י"ט כסלו ס"ט – יצהר

התוועדות י"ט כסלו

לחיים לחיים! גוט יום טוב גוט יום טוב, לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו. נפתח ב"פדה בשלום נפשי".

א. יט-כ כסלו – המגיד ואדמו"ר הזקן – קול תפלה וקול תורה – "הקֹל קול יעקב"

עמוד התורה נוסע למקום עבודת התפלה

אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום, היה צריך להחליט בצעירותו לאן לנסוע על מנת להשתלם בלימוד התורה (הוא כבר היה גדול בתורה באותו זמן) – לוילנא או למעזריטש. הוא שמע על שני המרכזים האלה והתלבט לאן נוסעים. הוא התיישב בדעתו ואמר: שמעתי שבוילנא יודעים איך ללמוד תורה ומלמדים איך ללמוד תורה, ובמעזריטש לומדים איך להתפלל. ללמוד תורה ב"ה אני כבר יודע קצת, אבל להתפלל אני בכלל לא יודע, לכן צריך לנסוע למעזריטש – למגיד, בעל ההילולא של היום. לפני שהמגיד הסתלק הוא קרא לתלמיד החביב ביותר שלו, אדמו"ר הזקן, ואמר לו – זלמן, היום הוא היום טוב שלנו. הוא ניבא מה שעתיד להתרחש כעבור כו שנים, כמנין שם הוי', התקופה שבין הסתלקות המגיד לגאולת אדמו"ר הזקן.

הבעל שם טוב עצמו לא רצה שאדמו"ר הזקן יבוא לבקר אותו בתור ילד – כך הוא אמר לאביו רבי ברוך שהיה מקושר אליו, שלא יביא אותו אליו (חוץ מהאופשערנש), כי הוא שייך לתלמיד שלי, וצריך לבחור אותו בבחירה חפשית, ואם יבוא אלי ההתקשרות שלו למגיד תהיה כבר המשך ממילאי ללא בחירה והתלבטות. כלומר, הבעל שם טוב רצה את ההתלבטות הזו של אדמו"ר הזקן, אם לנסוע לוילנא וללמוד איך ללמוד או לנסוע למעזריטש ולטעום את הטוב טעם ודעת של התקשרות לאלקות שעל ידי עבודת התפלה. זו היתה חייבת להיות ההתלבטות שלו, והוא התלבט והכריע בדעתו שנוסעים למעזריטש. כנראה שמעזריטש היא באמת המקום שלומדים איך להתפלל (ועצם ההתלבטות לאן נוסעים היא היא ראשית עבודת התפלה, הבקשה מה' "נחני בדרך אמת").

אדמו"ר הזקן הוא עמוד התורה של תורת החסידות בכלל, הוא נקרא "בעל התניא והשולחן ערוך" – זו התורה. התניא הוא התורה שבכתב של החסידות, ושאר ספרי החסידות הם התורה שבעל פה של החסידות, אבל הכל מתחיל מהתורה שבכתב, ולפני התניא אין תורה שבכתב, משם הכל מתחיל (יש הרבה מסורת בעל פה, אבל תורה שבכתב מתחילה מהתניא). אבל בשביל להגיע ליעוד של אדמו"ר הזקן, להיות התורה של החסידות, הוא קודם צריך לבחור בעבודת התפלה, לא להשתלם בתורה. התורה היא הענין שלו, זו הנקודה שלו, והוא צריך להתלבט ולבחור שתורה אני כבר יודע קצת ותפלה איני יודע בכלל, ולכן חייבים לנסוע למעזריטש.

אבות העולם ואבות החסידות

ידוע שאבות החסידות הם כנגד אבות העולם, שעליהם נאמר "אין קורין אבות אלא לשלשה". כך הוא ה"סדר" בלשון רבי אייזיק, לשון החסידות, של שלשה דורות עוקבים שכל אחד משלים את הקודם. בחסידות ה"סדר" הוא הבעל שם טוב, המגיד ואדמו"ר הזקן. יעקב הוא עמוד התורה, יצחק הוא עמוד התפלה ("ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", יצחק רבקה עולה תפלה, סוד תקטו תפלות שהתפלל משה לזכות להכנס לארץ ישראל, "ואתחנן אל הוי' בעת ההִוא לאמר") ואברהם הוא עמוד החסד. הבעל שם טוב הוא 'אברהם' של החסידות, המגיד הוא 'יצחק' של החסידות ואדמו"ר  הזקן 'יעקב' של החסידות.

תורת הבעל שם טוב – תורת החסד

כל אחד מאבות החסידות אמר תורה, בפרט הבעל שם טוב אמר "תורה חדשה", תורת משיח, אבל תורת הבעל שם טוב היא תורה שמטרתה אהבת ישראל – חסד – כי הוא אברהם אבינו. אברהם נוטע אשל בבאר שבע "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – מקריא שם ה' בפי כולם, ומלמד שה' הוא "אל עולם" (ולא "אל העולם") – אבל הכל חלק מהחסד שלו, הוא פועל לקרב את כל באי עולם לאמונה באל אחד ובכך יהיה טוב לכולם, בגשמיות וברוחניות גם יחד. זו דרכו של אברהם, וכך גם היא דרכו של הבעל שם טוב – כל התורה החדשה היא חלק מעיקר התכל'ס, אהבת ישראל וחסד, כמו אברהם אבינו (על דרך מה שעלית הרצון לברוא את העולם ["בהבראם" – באברהם] נבעה מטבע הטוב להיטיב של ה', אך ביצוע הבריאה בפועל הוא על ידי ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא", היינו תורת חסד, תורה בשביל חסד, ודוק).

תורת המגיד – תורת התפלה

המגיד הוא עמוד התפלה של החסידות. גם לו יש תורות עמוקות מאד, ובמדה מסוימת, לפי מדד ההשכלה, אפילו יותר עמוקות גם מתורות הבעל שם טוב, אבל התכל'ס של הכל הוא איך להתפלל – איך זוכים לדבקות בקב"ה. התפלה היא דבקות-התקשרות, כמו שאמרנו קודם, זה לדעת – מח הדעת לפי הקבלה הוא המח האחורי, שעומד על חוט השדרה, ובשדרה יש חי חוליות כנגד חי ברכות שמו"ע (כמפורש בחז"ל). לכן כל עמוד התפלה הוא האחור – מח הדעת עם חוט השדרה. התורה היא הפנים, "אורייתא מחכמה נפקת", אבל התפלה היא האחור (וסדר העבודה הוא בסוד "אחור וקדם צרתני" – "מבית הכנסת לבית המדרש"; על פי פשט, אדם צריך להתפלל לה' מפני שהוא אחור למעשה בראשית ומשום כך חייו תלויים בחפצי העולם שקדמו להוויתו, ומבקש מבורא העולם שיספק לו את כל צרכיו, מה שאין כן כשיהודי לומד תורה הוא בחינת קדם למעשה בראשית מצד גילוי שרש נשמתו, האות שלו בספר התורה של שעשועי המלך בעצמותו שקדמו לעלית הרצון לבריאת העולמות, וד"ל). כל עבודת המגיד, כל תורתו העמוקה – כל ווארט אצלו הוא השכלה עמוקה ביותר – כולה בשביל להתפלל, להדבק בה'.

תורת אדמו"ר הזקן – תורה שבתורה

התורה של אדמו"ר הזקן היא תורה נטו, תורה שבתורה, והתורה כוללת הכל – כל שלשת העמודים שעליהם העולם עומד, "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (סדר האבות למפרע), אבל זו תורה שבתורה, תורה נטו. תורה נטו, בסופו של דבר, היא שעשועים עצמיים (כנ"ל בסוד "אחור וקדם צרתני"). תורה נטו היא כמו התורה שהקב"ה בכבודו ובעצמו השתעשע בה אלפיים שנה לפני בריאת העולם, כמו שאומר הפסוק "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום". זו תורה נטו, דבקות של פנים בפנים עם קוב"ה, שהרי "אורייתא וקוב"ה כולא חד" ממש. שוב, הסדר הוא – גם אצל האבות וגם אצל אבות החסידות – קודם חסד, אהבת ישראל (גם לפני שמתחילים להתפלל צריך לומר, לפי האריז"ל, "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך"), אי אפשר להתפלל ולהתדבק בה' בלי אהבת ישראל (ובלי אהבת ישראל התפעלות התפלה היא דמיונות שוא, אם לא קבל באמת בלב מצות עשה שהיא כלל גדול של כל התורה כולה, "ואהבת לרעך כמוך"), אחרי החסד יש את התפלה ואחר כך את התורה. כל אחד יש לו את התורה שלו – יש את תורת החסד, תורת אברהם אבינו, תורת הבעל שם טוב, ויש את תורת התפלה, תורת יצחק אבינו, תורת המגיד.

ולסיכום:

הבעש"ט	אברהם	תורת חסד
המגיד	יצחק	תורת התפלה
אדמו"ר הזקן	יעקב	תורה שבתורה

גאולה מבית המתנגד ב-כ כסלו

אחרי ההקדמה הזאת נפתח ברמז יפה: היום אנחנו מחברים יחד את שני ימי חג הגאולה, יט-כ כסלו – עכשיו יצאנו מ-יט (לפחות אם אנחנו מחשבים את היום אחר הלילה – בקדשים יש דין הפוך, שהלילה הולך אחר היום, ולפי האפשרות הזאת אנחנו עדיין ב-יט כסלו) ואנו נכנסים ל-כ. שני ימים אלו הם המשך עצמי, "יומא אריכתא", כמו שכתוב לגבי שני ימי ר"ה (ידוע ש-יט-כ כסלו הוא ראש השנה לחסידות).

הכל לפי מעשה שהיה, מה היה המעשה בזכותו זכינו לעוד יום של חג? ב-יט כסלו אדמו"ר הזקן יצא מהכלא, יום הילולת רבו, אבל איך זכינו לעוד יום? הסיפור הוא שאחרי שאדמו"ר הזקן יצא מהכלא הוא היה בפטרבורג, ויצא מבית הסהר לאיזה בית של יהודי אמיד שגר בפטרבורג, ויש שם מזוזות כשרות והכל בסדר גמור, שמחה וששון, הרבי יצא מבית הסהר. אך דא עקא שאותו בית היה של אחד מגדולי המנגדים, אלה שבעצם גרמו לכך שאדמו"ר הזקן ישב בכלא שלו (בבור שלו, כמו יוסף הצדיק שישב בבור הכלא). אדמו"ר הזקן שהה שם כמה שעות עד הלילה, ועל השעות הללו הוא התבטא שיסורי הנפש שהיו לו שם (לא היו יסורי גוף, כי כבר השתחרר) היו קשים מכל יסורי הגוף במשך נג הימים שישב בבית הסהר בעינויים גשמיים של ממש. היציאה משם היא גם גאולה, ובמדה מסוימת עוד יותר גאולה מהיציאה מבית הסהר.

יט כסלו – המגיד, כ כסלו – אדמו"ר הזקן

הגאולה הזאת היא כבר לאחר ההילולא של רבו. שנתים קודם, כשאדמו"ר הזקן הדפיס את ספר התניא, הוא מאד רצה שההדפסה תצא ב-יט כסלו, יום ההילולא של רבו המובהק המגיד, אבל לא אסתייע מילתא – מן השמים עכבו, ולמעשה הספר יצא לאור רק למחרת, ב-כ כסלו.

בכך יש איזה רמז מן השמים שהספר הזה, עמוד התורה, אתה עצמך אדמו"ר הזקן – שאתה המשך של הרבי שלך – והספר שלך, כבר שייכים למחרת היום, ל-כ כסלו. ודאי וודאי שחשובה ההתקשרות שלך לרבי, ובזכותה גם יצאת מהכלא. ההתקשרות של אדמו"ר הזקן למגיד היא כבן לאביו (כפי שאמר שהתקשרותו לבעל שם טוב היא כסבא שלו, ואמר שהקשר לסבא רוחני הוא הרבה יותר – אין סוף יותר – מסבא גשמי). ההתקשרות הזו היא ודאי ב-יט כסלו, לכן במודע שלו הוא רוצה שהכל – כל הגאולה, כל האור – יתרחש ב-יט כסלו. אבל מן השמים אומרים שגם לך יש בחינה – שהיא ודאי קשורה לרבך, אבל היא המשך – והבחינה שלך היא כ כסלו, שעכשיו אנו נכנסים אליו.

התקון שלך – כמו שאמר לו המגיד – הכח שה' העניק לך הוא "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". אתה חוננת בכח להמתיק ולתקן את ההתנגדות לתורת החסידות, "לא תכבה", "תכבה" את ה"לא" וההתנגדות – רק אתה יכול, רק תורת חב"ד מסוגלת להמתיק את ההתנגדות, וזו בחינה יחודית ועצמית שלך.

זה גם המסר הסמלי מכך שהוא סובל ומתייסר יסורי נפש אצל אחד שעוד לא הצטרף לתורת החסידות. אין כאן טינה בלב, ח"ו, אלא היסורים הם שאני עוד לא הצלחתי שתורת הסבא והאבא – הבעל שם טוב והמגיד – תחדור ותחלחל ותגיע לנשמות כל עם ישראל (קודם כל). זה באמת התפקיד שלו.

יט כסלו = "הקל", כ כסלו = "קול"

לכל מה שאמרנו יש רמז מאד יפה: יט כסלו = 135 ו-כ כסלו כמובן עולה 136. איפה שני המספרים האלה מופיעים רצוף בתורה? בפסוק שהוא גם 'מאמר ראשי' בתורת אדמו"ר הזקן: "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו". הקל = יט כסלו, קול = כ כסלו. למה כתוב פעמיים קול? קול בכתיב מלא הוא המשכה מלמעלה למטה, אבל "הקל" החסר הוא תחושת חוסר שמעוררת השתוקקות מלמטה למעלה. "הקל" הוא אחד שמרגיש שאין לו אור, ומשתוקק לעלות ולהשיג אור ברצות ה'. אחר כך, כשתנועה זו ממטה למעלה אכן הצליחה, אז הוא מקבל מהשרש ונמשך האור מלמעלה למטה.

יט כסלו – תפלה, כ כסלו – תורה

מה הן שתי התנועות האלה של "רצוא ושוב"? כתוב בפשטות שיש שני קולות של יהודי. אנחנו יעקב, והכח שלנו הוא בפה, בקול שלנו, אבל יש לנו שני כחות בפה – קול תפלה וקול תורה. "הקֹל" הראשון הוא קול תפלה. את הפסוק הרי אמר אמר יצחק. מה קורה כאן? יעקב בא בשליחות אמו רבקה לקחת במרמה-בחכמה (כמו שאומר רש"י) את הברכות מעשו. בבואו לפני אביו, יצחק אומר לו "הקֹל" – שהוא מה שמקשר אותו ליצחק, כפי שהסברנו ש"הקל" היינו קול תפלה, קול שעולה מלמטה למעלה (יצחק היה סגי נהור, מופשט לגמרי מהעולם הזה, בחינת התפשטות הגשמיות ממש אליה מגיעים על ידי עבודת התפלה ברצוא מלמטה למעלה דוקא). אחרי "הקל" יכול להמשך "קול", שהוא הכח שלו עצמו, "קול יעקב", קול תורה.

אם כן, הרמז כאן מאד מובהק למה שאמרנו קודם, ש"הקל" עולה יט כסלו, שזו התקשרות בעל הגאולה לרבו המגיד, שכל תורת המגיד היא איך להתפלל, וה"קול" השני הוא קול תורה, דהיינו הקול של אדמו"ר הזקן עצמו.

השחיקה החיובית בתפלה

נתבונן באופי התפלה הנרמזת בתבת "הקל" על פי עוד רמז יפה. "הדק היטב היטב הדק מפני שהקול יפה לבשמים" – הדק היטב = 135 = הקֹל. הצמח צדק מביא[א] ש"משחקת [לפניו בכל עת]" (פסוק שיתבאר בארוכה בהמשך) הוא לשון "ושחקת ממנה הדק", שמשם לומדים שהקטרת צריכה להיות "הדק היטב". הוא לא מסביר כל כך את הפשט של הקשר בין שחיקה לבין משחק. בדרך מליצה, יש משחק שוחק – במשחק קשה אפשר להגיע לשחיקה, אבל זו שחיקה טובה.

אפשר להסביר זאת על פי מה שמובא ב'היום יום' על "הלומד תורה לפרקים", כדוגמה להבדל בין איך לומדים תורה בעולם הזה לאיך שלומדים למעלה – שבעולם הזה הכוונה היא "לעתים", במשמעות לא חיובית, אבל בגן עדן לומדים שהכוונה ב"לפרקים" היא שהלמוד הוא עד שהלומד מתפרק בצורה חיובית.

כך גם אפשר לפרש שחיקה חיובית, "ושחקת ממנה הדק". השחיקה החיובית היא סוד הקטרת, בה כתוב "תכון תפלתי קטרת לפניך" והרי "הקֹל" הוא קול תפלה. צריך להתפלל עד שמתפרקים (ובדרך מליצה, לאלה שנוגעת להם הערה זו: עד שמפרקים את האמונה וההתקשרות למדינה הדק, מדינה = הדק). יש מאמר חז"ל על שיא התפלה, ההשתחוואות בתפלת שמונה עשרה, שצריך שכל הפרקים יתפרקו בהשתחויה. ההתפרקות הזאת, השחיקה הטובה, היא שחיקת היש.

הדבר דומה למה שבהלכה מדברים על איסור חמץ בכל שהוא, ואף על פי כן האחרונים אומרים שיש מדה שבו הפירור הוא כבר אויס חמץ, אם השחיקה מספיקה אז הישות-החמץ מתבטלת לחלוטין.

התענוג שבשחיקה החיובית

הסיבה שלומדים כך בגן עדן היא משום שבהתפרקות יש גם משמעות של תענוג וכיף. תענוג ההתפרקות הוא תענוג של "רישא דאין", שאנו מסבירים תמיד שהוא התענוג של ההתאינות. הסיבה לאמירת "הדק היטב היטב הדק" בשחיקת הקטרת הוא "מפני שהקול יפה לבשמים". הקישור של הקול לריח הוא על דרך "לבעל החטם אני מתפלל". הריח הוא החוש המיוחד של המשיח ש"מורח ודאין". כל הפסוק "שעשעים יום יום... משחקת לפניו בכל עת" הוא פסוק של שבת (כפי שיתבאר בהמשך), ובסוף התניא מובא שפנימיות השבת היא תפלת שבת – שם יש גם פירוק של תענוג, ענג שבת.

"ושחקת ממנה הדק" = תענוג תענוג (שני תענוגים, אהבה בתענוגים), רבוע כפול של חדוה. "ושחקת ממנה" = אהבה פעמים חכמה = אהבת ישראל וכו'. צריכה להיות שחיקה חיובית במצות אהבת ישראל – בדומה לבטוי "עד מיצוי הנפש". יש שמיצוי הנפש הוא ברצון ויש שבתענוג.

"הדק היטב היטב הדק" הוא על דרך "הפך בה והפך בה דכולא בה" שנאמר על התורה, קול מלא – "שהקול יפה לבשמים", והוא התכללות של "הקל קול", וד"ל[ב].

גאולה מגלות של יהודים בדרך 'שוב'

בפסוק, "הקל" ו"הקול" מצטרפים יחד, ובשביל מה? התכל'ס של הצירוף הוא "והידים ידי עשו". שיתקיים בנו אם יהיו לנו, לעם ישראל, את שני הקולות האלה. הקול הראשון, שעולה מתוך חוסר, הוא הגאולה מהקליפה של הגוי, מבית הסהר של הגוי, מהגלות של הגוי. הגאולה הזאת היתה ב-יט כסלו. אבל אחר כך יש בית סהר של הבית היפה והמהודר של היהודי, שעל פי פשט השמחה האמתית התחילה רק לאחר שהשתחרר ונושע – "צדיק ונושע הוא" – מאותו מקום. אבל כמו שנסביר הגאולה הזאת היא לא גאולה בכלל אם רק משתחררים-בורחים מבית המנגד. אפשר אז לשמוח מהגאולה הראשונה, אבל זו לא הגאולה השניה עדיין.

מה ההבדל בין גאולה מגוי לגאולה אצל יהודי? הרבי מסביר שיש גלות אצל גוים ויש גם גלות אצל יהודים. להשתחרר, להגאל, מגלות של גוים משמעותו לצאת משם – יציאת מצרים, וכל גלויות הגוים נקראות על שם מצרים, אומרים חז"ל, כי הם מצרים לעם ישראל. הגאולה היא פשוט לצאת משם, יציאת מצרים. אבל הגאולה מגלות של יהודים, שבעל הגאולה אמר שזו עיקר הגלות של עקבתא דמשיחא – עיקר הגלות שלנו היום היא לא אצל גוים (כמו שהרבי אומר, עשו כבר מוכן, הוא בסדר) – והגאולה משם היא לא לצאת ולהשתחרר מהם, לא גאולה בדרך "רצוא", אלא גאולה בדרך "שוב".

אמרנו ש-יט כסלו הוא "הקל" חסר, גאולה בדרך "רצוא", אדם יוצא בתפלה ובק"ש מהבלי העולם הזה (עוצם את העינים ומשתחרר מכל השעבוד לעלמא דשקרא) ונדבק באמת. כך בשמו"ע, הוא יוצא מכל העולמות ומגיע לעולם האצילות, באותן חי ברכות שכנגד חי חוליות השדרה. בתפלה אני מופשט. תפלה נקראת התפשטות הגשמיות – אני מתפשט (כנ"ל). אבל תורה היא לא ככה, תורה היא חדירה, לחדור לתוך המציאות, להסביר למציאות את האמת, להסביר לשקר את האמת. תקון השקר, "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", נעשה על ידי שמחדירים הרבה אור אמת. גאולה מגלות של יהודים היא לא בדרך "רצוא", לא בדרך "הקל" חסר, אלא רק בדרך של תורה, "קול" מלא מלמעלה למטה.

ההבחנה הזאת היא כלל גדול בתורה, זו היחודיות של בעל הגאולה, שהוא מסוגל לכך – להחדיר את האור באמת לתוך המציאות. החדירה למציאות היא עד כדי כך שאפילו מי שעד עכשיו לא הבין ולא תפס ולכן הוא מנגד, גם הוא מתחיל לתפוס. צריך לרחם על רחמנים. כל יהודי הוא רחמן, רחמנים בני רחמנים, וצריך לרחם עליהם – "ונתן לך רחמים ורחמך", "כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים". ה' נותן את תכונת הרחמים לרחם על כולם ועל ידי כך מרחם גם עלינו. לכן ה' לא מוציא אותנו משם, לא נותן לגרש את החשך של אחינו בני ישראל עם מקל (אי אפשר לגרש חושך עם מקל [מ-קל חסר, ודוק]), אלא רק עם ריבוי אור. מעט מן האור דוחה הרבה מן החשך, ואם יש הרבה אור – "רזין דרזין" של יט כסלו, שמגיע עד חנוכה, "הולך ומוסיף ואור" עד שמונה ימים, עד אין סוף – אזי כל החשך עצמו מתהפך לאור, ו"כיתרון האור מן החשך".

התקון הממילאי של עשו בדורנו

נסכם את מה שאמרנו. יש שני ימים שמתחברים ליומא אריכתא, יט כסלו ו-כ כסלו, "הקל קול יעקב". אבל אמרנו שיש לחיבור עוד תכלית – על ידי שני הימים האלה זוכים לרשת את האורות המרובים דתהו, לרשת את "והידים ידי עשו", כמו כאן, בסיפור של הברכות. יצחק אומר שיש כאן תרתי דסתרי – "הקל קול יעקב והידים ידי עשו" – אבל אחר כך אומר "ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו הוי'", עם ידי עשו השעירות.

יש שמפרשים ש"והידים ידי עשו" הם כח שבא במיוחד מתורת יעקב לברר את הניצוצות הקדושים שיש בעשו, אבל כל העבודה הזאת היא כבר רק משהו שהיה פעם – "וזאת לפנים בישראל". על עבודות שהיו פעם אדמו"ר הזקן קורא "וזאת לפנים בישראל", אבל היום העבודה היא אחרת. היום הרבי אומר שנסתיימה עבודת הבירורים, לא צריך לברר את עשו, הוא מוכן.

אם עשו לא מוכן צריך לברר אותו, להכנס לתוכו, וכשהמברר מתלבש בלבושי המתברר הדבר גם קצת מסוכן לו – הוא יכול להיות מושפע מלבושי המתברר. אבל היום "הקל קול יעקב והידים ידי עשו" זו פעולה בדרך ממילא, אוטומטית. הקול הראשון הוא תפלה והשני הוא תורה, אבל חסר "המעשה הוא העיקר" – זו הבחינה של ידי עשו, לשון עשיה. כתוב שעשו נקרא כך כי נולד עשוי, נולד גמור, הוא נולד לאחר עבודת הבירורים. העשו של הקדושה הוא עשוי, מתוקן, עם כל השערות והלבושים, לא צריך לברר שום דבר כי הוא עשוי מאה אחוז. עשו הוא בעצם למעלה מעולם התקון, שקודם היה שבור ואחר כך על ידי בירורים נתקן לאט לאט. אחד שהוא למעלה מהשבירה והתקון נולד בסדר גמור. זהו שם עב, תהו של עקודים או תהו של א"ק או אפילו תהו של לפני הצמצום (שגם יש מושג כזה). רק מה, כדי שבדרך ממילא הוא יתוקן (כלומר שיתגלה איך שהוא כבר מתוקן בעצם מקדמא דנא) צריך לאמץ אותו, לאמץ את כח העשיה של עשו.

השלמת עשו את אברהם

עשיה אצלנו מתחילה מאברהם, מאהבה. ידוע שיצחק ויעקב שניהם מושלמים בכך שהם כפולות של שם הוי' – יצחק הוא ח"פ הוי' ויעקב הוא ז"פ הוי', אבל אברהם אבינו הראשון יש לו לכאורה חוסר מסוים בכך שהוא אחד יותר מכפולה של יג (כל הוי' הוא פעמיים יג, אחד, שהוא מספר ראשוני, כידוע בסוד "שלם וחצי"). מי משלים את אברהם – העשיה, החסד בפועל ממש – להיות כפולה של שם הוי' ב"ה? אם היינו זוכים אז, עשו היה הרגל הרביעי של המרכבה – המלכות – וכתוב שהוא מי שיש בו את היכולת הפנימית להשלים את אברהם אבינו (בסוד "חסדי דוד הנאמנים", וד"ל). רואים זאת במספר, כי עשו הוא אחת פחות מכפולה של יג, וביחד אחד משלים את השני להיות כפולה של הוי' ב"ה. אברהם עשו = כד פעמים הוי', ג"פ יצחק. בכל אופן, צריך שבלי בירור יצטרפו אלינו ידי עשו, ואז זוכים בכל הברכות הכי נעלות שיצחק ברך את יעקב כשחשב שהוא עשו.

הקשר בין עשו לאברהם, חוץ מהרמז המספרי, מופיע גם בפשט: אחד הדברים החזקים המראים שאברהם קשור נפשית לעשו הוא שאברהם נפטר חמש שנים לפני זמנו כדי שלא יראה את עשו נכדו יוצא לתרבות רעה. חי עד סמוך לבר-מצוה שלו, שעד אז לא ראו את הכיוון של כל אחד, ומהבר-מצוה הדבר התברר, מהדעת.

גילוי שע נהורין וסוד השעשוע

היות ואמרנו רמז על "הקֹל קול", שעולה יט כסלו ו-כ כסלו, צריך עכשיו לצרף לחשבון את המלים "והידים ידי". הקל קול והידים ידי עולה שע – מספר מאד חשוב בקבלה, שקשור למה שנמשיך לדבר הערב. אלו שע נהורין, אור הפנים – שגם כן לא זקוק לשום בירור ושום תקון, כי הוא מתוקן לגמרי, הכי מתוקן שרק יכול להיות. שע הוא לשון שעשוע. וכך נמשיך בע"ה לבאר את הפסוק שהזכרנו קודם, "ואהיה שעשֻעים יום יום", שזו תורת אדמו"ר הזקן.

השעשוע פה מיוסד ומושתת על סוד שע נהורין, שע הם גם שתי האותיות הראשונות של עשו (הפוך). האורות האלו הם השעשוע, "באור פני מלך חיים", והם סוד הגאולה. הגאולה שלנו היא שיהיה לנו את "הקל קול יעקב" וממילא נזכה – ממילא, תיכף ומיד ממש – גם לירושת האורות המרובים של התהו מהמדרגה הכי גבוהה של תהו שיכולה להיות, למעלה מסוד השבירה והתקון, שהוא "הידים ידי עשו". "ידי עשו" הוא גם בטוי מושלם – 400, 20 ברבוע. קול ידים עולה 200, החצי של "ידי עשו".

אם כן, מה שעשינו עד עכשיו הוא הקדמה בשביל להמשיך לדבר על סוד השעשועים, שהם התורה של אדמו"ר הזקן, התורה של התורה. אבל בשביל השעשועים, ה-שע, צריך גם את קול התפלה של המגיד וגם את קול התורה של אדמו"ר הזקן וגם בדרך ממילא את "הידים ידי עשו", וכשיש את החיבור של כולם ביחד יש "ובא לציון גואל", הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

ב. "שיר השירים" – עבודת התפלה לפי המגיד

כדאי להרחיב על עבודת התפלה, העבודה של הרב המגיד ממעזריטש. נחזור ונסביר בע"ה ענין שמופיע בספר "מגיד דבריו ליעקב". התורה הזאת 'פרושה' על שני סימנים שמשלימים אחד את השני. כדאי להסתכל שם – כדי להבין את הענין צריך להתבונן בשני המקומות[ג].

שיר – כתר, שירים – חכמה ובינה

תורת המגיד היא על הפסוק "שיר השירים אשר לשלמה", הפסוק הראשון של השיר שהוא קדש קדשים. בדרך כלל מפרשים "שיר השירים" על דרך הבטוי "קדש קדשים" – שיש שיר למעלה ושני שירים למטה, כמו הטעם סגולתא, שיש נקודה לעילא, כתר עליון, ויש שתי נקודות, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", לתתא. גם קדש קדשים מפרשים ככה, שקדש הוא כתר וקדשים הם חכמה ובינה, וכן שיר השירים – "שיר" הוא כתר ו"השירים" הם חו"ב.

השיר של היהודי מוליד שירים של כל הבריאה

אבל כאן המגיד מפרש ביאור מקורי. הוא אומר ש"שיר" היינו שיהודי מתפלל לה' בדבקות, בדחילו ורחימו, וכשיהודי שר לקב"ה בדבקות אז כל המלאכים, כל השרפים, כל חיות הקדש והאופנים, בכל העולמות, כולם עונים אחרי היהודי וכולם אומרים שירה, וממילא השיר של היהודי – שהוא "שיר" לשון יחיד – מוליד "שירים" עד אין סוף, של כל ברואי כל העולמות. לכן כשיהודי מתפלל הוא צריך גם לדעת, להתבונן ולהתכוון לכך, שהשיר שלו הוא לא דבר קטן, שהוא באופן אישי שר לה', שהוא מתפלל לה', אלא התפלה שלו היא שיר שבכחו לגרום לכך שכל העולמות, כל הבריאה, מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין, הכל ישיר לקב"ה. מתי השיר של היהודי הוא "שיר השירים"? כאשר "אשר לשלמה" – כשהוא עומד מול מלך מלכי המלכים הקב"ה, המלך שהשלום שלו. מה פירוש לעמוד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, המלך שהשלום שלו? הכוונה היא להתפלל בדחילו ורחימו לה', "בלתי להוי' לבדו". תפלה בדחילו ורחימו על ידי עמידה מול "מלך שהשלום שלו".

אפשר רק את הנקודה הזאת להסביר קצת יותר ממה שכתוב: מה שהקב"ה נקרא שלמה, "מלך שהשלום שלו", הוא על פי הפסוק "עֹשה שלום במרומיו". בתניא מוסבר על כך שיש מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש, ואינם מכבים זה את זה כי הקב"ה מאיר על שניהם יחד באור מקיף גדול, ובכך הוא גורם לבטול שני השרים, שמשתחווים ובטלים לו יחדו, ובכך הוא מחולל שלום ביניהם. מכאן בכלל לומדים מהי דרך התורה לחולל שלום בעולם בין מנגדים – רק על ידי גילוי אור גדול מאד, אור עליון הגדול משני הגורמים החולקים אחד על השני, המנגדים אחד לשני, הפועל ששניהם מתוך התפעלות פנימית ועצמית, מעומק נקודת הלב של כל אחד ואחד, משתחוים ומתבטלים מול בעל אותו אור גדול ועצום, וממילא נעשה שלום ביניהם. על כך כתוב "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל", צריך גילוי של "אשר לשלמה".

ידוע מה שהבעל שם טוב מביא בשם הרמב"ן שרק בעבודת ה', כשיהודי עומד ומתפלל מול ה', הוא יכול להגיע לכך שיחווה שתי מדות הפכיות, דחילו ורחימו, יראה שהיא מדת גבריאל שר של אש ואהבה שהיא מדת מיכאל שר של מים. כשיש מלך מלכי המלכים הקב"ה, מלך שהשלום שלו, "אשר לשלמה", אז באמת אפשר לעמוד ולהתפלל עם אהבה ויראה יחד, בעת ובעונה אחת להרגיש את שתיהן. כשהיהודי עומד מול "אשר לשלמה" אז ה"שיר" שלו, התפלה שהוא מתפלל, גורם ל"השירים", שנולדים ממנו אין סוף שירים של כל ברואי עולמים עליונים ותחתונים, כולם שרים לקב"ה.

קושיית תלמידי המגיד

יש משהו יחודי לגמרי בתורה הזאת של המגיד כפי שהיא כתובה גם בסוף הספר מגיד דבריו ליעקב – זו הפעם היחידה שכתוב שהיו תלמידים שהקשו למגיד קושיא על התורה שלו. הקשו קושיא, והמגיד היה צריך על המקום לתרץ את הקושיא, להסביר את פשר הדבר. מה היתה קושית התלמידים ששמעו את התורה המופלאה הזאת? הקשו שהרי כתוב במרכבת יחזקאל הנביא על המלאכים וחיות הקדש "בעמדם תרפינה כנפיהן", וחז"ל מפרשים ש"בעמדם" של ישראל (בעמדם = יוסף, יוסף הצדיק, שצריך במיוחד כאן להזכיר אותו לטובה, "יוסף הוי' לי בן אחר") – כשאני ואתה ואת, כשיהודי עומד בתפלה לפני ה', הדבר נקרא "בעמדם", ואז "תרפינה כנפיהן" של המלאכים. ברגע שיהודי פותח את פיו בתפלה לה' כל המלאכים שותקים, בסוד חשמל – כשיהודים מתפללים לה' המלאכים חשים, ורק כשהיהודי מפסיק להתפלל המלאכים מתחילים למלל ולשיר לה' את השירה שלהם.

כך הקשו תלמידי המגיד (לא כתוב מי, אולי המקשן הוא אדמו"ר הזקן עצמו, אם כי יתכן שהוא כבר הבין את הענין ולא היה צריך להקשות) – איך אתה אומר שכאשר יהודי שר כל המלאכים שרים איתו, הרי כתוב שכאשר יהודי שר ומתפלל כל המלאכים שותקים?! כדי להבין את התירוץ שהוא הסביר צריך לחבר את שתי התורות האלה – התורה בסוף הספר ותורה סד בתחלת הספר, כך שנראה שיש פה תהליך של ג שלבים. נחבר אותם עכשיו ביחד ונאמר את כל ג השלבים – יש כאן דוגמה יפהפיה של חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה בלשון הבעל שם טוב, מורו ורבו של המגיד:

התכללות כל העולמות בנקודת השיר של היהודי

המגיד אומר שכאשר היהודי באמת מתפלל בדבקות, שר את השיר שלו, בדחילו ורחימו, "אשר לשלמה", לפני מלך שהשלום שלו, אז כל העולמות – כולל כל המלאכים שבכל העולמות – חוזרים לנקודה אחת. הכל מצטמצם ומתרכז לתוך נקודת הנשמה של אותו יהודי צדיק, "ועמך כֻלם צדיקים", של אותו יהודי ששופך שיח לפני הקב"ה בדחילו ורחימו. כמובן שבאותו רגע, אותו שלב שכל העולמות מתרכזים ונעשים נקודה אחת בתוך נקודת השיר של היהודי, אז מובן מאליו שלא שומעים עוד שירים, בגלל שיש רק את השיר של היהודי ותו לא מידי. כל המלאכים בתוכו עכשיו. כך צריך להתבונן.

השפעת תפלת היהודי בעולמות העליונים

אפשר היה לומר שמה שכולם בתוכו היינו שגם הם שרים, אלא שהשירה שלהם היא בחינת "אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם" – כולם שרים, אבל בתוך נקודת הבטול שלהם לשיר של היהודי. אבל המגיד מסביר משהו אחר, שכאשר המלאכים שומעים שהיהודי מתחיל לשיר בתפלה הם רואים מה שקורה בעולמות העליונים. המלאך הוא גדול מאד, סתם מלאך הוא שליש מהעולם, והיהודי קטן קטן כגרגר חרדל. והנה היהודי הקטן הזה מתחיל לשיר לה' והמלאכים רואים שכל הפמליא של מעלה בעולם האצילות, השכינה הקדושה בעצמה, אמא תתאה, משתוקקת מאד מאד לשמוע את התפלה, "אל הרנה ואל התפלה" של היהודי השר לה', והיא עוזבת את הכל, את מה שהיא מחיה את העולמות כולם, והיא רצה לשמוע את היהודי שמתפלל מתוך השתוקקות עצומה.

המשל הוא לאמא שהבן הקטן שלה מתחיל לדבר, ואפשר פעם ראשונה להבין משהו שהוא אומר – שיש בדבור שלו איזה שכל – אז היא שמחה בשמחה אין סופית, עד הגג, כולה קורנת. יתירה מזאת, האמא לא רק קורנת מכך שהבן אמר איזה דבר שכל, משהו יפה, אלא היא גם מתפארת בכך בפני בעלה, ויודעת שעכשיו שהבן יניק שלה פתח את פיו עם איזה דבר יפה, דבר טוב, אז היא בעצמה בזכות כך, האמא בזכות הבן שלה, תמצא יותר חן בעיני בעלה. וממילא, לא רק שהיא מתפעלת מהבן, אלא גם יודעת שמכך יתהווה זיווג עליון, זיווג של תענוגים, של שעשועים, בין בעלה הקב"ה לבינה, והמלאכים משתתפים בכך.

הכנעה: התבטלות המלאכים לנוכח תפלת היהודי

כשהמלאכים מתוודעים למה שתפלת היהודי פועלת הם מתבטלים במציאות. המלאכים עושים חושבים, כביכול (כל המלאכים בכל העולמות, בינם לבין עצמם), שהנה היהודי הקטן הזה, הטפה הקטנה, פתח את פיו ופתאום יש כזו התפעלות וזיווג עליון – לעומת כל העבודה שלנו, אלפי אלפים גדודי מלאכי מחנה מיכאל עובדים ה' באהבה ומלאכי גבריאל ביראה, והכל גארנישט, שום דבר ביחס למה שפועל היהודי בעבודתו. כל המלאכים מתבטלים, כמו אחד גדול שמתבטל בפני מישהו קטן שיש לו נקודה עצמית שמיד פוגעת בעצמותו יתברך ממש (כמו תפלה קצרה, "אל נא רפא נא לה"), וכל מה שיש לו לא מתקרב בכלל. ממילא התגובה הראשונה של כל המלאכים בכל העולמות היא פשוט להוריד את עצמם.

כשמישהו מוריד את עצמו, לגמרי מתבטל, אין הכנעה ו"חש" יותר מכך. מהו "תרפינה כנפיהן"? המגיד אומר שכנפי המלאכים הם הכח שלהם לעוף ולהתעלות בקדש. "תרפינה כנפיהן" הוא התחושה שכל היכולת שלי להתעלות בקדש לא שווה שום דבר, ברגע שהיהודי מתחיל לשיר לה' כל הכנפים שלי וכל מה שאני עף לא שוה, וממילא "תרפינה כנפיהן" בעמדם של ישראל בתפלה.

הבדלה: שירת המלאכים מתוך התפעלות מתפלת היהודי

אם כן, יש פה תגובה ראשונית של בטול. אבל, כביכול, שניה לאחר מכן מתרחש עוד משהו בתוך הבטול. תוך כדי שהמלאך מוריד את הכנפים של עצמו, בכך גופא הוא מתבטל ונכלל בתוך נקודת השיר של היהודי המתפלל לה'. אבל אח"כ, מתוך כך שהוא מרגיש שהשכינה-האמא משתוקקת ביותר ושמחה ומתפארת ומכך נגרם זיווג עליון בין האבא לבין האמא – גם הוא אומר שירה, לשבח ולהלל את עם ישראל. זו לא השירה העצמית שלהם – שירת המלאכים היא השירה האישית שלהם, שכל מלאך אומר 'אני אוהב אותך ה'', 'אני פוחד ממך ה'', אבל כאן השירה שלהם הופכת להיות שירה לשבח ולהלל את עם ישראל מתוך התפעלות.

השירה הזאת היא כבר שלב של הבדלה – המלאכים נבדלים מעצמם, והדבר מתחיל לקבל בטוי של שירה, כלומר המלאכים משתתפים בחוית התפארות השכינה. זו התחלה של בטוי – לתת בטוי להתפארות השכינה בבן היניק הקטן שלה שככה מתפלל לקב"ה. השלב השני נמשך אוטומטית מהשלב הראשון.

המתקה: ירידת 'פנים חדשות' בתוך כל העשרה מאמרות

מהו השלב השלישי? על ידי התפלה כל החיות של כל העולמות עולה לשרש וגורמת זיווג למעלה. הדבר דומה למה שהסברנו על "הקֹל קול יעקב", שבתחילה יש עליה ממטה למעלה, ואז יש המשכה – ה-ו של ה"קול" השני. אחרי שהתפלה עולה ממטה למעלה, עליה שגם מסתייעת בהילול המלאכים, נמשך שפע ואור חדש לכל העולמות.

איך המגיד מסביר את השלב השלישי? הוא מביא את הפסוק "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", עם פירוש הבעל שם טוב שדבר ה' להוות את השמים נצב תמיד בשמים, ואלמלא דבר ה' השמים היו חוזרים לאין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית ממש. המגיד מסיים בכך את ספרו מגיד דבריו ליעקב (לקוטי אמרים), עם אותו ווארט שאדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, תלמידו המובהק, 'בנו', פותח את "שער היחוד והאמונה" (שאמור היה להיות ח"א של תניא קדישא).

המגיד מביא את אותו ווארט ממש, רק שהוא מוסיף שאמנם האותיות האלו נצבות כל הזמן, אבל על ידי התפלות שלנו, כאשר התפלה עולה לה' ואחר כך השפע מה' יורד, נוצרת שירה חדשה שהיא גילוי פנים חדשות, שעשועים, באותם עשרה מאמרות. הרי אם האותיות "יהי רקיע" עומדות בשמים מאז ששת ימי בראשית עד היום הזה אז בסדר, השמים כל הזמן מתהווים ומתחיים מה"יהי רקיע", אבל בכל אופן יש כאן איזה ממד של שעמום – כל הזמן, כבר אלפי שנים, "יהי רקיע". אך כשיהודי מתפלל השפע שיורד הוא שיר חדש, שיר שהוא בהשראת התפלה של היהודי, אבל בדרך ירידה ממעלה למטה.

השיר החדש הוא פירוש חדש, פנים חדשות לחלוטין, ששרים בתוך האותיות האלה "יהי רקיע". כלומר, ה"יהי רקיע" שר במנגינה חדשה, אחרת לחלוטין. כמו שאנחנו יודעים שהתורה מורכבת מטנת"א – טעמים-נקודות-תגין-אותיות – והכי גבוה הם הטעמים, השיר. לאותו פסוק אפשר לחבר אין סוף מנגינות. השירה החדשה הזאת היא מה שקורה בסוף על ידי התפלה שלנו, ה"שיר" שגורם ל"שירים", שעל ידו כל המאמרות שרים עכשיו במנגינה חדשה לגמרי, מנגינה משעשעת ומענגת לגמרי חדשה.

אמירת פרק שירה לאחר התפלה

המגיד מסיים את התורה הזאת בדבר שהוא חידוש ממש. הוא כותב, שלכן נוהגים לומר כל יום, מיד בסוף התפלה, "פרק שירה". הדבר הוא חידוש בפני עצמו, כי אדמו"ר הזקן כותב בשם האריז"ל – מובא בלקו"ת – שלפני שחז"ל תקנו את פסוקי דזמרה, שירת עולם היצירה, היו אומרים פרק שירה באותו מקום, לפני ברכו וברכות קריאת שמע ושמונה עשרה. אחרי שתקנו פסוקי דזמרה, שנקראים שירת הנבראים, היא נאמרת במקום פרק שירה, ולכן היום לא נוהגים כל כך לומר פרק שירה (מקוה שכולם יודעים מהו פרק שירה: דבר נפלא, שלכל בריאה יש את השירה ששר לה'). אבל כאן המגיד כותב שנוהגים תיכף אחרי שגומרים את התפלה לומר פרק שירה, כי אחרי התפלה כל הבריאה שרה שיר חדש, בזכות התפלה שלנו, "שיר השירים", התפלה מולידה עכשיו שכל ה"שירים" של כל הדברים בעולם הם שיר חדש. השלב הזה, האחרון, הוא שלב ההמתקה, ה"מל" השני של חש-מל-מל.

"והידים ידי עשו" – ירידת השפע החדש

אם כן, שאלו את המגיד איך אתה אומר שהכל שר בזכות היהודי – "שיר השירים" – הרי כתוב שכל המלאכים שותקים. הוא יכול לתרץ הכל בשניה ולומר שהתכוונתי שהתפלה גורמת שמיד אחריה כולם שרים – קודם ה"שיר" של היהודי ואחר כך מיד ה"שירים" של כל המלאכים כולם. הדבר באמת נכון, אבל הוא אומר זאת הרבה יותר לעומק, עם שלשה שלבים שכעת הסברנו. שבעצם יש את תחלת השיר של כולם בתוך השיר של היהודי, רק שהיא בבחינת חש, השיר הוא על ידי בטול המלאכים וההתכללותם בתוך נקודת השיר של היהודי. אחר כך כבר מתחילים לשמוע את המלאכים מעודדים את השכינה בהשתוקקות שלה, בהתפארות שלה, ואיך שבסוף נגרם מכך זיווג ויחוד עליון בינה לבין בעלה העליון, אבל לבסוף לבסוף, כאשר השיר עולה לשרש, לעצמות, יורד שפע ואור חדש, שהוא עכשיו שירים שאינם שירים לעם ישראל אלא מה שעם ישראל פועל.

השירה החדשה הזאת היא "והידים ידי עשו", "מעשה ידי אמן" ("ואהיה אצלו אמון" – "אני הייתי כלי אומנותו של הקדוש ברוך הוא", התורה אומרת זאת, אך "כעת יאמר ליעקב", בחינת "[הקל] קול יעקב", קול תורה של יעקב המתייחד עם "והידים ידי עשו", וד"ל) – הרצון לעשות משהו במציאות, שכעת עושים במציאות שמים חדשים וארץ חדשה, הכל מתחדש. כל תורת המגיד היא בעצם "הקֹל קול יעקב", ודוקא הקול השני, התורה, פועל את "והידים ידי עשו" – לברוא את המציאות ולשיר.

אחד הפירושים ב"ידי עשו" – הוא ידים שיודעות לנגן. יש שירה בפה ויש ניגון בידים. מי שמנגן בידים הוא בחינת עשו – יש לו חוש בידים. מי ששר בפה הוא בחינת ישראל (אותיות שיר אל), בחינת יעקב, "הקֹל קול יעקב". אם כן, תוך כדי "הקֹל קול יעקב" יש מנגינות, סימפוניה שלמה, בכל העולמות. זו ההמתקה בסוף, היחוד הממילאי של "הקל קול יעקב" עם "והידים ידי עשו".

עד כאן חזרנו והסברנו קצת תורה של המגיד. מתוך התורה הזאת רצינו גם שנחוש מה זאת אומרת תורה של תפלה – שכל ענין המגיד הוא תורות עמוקות ביותר של תפלה, של דבקות היהודי כאשר הוא עומד להתפלל למלך שהשלום שלו. ידוע גם הרמז ש-שלום = עשו, ששלום עצמו הוא עשו. צריך לעשות שלום, אבל איך עושים שלום? על ידי הארה עליונה של אין סוף, הפועל ששני הצדדים שחלקו עד עכשיו מתבטלים בפני האור של מלך מלכי המלכים הקב"ה, המלך שהשלום שלו.

ג. "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשֻעים יום יום וכו'"

"אמון רבתי", "אמון מוצנע", "אמון מכוסה" ו"אמון פדגוג"

עכשיו נאמר בקיצור את הנקודה החשובה שרצינו לדבר עליה הערב לכבוד החג והשנה החדשה:

הפסוק במשלי פ"ח, בו התורה מדברת בעד עצמה ואומרת "אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה" – "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשֻעים יום יום". הפסוק הזה הוא כל כך חשוב עד שמדרש רבה פותח בו, ויש שם אפילו ארבעה פירושים לאמון – אמון פדגוג, אמון מכוסה, אמון מוצנע, ובסוף עוד אחד, אמון רבתי. בחסידות מסבירים ש"אמון פדגוג" הוא תורת הנגלה, "אמון מכוסה" הוא הרזין של התורה, יינה של תורה, אבל "אמון מוצנע" הוא רזין דרזין של התורה. כתוב בחסידות ששלש הבחינות האלה, הן כנגד דגן תירוש ויצהר (אנחנו כעת ביצהר...). דגן הוא "אמון פדגוג", תירוש הוא "אמון מכוסה" ויצהר הוא "אמון מוצנע". שלשת פירושי ה'אמון' מכוונים גם כנגד ג רישין שבכתר – "אמון פדגוג" הוא מוחא סתימאה, "אמון מכוסה" הוא הגלגלתא שמכסה את המח, ו"אמון מוצנע" הוא צניעותא, רישא דלא ידע ולא אתידע.

יש עוד פירוש, ש"אמון פדגוג" הוא תורה בכלל, "אמון מכוסה" הוא קיום מצות (כסות היא לבוש), משום ששרש המצות המעשיות יותר גבוה מהתורה, ו"אמון מוצנע" הוא גילוי האהבה המסותרת שבלב, מה שמוצנע אצל כל יהודי. באיזו עבודה האהבה המסותרת מתגלה? בעבודת התפלה. לכן "אמון מוצנע", שהוא הצניעותא, ענינו הוא להתפלל לה'. אם כן, כאן עבודת התפלה – הבטוי של האהבה המסותרת – היא "אמון מוצנע" וקיום המצות בפועל ממש הוא "אמון מכוסה".

אחרי שלשת הפירושים מופיע במדרש רבה פירוש רביעי, גבוה מכולם, "כתר שם טוב עולה על גביהם" (על כתר תורה, כהונה ומלכות), הכתר של המשיח שיתגלה ויגאל אותנו תיכף ומיד ממש, והוא "אמון רבתי". כל הפירושים האלה היו רק מאמר מוסגר לגבי "ואהיה אצלו אמון", פתיחת מדרש רבה.

"אמון" מלשון גדילה

רש"י מפרש ש"אמון" הוא לשון גדילה – בתחילה התורה גדלה אצל ה', ואחר כך היא מגדלת את נשמות ישראל. מי שמגדל הוא אומן, ומי שמתגדל – 'אמון', לשון נפעל (ה"אמון" היא הדסה – "ויהי אומן את הדסה", הדסה גם קשורה לקטרת הנשחקת המעלה ריח טוב – כמו ההדס בארבעת המינים). בתחילה התורה היא "אמון", גדלה אצל ה', אבל אחר כך היא מגדלת אותנו. היחס בין התורה וישראל הוא כמו שר' אייזיק מסביר במאמר השפלות והשמחה שהתורה היא רושם אלקות וישראל הם רושם התורה.

שתי תחושות חסרון

הצמח צדק מביא ב"אור התורה" שני פירושים לכך שהתורה גדלה אצל ה' ("אמון" כפי פירוש רש"י): הוא מקדים שהתורה כאן היא המדות, והמדות גדלות או על ידי המשכת מוחין למדות או על ידי המשכה מ"דבר גדול" ל"דבר קטן". זעיר אנפין נקרא "דבר קטן" ואריך אנפין נקרא "דבר גדול". בשביל לגדל משהו – הגדלת המדות – צריך גם המשכת מוחין וגם המשכה מדבר גדול לדבר קטן, המשכה מהכתר. מצד המקבל יש שתי תחושות שפותחות אותו לקבלה מהמשפיע.

למשל, תלמיד שגדל אצל רב, אצל רבי, צריך להרגיש את עצמו בלי שכל – זו הרגשה אחת – ולכן צריך לקבל שכל. בנוסף, המקבל גם צריך להרגיש את עצמו דבר קטן, אפסי, כמו טפת חרדל – ואז הוא זוכה לקבל מ"דבר גדול", אריך אנפין, האין סוף (מי שמרגיש את עצמו קטן אין לו רצון ותענוג ליזום, ולכן הוא צריך לקבל מהכתר; צריך להרגיש קטן, יש מי שמרגיש עצמו גדול וזה שקר – בהרבה מקומות ההרגשה הזאת היא אגו). כנראה בתוך התורה גופא יש את שתי התחושות, והתורה מנחילה אותן לכל מי שלומד אותה, שעל ידי כך היא מסוגלת אחר כך לגדל את כל הנשמות שלומדות אותה.

שעשועים-משחק-משחק-שעשועים

המשך הפסוק הוא "ואהיה שעשעים יום יום". ה"אמון" מכוון כנגד הכתר[ד], לכן על פי פשט הוא לשון אמונה, הראש העליון של הכתר, עצמיות הכתר, שכולל גם תענוג וגם רצון. אחר כך "שעשעים יום יום" שהם חכמה ובינה, "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין", שעשועי המלך בעצמותו. המשך היחידה נפרש על גבי שני פסוקים – "ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשעים יום יום, משחקת לפניו בכל עת. משחקת בתבל ארצו, ושעשעי את בני אדם"[ה]. יש כאן תופעה – מהחשובות בכל התנ"ך – של "חותם המתהפך" (כמו דחילו ורחימו ורחימו ודחילו, שהסדר של השנים מתהפך), שעשועים-משחק-משחק-שעשועים. אחרי הכתר, ה"ואהיה אצלו אמון", יש "שעשעים יום יום, משחקת לפניו [לפני הקב"ה] בכל עת, משחקת בתבל ארצו, ושעשעי את בני אדם".

השתלשלות השעשוע

מה ההבדל בין שעשועים לבין משחק? הפירוש הפשוט הוא שכתוב שמשחק הוא גילוי – כלפי חוץ או אפילו כלפי פנים – של השעשועים. השעשוע הוא בדרך כלל בתוך האדם עצמו, אבל כשהוא מתגלה, כאשר יש זולת או דבר מה עמו משחקים, קוראים לשעשוע משחק. אבל כאן יש שתי בחינות של שעשועים ושתי בחינות של משחק.

אם ה"אמון" הוא הכתר, אז הפירוש הפשוט הוא שה"שעשעים" הם חכמה ובינה, "משחקת" הוא המדות (בספר הלקוטים לאריז"ל מובא ש"בכל עת" הוא יחוד יסוד ומלכות, "כל" הוא יסוד ו"עת" היא מלכות) – שם יש יד עתים לטובה ו-יד עתים לרעה (אבל כאן יש כוונה שגם העתים לרעה הם לטובה, כמו בקריאת הקללות שבתורה על ידי אדמו"ר הזקן, שהכל התגלה כברכות ממש, ועל דרך פירושם ז"ל ל"טוב מאד" – "'טוב' זה מלאך חיים, '[טוב] מאד' זה מלאך המות", "עת ללדת ועת למות").

כעת אנו מתחילים לגעת באקטואליה שלנו: יש זמנים טובים, שקט, שלוה, ישוב עם ישראל בארצו, ויש עת לא כל כך שמח, שמגרשים יהודים מהבתים שלהם, הורסים בתים. מהו "משחקת לפניו בכל עת"? שגם בעת כזו וגם בעת כזו הכל משחק משעשע. המפרשים מסבירים שמי שרואה את הדברים למעלה מהזמן רואה שגם בעת הטוב וגם בעת הלא טוב הכל שמח, הכל משחק. אבל אחר כך יורדים מהמשחק העליון. במדות האצילות רואים "משחקת לפניו בכל עת", אבל אחר כך יורדים עוד מדרגה – "משחקת בתבל ארצו". המדריגה הזאת היא גם משחק, אבל מסוג אחר.

כתוב ש"משחקת בתבל ארצו" זו כבר המלכות דאצילות, שהיא או "זנב לאריות" באצילות או שהיא יורדת להיות "ראש לשועלים" בעולמות התחתונים בי"ע, ששם יש מודעות נפרדת ביחס לקב"ה (באצילות יש אחדות, אין מודעות נפרדת). אחר כך יש שוב "ושעשעי את בני אדם" – אחרי ה"משחקת" יש עוד שעשועים, המדרגה הכי גבוהה – ו"את בני אדם" מובנו כמו "עם בני אדם"[ו].

מה הכונה? כתוב שהמדריגה הזאת היא מה שהקב"ה משתעשע עם נשמות ישראל למטה[ז], והשעשוע עם נשמות ישראל למטה הוא אחרי שני המשחקים, אך במדה מסוימת השעשוע התחתון חוזר לשקף את השעשועים העצמיים שלו בינו לבין עצמו[ח], לפני שני המשחקים, ה"שעשעים יום יום" שהתורה היתה שעשועו של הקב"ה אלפים שנה ("יום יום", ויומו של הקב"ה אלף שנה) לפני בריאת העולם[ט].

מי מרגיש את השעשוע העצמי? דוקא נשמות ישראל למטה בעולם הזה, "ושעשעי את בני אדם". זו התכלית אבל בשביל שהשעשוע יגיע עד אלינו הוא צריך לעבור את כל המדרגות (ובעצם על ידי יחוד שתי דרגות השעשועים מגיעים לפנימיות הכתר-עליון, "ואהיה אצלו אמון", והרמז: יום יום את בני אדם = כתר [= י פעמים בני, מנין של בנים, ישראל, שעליהם שכינתא שריא], ודוק).

שוב: יש "אמון", כתר דאצילות. "שעשעים יום יום" – חכמה ובינה. "משחקת לפניו בכל עת" – מדות דאצילות. "משחקת בתבל ארצו" – מלכות דאצילות (העיקר כמובן הוא שנסביר את ההבדל בין המשחק הראשון לשני). ובסוף "ושעשעי את בני אדם" – השעשועים עם נשמות ישראל למטה.

"אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. ויאמר לאדם..."

בחסידות מסמיכים את השלבים האלה על פסוק באיוב, שגם מדבר על השתלשלות אור התורה: "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. ויאמר לאדם הן יראת אדנ-י היא חכמה וסור מרע בינה" (ההקבלה הפשוטה הזאת חוזרת כמה פעמים במגן אבות, ודוקא אצלו כל מהלך ההקבלה מופיע מסודר). "אז" הוא כתר, "אמון". "ראה ויספרה" הוא "שעשעים יום יום", חכמה ובינה דאצילות. "הכינה" הוא "משחקת לפניו בכל עת", מדות דאצילות. "וגם חקרה" הוא "וכבד מלכים חקר דבר", מלכות דאצילות, "משחקת בתבל ארצו". "ויאמר לאדם" – "ושעשעי את בני אדם", והשעשוע מתקיים כאשר בני אדם הולכים בדרך התומ"צ מתוך יראת שמים, "הן יראת אד' היא חכמה וסור מרע בינה", כשהחכמה והבינה של יהודי הם יראת ה' וסור מרע ה' משתעשע עם בני אדם אלה.

ה' מדרגות השעשועים ומתן תורה

כתוב שהתורה ניתנה ב-ה קולות, "כל העם רֹאים את הקולֹת" – ה-קולות. כל מי שמשמח חתן וכלה זוכה לתורה שניתנה ב-ה קולות. ה קולות מתחילים מ"אז ראה" – ראה, ויספרה, הכינה, וגם חקרה, ויאמר. אבל למעלה מ-ה קולות יש "אז", שהוא כמו "אנכי" שלמעלה מ"הוי' אלהיך". ארבע המדרגות הם "הוי'", י-ה-ו-ה. המשך הפסוק, "ויאמר לאדם הן יראת הוי' היא חכמה ויראת הוי' בינה", הוא כנגד "אלהיך", שה' יורד להיות אלקים שלנו, שעל ידי תורה ומצות אנו עצמנו נעשים אלקים וחיים חיים נצחיים ("אני אמרתי [– 'ויאמר לאדם'] אלהים אתם"). נסכם בקצרה: כל המדרגות רמוזות ב"אנכי הוי' אלהיך": "אנכי" ("מי שאנכי") – "אז", "הוי'" – "ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" ו"אלהיך" – "ויאמר לאדם וגו'".

"ואהיה אצלו אמון וכו'" לפני הצמצום

נאמר עוד משהו לגבי שרש השעשוע: כמו שבספירות "אמון" מכוון כנגד הכתר, כך בכללות ההשתלשלות "אמון" הוא לפני הצמצום. אף על פי שמקום השעשועים העצמיים הוא גם מאד גבוה, עוד לפני עלית הרצון לברוא את העולם, אבל אצל המקובלים – שאין להם את המדרגות האלה – מסבירים את "שעשוע", כ'שע-שע', "מטי ולא מטי", כמו נענוע או געגוע. יש אומרים שהשעשוע הוא הצמצום והקו, הסתלקות והתלבשות. כמו שמוסבר אצלנו במאמר "יג צמצומים" (בספר "אשא עיני"), יש הרבה בחינות כאלה של הסתלקות והתלבשות, והם נקראות "צמצומים" שעוד לפני הצמצום הראשון. הסתלקות והתלבשות מקיימים את אותו היחס של רצוא ושוב, כמו במלה "שעשוע" – יש שע של רצוא ו-שוע של שוב, על דרך "הקֹל קול", ובכל אחד מהם יש את ה-ש וה-ע שלו, הג"ר והז"ת שלו (ש במספר קטן – 3, ע במספר קטן – 7). כך ממש כתוב במפורש, שיש שע עולה ושוע יורד[י].

לפי ההבחנה הזאת, כשיש שעשועים עצמיים ה-שע הראשון הוא אור כלפי פנים והשני כלפי חוץ. עדיין הכל בינו לבין עצמו, ולא מאיר לזולתו ממש, אבל שם השרש של הכל. הפשטנים אומרים ש"משחקת" פירושו התגלות השעשועים, והדבר מתאים למה שכתוב בחסידות ש"משחקת" הוא מדות דאצילות – שרק משם יש אור המאיר לזולתו. עלית הרצון היא עדיין לפני הצמצום, אבל גם היא כבר אור המאיר לזולתו (אלא שעדיין אין זולת בפועל), שם השרש של אור המאיר לזולתו במדרגות היותר תחתונות. בגלל ש"משחקת" הוא כבר המדות של אדם דאצילות, לכן יש "בכל עת" – הארה לכל עת.

ד. תורת המשחקים (והשלכותיה האקטואליות)

יסוד תורת המשחקים בתורה

כעת נסביר את ההבדל בין שני סוגי המשחקים. היום במדע יש 'תורה' – תאוריה – המתיימרת לכלול את כל הידע (ככה הם אומרים, כל פעם יותר חזק): "תורת המשחקים". מי שהכי גדול בתחום היום הוא יהודי, אפשר לומר יהודי קרוב ללבנו, שיושב בירושלים – קוראים לו אומן, אותיות "אמוֹן".

בשביל להבין מהי תורת המשחקים נאמר קודם כל שודאי היסוד של תורת המשחקים בתורה הוא הפסוק שדיברנו עליו, הפסוק של המשחק הכפול. אם נבין מהו ה"משחקת לפניו בכל עת" ומהוה"משחקת בתבל ארצו" – ה"משחקת" של המדות העליונות דאצילות גם ב-יד העתים לטובה וגם ב-יד העתים לרעה, מול ה"משחקת" של המלכות (שהיא גבולית, גם בהיותה "זנב לאריות" וגם בהיותה "ראש לשועלים"). המלכות נקראת "כבוד נברא" – היא יורדת להוות ולהחיות את כל העולמות התחתונים, אמא תתאה – ושם היא "משחקת בתבל ארצו".

תיאורית התועלת בתורת המשחקים

בכל מקרה, כדאי להעיר שתורת המשחקים בנויה לפי "תאורית התועלת", והם מנסים להכניס לתוכה גם את האתיקה וגם את כל התענוג שבעולם – את כל הטוב-ערב-מועיל לכלול רק במועיל, פרצוף נה"י לחלוטין. באחד הספרים כתוב משהו מאד נחמד, שמבחינת התועלת יש גבול לכסף – יש כמות של כסף שיותר ממנה כבר לא תועיל לך. עצם הווארט מאד טוב – שלתועלת הכסף יש גבול (הדבר קצת מסרס את תאות הממון, הע"ז של המדינה של עשירות של רבי נחמן). מה שמסתעף מכך הוא כל מיני דברים נחמדים שאולי נשמור לפעם אחרת. אם יש באמת ערב וטוב בפני עצמם יכול להיות שאין גבול לכמה כסף אתה צריך, אבל אם יש רק תועלת שימושית יש לך גבול. כנראה שאם עוברים את הגבול הכסף הוא כמו סרח העודף.

חוק האקוויליבריום ושטות דקדושה

בתורת המשחקים אחד היסודות – שעדיין עומד במחלוקת – הוא שסביר מאד להניח שבני אדם ישמרו על שיטות פעולה אסטרטגיות תוך כדי משחק. הקביעה הזאת נקראת חוק האיזון במשחקים. כלומר, בדרך כלל אנשים פועלים באותה צורה – אפשר לשער הסתברות מאד גבוהה שבני אדם שמשחקים, לכל אחד יש אסטרטגית משחק שלו, והוא תמיד ישמור עליה. יש כאלה שחולקים על חוק האקוויליבריום קשות. קוראים לחוק גם רציונאליות – מי שיותר רציונאלי יותר שומר על שיטות המשחק שלו, ומי שפחות רציונאלי פחות שומר על הכללים. 'פחות רציונאלי' נשמע לא טוב בעולם האקדמי, אבל בעולם הפנימי, כמו שיש למטה מהשכל יש גם למעלה מהשכל, והגאולה תבוא משטות דקדושה (שטות גם משלון שיטה כנודע), שמשמעותה היא שיש לפעול גם למעלה מהשכל, כלומר לא לשמור על חק האקוויליבריום של תורת המשחקים.

משחק עליון ומשחק תחתון

נאמר זאת אחרת: לכל משחק יש כללים. מה שבטוח הוא שבסוף המשחק אחד מנצח ואחד מפסיד. כלומר, המשחק הוא משחק גורלי – לא סתם משחק, אלא משהו רציני ביותר, משחק רציני. בתנ"ך משחק יכול להיות גם משהו קטלני, שה' ישמור, "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו". גם אצל הגוים יש משחקים קטלניים לגמרי, ה' ירחם. בכל אופן, משחק הוא משחק, אבל יחד עם זאת המשחק הוא גם לא משחק, אלא משהו רציני.

במשחק תמיד יש שתי דרכים לפניך, וצריך "ובחרת" (לפעמים יש כמה מהלכים-דרכים, אבל לפחות 2, והרמז: משחק = ב"פ דרך). תורת המשחקים בנויה על הגיון בינארי (עד כמה שראיתי עד כה, למרות שהדבר נראה פשטני מדי), בכל פעם יש בחירה בין שתי דרכים. בדרך כלל יש כללים, ושני הצדדים שמשחקים חייבים לשמור על הכללים, אך יחד עם הכללים יש חופש של אסטרטגיות לכל אחד מהמשחקים. פה נכנס מה שאמרנו שהאקוויליבריום מניח שקיימת הסתברות גבוהה מאד שלכל מח יש מנטליות שלו, וכך פעל פועל ויפעל. אבל יש חולקים על כך, וטוענים שבני אדם הם לא ככה.

בעצם, המחלוקת הזאת היא ההבדל בין ה"משחקת לפניו בכל עת" לבין ה"משחקת בתבל ארצו". משחק המלכות – המשחק מול הממסד – הוא "משחקת בתבל ארצו". יש פה כללי משחק מאד נוקשים וקבועים, וכל אחד חייב לשמור את הכללים[יא]. אבל את המשחק העליון – "משחקת לפניו בכל עת" – משחקים "בכל עת", המשחק העליון שוחק-צוחק על הטוב ועל הרע, צוחק על הכל.

צחוק ושעשועים

נעשה גימטריא של מספר גדול יחסית, של כל ארבע לשונות הפסוק: שעשעים משחקת משחקת ושעשעי (חותם המתהפך גם במספר האותיות, 6-5-5-6) במספר קדמי (כי הכל יוצא מה"אמון", קדמון לכל הקדומים) – שכל אות היא סכום האותיות מ-א עד אותה אות – עולה 12688. זהו מספר שמתחלק בשם הוי' ב"ה, וכן מתחלק ב-ח פעמים הוי', ב-יצחק. הנשמה שכמובן הכי קשורה לכל הסיפור הזה, לכל הפסוק הזה, היא חייבת להיות יצחק, שזה המגיד. הכל יחד עולה אני פעמים יצחק. הגימטריא הזאת היא הצחוק כאן[יב]. אם נחלק את יצחק לשמות הוי' – ח"פ אני (אין) עולה חסידות, אז כל החשבון עולה גם הוי' פעמים חסידות, תכלית כל החסידות.

ב"משחקת לפניו בכל עת" כל העתים שוות

נחזור: מנקודת המבט של ה', המשחק הוא שכל העתים שוות, גם ה"עת לחבוק" וגם "עת לרחֹק מחבק". בין יד העתים לטובה ויד העתים לרעה בוחרים בחסידות דוגמה אחת להסביר, וזו הדוגמה העיקרית שמבוארת בלקוטי תורה – "עת לחבוק ועת לרחק מחבק". יש זמן כמו של טהרת אשה לבעלה, זמן שהשיר של היהודי פועל את החברות והטהרה – שהן גם ההתפעלות והשמחה – של אמא תתאה לגבי בעלה העליון. אותו זמן הוא "עת לחבוק", "וימינו תחבקני". יש "עת לרחק מחבק", כמו זמן של נדה, של טומאה, של ריחוק, בו אסור לחבק. כתוב שאצל מי שמשחק את המשחק העליון שתי העתים האלו שוות, ולא זו בלבד אלא שהמשחק הוא דוקא כאשר יש את שתי העתים האלו בזו אחר זו, בסוד "אז תשמח בתולה במחול" כפירוש הבעל שם טוב[יג]. דוקא כך הוא המשחק.

על "בכל עת" הצמח צדק מביא ב"אור התורה" דוקא את העת של "עת לבכות ועת לשחוק". בתחילה הוא אומר שלכאורה שני העתים האלו הם "בתי גוואי" ("במסתרים תבכה נפשי") ו"בתי בראי"[יד] ("עז וחדוה במקֹמו"), אך לאחר מכן הוא מדייק שעל פי פשט "עז וחדוה במקמו" היינו מקומו (הפנימי והעצמי) ממש, שעשועי המלך במקומו ממש, עיי"ש.

על פי דבריו, מה יהיה עם בתי גוואי בביאת גואל צדק? בגאולה הבכי יהיה "בבכי יבאו", בכי שמח. כמו שיתבאר בהמשך לגבי "עת מלחמה ועת שלום" שיש משחק-על שכולל את שניהם כך ב"עת לבכות ועת לשחוק" יש משחק-על שכולל את שניהם. כמובן שככה גם לגבי כולם.

רצוא ושוב "לפני הוי'"

הענין נמצא גם בתורת אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום. יש ספר מאמרים שמתחיל בדרוש קצר על הפסוק "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים", ולכן כל הספר נקרא "אתהלך לאזניא", ספר דרושים שאמר בעיר לאזניא (מהשנים הראשונות יחסית). שם מסביר אדמו"ר הזקן ש"אתהלך" הוא "רצוא ושוב", להתקרב ולהתרחק. המובן של 'ללכת' הוא רק ישר, אבל 'להתהלך' הוא הליכה דו-סטרית – ישר והפוך. מה דוד המלך אומר לקב"ה? "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים". זו הסגולה המיוחדת של "ארצות החיים", ארץ ישראל, המקום שלנו כאן – בשביל להתקיים כאן צריך לדעת איך להתהלך לפני ה', ברצוא ושוב, שגם כאשר מתקרבים וגם כאשר מתרחקים עדיין נמצאים "לפני הוי'". לא פונים עורף ח"ו אלא גם כשמתרחקים עושים זאת עם הפנים אל ה'. "אתהלך לפני הוי' ב[זכות ]ארצות החיים" הוא בדיוק "משחקת לפניו בכל עת". אלו החיים האמתיים, הדופק של ה"רצוא ושוב" של החיים.

משחק משוחרר שמגלה את השעשוע העליון

שוב, ב"משחקת לפניו בכל עת" אין כל כך כללי משחק. אדרבה, יש נטיה כל פעם לשנות את הכללים, כל פעם לשנות את האסטרטגיה של המשחקים, וזה הדבר שהכי נחוץ לנו (בסגנון אחר קצת: כאשר יש כללי משחק נוקשים אזי מהלך אחד מותר ומהלך אחר אסור, מהלך מותר נתפס כ'טוב' ואילו מהלך אסור נתפס כ'רע', והיינו ממש על דרך עתים לטובה ועתים לרעה, אבל כאשר הכל טוב, "משחקת לפניו בכל עת", אזי הכל מותר, כל המהלכים מותרים, ודוק).

צריך לרדת גם למשחק מול הממסד, אבל אי אפשר לרדת אליו בלי שיש את המשחק של "משחקת לפניו בכל עת", וגם הוא רק גילוי של "שעשעים יום יום", ואז ממילא בסוף השעשועים העליונים ישתקפו ב"ושעשעי את בני אדם", בגאולה מתוך הגלות ביד ישראל שבה כולם חוזרים בתשובה (מתוך שמחה, שמחת המשחק, ומתוך ההתבוננות איך שתמיד בעלי התורה האמתיים מנצחים[טו], "יד החסידים על העליונה") ו"לא ידח ממנו נדח", לא ישאר אף אחד בחוץ. זהו "ושעשעי את בני אדם".

בשביל זה צריך את כל השלבים, של "משחקת לפניו בכל עת" ואחר כך "משחקת בתבל ארצו". אם הסדר הוא כך יש המון חופש, מעל ומעבר, ואז אי אפשר לדעת מה המהלך הבא שלך, התנועה הבאה שלך, בגלל שבכל פעם יש שינוי אסטרטגיה מוחלט. זו ההשפעה של "משחקת לפניו בכל עת" על ה"משחקת בתבל ארצו", שמכך צומח בסוף "ושעשעי את בני אדם".

תדיר ומקודש

נחזור לכך שגם בהתוועדויות האחרונות כאן דברנו על כך שצריך המון גיוון וגמישות בפעילות. יש דברים שהם פעילות קבועה, דברים שהם טובים כל הזמן, ופעולות אלו נקראות "תדיר". יש "תדיר" ויש "מקודש". יש דברים שהם קדש. המשחק של הדברים המקודשים, שהם יקד-אש, חייב להיות רק בבחינת "משחקת לפניו בכל עת". ה"תדיר", שאלו המבצעים הקבועים, יכול להיות – ואולי גם צריך להיות – "משחקת בתבל ארצו". צריך המון המון גיוון.

לקיחת סיכונים לקראת סוף המשחק

עכשיו יש עוד נקודה, הנקודה השניה של תורת המשחקים: אחד הכללים של תורת המשחקים היום הוא שאם יש משחק בין הרבה מתחרים – מתחיל מאלף אנשים, וככל שנופלים המשחק מצטמצם, פחות ופחות משחקים – הכלל אומר שבתחלת המשחק, כשהוא יותר רחב, הנטיה היא לקחת פחות ריזיקות, אבל כאשר שהמשחק מתקדם והשחקנים מצטמצמים, עד שמגיעים "זמן השיא" בלשון הרבי, לשפיץ, אז הנטיה היא לקחת יותר ריזיקות, יותר סיכונים (משחק = חש [האותיות האמצעיות של משחק] מל מל, 'חש' הוא לא לקחת ריזיקות וכו', וד"ל). תורת המשחקים היא מה שעומד ביסוד כל הכלכלה היום, וגם כל הפוליטיקה, וגם בביולוגיה, ואפילו בפיזיקה משתמשים בה. לכן יותר ויותר נוטים לחשוב שזו התאוריה של כל המדעים.

עליית המשחק התחתון למשחק העליון

הכלל השני שאמרנו עולה יפה עם שתי הבחינות, בגלל שלקיחת ריזיקה (= מנחם מענדל = צמח צדק = מקום פנוי, וד"ל) היא גם שינוי אסטרטגיה. לקחת ריזיקה וכל פעם לשנות אסטרטגיה הולך יד ביד.

כלומר, צריכה להיות השראה של "משחקת לפניו בכל עת" על "משחקת בתבל ארצו" – המשחק העליון צריך לתת השראה על המשחק התחתון, במציאות (כמו שאמרנו, הכל משחק – משחק הוא גם לא משחק, אבל אף על פי כן הכל משחק; סוד י הדורות ממורנו הבעל שם טוב ועד לדורנו אנו = י פעמים משחק, הכל משחק, וד"ל) – אבל ככל שהמשחק התחתון עצמו מתקדם הוא עולה וחוזר יותר ויותר לשאת את האופי של המשחק העליון. ובזכות זאת, שכך היא התנועה – שקודם יש את השראת המשחק העליון על המשחק התחתון, ואחר כך המשחק התחתון עולה לקראת המשחק העליון – מכך גופא השעשועים.

יש בכך סדר וסוד עמוק אך הגיוני איך המדרגה הגבוהה של "שעשעים יום יום" תתגלה במדרגה של "ושעשעי את בני אדם", כ"ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה", בתוך נשמות ישראל. הסיבה היא שאם יש תנועה של עליה מהמשחק התחתון לעליון אז "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", חוזר ל"שעשעים יום יום", ואז הוא ישתקף למטה ב"ושעשעי את בני אדם".

הכל משחק

עד כאן פרק ראשון במה שרצינו לדבר על תורת המשחקים. רצינו להדגיש את הנקודה הזאת, כי יש נוער שחושבים שאנחנו במלחמה ח"ו – מלחמה נגד הממסד, נגד הערבים או נגד היהודים, לא משנה, רוח של מלחמה. לחשוב שאנחנו היום במלחמה הוא ראש של קטנות מוחין לחלוטין. מחשבות כאלה לא מתאימות ליצהר – רזין דרזין – וכל הנוער של עם ישראל צריך להתחבר לכאן. התקון הראשון הוא לתפוס שהכל משחק. יכול להיות משחק גורלי, אבל הכל משחק.

"דוד זמירות קרית להו"

יש משחקים עם כללים ויש משחקים שאין להם כל כך כללים. כתוב שכל הנביאים התנבאו ב"כה" – כללי המשחק – מוסיף עליהם משה שהתנבא ב"זה". איך אדמו"ר הזקן מסביר את הענין? בקונטרס אחרון, לקראת סוף התניא, אדמו"ר  הזקן מדבר על "דוד זמירות קרית להו". דוד שבח את התורה בכך שכל העולמות תלויים בדקדוק קטן כשערה של דברי תורה. הוא נענש בכך ששכח פסוק שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים, "בכתף ישאו" (= אחדות פשוטה, זו השכחה של דוד), משום ששבח את התורה מצד החיצוניות שלה.

דוד אמר שהתורה היא "זמירות" – זמר, ניגון אחד שלא משתנה, אך היות שהוא כל כך יפה לא ישעמם לנגן אותו אפילו מליון פעמים. בכל אופן, הניגון הוא אותו ניגון. מצד הרצון כל המצות שוות – יש טעם למצות, יש ענג ושמחה, אבל מצד חיצוניות הכתר, הרצון, יש איזה שויון. מצד פנימיות הכתר, השבתיות – סיום ספר התניא, שלמדנו אתמול, הוא שהכל צריך להיות שבתי – היא ענג (שזו עיקר תורת ארץ ישראל), ושם כל מצוה ומצוה היא טעם אחר ומנגינה אחרת לגמרי. גם מנגינה אחת יפה אפשר לשיר בלי סוף, עם כיף, אבל לחשוב על התורה כך הוא לשבח את התורה בכך ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא", שהתורה היא השרש של בריאת העולמות. אבל באמת "אורייתא וקוב"ה כולא חד" – התבוננות כזאת היא אין סוף יותר מהעולמות. העולמות פה הם כמו לשחק את המשחק מול הממסד.

יש אנשים שמתייחסים לתורה כדבר מצוין שנותן כלים איך לתקן את העולם, כי "אסתכל באורייתא וברא עלמא". הדבר מובא גם בחסידות – רק התורה מלמדת איך לתקן. אבל אם זו התורה, שהיא נותנת כלים לתקן את המציאות, וזו הסיבה שאני לומד תורה ומקיים מצות, אני תופס רק באחוריים. כשדוד משבח את התורה כך הוא טועה וגם נענש על כך.

שינוי אסטרטגיה בכח משה רבינו

השבח ששבח דוד נקרא "משחקת בתבל ארצו", כפי שמסביר אדמו"ר הזקן, אבל "שעשעים יום יום משחקת לפניו בכל עת" הוא פנימיות התורה, המגלה כל פעם טעם חדש וזיהוי חדש. את הפנימיות הזאת יודע רק משה רבינו. "כל הנביאים התנבאו ב'כה'" – כולם משתמשים באותם כללי-המשחק, אותה אסטרטגית נצחון, לכן באמת רואים שהם לא נצחו בסוף. הנביאים הוכיחו עם ישראל קשות השכם והערב – כל אחד אמר משהו אחר, אבל אותה אסטרטגיה, פסוקים נפלאים אבל אותה מנגינה – והדבר לא עבד, לא הצליח בסוף, הבית נחרב, הראשון והשני, וכל תוכחת הנביאים לא עזרה. לכן כל הנביאים עתידים להתבטל. כל הנבואה שלהם היא בחינת "משחקת בתבל ארצו". נבואת הנביאים היא משחק מול המציאות, מול המצב, "משחקת בתבל ארצו". אבל תורת משה רבינו היא "משחקת לפניו בכל עת", שמוסיף עליהם שמתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'" – כל יום אומר משהו חדש פתאום, זה מה שה' צוה כעת.

רק משה יכול להתנבאות כך, לכן צריך את המשה שבדור, בשביל להתקדם בכל המשימות שלנו – לא יעזור שום דבר בלי המשה רבינו שבדור, המשיח שבדור, שרק הוא יכול כל פעם לשנות אסטרטגיה, להמציא ניגון חדש לגמרי. למרות שהניגון הקודם גם היה ניגון יפה, אבל היום צריך כבר ניגון אחר, בגלל שלכל מצוה יש את הטעם המיוחד שלה.

"והוא במלכים יתקלס ורזנים משחק לו"

איפה המלה 'משחק', בתור שם, נמצאת בתנ"ך? יש לשחק, פועל, אבל שם העצם 'משחק' מופיע פעם אחת בכל התנ"ך, בפרק א של חבקוק: "והוא במלכים יתקלס [עושה מכל מלכי תבל לעג וקלס] ורזנים [יועצי המלכים] משחק לו". פסוק נחמד. לעניננו, "והוא במלכים יתקלס" – שמכל המלכים הוא עושה לעג וקלס – "ורזנים משחק לו", כל הרוזנים בעולם הם משחק בשבילו.

ודאי שצריך להעלות את הפסוק לקדושה, אבל צריך להתחיל מהפשט. הפשט הוא שהפסוק הולך על מלכות כשדים, מלכות כזאת שפשוט צוחקת על כולם. כשדים הם מלכות עם בטחון עצמי כל כך מופרז, עד שהם שעושים לעג וקלס מתוך בטחון מוחלט שינצחו את כל המלכויות שבעולם, וכל הרוזנים שבעולם הם משחק בשבילם. זו מנטליות שאין מלחמה – כפי שעולה גם מהמשך הפסוקים – ומה שאני הולך וכובש את כל העולם זה הכל משחק.

פה יש מקור מפורש לכך שיש אחד שהולך וכובש את העולם והוא לא מרגיש שזו מלחמה, לא מרגיש שלוחם עם אף אחד, אלא רק צוחק על כולם. פסוק בחבקוק הנביא – "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: 'וצדיק באמונתו יחיה'" ("ואהיה אצלו אמון"), נביא מיוחד מאד. כתוב ש"את זה לעמת זה עשה האלהים" (כך אדמו"ר הזקן ממש מסיים את התניא, "את זה לעומת זה כו'") – כך שודאי שיש את הענין גם בקדושה.

מלכות כשדים דקדושה

לפני שנסביר איך לפרש את הפסוק בקדושה, צריך קודם לומר מאמר חז"ל שהזכרנו כאן לפני כמה ימים. חז"ל אומרים ששלשה דברים הקב"ה מתחרט עליהם שבראן – מלכות כשדים, ישמעאלים ויצר הרע. הסברנו שישמעאלים לא נקראים מלכות, התואר 'מלכות' ניתן במדרש רק למלכות כשדים – מלכות כשדים הקב"ה מתחרט שברא אותה (גם את הישמעאלים, הערבים, הקב"ה מתחרט שברא, וגם יצר הרע).

בכל אופן הוא ברא אותם, ועכשיו צריך לפשפש במעשינו. אם מלכות כשדים כבר נבראה, הקב"ה אף על פי שמתחרט לא חוזר בו – גם מתחרט וגם מקיים אותם. סימן שצריך ללמוד מכל דבר, "כי ממנו נקח לעבוד את הוי'". אחד כמו מלך כשדים שהוא מקולקל עד כדי כך שכובש את העולם, הורג את כל האנשים, והכל צחוק אחד גדול בשבילו – זו קליפה כזאת שהקב"ה מתחרט שברא אותה. אבל ככל שהקב"ה מתחרט שברא כזו קליפה – "את זה לעומת זה עשה האלהים", ו"מרובה מדה טובה" (ומתוך החרטה נחרט הדבר מצד שרשו החיובי מאד בלב אמת). כלומר, יש בקדושה בדיוק אותו דבר, והוא הנושא שלנו היום.

תקון הרוזנים של הקדושה

פה זו הפעם היחידה שיש בתנ"ך משחק – "ורזנים משחק לו". גם בקדושה צריכה להיות מקבילה ל"ורזנים" – כל המועצות, יש הרבה מועצות עם ראשי המועצה, מכל הצדדים, כל אחד והצד שלו, שלכל אחד יש "רזי לי רזי לי אוי לי" (לכל אחד יש את הרז שלו, והסך הכל של כל הרזים הוא "אוי לי" אחד גדול) – ומהרוזנים האלה צריך רק לעשות משחק. אבל כמו שאמרנו, צריך את החיבור של שתי רמות המשחק – בכדי להגיע בסוף ל"ושעשעי את בני אדם" צריך את ה"משחקת לפניו בכל עת" ואחר כך "משחקת בתבל ארצו".

גדלות מוחין – עליה למנטליות של משחק

עד כאן פתחנו את הנושא של המשחק, וחג הגאולה של רבינו הזקן, שאחריו כל הרביים – עד הרבי – כולם חלק מחג הגאולה. אפשר לסיים בעוד גימטריא פשוטה: יט כסלו חג הגאולה = 14 ברבוע, חבד ברבוע, היום הוא היום הכי טוב להתחבר לחב"ד.

הווארט היה לא לקרוא לעימותים היום בשטח מלחמה אלא משחק. כאשר האדם מתעלה מהמושג מלחמה למושג משחק אז בעצם הוא עלה מחיצוניות המדות, מקטנות ז"א, קטנות מוחין, לחב"ד. אף על פי שאמרנו ש"משחקת לפניו בכל עת" הוא ז"א ו"משחקת בתבל ארצו" הוא המלכות, אבל המנטליות שזו לא מלחמה אלא משחק היא להיות חב"דניק, המנטליות הזאת היא הכח הרוחני של היום. אם אתה לא חב"דניק אתה במלחמה, וחבל להיות במלחמה.

שתי העתים האחרונות ב-כח עתים הם "עת מלחמה ועת שלום", אז נשמע שיש מלחמה ויש שלום – כך כח העתים נגמרות, "הכל הולך אחר החיתום". אבל צריך לשים לב שהחיתום ממש הוא "עת שלום" (ברוב העתים הרע אחרי הטוב, אבל כאן הסדר התהפך כדי לחתום בטוב). מהראיה של "משחקת לפניו בכל עת" גם ה"עת מלחמה" – מה שנדמה שהוא מלחמה – הוא גם משחק, "ורזנים משחק לו". התפיסה הזאת היא להיות חב"ד מושלם, שהכח לכך הוא ב-יט כסלו, חג הגאולה, חב"ד ברבוע. בזאת נסיים, ונאחל שנזכה לראות התגלות משיח צדקנו, גואל צדק, תיכף ומיד ממש.

הכל שבתי. יש ימים שהחבר'ה מתלבשים בבגדי שבת, יש פה הרבה, אבל מי שעוד לא לבוש בגדי שבת יכול להשלים זאת מחר. כך ננצח את כל הקרבות – מלשון התקרבות, אהבת ישראל אחד לשני – עם שעשועים, עם עונג שבת.