפ"ו. לפי הרמז הזה, זו שנה של גוף קדוש. אם הבחור המחזר אחר אשה יזכה לגוף קדוש (של אשתו!) הוא ודאי ימצא את הנשמה הטהורה (של עצמו). שרש הגוף-האשה באבא (קדש) ושרש הנשמה-האיש באמא (טהרה), בסוד "הוי' בחכמה [אבא] יסד ארץ [ברתא] כונן שמים [ברא] בתבונה [אמא]"[קעד], כנודע.

והנה, נשמה טהורה גוף קדוש עולה 1119 (1118, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[קעה] ע"ה), אברהם במילוי – אלף בית ריש הא מם – ללמד שהכל כלול באברהם, גם שרה אשתו[קעו], הצלע שלו, ה"עזר כנגדו"[קעז], וד"ל.