מאמר סד - בקר ויודע הוי׳ את אשר לו

ב. ד"ה "בקר ויודע הוי׳ את אשר לו" תרד"ע

שלשה דינים באותיות ספר תורה

נאמר עוד משהו – נחזור להתחלה ונסיים עם ספר התורה שלנו וגם עם המאמר מע"ב, וגם פרשת נח, "נוצר חסד": נתבונן בשלשה דינים פשוטים לגבי כתיבת ספר תורה. כל אות בספר חייבת להיות מוקפת גויל, שיהיה לבן מכל הצדדים, שאות אחת לא תגע באות אחרת – אם יש נגיעה בין אותיות פוסל את הספר. דבר שני, לכל אות יש את צורת האות שלה, בפני עצמה, והיא חייבת להיות בדיוק בצורתה – אחרת, אם הסופר כותב עקום, שלא כצורת האות, האות פסולה וממילא הכל פסול. דין שלישי, שכדי שספר תורה יהיה כשר צריך את כל האותיות, כל הספר, כל השש מאות אלף – "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" ר"ת ישראל, המלה האחרונה בתורה. זה עצם הישראל, גם ישראל בעל שם טוב וגם ישראל מרוז'ין.

שלשה סוגי התכללות

מה היחס בין שלשת הדינים האלה? קודם שהאות תהיה בודדת, תהיה מוקפת גויל, לא תגע באות אחרת. דין שני, שהאות צריכה להיות בצורה הנכונה שלה. דין שלישי, שצריך את כל האותיות יחד, ואות אחת חסרה פוסלת את כל האותיות מקדושת ספר תורה. הגם שכל האותיות הן בצורה הנכונה וכל אחת בנפרד, אם חסרה אות אחת הספר פסול.

במאמר של השבוע אלה שלשה סוגי התכללות, ונאמר בקיצור נמרץ: בכל התכללות, כדי לבוא להתכללות יותר ויותר, צריך יותר ויותר מוחין. המוחין הם אותו מוח של רבי ישראל מרוז'ין שהזכרנו קודם, והם פועלים את התכללות המדות.

הדבר הראשון שנפעל ממח החכמה הוא עצם חלישות המדה, שהמדה לא תתפשט בלי גבול, וממילא כל מדה תתן מקום למדה הנגדית – שהחסד יתן מקום לגבורה והגבורה תתן מקום לחסד. זו עדיין לא התכללות ממש, שיהיו יחד בנשיאת הפכים, אך בכל אופן מה שמגביל את החסד שלא יתפשט אלא יתן מקום למדה הנגדית, הגבורה, זו גם גבורה – גבורה במקיף שאומרת לחסד עד כאן תבוא ותו לא, וממילא לתת מקום למישהו אחר ממך וגם הפוך ממך. שוב, המדרגה הראשונה של התכללות נקראת נתינת מקום לאחר. בעולם התהו זה לא היה, לכן הכל נשבר שם – גם המדרגה הכי בסיסית של התכללות, נתינת מקום לזולת לא היתה.

המדרגה למעלה מזה, שצריכה כבר מוחין דאמא דגדלות היא התכללות בכלים. "חושך שבטו שונא בנו" – שהחסד יוכל להשתמש במדת הגבורה לתכלית החסד. כדי לזכות לחסד מושלם צריך להשתמש בגבורה – גם הרידעל, לא רק הבערשט. לגבי זה שכל מדה צ"ל כלולה מכל המדות נחזור לדיני הספר. הדין הראשון, שכל אחד מוקף גויל, נקרא נתינת מקום אחד לשני – אף אחד לא נכנס לשני.

שלש ההתכללויות – שלשת בני נח

שלש ההתכללויות כאן הם בעצם שלש פעמים שכתוב "נח" בפסוק הראשון – "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח". הם גם כנגד שלשת הבנים שלו, שיוצאים משלשת הנח בפסוק הראשון, כל נח בפסוק הראשון מוליד בן. זה כבר מתרץ את הקושיא שכהמשך ל"אלה תולדות נח" היה מיד צריך למנות את בניו, ולמה מפסיק ב"נח איש צדיק תמים וגו'" – כאן מתברר ששלשת הבנים נולדים משלש הפעמים נח. לא נאריך, אבל כל נח הוא מדרגה של התכללות[7] – להיות נח לזולת היינו להתכלל עם הזולת.

מי פגם בתבה? חם, ששימש בתבה. השימוש בתיבה נגד רצון ה', בדין של כתיבת אותיות סת"ם של סופר, נקרא פגם בדין של מוקף גויל. שאות נכנסת במקום אות אחרת. הוא משמש בתבה, ומה היא תבת נח? הבעל שם טוב אומר שזו תבה של תורה (ותבה של תפלה). אם אות נכנסת לאות אחרת זאת אומרת שחם הגיע לכאן ושמש בתבה, עשה נגיעה של שתי אותיות, וממילא פסל את התבה ואת כל הספר.

יש בן שני, שכנגד דין צורת האות. הדין של מוקף גויל הוא התיקון של חם. על הדין של צורת האות – שתהיה לה צורה יפהפיה – כתוב "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם". עיקר היפי הוא ההתכללות השניה. אם האות י היתה נקודה פשוטה, נקודה בלתי מצוירת בלשון החסידות, היא לא היתה י – כי אין בה התכללות של משהו אחר, פשוט מדי. גם ה-י הכי קטנה היא מורכבת, נקודה מצוירת, והכוונה שיש בה התכללות של כל האותיות. כתוב ש-י, הכי קטנה, היא דומה ל-ל, הכי גדולה. זו ההתכללות השניה, שכל אחד כולל את כולם בפני עצמו. זה כבר יפת, שצריך יותר מוחין.

אבל, עיקר עולם התיקון הוא לא זה ולא זה – עיקר התיקון צריך להיות שלמות ספר התורה. כמו שאמרנו קודם, כל התורה היא שם אחד של ה' יתברך (שם = ספר כנודע), כפי שידרוש משיח. כל התורה היא בחינת שם – שם בן נח[8] – ואם יש אות אחת חסרה הכל פסול.

ההבדל בין ההתכללות השניה להתכללות השלישית

למה זה דומה? מסביר במאמר שכל אבר צריך לקבל מכל האברים, ולא יהיה אחד בריא בפני עצמו אם כל הגוף לא בריא ושלם. זה עצם הישראל, ולשם כך צריך גדלות מוחין הכי גדולה (גדלות שניה דמוחין דאבא, שהוא מצד הכתר, ה"כליל", "כלילת יפי [י פעמים י]", הכולל הכל יחד). מה ההבדל בין זה לזה? כשכל אחד כולל את השני, חסד את הגבורה וגבורה את החסד, הוא מסוגל לפעול למטרה שלו במדה השניה, לשם השגת המדה העיקרית בעתיד. "חושך שבטו שונא בנו" יכול לפעול בגבורה כדי להיטיב לבנו לעתיד, אבל כעת לא טוב – "שבטו".

מה ההתכללות השלישית? שכל המדות, גם הגבורה, עוזרת לחסד להיות בתכלית החסד כאן ועכשיו. הגבורה לא מתכללת בתוך החסד כדי שאחר כך החסד יושלם, על ידי שכעת אני נוקט במדת הגבורה – זו ההתכללות השניה, אבל ההתכללות השלישית היא שהכל משקף את מטרת החסד כעת. לכן הוא אומר שהגם ששייך לכל המדות, יותר מכל המדות נוגעת התכללות זו השלישית לספירת החסד, כמו "נוצר חסד" – שכל המדות משתתפות לשם חסד. לכן התורה היא "תורת חסד" – הכל חסד (בטוב הנראה והנגלה – עכשו).

"כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו" בתכלית גדלות המוחין

איך נבין יותר? כתוב "אלה תולדת נח נח איש צדיק" – צריך להיות נח, "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו", הבעל שם טוב אמר זאת וכולם יצאו מן הכלים. יש שואלים על זה הרי יש גמרא ש"האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא לאו משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא", אז לא טוב ש"רוח הבריות נוחה הימנו" (ובפרט איך יהיה רוח המקום נוחה הימנו אם אינו מוכיח את העולם במילי דשמיא?).

יש הרבה תירוצים על זה שלא בדיוק מתיישבים, אך יש לומר שהפשט הוא שצורבא מרבנן שהנו ירא שמים באמת מוכיח תמיד, כמו כל הנביאים, מאהבת ישראל – זו ההתכללות של יפת, צורת האות. זו מדרגה, צריך בשבילה מוחין, אבל זו לא התכללות של שם. כשהבעל שם טוב (הבעל של השם הטוב) יצא ואמר זאת, וכולם יצאו מן הכלים מרוב התפעלות, שזו כל התורה כולה – סימן שיש עוד מדרגה.

יש אחד שמוכיח, "צורבא מרבנן דרתח אורייתא דמרתחא ליה" – צורבא מרבנן בחז"ל הוא ת"ח חם, רותח, בחור עם דם חם. אם כולם אוהבים אותו סימן שהוא לא "צורבא מרבנן" באמת. מה שהבעל שם טוב אמר, "כל שרוח המקום נוחה הימנו וכו'", צריך גדלות שניה דאבא, תכלית הגדלות. הוא מסביר במאמר שזו הבחינה של אהרן הכהן, שכולם נלוים אליו לשרתו – זו ההתכללות הכי גדולה, שה' בוחר באהרן, והכל משמש בפירוש את החסד. במלים פשוטות, יש מציאות של תלמיד חכם שכן מוכיח את העם, ואף על פי כן כולם אוהבים אותו.

נח הגוי ונח למעליותא

את ה"צורבא מרבנן" כולם אוהבים כשלא מוכיח אותם, הכל בסדר, יותר מדי נח. מה הפירוש "אלה תולדות נח נח"? יש פירוש אחד, נח לשמים ונח לבריות. הכוונה שאיני מעביר בקורת – כולם בסדר. בחיצוניות כולם אוהבים אותו, כי הוא בסדר עם כולם, מלמד זכות על כולם ולא מפריע לאף אחד, וממילא אוהבים אותו.

מה זה נח לשמים? אותו דבר, הוא לא מפריע לה', לא מעביר עליו שום בקורת, אז ממילא יוצא שה' תמיד בסדר (גם כשעומד להביא מבול לעולם ר"ל). זה "נח לשמים ונח לבריות" – זה נח גוי. בסופו של דבר נח היה גוי, גוי מתורבת. גם נח לה', לא מוכיח אותו בכלל, לא מתפלל תפלת דין בלשון רבי נחמן – הוא נח לכולם, לכן הוא גוי. על זה אמרו חז"ל שצורבא מרבנן שכולם אוהבים אותו הוא לא בסדר, הוא ת"ח גוי.

אבל האם יש נח-נח – אפילו שלש פעמים – שהוא צדיק, שהוא בסדר? האם אפשר לדרוש לשבח? כן, אבל רק במדרגה השלישית, נח אבי שם – כל התורה היא שם אחד, וממילא כל המדות משרתות את מדת החסד דווקא. אז יש אחד שיכול ממש להוכיח את כל העולם, כמו שהרבי אומר על משיח – יכוף את כולם בדרכי נעם, ירביץ (תורה) לכולם בדרכי נעם. עושה צחוק? יש כזה דבר, זו ההתכללות השלישית, נח אבי שם[9], שהוא מוכיח וכופה וכולם אוהבים אותו. "לא תאר לו ולא הדר ונראהו ולא מראה ונחמדהו" כתוב בנביא. הוא עם כל האמת שלו, שהיא לא פוליטקלי קורקט – "לא תאר לו" – לא מחניף לאף אחד, ויחד עם זה חומדים אותו, כולם אוהבים אותו.

למה כולם אוהבים אותו? זו לא "תוכחת מגולה מאהבה מסותרת" – כפי שיש אצל הצורבא מרבנן במקרה הטוב, שמוכיח ומשום כך לא אוהבים אותו – אלא אצל משיח זה אחרת. שהמשיח היה צעיר היה כך אצלו, אבל ככל שהוא מתבגר הוא כבר לא "תוכחת מגולה מאהבה מסותרת", אלא תוכחת מגולה מאהבה עוד יותר מגולה – האהבה שלו כל כך עוטפת, שלאף אחד לא אכפת שהוא מעביר עליו בקורת. הוא מקבל זאת יפה, מיטיב את דרכיו, וכולם חומדים אותו.

תפלה בזמנה ותפלה לאחר זמנה

נספר עוד ווארט מבעל ההילולא של היום, דער הייליגע רוז'ינער[10]. פעם אחת הוא נתן משל לחסידים שלו שצריכים להתפלל בזמן, לא להתעכב ולהתפלל מאוחר כמו שנוהגים צדיקים.

משל למה הדבר דומה, לאשה טובה שכל בקר בשלה לבעלה קטניות על הבקר. הוא מתפלל מוקדם, חוזר בשבע הביתה – מתפלל ותיקין – ויש לו כל בקר מאכל קטניות חם. בקר אחד לא הסתדר לה, היא לא הספיקה לבשל את הקטניות. הוא חוזר הביתה, שבע, אין קטניות – אין ארוחת בקר. עוד שעה עוברת ואין ארוחת בקר, עוד שעה עוברת ואין ארוחת בקר, וכבר מגיע 12 ואז היא מגישה צלחת קטניות.

אז הוא אומר – ראיתי משהו מוזר, חריג, שתמיד את בסדר והיום לא, אז חשבתי שהיום את מבשלת משהו מיוחד במינו, תבשיל מיוחד שלוקח הרבה זמן להכין. הייתי דרוך, מלא ציפיות, כמה אני אוהב אותך שאת מקדישה ומשקיעה כל כך הרבה בשבילי – ובסוף מגיע שתים עשרה ואני מקבל אותו דבר, צלחת קטניות. בשביל זה לא הייתי צריך לחכות כל כך הרבה זמן. הוא אומר לחסידים שלו – זה אתם, לא כדאי לכם לאחר את התפלה. אני אולי באמת מבשל תבשיל מיוחד, אבל אתם תתפללו בזמן. ווארט חזק.

היתה חבורה של חסידים שנסעו ודברו ביניהם, התלהבו מהווארט וממש החיה אותם. הגיעו לאיזה קרעטשמע, ראו שם יהודי זקן, ואמרו – אתה יודע מה? הרבי ספר כזה משל מדהים וכו'. ספרו לאותו זקן את המשל. הוא הסתכל עליהם ואמר – מה שהרבי שלכם אמר הוא כשאין אהבה אמתית בין הבעל והאשה, אבל אם הבעל באמת אוהב את אשתו באהבה גמורה ואמתית לא אכפת לו בכלל מה היא תגיש לו ומתי היא תגיש לו. הם כמעט התעלפו שם, שהנה הזקן הזה מפריך להם את כל התורה של הרבי שכל כך התלהבו ממנה – אז במקום להמשיך לנסוע הביתה הם מיד עשו אחורה פנה, היו צריכים מיד לחזור לרוז'ין ולספר לרבי מה הזקן אמר, שכל המשל שלך הוא רק כשאין אהבה אמתית בין האיש והאשה, אבל אם יש אהבה אמתית זה כבר לא משנה.

הרוז'ינער הקשיב ואמר להם – הזקן הזה כבר לא בחיים. כל מה שירד לעולם, וחי 70-80-90-100 שנה היה בשביל הווארט הזה. ברגע שאמר זאת 'עלי', בטוח, הוא כבר לא חי – חזרו וראו שהוא כבר מת. כל התפקיד של הזקן בעולם הזה, כל המאה ועשרים שלו, היה כדי לומר את הווארט הזה – להפריך את המשל של ההייליגער רוז'ינער, שהוא ודאי אמת מצד עצמו. זה דבר אחד.

כח הטהרה של ניגוני הרבי מרוז'ין

דבר שני, לעבור לחלק של ניגונים וריקודים כעת. פעם הלשינו לרוז'ינער שאחד האברכים החסידים שלו בטלן, לא מתכונן לתפלה כדבעי, לא הולך קודם התפלה למקוה – כל חסיד הולך למקוה בבקר לפני תפלת שחרית. הרבי שאל – מה הוא עושה לפני התפלה? אמרו שהוא הולך ברחוב, סתם מסתובב, ומפזם את הניגונים שלך. הרוז'ינער חייך והגיב שאם כך הוא בסדר גמור, כי לפזם את הניגונים שלי מטהר כמו מקוה[11]. עד כאן, לחיים לחיים. זכותו יגן עלינו על כל ישראל אמן.