ר"ח מנחם-אב ס"ט – בית גל עיני, ירושלים

סעודת ראש חדש אב (כיבוד הורים 8)

לחיים לחיים, בשורות טובות, גאולה, משיח, רפואה שלמה.

נפתח עם סיום. הרבי אמר לעשות סיומים בתשעת הימים – לסיים את הגלות. היום יש לנו סיום על כל סדר מועד, שהימים האלה יהפכו למועד-התועדות חסידית – לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

א. חדשי השנה – שלשה סדרים של אב-אם-בן-בת

שם בן יב אותיות

נתחיל מאחד הדברים שכתובים בזהר הקדוש, וגם בכתבי האריז"ל, בסוד חדשי השנה: יש בשנה יב חדשים, כמנין יב שבטי י-ה. בקבלה יש שם של יב אותיות, המורכב פשוט משלשה שמות הוי', הכתובים בברכת כהנים. היום הוא יום ההילולא רבא של אהרן כהן גדול – היארצייט היחיד שכתוב במפורש בתורה (וקוראים עליו בסמיכות להיום, בפרשת מסעי שקראנו בשבת). המצוה המיוחדת של אהרן היא לברך את עם ישראל באהבה. אהרן הוא בחינת אהבה (במספר קטן, אהרן אותיות אהבה), וגם אב (שמו של החדש) הוא השער – שתי האותיות העיקריות בשרש – של המלה אהבה. אהרן מברך אותנו באהבה, כלומר שהקב"ה גם שותל לו אהבת ישראל בלב וגם נותן לו את הכח להמשיך ברכה לעם ישראל. רק מי שיש לו מטען מאד גדול של אהבה בלב הוא כלי לקבל כח מלמעלה ולהמשיך "ברכות לראש צדיק".

ברכת כהנים היא "הברכה המשולשת בתורה" – יש שלש ברכות, ובכל אחת מופיע שם הוי' פעם אחת. יש יחד ג שמות הוי', שיש בהם יב אותיות, וזה נקרא השם בן יב אותיות. כל פעם שאוכלים סעודה – כמו עכשיו – ומברכים "המוציא לחם מן הארץ", צריך לכוון ש-לחם עולה ג"פ הוי'. לכן גם טובלים את הלחם במלח – אותן אותיות, אותה גימטריא – ולפי האריז"ל המנהג לטבול ג"פ ולכוון כנגד ג שמות הוי'.

אברהם-אהרן-דוד כנגד עולם-שנה-נפש

יב אותיות קשורות ל-יב חדשים, כך שכל השנה קשורה לברכת כהנים ולהמשכת הברכה על ידי אהרן – בעל ההילולא של היום – לעם ישראל. גם בזמנים קשים, כמו "משנכנס אב" – ודוקא בזמנים אלה – יש את אהרן הנושא כפיו למרום ומברך אותנו באהבה רבה. ידוע בדא"ח שאברהם אבינו הוא בחינת "אהבת עולם" ואילו אהרן כהנא רבא הוא בחינת "אהבה רבה". "אהבה רבה" היא למעלה מכל גבול, למעלה מעלה מהגדרת הזמן והמקום. אך דוקא משם נמשכת הברכה לתוך הזמן והמקום – בכל זמן תמיד ובכל אתר ואתר – מ"אהבה רבה" ל"אהבת עולם" לפי פירושה המקורי, אהבה נצחית לעולם ועד.

נמצא שאהרן הוא השרש והמקור של ברכת הזמן, שרש כל הברכות (כמבואר במ"א[א]) – "ברוך אתה הוי'... לזמן הזה"[ב]. אהרן הוא גם בחינת "אחת בשנה", בהיותו העובד ומכפר בעד עם ישראל ביום הקדוש, היום שכולל את כל ימות השנה, היום שממשיך מלמעלה מהזמן אל תוך הזמן. נמצא שאהרן קשור בעיקר לממד ה"שנה", בלשון ספר יצירה. לפי זה, אברהם אבינו קשור בעיקר לממד ה"עולם" – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם", "אהבת עולם אהבתיך" – ובכוחו להמשיך מנצחיות הזמן אל תוך המקום, עד לגילוי התעלומה של "אי זה מקום בינה", סוד ה-ה שניתנה בשמו כנודע. להשלמת התמונה, דוד הוא סוד ממד ה"נפש", שהרי נאמר "נפש דוד". נמצא ש"עולם, שנה, נפש" היינו אברהם אהרן דוד, לפי סדר הדורות[ג].

יב החדשים בסוד שם בן יב אותיות

איך הולכים החדשים על פי סוד שם בן יב אותיות? לפי הסדר: ניסן – י, אייר – ה, סיון – ו (כתוב שלוחות הברית היו ו על ו על ו טפחים), תמוז – ה תתאה, ושוב חוזר חלילה. אם כן, אב מתחיל את שם הוי' השני. לפי זה, כל ארבעת החדשים הראשונים הם בסוד "יברכך הוי' וישמרך" – שם הוי' של הברכה הראשונה של ברכת כהנים. עכשיו, מראש חדש אב, מתחיל שם הוי' השני של הברכה השניה של ברכת כהנים – "יאר הוי' פניו אליך ויחנך" ("יאר הוי' פניו אליך ויחנך" עולה 538, פעמיים 269 = אהרן אהבה. כלומר, דוקא כאן, בראש חדש אב, יום ההילולא של אהרן, מתגלה אהבת אהרן לעם ישראל בבחינת "כפלים לתושיה"). יאר אותיות ארי, המזל של חדש אב, עליו דורשים חז"ל "עלה אריה במזל אריה והחריב אריאל על מנת שיעלה אריה במזל אריה ויבנה אריאל" – מי שיבנה את הבית השלישי והנצחי, הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, הוא אריה, "אריה שאג מי לא יירא", וזה סוד ארי-יאר הוי' פניו אליך.

אחר כך שם הוי' השני ממשיך באלול-תשרי-חשון, שכולם כלולים בברכת "יאר הוי' פניו אליך ויחנך" (כתוב שחשון הוא לשון חן[ד] – "ויחנך"). אחר כך מתחילה הברכה השלישית, "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום", ובה כלולים החדשים כסלו-טבת-שבט-אדר (כנגד אותיות שם הוי', כנ"ל). "חייב איניש לבסומי בפוריא" הוא ה-ה תתאה, סיום של כל יב אותיות של השם בן יב אותיות, שכולו יוצא מברכת הכהנים של אהרן, בעל ההילולא של היום.

הקבלת החדשים לשם הוי' בסדר של אב-אם-בן-בת

אחד הדברים הפשוטים בתורה שהם כנגד י-ה-ו-ה (בכל מקום שמופיע השם המיוחד בתורה) קשור למצוה הראשונה בתורה, "פרו ורבו", שכדי לקיים אותה צריך בן ובת. אז נוצרת משפחה בת ארבע נפשות, המכוונות כנגד "שם בן ארבע", שם הוי' ב"ה – האב י, האם ה, הבן ו, והבת ה תתאה (כל תריג מצות התורה הן "מצות הוי'", אך כאן, בפתיחה – "הכל הולך אחר הפתיחה", "גופא בתר רישא אזיל" – הדבר מודגש ביותר, כאשר הסוד של י-ה-ו-ה שבמצוה בא לידי בטוי מפורש בגדר קיום המצוה).

אם יב החדשים מקבילים לשלשה שמות הוי' ב"ה, כנ"ל, אז צריך לכוון את החדשים – ניסן אבא, אייר אמא, סיון בן, תמוז בת, וחוזר חלילה שלש פעמים, שלש משפחות של אב-אם-בן-בת. עכשיו, בראש חדש אב, מתחילים את הפעם השניה, וזה מפורש – כעת חדש אב, כנגד אבא. גם החדש הראשון בתורה הוא "חדש האביב" – האב הראשון בחדשים, אב לכל יב החדשים. אחר כך מגיעים שוב לחדש אב, כנגד האבא, אלול כנגד אמא (אלול = בינה בגימטריא, בחינת אמא, והוא חדש התשובה – "ולבבו יבין ושב ורפא לו"), תשרי הוא הבן וחשון הבת. פעם שלישית ואחרונה – כסלו הוא אבא, טבת הוא אמא (יש רק חג אחד בשנה שמחבר שני חדשים, חנוכה – חג של כהנים, חשמונאים, שמברכים את העם – המחבר את אבא ואמא של השם השלישי, בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" האמור באבא ואמא), שבט הוא הבן (אחד מפירושי שבטים זה בנים) ואדר הבת (אסתר המלכה, "ותהי לו לבת"). אחר כך הגלגל חוזר, "נעוץ סופן בתחילתן", ומאסתר המלכה, הבת, חוזרים לאבא ב"חדש האביב"[ה].

י	אבא	ניסן (אביב)
ה	אמא	אייר
ו	בן	סיון
ה	בת	תמוז
י	אבא	אב
ה	אמא	אלול
ו	בן	תשרי
ה	בת	חשון
י	אבא	כסלו
ה	אמא	טבת
ו	בן	שבט
ה	בת	אדר

ב. ג שמות הוי' בפסוקי ברכת כהנים כנגד האבות

שלש הברכות כנגד שלשת האבות

איך צריך לכוון את זה בפרוטרוט? אותו המבנה של ד אותיות י-ה-ו-ה, מבנה של משפחה הכוללת אב-אם-בן-בת, חוזר במעגל השנה שלש פעמים. אמרנו ששלשת שמות הוי' הם שלשת השמות המופיעים בשלש הברכות שמרכיבות את ברכת כהנים. חז"ל מקבילים בפירוש את שלש ברכות כהנים לשלשת האבות, "אין קורין אבות אלא לשלשה – אברהם יצחק יעקב". שם הוי' הראשון הוא ב"יברכך הוי' וישמרך", הברכה שכנגד אברהם אבינו. על אברהם נאמר "והיה ברכה", כל הברכות מסורות לו, ומכחו "יברכך הוי'". עליו מעיד ה' "עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי", בזכות "וישמר משמרתי" זוכים ל"וישמרך". שם הוי' השני הוא "יאר הוי' פניו וגו'", שכנגד יצחק אבינו, ושם הוי' השלישי הוא "ישא הוי' פניו וגו'", שכנגד יעקב אבינו.

ברכה ראשונה – "מצות הוי'"

כתוב שהברכה הראשונה היא ברכת מצוות, היינו ששם הוי' של "יברכך הוי' וישמרך" מתייחס ל"מצות הוי'" (החל מהמצוה הראשונה, "מצוה רבה" – המקוימת מתוך אהבה רבה – של "פרו ורבו וגו'", שעל כן, אם כי שכללות ענינה של ברכת כהנים הוא לברך את עם ישראל בפריה ורביה עד א"ס ממש, אך הכל נכלל בפתיחה, כדברי חז"ל המפורשים: "'יברכך' בבנים 'וישמרך' בבנות"). למרות שמתן תורה הוא בסיון (שכנגד ה-ו של שם הוי' הראשון, שם הוי' של המצוות), ולכאורה היה אפשר לחשוב ששם הוי' הראשון יהיה שייך לתורה, העיקר במתן תורה הוא אמירת "נעשה ונשמע" – המחויבות למצוות ה' בקבלת עול מלכות שמים.

כתוב שה"נשמע" הוא בעיקר בלוחות השניים, שנתנו בחדשי תשרי (והכוללים את כל התנ"ך והתורה שבעל פה, הלכות אגדות כו', שכולם ניתן עם הלוחות השניים דוקא). אבל המחויבות של סיון היא ל"נעשה". לכן לסיון שייך חוש ההילוך – כשהולכים על משהו הולכים על הלכות, על קיום מצות, "'הליכות עולם לו', אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'". כל ארבעת החדשים הראשונים הם לבנות את הבסיס שאנחנו יהודים שומרי מצוות – "מצות הוי'". "יברכך" כנגד מצוות עשה[ו] ו"וישמרך" כנגד מצוות לא תעשה (כל "השמר לך" בתורה הוא לא תעשה).

ברכה שניה – "תורת הוי'"

שם הוי' השני הוא השם של "תורת הוי'". הפסוק השני, "יאר הוי' פניו אליך ויחנך", מתייחס במיוחד לתורה: "יאר" היינו אור – "תורה אור". גם "ויחנך" ענינו מציאת חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, ו-חן רומז לחכמה-נסתרה, פנימיות התורה. כלומר, "יאר" מתייחס לכל התורה, אור, אבל "ויחנך" מתייחס בפרט לפנימיות התורה – "חן חן לה", חכמה נסתרה, תורת החן.

ברכה שלישית – תשובה "עד הוי'"

שם הוי' השלישי, של "ישא הוי' וגו'", הוא שם של תשובה, שם הוי' של "ושבת עד הוי' אלהיך", שהוא הוא שם הוי' של "שמע ישראל" (כששם הוי' כפול בפסוק, בסוד "הוי' הוי'" שלפני יג מדות הרחמים, סוד חידוש הרחמים העצומים לאחר שחטא ושב דוקא, בחינת "כפלים לתושיה", בחינת תשובה בכלל ותשובה עילאה בפרט כמבואר בתניא באגרת התשובה עיי"ש).

סוד התשובה רמוז בפסוק "שמע ישראל", פסוק הקשר הישיר בין ישראל לקב"ה – "שמע [לשון הבנה – 'ולבבו יבין ושב ורפא לו' כנ"ל] ישראל [ר"ת 'יש ששים רבוא אותיות לתורה', 'ישראל ואורייתא כולא חד'] הוי' אלהינו [בקשר ישיר אליו יתברך, ללא שום ממוצע המחבר, כולל התורה עצמה על כל ששים רבוא אותיותיה, כמבואר בדא"ח, אך לגלות זאת צריך מראש להבין ולדעת שישראל הוא ר"ת 'יש ששים רבוא אותיות לתורה' כנ"ל] הוי' אחד [עם שרש נשמות ישראל, סוד אח-ד, יחוד קוב"ה ה-אח עם כנסת ישראל הרמוזה ב-ד, להיות אחד ממש]".

"ישא" רומז לתשובה – להיות ה' נושא עון ופשע וחטאה ונקה. כאשר אנחנו עושים תשובה וה' נושא את העונות שלנו ומכפר עלינו אז מתקיים "וישם לך שלום" – נמשך שלום, כפירוש הפסוק "שלום שלום לרחוק ולקרוב" ("לרחוק שנעשה קרוב"). גם אצל רבי נחמן יש בטוי מיוחד של "שלום בעצמי", שצריך להכניס את השלום בתוך העצמות על ידי תשובה מאהבה, כאשר גם הזדונות נעשים זכויות ממש, וגם פגם הברית (שבמקום אחד כתוב שאין עליו תשובה) נתקן ונעשה שלום (סוד "בריתי שלום" שנאמרה לפינחס, משום שבהריגת זמרי וכזבי עשה פינחס תשובה עבור כלל ישראל). שלום מתייחס בעיקר לתיקון הברית, כי ביסוד – מבין שבע הספירות, מדות הלב – יש "תמורת שלום מלחמה" (ועל ידי תיקון הברית נעשה מ"עת מלחמה" – מלחמת היצר שהיא מלחמת הוי' ממש בבחינת "חרב נקמת נקם ברית" – "עת שלום"). לכן גם הברית נקראת "שלום בית".

מעלת התשובה על התורה

בכל אופן, ג שמות הוי' הם שם הוי' של מצות, שם הוי' של תורה ושם הוי' של תשובה[ז]. "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" – יש מעלה בתשובה גם על תורה (וכנ"ל בפירוש הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"). תשובה מכפרת על הכל, גם על בטול תורה – עליו נאמר "דבר הוי' בזה" – שמבחינה מסוימת היא העברה החמורה ביותר. כתוב בחסידות (ומוסבר במיוחד אצל הרבי) כי כאשר אדם עבר את הדרך ופגם יש רק דרך אחת להתקשר ישירות לקב"ה (סוד "הוי' אלהינו" כנ"ל). מכיון שהוא פגם בתורה הוא כבר לא יכול להתקשר דרך התורה. וכן, התורה אומרת "מה יעשה אדם ויתכפר לו? יביא קרבן". היום לא כל כך פשוט להביא קרבן, ועל פי פשט אי אפשר להקריב כרגע, אבל הקב"ה, למעלה מהתורה, אומר "יעשה תשובה ויתכפר לו".

התשובה, שהיא עצת הקב"ה בכבודו ובעצמו, יותר גבוהה מהתורה ועצתה, ועל כך נאמר "טוב וישר הוי' על כן יורה חטאים בדרך". הקב"ה מנחה חטאים בדרך התשובה – אף שהתורה אומרת שצריך להביא קרבן ה' נותן עצמה יותר פשוטה (עם זאת, ידוע הדיוק בחסידות שגם עצת הקב"ה כתובה בתורה, ובלי התורה לא היינו יודעים כלל אודות עצת הקב"ה הגבוהה מהתורה עצמה, והיינו כנ"ל שמקודם צ"ל "שמע ישראל" – הבנת הקשר העצמי של ישראל לתורה – ומכך באה היכולת של ישראל לדלות את מעמקיה של התורה, סוד "מים עמֻקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה", בסוד מה שהתורה היא רשימו דעצם האלקות ממש, "תורה רושם אלקות", ושעל כן כתובות בה עצות ה' ממש שלמעלה משרש התורה עצמה, ועל ידי זה באים ל"הוי' אלהינו" ממש כנ"ל, וד"ל). למה התשובה מכפרת גם למי שעבר על "תורת הוי'"? כי על ידי התשובה יש קשר ישיר אל הקב"ה, לא דרך התורה, ואחר כך הקשר לתורה מתחדש.

מעלת יצחק אבינו וסוד ה"תורה חדשה" דלעתיד לבוא

עד כאן הוסבר שיש פן ברור שהתשובה למעלה מהכל, ולכן זהו סדר שמות הוי' בברכת כהנים – מצוות, תורה, תשובה (מלמטה למעלה). "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה" והמשיח עצמו בא "לאתבא צדיקיא בתיובתא", לכן כולם יהיו בעלי תשובה (כלומר, שלא די בכך שלא ישארו רשעים – שזה פשיטא – אלא לא ישארו גם צדיקים, כי המשיח יחזיר את כולם בתשובה).

אבל, ידוע (ומוסבר בכמה מאמרים של הרבי) שלעתיד לבוא, בסופו של דבר, אחרי שכולם יהיו בעלי תשובה, תתקיים לנצח בחינת "רעיא מהימנא" (משה רבינו) שבמשיח. מה שנשאר לעולם ועד – "נשיא להם לעולם" – זו "תורה חדשה מאתי תצא", התורה לה זוכים בזכות הצדיקים שנעשים בעלי תשובה (שבסוף חוזרים לדרגת צדיקים, אך בציור חדש לגמרי, ציור כזה ש"לית כל מוחא סביל דא", ציור שלעתיד לבוא יאמרו המלאכים "קדוש קדוש קדוש" לפני הצדיקים – "ועמך כֻלם צדיקים").

על הצדיק של העולם הזה נאמר "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ופירש הבעל שם טוב שבכל דבר טוב שהוא עושה יש נקודה של "חטא". ה"חטא" של הצדיק הוא בחינת ה'יש' שעוד קיימת בו. כשבסופו של דבר (ב"עקב") הצדיק שב בתשובה הוא מבטל את ה'יש' שלו (ובכך מתקן את ה"עקב" של המצוה, המקום הפגיע לנשיכת הנחש הקדמוני, כמבואר בכתר שם טוב).

מה שנשאר לעולם ועד (סוד העולם הבא, שבא תמיד וגם עתיד לבוא, וד"ל), אחרי בטול היש של הצדיק, זו התורה (כשם ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא" בבריאת העולם הזה, כך יסתכל-נסתכל באורייתא, בתורה חדשה אשר מאתי תצא, וייברא עלמא, העולם הבא, ממילא ומאליו).

זו היתה דרשה לכבוד שם הוי' השני שמתחיל מהיום, ראש חדש אב, ועלה לנו ממנה שיש משהו ב"יאר הוי' פניו אליך ויחנך" שגם יותר מ"ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום". "ישא" מכוון כנגד יעקב, שהוא אמנם הבחיר שבאבות, אבל "יאר" מכוון כנגד יצחק עליו דוקא כתוב (לע"ל) "כי אתה אבינו"[ח]. הייתי חושב שיעקב הוא עמוד התורה, אבל יוצא כאן שדוקא בשם הוי' שמתחיל מיצחק נמצא עצם התורה של מלך המשיח, "תורה חדשה מאתי תצא", תורה שכולה צחוק ושעשועים עצמיים, שעשועי המלך בעצמותו ממש. זה הענין שמתחיל מהיום.

שלשת האבות – ראשי שלש רביעיות החדשים (והופעת יצחק ויעקב גם כבנים)

ידוע ש"בראשית" צירוף אותיות אב-תשרי, שני החדשים שבשם הוי' השני הם האב והבן. על יחוד האב והבן כתוב "מה שמו ומה שם בנו כי תדע". האב מתחיל היום, חדש מנחם-אב, ותשרי הוא הבן, ויחד הם "בראשית [ברא אלהים את השמים ואת הארץ]". האמא עומדת באמצע, ביניהם, והבת באה בסוף, בהמשך לחדש תשרי.

בכל אופן, עכשו אנחנו מתחילים את שם הוי' השני. כל שם הוי' מתחיל מאב – אב-אם-בן-בת. שם הוי' הראשון מתחיל מאברהם אבינו, שכנגד חדש ניסן (חג הפסח, החג של אברהם[ט]), עכשו מתחיל שם הוי' של יצחק אבינו (אם כי יעקב הוא הבן בתוך שם הוי' זה, כפי שנסביר בהמשך). כשהאב הוא אברהם – ניסן – אז הבן, חדש סיון, הוא יצחק. אבל לא יצחק אבינו, אלא "יצחק בן אברהם". לאברהם יש רק בחינה אחת, הוא אבא, אבל יצחק הוא בן עוד לפני שהוא אבא. בחדש סיון יצחק הוא הבן של אברהם (עליו נאמר "בן חכם ישמח אב" כנודע), אבל היום, בראש חדש אב, יצחק הוא כבר האבא. מה לגבי תשרי? בתשרי יעקב הוא הבן – יעקב בן יצחק – אבל עוד לא יעקב אבינו. בכסלו הוא נעשה האבא של שם הוי' השלישי.

שלשת הרגלים – שלש ההופעות הראשונות של האבות בסדר חדשי השנה

ידוע שהחדש הראשון (ניסן), השלישי (סיון) והשביעי (תשרי) הם החדשים של החגים, של שלשת הרגלים ("שלש רגלים" = "בראשית" = שלשה דברים יחד) – "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון הוי'". כלומר, גילוי האלקות – העליה לרגל, עיקר ההתוועדות של כל עם ישראל בבית המקדש (סוד מועד) – הוא בחדשים ראשון-שלישי-שביעי[י].

מה יוצא לפי הכוונה שלנו כעת? החדש הראשון הוא כנגד אברהם (בסוד "אברהם הוליד את יצחק" – "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה"), החדש השלישי כנגד יצחק בן אברהם והחדש השביעי כנגד יעקב בן יצחק. החדשים האלה דוקא – הראשון והשלישי והשביעי – הם הם ההופעות הראשונות של שלשת אבות האומה שלנו, "אין קורין אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב". חדש ניסן הוא הפעם הראשונה – וגם היחידה – שאברהם מופיע בכוונה הזאת. הוא מופיע דוקא בחדש האביב ולא חוזר שוב. חדש סיון, של החג השני, הוא הפעם הראשונה שמופיע יצחק. חדש תשרי, בו יש את כל החגים – ר"ה, יו"כ, סוכות, שמח"ת – הוא ההופעה הראשונה של יעקב. ואכן, באמת כתוב ש-ג הרגלים הם כנגד אברהם-יצחק-יעקב. כוונה זאת מצטרפת בצורה יפהפיה, הכי מדויקת שיכול להיות, עם הפשט ש-ג האבות הם כנגד ג הרגלים. אבל כאן רואים שלאבות יצחק ויעקב יש שתי הופעות, כבן וכאב, כי כל השנה מורכבת משלש משפחות.

שם הוי' הראשון – אברהם-שרה-יצחק-רבקה

כעת צריך להשלים את הכוונה: ניסן, חדש האביב, כנגד אברהם, ה-אב של יב החדשים (בכלל, אב כולל ג אבות – א כנגד אברהם ו-ב כנגד יצחק-יעקב). לפי זה, חדש אייר הוא כנגד שרה אמנו. השבט של חדש אייר לפי האריז"ל הוא שבט יששכר (בו 'שומעים' את שרה), עליו נאמר "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל" – בבחינת "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה". שרה היא מקור הכח בנשמות ישראל לברר את מט המדות הפרטיות של הלב, מכח "בינה לבא", שהן כנגד מט ימי ספירת העמר, שעיקרה בחדש אייר. חדש סיון הוא כנגד יצחק – השופר של מתן תורה הוא מאילו של יצחק, התורה נתנה מפי הגבורה (שרשו של יצחק), ועשרת הדברות הם "חרות על הלוחות", באותיות החקיקה, שבבחינת יצחק.

השאלה כאן היא כנגד מה מכוון חדש תמוז? בשביל זה צריך בת במשפחה הזאת. אמרנו שבכל משפחה, בשביל לקיים "פרו ורבו", צריך אבא ואמא ובן ובת – אבא ואמא ובן מופיעים כאן באופן ברור, אבל מה עם הבת? כולם זוכרים שיש מאחז"ל על "והוי' ברך את אברהם בכל", שרש"י מפרש על בן (= בכל), אבל חז"ל אומרים – "בת היתה לו ו'בכל' שמה", ובכך זכה אברהם אבינו לקיים בשלמות את מצות "פרו ורבו".

כלה בתור בת

מוסבר אצלנו במ"א – וגם רש"י מביא כלל זה בפירושו על התורה – שכלה נחשבת כבת ממש (חתן הוא כמו בן, וכלה, אשת הבן, היא כמו בת). זה נכון בפרט במקרה של יצחק, שבעקדה, על ידי מסירות נפשו בפועל ממש, עלה לשמים (שהה ג שנים בגן עדן) והחליף את נשמתו – שהיתה עד כה נשמה מעלמא דנוקבא (בחינת שרה אמו, בסוד "והנה בן לשרה אשתך", כמבואר בכתבי האריז"ל, וכנ"ל בסוד שרה אם יצחק), בנשמה מעלמא דדכורא (שיכול להוליד). ומה קרה עם הנשמה הראשונה שלו? היא נמשכה לבת שנולדה באותו פרק ממש – רבקה. אז בעצם רבקה היא הבת של אברהם אבינו (ושרה אמנו).

אפשר לומר שהבת זה "בכל", איזו אשה אלמונית שלא מכירים אותה (ואזי המשפחה הראשונה כולה: אברהם שרה יצחק [עד כאן = אל ברבוע כנודע] בכל = 1013, מספר ההשראה ה-23, 23 ברבוע ועוד 22 ברבוע, וכן ראשי התבות אשיב = 313, מספר ההשראה ה-13, סופי התבות = 175 [אותיות מקלה – "ארור מקלה אביו ואמו ואמר כל העם אמן", קל, ס"ת יצחק בכל, בתוך מה, ס"ת אברהם שרה, וד"ל], שנות חיי אברהם אבינו ואמצעי התבות = 525 = 3 פעמים 175, יחס של 1:3, ודוק), אבל אם רוצים לזהות את הבת של המשפחה הראשונה זה בודאי רבקה. מה שחשוב לקבוע בכוונה הזאת, מה שהכי פחות מובן מאליו, זה הבנות.

שוב, לפי הכלל שרש"י מביא בפשוטו של מקרא שאדם קורא לכלתו 'בתי', היינו שהיא באמת בת, אז הבת של אברהם אבינו (ושרה אמנו) היא רבקה. בפרט ש"ויביאה האהלה שרה אמו" – אז שרה חוזרת, כל הנסים והסגולות שהיו בצדקתה של שרה אמנו, הכל משתקף ברבקה, כלומר שרבקה משקפת לחלוטין את שרה אמנו. ברור שגם אברהם רואה את זה, רואה שהיא הבת שלו – הבת שלי ושל אשתי, "כאמה בתה".

אם כן, המשפחה הראשונה לפי זה היא אברהם-שרה-יצחק-רבקה. יש לזה עוד סימן מובהק: חז"ל אומרים שאברהם אבינו טבע מטבע – כמו מלכות, שמלכות צריכה להדפיס כסף, אז גם אברהם הדפיס כסף – ומה היתה צורתו (מטבע זה לשון צורה, ובלי צורה זה לא נקרא מטבע)? מצד אחד זקן וזקנה ומצד שני בחור ובתולה. אומרים שהזקן והזקנה זה הוא ואשתו, אברהם ושרה, והבחור והבתולה זה יצחק ורבקה. זה ממש י-ה-ו-ה שאברהם טבע (יחודא עילאה, יה, בצד אחד של המטבע ויחודא תתאה, וה, בצד השני של המטבע), זה המטבע המהלכת בעולם – המשפחה הראשונה.

שם הוי' השני – יצחק-רבקה-יעקב-רחל

נלך לשם הוי' השני: אמרנו שעכשו זה חדש אב, שהחוש שלו לפי קבלה הוא שמיעה – שבט שמעון שייך לחדש זה – וכתוב ששמעון עצמו (בין השבטים, השבט השני להולד אחר ראובן, שמיעה לאחר ראיה, ע"ד יצחק אחר אברהם אותיות ראה בם) הוא בחינת יצחק, גבורה. שמיעה זו בינה, שרש הגבורה, בחינת יצחק – "הוי' שמעתי שמעך יראתי". "פחד יצחק" קשור לחוש השמיעה.

שוב, בשבטים זה בחינת שמעון. זה עכשיו, חדש אב (שמעון אב – ז-הב אותיות = ז פעמים בינה, ז פעמים אלול, החדש הבא, וד"ל). אז מצד אחד מדברים על אהרן, בעל ההילולא של היום, שהוא חסד, הוא כהן, אבל אומרים שבשם הוי' הגדול כאן – של ארבעת החדשים הבאים עלינו לטובה (כולל ראש השנה, השנה החדשה מתשרי מתחילה דוקא משם הוי' השני, מ"יאר הוי' פניו אליך ויחנך") – זה יצחק, שזה גבורה. לכן גם קורים דברים קשים בתחלת החדש. מצד אחד זה קשה, יש פה חורבן, אבל מצד שני הדין הזה מתהפך ל"יתרון האור מן החשך", וכשיבוא המשיח יתגלה עצם האלקות ונאמר "אודך הוי' כי אנפת בי" – כל הדינים יתבררו כחסד כזה גדול, הסתלקות אהרן (המחזירה את כל רוצח בשגגה לנחלתו, ע"ד יום הקדוש בשנת היובל, הקורא דרור לארץ וליושביה), שגודל החסד שבזה לא ישוער בכלל.

לכן כתוב שהחג הכי גדול בשנה יהיה תשעה באב, יום ההולדת של מלך המשיח. הכל זה פחד שיהפוך ל"פחד יצחק", שכל הדינים יהיו צחוק אחד גדול, המתקת הדינים בשרשם הכי עליון.

זה גם הסוד של "אריה שאג מי לא יירא" – שפחד האריה-היראה יהפוך להיות צחוק אחד גדול, זה חדש אב (אב ר"ת "אריה ביער" – "הישאג אריה ביער וטרף אין לו". "אריה ביער" = אב אם בן בת, ודוק). אלול הוא רבקה פעם שניה, זה האמא, ה עילאה, של שם הוי' השני. חדש אב הוא יצחק האבא וחדש אלול הוא רבקה האמא (בתמוז זה היה רבקה הבת). אף על פי כן המזל זה בתולה דוקא. רבקה אמנו היא היחידה בין האמהות שמכונה בתורה "בתולה". זה מזל בתולה של חדש אלול. כתוב שיש אמא שנשארת בתולה, זה סוד רבקה.

אחר כך חדש תשרי זה יעקב. זה שיש מלחמה בעשי"ת, ג ספרים נפתחים ויש מאבק – עיקר המאבק הרוחני זה בעשרת ימי תשובה – זה בעצם המאבק בין יעקב לבין עשו. אבל קדושת חדש תשרי שייכת ליעקב. עד כדי כך שכתוב ש-תשרי = יעקב פנים ואחור (י יע יעק יעקב יעקב עקב קב ב – סה"כ ה"פ יעקב, כידוע הכלל בזה[יא]). ה"דידן נצח" של חג סוכות הוא ה"דידן נצח" של הנצחון על עשו, "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר". "ויעקב נסע סֻכֹתה... ולמקנהו עשה סֻכֹת על כן קרא שם המקום סֻכות", ג פעמים סכות, סוד הרגל השלישי ("נסע סכתה... עשה סכת... המקום סכות" = 2197 = 13, אחד-אהבה, מספר ההשראה השלישי, בחזקת 3!).

ה"בת" אצל יצחק ורבקה – הכלה העיקרית – רחל

מי כאן הבת? הרי ליצחק ורבקה אין בת. אז מי כנגד חדש חשון? חייבים לחזור לאותו עקרון שאמרנו קודם. לגבי אברהם אבינו הייתי יכול לומר שבאמת היתה לו בת ממש, שקוראים לה בכל, אבל אצל יצחק ורבקה לא כתוב בשום מקום שהיתה להם בת. אין בכלל הוה אמינא שיצחק קיים על פי פשט מצות "פרו ורבו", רק על פי בית שמאי – מתאים לו, גבורה – שאומר שקיום מצות "פרו ורבו" זה בלידת שני בנים. גם למשה רבינו היו שני בנים ולא בת, כלומר שהוא קיים את המצוה אליבא דב"ש ולא אליבא דב"ה. כידוע מה שכתוב במגלה עמוקות ש-משה ר"ת מחלוקת-שמאי-הלל או משה-שמאי-הלל, שבחינת שמאי אצלו קודמת לבחינת הלל (משה נמנה על שבט הלוי, בחינת גבורה, הגם ש"מוליך לימין משה", עבודתו היא "לאכללא שמאלא בימינא" תמיד, אבל בעצם שרשו בגבורה דעתיק המתלבש במוחא סתימאה דאריך, וד"ל).

בכל אופן, כפי שאמרנו לעיל שרבקה, כלתם של אברהם ושרה, נחשבת להם כבת ממש, חייבים לומר גם פה שהבת של יצחק ורבקה היינו כלתם (גם להם יש "בכל"- כלה, בכל עם ג האותיות = כלה). הרי הם שלחו את יעקב בנם לקיים "על כן יעזב איש וגו'", להתרחק מבית אביו ואמו על מנת לשאת אשה. יעקב הוא בחינת אדם הראשון, "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון", ודוקא אצל אדם הראשון נאמר כלל לכל דורות האנושות "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". אצל מי רואים שקיים זאת? יעקב, ומקיים את זה בסיבת יצחק ורבקה שדואגים לשלוח אותו, תעזוב אותנו ותמצא את בת הזוג שלך רחוק מאתנו, בחרן. ומי זאת בת הזוג שלו? רחל אמנו. הוא התחתן עם שתי אחיות, אבל כמו שמוסבר בקבלה רחל היא בחינת הבת ולאה היא בחינת האם – "שם הגדֹלה [ה גדולה של שם הוי' ב"ה, בחינת בינה-אמא] לאה ושם הקטנה [ה קטנה, ה תתאה שבשם, בחינת מלכות-בת] רחל". לכן לא מתאים לומר שלאה היא הבת של יעקב, שעל כן הוא גם לא אהב אותה בגלוי, כי לא הבין אותה מספיק. הוא תפארת, הבן, והיא היתה בחינת אמא – "בינה יתרה ניתנה באשה" – הוא לא מבין אותה עד הסוף, "ועיני לאה רכות" (מרוב עיון-התבוננות). מי שהוא כן מתאהב בה היא רחל אמנו, בת זוגו.

איך אני יודע שרחל היא חשון? אם הייתי רוצה סתם למצוא דמות בתנ"ך לחשון הייתי אומר רחל, שנפטרה ב-י"א חשון (רחל יא חשון = תריג, שלמות כל מצות תורתנו הקדושה, סוד "הוי' אלהי ישראל". ר"ת רחל יא חשון – ריח, החוש של חדש חשון, וגם רחל עצמה מתחילה באותיות רח דריח, רחל נוטריקון "ריח ניחח אשה ['אשה יראת הוי' היא תתהלל', היינו רחל דוקא כנודע] להוי'", וכן רחל בדילוג שוה של ה-ה אותיות חוזרת בבטוי עד אין סוף, וד"ל). היא "אשת חן תתמֹך כבוד" של השנה.

חזרת האם להיות בת

רואים שיום ה-אם (אמא תתאה, מלכות, האם של העולמות התחתונים אך הבת דעולם האצילות), י"א חשון, הוא בעצם רחל בבחינת בת. בת הזוג החביבה היא בסוד בת. כתוב "לא זז מחבבה עד שקראה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחתי, לא זז מחבבה עד שקראה אמי", אבל כתוב בחסידות שאחרי הכל זה חוזר ל"רני ושמחי בת ציון" – חוזר לבת, שזה עיקר החביבות. אולי בהמשך נסביר את בת המלך שאבדה וצריך לחפש – זה קשור דוקא להיום, כמו שיתבאר. בכל אופן, הבת של שם הוי' השני של מעגל השנה היא רחל אמנו, והיא כנגד חדש חשון.

שם הוי' השלישי – יעקב-לאה-לוי-דינה

אחר כך מתחיל שם הוי' השלישי והאחרון, שם הוי' של התשובה. תשובה היא באמא. כאן יעקב הוא האבא (קודם הוא היה הבן), ולאה היא האמא. באמת משפחת הכהנים, החשמונאים שלוחמים ומנצחים את היוונים בחנוכה, הם בני לאה. מי הוא הבן של שם הוי' זה, כנגד חדש שבט? יעקב אבינו הוא חדש כסלו ולאה היא חדש טבת. כאן המצב הפוך, יותר קל לי לזהות את הבת מאשר לזהות איזה בן אני רוצה לבחור. אחרת מאברהם, שיש לו בת רק ברמז, ואחרת מיצחק שאין לו בכלל בת (גם לא ברמז, היינו שאין לו בת ביולוגית, אלא רק כלה), ליעקב יש בת – דינה בת יעקב. היא נקראת בתורה בשני כינויים – פעם אחת "דינה בת יעקב" ופעם שניה "דינה בת לאה" (כי דומה לאמא שלה, "כאמה בתה", כלשון הפסוק שרש"י מביא). רואים שהבת שייכת דוקא ללאה אמנו, זאת אומרת שחייב להיות יעקב-לאה ובסוף דינה.

דינה תהיה כנגד חדש אדר, אז צריך לומר שלדינה ואסתר יש איזה מכנה משותף, שמא בסוד הגלגול. דינה אדר = מרדכי (נמצא שדינה אדר אסתר = מרדכי אסתר = 935 = הכל-כלה פעמים טוב, "וגם חרבונה זכור לטוב". נמצא שדינה היא המיחדת את מרדכי לאסתר, בסוד "ותהי לו לבת": אסתר דינה מרדכי ר"ת אדם, תיקון חטא אדם הראשון כנודע. אסתר דינה מרדכי [ראש-תוך-סוף אני] = ב"פ 502 = ארור המן = ברוך מרדכי = אמונה פשוטה, וד"ל).

אפשרות ראשונה בזיהוי ה"בן" – לוי

בכל אופן, דינה היא כנגד חדש אדר, אז מי צריך להיות הבן של שם הוי' זה? לכאורה הבן צריך להיות לוי, שהוא הבן השלישי (ליעקב ולאה). אם החדשים כסלו וטבת הם יעקב ולאה, אבא ואמא של החשמונאים, הרי החשמונאים של חג חנוכה הם משבט לוי. יש עוד כמה אפשרויות, אבל נתחיל עם האפשרות הזאת, ששבט זה לוי ואדר זה דינה. זה הבן כאן – "הפעם ילוה אישי אלי", זה הבן שגם מסמל את הזיווג השלם של ההורים שלו. שני הבנים הראשונים, ראובן ושמעון, זה בדיוק ההיפך – הם נקראים על שם אי היחוד והזיווג והאהבה ואחוה ושלום ורעות – אבל לוי כבר נקרא על שם הזווג השלם, "הפעם ילוה אישי אלי". גם על פי סוד, לוי הוא התפארת (הבן השלישי, לאחר ראובן ושמעון שכנגד חסד וגבורה), שזה בחינת בן סתם (בסוד "מה שמו [חכמה] ומה שם בנו [תפארת] כי תדע").

אפשרות שניה בזיהוי ה"בן" – יהודה

הייתי יכול לחשוב שאולי הבן הכי חשוב מבין בני לאה זה יהודה, כי יהודה הוא המלך. וכן חדש שבט הוא מלשון "שבט מֹשלים", שבט מלכות. אבל מבחינה מסוימת יהודה הוא יותר בחינת בת מאשר בן, כי המלכות, או ההוד, יהודה מלשון הוד ("הפעם אודה את הוי'"), ו"איהי [מלכות] בהוד", היא בחינת בת. אבל בן-בן זה לוי, שהוא תפארת.

אפשרות שלישית בזיהוי ה"בן" – יוסף

גם אפשר היה לומר שיוסף, אף שהוא לא בן יעקב ולאה, הוא הבן העיקרי של שם הוי' זה. בחז"ל נרמז שהוא התעבר בלאה כבן שביעי, כל השביעין חביבין, אך מכח תפלתה של לאה לזכות את רחל אחותה הוחלף בדינה וניתן לרחל[יב]. נמצא לפי זה שבבחינה מסוימת יוסף הוא בן ליעקב ולאה ושיש זיקה מיוחדת בין יוסף לדינה, ה-ה תתאה של שם הוי' זה – יוסף דינה משלימים ל-יה ברבוע (בנימין דינה, לפי הדעה השניה שבנימין הוחלף בדינה, משלימים ל-רלא, המשולש של אהיה, שהוא המשולש של ו, המשולש של ג, המשולש של ב, וד"ל).

ועוד, מופיע בכתבי האריז"ל שיוסף נטל את עיקר שם בן שהגיע לראובן בכור יעקב, שנתן בלאה בביאה ראשונה מטפה ראשונה שלו. נמצא שיוסף הוא בכור יעקב באמת, לא רק בכור רחל. ועוד, ידוע בסוד "אלה תלדות יעקב יוסף" שכל תולדות יעקב נמשכו על ידי נשמת יוסף דוקא (טרם נולד בגוף), שמבחינה זו הוא הראשון והעיקר של כולם, וד"ל.

ועוד, כתוב שחדש שבט הוא כנגד יוסף הצדיק (האות שבה ברא הקב"ה את חדש שבט לפי ספר יצירה היא האות צ הרומזת ל"צדיק יסוד עולם" שהוא יוסף הצדיק), שהוא השבט ה-יא להולד ליעקב אבינו, כנגד החדש ה-יא בשנה (והיינו לפי שיטת הראשונים שהחדשים מכוונים כנגד השבטים לפי סדר לידתם).

אפשרות רביעית בזיהוי ה"בן" – בנימין

אך יש עוד שיטה בראשונים שחדש שבט הוא כנגד בנימין (והאות צ שבה הוא נברא רומזת לבנימין, צדיק תחתון) וחדש אדר כנגד יוסף (כרמוז בכך שחדש אדר הוא החדש היחיד שמתחלק לשנים, ז פעמים ב-יט שנים, אדר א' ואדר ב', כמו שבט יוסף שמתחלק לשנים, אפרים ומנשה).

אם כן, בעצם יש ארבע אפשרויות איזה בן לשים בשבט – לוי, יהודה, יוסף ובנימין. כנראה ש"אלו ואלו". בכל אופן, לפי הכוונה שלנו עכשיו עיקר הפשט הוא לוי (שמסר את נפשו על דינה אחותו בפועל ממש, י"ל שללבו של שמעון נגע בעיקר "כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב" ואילו ללבו של לוי, נער ה"בר מצוה", נגע בעיקר חרפת דינה אחותו, "הכזונה יעשה את אחותנו" – "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו וגו'", שמעון סמוך ליעקב-ישראל ואילו לוי סמוך ל"אחי דינה", ו"איש חרבו" רומז לכך שלכל איש היתה חרב אחרת, חרב משלו-מטעמו, וד"ל[יג]).

ולסיכום:

"יברכך הוי' וישמרך"	מצות	אברהם	י	אבא	אברהם	ניסן
ה	אמא	שרה	אייר
ו	בן	יצחק	סיון
ה	בת	רבקה	תמוז
"יאר הוי' פניו אליך ויחנך"	תורה	יצחק	י	אבא	יצחק	אב
ה	אמא	רבקה	אלול
ו	בן	יעקב	תשרי
ה	בת	רחל	חשון
"ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום"	תשובה	יעקב	י	אבא	יעקב	כסלו
ה	אמא	לאה	טבת
ו	בן	לוי	שבט
ה	בת	דינה	אדר

ג. רמזים בשלשת המבנים

אחרי שפרשנו את כל הכוונה הזאת נתבונן בדרך רמז: אברהם-שרה-יצחק-רבקה (משפחת המצוות, יש בתורה אברהם מצוות עשה, ואברהם הוא עמוד הגמילות חסדים – כתוב שכל המצוות הן גמ"ח, סתם 'מצוה' בירושלמי זה צדקה כמוסבר בתניא) = 1268 = ד"פ (ממוצע) 317, העולה אברהם אבינו. היינו שאברהם-שרה-יצחק-רבקה זה ד"פ אברהם אבינו, זה הממוצע. אבינו = דינה, "נעוץ סופן בתחילתן" (לפי האריז"ל דינה היא הגלגול של אמו של אברהם אבינו, אמתלאי בת כרנבו! תרח שכב עמה בעל כרחה בנדתה, דינה אותיות נידה, ותיקונה היה להשכב על ידי שכם בן חמור בעל כרחה. הערך הממוצע של תרח שכם = 484 = 22 ברבוע, ודוק). הערך הממוצע כאן הוא אברהם-דינה, מהאב הראשון עד לבת האחרונה ("אבא יסד ברתא"). אברהם אבינו = 317, היפוך הספרות, 713 = שרה יצחק.

מה לגבי שם הוי' השני והשלישי? נחבר אותם יחד (כמו ברמז של אב, שיש א ואז ב – כאן נראה שה-א שוה בדיוק את ה-ב, זו דוגמה שאחד שוה שנים...): יצחק-רבקה-יעקב-רחל יעקב-לאה-לוי-דינה = 1268! בדיוק אותו מספר. ה-א שוה את ה-ב, וממילא כל יב הבחינות זה ח"פ אברהם אבינו (אברהם-דינה). תופעה זאת בולטת בפרט אצל ג הבנות של ג שמות ההוי': רבקה רחל דינה – רבקה = רחל דינה! נמצא שאברהם שרה יצחק (אב אם בן) = 961 = אל ברבוע = יצחק רבקה יעקב (אב אם בן) יעקב לאה לוי (אב אם בן)!

עוד רמזים: ג האבות, אברהם יצחק יעקב (בחדשים: ניסן אב כסלו = 289 = טוב ברבוע = "ברא אלהים") = 638 = 11 פעמים נח-חן כנודע. שאר ח השמות (שכנגד שאר החדשים) = 1898 = הוי' פעמים חכמה – "הוי' בחכמה יסד ארץ", וד"ל. ג הבנים, יצחק יעקב לוי = 436 = פעמיים 218 = יעקב לאה, אב ואם השלישיים. הבנים והבנות, יצחק רבקה יעקב רחל לוי דינה = 1050 = יה פעמים סוד = תשמיש, כמבואר סודו בכתבי האריז"ל, "סוד הוי' ליראיו" (1050 = 6 פעמים 175, הערך הממוצע של 6 השמות, שנות חיי אברהם אבינו).

עוד רמז אחד: כמה שמות כפולים יש כאן? יצחק-רבקה-יעקב, כל אחד מופיע פעמיים, שהם אב ואם ובן. יצחק-רבקה-יעקב = 697 (= עצמות בגוף = ישראל יוסף = טוב פעמים אם וכו'). לפי זה תשעת השמות השונים ב-יב הבחינות כאן עולים 1839 = ג"פ תריג = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" וכו'.

שלשת שמות הוי' בברכת כהנים – שמות עב

ידוע שהכהן הוא איש החסד. חסד הוא שם עב (חסד = עב), וממילא שלשת שמות הוי' שכנגד החדשים כנ"ל, אם מכוונים יותר לפי האריז"ל הם שלשה שמות של מילוי עב. אם כי הייתי יכול לומר שאברהם הוא עב ויצחק, שם הוי' השני, הוא סג, ויעקב הוא מה – למי שמכיר את הכוונות – אבל בכל אופן, היות שקשרנו הכל לברכת כהנים, לאהרן כהן גדול בעל ההילולא של היום, אז הכל זה שמות עב.

איפה יש ג"פ עב? בשלשת הפסוקים "ויסע... ויבא... ויט...", שכתוב שגם הם מקבילים לאברהם-יצחק-יעקב. איך מחברים את האותיות כדי להוציא מהם עב שמות? אות ראשונה מפסוק ראשון, אחרונה מפסוק שני וראשונה מפסוק שלישי (וכך הלאה). "ויסע... הלילה... ויט", וכו'.

מה הסברא? זה מוסבר באריכות בעיקר בספר "הפרד"ס" של הרמ"ק (ולכן האריז"ל לא צריך כ"כ להסביר, כי כבר מוסבר שם באריכות), שאברהם הוא אור ישר (חסד) ולכן מכוונים את הפסוק ממעלה למטה, יצחק זה אור חוזר (גבורה) ולכן מכוונים את הפסוק שלו ממטה למעלה, ויעקב הוא שוב אור ישר.

מה זה עוזר לנו לענין שפתחנו בו? זאת אומרת ששם הוי' השני, "יאר הוי' פניו אליך ויחנך", שהוא כנגד החדשים אב-אלול-תשרי-חשון, אז אם כי מכוונים את זה אבא-אמא-בן-בת (ולא הפוך), יש בכל אופן בשם הזה תנועה של אור חוזר. לכן זה בכללות כנגד יצחק אבינו, שהוא אור חוזר. היות ש"כל אור חוזר, חוזר לקדמותו ממש" – "פחד יצחק", שמגיע לשרשו בשעשועי המלך בעצמותו ממש, לכן לעתיד לבוא יאמרו לו דוקא "כי אתה אבינו", כי חוזר לקדמות שלמעלה מנקודת המוצא של כל אור ישר (גם של אברהם וגם יעקב).

עקרות האבות והאמהות

כשאני אומר ששם הוי' הוא אבא-אמא-בן-בת פתחנו בכך שזה יוצא מהמצוה הראשונה שבתורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה". זה ברור ש"פרו ורבו" זו המצוה שאברהם ויצחק ויעקב – כולם השתוקקו לקיים אותה, והאבות והאמהות – חוץ מיעקב ולאה, היינו שאברהם ושרה ויצחק ורבקה ("כי עקרה הִוא") ורחל ("ורחל עקרה". "עקרה הוא" דרבקה = 387, "רחל עקרה" = 613 = אורות. ידוע ש-387, הוא מספר ה'מצות' הנסתרות של התורה, המשלימות את תריג, מספר המצות הגלויות, ל-1000 [שעל כן יש הבדלים רבים בין מוני המצות, ואם נכלול את כולם יחד – "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – יעלו בדיוק 1000], אלף אורות שניתנו למשה רבינו [= 613] במתן תורה, אך נלקחו ממנו בחטא העגל. "הוא" "רחל" = 250, "עקרה" "עקרה" = 750 = 3 פעמים 250, סוד "ומספר את רבע ישראל", וד"ל. ר"ת ע ה ר ע = 345 = משה, 1000 = משה ועוד הקדוש ברוך הוא, 1000 = מחלוקת שמאי הלל, ר"ת משה, וד"ל. 6 האותיות שהן הראש-תוך-סוף של התבות: עה הוא רחל עה = 400, שאר 4 האותיות: קר קר = 600 [ה-6 = 400, ואילו ה-4 = 600], סוד 1000 = תם, כאשר ם = 600 כנודע, סוד "תם הכסף" – ת דמערת המכפלה ו-ם דגרן ארונה, וד"ל. מרחם רבקה, בזכות היותה עקרה בתחילה, בזכות צדקותה ותפלותיה להפקד בבן, נולדות המצות שבבחינת "הנסתרֹת להוי' אלהינו", ואילו מרחם רחל נולדות תריג המצות הגלויות, "והנגלֹת לנו ולבנינו". "כי אתה אבינו" לעתיד לבוא, כאשר תגלנה המצות הנסתרות. ההפרש בין 613 ל-387 הוא 226, מספר האותיות של הפרשה הראשונה של עשרת הדברות, "אנכי... לא יהיה לך...", מבין כתר האותיות שכנגד כתר מצות, תריג ו-ז, ש"מפי הגבורה שמענו", וכתובות לפי המסורה, ולעיכובא, כפרשיה אחת בתורה דוקא, מה שאין כן כל דבר אחר הוא פרשיה בפני עצמה) – היו עקרים.

עיקר העקרות היה אצל אברהם ושרה, שחז"ל אומרים שאברהם היה טומטום, ולגבי שרה "אין לה ולד", אין לה בית ולד כלל, אינה מסוגלת להוליד מצד הטבע כלל. ה' עשה כך כי הוא יתברך מתאוה לתפלתם של צדיקים – הכל כדי שיתפללו על קיום מצות "פרו ורבו". פרו ורבו = אבא אמא בן בת (אם כותבים אב-אם זה שנים פחות, והוא = "פרה ורבה" הנאמר ליעקב אבינו [ויש בזה עוד כוונה חשובה: אב אם בן בת = 498 = דומם צומח חי מדבר, כמבואר במ"א]) = 500 (חצי 1000 הנ"ל. בכוונה שלנו הנ"ל יש ג"פ אבא אמא בן בת = 1500 = שם י-ה-ו-ה ב"ה בהכאת אותיות, הכל "הוי' אחד"!).

לאיזה אב נאמר בפירוש "פרה ורבה"? ליעקב (ששופריה כשופריה דאדם הראשון כנ"ל [שופריה אותיות פרו ועוד ז פעמים אדם], ולאדם נאמר "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו וגו'"). מי שכתוב עליו במפורש שהוא ואשתו התפללו (יחד) על ילדים (אצל אברהם כתוב, כטענה ותביעה, "הן לי לא נתתה זרע וגו'") זה "ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו" – יצחק אבינו, שהוא עמוד התפלה (וכידוע שיחוד יצחק רבקה = תפלה). תפלה זה אור חוזר, כמו שאמרנו קודם.

"פרו ורבו" – אור ישר, כבוד הורים – אור חוזר

מה רצינו מכל זה? השם הראשון, הסדר הראשון, כנגד החדשים מניסן – ניסן-איר-סיון-תמוז – זו משפחה שעיקרה "פרו ורבו". גם המשפחה האחרונה, של יעקב-לאה-לוי-דינה, היא משפחה של "פרו ורבו". ליעקב דוקא נאמר "פרה ורבה" כנ"ל והוא הרבה להוליד יב שבטי יה (ומבואר בכתבי האריז"ל שללא חטא ראובן היה מוליד עוד שני שבטים, תאומים, מבלהה [אך עקב החטא הם ניתנו לבסוף ליוסף – מנשה ואפרים], וגם דינה היתה נשארת זכר, ס"ה יה שבטי יה, סוד "שכינה ביניהם", שם יה, בשלמות, סוד "שלם וחצי", חץ וקשת, יורה כחץ בהולדת בנים וקיום "פרו ורבו" בשלמות, וד"ל).

בין האמהות הכי פוריה היא לאה אמנו (רחל בקושי הולידה את הבן הראשון ועוד יותר בקושי את הבן השני, עד שבלידתו הסתלקה מהעולם הזה) – היא ה"אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך". "גפן", ג פן, ג פנים כנגד התכללות שלשת האבות בו דוקא (שעל כן הוא בחיר האבות) זה גם בחינת יעקב, תפארת (התכללות של ג ראשי הגוונים לבן-כחול אדום ירוק-צהוב), כמו בשבעת המינים, אבל ה"גפן פוריה" (ה-פ של "פוריה" יוצאת מה-פ של "גפן", הפה העליון שבפנים המכוון כנגד הפה התחתון, סוד "ועלהו לתרופה" – "להתיר פה אלמים ופה עקרות", וד"ל) היא לאה אמנו, שרוב הבנים ממנה.

נמצא ששם הוי' הראשון – "יברכך הוי' וישמרך" – הוא בסוד "פרו ורבו" (וכדברי חז"ל: "'יברכך' בבנים 'וישמרך' בבנות"), וכן שם הוי' השלישי – "ישא [לשון נישואין, כאשר מטרת הנישואין היא קיום המצוה רבה של 'פרו ורבו וגו''] הוי' פניו אליך וישם לך שלום ['וראה בנים לבניך שלום על ישראל']" (ב פעמים "פרו ורבו", שנשלמים בחדש אדר, הוא סוד פורים, לשון פוריא, שעליה פרים ורבים כמפורש בחז"ל[יד], והרי מיעוט רבים שנים, שני שמות הוי' שבסוד "פרו ורבו", ודוק). זאת אומרת ששם הוי' השני – "יאר הוי' פניו אליך ויחנך" – יש בו ממד של אור חוזר. צריך להבין מה זה ביחס ל"פרו ורבו". באור ישר יש אבא ואמא ובאים לקיים את המצוה של "פרו ורבו", צריכים להוליד בן ובת. מהי משפחה שעיקר הדגש בה זה אור חוזר?

כל מה שדברנו עד עכשיו היה בשביל הנקודה הזאת – זה מה שבחדש האחרון (מאז ה' תמוז) מקדישים לו את כל השיעורים: כבוד אב ואם. אחת הנקודות, שפתחנו מאד בשעורים הקודמים, שעצם מצות "פרו ורבו" – שנקראת מצוה רבה בתורה – במדה מסוימת היא "היכי תימצי", זה מכשיר המאפשר את התכלית של אור חוזר, של "כבד את אביך ואת אמך"[טו].

לפי הרעיון הזה, שאמרנו עכשו בתמצית, שם הוי' של חדשים אלה – החל מהיום, מראש חדש אב – הוא בעצם י-ה-ו-ה של עבודה של קיום מצות כבוד אב ואם. לא התחלנו מהבן והבת, לא עשינו את זה הפוך. כתוב על היחס בין תשרי ל"חדש האביב" שתשרי הוא הפוך מאביב – לא סדר ישר (א-ב) אלא הפוך (ת-ש-ר). זה באמת מאד מתאים לסוד שאמרנו עכשו. אבל לא אמרנו שהסדר הוא בת-בן-אם-אב – הסדר הוא ישר, אבל אנחנו אומרים שבעצם יש בתוך המבנה הזה, העבודה הפנימית כאן היא לא כל כך "פרו ורבו", אם כי שכתוב שהנושא הכללי של כל ברכת כהנים הוא להרבות נשמות בעם ישראל. אם רוצים לתמצת, וגם למצות, במה הכהן מברך את עם ישראל? הנקודה היא שיהיו הרבה ילדים. כמו שהקב"ה בורא את האדם "ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים "פרו ורבו"" – הברכה היא "פרו ורבו".

"פרו ורבו" – יש מאין, כבוד הורים – החזרת היש לאין

בכל אופן, בתוכיות ברכה זו יש אור חוזר החוזר למעלה מאור ישר, זה קשור לתכלית ה"פרו ורבו" או המשלים אותו – כבוד הורים. כמו שהמגיד ממעזריטש אמר שה' ברא את העולם יש מאין כדי שיבואו הצדיקים – "ועמך כלם צדיקים" – ויחזירו את העולם מיש לאין. העבודה שלנו הפוכה ממה שה' עושה – ברא את העולם יש מאין, ורוצה שנחזיר את היש לאין. זה אחד מיסודות החסידות.

איך אנחנו עושים את שתי התנועות האלה? כשאנחנו מקיימים "פרו ורבו" זו שותפות עם הקב"ה ("שלשה שותפים באדם"), כמו לברוא ביחד ילד (כמו שאומרים היום 'לעשות ילד', כרמוז גם בסיום ותכלית מעשה בראשית – "אשר ברא אלהים לעשות", לקיים מצות פרו ורבו, לקיום המין ולרבוי מופלג של נשמות ישראל בגופים בעולם הזה התחתון העושים לו יתברך דירה בתחתונים, דהיינו כבוד אבינו שבשמים [שיתגלה – כבוד היינו התגלות, ע"ד "והארץ האירה מכבדו" – "לעיני כל ישראל", חושבנא דדין כחושבנא דדין ??? מה אותו מספר?], ודוק) – יש חדש שאפשר למשש, נשמה בתוך גוף. אבל מה תכלית הכוונה? להחזיר את זה לאין.

באיזו מצוה מחזירים את ה"פרו ורבו" לאין? זה הסוד הכי פנימי של מצות כבוד אב ואם (אב כנגד "פרו" ואם כנגד "ורבו" כמבואר במ"א), גם מחיים וגם לאחר מותם. הבן, שמקיים כדבעי כבוד הורים, הוא בעצם מחזיר את הישות שלו לאין, למקור. לכן שם הוי' השני, שמתחיל מהיום, הוא בסוד חזרה לאין. מכאן גם נבין את הפשט, למה אהרן שהוא חסד נפטר היום – לא כתוב שזה יום הולדתו (אולי כן [שהרי הצדיקים משלימים את ימיהם ושנותם מיום ליום, כמו אצל משה רבינו אחי אהרן], אבל בתורה כתוב יום פטירה דוקא) – כי זה גם החזרה שלו מיש מאין.

ד. כבוד הורים (8) – מנחם-אב – תנחומי האב על בנו

כבוד הורים אמתי – על ידי עשית מצוות

כל מה שאמרנו עד כה היה כדי להגיע לנושא של כבוד הורים. נתחיל מהלכה: יש אחרונים[טז] שכתבו שכל מצוה שאני עושה יש בזה כבוד הורים, גם מחיים וגם לאחר מאה ועשרים. בגלל שאם עשיתי משהו טוב זה תפארת להורים שלי. זה כתוב בהלכה, שלא משנה איזו מצוה שאני עושה – זה כבוד הורים, מה אומרים הבריות "אשרי מי שהוליד את זה" (ודאי בצדקה וחסד, אבל גם בהנחת תפלין וכו'). אם אני עושה מצוה בכוונה זו – לא בשביל שיהיה לי גן עדן, בשביל שיהיה לי עוד נקודה טובה. כתוב בכלל שצריך לקיים מצוות "לשמה", אבל כאן יש כוונה – שאני עושה מצוה בשביל שאבא ואמא שלי יהיו מפוארים, מאושרים, שהולידו בן שעושה מצוה. כמו במכוון לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" – שזה קיום מצוה לשמה, כך במכוון לעשות נחת רוח להוריו, השותפים עם הקב"ה ביצירתו. אני עושה מצוות, ונזהר מאד מעבירות וגם ממדות רעות – דברים שבעולם הם גנאי – מאד פוחד מכל דבר שעלול לעורר גנאי כלפי כי בעצם זה בזיון לאבא שלי.

כמו כן, מובא בהלכה שצריך מאד להזהר לא להתקוטט עם בני אדם, כדי שלא יגדפו ח"ו את ההורים של זה. ועוד, אם אני לא ישר בעסקים, לא נושא ונותן באמונה, אז מה הבריות אומרים? אוי לזה שהוליד את זה. חבל שהוא נמצא כאן בעולם הזה, ומי הביא אותו לכאן? אבא ואמא שלו. "בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו", "בן חכם ישמח אב וכסיל אדם בוזה אמו" – אלו שני פסוקים במשלי. אם זה מה שנמצא בראש, אז כל החיים אני חושב על אבא ואמא שלי. זה דבר שכתוב בהלכה, בקיצור שלחן ערוך.

שוב, זה דוגמה שנתפוס שכבוד אב ואם זה בעצם האור חוזר של מצות "פרו ורבו", שזה נושא שאנחנו חוזרים עליו בשיעורים האחרונים. אם כי התחלנו את השיעורים האלה בתמוז, אבל זה במיוחד קשור לשם הוי' שמתחיל מהיום, היום של הסתלקות אהרן שעולה, ולחדש הזה, חדש אב על שם אבא.

שני פירושים לשם החֹדש "מנחם-אב" (טעמי המנהגים)

לפי מנהג ישראל, וכך מברכים את החדש בבית הכנסת, קוראים לחדש מנחם-אב (וקשר, בדרך רמז, של חדש מנחם אב לחדש תמוז – תמוז ואב [תמוז אב = ג תמוז, ודוק] הם כנגד תרין עיינין דנוקבא בכתבי האריז"ל, ויש בשניהם יניקה לחיצונים, ענין שלשת השבועות: תמוז = חדש מנחם אב, רמז המתאים במיוחד לראש חדש מנחם אב, שהרי ראש חדש נקרא "חדש" סתם). ויש כאלה שאומרים רק מנחם (בהשמטת תבת "אב"), שמזה אפשר להבין שהתוכן העיקרי של חדש הוא הוא ענין הנחמה, יש כאן חורבן הבית – אבלות – וצריך לנחם (השבת שלאחר תשעה באב היא שבת נחמו, על שם תחילת ההפטרה "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם"). אבל ברגע שאני אומר מנחם-אב כבר לא כל כך פשוט מה הכוונה. אב זה אבא ומנחם זה מנחם (גם שם של מלך המשיח, "מנחם שמו", "צמח [= מנחם] שמו ומתחתיו יצמח").

אם פותחים למשל את ספר טעמי המנהגים, ששם לכאורה צריכים להיות הסברים על דברים כאלה, הוא מביא שני פירושים. הפירוש הראשון בכלל לא כל כך שייך למה ששאלנו עכשיו, כי לפי הפירוש הראשון אומר שזה החדש שהקב"ה מנחם את ה-אב, את אותיות האלף-בית, לפיהן מסודרות קינות איכה (וכן כב הימים מ-יז תמוז עד ט באב הם כנגד "אשמנו בגדנו וגו'", וכל יום צריך לתקן אות אחת – ראש חדש אב זה "נאצנו", הערב כבר סררנו וכו', ובתשעה באב שיש שלש מלים המתחילות ב-ת, 'חזקה' של ת). זה פירוש חשוב שמופיע בספר רמתים צופים, שרוב הווארטים שם הם מהרבי ר' בונים. אנחנו פגמנו בחטאינו באלף-בית, ולכן קרה מה שקרה, והאותיות בוכות. הוא לא כותב, אבל גם שרש המלה "אבל" הוא אב (ה-ל זה תחלת החצי השני של האותיות). השרש הוא אבל זה "אבל אשמים אנחנו" – "אשמנו בגדנו" – אבל זה כמו חבל (שהכל הבל).

אם כן, לפי פירוש אחד "מנחם אב" הוא שצריך לנחם את האלף-בית, ובחדש זה הקב"ה מנחם את האלף-בית. רצינו לומר שאב הוא אבא, אבל הוא לא מפרש ככה בפירוש הראשון. הפירוש השני שמביא בטעמי המנהגים הוא שאכן אב הוא לשון אבא, ומה זה מנחם-אב? כותב דבר שלא כל כך הייתי חושב עליו בעצמי. הרי אנחנו לא בסדר, אז מי יוכל לנחם את האב, אבינו שבשמים? הוא לא כותב, אבל אולי היה אפשר לפרש הפוך, שהאבא מנחם אותנו – אבל זה גם לא מסתדר עם הלשון. גם שאנחנו מנחמים אותו זה קשה, הרי אנחנו לא בסדר – "מפני חטאינו גלינו מארצנו". אז מה זה "מנחם אב"? שהאבא מנחם את עצמו. שאבינו שבשמים יושב "במסתרים תבכה נפשי", אבל מנחם עצמו ש"יהיה טוב" – "חשוב טוב יהיה טוב". הקב"ה אומר לעצמו טראכט גוט וועט זיין גוט.

יש בספר טעמי המנהגים רק שני פירושים, וזה אומר דרשני. לכאורה הראשון לא מספיק טוב, כלומר שאינו מתאים לפשט שאב היינו אבא, והשני קצת מחודש מדי. אז איך בכל אופן נקיים את הפשט, שמנחם-אב היינו שמישהו (אחר) צריך לנחם את האבא?

פירוש שלישי ל"מנחם-אב": מנחמים את אהרן אביהם של נדב ואביהוא

אם האבא הוא אהרן, שהיום יום ההילולא שלו, זה קשור ל"מקדש איקרי משכן" והיום הוא מסתלק. אם אומרים שצריך לנחם את האב בא לראש שאולי קרה משהו לבנים שלו והוא אבל עליהם, צריך לבוא לנחם אותו. איזה אבא היה הראשון שהיה זקוק לנחמה? באדם הראשון לא רואים שבאים לנחמו, והראשון שכתוב שהבנים והבנות באו לנחם אותו הוא יעקב. משם לומדים שכלות הן בנות, מהפסוק "ויקֻמו כל בניו וכל בנֹתיו לנחמו"[יז] (יש מאן דאמר שעם כל שבט נולדה תאומה, או – מה שיותר לפי פשט – שזה כלותיו). כולם קמו לנחמו וזה לא עזר, כי מי שהוא חי וחושבים שהוא מת הוא לא נשכח ולא מתנחמים עליו.

מי השני? זה שייך ליארצייט של היום – אהרן הכהן הגדול. על שם כך יש פרשה שלמה בתורה, "אחרי מות שני בני אהרן" (אחרי מות-קדושים-אמור) – זה נדב ואביהוא ש"בקרֹבי אקדש". הראשון לנחם את אהרן הוא משה רבינו אחיו, שאומר לו שהם קדושים וקרובים ממני וממך. לפי חז"ל הם אמרו מתי ימותו שני הזקנים האלה ואנחנו נקח את ההנהגה – הם יזמו מנהיגות יהודית מחודשת. משה ידע את זה ודאי – לא היה טפש, וידע מה שהם מתלחשים (אמרו את זה על אביהם ודודם, צריך להבין את זה, ודאי אמרו את זה מתוך כוונות טובות ולא מתוך סתם רשעות ח"ו) – ואף על פי כן אומר בסוף שהם יותר קדושים מאתנו. "וידם אהרן" – קבל שכר על דממתו ושתיקתו.

מה הנחמה האמיתית כל פעם שצריך לנחם? הרבי אומר שהנחמה האמיתית שגם אם אינך רואה אותו חי אתה מאמין שעתיד לחיות כאן למטה נשמה בגוף. הנחמה האמיתית היא חיזוק האמונה בתחית המתים. זה בקיצור, כי לא ממש נוגע לנו, אלא רק בדרך אגב. השושלת של הכי גדולים וצדיקים בעם ישראל, הכי מובילה למלך המשיח, זה בעיקר גלגולי נדב ואביהוא. קודם התעברו בתוך פינחס, והלאה, "פינחס זה אליהו". אם אתה אומר לאהרן שאתה לא רואה כרגע את בניך אבל תדע שהם עדיין פועלים והם יביאו את הגאולה לעם ישראל ולכל העולם כולו – יש בזה נחמה. "והחי יתן אל לבו" שהם חיים וקיימים.

המשמעות של רצף הפרשות "אחרי מות"-"קדשים"-"אמר" היא שיש להמשיך אותם שוב למציאות באור-מים-רקיע, להוליד אותם מחדש – זה המשכת הזרע לתוך העולם הזה. "אמר אל הכהנים" – אותם כהנים שמתו צריך להוליד מחדש, "להזהיר את הגדולים על הקטנים", שיהיו קטנים חדשים, נדב ואביהוא חדשים.

כל זה היה רק מאמר מוסגר, מה בא לראש כשאומרים מנחם-אב (נדב ואביהוא מתו ב-א' ניסן, בתחלת "יברכך הוי' וישמרך", ואהרן מת ב-א' אב, תחלת ה"יאר הוי' פניו אליך ויחנך" – על דרך הבטוי העממי 'נפגש בסבוב', בסובב כל עלמין, הסתלקות היא סוד אור אין סוף הסובב כל עלמין). בכל אופן, זה רק היה כדי שנבין שהבטוי הזה לנחם אבא אומר בסתם פשט לא כמו הפירוש הראשון או השני בטעמי המנהגים.

פירוש רביעי ל"מנחם-אב": מנחמים את האב שבנו עזב את דרכו

אבל אנחנו לא רוצים את הפירוש הזה, שהבן מת. מתי עוד צריך לנחם? האם יש מקרה שאבא יושב שבעה, אבֵל, על בן – אבל הבן לא מת. מתי יש כזה דבר בעם ישראל? אם הבן עזב את הדת אז יש בטוי שהאבא "יושב עליו שבעה". אז מה זה לנחם אותו? כעת צריך יותר תכל'ס, מה שנקרא אקטואליה. נאמר ככה, שהאבא שצריך לנחם אותו הוא אבא שמתאבל על כך שהבנים שלו עזבו את הדרך. מה אני יכול לומר לו כדי לנחם אותו? אני יכול להבטיח לו שיחזרו בתשובה, אבל זה לא מספיק.

זה מה שהתכוונתי קודם בסיפור על הבת מלך שאבדה. שם זה אבא שמתאבל על בתו החביבה, שהכי אהב אותה מכל הבנים שלו, ופתאום נזרקה מלה מתוך פיו 'שהלא טוב יקח אותך' ופתאום היא נעלמה. עכשיו הוא לא רואה אותה. הוא לא יושב שבעה, יודע שהיא לא מתה, רק שהיא במקום לא טוב – היא נלקחה למקום לא טוב. מי מנחם אותו בסיפור שם? המשנה למלך, שאומר שיקדיש את חייו להביא אותה אליו. הוא עובר את כל ההרפתקאות, "כל משבריך וגליך עלי עברו", אבל בסוף הוא מביא אותה הביתה, ואפילו איך הוא הביא אותה הביתה לא יודעים, כי לא סיפר את הסוף. הסוף הוא נשגב, רק משיח יספר את הסוף. אבל מה שהוא מנחם את האבא-המלך, בהבטחה שהוא יביא אותה הביתה.

אם נלך על הכיוון הזה, מה העבודה שלנו היום, בראש חדש מנחם-אב? האבא בוכה על הבנים שעזבו אותו, "עזבו אותי מקור מים חיים", אז מה העבודה שלי אם אני יודע את זה ורואה את האבא בוכה (ובגלל שהוא בוכה בית המקדש נחרב)? אז מנחם-אב כאן זה שאני אומר לאבא, לאבינו שבשמים, 'אל תדאג אבינו שבשמים, אני הולך להקדיש את חיי להיות שליח של הרבי, שליח של הקב"ה, להחזיר את הבנים האבודים שלך הביתה'. כנראה שלא מספיק אחד. צריך אולי אחד יחיד ומיוחד שיאמר את זה מכל הלב חזק ובכנות, אבל הוא כנראה צריך פלוגה שלמה של חילים. לא כמו בסיפור של בת המלך, שהיה לו משרת שבאיזה שלב גם עזב אותו. אותו אחד שאומר שאני הולך להחזיר את הבן אליך צריך הרבה חיל איתו, כמו שהבעל שם טוב אמר שאני לא מוכן לרדת לעולם הזה בלי ששים גבורים, וכך המגיד אמר שהוא צריך את ששים הגבורים, וכך המסורת שגם לאדמו"ר הזקן היו ששים גבורים. בכל אופן, זה פירוש אחד. זה כבר מתחיל להיות פירוש תכל'ס מה זה מנחם אב, מה העבודה שלנו היום.

ניחום אב שבנו הפך לחסיד

חוץ מזה שאיזה בן עזב את הדת ואבא שלו ישב שבעה, איפה עוד היה כזה דבר במאות השנים האחרונות בתולדות אירופה? על בן שנעשה חסיד. כולם היו מתנגדים, וככל שהיו ליטאים שרופים אז אם בן של איזה רב חשוב – או אפילו לא רב חשוב, אלא סתם פאנאט גדול – אם הוא נעשה חסיד אז ידוע שהאבות ישבו שבעה, עשו קריעה והתאבלו. אז איך אפשר לנחם אבא כזה? לפי הסיפור הקודם הילד עזב ומישהו מנחם את האב שאני אחזיר, אבל כאן האבא מתאבל שהבן שלו נעשה חסיד, נעשה קשור ל... (דור דור וחסידיו). הוא נכנס לאיזה זרם חדש, שלא שערום אבותינו, "חדש אסור מן התורה" (= נורא פנים ואחור [נ נו נור נורא נורא ורא רא א], זה דבר נורא מאד).

"אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ" – תשובת החות יאיר

בסוף סימן רמ ביו"ד – הסימן של הלכות כבוד ואם – בפתחי תשובה ס"ק כב הוא מביא הלכה בשם שו"ת חות יאיר. בשו"ע כתוב שאם הבן אומר שאני רוצה ללכת ללמוד תורה באיזה מקום מסוכן – רוצה ללכת ללמוד תורה בשכם – והאבא והאמא מתנגדים בגלל שזה מסוכן. הם אומרים – תלמד תורה איפה שאתה רוצה, אבל לא בשכם – זה סכנת נפשות, פקוח נפש, אסור לנסוע שם, זה השטחים, רחמנא ליצלן. האם הוא צריך לשמוע להם? בשו"ע כתוב בפירוש שלא צריך לשמוע להם. הרמ"א כותב שכן הדין במי שרוצה להתחתן עם אשה שלא מוצאת חן בעיני ההורים, שגם לא צריך להתחשב בהם. הוא רוצה ללכת ללמוד תורה ואומר לאביו ואמו שיש שם איזה רב שאני דוקא רוצה ללמוד אצלו, והוא נמצא שם, בשכם, ולא בירושלים או בני ברק – מה אני יכול לעשות? לכן אני הולך לשם ללמוד. ההורים מתנגדים בכל תוקף, מתוך דאגה כנה לילד שלהם, אבל הלכה מפורשת שהבן לא צריך להקשיב להם והוא צריך ללכת לשם ללמוד תורה.

קודם כל החות יאיר מחדד את ההלכה הזאת, ואומר שזה לא רק שהבן אומר שבטוח אצלי שאראה סימן ברכה אצל אותו רב, שיושב במקום המסוכן, אלא אפילו על ספק. לא יודע, שמעתי שמועות על הרב הזה, על הישיבה הזאת, שהיא ישיבה מיוחדת במינה, ומתחשק לי. אם אני אצליח שם או לא – איני יודע. האב והאם מתנגדים בכל תוקף, זה מקום מסוכן ואסור ללכת לשם, אך הפסק הוא שאפילו על ספק לא צריך לציית להורים. מספיק ספק, שאולי שם תראה סימן ברכה ובשום מקום אחר לא – בשביל לא לשמוע להורים.

לומדים מזה שלכל אחד יש מקום אחד בעולם בו יראה ברכה בלמודו, והבעל דבר, השטן, עושה כל טצדקי בעולם שלא יגיע לאותו מקום (זה גם סיפור של רבי נחמן, על המאור הגדול והמאור הקטן). אם יגיע לאותו מקום עם אותו רב באמת היחוד הזה הוא מה שיביא את המשיח. לכן החות יאיר אומר שמכל מקום, אפילו אם זה רק ספק – אם לבך אומר לך שאני רוצה ללכת לשם, אז לא מקשיבים לאבא ואמא שמונעים בעדו. לרבי נחמן יש מקורות לסיפורים שלו, ואפשר בהחלט לומר שאחד ממקורות הסיפור הזה הוא מתשובת החות יאיר. מי שיש לו כח מדמה מתוקן, זה מיד מעורר אצלו את המוטיב של הסיפור הזה של רבי נחמן. זה דבר ראשון שהוא כותב שם.

עזיבת הבן את נוסח בית אביו – הלכה נוספת מהחות יאיר

אחר כך כותב עוד הלכה, שעוד יותר שייכת לעניננו – זה ממש הסיפור ההיסטורי דלעיל. החות יאיר היה קצת לפני תקופת החסידות. הוא כותב דין מענין: אדם בא לאמא שלו ואומר לה שאני רוצה לשנות בית כנסת – לשנות סגנון, לשנות נוסח – כי שמעתי שבבית הכנסת שם מתפללים הרבה יותר בכוונה. יש לו מסורת "שמע בני מוסר אביך" זה תורה שבכתב "ואל תטוש תורת אמך" זה תורה שבעל פה. למה הולך לאמא? כי לאמא יש חוש מיוחד בקהילה, מנטליות של קהילתיות. כשהאמא רק שומעת את זה היא כמעט נופלת על הפנים, כמעט קורעת את הבגדים ויושבת שבעה, ומוחה בכל תוקף – שח"ו אל תצא מבית הכנסת שלנו בו התפללו אבותינו מדורי דורות. זה בית הכנסת שאבא שלי התפלל שם, סבא שלך התפלל שם, ומה פתאום אתה רוצה להחליף בית כנסת?! אומר לה – שמעתי ששם מתפללים יותר חזק, יותר בכוונה. זה הדוגמה השניה שלא צריך לשמוע בקול אמא – צריך ללכת לאותו בית כנסת שמתפללים יותר חזק. אגב, מכאן קצת ראיה שאם אין לך כזה בית כנסת צריך לדאוג שיהיה כזה בית כנסת.

בכל אופן הוא אומר שזה ערך עליון, ערך יותר גבוה מכבוד אב ואם. כמו שלמוד תורה יותר גבוה, גם תפלה בכוונה זה יותר גבוה מכבוד הורים. שוב, הילד הלך והחליף בית כנסת – הלך להתפלל עם החסידים (של פעם), ששם מתפללים יותר בכוונה אמיתית מעומק הלב. אז במקרה הגרוע – או הטוב, איך שאתה רוצה לפרש – ההורים שלו יושבים שבעה. איך אפשר לנחם אותם? אמרנו שמנחם-אב זה הזמן שמנחמים את האבא.

בן שגדול מאביו בתורה – מי מכבד את מי?

כדי להבין את זה צריך לחדד את זה עוד יותר. מה הדבר הכי גרוע בעולם בשביל ההורים, אפילו יותר מזה שהבן נעשה חסיד? הקטסטרופה הכי גדולה בעולם, שאי אפשר לשער ולתאר דבר כזה, זה שהבן יהפוך להיות רבי. אז אנה אני בא בכלל? אי אפשר להוציא את האב מהבית. זה לא סתם צחוק (טוב לצחוק), זה גם הלכה וגם מחלוקת בין הרמב"ם לרא"ש. כמו שנסביר, כאן אנחנו רוצים דוקא ללמד זכות על 'ראש ספרדי', שבמקרה הזה הרבה יותר בריא מ'ראש אשכנזי'. הרי בזמן הרמב"ם זה לא הבעיה של מתנגדים וחסידים – זה בעיה הלכתית בגמרא.

הבעיה היא כאשר האבא הוא יהודי טוב, אבל לא ת"ח הכי גדול, לא רב הכי גדול בעיר, וזכה לבן שנעשה רב גדול בישראל ועבר את האבא בהרבה הרבה, עד כדי כך שהאבא בעצמו הוא נעשה תלמיד של הבן שלו. הבן הוא הרב והאבא הוא התלמיד שלו. לא נשכח מה שאמרנו קודם, שתכלית ה"פרו ורבו" היא כבוד הורים – שאדם נעשה יש, ונברא כדי לחזור לאין, שזה על ידי כבוד האב. מי שיש לו את זה במנטאליות זה הרמב"ם – ה'ראש הספרדי' דוקא, כפי שנסביר. השאלה הראשונה, בגמרא, היא מי צריך לקום בפני מי. הרי יש מצוה של כבוד אב ואם, וחלק ממנה זה חובת הבן – מדאורייתא! – לקום בפני האבא. עד כדי כך שיש אומרים שלא רק שכאשר רואה אותו מתקרב מרחוק צריך לקום, אלא אפילו כשרק שומע את הפסיעות שלו צריך מיד לקום מלוא קומתו. זה קשור לחדש הזה, חוש השמיעה של שמעון.

זו מצוה בתורה, אבל יש גם מצות כבוד חכמים – "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" – ויותר מזה מצות כבוד רבו, ובהרבה הלכות זה חמור גם מכבוד הורים. אז צריך לקום בפני הרב, ועכשו יש בעיה – מי צריך לקום בפני מי? יש פה אבא שהוא תלמיד של בנו, הרב הגדול, אז מי צריך לקום בפני מי? בגמרא יש שתי שאלות, בשני הכיוונים, ושתי הבעיות לא איפשטו. כלומר, אין החלטה בגמרא מי צריך לקום בפני מי – זו שאלה בלי תשובה (כנראה שאיך שלא תנהג צריך לעשות על זה תשובה אבל אין על זה תשובה, כמו שכתוב בזה"ק לגבי פגם הברית, וד"ל). מה עושים במקרה כזה? חז"ל שאלו את השאלה מי קם בפני מי ולא יודעים לענות בוודאות, זו בעיה דלא איפשטא.

שיטת הרמב"ם: הבן מכבד את אביו

בא הרמב"ם ופוסק שהבן, גם כשהוא הרב ואף על פי שכבוד רבו בהרבה מקומות יותר חמור מזה, אבל כאן הבן צריך לקום בפני האבא, אף על פי שהאבא הוא תלמיד שלו, והאבא לא צריך לקום בפני הבן בשום מקרה. כל הראשונים והאחרונים שוברים את הראש איך הוא מחליט ככה, הרי זה בעיה דלא איפשטא בגמרא בשני הכיוונים, אז איך הגיע לזה? אבל כך אומר, חד וחלק, שלא משנה שהבן הוא הרב הוא גדול, וכאן כבוד הורים עדיף עד כדי כך שהאב בכלל לא צריך לקום בפני הבן ורק הבן צריך לקום בפני האב.

המהר"מ מרוטנבורג ואביו

הרא"ש – אפשר לומר שהוא שרש ה'ראש האשכנזי', ושרש ה'ראש הספרדי' הוא הרמב"ם – מתמודד עם אותה בעיה בדיוק. הרא"ש אומר שבמקרה כזה כל אחד צריך לקום בפני השני – שכל ישר לכאורה. זה יכול לגרום לאיזה בלאגן, לאיזה סצנה קצת משונה – זה לא בעיה, ככה זה הלכה.

אם אמרנו שהרא"ש הוא 'ראש אשכנזי', הוא לא המציא אותו. מי שהמציא את ה'ראש האשכנזי' זה המהר"מ מרוטנבורג, הרבי של הרא"ש. ומעשה שהיה כך היה, והרמ"א מביא זאת בהגהה לשו"ע (כאשר הט"ז מסביר את זה), שכאשר המהר"מ עלה לגדולה הוא גם לא הקביל את פני אביו ובקש בכל התוקף מאביו שיתרחק ממנו ולא יראה אותו אף פעם. איך הוא נימק את זה? מפחד עבירה חמורה דאורייתא – אם אני לא מכבד את האבא, אז יש לי עבירה תהומית, ואם התלמיד לא מכבד את הרב זה גם עבירה תהומית, שומו שמים, זה סוף העולם. מרוב פחד כאן, מה עושים במקרה הזה, שיכול להגיע למצב שהבן לא מכבד את האבא או שהאבא (התלמיד) לא מכבד את הבן (הרב), אז הפתרון זה פשוט להפרד לעולמים – וכך היה המעשה, שמיום שעלה לגדולה לא הקביל יותר פני אביו, וגם בקש בכל תוקף שאביו יתרחק ממנו ולא יראה אותו אף פעם בחיים.

כששומעים כזה ספור זה נשמע טרגדיה. לא צריך להגיע לספורים של המתנגדים שהבן נעשה רבי, אוי ואבוי – יש כבר את הסיפור של המהר"מ מרוטנברג. זה אותו דבר, אבל לא צריך להגיע להסטוריה הקרובה – זה יותר מ-800 שנה. לרמב"ם אין פה שום בעיה בכלל. יש גם שואלים, שמי שלומד טוב איך הרא"ש מסביר את ההלכה, הוא כותב שבמקום שהאב דש בעיר – שהוא מצוי בעיר – אז הבן יכול לכבד אותו בלי בעיה, כי כולם יודעים שאף על פי שזה הרב הגדול של העיר יודעים גם שזה אביו והוא מכבד אותו. עיקר הבעיה כאשר אביו לא גר שם, ובא לבקר לפרקים, ואז לא כולם יודעים שזה אביו, ואם הרב הגדול יכבד אותו ובכך קצת יתבזה – כי כבוד אמיתי זה לעשות מעצמי אין, גארנישט – זה פוגם בכבוד התורה וזה אסור.

האחרונים שואלים למה המהר"מ צריך לגרש את אביו לעולם ועד, שיעשה בדיוק היפך – שיאמר שאבא שלו ידוש אצלו, שכולם ידעו שזה אבא שלו. האחרונים ששואלים את זה מתרצים בקושי, צריכים להמציא דבר שלא כתוב, וממציאים שכנראה אביו לא רצה לגור בעיר שלו. אז הוא אמר לאבא שלו, שאם אינך רוצה לדור בעיר – שזה ההיתר שאוכל לכבד אותך – אז מוטב שנפרד לגמרי. אבל שוב, זה תירוץ חלש, כי העיקר חסר מן הספר. רבי יוחנן נולד יתום מאב ואם, וברך את היום שנולד יתום כי כל כך קל להכשל בזה – "חמורה שבחמורות" – שמוטב שאדם לא יראה אביו ואמו.

מאסר המהר"מ מרוטנבורג

מה קרה למהר"מ מרוטנבורג? אף אחד לא היה יכול לבקר אותו... כל המסורת האשכנזית היא מהמהר"מ, והגוים שבו אותו ודרשו פדיון עצום. לפי הלכה אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן, ואז אף על פי שכל יהדות העולם היתה בעד לשלם הוא הורה מתוך הכלא שאסור לפדות אותו. הוא היה תקיף שבתקיפים, והורה את זה חזק, ולכן ישב בכלא 22 שנה עד יום מותו. לא רק שמת שם, כי לא נתן לפדות אותו, אלא שאחרי מותו שכב שם שנים רבות (עוד 14) עד שבסוף באמצעות הרא"ש איזה גביר אחד פדה אותו. זה משהו איום ונורא. שוב, זה הכל בגלל שהוא תקיף שבתקיפים.

מה הסיפור הזה אומר? אולי יש קשר, כמובן אף אחד לא יעלה על דל שפתיו לקשר בין הדברים, אבל יכול להיות באמת קשר בין הדברים (מזכיר את 22 השנה של יוסף ויעקב, כנגד השנים שיעקב הלך מאביו ולא כבדו). צריך כאן לעיין בכל ולכתוב את הדברים במלואם, אמרנו בקיצור.

לעניננו, מי ישב אבל בסיפור של המהר"מ מרוטנבורג? על פי פשט, האבא. האחרונים רוצים לתרץ שאבא שלו סרב להיות במקומו באופן קבוע, אבל אמרנו שזה חלש. לכן מי שכאן גרם זה הוא בעצמו, הבן, ומי יושב שבעה? האבא. הבן חי, והוא גדול ישראל. יש לי בן משה רבינו, גדול הדור, אבלי לי אסור לראות אותו.

גדולי ישראל ואבותיהם לאורך הדורות

דברנו לפני כמה שיעורים גם על משה רבינו ממש. בעיה זו היתה מתעוררת, מי קם בפני מי, במקרה שמשה רבינו ועמרם נמצאים יחד. עמרם גם היה גדול הדור הקודם, אבל לא כמו משה. אם היו ביחד מי היה צריך לקום בפני מי? בנבואתו הראשונה בסנה משה שמע את ה' מדבר בקול אביו הקורא "משה משה" (כמו ששמואל שמע "שמואל שמואל" בקול של עלי הכהן, רבו). על פי פשט עמרם לא היה מיוצאי מצרים. מהרגע שמשה רבינו עלה לגדולה, כמו הסיפור של המהר"מ מרוטנברג, לא היתה בעיה – עמרם כבר לא היה בשטח. משה גם נקרא בן עמרם, אבל עמרם לא היה בגדולתו.

מה לגבי דוד, שנקרא בן ישי? הוא שלח את אביו למלך מואב, והרגו אותו שם. מן השמים אביו נהרג לפני שתתעורר הבעיה החמורה מי קם בפני מי. רואים שהבעיה הזאת היא לא סתם. את מי משה כן כבד? את חמיו, יתרו. אם כי יש מצוה – ויש כאלה שאומרים שאולי אפילו מדאורייתא – של כבוד חמיו, אבל כתוב בהלכה שזה לא כל ההלכות כמו כבוד אב (מאכילו ומשקהו וכו'), אלא כבוד מסוג אחר (שם זה לא בעיה, זה לא הכובד של כבוד הורים וכבוד רב, זה כמו ששני חכמים מכבדים זה את זה; שם גם השווער נותן עצות, וגם כל הסיפור לפני מתן תורה, ואולי לכן יתרו עוזב). רואים שההשגחה גם דואגת שבמקרה שהבן הופך להיות גדול הדור האבא לא נמצא בשטח.

איפה יש דוגמה כזו בחסידות? הרבי בעצמו. מה היה קורה אם אבא של הרבי, שהיה גדול הדור, היה ניצל מרוסיה כמו האמא. האמא הגיעה, והרבי כבד אותה מעל ומעבר, כמעט בדרגת רבי טרפון ואמו (או ממש באותה דרגה)? אולי כך ההשגחה הפרטית סדרה את הענין.

נתחיל מהתחלה: הבעל שם טוב התייתם בגיל צעיר, אצל אדמו"ר הזקן זה סיפור. יש שההשגחה סדרה, שאין ספור בכלל – שההשגחה דאגה שהאבא והבן לא יהיו יחד. אבל אצל המהר"מ זה סיפור וצריך לפסוק מה עושים. הדבר היחיד שדומה לזה בתולדות החסידות זה אדמו"ר הזקן ורבי ברוך אביו. מי שלומד את ספר הזכרונות יודע שלאבא היתה בעיה. אדמו"ר הזקן ודאי לא אמר לו להסתלק, אבל אביו הרגיש כל כך רע שבנו קם בפניו – והרי הכיר שהבן הוא גדול ישראל (גם הוא היה צדיק ות"ח גדול, אבל כל כך ניט שייך שבנו יקום בפניו ויכבד אותו) – שמרצונו הסתלק ממנו ולא ראה אותו כל ימיו. הוא עשה גלות כל חייו כדי שלא יראה את בנו בגדולתו, שלא יגרום לו לקום בפניו.

בכל אופן, רואים שבמקרים הגדולים כמו עמרם וישי ההשגחה סדרה את זה, אבל יש את הסיפור המדהים של המהר"מ ואביו והסיפור של אדמו"ר הזקן ואביו. איך שלא יהיה, הסוף הוא טרגדיה – או שהאב נפטר, או שהבן מסלק אותו, או שהוא מסתלק בעצמו. הכל זה אבלות כאן, חדש אב. אז איך מנחמים? כל זה בשביל לחדד את הווארט מה זה מנחם-אב. מי שיושב כאן שבעה הוא בעיקר האבא. יתכן שגם לבן צר מאד, אבל האבא בעיקר סובל.

ישרות הסברא של הרמב"ם וערוך השלחן

אי אפשר לתת ציונים, אבל כאן הראש של הרמב"ם הרבה יותר פשוט וישר, ואם כולם היו פוסקים כמותו לא היתה בעיה. הוא אומר שלא מענין אותי שהבן הוא הרב, כבוד הורים עדיף וגמרנו את הסיפור. למה זה 'ראש ספרדי' מובהק? צריך לומר שב'ראש הספרדי' הערך של כבוד הורים יותר חזק מב'ראש האשכנזי'. ב'ראש האשכנזי' זה שקול, יש בן אב גדול ויש אבא שבמקרה הוא האבא שלו – אז אני באמת נבוך, לא יודע מה לעשות. אף על פי שבגמרא זה בעיא ולא אפשטא, אבל הרמב"ם עם הראש הישר שלו מבין שאי אפשר לצייר כזה דבר – מה זאת אומרת, שהבן לא יקום בפני אביו?! שהאב יקום בפני בנו?! אפילו אם הבן הוא הרב, בסדר, זה עדיין אבא שלו.

יש מי שמסביר את הרמב"ם, וזו סברא די טובה (זה ערוך השלחן, שאומר דברים ישרים וטובים), שאומר שכל אחד יכול למחול על כבודו. "אב שמחל על כבודו כבודו מחול" ו"רב שמחל על כבודו כבודו מחול" – רק מלך לא יכול. אם המהר"מ שעולה לגדולה הוא מלך זה אחרת, אבל סתם רב יכול למחול. זה יכול לפתור את הבעיה, שמישהו כאן ימחל, ואז פשוט מאד שיש שתי אפשרויות – שהבן ימחל ורק הוא יקום, או שהאב ימחל ורק הוא יקום בפני הבן. אם הפתרון שרק אחד ימחל, אז מי עדיף שימחל? עדיף שהבן ימחל על כבודו. אבל בשביל לומר שזה טעם הרמב"ם צריך את הראש של הרמב"ם (ואז כמעט שלא צריכים את ההסבר בכלל) – אומר שפשוט שהבן צריך למחול לאב ולא האב לבן.

המחילה היא עצמה חלק מכבוד הורים. אף על פי שאני הרב אני מוחל והבן קם בפני האב. זה קשור לזה שמצות כבוד אב היא החזרת יש לאין. זה שהאבא יקום בפני הבן זה לא יחזיר את הישות לאין, אלא רק יגרום לתסביך. אבל אם התכלית זהיאה שהבן יחזיר את מה שהאבא ברא אותו – יחזיר את היש לאין, שזו תכלית הכוונה – אז פשוט מאד שעל הבן למחול על כבודו ואז הכל מסתדר יופי.

עוד לא תרצנו, כל זה היה רק לומר שיש אבא שמתאבל על זה שהבן החליף נוסח (כמו בשו"ת חות יאיר, שאומר לאמו שאני הולך למקום שמתפללים יותר בכוונה, הוא לא שומע לתחנוניה והיא מתאבלת עליו), או שהבן נעשה רבי. מה שאמרנו בהתחלה, כמו שיש כמה ספורים כאלה בתולדות החסידות, שהאבא מתאבל שהבן נעשה רבי – זה להשתגע על כל הראש לגמרי. אבל הוספנו הלכה זאת, עם הסיפור של המהר"מ מרוטנברג, שמחדד הרבה יותר.

נחמת האב: האמונה בתחית המתים שאז "כולם ידעו אותי" בשוה

אחרי כל זה, איך מנחמים? מה זה מנחם-אב במקרה הזה? כמו שאמרנו קודם בשם הרבי, שהנחמה ממש זה חיזוק האמונה בתחית המתים (לא רק בביאת המשיח), ושזה לא צריך להיות עוד חזון למועד אלא תיכף ומיד ממש, גם כאן – מתי כל הבעיות האלה יפתרו? כשיבוא אליהו הנביא וישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם – שזה חוזר לפשט שאמרנו קודם, של נדב ואביהוא, שהם הם האליהו הנביא שבא להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. כשיבוא מלך המשיח בתקופה האחרונה שלו, התורה שאחרי התשובה, ועוד יותר – אחרי שהוא, המלך התשיעי, ימסור את המלכות למלך העשירי, הקב"ה, שזה קשור לתחית המתים. אז "לא ילמדו עוד איש את רעהו", ואז אין בעיה מה הנוסח ומי האבא ומי הרבי, כי אז "כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". אז כולם יתחברו יחד, המהר"מ יצא מבית הסהר ואביו יחזור לראות אותו. יש רוח שעומדת מאחורי הנחמה הזאת – הרוח של תורת משיח. ברוח הזאת, עכשיו בימים האלה, זו הרוח המנחמת. מה שעכשיו עשינו זה המעבר מהמבנה הראשון שעשינו לתכלית של התעמקות בכמה הלכות של כבוד אב. כל החלק הזה היה בגדר מעבר להתעמקות בהלכות.

ה. "סוד הוי'" של כבוד אב ואם

ארבעה כללים בכיבוד אב ואם

עכשיו נדבר קצת מה זה מצות כבוד אב ואם מן התורה:

חז"ל אומרים שעיקר הכבוד הוא לשמש את האבא, ובלשון חז"ל זה "מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא". ששה דברים שהם שלשה זוגות. כמו שנסביר, מן הסתם ששת הדברים האלה הם כנגד הו"ק – ו קצוות, ו מדות הלב מחסד עד יסוד. קודם נפתח את השו"ע בסימן רמ ונראה אלו דברים הוא פוסק שהם בכלל כבוד אב ואם מדאורייתא, חוץ מששת הדברים הללו. בכללות, הוא פוסק עוד שלשה דברים, זאת אומרת שמפשט השו"ע יוצא שיש ארבעה כללים בזה – שלכאורה הכלל הגדול הוא "מאכיל ומשקה וכו'" – אבל יש עוד שלשה דברים. אם יש ארבעה דברים מסתמא זה כנגד י-ה-ו-ה. כל מצוות התורה הן "מצות הוי'", בכל מצוה יש י-ה-ו-ה כמבואר אצלנו – יש מצוות שזה יותר ברור ויש שפחות ברור.

שתי בחינות של שם הוי' בכל מצוה – אור ישר ואור חוזר

במצות כבוד הורים, שם הוי' ב"ה מתגלה בשני אופנים: ראשית, במצות "פרו ורבו", ה"אור ישר" של מצות כבוד אב ואם, ראינו לעיל שהמצוה, על פי פשט, היא להוליד בן ובת, שאזי נוצרה משפחה בת ארבע נפשות – אב אם בן בת – כנגד י-ה-ו-ה. וכאן נראה שהי-ה-ו-ה בא לידי בטוי ב-ד דינים עיקריים של קיום מצות כבוד אב ואם. זאת אומרת שהי-ה-ו-ה של מצות "פרו ורבו" מתגלה בתוצאה של קיום המצוה ואילו הי-ה-ו-ה של מצות כבוד אב ואם הוא ב'חפצא' של קיום המצוה עצמה (שימוש מחודש של המונח 'חפצא' של כמה אחרונים כנודע).

וי"ל שבכל מצוה ישנן את שתי הבחינות (בחינת אור ישר, להקרין את שם הוי' ב"ה על המציאות החיצונית, ובחינת אור חוזר על ידי גילוי שם הוי' ב"ה בפעולת קיום המצוה, גילוי שבו כח האדם המקיים את המצוה מתבטל לכח הוי' פועל המצוה באמת, בסוד "תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכן בדוד [המרכבה לספירת המלכות, בחינת אור חוזר] הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'"), סוד "הוי' הוי'" שלפני יג מדות הרחמים, המתעוררות על ידי קיום כל מצות "הוי' אלהינו הוי' אחד", וד"ל.

"בטחו בהוי'" – כוונת הזיווג

וראוי להעמיק בכ"ז: במצות "פרו ורבו", בהקרנת שם הוי' ב"ה על המציאות, ה-יה, האב והאם לעתיד, היו קיימים במציאות מכבר ועל ידי קיום המצוה נוספו להם מציאות ה-וה, הבן והבת. והוא סוד "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", קודם יה לבד, אך אין השם שלם כו' עד שיולידו – מכח "צור עולמים", המצייר צורה בתוך צורה, ונותן, כשותף שלישי, בצורה שנוצרה על ידי האב והאם, את הצורה הפנימית, הנשמה – בן ובת. "בטחו" לשון דבקות כנודע – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" בולד הנולד. הדבקות, הבטחון, צ"ל "בהוי'", לכוון את "סוד הוי' ליראיו" בשעת הזיווג ממש[יח], וכך להכלל בו יתברך בבטול מציאות האב ואם למציאות השותף השלישי השורה ביניהם. ואזי ממשיכים את הנשמה החדשה "עדי עד", מאין סוף ב"ה עד לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, להיות נשמה קדושה בגוף גשמי, "עד ועד בכלל".

כבוד אב ואם – הלבשת אותיות וה את אותיות יה

קליפת עמלק עומדת לשטן שלא יושלם שם הוי' ב"ה על ידי הולדת בן ובת, וה, אלא שיישארו ה'הורים', ה-יה, גלמודים ר"ל, שעל כן "כי כס על יד יה מלחמה להוי' בעמלק מדר דר", וד"ל. נמצא שעיקר חידוש מצות "פרו ורבו" הוא בגילוי ה-וה, הוצאתן מאין, שהרי קודם לא היו במציאות כלל. ואילו בקיום מצות כבוד אב ואם הבנים 'מלבישים' את האב והאם, כידוע ש"כבוד" לשון "לבוש", ובכך קובעים ומגלים ביתר שאת את מציאותם בעולם, כלומר שבקיום מצות כבוד הורים הבן והבת מגלים במציאות התחתונה את סוד ה-יה, "הנסתרת להוי' אלהינו". והוא הוא ענין אור ישר ואור חוזר כנ"ל, האור ישר מגלה את את ה-וה ואילו האור חוזר מגלה את ה-יה, וכנודע[יט] הרמז ש-א (כתר, העומד מעל לאבא ואמא) יה הם אותיות היא למפרע, ואילו א (דעת, העומדת מעל לז"א ונוקבא) וה אותיות הוא למפרע, הוא היינו זכר, אור ישר, והיא היינו נקבה, אור חוזר, ודוק.

לפי זה, שתי המצות יחד משלימות את גילוי הוי' ב"ה במציאות, הבחינה הראשונה הנ"ל של כוונת שם הוי' בכל מצוה (ובפרטיות, שם הוי' שבבחינה זו שנוצרה על ידי קיום מצות "פרו ורבו" הוא שם הוי' ד-וה, כלומר שה-יה שבו הם מוחין דזו"ן, ואילו שם ההוי' שנוצרה על ידי קיום מצות כבוד אב ואם, גילוי שלמות סוד הוי' בהורים עצמם, הוא שם הוי' ד-יה, סוד אבא ואמא עילאין וישראל-סבא ותבונה, וד"ל).

ארבע מצוות ב"פרו ורבו" בסוד הוי'

וי"ל שהי-ה-ו-ה שבבחינה השנית דמצות "פרו ורבו", דהיינו ארבעה דינים במצות "פרו ורבו" שכנגד י-ה-ו-ה, היינו הדין שהאיש-האב חייב במצות "פרו ורבו" ולא האשה כנגד ה-י, אבא, הרי ב-י נכלל כל שם הוי' ב"ה, בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ" (סוד שמתגלה במצוה הראשונה של התורה דוקא, "אחד האמת" מתגלה בחכמה דוקא[כ]), אך מה שהאשה גם חייבת במצות "לשבת יצרה" לדעת התוספות (או גדר אחר בתרומתה ההכרחית לקיום המצוה לדעות אחרות) היינו כנגד ה עילאה, אמא. והדין שצריך להוליד בן ובת הראוים להוליד בעצמם, היינו כנגד ה-ו, שענינה המשך הדורות, והדין שאם מתו הבנים אבל הניחו בן ובת, אפילו הבן מהבת והבת מהבן, יצא, שהרי בני בנים כבנים (לגבי כבוד זקן וזקנה יש בזה דעות שונות אם הוא מדאורייתא, אך מכאן חיזוק לדעה שאכן יש חיוב מדאורייתא בכבוד זקן וזקנה, הרי מצות כבוד אב ואם הוא האור חוזר המשלים את מצות "פרו ורבו" כנ"ל, ודוק), כנגד ה-ה תתאה, המלכות, ודוק בכל זה היטב.

י	חיוב האיש ב"פרו ורבו"
ה	חיוב האשה ב"לשבת יצרה"
ו	חיוב להוליד בן ובת הראוים להוליד
ה	מתו הבן והבת והותירו בן ובת – יצא

האיסור לצער הורים – אפילו כשגורמים לבן נזק גדול

נחזור לדיני כיבוד אב ואם: בשו"ע רואים ארבעה דברים כלליים שם. אחד מהם, שכבר אמרנו, זה קימה – לקום בפני האב. קימה דרך כבוד, עד כדי כך שיש מי שאומר – לומדים את זה מרבי טרפון ביחס לאמו – שאפילו כשרק שומעים את הפסיעות האב או האם מרחוק, כשעדיין לא רואים אותו, צריך לקום.

מה עוד? לשון חז"ל "עד היכן מצות כבוד אב ואם? שאפילו לוקח את ארנקי מלא מעות וזורק אותו לים עליך לשתוק כו'", לקבל את גזירת מלך מלכי המלכים הקב"ה, גזירת אבינו שבשמים, וחלילה וחס לא להכלים אותו לעשות איזה רמז או פרצוף שאתה כועס או מצטער. כשמדייקים בלשון, העיקר כאן הוא לא לצער את האבא. אם אתה עושה סימן שאתה מצטער ממה שהוא עשה אתה מצער אותו. יש הרבה שאומרים שהאיסור לצער זה יותר חמור מהכיבוד עצמו, ממאכיל ומשקה וכו' – אסור לגרום צער להורים.

הדוגמה הקיצונית זו הדוגמה הזאת, שהאבא לוקח כיס מלא זהובים וזורק לים בפניך, ואתה שותק ולא מצטער. בשביל זה צריך הרבה עבודת נפש, צריך להיות חב"דניק גדול מאד, אן-התפעלות. אם אבא שלך עשה משהו שכל אדם רגיל בעולם מתפעל מזה מאד, וכועס ולא יכול להתאפק, ואומרים לך תהיה חב"דניק, אן-התפעלות, ואל תגיב בכלל – תמשיך לחייך. זה לא פשוט בכלל. לא רק שזה לא מאכיל ומשקה, אלא יש אומרים שזה משהו אחר והוא יותר חמור ממאכיל ומשקה.

השגת פרוטקציה מכח האב

יש דבר רביעי, גם בחז"ל. כל דבר כאן קובע ברכה לעצמו וזוכה לסעיף שלם בשו"ע שלא קשור לאיזה סעיף אחר (יש כמה דברים שזוכים לכמה סעיפים). הדבר האחרון, שאם אדם בא לרשות – צריך טובה בעיריה – ויכול לבקש את הטובה בשם עצמו, עשו את זה בשבילי, לכבודי, או שיכול לומר עשו את זה לכבוד אבא. אתם זוכרים ומכירים את אבא שלי, ולכבוד אבא שלי תעשו לי את הטובה הזאת. במקרה שהוא יודע שיעשו את זה לכבוד אביו אסור לו לבקש את זה לכבוד עצמו והוא חייב לכבד את אבא שלו ולבקש את זה בשם אבא ולא בשם עצמו.

במקרה שלפי האומדנא שלו הוא חושב, בטוח, שלא יעשו את זה לכבוד האבא אלא רק לכבוד עצמו – אז כמובן לא צריך לבקש בשם אביו (ואדרבה, יכול לצאת מזה אפילו בזיון לאבא). אם הוא מסופק אם יעשו לכבוד אביו או לא, אז יכול לעשות איך שרוצה. אם הוא בכלל לא מבקש בזכות או לכבוד מישהו, גם לא לכבוד עצמו, אלא רק בקשה סתמית – גם לא חייבים להזכיר את כבוד האב. אבל, במקרה שהוא צריך איזה זכות – פרוטקציה – ויכול להשיג את זה בזכות עצמו או בזכות אביו, אז מטעם כבוד הורים חייב להשתמש בפרוטקציה של אבא שלו ולא של עצמו, ובכך מקיים מצות עשה מדאורייתא, חמורה שבחמורות, של "כבד את אביך ואת אמך".

ארבעת הכללים בסוד הוי'

אלה ארבעת הדברים. יש עוד כמה דברים שנפרט בהמשך, אבל קודם צריך לבנות את שם הוי' הבסיסי. קודם נאמר, ואחר כך נסביר: דין קימה זה ה-י – גם כלפי אביו וגם כלפי רבו. הדאגה ועבודת הנפש לא לצער (שאסור לי להצטער, או להראות את הצער שלי על מנת לא לצער את הורי) – אני צריך להיות מאופק, להמתיק את הדין בשרש – זה בינה, אמא. עצם השימוש, מאכיל-משקה-מלביש-מכסה-מכניס-מוציא, זה הו"ק – זה "תפארת גופא", לשמש את הגוף של ההורה, לשרת את גופו. לא לתלות בכבוד עצמי, אלא לתת את הכבוד לאבא – ומדובר שהאבא לא נמצא כאן בכלל, ויכול להיות שהוא גם לא בחיים – זה מלכות, זה שפלות. לא לכבד את עצמי, במקום שאני יכול, אלא לכבד את האבא – שנותנים את הכבוד למי שמגיע לו. לי לא נותנים את הכבוד, זה שפלות. אם אין לי שום מנוס לקבל את המבוקש שלי, אלא רק להשתמש בכבוד שלי, אז מותר בדיעבד. אבל לכתחילה זה לא הדרך, אלא להשפיל את עצמי בכך שאני נותן את הכבוד לאבא שלי. כאן התחלנו לתת איזה טעם, אבל צריך להסביר את כל המבנה.

חכמה: קימה בפני אביו

נחזור: קימה זה סימן של בטול. אני יושב על הכסא ופתאום אני שומע שאבא בא (המשפט הראשון השגור בפי תינוק "אבא בא", לשון נופל על לשון, ראשית הכרת האבא במציאות, בחינת חכמה בנפש, וד"ל [יש כאן ראית הקול של פסיעות אבא ממש, ציור דמות האב תוך כדי שמיעת פסיעותיו. והיא חוויה של מתן תורה, אורייתא מחכמה נפקת – "וכל העם ראים את הקולת", רואים את הנשמע, וד"ל.] המשפט "אבא בא" נקרא ישר והפוך, יש לו חן, והוא עולה 7 – 1 2 1 2 1, ויש לכוון כנגד כתר חכמה בינה דעת חסד גבורה תפארת [שביחד עם אבא בא = חן פעמים מה, אדם פעמים נח], וד"ל) – זה שאני קם בפניו זה בטוי ראשוני בנפש לכבוד. יכול להיות שאני קם בגלל שכך כתוב בהלכה, אבל זה דוגמה שיותר טוב שזה יהיה במודעות טבעית – אבא שלי מתקרב אני קם אוטומטית, בלי לפתוח שו"ע ואפילו בלי לזכור את ההלכה.

במדה מסוימת, צריך להיות יותר מוטבע שאני קם בפני אבא מאשר בפני רב – שם זה בגלל הלכה. אם זה רבי, שיותר מאבא, זה טבעי. אם זה רב, חכם, שגם למדתי ממנו דברי תורה, אבל בבחינת העברת שכל ומידע בלבד, זה פחות טבעי – אז צריך לפתוח את השו"ע כדי לדעת שעלי לקום, צריך לזכור את זה. אצל אבא זה אמור להיות טבעי. עוד דבר, בסופו של דבר הבן קם במקום אביו – יורש אותו בסוף. בזכות זה שכל הזמן בחיי חיותו בעלמא דין הבן במודעות טבעית קם בפני אביו – זה אולי הדוגמה הכי טובה של מצוה שגם היום אמורה להיות במודעות טבעית לחלוטין. ככל שהוא קם בטבעיות, בבטול, הוא גם מתחיל לקום תחתיו – הכוונה שהוא מתעצם איתו, בזה שהוא קם בפניו בטבעיות הוא הוא, נעשה חלק ממנו. הדבר הזה הוא לא רק משהו חיצוני – לקום בפניו זו התבטלות, שגם שואבת אותו לתוך המהות של אביו. לכן, בזכות זה בסוף הוא גם יקום תחתיו.

ידוע ש"ברא כרעא דאבוה" זה בנצח, ונצח זה הענף של החכמה, של ה-י של שם הוי' – זה הבטוי הסופי של ה-י של שם הוי' (והוא ראשית כחות ה"מוטבע" שבנפש, ודוק).

ארבע תנוחות בפרשת "שמע" בסוד הוי' – אפשרות ראשונה

להבין את זה עוד יותר – כתוב בק"ש "ושנתתם לבניך ודברת בם בשבתך ובביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". יש כאן ארבע תנוחות – כך כותב האבן-עזרא – ובכל תנוחה צריך לייחד את ה' (על ידי "ודברת בם", בדברי תורה – "תורת הוי'", ובסוד השם של מב אותיות שבו נברא העולם על כל תנועותיו ותנוחותיו האפשריות).

פשוט שארבע התנוחות הן הן כנגד י-ה-ו-ה, אבל לא לפי הסדר. בכל ק"ש, "פעמיים בכל יום תמיד", מכוונים ש"בשבתך בביתך" זה עולם הבריאה, עולם הכסא, כמו תפלה דמיושב. מתחיל מזה כי כל ק"ש זה תפלה דמיושב. כשאומרים "שמע ישראל" הכל זה בחב"ד דבריאה. לכן גם כשאומרים "ושנתתם לבניך ודברת בם" מתחיל ב"בשבתך". אחר כך יש "ובלכתך", שזה הו"ק – כולל את כל מב מסעות החיים בעולם הזה ("ויסעו... ויחנו" = 232, רלב, עסמ"ב, ד פעמים חן-נח = נע נד נח [במילוי = 1300, נ פעמים הוי' ב"ה, חלק המילוי = 1068 = 6 פעמים 178 = נע נח, ודוק], כמבואר סודו במ"א), כפי שאומרים חז"ל. אחר כך "ובשכבך" רומז לשכיבה בקבר. ההליכה היא "היום לעשותם", ו פעמים ז – מב מסעות העולם הזה. "בשכבך" זה מלכות, "בשבתך" זה בינה, ו"בלכתך בדרך" זה ו"ק. "ובקומך", הרומז לקימה לעתיד לבוא – לתחית המתים – זה חוזר ל-י. הצירוף כאן הוא הוהי, כך צריך לכוון כשאומרים את הפסוק "ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך [ה עילאה] ובלכתך בדרך [ו] ובשכבך [ה תתאה] ובקומך [י]".

גם בבית המקדש מפורש ש"עומדים צפופים" זה בחכמה ו"משתחוים רוחים" זה כתר (שרש ה"ובשכבך" במלכות – "כתר עליון איהו כתר מלכות" ו"נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן"), זה בטול של חכמה ובטול של כתר. כל זה להסביר שמצות הקימה היא באבא, ב-י.

ארבע תנוחות בפרשת "שמע" בסוד הוי' – אפשרות שניה

[יש עוד כוונה ב"בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", והיינו ש"בשבתך בביתך" הוא כנגד ספירת התפארת, וכמו שנאמר במפורש "כתפארת אדם לשבת בית", והיינו בסוד יסוד אמא, שרש הישיבה כנ"ל, שמסתיים בתפארת ז"א, סוד "בינה לבא" כנודע. אח"כ "ובלכתך בדרך" רומז לשתי הספירות נצח והוד, שתי הרגלים המהלכות בדרך, דלא סגי, לשון הליכה, האי בלא האי, וכנודע בסוד השם הקדוש השתפא, לשון שיתוף, חילוף שם צבאות, שם הנצח וההוד, באתב"ש. אח"כ "ובשכבך ובקומך", זוג של תנוחות, יותר מאשר "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", היינו כנגד שתי תנוחות של ספירת היסוד, אבר מת, "בשכבך [בקבר, מת, בחינת מלכות שביסוד, ש'רגליה יֹרדות כו'']" ואבר חי, "ובקומך", סוד קימת הברית כנודע. קימת הברית היינו דוקא כאשר אור אבא, ה-י שבשם מאירה ביסוד ז"א על ידי הדעת, ד"אין קישוי אלא לדעת", בסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א" (והיינו בגדול דוקא שראוי לביאה, וצריך לומר שגם מגיל תשע, שעל פי הלכה ביאתו ביאה, מאירה ביסודו הארה כל שהיא מסוד אבא, ודוק). נמצא שכוונה זו עולה בקנה אחד עם הכוונה הנ"ל, ההתחלה היא בהמשכת אור אמא לתפארת ז"א, והסיום, תחית המתים, הוא המשכת אור אבא ליסוד ז"א, וד"ל.]

בינה: שלא לצער כגון בזורק ארנקי לים

המצוה שאפילו כאשר האבא לוקח את הארנקי וזורק לים, קודם כל שואלים על זה בגמרא בשל מי. הרי לגבי מאכילו ומשקהו וכו' שואלים בגמרא מאיזה חשבון בנק זה. הוא חייב בטרדת הגוף של להאכיל וכו', אבל מאיזה חשבון בנק מוציא את הכסף? יש מחלוקת בגמרא אם משל אב (אם יש לו חשבון בנק מספיק) או של בן, וההלכה שבשל אב[כא]. צריך לשמש בגופך, אבל לא חייב בכסף שלך – תקנה אוכל בצ'קים שלו, תביא לביתו ותאכיל אותו. אם אין לו כסף משלו זו שאלה אחרת, אבל כל עוד יש לו כסף ההלכה שהבן מאכיל את האב משלו.

דעת ערוך השלחן לגבי בעלות הארנק: תלוי אם לפני מעשה או אחר מעשה

אבל כאן – במקרה שהאב השליך ארנק לים – בארנק של מי מדובר? הארנק שלי, או ארנק שלו (שאני עתיד לרשת)? הרמב"ם לא מחלק. לכאורה, לפי ההלכה שצריך לכבד משל אב ולא משל בן מדובר בארנק של האבא. אבל יש בזה קצת קושי, וערוך השלחן (שכעת אמרו כאן שהוא מגזע ספרדי, 'ראש ספרדי' דוקא) אומר שאם זה לפני מעשה – לפני שזרק לים – אם זה הכסף שלך אתה יכול למנוע את זה ממנו, אולי אפילו לשים יד על היד שלו שלא יזרוק, ומה שכתוב שצריך לשתוק ולקבל את זה כגזירת המלך, ואפילו לא להביע בפנים שום צער בכלל, זה דוקא לאחר מעשה. אבל אם זה ארנק שלו, אז גם לפני אסור לך לנגוע בו ולמנוע את זה בכלל, אף על פי שאתה בסוף עלול להפסיד אם זה ירושה שלך. אם אתה רואה שהאב הולך לזרוק את כל כספו, מליונים, כי קרה לו משהו בראש – אם זה הכסף שלו אתה צריך לא למנוע.

בסוף אומר שאולי במקרה כזה, שזה לפני המעשה, אולי מותר לך להשתדל למנוע את זה על ידי אחרים, אבל לך עצמך אסור לגעת בזה. מכאן רואים כמה כל הלכה מורכבת, יש הרבה פרטים וצריך להתחשב בהרבה גורמים. הקושיא כאן שהרמב"ם לא מחלק במקרה זה בין משל אב למשל בן, ושואלים איך לא מחלק, הרי צריך לכבד רק משל האב. לכן מסביר דבר ישר ומתקבל על הדעת, שהרמב"ם מדבר, כפשוטו של הלשון המובא בגמרא, אחר המעשה (האבא כבר זרק), שאז לא משנה של מי זה היה. אחר המעשה, אפילו שזה שלך ואינך חייב לכבד אותו בכסף שלך, אבל אם לקח את הכסף שלך וזרק לים אסור לך לשנות גוון בפנים שלך. אולי מותר לך אחר המעשה לקחת אותו לבית דין, לתבוע את האבא – זה עוד ענין – אבל בשעת מעשה אתה צריך לאמץ מדה זו של איפוק ושל אן-התפעלות ולא לצער אותו.

העלאת הדין לשרשו

מי שמתמצא קצת, הדבר הזה הוא ודאי מה שנקרא להעלות את הדין – הנטיה בנפש לכעוס – לשרשו. בא לך מאד לכעוס ואתה צריך לעצור את זה ולהעלות את נטית הדין לשרש באמא עילאה, ושם הדין מתמתק בשרשו, ואתה נשאר רגוע ולא מכלים אותו ולא מצער אותו. זה הדין של "עד היכן מצות כבוד אב ואם" – עד שיקח את הארנק ויזרוק לים ואתה נשאר רגוע, אן-התפעלות. זה ודאי משהו אחר לגמרי ממאכיל ומשקה וכו'.

ו קצוות: "מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא"

כעת מגיעים ל"מאכיל ומשקה", איך זה לפי הו"ק? כתוב הרבה פעמים שמאכיל ומשקה זה חסד וגבורה – לחם ויין. מלביש זה תפארת – "לכבוד ולתפארת". מכסה זה יסוד – זה הכי פשוט מכולם, "ויכסו את ערות אביהם ... ואת ערות אביהם לא ראו" כאשר שם ויפת לקחו את השמלה וכסו את ערות אביהם, ובזה קיימו מצות כבוד אב כמו שכותב רש"י. כסות זו צניעות, זה תיקון הברית. בו"ק שלשה זוגות – חסד וגבורה, תפארת ויסוד, נצח והוד. כאן יש דוגמה מצוינת איך זה עובד – "מאכיל ומשקה" זה חסד וגבורה, "מלביש ומכסה" זה תפארת ויסוד. "מכניס ומוציא" זה ודאי שייך לרגלים, נצח והוד.

שני פירושים ב"מכניס ומוציא" – לווי ותמיכה פיזית

איך בכלל מכניס ומוציא? יש בזה שני פירושים – או שאני מלוה אותו, או שאני גם תומך בו פיזית, כמו משענת, אם הוא צריך תמיכה. יש בזה גם לווי – שזו מצוה (כמו אצל הכנסת אורחים) – וגם תמיכה גופנית. "מכניס ומוציא" זה רגלים, הליכה, זה פשוט. להוציא לבר זה ימין, נצח, והכניסה פנימה זה הוד ("איהו בנצח ואיהי בהוד", ו"כל כבודה בת מלך פנימה" כאשר הוא יוצא לכבוש בחוץ). כאן הוד קודם לנצח (אך ראה ברמב"ם הלכות ממרים ו, ג שמשנה את הסדר שבחז"ל ומקדים מוציא למכניס, ובכך שומר על סדר הספירות [בהקדמת ימין, נצח, לשמאל, הוד]! ועוד ראה שם שמחלק בין "מאכיל ומשקה מלביש ומכסה" שבהם צריך לפרש שהם בשל אב, שאינם שימוש גרידא, לבין "מוציא ומכניס" דהיינו שימוש גרידא, שאין בזה הוצאות כספיות, ועל כן כולל אותם עם שאר שימושי ההורים: "... ומוציא ומכניס ומשמשו בשאר הדברים שהשמשים משמשים את הרב", עיקר השימוש הוא בנצח והוד, ב ה"תמכין דאורייתא".

יש מי שסובר[כב] שעל הבן לשמש את הוריו כעבד לרבו, ויש מי שסובר[כג] שאינו משמשו אלא כדרך הבן לאביו. ביחס לו"ק, מדות הלב, שימוש כבן הוא בחג"ת ששם רגש גלוי של אהבה ויראה ורחמים, ועל כן נקרא חלק ה"מורגש" של הנפש, ואילו שימוש כעבד בנה"י, חלק ה"מוטבע" של הנפש. למאן דאמר שצריך לשמש את ההורים כעבד ממש, היינו להגיע לדרגת "בן שנעשה עבד" [ובכך להשלים את הו"ק כולם בעבודתו להוריו], כמבואר בדא"ח [וכפי שאמר אדמו"ר הרש"ב על עצמו ביחס לאביו אדמו"ר מהר"ש שהוא "בן שנעשה עבד", והאריך להסביר את הענין בהמשך תרס"ו עיי"ש.]

וממשיך הרמב"ם: "ועומד בפניו כדרך שעומד מפני הרב", היינו המשך לפעולה הטבעית של הרגלים, 'לרוץ' בשביל לשרת את האב ולעמוד בפני האב, גילוי החכמה שבנפש במקום הנצח כנ"ל, ודוק היטב).

לווי – נצח, תמיכה – הוד

בתוך המושגים לווי ותמיכה – תמיכה זה יותר "תומכי תמימים", הוד (בחינת "שבטך ומשענתך המה ינחמני", "כאיש אשר אמו תנחמנו", והרי בינה, אמא, עד הוד אתפשטת, ודוק), ואילו לווי יותר שייך לנצח, למוציא (בלווי יש גם משום שמירה בדרך, וידוע בכוונת י האזכרות שב"אשרי" ש"שומר הוי' את כל אהביו" כנגד ספירת הנצח, ודוק). אז יש לנו את כל הו"ק (וראוי לציין שברש"י, בפירושו ל"איש אמו ואביו תיראו" כותב "איזהו כבוד: מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל מכניס ומוציא", "מנעיל" במקום "מכסה". והוא על פי הירושלמי. וי"ל ש"מנעיל" הוא כנגד עטרת היסוד, המלכות דז"א, שרש פרצוף הנוקבא, וד"ל. ועוד בחז"ל במקומות שונים [לא במקום אחד מה-ו הנ"ל]: "מרחיץ את פניו ידיו ורגליו" ו"סכו בשמן", הכל בנה"י, מקום השימוש [כלשון הרמב"ם הנ"ל בהמשך ל"מוציא ומכניס"] כנ"ל, וד"ל. בסמ"ק מצאנו בפירוט השש: "מאכיל ומשקה מנעיל וסך מכניס ומוציא", "מנעיל וסך" במקום "מלביש ומכסה"! ויש לומר שמשמיט מלביש בהיותו כלל ולא פרט, שהרי כל ענין הכבוד הוא מלביש, כבוד לשון לבוש כנ"ל וכמו שיתבאר באריכות להלן בשיעורים הבאים אי"ה. ולציין ש"סך" היינו היפוך אותיות "כס", ודוק).

מלכות: מיעוט בכבוד עצמו וריבוי בכבוד אביו ("שמים")

את האחרון כבר הסברנו, פחות או יותר, שאדם צריך לא לזקוף דברים לזכות עצמו ברגע שיכול לתת כבוד לאבא שלו. תנו כבוד למי שמגיע לו הכבוד, שזה תיקון המלכות בנפש – זה שפלות. צריך תמיד למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד שמים[כד] והרי כבוד אב ואם הוא בכלל כבוד שמים[כה]. כמו שקימה היא בטול, כך הלכה מפורשת זו בגמרא ובשו"ע היא שפלות. אם כן יש בטול, המתקת הדין בשרשו שלא לצער, שימוש (עם ששה גוונים), ונתינת כבוד למי שצריך לתת כבוד (גם שלא בנוכחות האבא בכלל).

ולסיכום:

חכמה קימה		בינה לא לצער
חסד מאכיל		גבורה משקה
	תפארת מלביש
נצח מוציא		הוד מכניס
	יסוד מכסה
	מלכות לזקוף כבוד לאב