1

שבת אחו"ק, ו' אייר ע"ח – כפר חב"ד

השלמה לבר מצוה ורמ"ח אותיות רא-רג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי הדלקת נרות:]

נגנו ידיד נפש, מנוחה ושמחה (חב"ד), מעין עולם הבא-מה ידידות (י"ט כסלו תשע"ז).

א.    שפלות-בטול-ענוה-הכנעה – ארבע דרגות של בטול

בטול-ענוה-הכנה-שפלות כנגד שם הוי'

שמואל בגימטריא שבעה, "שבעה שבֻעֹת תספר לך"[ב]. המלה שבעה היא ראשי תבות של ארבעת סוגי הבטול – שפלות-בטול-ענוה-הכנעה. סוגי הבטול מקבילים לאותיות שם הוי', אבל בסדר אחר[ג]:

בטול כנגד י של שם הוי', זו פנימיות החכמה, מדת משה רבינו; ענוה כנגד ה עילאה, כתוב[ד] ששרש משה רבינו הוא החכמה, אבל הוא זכה לבינה[ה], וזהו "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[ו]. הוא זכה לכך בזכות שהכיר במעלות עצמו אבל ידע שאת כל הכשרונות שיש לו הוא קבל מהקב"ה, ואם מישהו אחר היה מקבל אותם כשרונות היה מנצל אותם הרבה יותר טוב ממנו, כך מוסבר תמיד בחסידות. [קשור לפסוק "ויספו ענוים בהוי' שמחה"[ז], שמחה היא פנימיות הבינה.] כן[ח], שמחה אותיות משה ועוד ח (סוד "רקיעא תמינאה", פנימיות בינה); הכנעה כנגד ו של שם הוי'. הכנעה קשורה לתפלה, העמידה לפני ה' כעבדא קמי מריה, וענוה לתורה – במכתב של הרבי לבר מצוה הוא מברך שהבר מצוה ילמד תורה מתוך שקידה והתמדה – "דלעי באורייתא תדיר ולא אחזיק טיבותא לנפשיה", היינו ענוה. הכנעה אמנם כנגד מדות הלב אבל בפרט היא תכונת ההוד, שהוא סוף התפשטות ה-ה חסדים מהדעת. בספירת העומר הוד שבהוד הוא השיא, הסוף של המדרגות הפרטיות של ספירת העומר, אחר כך זה רק 'שאריות' ו'הכללות'. להוד יש קשר למלכות (כבפסוק "הוד מלכות"[ט]), כיון ש"איהי בהוד"[י]. ספירת ההוד מקבילה בגוף לרגל שמאל שהיא הכורעת ברך ומשתחווית, "כורעים ומשתחווים ומודים"[יא]. בכריעה והכנעה האותיות נ ו-ר מתחלפות באותיות למנר; שפלות היא כנגד ה תתאה, שהיא פנימיות ספירת המלכות.

עד כאן הסברנו בבר מצוה. מה שלא הסברנו זה את צרוף ראשי התבות שבעה. לפי סדר המלה, ההתחלה צריכה להיות עם שפלות דווקא. שפלות היא מדת דוד המלך, ובטול היא מדת משה רבינו, כך מוסבר במאמר "פרק בעבודת ה'"[יב]. שפלות היא חווית "מרחוק הוי' נראה לי"[יג], תחושת ריחוק עצומה מה', אבל דווקא מתוכה אני מגיע למקיף דמקיף. בטול הוא בדיוק ההפך, תחושת קירוב לה', עד שאני לא מרגיש כלל את מציאותי, שוכח מעצמי לגמרי. לפי זה יוצא לגבי שתי המדרגות שבאמצע – ענוה היא ריחוק שבקירוב, והכנעה היא קירוב שבריחוק. אם כן, מתחילים בשפלות, ממשיכים בבטול, אחר כך ענוה, שהם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", אמרנו שבטול בחכמה וענוה בבינה, "אם הבנים שמחה"[יד], "ויספו ענוים בהוי' שמחה". ובסוף הכנעה, כמו שאמרנו שזה ההוד, התכלית, להודות (כמו בתפלת שמונה עשרה, ג אחרונות הן להודות).

הסדר שאמרנו כעת, שפלות-בטול-ענוה-הכנעה, יוצר את הצרוף היהו, הצירוף העשירי (קדש להוי'), הצירוף של של חדש טבת[טו]. מה התכונה הפנימית של חדש טבת, לפי המגן דוד? יש על כך שני ספרים בסדרת מבחר שיעורי התבוננות[טז] על הקבלת כל חדש לתכונה פנימית בנפש, החל מניסן שהוא אמונה. מה התכונה הפנימית של חדש טבת? בטול, לא יכול להיות יותר מכוון, שהרי ארבעת הדברים כאן הם ארבע דרגות בבטול.

אם נעשה חישוב של כל ארבע הדרגות הללו – שפלות-בטול-ענוה-הכנעה – יצא לנו שזה עולה כפולה של שם הוי', הוי' פעמים מד, המילוי הפשוט של שם הוי' (יוד הא וו הא), השרש כפול המילוי. רק ראשי התבות (שבעה), שעולים שמואל, השם של הבר מצוה, הם כפולה של 13, קשור לבר מצוה, 29 פעמים 13. 13 זה אחד, ו-29 זה ה'פנים' של אחד. לכל מלה יש "פנים ואחור": האחור של אחד הוא: א אח אחד, שזה עולה 23, והפנים של אחד זה: אחד חד ד, שזה 29. היות וסך המלים מתחלק ב‑13 וגם ראשי התבות מתחלקים ב‑13, גם אמצעי וסופי התבות מתחלקים ב‑13 – 59 פעמים 13, הכל קשור לבר מצוה, בהגיעו לגיל 13, "בן שלש עשרה למצות".

ב. רמ"ח אותיות אות רא: גלגול שמחה

איפה עצרנו ברמ"ח אותיות? [באות רא.] זו בדיוק אות שמדברת על שמחה, קשור לשמחת בר מצוה.

רא. משל מהקינות שמזכירים גם יתר החורבנות [בתשעה באב שאומרים קינות, במשך הדורות הוסיפו קינות על חורבנות שהיו, כמו חורבן מגנצא ועוד.], כן בשמחתנו [צ"ל: "כ"ש וק"ו", שהרי "מרובה מדה טובה"[יז]. בשמחה כמו בר מצוה או שמחה אחרת צריך להזכיר גם שאר שמחות.] צריכים להזכיר שמחתנו מאדמה״ז [ממה חסידים שמחים? מאדמו"ר הזקן. מההחסידות שהוא גלה, גילוי אלקות ממש, וממנו עצמו, צדיק יסוד עולם הדומה לקונו, המשיח שבדור.] וביתר שמחה [בגירסא השניה כתוב "ולהדגישה יותר משאר השמחות", וזה כנראה נכון, שהשמחה באדמו"ר הזקן היא השמחה העיקרית יותר מהשמחה שבשבילה שמחים.] שהוא נשמת כל השמחות שהאיר לנו בכל ובענין נגילה [בגירסא השניה: בדומה למבואר לעיל[יח] בענין "נגילה ונשמחה בך"[יט], בקודשא  בריך הוא, עצמותו ומהותו יתברך, רק שכאן השמחה היא בצדיק, עצמות ומהות כפי ששורה-מתלבש בגוף הצדיק יסוד עולם.] וכו' (לעיל ע״א).

הענין כאן הוא לגלגל את השמחה מהשמחה שלנו לשמחה באדמו"ר הזקן. יש מושג בהלכה "גלגול שבועה"[כ], בספירת העומר יש שנוהגים ללמוד מסכת שבועות, מנהג חב"ד הוא ללמוד מסכת סוטה, בשתי המסכתות האלה יש מט דפים, כנגד ימי הספירה, דף ליום. [שבועות סוטה ר"ת שס, כולל את כל הש"ס...] שְׁבועות פשוט שרומז לחג שָׁבועות (אם כי מסכת שבועות היא מלשון שבועה ולא שעוסקת בחג שבועות), אבל למה מסכת סוטה? [כי הקרבן שלה בא מהשעורים, כמו קרבן העומר.] כן, אבל יש עוד טעם. בתחלת מסכת סוטה יש סוגיא ארוכה שמדברת בגנות הגאוה, ש"אין אני והוא יכולים לדור במחיצה אחת"[כא]. יש שם הרבה מימרות בגנות הגאוה. לכן זה מתאים לספירת העומר, תקון המדות החל מתיוקן-בטול מדת הגאוה.

על כל פנים במסכת שבועות יש מושג של גלגול שבועה [גם במסכת סוטה מגלגלים עליה שבועה[כב].] כן, "אמן אמן"[כג]. אז כמו שיש גלגול שבועה יש גם גלגול שמחה, מגלגלים את השמחה לשמחה באדמו"ר הזקן. בלשון "נגילה ונשמחה" יש לראות רמז לגלגול שמחה (יש ג פעמים "נגילה ונשמחה" בתנ"ך: "נגילה ונשמחה בישועתו" "נגילה ונשמחה בו" "נגילה ונשמחה בך", שלשה גלגולי שמחה, "בתלתא זימני הוי חזקה". יש בג' הלשונות 18 13 13 אותיות, במשולש: 171 91 91 = 353 = שמחה, הכל מתגלגל משמחה לשמחה עד שמגיעים לשמחה שלמה, "שמחה בטהרתה" בלשון הרבי, כמו אדם המתגלגל בשחוק). קשור לפסוק "ויספו ענוים בהוי' שמחה"[כד], מוסיפים שמחה על השמחה שלנו. המלה "שבועה" בתורה כתובה בלי ו, "שבֻעה"[כה], מתקשר למה שדברנו קודם, לגבי ארבע המדרגות של בטול ר"ת שבעה.

[יש גם גלגול עצבות, כמו שאדמו"ר הזקן כותב בתניא[כו] שאם יש למישהו עצבות ממילי דעלמא שיגלגל את זה על מילי דשמיא.] כן, עצבות זה ודאי לא טוב, אדמו"ר הזקן כותב שיגלגל את העצבות למרירות, ומשם לשמחה[כז], "תשמיעני ששון ושמחה"[כח]. סוף כל גלגול להגיע לגילה, "נגילה ונשמחה בך".

ג. אות רב: נרדף מרצון

רב. אדמוה״ז אמר לר״ז קורניצער ביחידות למחותני [רבי לוי יצחק מברדיטשוב] כעת צרות גדולות שגילה לאחד תקיף ואלם מעשיו הרעים, ורודפו ומציקו מאד, מינסטו אז ער איז ניט ווערט, וואס דארף מען דאס עפעס זאגון וואס מען זעט איך זעה אויך און איך שויג [אתה חושב שזה לא מגיע לו? למה צריך לומר מה שרואים? אני גם רואה (אנשים שעושים עברות) ושותק.].

הסנגור הנרדף

כאן צריך להבין, הרי מדובר על רבי לוי יצחק מברדיטשוב, המליץ יושר על עם ישראל, ידוע הסיפור שראה פעם יהודי שמעשן סיגריה בשבת, הוא שאל אותו 'אתה יודע שהיום שבת?' אמר לו 'כן', 'אתה יודע שאסור לעשן בשבת?' אמר לו 'כן'. פנה אל הקב"ה ואמר 'תראה מה זה יהודי, גם שהוא עובר עברה הוא לא משקר בשבת'. אם כך לא מובן איך כאן הוא גילה ליהודי הזה את כל העבירות שלו, לכאורה היה צריך ללמד עליו זכות. [אולי אחר כך הוא נהיה סנגורן של ישראל.] לא יכול להיות, כשהוא נולד הבעל שם טוב אמר לתלמידיו שעכשיו נולד המליץ יושר על עם ישראל, זו היתה מהות הנשמה שלו מעודו. [השם שלו 'לוי יצחק' רומז על דינים, ואיך דווקא הוא נהג בלימוד זכות כזה גדול על עם ישראל?] כן, כמו שאבא של הרבי כותב[כט] על השם לוי יצחק ששני השמות האלה מורים על דינים, אבל כנראה אצלו זה התגברות החסדים, כמו בפרק החדש של הרבי "כי גבר עלינו חסדו"[ל].

בכלל אפשר לשאול על רבי לוי יצחק, ידוע שהוא היה טיפוס נרדף, עוד מימי המגיד הרי החרם שרצו תלמידי המגיד לעשות על המתנגדים זה בגלל שהמתנגדים רדפו אותו ואת המשפחה שלו, הגיע למצב של סכנת נפשות, הוא היה צריך לברוח באמצע הלילה עם כל המשפחה שלו למקום אחר. וכך הוא היה מתגלגל ונרדף. [כשהוא הגיע לברדיטשוב היתה לו מנוחה?] גם שם ידוע שמה שרץ שם בתיאטרונים היה חיקויים שלו, הרי הוא היה מתפלל מאד בהתלהבות והיה עושה תנועות משונות והיו צוחקים עליו. [פעם מישהו הגיע לברדיטשוב לראות את ההצגה על רבי לוי יצחק, והוא אמר אם באתי לראות את החיקוי אלך לראות את המקור, והלך לרבי לוי יצחק ועשה תשובה.] יפה. פעם רבי ברוך ממעז'יבוז', שמאד לא אהב את כל ההתלהבות של רבי לוי יצחק, הוא בכלל היה טיפוס ביקורתי על הרבה צדיקים, הוא גם לא הסתדר עם אדמו"ר הזקן, אבל עם רבי לוי יצחק הוא היה בקשרים יותר טובים. פעם הוא היה לידו בתפלה, והוא התפלל כרגיל עם כל ההתלהבות. אחרי התפלה הוא שאל את רבי ברוך "איך זה היה?"... רבי ברוך ענה לו "היה טוב, אבל היה יכול להיות גם בשקט". על כל פנים איך יכול להיות שאותו רבי לוי יצחק שהוא המליץ יושר על עם ישראל הוא זה שנרדף כל החיים שלו?

העלם במוחין וגילוי במדות

יש לומר שההסבר הוא על פי מה שידוע אצל חסידים שכשצדיק עובר איזה משהו בחיים, כל מיני יסורים ומחלות, הרי הוא הביא את זה על עצמו, זה לא משהו שכפוי עליו. קשה להבין את זה, אבל כך מאמינים. אם כן, גם לגבי רבי לוי יצחק הוא רצה להיות נרדף, לכן גם כאן בסיפור הוא סיפר לאותו עבריין את כל המעשים שלו כדי שירדוף אותו. וזה מה שאדמו"ר הזקן אומר שזה מגיע לו, מגיע לו כי הוא עשה את זה בכוונה. ואילו אדמו"ר הזקן לא היה כך, הוא לא היה רוצה דווקא שאנשים ירדפו אותו לכן לא היה מגלה להם את המעשים שלהם (גם ככה הוא מספיק סבל מרדיפות והאשמות, ישב פעמיים בבית הסהר, הכל על מנת להפיץ את תורת הבעל שם טוב בעולם, דבר שעורר התנגדות עזה...).

גם מה שאדמו"ר הזקן אמר שאני רואה ושותק, הכוונה שהוא ממתיק את הדינים בשרש, במוחין. הרי היחס בין אדמו"ר הזקן לרבי לוי יצחק הוא מוחין ומדות – במדות, "אור המאיר לזולתו", צריך לגלות, ואילו ההמתקה במוחין, "אור המאיר לעצמו", היא בשרש ולכן צריך לשתוק.

[פעם[לא] הרב אמר שאברהם אבינו בתחלת דרכו היה נער גבעות ואחר כך התבגר] היינו עליה ממדות למוחין (מדעת תחתון לדעת עליון – "כי אל דעות הוי' ולו [קרי ולא כתיב] נתכנו עלילות [ורדיפות]"). באמת זה לא רק אברהם אבינו, זה "נער ישראל ואהבהו" (אצל אברהם אבינו יש רמז נאה: אברהם אבינו ועוד נער גבעות = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"!).

ד. אות רג: רבי לוי יצחק ואדמו"ר הזקן

רג. בחתונה הגדולה [בין בן בנו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב לבת בנו של אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, בעיר ז'לאבין.] ראו החסידים [של אדה"ז] הנהגתו [של רלוי"צ] ונתפעלו ושאלו מאדמוה״ז. ואמר לו וואס מלאך מיכאל איז אייבון איז עד אונטון [מה שמלאך מיכאל למעלה כך הוא למטה.]. ולאברך אחד אמר מיין מחותן זאגסטו אעבירה [למחותן שלי אתה אומר עברה?!]. מלאך מיכאל איז עפעס שייך צו אעבירה אזוי איז ער שייך [כמו שמלאך מיכאל שייך לעברה כך גם הוא שייך.] אח״כ הי' האברך אצל ר' לויק וא"ל מיין מחותן קען אלץ טראגון און איך קען ניט טראגון [מחותני יכול לסבול הכל, אני לא שייך לזאת][לב]...

דבר ראשון רואים שאדמו"ר הזקן משוה את רבי לוי יצחק למלאך מיכאל, זה כמובן קשור לכך שהוא המליץ יושר על עם ישראל, כמו מלאך מיכאל למעלה, שהוא בחינת חסד ואהבה, והוא השר של ישראל[לג].

לגבי מה שאדמו"ר הזקן התפלא על האברך שהוא אמר לו עברה, זה קשור לענין הוידוי. היו צדיקים שהיו בעד לומר וידוי בפני הצדיק. ידוע שהשפולער זיידע חלק על רבי נחמן בענין הוידוי, שרבי נחמן סבר שיהודי צריך לומר לצדיק את כל העברות שלו[לד], ואילו השפולער זיידע יצא נגד זה, בגלל ההקשר שזה מזכיר (confession אצל כומרי הנוצרים ר"ל). גם רבי נחמן באיזה שלב הפסיק עם זה[לה], כבר לא יכול לסבול את העברות שהיהודים מספרים לו. זה מזכיר את זה שהרבי הפסיק באיזה שלב את היחידויות. [אבל היתה יחידות כללית.] בלי הזכרת עברות פרטיות. גם אצל רבי נחמן זה נהיה כמו יחידות כללית.

הקבלת הצדיקים לאיברי הגוף

פעם[לו] הקבלנו לו צדיקים בחסידות לאברים שבגוף. זה התחיל מכך שרבי נחמן אמר על עצמו[לז] שהוא הריאות ושהשפולער זיידע הוא הטחול, והמחלוקת ביניהם היא העימות בין הטחול לריאות, העימות בין המרה השחורה (שבטחול) והמרה הלבנה (שבריאות). רבי נחמן בלקוטי מוהר"ן תנינא מדבר על סוד החוטם, האף, וידוע שהוא אמר את זה על רבי לוי יצחק, שהוא סוד האף של כללות נש"י. לכאורה אפשר לשאול שהרי רבי לוי יצחק הוא המליץ יושר של עם ישראל ואיך הוא קשור עם האף שמזכיר חרון אף. אלא שהוא הכח להמתיק את החרון אף (משה פחד מן האף – "יגרתי מפני האף" – אך הוא המתיק את האף, את ה"אף עשיתיו [לשון תיקון]") על ידי גילוי הניצוץ של משיח שבו, בחינת חוטמא וחוש הריח (מה שהמשיח הוא "מורח ודאין", דן את כולם לכף זכות על ידי חוש הריח שלו), להריח את הריח הטוב שבכל יהודי, איך שגם הבוגדים שבישראל מעלים ריח טוב, סוד "וירח את ריח בגדיו" (בגדי עשו שלבש יעקב, ויצחק, משרש הדין, "מורח ודאין" של מלך המשיח, הרגיש בריח בגדיו-בוגדיו ריח גן עדן, בסוד "כי רגע באפו חיים ברצונו" – "כי [רגע] באפו חיים ברצונו" = ישראל, ויחד עם ריח גן עדן, נשמה = 936 = לו פעמים הוי' ב"ה = חסד פעמים אהבה).

על כל פנים, הסיפור כאן קשור לאות הקודמת שאדמו"ר הזקן יכול לשאת הכל ולשתוק ואילו רבי לוי יצחק לא יכול (וכן מיישב את מה שהשם לוי יצחק רומז לדינים כנ"ל).

[לגבי מה שדובר קודם עם "נגילה ונשמחה בך", יש ניגון אצל חסידי ברסלב "בך רבינו נגילה ונשמחה בך".] כן. יש בסוד ה' ליראיו[לח] ארבע דרגות של שמחה, כנגד אותיות שם הוי': חדוה – י, חדוה היא גם מלשון חד וגם מלשון אחד, ו"אחד האמת" שורה בספירת החכמה[לט]; גילה – ה עילאה, זו השמחה שבלב "יגל לבי"[מ], "בינה לבא"; שמחה – ו, התפשטות השמחה באברי הגוף; ששון – ה תתאה, שיא השמחה (באות ברית קדש, "שש אנכי על אמרתך", ובעטרת היסוד, שרש ספירת המלכות, ה תתאה). אם כן, "נגילה ונשמחה בך" זה שהשמחה בצדיק נמצאת בלב והיא מתפשטת באברים, ועד לרגלים לרקוד בשמחה רבה.

את אות רד למדנו. היא קשורה לזמן שלנו, פסח שני.

נגנו ניגון ליום הולדת של לוין. [מה זה הניגון הזה?] נגנו את זה במרפסת בשבת הגדול. הבר מצוה יעלה להתפלל.

התפללו קבלת שבת וערבית.

ו' אייר ע"ח – כפר חב"ד

רמ"ח אותיות רה-רז

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[מא]

[בין מוסף למנחה בבית כנסת:]

נגנו ניגון ליום הולדת של לוין.

א. אות רה: חסידות – "נעשה ונשמע"

רה. ר"מ מווילענקע [אחד החסידים הגדולים של אדמו"ר הזקן, יש ניגון שלו בספר הניגונים.] שמע מאדמוה״ז שבעת אמרו ישראל נעשה ונשמע [במתן תורה, קשור לחג שבועות הקרב.] קבלו ע״ע ששום חושך כפול ומכופל לא יסתיר כו' [בגירסא השניה הוסיף מה שהוא רוצה: "לא יסתיר בעדם מלעסוק בתורה ומצות". זה כנראה לא נכון כי אם כן היה צריך לומר "לא ימנע" וכן לא היה צריך לומר לשון חושך כפול ומכופל אלא מניעות וגזרות וכיו"ב, "לא יסתיר" הכוונה לא יסתיר על אלקות, ועל כך שייך לשון חושך כפול ומכופל, "ואנכי הסתר אסתיר פני"[מב]. בכך שעם ישראל אמרו "נעשה ונשמע"[מג] במתן תורה הרי הקדימו את הפה שלהם לאזן, נגד ההגיון, כמו שאומות העולם אמרו על ישראל "דקדמיתו פומייכו לאודנייכו"[מד]. בכך הם קבלו על עצמם קשר לקב"ה שלמעלה מטעם ודעת במסירות נפש, ושום חושך שבעולם לא יכול להסתיר זאת.] רש״ג אמר שזה חסידות [בגירסא השניה כתוב "שזה מבואר בחסידות", וזה ודאי לא נכון. הכוונה היא שחסידות היא אותה נקודה של "נעשה ונשמע", "קדמיתו פומייכו לאודנייכו", שכל הענין של חסידות הוא גילוי אלקות.]...

על הנקודה הזאת כתוב בתהלים "בהמות היית עמך ואני תמיד עמך"[מה], ומוסבר בתניא שאני כמו בהמה שלא יודעת משום דבר, כך אני שרוצה רק את הקב"ה, רוצה גילוי אלקות בבטול גמור של "נעשה ונשמע", להקדים את הפה לאזן, וזה יגבר על כל העלמא דשיקרא שמסתיר על אלקות.

"מלכות פה [תורה שבעל פה קרינן לה]" – הפה, "נעשה", הוא בחינת מלכות, ה תתאה שבשם. "אזן מלין תבחן" (ר"ת אמת, פסוק בתורה שבכתב) – האזן היינו הבחנת מח הבינה, "ונשמע" (אותיות שמעון, כמו רבי שמעון בר יוחאי, שהוא מזיהרא דאמא עילאה), ה עילאה שבשם. נמצא ש"נעשה ונשמע" הוא בסוד "הא בהא תליא" בדרך של מלמטה למעלה (סוד "מי זאת עלה מן המדבר", בקדימת "זאת", מלכות-פה, ל"מי", בינה-אזן). בקדימת "נעשה" ל"ונשמע" מגלים את שרש המלכות ברדל"א, אמונה פשוטה שלמעלה מטעם ודעת (ע"ד "פתי יאמין", בהיות עם ישראל "יונה פותה" כנודע), והיינו מה שלעגו או"ה לישראל וקראו להם "עמא פזיזא – דקדמיתו פומייכו לאודנייכו".

פה = 85, אזן = 58 – היפוך ספרות (במםפר סדורי שניהם שווים 22, אותיות הדבור ואותיות המחשבה, ובמספר קטן שניהם שווים 13, מדות הרחמים, אחד-אהבה). בקדימת פה לאזן מקדימים את המספר הגדול לפני המספר הקטן, לא לפי הגיון סדר החשבון אלא בסוד "הגיון לבי" שהוא 'בלי הגיון' (כח הבלי-גבול לעומת כח הגבול), כמבואר במ"א.

ב. אות רו: שבחי רשב"י – הארת פנימיות אבא

רו. מאן פני האדון [הוי'] דא רשב״י [זה מאמר הזהר[מו] על הפסוק של מצות ראיה בשלש רגלים "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדן הוי'"[מז] (קשור למה שדברנו לאחרונה[מח] על כך שבדרך כלל מפרשים את המלה "ירושלים" כיראה שלמה – ירושלַםִ עולה יראה שלם – אבל יותר נכון לפרש מלשון ראיה שלמה, כי כשאברהם אבינו קרא את השם של ירושלים הוא אמר "בהר הוי' יֵראה"[מט], מלשון ראיה, וזאת מצות ראיה "יראה כל זכורך"). דורשים בזהר "מאן 'פני האדן הוי''? דא רשב"י". מה הכוונה? רשב"י היה בדור שאחרי החורבן וכתוב שלגבי רשב"י לא נחרב בית המקדש. גם בדורנו, למי שיש צדיק-אמת שהוא נוסע אליו – בשבילו לא נחרב בית המקדש (בראית פני הצדיק הוא מקיים מצות ראיה). אנחנו לקראת ל"ג בעומר, כל ספירת העומר קשורה עם ל"ג בעומר. יש חסידויות שבכל השבתות של ספירת העומר שרים "בר יוחאי". (התימנים והספרדים שרים כל ליל שבת.)].

"פני האדֹן" – פנימיות שם אדנות

ר״י [רבי יהודה] קארי לי' [לרשב"י] שבת [כך היו חכמי הזהר[נ] משבחים את רשב"י בשבחים אלקיים, "מאן פני האדון הוי' דא רשב"י" וכן שבת הוא שם של הקב"ה.] יש אומרים [בגירסא השניה: יש לומר] ע״ד שאי' באבן-עזרה שבשבת מאיר תוספות אור ושכל באמת הוא [בגירסא השניה כתוב "תוספת אור בשכל, ואמת הוא", ונראה שכאן הוא צדק, שהתוספת אור בשבת מאיר בשכל. צריך להסתכל באבן עזרא[נא].] בפי' הכונה שבשבת מאיר הפנימית אבא [כל שאר הימים מאיר מוחין דאמא יחסית לשבת שבו מאיר פנימיות אבא, וידוע ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק" (הגילוי של משיח, כמבואר בגתתבי האריז"ל). כתוב[נב] ש"פנימיות אבא" זה משה רבינו ("הוא גואל ראשון") ו"פנימיות עתיק" זה כבר משיח עצמו ("הוא גואל אחרון"), סוד "ישמח משה [במתנת חלקו]". (זה קשור לחיה יחידה?). כן, משה הוא החיה (משה = יה פעמים חיה) ומשיח הוא היחידה (ביחד, משה-משיח, "ישמח משה" = יחידה במשולש). בזהר אין חיה יחידה, אלא יש נפש-רוח-נשמה-נשמתא לנשמתא[נג], במדרש שהוא המקור לחמשה השמות של הנשמה כתוב נפש-רוח-נשמה-יחידה-חיה[נד], כלומר שהחיה יותר נעלה מהיחידה, בכל כתבי האריז"ל כתוב נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, שהיחידה יותר נעלית. באמת הן מתייחדות כאחת, שפנימיות אבא היא החיה, והיא עצמה פנימיות עתיק, היחידה.]

וזהו״ע תורת רשב״י פנימיות התורה [ענין החסידות הוא פנימיות התורה, פנימיות אבא.] ומפני אדון הו״ע פנימי' שם אד' והכל הוא ענין א' [כתוב "פני האדן", פנימיות האדון, למרות שאח"כ כתוב שם הוי', אבל המלה "אדון", אף שאינה שם קדוש, רומזת לשם אדנות, כמו שהקב"ה נקרא "אדון כל הארץ" (כמו בפסוק "הנה ארון הברית אדון כל הארץ עֹבר לפניכם בירדן"[נה]). ואף ששם אדנות הוא כנגד המלכות, ולכאורה למטה משם הוי', אבל דוקא הוא מגיע לכתר (וכנ"ל בענין שרש המלכות ברדל"א, פנימיות עתיק).]

באיוב, ב"פרק החכמה" (פרק כח) כתוב "הן יראת א-דני היא חכמה"[נו]. כמה זה עולה? [676, שם הוי' ברבוע.] כן, שלמות שם הוי', ודווקא מפני שכתוב שם אדנות. ידוע שיש בין צדיקי פולין שלא מכינים את הדברי תורה שלהם (כמו החוזה מלובלין), אלא אומרים לפי "נביעת המוחין" שלהם באותו רגע, "תורה מן השמים", אבל הרביים בחב"ד כן היו מכינים את המאמרים. המקור לכך שיש להכין לפני המאמר הוא מאיוב, הפסוק הקודם באותו פרק, שם כתוב לגבי הקב"ה "אז ראהּ ויספרהּ הכינהּ וגם חקרהּ"[נז]. יש כאן ארבע הכנות[נח]: "(א) ראה (ב) ויספרה (ג) הכינה (ד) וגם חקרה", ואחרי כל זה בא הפסוק הנ"ל: "ויאמר לאדם הן יראת אדני היא חכמה וסור מרע בינה". הקשר הפשוט בין שם אדנות לשבת הוא ששניהם בחינת המלכות.

הלכה כרשב"י בהלכות שבת

ולכן יש לומר דבכולהו שבתה הלכה כרשב״י [בדרך כלל בנגלה הלכה לא כמו רשב"י, אבל דווקא בהלכות שבת הלכה כרשב"י, מכיון שהוא עצמו שבת. מי הבר פלוגתא של רשב"י בהלכות שבת? (רבי יהודה.) כן, והוא זה שהיה קורא לו "שבת", אף שהיה חולק עליו – היה מודה לו. לכן קוראים לו יהודה, מלשון הודאה, כמו "מודים חכמים לרבי מאיר", אף שאמרו את דבריהם היו מודים לו. ("ראוי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק"[נט] כתוב לגבי הלכות שבת.) לפי זה מהי "שעת הדחק"? כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בכל עת שיש ההסתרות על אלקות, מתקשר לאות הקודמת, חסידות ורבי שמעון זו אותה נקודה.]...

ג. אות רז: לא להתפעל מליצנות

רז. נאמר בתהלים[ס]: "זדים הליצוני עד מאוד מתורתך לא נטיתי" [מה הם זדים? איך הגוים היו קוראים ליהודים בכינוי גנאי? ז'יד. הזדים היו קוראים ליהודים ז'ידים. לפי הפסוק הזה יוצא ש"זדים" הם ליצנים. יש קשר גם בין זדים לשדים (יש שדין יהודאין ושדין נוכראין[סא]). בחסידות כשמדברים על ליצנים הכוונה היא לרוחות. מי היה הזד הראשון? עשו, ומה יעקב הביא לו? (נזיד עדשים.) זאת הומאופטיה, רפואת "דומה בדומה"[סב], להלעיט את הזד בנזיד עדשים, צריך הרבה שכל לדעת איך להתעסק עם כל אחד. מה הוא קנה בזכות זה? (בכורה.) כן.].

פירוש הדבר: אף על פי שממשלת הזדים [זדים קשור לממשלה, "ממשלת הזדים", קשור לה' באייר.] מתלוצצים עלי ("זדים הליצוני"), וכמו שכתוב בזוהר "ולזימנין דחייכן ביה" (ולמשל כשהאדם מסגף את עצמו ואחר כך יש לו גאוה מזה, אזי הם שוחקים ממנו [למה הוא כותב את זה? כי זה אחד החידושים של החסידות. לפני הבעל שם טוב היה ענין גדול מסיגופים, שלא היו אוכלים משבת לשבת וכו'. פעם היה סגפן כזה שלא אכל משבת לשבת, ובליל שבת היו עוברים לפניו ואומרים לו "גוט שאבעס רבי", היה שם חסיד אחד שבא ואמר לו "גוט שאבעס שוואנץ"... הוא התעלף על המקום, כי כל החיות שלו היתה מהכבוד שהיו נותנים לו.]), בכל זאת "מתורתך לא נטיתי".

וכמשל הזייגער-מאכער דלעיל (אות קד) [זה משל מר' הלל שלמדנו[סג] על מייצר שעונים שהשתכר, וכעת הוא לא יכול לעשות שעונים כי אם סנדלים – כי לעשות שעונים זו עבודה עדינה –  האם כדאי שיתחיל לעשות סנדלים?! הרי ברור שעדיף שיתפקח משכרותו ויחזור למקצועו כשען. כך גם כאן מה שהזדים צוחקים על היהודי הזה שהסתגף ונהיה לו מזה גאוה, הרי כל ענין הקליפות הוא ליישר את האדם שידע לאן הגיע כדי שיחזור למוטב ולא ימשיך עם הדרך הזאת, אלא "מתורתך לא נטיתי" (שיחזור למקצועו הראשון, ללמוד ולקיים תורה בלי לקבל מזה גאוה, אלא לקיים בעצמו "דלעי באורייתא תדירא ולא אחזיק טיבותא לנפשיה"), מבלי להתפעל וליפול ברוחו ממה שמתלוצצים ממנו הזדים, שכל התפעלות מהסט"א ובפרט התפעלות המביאה לידי נפילת רוח היא עצמה מצד הישות, ודוק.]. [ענין זה עמוק הוא מאוד].

ד. אות רח: "גולה וסורה... ההרוגה עליך"

רח. גולה וסורה [בטוי מה"הושענות" של סוכות[סד].] הו״ע ק"נ וגקה״ט ["גֹלה זו קליפת נוגה", ו"סורה" ג' קליפות הטמאות. "גולה" לשון גילוי, שצריך רק לגלות את הפנימיות, ו"סורה" היינו שצריך לסור מזה לגמרי. ("סור מרע"[סה].) כן.].

תקון ה"גולה [וסורה]" – הפיכתה ל"גאולה"

אפשר לחבר את זה עם ה"דבר מלכות" של השבוע, שהרבי אומר שצריך להכניס א לתוך הגולה ובכך להפוך אותה לגאולה. כלומר שגולה היא חומר גלם שצריך לתקן אותו. זה ענין קליפת נוגה, שאפשר לעבוד אתה. ההבדל בין קליפת נוגה ל-ג קליפות הטמאות, שהן אסורות-קשורות לגמרי אבל קליפת נוגה היא דברים המותרים, שד משדין יהודאין. מה פירוש המלה נוגה? אור (אחד מ-יג השמות הנרדפים של אור, והוא אור הזורח מתוך חשך), יש פסוק במשלי "וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום"[סו] ("וארח צדיקים כאור נגה" = 754 = נגה פעמים אחד, נגה במספר קטן). "נכון היום" זה כבר ביאת המשיח.

מה השאלה הראשונה במסכת פסחים? [אם "אור [לארבעה עשר]" זה "לילי" או "נגהי".] נכון ומה זה נגהי שם? [בקר.] כן, "כאור נגה הולך ואור עד נכון היום" (פסוק שלא מובא שם). אנחנו אוהבים את המלה נגה כי שוה למושג מאד חיובי – [חן?] כן, "ונח מצא חן בעיני הוי'"[סז]. נגה היא "אספקלריא שאינה מאירה", כמו נבואת שאר הנביאים שהיתה ב"כה", אספקלריא שאינה מאירה, לעומת נבואת משה שהיתה ב"זה", "אספקלריא המאירה"[סח].

מסירות נפש – בלי שום פניות

ההרוגה עליך – כשא' מוס״נ לקדה״ש אף שכונתו יראת העונש, או מאה' [הכוונה אהבת השכר, ולא כמו שכותב בגירסא השניה "מאהבה ה'".] או שאר כונות מ"מ כשמוס״נ ממש אין לו שום פניה וזה ההרוגה אף שעליך [היינו עם כוונה] מ"מ נחשבת כצאן טבחה בלי שום דעת כלל עיין בתניא פח״י...

בתניא שם מוסבר שאפילו קל שבקלים מוכן למסור נפשו על קידוש ה' למעלה מטעם ודעת. ישנו סיפור על רבי שלמה מקרלין שלכאורה סותר את זה. פעם הגוים דנו איזה יהודי לתליה בכיכר העיר, רבי שלמה מקרלין הלך לשם עם חסידים שלו. אחרי התליה אמר רבי שלמה שהיתה ליהודי הזה גאוה בזמן שתלו אותו. רואים שגם כשיהודי מסר נפשו היתה יכולה להיות שם פניה. איך נתרץ את זה? אפשר לומר שאדמו"ר הזקן סובר שברובד הפנימי היהודי כן מסר נפשו בלי שום פניה.

הראיה לכך שיש ביניהם חלוקי דעות היא מהסיפור שפעם רבי שלמה רצה לעבור לגור בקרבת אדמו"ר הזקן, ואדמו"ר הזקן עשה לו שלשה תנאים: (א) שלא יבטל את הלומדים, הוא היה יורד על המתנגדים מאד, אז שלא יעשה כן ויבטל את הלומדים; (ב) שלא יגרוס "צדיק באמונתו יִחְיֶה"[סט] – "יְחַיֶה", שהצדיק מחיה את החסיד בלי "עבודה בכח עצמו"; (ג) שלא יבטל את הפרומקייט-טבעית שיש ליהודים. ר' שלמה לא קבל את התנאי השני אלא אמר "צדיק באמונתו יְחַיֶה", בזה התבטא עיקר העבודה שלו ומסירות נפשו על כלל ישראל... ולכן לא עבר לגור ליד אדמו"ר הזקן. עכ"פ רואים שחלק מהמחלוקת ביניהם היה ביחס לפרומקייט-טבעית, ל"טבע היהודי" החל מכך שכל יהודי מוכן תמיד למסור את נפשו באמת על קידוש שמו יתברך, כמבואר בספר התניא.

במלים פשוטות (ליישב את שתי הדעות הנ"ל, של רבי שלמה מקרלין ושל אדמו"ר הזקן): כנראה שבמעשה הנ"ל היו שני יהודים שהוצאו לתליה, היה את היצר הרע והיצר הטוב, רבי שלמה התייחס ליצר הרע, ועל זה אמר שיש לו גאוה. אבל אדמו"ר הזקן מתייחס ליהודי השני ("והנפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש"), ליצר הטוב, ויהודי זה מוסר את נפשו באמת על קידוש שמו יתברך, באמונה פשוטה למעלה מטעם ודעת.

עכשיו "וידבר", "אשרי"...

התפללו מנחה.