מציאות חדשה

בע"ה

ל' שבט תש"נ – מגדל עדר

התוועדות חזרה מהרבי, ארבעים שנה לנשיאות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

לכבוד מלאות ארבעים שנה לנשיאותו של הרבי, נסע הרב לחצרות קדשנו ביחד עם קבוצת תלמידים-חברים. הרבי דיבר סביב י' שבט במיוחד על כך שאחרי ארבעים שנים אדם עומד על דעת רבו, וכעת ישנה 'מציאות חדשה'. כשהרב חזר הוא ערך התוועדות ביישוב מגדל עדר וחזר על הדברים ששמע מהרבי, תוך ביאורם.

בחלק הראשון הוצג יסוד הענין של מציאות חדשה, כאשר אדם עומד על דעת רבו אחר ארבעים שנה, ומשמעותה שהחסיד הופך לרבי, ולמוֹסד חדש שנעקר ממציאותו הישנה אל תוך מציאותו החדשה. בין הדברים מספר הרב סיפר סיפור אישי על קבלת מוסדותיו בין מוסדות הרבי, ועל התבטאותו של הרבי אודות אפשריות שליחת שלוחים למוסדות.

בחלק השני התעכב הרב על התיחסות הרבי להמצאות בהר הבית בימינו באופן המותר, על איחוד בין גברים לנשים באופן המותר, וקשירת שני ענינים אלו. בהמשך נפרסת הצעה הסגנון החינוך.

בחלק השלישי נפרט עיקרון המציאות החדשה בשאיפה לפתח את חלק ה'נשמה כללית' באדם בעמידה על דעת הרב, היא העמידה על דעתו של הקב"ה, יציאה מהפרטיות אל הזולת, הבנת כמה שיותר יהודים והתכללות בציבור.

בחלק הרביעי מתבארים הפסוק "נתן הוי' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע" ודרשת חז"ל ממנו על עמידת האדם על דעת רבו אחרי ארבעים שנה, כגילוי של דעת לפני החכמה והבינה ועליתה בכתר במקום האמונה הפשוטה בגילוי המציאות החדשה.

בחלק החמישי מוסבר שצירוף זה, דעת-חכמה-בינה, הוא צירוף התפארת, שפנימיותה רחמים, בהם מתבטאת הכלליות שבנשמה.

בחלק השישי נדרש הפסוק אודות עמידת האדם על דעת חברו, קבלת עינים לראותו ואזנים להקשיב לו, ובעיקר, התחברות אליו גם כאשר אפילו אינו מסוגל להסתכל עליו מפני מצבו.

א. כל אחד הופך לרבי

שבעת הנשיאים כנגד שבעת המינים

"פֹעל ישועות בקרב הארץ"[ב], הרבי הזכיר את הפסוק הזה הרבה פעמים. שה' יפעל בזכות הצדיקים הרבה ישועות בקרב הארץ, בתוך הארץ [אמן].

[ניגנו שאמיל]

הנקודה העיקרית היא שהרבי דיבר בזמן האחרון בענין של מציאות חדשה[ג]. עכשיו ארבעים שנים מההסתלקות הרבי הקודם וממילא לנשיאות של הרבי שליט"א. הבאתי את השיחה שהרבי אמר בט"ו בשבט, לחלק-לתת לכל אחד וגם ללמוד יחד בעזרת ה'.

הרבי דיבר על ז' המינים, "ארץ חטה ושעֹרה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש"[ד]. הוא אמר שכתוב בקבלה ומובא גם בחסידות[ה] שז' המינים של ארץ ישראל הם כנגד המדות, מחסד עד מלכות. הוא גם אמר שממילא הם גם יוצאים כנגד הנשיאים, שבעה נשיאים של חב"ד, כאשר הרבי הקודם, השווער, הוא ה"זית-שמן", הזית. ממילא היה מובן שהרבי שליט"א הוא ה"דבש", התמר, דבש תמרים, "צדיק כתמר יפרח"[ו].

התחדשות כללות תורת הבעש"ט בגמר תיקוני הנשיאים

הוא אמר שעכשיו, בגמר שנת הארבעים, כל העבודה וכל התיקונים של ז' הנשיאים שהם ז' המינים של ארץ ישראל – הכל נשלם, ממילא עכשיו מתחילה מציאות חדשה לגמרי. כלומר, לא רק מציאות חדשה ביחס לנשיאות של הרבי, אלא מציאות חדשה ביחס לכל החסידות, מהבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן עד עכשיו. עכשיו יש משהו חדש, "פנים חדשות לגמרי באו לכאן".

מתחילה מציאות חדשה מאדמו"ר הזקן, אבל לפי איך שאני מבין על פי פשט, היות שחב"ד באה לפרנס את תורת הבעל שם טוב – ממילא החידוש הוא בכל הפרנסה, בכל טוב הטעם והדעת ובירידה בשכל-טוב, שנוגעת לכל אחד ואחד בפנימיות. כל תורת הבעל שם טוב מתחדשת, הכל עומד על בסיס ויסוד חדש.

כל אחד הופך כעת לרבי בהיותו מוסד חדש

לכן הרבי גם דיבר מאוד על מוסדות, ותיכף נאמר את הנקודה שנוגעת לנו, תשובה פרטית שזכיתי לקבל למוסדות של מגדל עדר וגל עיני וכו'. הרבי אמר שהמציאות החדשה היא שכל אחד ואחד הופך להיות מוסד, שכל אחד עכשיו הוא מוסד של הרבי. מוסד מלשון יְסוֹד מוּסָד, יש לו יסוד חדש, והיסוד החדש שלו הוא הדעת – "דעתיה דרביה"[ז]. כלומר, עד עכשיו היתה לו רק דעת-מקבל, הוא היה חסיד, עכשיו כל אחד הוא רבי, כך יצא. לגמרי אחרת, מן הקצה אל הקצה, מדעת-מקבל.

מאמר המוסגר – הבאת המחשה מדעת עליון ודעת תחתון

חסיד שיש לו דעת-מקבל הוא כמו המושג בחסידות שיש דעת תחתון ויש דעת עליון[ח]. ההבדל הוא מן הקצה אל הקצה ממש, שהכל הפוך, "עולם הפוך ראיתי"[ט]. מצד דעת תחתון, מה שמרגישים הוא היש הנברא ובמה שנעלם מאמינים, מנסים להמחיש אותו "כל חד וחד לפום שיעורא דיליה", שהוא האין האלקי, הכח הנעלם המהווה את המציאות. היש מורגש והאין נעלם.

מצד דעת (עליון) הכל הפוך לגמרי. מה שמורגש כפשיטות הוא המציאות האלקית, עד מציאות היש האמיתי שהקדוש ברוך הוא הוא הכל ואין עוד מלבדו ממש, שכל מה שאנחנו רואים בעיני בשר לעת עתה – עד שה' יעביר את רוח הטומאה מן הארץ[י] ואז נראה את האמת לאמתו, בכל זאת מה שרואים לעת עתה – הכל "כולא קמיה כלא חשיב ממש"[יא], הכל בטל ומבוטל. כלומר, למעלה יש, המציאות האמיתית, ולמטה אין.

העמידה של האדם היא על הדעת שלו

אם כן, השינוי מדעת תחתון לדעת עליון הוא של 180 מעלות לגמרי מן הקצה אל הקצה. כך הרבי הסביר את השינוי מלפני תום ארבעים השנים. לכל אחד ואחד יש רק דעת תחתון שלו. עם כל מה שהוא מקבל ושואב ויונק מלמעלה, אבל הוא עומד, כל אחד עומד על דעתו. כמו הביטוי 'מאז עמדי על דעתי'. הבסיס-היסוד של כל אחד הוא הדעת שלו. לכן מאמר חז"ל לגבי מה שקורה בשנת הארבעים הוא "קאי איניש אדעתיה דרביה", שאדם עומד על דעת חדשה, שהיא דעת רבו. כלומר, עוקרים אותו מהמקום הקודם שלו, עם השורשים, עם הכל.

ישראל הופכים למציאות חדשה כשנעקרים ועוברים למקום חדש

הרבי מביא כאן בשיחת ט"ו בשבט את מאמר חז"ל לגבי הגפן, אחד משבעת המינים. במדרש מובא[יב] שאם רוצים להשביח גפן עוקרים אותה מהמקום ששתלו אותה בראשונה ושותלים אותה במקום חדש וזה משבח אותה. בדרך כלל כשעוקרים משהו מהמציאות ושותלים אותו מחדש במקום אחר זה עלול לקלקל-להשחית אותו, אבל לגבי גפן כתוב בחז"ל שאצלה יותר משובח כשעוקרים אותה מהמקום הראשון ושותלים אותה במקום חדש.

הפעולה גם קשורה עם הגאולה. על הגאולה כתוב "גפן ממצרים תסיע"[יג], על כך חז"ל דורשים[יד] שהקב"ה שתל אותנו מתחילה במצרים אבל עקר אותנו משם. כלומר, הוא עוקר אותנו מהדעת הראשונה, מהדעת המצומצמת שלנו של מיצר וגבול, מסיע אותנו במשך ארבעים שנות טלטול במדבר, ואז הוא שותל אותנו מחדש בארץ טובה ורחבה, בארץ הקודש.

המציאות החדשה היא לצאת לגמרי מהיסוד, מקום השורשים הראשונים, להיעקר כביכול, ולהישתל במקום חדש.

העקירה על ידי אחיזה במקום הכי חלש באדם

הרבי גם דייק את לשון חז"ל "קאי איניש אדעתיה דרביה", שאיניש הוא מלשון אנוֹש, לשון אנוּש וחלש. היה צריך לומר לפי הפשט קאי 'תלמיד' אדעתיה דרביה. הרי כאן מדובר על היחס בין רב לתלמיד, שאם הוא תלמיד מובהק וגם שמר בקפדנות על אותיות הרב, אז תלמיד כזה שהוא תלמיד טוב, זוכה אחרי ארבעים שנים לעמוד על דעת הרב, כך הפשט לכאורה. אבל כאן כתוב לא 'תלמיד', ולא סתם 'אדם', אלא כתוב 'איניש', שהוא סתם אנוֹש. אנוֹש הוא הכינוי הכי תחתון מארבעת שמות האדם, אדם-איש-גבר-אנוש[טו], והוא מלשון אנוּש, כלומר חלש.

על כן הרבי הסביר שאם צריכים להרים ולעקור שתיל ולשתול אותו מחדש במקום אחר, נוהגים כמו במשל שמובא בחסידות לגבי בנין. יש יסוד לבנין בתוך האדמה, ויש מנוף. על מנת להרים את הבנין חייבים להוריד את כף המנוף מתחת ליסוד, למטה מטה, ורק אז מסוגלים להרים את כל הבנין כולו ולשמור על שלימותו מבלי לפרק אותו. אם יתפסו אותו באמצע עלולים לפרק את המבנה. בשביל להרים אותו ולשים אותו במקום חדש, צריך לתפוס אותו מלמטה.

כך האדם, וזה מוסר השכל גדול מאוד. אם רוצים להעביר באמת אדם מרשות לרשות או מדת לדת ולשתול אותו באופן בריא וחזק במקום חדש – חייבים לתפוס אותו מלמטה. תפיסה מלמטה הכוונה לתפוס אותו בצד הכי חלש, בנקודת התורפה שבו, בחולשה שבו, ומשם להרים אותו. על הצד החלש שבו בעצם עומדות כל שאר הקומות של שיעור קומת האדם. כאשר תופסים אותו מלמטה מרימים את כולו ואז יכולים לשים אותו במקום חדש. כך הרבי הסביר, ש"קאי איניש אדעתיה דרביה" הכוונה שהצד האנוּש של האדם עובר יחד עם כולו, וממילא קל וחומר, ועומד על בסיס-יסוד חדש, שם הוא הופך להיות מוסד חדש.

הצד האנוּש מחזיק את הכל. הוא למטה מהכל, וצריך כמובן בעדינות, כשמרימים בנין, כשעוקרים שתיל ושותלים אותו מחדש בעדינות, הצד האנוּש שבו מחזיק את כולו. הוא הבסיס של הכל. גם בשמות הללו של אדם – אדם-איש-גבר-אנוש – האנוֹש שבו, הצד האנוּש, הוא כנגד המלכות. גם כאן יש סדר של אדם-איש-גבר-אנוש, והמלכות של האדם, שהיא היסוד מלמטה, הוא האנוֹש, האנוּש – "הרכבת אנוש לראשנו"[טז]. האנוֹש עתיד להתעלות בבחינת משיח, "הנה ישכיל עבדי"[יז], אנוש עם הכולל שווה משיח.

הנקודה החלשה היא הנקודה בה האדם מושפע מהמציאות

הנקודה החלשה של האדם היא גם נקודת המגע בינו לבין המציאות. מהי הנקודה החלשה? שאתה מושפע, שאתה חלק מהמציאות ומושפע ממנה, אתה לא למעלה מהמציאות. כל החלק החזק כאילו של האדם הוא השכל שבו, שבזה הוא כאילו עומד למעלה מהמציאות ויש לו תפקיד לשלוט, ב"מח שליט על הלב"[יח], תיכף נסביר את זה. מה שאין כן החלק החלש של האדם, שם הוא חלק מהמציאות, חלק מהעולם, הוא בבחינת מלכות.

זה תמיד ההבדל אצלנו בין ספירת היסוד, ה"צדיק יסוד עולם", שהוא למעלה – בלשון החסידות "טפח אחד למעלה מן הארץ" – לבין הארץ. הצד האנוּש-החלש של האדם הוא הארץ שבו, הארציוּת. "פועל ישועות בקרב הארץ", בתוך ארציות האדם. שם הוא פגיע. זה ה'גוף' שבו. ודאי שתפקיד כל החלקים העליונים שבו הוא תמיד לזרום לשלוט ולחזק את הארציות, אבל בסופו של דבר הבסיס, וכל ירידת הנשמה, הוא בשביל לתקן ולהעלות את החלק הכי תחתון של האדם וגם של המציאות כולה. [כשהאדם מצליח להעלות את ה'גוף' הוא בעצם מעלה את כל שאר הקומות שבו?] כן, הכל עולה. כשהוא הגיע למקום החלש, וגם אותו העלה והעמיד על בסיס חדש – בכך הוא תיקן הכל בדרך ממילא, הכל עלה.

זה היה הקשר בין מוסר ההשכל של שנת הארבעים, "קאי איניש אדעתיה דרביה", לגבי ריבוי מוסדות. יש הרבה פעמים שהרבי קורא ליסד מוסדות חדשים, אבל עכשיו ביתר שאת הרבי רוצה עוד ועוד מוסדות, עד שכל אחד ואחד יהיה מוסד. מוֹסד מוּסד על דעת רבו. כלומר, עכשיו יש לו דעה כמו לרבי עצמו. כך יצא. עד עכשיו כולנו רק חסידים, כלומר מקבלים עם דעת של מקבלים, ועכשיו כל אחד לגמרי במקום חדש, מציאות חדשה.

סיפור אישי: קבלת המוסדות כמוסדות של הרבי, ושליחת שלוחים מטעם הרבי

רק לפני שנְפַתֵּח יותר את הרעיון, לגבינו הרבי הואיל לקבל גם את היישוב (מגדל עדר [בת עין]) וגם את כל המוסדות השונים שיש כאן לעת עתה. פירטנו ששה מוסדות, דהיינו: הישוב עצמו, גן הבנים וגן הבנות, חדר בנים ובית ספר לבנות וגם מדרשה לקירוב יהודים. כל ששת המוסדות הללו התקבלו יחד עם 'גל עיני' וישיבת 'עוד יוסף חי' בשכם כמוסדות מוכרים מטעם הרבי.

לאחר שהגשנו את הדו"חות על המוסדות כתבתי רשימה רק עם שמות המוסדות והכנסתי אותה דרך בנימין קליין, שזה התפקיד שלו. הוא שייך לחודוקוב בעצם. [זה היה כתוב על הדו"ח?] לא, שלחנו אותה שבוע אחרי הדו"ח. [אז כל מוסד מקבל אלף דולר?] נראה. אמורה להיות השתתפות של הרבי, היה מדובר על סכום של 40. איך שלא יהיה, בסיס רוחני וגם גשמי חדש, מציאות חדשה, שאם זכינו זה שייך בעצם, כמו כל שידוך. גם לפני השידוך הכריזו עליו מהשמים, אבל ל'גילוי מילתא' של הדבר הזה זכינו עכשיו לפני שבועיים. [הרבי כתב משהו?] הוא כתב אזכיר על הציון על המוסדות, שזה היה סיפור אישי שבנימין קליין הכניס באופן אישי.

לא רק שהוא הגיש את זה וקיבל מהרבי על כל המוסדות 'אזכיר על הציון', והרבי גם כתב את זה, אלא חוץ מזה בשעת מעשה ביקשתי ממנו קודם, שכאשר יכניס שגם יבקש מהרבי דבר שהוא הוא-אמינא מאוד מאוד רחוקה, כאילו שאלה מופרכת מעיקרא, אבל בכל זאת אי אפשר להפסיד: שישלח משם בחורים ללמוד בשכם [מי ביקש את זה?] אמרתי לבנימין שאם הוא יכול לדבר עם הרבי אישית לגבי שליחת בחורים לחזק את הישיבה בשכם.

– דרך אגב, לגבי היישוב כאן, לפחות שלש-ארבע משפחות רציניות התעניינו שם, היתה התעוררות בלי (פניה מצדי), רק שבאו אלי והתענינו. כולם היו שמחים לברוח משם. כל מי שיש לו קצת שכל. –

גם לא הייתי בטוח שהוא יסכים לשאול את הרבי, אבל בפשטות הוא פשוט שמח לעשות את זה והוא שאל את הרבי. שוב, זה היה משהו מופרך, לא שייך בכלל, בגלל שאפילו לישיבה חב"דית מוכרת, ואפשר לומר 'ציפור הנפש' של הרבי, שזו הישיבה החדשה במוסקבה ברוסיה, שאין דבר יותר קרוב מזה, בכל זאת עקרונית הרבי לא שולח לשם בחורים. יש רק שלוחים, אבל לא בחורים, היות שיש בזה קצת סכנה. מדיניות. הנימוק הוא מטעם שיש קצת סכנה בדבר אז הרבי לא שולח בחורים לשם. זו כאילו מדיניות. זו לא הסברה שלי, אני רק אומר מה הסברה שמקובלת באויר.

איך שלא יהיה, הוא שאל את הרבי, ואחר כך כשהוא סיפר לי, הוא אמר שזה חצי היה משפט וחצי, היתה תנועת יד, הרבי הגיב בתנועה והמזכיר בעצמו מאוד התפלא מזה, היות שהוא לא ציפה לתשובה כל כך (חיובית).. הוא גם חשב שמופרך, שלא שייך, אבל הרבי עשה לו איזו מין תנועה עם חיוך ועם המלים 'נאך נישט', 'עוד לא'. מכאן משמע שבהחלט יכול להיות, אולי בעזרת ה' יהיה בקרוב, אבל לא ברגע הזה. איך שלא יהיה, הוא הבין זאת כתשובה מאוד חיובית. הסיפור הזה היה באותו זמן שהרבי אמר 'אזכיר על הציון' לגבי המוסדות.

מוסדות שתולים בארץ חדשה

אם כן, הענין הוא שכל המוסדות אמורים להיות מימוש החידוש הזה, הדבר שהרבי מדבר, הנקודה של 'מציאות חדשה' ו"קאי איניש אדעתיה דרביה". כלומר, לא מוסדות של פעם, אלא צריך להיות מושג חדש של מוסדות. שבעלי המוסדות, חניכי המוסדות, תושבי המוסדות ובני המוסדות עומדים כולם על בסיס חדש, שתוּלים בארץ חדשה. לעתיד לבוא יהיו "שמים חדשים וארץ חדשה"[יט] שעומדים לפָנַי, אז כבר עכשיו צריך להיות 'ארץ חדשה' לשתול שם את המוסדות והשתילים. לחיים.

הרבי באמת אמר שתהא שנת נסים, נס הוא מוסד, וכל מוסד עכשיו צריך להיות נס. נסים בגימטריא עץ, "עץ השדה"[כ] של טו בשבט. תגיד איזה ניגון, ניגון שמח.

ב. אחדות בין גברים לנשים בהר הבית באופן המותר

התיחסות הרבי ליהודי העומד בהר הבית באופן המותר

לא רק פארברענגען, אלא כמעט בכל שיחה, כשהרבי מסיים אותה הוא מברך שנזכה לעלות בקרוב לארץ ישראל, ומארץ ישראל לירושלים עיר הקודש, ומירושלים עיר הקודש להר הבית, ומהר הבית למקדש, עד לקודש הקודשים. זה תמיד נוסח של הרבי בברכה. אבל הפעם חוץ מניסוח זה של הברכה, תוך כדי היחידות[כא], שיש בה המון ברכות, המון רעיונות עניניים שכולם קשורים לברכות, תוך כדי שהרבי מדבר על ארץ ישראל ועל ירושלים עיר הקודש והר הבית ובית המקדש וקודש הקודשים – אתה היית ביחידות? – הרבי הזכיר את ההלכה[כב] שהיכן שיהודי נמצא כשהוא מתפלל עליו לפנות לכיוון הקודש. אם הוא עומד בחוץ לארץ הוא צריך לפנות לארץ ישראל, אם הוא עומד בארץ הוא צריך לפנות לירושלים עיר הקודש, ואם הוא עומד בתוך ירושלים הוא צריך לפנות להר הבית. אחר כך הרבי אמר שאם הוא עומד על הר הבית "באופן המותר" הוא צריך לפנות לקודש הקודשים. ככה ששמעתי וגם אשתי, ממש נדהמנו מזה, זה היה חידוש נפלא – "אם הוא עומד בהר הבית באופן המותר". שוב, יש שהוא מאחל לעתיד.. (אבל כאן הוא מדבר על זה בתור מציאות בהווה).

אלו היו מלים של הרבי, שאם הוא עומד על הר הבית באופן המותר, וברור שאם הוא אומר על הר הבית "באופן המותר" הכוונה היא לאו דוקא רק לעתיד לבוא, זו לא ברכה לעתיד, לא שהוא מאחל זאת לעתיד לבוא או אפילו בקרוב ממש בביאת המשיח. אם הוא עומד על הר הבית באופן המותר הוא צריך לפנות בתפלה שלו לכיוון קודש הקודשים.

את זה אנחנו שמענו. יש גם הקלטה – היחידות היתה ביום חול לא בשבת, הכל מוקלט. כידוע, למחרת בבוקר יש כבר הנחה מודפסת של דברי הרבי – לא סיפרת את זה עדיין? – ולמחרת, כשזה יצא בדפוס, לא רק שהשמיטו את הקטע הזה מהדברים, אלא שכתבו בסוגריים "וכמובן שאסור להיות בהר הבית"... ככה זה יצא מודפס. [ההנחה מוגה?] ודאי שלא מוגה. [זו תהיה הנחה מוגה?] לא, מה פתאום. [אבל אין סיכוי שהוא מסר להם?] אחרי זה כשיגישו את לרבי להגיה אז הוא כן יקרא את זה[כג].

רק להבהיר את הענין: להוי ידוע, שהיו בהחלט בעבר מקרים שהרבי אמר משהו בשיחה וכאשר כתבו את זה בנאמנות, כפי שהוא אמר את זה, הרבי הקפיד, שלא היה להם שכל שכתבו כפי שהוא אמר. אז רק שנדע, שיש לפעמים דבר כזה שהרבי יאמר משהו בעל פה, וצריך להיות פשוט שלא כותבים אותו. אז אי אפשר לראות בכך 'בגידה' ברבי, בגלל שיש להם בראש את האפשרות הזאת על כל פנים, והתפקיד שלהם הוא לשמור. בקלטת זה נמצא ודאי, יש לי אותה בבית. את ההקלטה באמת אפשר להשיג מיד, לפני ההנחה, אז מסתמא זה נמצא שם. עוד לא שמעתי אותה.

הבאנו משקה מהרבי. לחיים לחיים.

אחדות בין גברים לנשים באופן המותר

מה שמענין, חוץ מהדבר הזה, הוא דבר מאוד חשוב בפני עצמו: הרבה פעמים כשהרבי משתמש בביטוי מסויים הוא יחזור עליו, במיוחד במה שנקרא אצל חסידים 'ביטוי בלתי רגיל'. הוא יחזור עליו עוד פעם, בהקשר אחר, באותה שיחה. זה דבר רגיל, שכאשר יש איזה ביטוי בלתי רגיל הרבי יחזור על אותו ביטוי בעוד הקשר באותה שיחה. כאן הביטוי הזה הוא 'באופן המותר'. הוא אמר שאם אדם נמצא על הר הבית "באופן המותר" שיתפלל לכיוון קודש הקודשים, וכעבור כמה דקות הוא השתמש בביטוי 'באופן המותר' עוד פעם.

באיזה הקשר? זה היה בתוך שבוע שבת שירה, פרשת בשלח, אחרי י' שבט לפני טו בשבט, והרבי דיבר על שירת הים, על "אז ישיר משה"[כד]. אחרי שכתוב "אז ישיר משה" וכל שירת הים של הגברים כתוב "ותקח מרים"[כה] וכו' ושרו גם הנשים אותו דבר – "שירו להוי' כי גאה גאה". הרבי למד מכאן ורצה ללמד אותנו על מושג, שאני לא יודע אם קודם היה מושג כזה, אבל הוא אומר שאחת מהנקודות של המציאות החדשה שאנחנו עכשיו רוצים-מדברים (וכבר שאלו בצדק "למעשה, מה יכולה להיות מציאות חדשה?" ותיכף נסביר את זה יותר בעזרת ה'), שחלק מהמציאות החדשה הוא שתהיה יותר אחדות בין אנשים לבין נשים. זה דבר– אני אומר לעזרת נשים – שודאי ודאי ישמחו, לחיים.

– דרך אגב, בזמן היחידות יש אנשים בצד אחד ונשים בצד שני, כשהרבי פונה-מדבר הוא מדבר גם לאנשים וגם לנשים באותו זמן. יש לפעמים שזה נפרד, אבל כאן היה ביחד –

כשהוא אמר ולמד את זה, הוא למד משירת הים. הנה אנחנו רואים משירת הים שגם האנשים שרים וגם הנשים שרות ושהכל אותו הדבר, ביחד, מבטאים אותה התפעלות. אותה התפעלות אלקית באה לידי ביטוי יחד בפי האנשים ובפי הנשים וזה מלמד אותנו שלקראת הגאולה – השירה הזאת היא גם שירת גאולה – בכל עניני קדושה צריך ליצור יותר ויותר אחדות בין האנשים לבין הנשים באופן המותר וזו היתה הפעם השניה שהרבי השתמש באותה שיחה בביטוי הזה 'באופן המותר'.

האחדות בין גברים לנשים מתאפשרת במיוחד בהר הבית

אז קודם כל, אם הוא השתמש פעמיים בביטוי 'באופן המותר' כנראה שיש גם קשר בין שני הדברים. שהמקום בו אפשר להגיע לאחדות בין האנשים לבין הנשים הוא בהר הבית. צריך להיות על הר הבית באופן המותר וצריכה להיות אחדות בין אנשים לבין נשים באופן המותר.

[בגמרא מצויין ששם התחילו תיקון גדול] כן, שם היתה עזרת נשים, בבית המקדש. יש מקום של עזרת נשים. אז רואים ששם יש המון אחדות, ושם הוא ה-מקום שכולם באים אליו. ככל שמתקרבים לקודש יש יותר מצב של אחדות בין הנשים לאנשים אז צריך לשמור. אם לא שומרים על האופן המותר זה יכולים לבוא לידי קלקול, אז חייבים לשמור, אבל זה לא אומר שלא לשאוף למצב של אחדות אלא להיפך. כל ענין המקדש הוא אחדות בין הנשמות. זו הלשון שהרבי דיבר, אחדות בין אנשים לבין נשים. הרבה שאלו אחר כך מה זה הלכה למעשה, איך עושים אחדות בין אנשים לבין נשים.

הוא הזכיר באותה שיחה, שהמחיצה בבית הכנסת בין האנשים לבין הנשים, כלומר עזרת נשים, היא כמו כל מחיצה על פי תורה, שהיא מחיצה על מנת לאחד, מחיצה מאחדת, לא מחיצה מפרידה. דהיינו שמכאן אפשר ללמוד שאם מורידים את המחיצה יש יותר הפרדה מאשר כשיש מחיצה, ככה משמע מזה. מציאות המחיצה על פי תורה היא כמו הרקיע, שאם כי בחיצוניות, מצד מעשה בראשית שבו, הוא מבדיל, אבל מצד מעשה מרכבה שבו הוא מחבר. ככה כל מחיצה על פי תורה בפנימיות באה לחבר. לכן אם מסירים אותה הפסידו את כח המחבר והמאחד. גם דבר חשוב מאוד לדעת.

[מהדברים של הרב לא קיבלתי תשובה ברורה. אפשר לעלות או לא?] לא באנו כאן לפסוק הלכה, אבל בוודאי זהו חידוש מצד הרבי שמתבטא בביטוי כזה. מה זה אומר הלכה למעשה? אני לא יודע. זה רק אומר שיש ודאי דרך מותרת, ואם זה מותר ואתה נמצא שם באופן המותר אז אתה פונה לקודש הקודשים[כו].

שקלא וטריא ופלפול בלימוד תורה של הבנות

מה זאת אומרת הלכה למעשה? עכשיו נתחיל את זה. מה זה יכולה לומר אחדות בין אנשים לבין נשים? משימות משותפות ולימוד משותף. כל משימה מתחילה ממוחין, אז הרבי דיבר גם על חינוך בנות בשיחת השבת האחרונה[כז]. הנשים עושות חינוך על שם הרבנית, ובכלל יש להקים הרבה מוסדות חינוך. הוא הסביר שבמוסדות חינוך של בנות מקובל בדורות האחרונים ללמד לא רק הלכה למעשה, מה שנוגע בצורה יבשה, אלא להכניס בלימוד ההלכה גם מה ששייך לנשים לדעת ומה שכתוב שמותר ללמד לאשה.

מקובל בדורות האחרונים, שבעצם זה רק מהדור הקודם, מאמצע נשיאות הרבי הקודם – כך הוא הסביר – שזה דבר שהרבי הקודם בחב"ד חידש. הוא לא ראה את זה אצל אביו ולא אצל הקודמים, והוא ראה לנכון באמצע הנשיאות שלו לייסד מוסדות חינוך לבנות. שם – הרבי אמר – לא רק לומדים הלכה למעשה בצורה יבשה אלא מכניסים בלימוד גם שקלא וטריא וקצת פלפול, בשביל שהלימוד יהיה מהנה בתענוג. אם כי שתמיד ידוע – שוב זו לשון הרבי – (ומונח) בראש (באופן) ברור שהתכלית היא המעשה הוא העיקר, אבל לומדים גם קצת באופן של שקלא וטריא ופלפול, גם בנות.

מציאות חדשה מתחילה בשינוי במוחין

אם כן שוב, בזרימה הפנימית של הנפש הכל מתחיל מהמוחין, מלמעלה למטה. על אף שאמרנו קודם (שכשרוצים ליצור) מציאות חדשה צריך לעקור ולהרים את הצד החלש של האדם, האיניש, על מנת להעמיד אותו על בסיס חדש. יש גם רמז יפה מאוד: מציאות חדשה ראשי תיבות מח, וחוץ מזה כל הביטוי מציאות חדשה שווה חי פעמים מח, חי פעמים ראשי התיבות, אז כל המציאות החדשה היא בסוד של מח. מח ועוד 17 פעמים מח, הוא חי, מח חי, כאילו הכח שמחדש את המציאות החדשה – שבאמת עוד לא הסברנו, רק עכשיו אנחנו מתחילים להסביר מה היא מציאות חדשה, אבל – הכח הפועל הוא מוחין, ומח חי.

ידוע בקבלה שכל חיות היא מצד המח, הוא מחיה את המדות, מחיה את המעשים. אז צריך להיות כאן "מח שליט על הלב", ומח הוא חב"ד. אז כל המציאות החדשה צריכה להיות פנים חדשות, פנים הם חב"ד. "פנים חדשות באו לכאן"[כח]. כמו עונג שבת, ששבת לענין שבע ברכות נחשבת פנים חדשות[כט], אז שבת היא חב"ד בעצם, ולמעלה מימי בראשית שהם מדות הלב, יש בזה פָּנים, פנימיוּת, חב"ד, וממילא הם מסוגלים לחדש מציאות חדשה.

ג. להיות יותר כללי ולהבין יותר יהודים

נשמה כללית מהלכת כנגד רוחו של כל אחד

הווארט שהרבי הסביר, גם בענין של האחדות בין אנשים לבין נשים, וגם בכלל: הוא אמר שמה שהוא מתכוון מציאות חדשה הוא שכל אחד ואחד יהיה יותר כללי. כמו שאנחנו כתבנו, מי שקרא את החוברת, צדיק יסוד עולם[ל], שאצל צדיק אמיתי, רבי, יש ג' בחינות-סגולות מיוחדות מצד היחוד הנשמה שלו לגבי נשמה פרטית של כל אחד ואחד. הוא נשמה חדשה, נשמה דאצילות ונשמה כללית. סידרנו אותם לפי הסדר שבתוך הרבי-הצדיק עצמו: 'נשמה חדשה' שבו היא המקור, החלק הכי גבוה, אחר כך המדרגה השניה היא 'נשמה דאצילות' והמדרגה הנמוכה, בה הוא מתאחד עם כל נשמות הדור שלו, היא היותו 'נשמה כללית' – "הנשיא הוא הכל"[לא], הוא כולל את כל הציבור, כמו שכתוב אצל יהושע בן נון, "'איש אשר רוח בו'[לב], שיודע ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד"[לג].

עומדים על דעתו של ה'

כשהרבי דיבר על "קאי איניש אדעתיה דרביה", הוא אמר שעיקר הפירוש של 'רבֵּיה', מה שקרה אחרי ארבעים שנה, הוא לא שעמדו על דעת משה רבינו, הרי מה משה רבינו אמר להם? שעכשיו, אחרי ארבעים שנה, "נתן הוי' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"[לד], מכאן דורשים חז"ל שאחרי ארבעים שנה "קאי איניש אדעתיה דרביה", וממילא מובן שעל פי פשט ה'רביה' כאן הוא הקב"ה, שכולנו "למודי הוי'"[לה], אנחנו תלמידים של ה', ו"קאי איניש אדעתיה דרביה" הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו. אז, בסוף ארבעים שנה, נתן ה' לכם לב לדעת אותו, את ה', ועינים לראות אותו, "והיו עיניך רֹאות את מוריך"[לו], ואזנים לשמוע אותו, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[לז]. זה מה שמקבלים בסוף ארבעים שנה, דעת אותו, דעת ה', עינים לראות את ה', ואזנים לשמוע את ה', שמיעה מלשון הבנה.

לשאוף להיות נשמה כללית ולהבין כמה שיותר יהודים

הפירוש למעשה, שכאן הרבי רוצה לעקור אותנו מהפרטיות שבנו, ממדת המקבל של כל אחד ואחד, ולהעמיד אותנו על בסיס ויסוד חדש של מוסד הרב, שכל אחד הוא הרב. איזו תכונה מתוך תכונות הרב מסוגל כל אחד ליישם ואליו כל אחד צריך לשאוף (אחריה כל אדם היום ימשוך בלשון התניא[לח])? אחרי המדרגה ברב שנקראת 'נשמה כללית'. מה שאתה יכול לצפות לרצות הוא להיות יותר כללי. לכלול בעצמך ולשקף דרך נשמתך-אתה יותר ויותר יהודים. להבין יותר ויותר יהודים.

אם אתה נמצא כאן, במגדל עדר, ועד עכשיו לא יכולת להבין איך יהודים עדיין נשארים מעבר לקו הירוק ולא באים לכאן, אתה צריך להבין אותם. אם עוד יותר קשה לך להבין איך יש יהודים בחוץ לארץ שלא עולים לארץ גם צריך להבין אותם. גם מי שנמצא בחוץ לארץ צריך להבין את היהודי שנמצא כאן ואת היהודי שנמצא בפנים, בתוך הקו הירוק, שהוא לב הארץ בצד הזה (יהודה ושומרון).

הכוונה היא שיש להבין כמה שיותר יהודים. "כשם שאין פרצופיהן שוין זה לזה כך אין דעתן שוין זה לזה"[לט] ומציאות חדשה הכוונה להיות באין ערוך יותר נשמה כללית מאשר קודם. בזה אתה רבי, ביחס למה שקודם היית חסיד, עם כל הכבוד שהיית חסיד וקיבלת מהרבי, אבל היית פרט.

להתבטל מהפרטיות ולהתכלל בציבור

לכן גם ביחידות, אחד מהדברים שהרבי אמר, שמציאות חדשה היא ציבור ביחס לאיש. כלומר שכאן אנחנו ציבור גדול של אלפי אנשים יחד, וכל מציאות של ציבור היא חדשה לגמרי ביחס למציאות הפרט, של כל איש בפני עצמו. [אלה מלים של הרבי?] כן, מה שאמר ביחידות. ממילא גם מובן מכאן שבשביל להיות מציאות חדשה צריך להתבטל.

מישהו קודם שאל "מה זה אומר לי? זה לא אומר לי שום דבר מציאות חדשה. מה זה שונה ממה שהייתי אתמול לְמה שאני צריך להיות, למה שהרבי רוצה, שאני אהיה מחר?". עיקר הבעיה כאן היא שחסר חוש בטול, בגלל שצריך להיות פשוט שאי אפשר שתהיה מציאות חדשה אם אני לא מבטל את עצמי מהמציאות הקודמת שלי, וברגע שאני מבטל את עצמי יהיה משהו חדש. מה זה יהיה? אני לא יודע. אבל אם הגרעין נרקב, אז או שהוא אויס אינגאנצן [מתאיין לגמרי], או שצומח משהו חדש. מה בדיוק צומח הוא לא יודע. אבל שוב, לשאול את השאלה – "עכשיו אני ככה כמו שאני היום, ומה זאת אומרת להיות מציאות חדשה, זה לא אומר לי שום דבר" – זה פשוט חסרון בחוש בטול עצמך בתור פרט.

אפילו לפני שאמרנו את זה, לפני שאמרנו כאן שהרבי רוצה מציאות חדשה הכוונה יותר כלליות, וממילא אם אתה מגיע ליותר כלליות אתה מוסד, בגלל שמוסד הוא ציבור, מוסד ציבורי, לא מוסד אישי. אם הרבי רוצה שכל אחד יהיה מוסד הוא רוצה שכל אחד יוכל לייצג את הציבור. זה הפשט, שכל אחד הופך להיות איש שבטל לציבור.

שוב, אם קשה לנו מהי מציאות חדשה, קודם כל (זה כי) לא מונח אצלנו כהנחה הכי פשוטה שצריך בטול, שאדם צריך לבטל את המציאות הקודמת שלו. אחר כך, אחרי שהוא יבטל את המציאות הראשונה, יהיה משהו. בדיוק מה יצמח לא יודעים, אבל אם הרבי אומר שעכשיו יש עת רצון לצמיחה פוריה חדשה, אפשור לשמוח ולסמוך על זה שעכשיו יש ארבעים שנה, ויש עת רצון מלמעלה, שאם נבטל את המציאות הקודמת באמת יש סיוע סייעתא דשמיא מלמעלה להגיע ל"נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע", שזה לעמוד על דעת הרב, שהרב הוא הקב"ה.

שוב, הווארט של מציאות חדשה הוא באין ערוך יותר כלליות, בכל האישיות שלי ושלך ושל כל אחד. ממילא מובן מכך שגם כל הבעיות האישיות, אם אדם זוכה לזה, כל ההיתפסות שלו לקטנוניות של עצמו, הכל בטל כאשר הוא מתבטל ונכלל בתוך הכלל.

הרעיון הזה, שהפרט מתבטל לכלל, הוא רעיון ידוע ששומעים (חבל שמוטי קרפל לא נמצא כאן), רעיון ש.. [הרב קוק?] לזה התכוונתי. ממילא עכשיו "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים"[מ], כל דבר מתברר באיזה שהוא שלב וזמן. כאן עולה מהדברים, גם כאשר שמעתי אותם וגם לאחרי שהתבוננתי בהם, שכנראה לגבי הנושא הזה שהרבי מדבר, כאילו הגיע הזמן גם לברר בקדושה את הרעיון של בטול והתכללות הפרט בתוך הכלל, ואז הפרט מתחדש, נעשה מציאות חדשה ונעשה מוסד.

[בקליפה הרעיון הזה התבטל] אז כנראה שכאשר גרעין נרקב, שהקליפה הקשה נרקבת, הפרי של הגרעין מתגלה ואז אפשר לברר ולהצמיח אותו. לחיים.

ראש אחד מוביל את חינוך הבנים והבנות ביחד

אם כן, אחת הנקודות של המציאות החדשה היא אחדות בין האנשים לבין הנשים, שיפעלו ביחד. למשל לגבינו, מה זה אומר הלכה למעשה? שהחינוך, חינוך בנים וחינוך בנות, יהיה הרבה יותר ביחד. ככה באמת יזמנו, ראינו את זה, שראש אחד יוביל את החינוך גם של הבנים וגם של הבנות, בדיוק באותה שיטה, כמה שאפשר. אפילו כמה שקרוב אותם לימודים. אם כי שיש ודאי הבדל, אבל הרבה יותר אחדות בין האנשים לבין הנשים (כבר) מהגיל הרך, דהיינו בחינוך. הכל באופן המותר, דהיינו מחיצות מחברות-מאחדות. לחיים.

יהדותם של העולים מרוסיה

[הרבי התייחס לעליה מרוסיה?] (אמירה) בפירוש לא שמעתי. דרך אגב בזמן שהיינו שם היה גם הרב יצחק כגן. אתה מכיר אותו? היהודי החשוב שיצא מרוסיה לפני כמה שנים, הוא היה המשפיע של כל החב"דניקים שם. יצחק כגן. הוא נוסע כל הזמן. אז קודם כל אנחנו בקשר מאוד טוב, הוא ממש אדם נהדר, אדם טוב מאוד. דיברתי איתו קצת על להביא לכאן, מה שדיברנו. אולי אפשר לקלוט כאן כמה משפחות. יש היום בעיה גדולה ששלושים אחוז מהרוסים שמגיעים מתברר שהם לא יהודים בכלל, כך הוא אמר. [דיברו מעט על אמא גויה ואבא יהודי] אם יש לו דם יהודי, אם האבא יהודי, אף על פי שעל פי הלכה הוא לא יהודי, יש דעה שאומרת[מא] שאפשר להשפיע עליו להתגייר לכתחילה. זה עוד סיפור. אבל איך שלא יהיה, המציאות היא שיש הרבה לא יהודים, צריך לברר אותם. יש לו כל מיני רעיונות איך לעשות את זה.

[ניגנו ניגון]

ד. הדעת עולה במקום האמונה הפשוטה

מציאות חדשה על ידי שהדעת לפני החכמה והבינה

"ועינים לראות ואזנים לשמוע", זה עיקר המציאות החדשה, הפסוק ממנו חז"ל לומדים שאחרי ארבעים שנה "קאי איניש אדעתיה דרביה". הדיוק העיקרי שדייק הרבי בכל השיחות שדיבר על כך הוא שכתוב כאן דעת – "לב לדעת", עוד לפני "עינים לראות ואזנים לשמוע". על פי סוד, על פי קבלה וחסידות, "עינים לראות ואזנים לשמוע" היינו חכמה ובינה. ראיה היא "לבי ראה הרבה חכמה"[מב], ראיה תמיד משתייכת לספירת החכמה, "עינים לראות". "אזנים לשמוע" פרושו שמע, על דרך "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד", לשון הבנה והשגה, בינה. אם כן, דבר פשוט בפנימיות ש"עינים לראות ואזנים" לשמוע הם חכמה ובינה. כאן כתובה הדעת, "לב לדעת", לפני "עינים לראות ואזנים לשמוע".

אם כן, במקום הצירוף הרגיל, חכמה-בינה-דעת, חב"ד, יש כאן צירוף בפסוק של המציאות החדשה. כאילו שעד עכשיו היינו חב"דניקים ועכשיו צריך להיות דְחַ"בְּניקים, שעיקר המציאות החדשה מתבטאת בכך שבמקום חב"ד עכשיו דְחַ"בּ. כלומר, שהדעת מופיעה לפני החכמה והבינה. זה מה שקורה אחרי ארבעים שנה. [למה?] זה הפסוק. מהפסוק הזה לומדים שה' נתן "לב לדעת", דעת, ואחר כך "עינים לראות", חכמה, ו"אזנים לשמוע", בינה. כאן הסדר הוא כבר דח"ב. אחרי ארבעים שנה של חב"ד, של להיות חב"דניק..

יניקה – כולם צריכים להיות כמוני, גדלות – לכל אחד דעה משלו

קודם כל, מה שאמרנו קודם, עיקר הפשט של מציאות חדשה הוא שאדם יֵדע נאמנה שעד עכשיו היה פרט, לא היה שייך לכולם, הוא היה במצרים יחסית. מתי שהאדם נמצא בתוך מסגרת סגורה וחושב לפי חשיבה מסוימת, חשיבה עצמית, ונדמה לו שכולם צריכים להיכנע אליו, לחשוב כמו שהוא חושב – אין לך מצרים יותר מזה. צריך לצאת ממצרים, "גפן ממצרים תסיע", צריך לעקור את הגפן מההשקפה המוטעית שכולם צריכים לחשוב כמו שאני חושב. אם אני עוסק בגימטריאות אז כנראה שזה טוב לכולם, כולם חושבים כך, אז זו ודאי טעות חמורה, שלא כל אחד חושב כמו שהשני חושב.

לכן עיקר מה שצריך לקרות בסוף ארבעים שנה הוא היכולת בנפש להיגמל מהיניקה. כאשר האדם יונק הוא פרטי, הוא עסוק רק עם הפנמה אישית שיונק ומכניס מזון לעצמו. הוא טבעוני, יש לו דיאטה, הוא צריך לשמור על הדיאטה שלו, להיות בריא. הכל מוחין דיניקה. במוחין דגדלות, שהם מוחין דחב"ד האמתי, הוא כבר נגמל מהתלות של היניקה. בתלות של היניקה יש גם דמיון שווא שכולם צריכים לחשוב כמו שאני חושב. כשהוא נגמל הוא באמת נעשה איש כללי יותר, וממילא הוא יכול להיות מוסד ציבורי ששייך לציבור, לכולם, כל אחד עם דעה אחרת, לאו דוקא הדעה הראשונה של עצמו.

כנראה גם קשור עם זה שאפילו הצירוף חב"ד צריך להתעלות ולהגיע לצירוף דח"ב. כלומר, הדעת עולה במקום הכתר, כך הרבי הסביר בשיחה הזאת של לפני ולכבוד י' שבט, פרשת בא, והוא גם המשיך אותה בי' שבט עצמו, בשיחה אחרי תפלת מעריב של י' שבט.

מקור מהרבי לכך שהאמונה פנימיות הכתר

קודם כל, הוא אמר דבר שלא זכור אצלי שאמר אותו בפירוש, אם כי שהיה מובן מכל המאמרים של הרבי בכלל, שדוקא הרבי שליט"א יותר מכולם שם את האמונה בפסגת מערכת כחות הנפש. מכאן גם אנחנו לקחנו את הסימוכין כשסידרנו את השמות הפנימיים של הספירות[מג], שהאמונה למעלה מעלה, עוד לפני התענוג והרצון של הכתר. שוב, זה נמצא בכל החסידות של הרבי, אבל כאן בשיחה של י' שבט הרבי אמר בפירוש, ואפילו כתבו את מה שהרבי אמר, לא כמו שאמרנו קודם שלא כל דבר כותבים, אפילו כתבו את זה שהרבי אמר כתר שווה, איך שכתבו את זה כתבו את זה עם סימן שוויון, שכתר במדרגה הכי גבוהה הוא אמונה, ממש מלים מפורשות[מד].

ידיעת האמונה שביהודי קודמת לכך שהוא רואה ושומע את ה'

המשמעות היא שהדעת בפסוק שלנו, "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע", עולה במקום האמונה הפשוטה. כלומר, לפי זה, פירוש מציאות חדשה, שנעשית אחרי ארבעים שנה "קאי איניש אדעתיה דרביה", הוא שמה שקודם היה אצלך רק בגדר אמונה פשוטה ולא היה שייך בכלל לְדעת – במציאות החדשה שלך יש לך גם דעת, דעת במקום האמונה הפשוטה של הכתר, של פנימיות הכתר, פנימיות-פנימיות הכתר, פנימיות עתיק, רדל"א – שם יש לך "לב לדעת". אחרי "לב לדעת", שזו הדעת שעולה במקום הכתר, נמשך מכך גופא "עינים לראות", "והיו עיניך רואות את מוריך". שוב, הכל הולך על הקב"ה, זה פשט הפסוק, "עינים לראות" את ה', ו"אזנים לשמוע" אותו, "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" – הכל תלוי ב"לב לדעת" שלפני חכמה ובינה, לפני שהאדם פוקח ופותח עייים ואזנים. כלומר, לפני שיש לו שום תחושה ממשית – בפנימיות פנימיותו הוא יודע את האמונה שלו.

כך הרבי הסביר את הפשט "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע". זו המציאות החדשה לגבי הקב"ה שאדם משיג לאחר ארבעים שנה.

ה. מציאות חדשה על ידי מדת הרחמים

הצירוף של ספירת התפארת

בפעם הקודמת נסעתי עם היהודי החבר שלנו באוירון, ובפעם הזאת באוירון גם היו כמה תלמידים-חברים שנסעו ביחד (פסח וגם דרור ישראל מצפת) עם קבוצה שלימה שנסעו ביחד. דרור מצפת, מי שמכיר אותו, מיד שם לב, הוא בא ואמר לי בשמחה, שמה שהרבי מדבר עכשיו על הצירוף המיוחד, שבמקום חב"ד זה דח"ב, וכאן המציאות החדשה היא שינוי הצירוף מחב"ד לדח"ב, אז על פי סוד זהו צירוף ספירת התפארת.

נסביר: על פי קבלה יש ששה צירופים – "ג' אבנים בונות ששה בתים". ג' האבנים הם י-ה-ו של שם הוי', שהם כנגד חכמה-בינה-דעת, וששת הצירופים שלהם, דהיינו ששת צירופי חב"ד – הם החיוּת (מח-חי שאמרנו קודם) של המציאות החדשה בתוך החג"ת נה"י, בתוך מדות הלב. הדבר מבואר בכוונת המקוה של הבעל שם טוב שכתוב בתחילת כתר שם טוב (כל אחד יכול לראות אותה בפירוש בעמוד הראשון), וכן בכוונת נענועי הלולב בשער הכוונות בכתבי האריז"ל.

הרי השבירה היתה במדות, בלב והמוחין מצטרפים בששה צירופים שונים על מנת להחיות, דהיינו לתקן, את המדות השבורות. על כך נאמר[מה] שכל עבודת האדם בעולם הזה היא תיקון המדות, שיתקן את המדות שלו. איך הוא מתקן את המדות? על ידי מוחין. יש לו שלשה מוחין בשביל לתקן שש מדות. ואיך זה נעשה? על ידי צירופים, כל ששה הצירופים השונים, שבע כחות המוחין, שכל אחד מאיר על מנת להחיות ולתקן מדה מסוימת. זה כלל גדול מהיסודות של כל חכמת הנסתר וגם עבודת האדם על פי חסידות.

י-ה-ו הוא צירוף חב"ד. מה הענין שלו? צירוף החב"ד הוא החיוּת-המוחין שמחיים-מתקנים את החסד. להיות חב"דניק בצירוף הזה פרושו להיות חסיד, על פי פשט. הצירוף חכמה בינה דעת – י-ה-ו – מעורר בנפש את החסד. מהו חסד בפנימיות? לעשות טובה ליהודי, לאהוב כל יהודי ללא גבול. החיות של חסיד על פי פשט – מהו חסיד? ספירת החסד – באה מהצירוף הישר י-ה-ו, חכמה בינה דעת.

אם כן, י-ה-ו מחיות את החסד, ה-ו-י את הגבורה, ו-י-ה את התפארת, י-ו-ה את הנצח, ה-י-ו את ההוד, ו-ה-י את היסוד. רואים את כל הצירופים האלו בפסוקי תורה שונים, כל פסוק שמחובר משלשה חלקים, בכל מקום הצירוף הוא אחר, מי שמתבונן בזה, ולפי הצירוף כך הפסוק או הענין הזה. יכול להיות יותר (מאשר) פסוק. לפי צירוף החב"ד כך הוא מתייחס ובא לתקן מדה מסוימת בלב, במדות. לעניננו, המציאות החדשה הזאת שייכת לספירת התפארת, כאשר פנימיות התפארת היא רחמים.

מעלת הרחמים על החסד

ידוע שיש מעלה עצומה למדת הרחמים לגבי מדת החסד. מדת החסד באמת שופעת חסד לכולם ללא הבחן, אבל כאשר בא שכל הגבורה, שמבחין מיהו המקבל ואומר שאולי אותו אחד לא ראוי לקבל את החסד, הוא מצמצם את השפע. כדי לאשר את השטר המעורער נצרכת מדת הרחמים. כידוע[מו], עיקר תוקף התיקון הוא כאשר דבר בא לידי ערעור ומאשרים אותו. כלומר, החסד רצה לתת ובאה הגבורה ואומרת לא, הוא לא ראוי לקבל, אסור לתת, לא מגיע לו. מדת החסד לא מספיק חזקה לאשר, בגלל שהגבורה מתנגדת לה. מדת החסד לא יכולה להוכיח את עצמה, לעמוד נגד הגבורה. אלא מי? רק מדת הרחמים.

מדת הרחמים זו מדה בנפש ש'אף על פי כן'. לא שאני מתווכח איתך אם הוא ראוי או לא ראוי – הוא לא ראוי, לא מגיע לו. אבל עצמותו, יש לו קשר עצמי, יש לו "חלק אלוק ממעל ממש"[מז] אם הוא יהודי, לכן מצד גלות השכינה שבתוכו חייבים לרחם עליו ויהי מה, לא משנה באיזה מעמד ומצב הוא נמצא בכלל. לכן בית יעקב, "יעקב אשר פדה את אברהם"[מח], כמבואר בפרק לב בתניא, שיעקב מדת הרחמים, אך ורק הוא, "בחיר האבות", מסוגל לפדות, כלומר לגלות מחדש, את מדת האהבה של החסד.

הרבי בשיחות שלו הדגיש כל מלה מהמלים הללו, "נתן הוי' לכם", והסביר את היחוד שבכל מלה. "נתן" הוא בבחינת "כל הנותן בעין יפה הוא נותן"[מט]. "הוי'", כאן דוקא שם הוי' שלמעלה מהטבע של שם אלקים, לא שם אלקים. לכן כשהוא מתלבש בפנימיות, גם עד המדרגה הכי נמוכה של "לכם", דהיינו האיניש שבכם, האנוֹש-האנוּש שבכם, כמו שדיברנו קודם. כך הוא הסביר כל מלה – "נתן", "הוי'", "לכם".

הוי' הוא שם המיוחד, שם העצם ושם המפורש, והוא גם מכונה בחז"ל שם הרחמים[נ]. כלומר, אם השם הזה כבר שייך לאיזו מדה כלשהי זו מדת הרחמים, היות שהיא ה"בריח התיכֹן... מַבְרִחַ מן הקצה אל הקצה"[נא] עד עצמות הנפש, או עד עצמותו יתברך ממש.

הכלליות שבנשמה היא הכח לרחם

יש עוד פסוק של נתינה, לא רחוק בחומש דברים, כמה פרשיות לפני כן, שהקב"ה נותן לכם רחמים: "וְרִחַמְךָ"[נב]. רואים שבפירוש הקב"ה נותן לנו בלב רחמים, כך בא הפירוש בחסידות, וכאשר אנחנו מיישמים את הרחמים על הזולת, מרחמים על הבריות, אזי "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים"[נג]. כשהקב"ה נותן לנו רחמים, כלומר נותן לנו את הכח הזה, שהוא הסגולה הכי נפלאה מכל כחות הנפש, לרחם על הזולת ויהי מה, באיזה מעמד ומצב שהוא לא נמצא – על ידי כך "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו", "ורחמך", "מרחמים עליו מן השמים".

אם כן, זה רק ממשיך קצת יותר בעומק מה זו המציאות החדשה, שהיא יותר נשמה כללית בנפש – המציאות החדשה היא יותר מדת הרחמים. מדת הרחמים גופא זו הנשמה הכללית שיש בכל אחד ואחד. כלומר, איך שלא יהיה יש לו קשר עצמי עם הזולת בכל מצב. אנחנו אחד בעצם. ממילא הוא מרחם על כל אחד ואחד כמו שהוא מרחם על נשמתו-הוא שירדה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. זה הצירוף של "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע".

ו. לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע – את החבר

לעמוד על דעת ה', על דעת הרב ועל דעת החבר

רק להסביר עוד קצת, כאן הדיוק הוא שהלב יודע. "לב לדעת" כאן הוא לפני "עינים לראות ואזנים לשמוע". כלומר, אני יודע לפני שאני רואה. אני יודע את המציאות-הענין לפני שאני רואה ולפני שאני שומע אותה. על דרך מה שאמרנו קודם שבידיעת עצמו הוא יודע הכל[נד]. על פי פשט הפסוק הזה הולך על הקב"ה, שרק עכשיו אחרי ארבעים שנה הקב"ה נותן לכם "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע" לגביו. חז"ל דורשים "קאי איניש אדעתיה דרביה" על היחס בין תלמיד לרב, אבל הפשט הוא על הקב"ה.

כמו שדורשים את זה על הרב של כל אחד ואחד, אפשר גם כן לומר זאת עוד מדרגה נמוכה מכך, שזה בעצם לעמוד כבר על דעת המשפיע. כלומר, להיות כמו המשפיע, כמו הרב, ולהסביר את הפסוק הזה בין אדם לחברו, את הלשונות של "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע". כלומר, עכשיו המציאות החדשה היא שאתה מסוגל לדעת את החבר, לראות אותו ולשמוע אותו, וממילא לרחם עליו רחמים של ממש, רחמים שיש בהם מעשה.

יהודי – חי להחיות, גוי – עָקָר

כידוע, נושא שאנחנו מדברים הרבה פעמים הוא ההבדל בין דעת בקליפה לדעת של הקדושה. להבדיל, אצל הקליפות אין דעת וממילא אסור לרחם עליהם. הם עצמם מדברים הרבה על רחמים, הלעומת זה, אבל הרחמים שלהם הם כמו הדעת שלהם, שחסרה בעצם, "א-ל אחר אסתריס"[נה]. הם סריסים בלי דעת, וממילא כל הרחמים, שכאילו מעוררים רחמנות, אין בהם שום יכולת להטיב במעשה. הוא עָקָר. כמו שהדעת עקָרָה, שלקליפה אין דעת, היא סריס, "א-ל אחר אסתריס", כך כל הרחמנות שהוא מעורר על הזולת היא מדומה. כמה שבוכה ואוהב אותו וכו' – הכל עקר מיכולת להשפיע הטבה ממשית ופנימית.

מה שאין כן אצל יהודי, הדבר שמאפיין יהודי יותר מכל דבר אחר, הוא שיהודי אינו עקר. יהודי הוא חי – חי בעצם וחי להחיות[נו]. עיקר החיות שלו, היכולת להחיות, קשור עם מדת הרחמים שבו, וכאן הפסוק אומר שרחמים מתחילים מדעת, עוד לפני שיש עינים ואזנים.

עינים 'לראות' את החבר בהשראת ר' מענדלי וויטעבסקער

אמרנו שעינים הן חכמה. חכמה היא על דרך רוח הקודש שאדם רואה את הזולת-החבר שלו נכנס אליו ורואה בדיוק את המצב שלו, את הבעיה שלו. על צדיקים גדולים מספרים שרואים את כל תולדות החיים של האדם כשהוא רק נכנס. כשיהודי חסיד, או סתם יהודי, נכנס לצדיק, לרבי אמתי, הרבי מיד רואה עליו הכל – כל ההיסטוריה שלו, את כל החיים שלו.

יש סיפור מפורסם על אדמו"ר הזקן רבי ורבי נחום מטשערנאָביל, מגדולי הצדיקים והתלמידים של המגיד. רק נספר בקיצור: רבי נחום מטשערנאָביל שאל את אדמו"ר הזקן למה אחרי הסתלקות המגיד הלך אדמו"ר הזקן להתקשר לרבי מענדלי מויטעבסק ולא בא אליו. שניהם היו מבוגרים אצל המגיד, רבי מענדלי ורבי נחום היו בערך באותו גיל. רבי נחום טשערנאָבילער ואדמו"ר הזקן היו מאוד מאוד בקשר ידידות ובכל זאת אדמו"ר הזקן הלך לר'בי מענדלי עד שנסע-עלה לארץ, כידוע הסיפור (גם אדמו"ר הזקן רצה להצטרף והוא לא נתן לו).

אדמו"ר הזקן אמר לו – זה סיפור של שיחה ביניהם שהתרחשה בתוך סוכה בחג הסוכות – שראיתי על רבי מענדלי שיהודי נכנס אליו והוא ראה עליו את כל החיים שלו, מיום שנולד עד היום הזה, הכל בסקירה אחת, "כולם נסקרים בסקירה אחת"[נז], כך הוא ראה את היהודי. אם הוא ראה את כולו אז יש לו גם כנראה מספיק חכמה לדעת איך לתקן אותו, מה התיקון. רבי נחום אמר, "נוּ", כלומר 'אז מה'?, גם אצלי אותו הדבר, אותו כח, זו לא סיבה מספקת להעדיף אותו ללכת אליו יותר מלבוא אלי. אחר כך אדמו"ר הזקן המשיך ואמר, שראיתי על רבי מענדלי לא רק שהוא ראה את החיים האלו שלו, אלא ראה גם את כל הגלגולים שלו, מאז שהיה כלול בנשמת אדם הראשון לפני החטא וכל מה שהתגלגל-עבר עליו במשך כל הדורות וכל הגלגולים עד עצם היום הזה, הכל היה פתוח לפניו. ענה רבי נחום: נוּ, אז מה? אחר כך אמר אדמו"ר הזקן: ראיתי עוד דבר אצלו, שלא רק כל מה שעבר עליו מאדם הראשון עד היום הזה, אלא גם כל מה שעתיד לעבור עליו עד תחית המתים ועד עולם הבא ועד בכלל – הכל הוא ראה במבט ראשון בסקירה אחת, "כולם נסקרים בסקירה אחת". אז רבי נחום מטשערנאָביל קם בהתפעלות גדולה מאוד ואז אלו שישבו על הסכך של הסוכה, שלא היו צריכים להיות שם, כבר הזדעזעו גם כן כנראה ושמעו אותם, והשיחה נפסקה...

איך שלא יהיה, מהסיפור הזה אנחנו לומדים שצדיק גדול רואה בסקירה אחת את הזולת. ככה כל אחד ואחד, אנחנו עכשיו מציאות חדשה, מציאות חדשה עם קצת מ"דעתא דרביה", עם קצת יכולת להיות מוֹסד מוּסד על דעת הרב, כלומר קצת רבי מתגלה בכל אחד, או כמו שהסברנו, קצת יותר נשמה כללית אצל כל אחד ואחד. "עינים לראות" הם היכולת לראות את החבר שלך, את היהודי, כמו שרבי רואה יהודי שנכנס אליו. כל חד וחד לפום שיעורא דיליה כמובן, בכל זאת (כל אחד צריך שיהיה לו) "עינים לראות".

צריך גם להקשיב בנוסף לראיה

יש משהו אחר, יש "אזנים לשמוע". "אזנים לשמוע" הן מה שקוראים יכולת הקשבה. לא מספיק לראות. יש אפילו צדיקים שאולי סומכים בעיקר על מה שרואים ואין להם זמן לשמוע. בשביל מה צריך לשמוע? אני כבר רואה את הכל וניתן את התרופה. יש גם רופאים כאלו, רופאים של הלעומת זה, שהעיקר אצלם לראות את הבדיקות. לשמוע את הפציינט מה יש לו לומר – לזה אין להם זמן וגם אין להם צורך. לא צריך לשמוע אותו בכלל, העיקר הוא שעושים בדיקות, רואים את התוצאות וקובעים את הטיפול. לא זו הדרך. בשביל שהתיקון יופנם ויוקלט בפנימיות כדבעי, חייבים לשמוע אותו. אפילו אחד שרואה מאדם הראשון עד תחית המתים – גם לא מספיק. צריך יכולת הקשבה, לשמוע אותו בדיוק כאן ברגע הזה, בהווה, איפה הוא עומד ומה כואב לו.

כידוע, גם ההלכה אומרת[נח], לגבי אכילה ביום כיפור, סומכים על החולה יותר מאשר על הרופא. צריך לשמוע בדיוק איך הוא מרגיש ומה כואב לו. אפילו שראיתי עליו את הכל. בכלל, כששני יהודים מתוועדים יחד, כל אחד צריך הרבה מאוד (להקשיב). עיקר החוש ששווה לכל נפש היום הוא לא כל כך הראיה כמו השמיעה, כמבואר בחסידות. עיקר התיקון של "שני יצר טוב נגד יצר רע אחד" הוא כאשר שני יהודים מתוועדים יחד, מדברים בענינים של יראת שמים. זו יכולת ההקשבה של כל אחד ואחד שנקראת "אזנים לשמוע" לגבי הזולת.

לדעת את החבר עוד לפני שאתה רואה אותו

אבל כאן הדיוק הוא, שלפני הראיה ולפני השמיעה, יש "לב לדעת". עיקר החידוש בפסוק הוא שלפני שיש לי "עינים לראות" יש משהו יותר. כלומר, יש משהו יותר גבוה גם מכל אותו סיפור שסיפרנו על רבי מענדלי וויטעבסקער. יש משהו שמוליד את זה בעצם, שהוא השורש הנעלם שלו: הוא יודע את החבר לפני שהוא רואה אותו.

על דרך מה שכתוב אצל הבעל שם טוב[נט] לגבי הגדרת אהבת ישראל האמתית לפי תורת החסידות, שצריך לאהוב יהודי שלא ראיתי אותו מימי, והפירוש ש"לא ראיתי" בחסידות הוא שאני לא מסוגל, מצד הכחות הפנימיים שלו, איפה שהוא נמצא ואיפה שאני נמצא, להסתכל עליו. כלומר שאין לי שום שייכות איתו כלל. מדובר אפילו על אדם גדול, שבמדה מסוימת הוא איש כללי, ובכל זאת יש כאלו אנשים כל כך רחוקים עד שמצד הראיה, מצד החכמה שבו, הוא לא מסוגל לראות אותו. מהי אהבת ישראל? לאהוב אותו מצד העצם, אפילו יהודי כזה שאתה לא יכול לראות אותו, שלא ראית מימיו, דהיינו שאתה אפילו לא מסוגל לראות אותו.

אפילו אצל רביים, צדיקים הכי גדולים. היה צדיק אחד, צדיק מסוים, שמישהו נכנס אליו והוא אומר לו – אתה, ר' ייד, לא בשבילי, אתה בשביל הצדיק השני, והיה שולח אותו. יש הרבה סיפורים כאלו שצדיק היה שולח לצדיק אחר. כלומר, לא כל צדיק, אפילו צדיק אמתי, מסוגל לראות את כולם. דהיינו יְכוֹלֶת להמציא לו אחר כך תיקון נאות. אם כן, יש משהו לפני "עינים לראות", והוא הסגולה האמתית של החסידות, אהבת ישראל עצמית, של "לב לדעת" אותו לפני שאני רואה אותו. אם אני באמת יודע אותו לפני שאני רואה אותו אני יכול לפתוח עינים וגם לראות אותו, ואחר כך לפתוח את האזנים ולשמוע אותו.

החקירה של הרבי האם רבי מענדלי הוא מרבותינו נשיאינו

לפני כמה זמן הרבי שקל בשקלא וטריא האם לכלול את רבי מענדלי וויטעבסקער בשושלת הקבלה של חב"ד. ידוע שיש הבעל שם טוב, ויש המגיד, ואחר כך אדמו"ר הזקן. אבל היות שהיתה תקופה מסויימת שאדמו"ר הזקן היה מקושר לרבי מענדלי וויטעבסקער אולי ראוי לכלול אותו. זו חקירה שהרבי שליט"א חקר לא מזמן, וזה חידוש גדול, לא שמענו דבר כזה. עם כל הגדולה של רבי מענדלי וויטעבסקער, לא שמענו בשום שיחה של הרבי הקודם והרביים הקודמים, אפילו הוה אמינא, שרבי מענדלי נחשב אחד משושלת הקבלה של חב"ד.

– אם כי שאדמו"ר הזקן אמר שקיבל מרבי מענדלי דבר שלא קיבל אפילו מהמגיד, שזו השפלות, שפלות באמת. רבי מענדל היה חותם "השפל באמת", אז את השפלות הוא קיבל ממנו, שזה ודאי יסוד היסודות –

בכל זאת לא עלתה הוה אמינא בשיחות של הרביים לכלול אותו בסדר ההשתלשלות, שושלת הקבלה של חב"ד. אבל בכל זאת הרבי שליט"א חקר את זה, אולי כן צריך.

לפי מה שדיברנו עכשיו אפשר להסביר על דרך עבודה על כל פנים: לפי הסיפור שסיפרנו קודם על רבי נחום מטשערנאָביל, בעל המאור עינים, באמת התכונה בה הצטיין רבי מענדל היא ה"עינים לראות", אבל זה עדיין לא אומר. השבח שלו – לפי הסיפור הזה על כל פנים – עדיין לא בדרגה של "לב לדעת" בחושך. יש תכונה של "לב לדעת" יהודי בחושך גמור, לפני כל רוח הקודש שמופיעה אצל צדיק אמת בבחינת "עינים לראות". אם כן, החקירה היא האם באמת הוא מצטיין כמו נשיא, כלומר נשיא של חב"ד, בתכונה של "לב לדעת" שלפני "עינים לראות ואזנים לשמוע", שלא כלולות בתוך הסיפור הזה.

הדעת עולה במקום הכתר והיא יסוד לאהבת ישראל עצמית

לא אמרתי את זה על מנת לקבוע שום דבר, רק בשביל להמתיק קצת את הענין, רק לצורך הבנת הענין, שייתכנו "עינים לראות" בלי התעצמות עם "לב לדעת" שלפניו, וממילא אין את הנקודה עצמית של הדעת העולה במקום הכתר ובמקום פנימיות הכתר, במקום האמונה, שם כל היהודים אחד ממש באהבת ישראל עצמית לכל יהודי, אפילו ליהודי כזה שלא ראית מימיו. אם כי שיסוד הוראה זאת ודאי שייך לכל מי שקשור לבעל שם טוב.

אם כן, בזה קצת הסברנו את סדר הפסוק "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע", הפסוק של המציאות החדשה שלאחר ארבעים שנה. לחיים לחיים.

"לב לדעת" אפילו כשישנים, אפילו בשינה. אחרי "לב לדעת" יש "עינים לראות".