סוד ה' ליראיו – שער כ"ה – ירידת התורה (ז)

כ"ז אייר תשמ"ו – כפר חב"ד

פרק ב חלק ד: סוד ההכנה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה המשיך הרב ללמד את פרק ב בשער כ"ה בספר סוד ה' ליראיו. עיקר השיעור עסק במדרגת "הכינה" של מתן תורה ובחשיבותה של ההכנה למצוה על פי הפסוק "הכון לקראת אלהיך ישראל". עיקר ההכנה הוא להרגיש את ההתחדשות של שם הוי' בכל רגע. עוד התבאר הקשר בין הכנה לכוונה, ועוד.

א.     "הכון לקראת אלהיך ישראל"

הכנת הלב בתפילה – "הכון לקראת אלקיך ישראל"

עד כאן למדנו על ארבע מדרגות של "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה", שאלו ארבע מדרגות של מתן תורה, איך שכל פעם ה' ממשיך מדרגה לדרגה. הגענו למדרגה של "הכינה"[ב], שמכינים את התורה במדות הלב. כלומר שהכל כבר נמשך במקום המדות העיקריות חג"ת, ומכינים עכשיו כביכול את השיעור לתלמיד במדות, כלומר ברגש, איך שאני מרגיש את המקבל.

כל זה על פי מאמר של רבי הלל מפאריטש. הוא מסביר את הפסוק "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה". ש"ראה" היינו חכמה; "ויספרה" – בינה; "הכינה" – במדות-חג"ת; "וגם חקרה" – במדות נה"י על מנת להשפיע בפועל. צריך עכשיו להבין קודם כל למה "הכינה" הוא במדות העיקריות. הפסוק החשוב ביותר שמקשר את העבודה שבלב עם הכנה הוא הפסוק בנביא בעמוס "הכון לקראת אלהיך ישראל"[ג]. לכאן הגענו:

״הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל״ — ["הכון" פרושו] ״הֲכָנָה״ בַּלֵּב, בְּהִתְפַּעֲלוּת חֲדוּרַת דַּעַת [כתוב "ובדעת חדרים ימלאו"[ד], הדעת היא פנימיות המדות והיא חודרת לתוכן וממלאת אותן תוכן. התפעלות חדורת הדעת נקראת הכנת הלב. הכנה היא גם מלשון כוונה, כוונת הלב. מה הדעת שחודרת לתוך הלב?] — ״דַּע לִפְנֵי מִי אַתָּה עוֹמֵד״ [בשעת העבודה שבלב שהיא תפלה[ה]].

מפסוק זה לומדים כמה הלכות, לדוגמה לפי התוספות[ו] זהו המקור של חגורה בשעת התפלה, גארטל, "הכון לקראת אלהיך ישראל". [זו הכנה חיצונית] כמו שבעל החינוך אומר שהחיצוניות משפיעה על הפנימיות[ז], זה סימן חיצוני. ה'מתנגדים' באמת אומרים שהעיקר הוא בלב, לא צריך את הגארטל, אבל החסידים גם לובשים את הגארטל. גם כן, לובשים אותו כדי לעמוד כראוי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, "לקראת אלהיך ישראל". יש פה רמז יפה שראשי התבות הם אלהי, כתוב "הכון לקראת אלהיך ישראל". כמו "אלהי אברהם אלהי יצחק אלהי יעקב" כתוב אלהיך, "הכון לקראת אלהיך ישראל". זה פסוק שמדבר על העמידה לפני מלך מלכי המלכים בשעת התפלה, "עבדא קמי מריה"[ח] בלשון חז"ל. וממילא יש בה דעת בהתפעלות זו, זה ה"דע לפני מי אתה עומד".

"דע לפני מי אתה עומד" – דעת התפילה מתוך כלל ישראל

נסתכל פה על הערה י"ט, מאיפה בא הביטוי הזה "דע לפני מי אתה עומד"? זו אינה לשון חז"ל במקומות הרגילים ולא פסוק בתורה. זה ביטוי מאד חשוב, "דע לפני מי אתה עומד".

יט. צַוָּאַת רַבִּי אֶלִיעֵזֶר הַגָּדוֹל יח. [לא בפרקי רבי אליעזר, אלא צוואת רבי אליעזר הגדול] עַיֵּן בְּרָכוֹת כח, ב. דַּעַת זוֹ הִיא עַל יְדֵי הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת נְשָׁמוֹת יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה,

אפשר לחשוב שאני יכול לקיים את "דע לפני מי אתה עומד" לבד, כשאני מתפלל לבד ביני לבין עצמי, אז אני יודע "לפני מי אתה עומד". אנחנו רוצים לחדש ש"דע לפני מי אתה עומד" אי אפשר לקיים לבד, אפשר לקיים אותו רק בציבור. באמת כתוב בחסידות שיש גם מי שמתפלל ביחידות בבחינת ציבור, תלוי בכוונה, אבל אם אין תודעת כלל, התחברות והתקשרות עם הכלל, אי אפשר לדעת "לפני מי אתה עומד". תכף נראה זאת על פי רמז. בפשטות, אם אין לך אהבת ישראל, אתה לא נכנס לשיעור קומה של עם ישראל שעומד לפני עצמותו יתברך. "דע לפני מי אתה עומד" היינו כאשר אתה אבר של כלל ישראל, וכלל ישראל עומד לפני ה'. לא כתוב פה ציבור, אלא "התקשרות והתחברות עם נשמות ישראל בשעת התפלה". זה נקרא עם הציבור, רק שיש מי שמתפלל עם הציבור בבית. ודאי יש ענין עם הציבור גם כפשוטו, אבל ודאי שעיקר הענין הוא נשמות ישראל. [זה הסיבה שהאריז"ל אומר שצריכים להגיד זאת לפני התפלה?] כן, זה מה שכתוב כאן. בדרך כלל, בכל בתי כנסת בעולם אתה רואה את "דע לפני מי אתה עומד" כמין הקדמה לכל הנושא התפלה, זו המנטליות של כל התפלה. שוב זה מהתוספות, שכל התפלה היא ההתכוננות אליה, "הכון לקראת אלהיך ישראל", הפסוק הזה בעמוס. וזה קשור עם הגארטל, עם החגורה.

"דע לפני מי אתה עומד" = "ואהבת לרעך כמוך"

האריז"ל אומר משהו אחר, הוא לא אומר "דע לפני מי אתה עומד", אני לא זוכר את זה בכתבי האריז"ל, הוא אומר שלפני התפילה צריך לחשוב-לקיים-לקבל עליו "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך". כיוון שהאריז"ל מביא זאת בתור הקדמה כללית לעבודת התפלה, ובדרך כלל זה "דע לפני מי אתה עומד", צריך להיות קשר בין שני הדברים האלה. זה מה שאנחנו רוצים לכתוב כאן. שהדעת של "לפני מי אתה עומד" תלויה בהתקשרות והתחברות נשמות ישראל בשעת התפלה.

וְכַיָּדוּעַ בְּשֵׁם הָאֲרִיזָ״ל שֶׁקֹּדֶם הַתְּפִלָּה צָרִיךְ לוֹמַר ״הֲרֵינִי מְקַבֵּל עָלַי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל ׳וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ׳״. [והרמז המאד-מאד יפה הוא] ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ עוֹלֶה [בדיוק בגימטריא] ״דַּע לִפְנֵי מִי אַתָּה עוֹמֵד״

אתה כבר עשית את החשבון, טוב, ש"דע לפני מי אתה עומד" שוה "ואהבת לרעך כמוך"[ט] בדיוק. מה המספר? 820, המשולש של 40. כל המספרים מ-1 עד 40. [מזכיר את ה-1820] כן, נכון, לא רק מזכיר אותו, 1820 – אולי היום נלמד עליו יותר – יוצא מטור שהוא 1000 בפני עצמו ו-820 בפני עצמו. יש בצורה מסודרת ה-1000 בפני עצמו. אני אסביר. זה אחד מהדברים שאותו מחבר מביא. הוא אומר שאם אני מתחיל מהמספר 8 ואני לוקח את המשולש של כל הכפולות שלו עד 40, שזה 5 פעמים 8, כלומר המשולש של 8 (36), של 16 (136), של 24 (300), של 32 (528), אז כמה זה עד עכשיו, בלי ה-40? בדיוק 1000. כמה המשולש של 40? 820. ביחד זה 1820.

[איזה מין טור זה?] זה טור מענין. כל המשולשים של כפלי 8, עד ל"ב הם 1000, ו-מ עולה "ואהבת לרעך כמוך" ו"דע לפני מי אתה עומד", 820. ביחד יוצא המספר 1820, מספר פעמים ששם הוי' מופיע בתורה, בחמשה חומשי תורה – סוד פעמים הוי', כמו שם הספר הזה, "סוד הוי' ליראיו". [יש בזה הבדלים במסורות שונות בשמות ה', או שזה קבוע בכל המסורות?] זה קבוע, לא יכול להיות הבדל, גם לא בנ"ך.

אם כן, יש פה קשר מאד יפה בין "ואהבת לרעך כמוך" ל"דע לפני מי אתה עומד". כיוון שמספר זה הוא המשולש של 40, ויש 1000 בשביל המספר 1820. יוצא ש-1000 עולה ישראל בעל שם טוב בגימטריא, כידוע[י], תלמיד ותיק. אז ישראל בעל שם טוב שגלה מהו "ואהבת לרעך כמוך" וגם מהו "דע לפני מי אתה עומד", הוא שלמות המספר. זו הכוונה ב-1820.

"אהבת ישראל ככלי לדעת את ה' – משה מלגאו ויעקב מלבר

האמירה ששני דברים שוים בגימטריא אינה מספיקה. יש קשר ביניהם אבל יש גם הבדל ביניהם, הם לא אותו דבר. יש רק שני דברים שקשורים. הגימטריא מגלה איזה קשר, אבל צריך להתבונן מהו. לעניננו הקשר הוא:

בְּסוֹד ״מֹשֶׁה (דַּעַת) מִלְגַּו וְיַעֲקֹב (אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל — תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר) מִלְּבַר״ וְדַ״ל.

יש התפעלות כמו הביטוי שכתבנו "התפעלות חדורת דעת", שיש דעת שחודרת את ההתפעלות, ההתפעלות היא אהבת ישראל, וזה נקרא "יעקב מלבר". למה יעקב הוא אהבת ישראל? בגלל שהוא "תפארת ישראל". יש כמה פירושים בתפארת. תפארת היא רחמים, אבל יש פסוק מפורסם בישעיהו שמובא כאן – "ישראל אשר בך אתפאר"[יא], שאחד מהפירושים שהבעל שם טוב מפרש[יב] אותו הוא שכאשר יש אהבת ישראל בין יהודים, ה' מתפאר בנו. אם אנחנו לא באחוה ושלום בינינו לבין עצמנו, ה' לא יכול להתפאר בנו. בגלל שבאמת אנחנו שיעור קומה. התפארת היא גוף, שיעור קומה. איך נעשה שיעור קומה? על ידי אהבת ישראל. אם כן, יעקב הוא שיעור הקומה של נשמת עם ישראל, וזה על ידי אהבת ישראל.

זה "יעקב מלבר". אבל מה יש כאשר "יעקב מלבר", שהוא שיעור הקומה של אהבת ישראל? יש "משה מלגאו". מה זה? "דע לפני מי אתה עומד". זו הדעת שחודרת לתוך הגוף. ליצור את הגוף, את שיעור הקומה של התפארת, זו אהבת ישראל, אבל הדעת שחודרת לתוך הגוף הזה היא "דע לפני מי אתה עומד", אבל אם אין את הכלי – האור לא נכנס, לא חודר. "דע לפני מי אתה עומד" זה משה, וכאן "ואהבת לרעך כמוך" כאן הוא יעקב. כלומר, זו שלמות שיעור הקומה של עם ישראל, יעקב הוא כל עם ישראל יחד. משה הוא דעת. כתוב "משה מלגאו ויעקב מלבר" – משה הוא הדעת ויעקב הוא התפארת.

לעניננו, התפארת היא אהבת ישראל, והדעת היא "דע לפני מי אתה עומד". זה שכתוב לי על העמוד "דע לפני מי אתה עומד" זה יפה מאד, אבל למה האריז"ל אומר "הריני מקבל עלי"? בגלל שלמעשה זה תלוי בזה – אם תקיים את "הריני מקבל עלי ואהבת לרעך כמוך", ממילא הדעת של "דע לפני מי אתה עומד" תיכנס. זהו "משה מלגאו". אבל אם אין "ואהבת לרעך כמוך" – אין סיכוי שתוכל לדעת "לפני מי אתה עומד"; ואם נדמה לך שכן – זה דמיון. כמו שכתוב בחסידות שיש הרבה דברים שהם כח המדמה.

אדמו"ר הזקן אומר את אותו רעיון קצת אחרת, הוא אומר שאהבת ה' תלויה באהבת ישראל, שאהבת ישראל היא הכלי בשביל אהבת ה'[יג]. אם אין לך אהבת ישראל אין לך שום כלי בשביל אהבת ה'. אם נדמה לך שאתה אוהב את הקב"ה ואין לך אהבת ישראל – זה לא יתכן, זה דמיון. כאן אנחנו אומרים קצת יותר מזה, שלא רק שאהבת ישראל היא כלי לאהבת ה', אלא שהיא כלי לדעת את ה'. למה? איך הגענו לכל זה? מענין ההכנה לעבודה, הבעל שם טוב אומר שעיקר העבודה הוא ההכנה[יד], "הכינה". מהי הכנה? התפעלות בלב, אבל שיש בה דעת.

הרי כל הנושא המדובר כאן הוא המשכת תורה. תורה היא דעת. כשמגיעים למקום המדות העיקריות שבלב, אין הכוונה לעצם המדות בפני עצמן אלא איך שהן מכילות את הדעת. [מה ההבדל?] ההבדל הוא שמדות הן רגש, שאתה אוהב מישהו, אנחנו עכשיו רוצים להתבונן מה האופי, אנחנו מדברים כאן על ירידת התורה, התורה יורדת לתוך הרגש של הזולת. קודם "ראה ויספרה" הוא בינך לבין עצמך וכעת "הכינה". מה נקרא שאני מכין? כמו שמורה מכין שיעור, הוא מכין שיעור תוך כדי הרגשת הכיתה שלו, המקבל שלו. עד עכשיו לא היה מורגש המקבל. ב"ראה ויספרה" הוא רק ראה וסיפר לעצמו את תוכן הלימוד, בינו לבין עצמו, את תוכן החידוש והענין. כעת כשמגיעים ל"הכינה", הוא כבר מכין כדי למסור אותו הלאה.

ודאי יש בהן מדות, רגש, אבל אנחנו כאן מדברים על התורה שיורדת למקום הרגש, וירידתה למקום הרגש היא הכנה, כאן בפסוק זה היא נקראת "הכינה", ולכן אנחנו מדברים על המלה הכנה. כיוון שמדברים על הכנה – ההכנה העיקרית ביהדות היא הכנה לתפלה. יש גם הכנה לכל מצוה, אבל רואים שהמושג הכנה בדרך כלל קשור עם תפלה, כמו בפסוק "הכון לקראת אלהיך ישראל".

זה חידוש של הבעל שם טוב, שכל דבר צריך הכנה. זה שאני צריך להתכונן גם לקיים מצות תפילין או לולב וכיוצא בזה, זהו חידוש של החסידות. אולי פעם דיברנו שמשיח – הגוף שלו הוא דוד ומשה הוא הנשמה. משיח בן דוד הוא בגוף, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" – ומשה בפנימיות. דוד עצמו קשור עם יעקב. אנחנו רוצים משיח מיד. מה זה מיד? משה-יעקב-דוד.

ההכנה לתורה ולמצות – "דעו לפני מי אתם עומדים"

הנושא כאן הוא הכנה, והכנה בדרך כלל קשורה עם תפלה. אם הבעל שם טוב בא ואומר שכל דבר צריך הכנה. באמת כתוב בספר התניא לגבי תפלה[טו], על זה היתה מחלוקת, שהחסידים, ובמיוחד רבי מענדל ויטבסקער היה מלמד וכתב שצריך כל שעה לפחות, אם לא לעתים יותר קרובות, להפסיק את הלימוד בשביל להתכונן, בשביל לכוון עוד פעם "לפני מי אתה עומד" ובשביל מי אתה לומד.

אצל ה'מתנגדים' זה באמת היה דבר שעורר המון התנגדות. הרעיון לא היה להפסיק וללכת החוצה, אלא להפסיק לרגע אחד את רצף הלימוד כדי להתכונן עוד פעם, לחדש את הכוונה. זו היתה הנהגה מעשית אצל חסידים, וזו היתה ממש אחת הנקודות שעוררו התנגדות חריפה ביותר. גם בספר התניא כותב זאת בפרק מ"ב. הוא מסביר שבגלל שצירופי שם הוי' משתנים בכל שעה, כלומר משתנה האופי בו ה' מתגלה, אתה לא יכול להיות מכוון בשעה זו כמו שהיית מכוון בשעה קודמת, ולכן צריך לכוון לצירוף של כל שעה, לחדש את הכוונה ואת ההכנה.

אבל מה אנחנו רואים? שהצורך להתכונן ללמוד תורה הוא עצמו חידוש עד כדי כך שעורר את המחלוקת הגדולה. כמו כן, כל שכן וקל וחומר, צריך לפני כל מצוה אחרת הכנה. אנחנו מסבירים כאן שהכנה היא "התפעלות חדורת דעת", ובהכנה יש שני דברים. גוף ההכנה הוא "בשם כל ישראל", כמו ב"לשם יחוד". גוף ההכנה הוא ההזדהות עם הכלל, ואם יש את זה יכולה להיות פנימיות ההכנה, שהיא "דע לפני מי אתה עומד", כלומר, אתה עושה זאת "נכח פני ה'"[טז]. עיקר ההכנה בפשטות הוא "הכון לקראת אלהיך ישראל", שכל מה שתעשה – אתה עושה מצוה, אתה לומד תורה, מה שלא תעשה – אתה עושה זאת "נכח פני ה'". אם זו  תפלה היא תהיה  "כעבדא קמי מריה", ואם זו מצוה אחרת היא תהיה  כבן לפני האב, אבל אתה עומד לנוכח, זהו עיקר ההכנה. לכן באמת הוא כותב בתניא ומסביר באותו הקשר, בסוף פרק מ"א, שבתפלה גופא – עיקרה הוא המלה "אתה".

הכלי כדי להגיע להרגשת הנוכח של "אתה", "דע לפני מי אתה עומד", הוא האחדות בין הנשמות:

וְעַל כֵּן בִּלְשׁוֹן חָזָ״ל בִּבְרָכוֹת שָׁם וּבְכַמָּה דּוּכְתֵּי אִיתָא בִּלְשׁוֹן רַבִּים — ״דְּעוּ לִפְנֵי מִי אַתֶּם עוֹמְדִים״.

אמרנו קודם "עיין ברכות כח", שם כתוב בלשון רבים. המשפט "דע לפני מי אתה עומד" בלשון יחיד הוא מצוואת רבי אליעזר הגדול, אבל יש בברכות ובעוד מקומות שכתוב בלשון רבים "דעו לפני מי אתם עומדים". זה בפירוש אומר לנו רעיון זה, שכדי לקיים זאת צריך להיות ביחד, צריך להיות רבים –  "הן אל כביר לא ימאס" תפלת רבים[יז].

ההכנה המתחדשת – "נכח פני ה'" בכל שעה ושעה

[באמת החשש היה  שזה ילך לכיוונים לא טובים. אם מישהו ממש חדור לעומק ובאמת מתכוון החדירה היא משהו אחר, אבל אם לא אז אלו סתם דברים בטלים] כן, כאילו אם אתה עכשיו באנרגיה גבוהה, במתח גבוה ואתה מפסיק, אתה מאבד את הכל. הכל יכול ללכת עכשיו לכיוון אחר, וזה נקרא 'בטול תורה'. אתה חושב שאתה עושה פה משהו חשוב, באמת זה רק בסך הכל בטול תורה.

הדבר השני שאמרו, ואפילו כתבו זאת בפירוש, הם היו בטוחים שאין לך כוונה יותר גדולה מעצם הלימוד. מה אתה חושב שיש משהו יותר מללמוד תורה? אתה יכול לכוון משהו יותר מקריאת מלות התורה?! זו היתה עיקר פנימיות הטענה. ממילא, מה שלא תעשה יהיה בטול תורה, שתפסיק את הלימוד.

בכל זאת, דרך הבעל שם טוב היא שאצל בינוני ודאי זה לא זהה. לימוד תורה ו"הכון לקראת אלהיך ישראל" לא הולכים יחד אצל רוב בני האדם, הרגשת הנוכח ממש תמיד. בשעה שלומד תורה שעה רצופה ארוכה הוא כבר נכנס לתוך הענין, הוא עלול לשכוח מ"נכח פני ה'" ולכן צריך לחדש זאת.

[בנפש החיים יש שער שלם על זה. הוא מנסה להוכיח בכל מיני הוכחות. נכתבה על זה פעם תשובה מסודרת? לגבי גדר "לשמה"?] אני חושב שזה די מובן מאליו, אבל האם נכתבה תגובה לנפש החיים, אני לא יודע, אבל אלו דברים ברורים. נפש החיים של רבי חיים וולאז'ינער, התלמיד המובהק של הגר"א, נקרא התניא של ה'מתנגדים'. כדי  שלא יצטרכו ללמוד תניא הוא כתב להם ספר שנקרא נפש החיים. יש לציין שהוא עצמו היה מאד מושפע מהחסידות במדה מסוימת, הוא תמיד שמע את דרושי אדמו"ר הזקן מפי אנשים שחזרו לפניו.

[אפשר לאפיין את כל ה'מתנגדים' הגדולים שידעו קבלה וגם חסידות] כן, אצלו זה היה  עם כל ההמתקה, הוא לא היה כמו הגר"א שלא היה מוכן לשמוע דבר, הוא היה מאד מתון ושמע וכו' וכו', אבל עם זה, עדיין הספר שלו היה במקום התניא. בהשקפה חיצונית נראה בברור שגם הוא עצמו חולק על הגר"א, יש לו שיטות שלא כמו הגר"א, חוץ מזה שחולק על החסידות. הוא משהו באמצע. איך שלא יהיה, אחד מהנושאים שהוא באמת כותב עליהם הוא נושא ההכנה. [לגבי צמצום נראה שיש לו שיטה יחודית] כן, לא כאן הענין, יש על זה מכתב מהרבי באחד הכרכים של לקוטי שיחות[יח] בו מסביר הרבי מאד יפה את כל השיטות של הצמצום. לעניננו, ההכנה היא "נכח פני ה'". ושם בספר כותב פירוש נגד הדבר הזה[יט]. הראשון שדיבר על זה באריכות היה רבי מענדל ויטבסקער, הראשון-הראשון ודאי היה הבעל שם טוב, אבל מי שעשה מזה ענין ומנהג אצל חסידים הוא בעל פרי הארץ. אדמו"ר הזקן כתב על זה בספר התניא בפרק מ"א, מביא את זה בסוף. הוא כותב ככה:

"וכשלומד שעות הרבה רצופות", מי שלומד שעות הרבה רצופות "יש לו להתבונן בהכנה זו". הוא אומר שכל פעם שהוא מפסיק ומתבונן זה נקרא הכנה. יש את המלה הזאת הכנה, וצריך לחדש את ההכנה. לא מספיקה הכנה פעם אחת. אם הוא לומד שעות רצופות הוא צריך כל שעה "יש לו להתבונן בהכנה זו הנ"ל בכל שעה ושעה על כל פנים". בכל שעה ושעה הוא צריך הכנה מחדש, "כי בכל שעה ושעה היא המשכה אחרת מעולמות עליונים להחיות התחתונים, והמשכת החיות שבשעה שלפניה חוזרת למקורה בסוד רצוא ושוב שבספר יצירה עם כל התורה ומעשים טובים של התחתונים". כאשר הצירוף מתחלף בכל שעה הוא לוקח, עולה ומעלה איתו את כל התורה והעבודה שלמד בתורה בשעה הקודמת, ועכשיו מתחיל עולם חדש. לכן צריך להתכונן למציאות החדשה.

איך הסברנו את זה קודם? הסברנו קודם שהאופי של הרגשת האלקות היא אחרת. אפילו לו יצוין שהרגשת את ה' לפני שעה, צריך לדעת שעכשיו זה משהו חדש, שצריך להרגיש אותו מחדש. [האמת שהוא מתחדש בעצם כל הזמן] נכון. [אז השאלה אם הזמן הוא פרודות או שהזמן הוא רצף אחד] יש שינויים גדולים ויש שינויים יותר קטנים, מבנה על גבי מבנה של זמן, כמו שבכל ראש השנה בכל שנה יש חילוף גמור ש"מרשית השנה ועד אחרית שנה".

[למה לא סדר של יום שהוא מבנה יותר יסודי? אדם באמת יכול להגיע להתפרטות של עשרים וארבע שעות ביממה או של שתים עשרה ושתים עשרה?] הרמח"ל כותב במכתב שבגיל שבע עשרה הוא כבר הגיע לזה שכל רבע שעה הוא מתכוון לשינוי הצירוף. יש צירוף אחד כל שעה, אבל הצירוף מורכב מארבע אותיות י-ה-ו-ה. זאת אומרת שכל רבע שעה יש אות מתוך הצירוף. הרמח"ל כתב שמגיל שבע עשרה הוא לא הפסיד, לא ביום ולא בלילה, לכוון כל רבע שעה לחילוף הצירופים. [אתמול היה יארצייט שלו]

[מה שעומד מאחורי מבנה הזמן בכלל הוא התחלפות איכות הגילויים?] כן, זה הזמן, "פנים חדשות באו לכאן"[כ]. הזמן הוא כל פעם משהו חדש. זו הגדרת הזמן, חידוש. עיקר החידוש הוא פנים חדשות. פנים הם פנימיות. מי שבאמת לא מרגיש זאת נקרא שהוא באחור, הוא רק רואה את האחור, כאילו נראה אותו דבר. [הוא חי בעבר?] או שהוא מסתכל על האחור, הוא לא מסתכל על הפנים. הוא מסתכל על הגב. בגב לא רואים את השינויים, את הפנים חדשות. החידוש הוא הפנים. ככל שמקושרים לפנים יש כל רגע "פנים חדשות באו לכאן" בפנימיות הזמן.

רגע הזעם והחידוש שבחסד – סוד "רע כסא לטוב"

[כתוב אצל בלעם שהקב"ה כועס כל יום רגע וכשבלעם בא לקלל הוא לא כעס] לא היה רגע של זעם, ככה "אל זועם בכל יום"[כא]. [בלעם ידע להתאים את הרגע. בשבעה ימים שרצה לקלל לא היו שינויים?] לא, השינויים היו רק בתוך הטוב. החידוש הוא, זה משהו מענין בפרק "הרע כסא לטוב". כתוב ש"חסד אל כל היום"[כב], וכתוב "אל זועם בכל יום", כלומר ש"כל היום" יש חסד, אבל "בכל יום". כתוב "חסד אל כל היום" אבל כתוב "אל זועם בכל יום", כלומר ש"בכל יום" יש רגע אחד של זעם, אף על פי שיש חסד כל הזמן. מה המשמעות ברגע אחד של זעם? אפשר להסביר זאת שזה בעצמו כאילו שומר, כמו נקודת תבלין או משהו מיוחד. יש ביטוי בחז"ל, שכחתי הרגע, שזה שומר על הכל, כמו "הרע כסא לטוב". הוא גורם כביכול התחדשות. זה שיש חסד תמיד, הרגע הזה באמת שומר שתמיד יתחדש החסד, שיתעלה למדרגה יותר ויותר, כמו הסוד של "רע כסא לטוב".

מה בלעם עושה? כאילו תופס את הרגע הזה, שעיקר מטרתו הוא להעלות ליותר, כמו רע כסא לטוב, זו הכוונה הפנימית של הקב"ה. בכל זאת, הוא תופס, נאחז ברגע הזה, הוא מפריד אותו מהרע, מלהיות כסא לטוב. לכן הוא מקלל באותו רגע. מה הקב"ה עשה? נס שלא היה, שהרגע הזה התעלם במשך כל אותם ימים. היה אפשר לחשוב שאם הרגע התעלם אז גם העליות והחידוש נעלמו, זה מה שאתה חושב, שכאילו עכשיו הכל סטטי, שאותו רגע עושה דינמיות בתוך החסד, ואם אותו רגע נעלם, אז כאילו עכשיו החסד נעשה סטטי. זו השאלה שלך. צריך לומר שלא כך, שהרגע של הזעם התעלם ובכל זאת ההתחדשות המשיכה.

[אז הזעם התעלם כביכול רק ממנו?] כן. הוא נכלל, הוא פשוט נעלם, לא רואים אותו. אבל ודאי שההתחדשות בפנימיות המשיכה. איך יכולה להיות התחדשות בלי הרגע של הזעם? בגילוי זה צריך להתבונן.

מסירות נפש מתחדשת מול פנים חדשות של גילוי אלוקות

[הרב, מה המשמעות של כוונת הזאת האדם? זו לא עבודה שנעשית ממילא בהשפעה מלמעלה? מהי ההבחנה בפנים חדשות?] הוא מסביר כאן שעיקר הכוונה הוא מסירות נפש, שהוא מוסר את עצמו. אני לא יכול למסור את עצמי למשהו היולי. יש באמת אנשים שמוסרים מודעה למשהו. יש עבודה כזו שמישהו בתחלת היום יאמר, יכריז ויצהיר שכל מחשבה זרה שתהיה לוי במשך היום, כל דבר רע שיעשה, הכל בטל ומבוטל כעפרא דארעא מראש. הוא עושה כביכול איזו מן מסירה

כתוב בסידור של השומר אמונים, יש תפלה ארוכה בתור הכנה לתפלת שחרית, של מסירת מודעא, יש מושג כזה מוסר מודעא, שכל מחשבה זרה שתהיה לי בתפלה הזאת ובכל היום כולו עד מחר בבוקר, שאומר זאת עוד פעם, אני מבטל מראש את כל המחשבות זרות שתהיינה. הכל יהיה בטל ומבוטל כעפרא דארעא. בסידור של חב"ד אין את זה, כנראה שזה לא בדיוק העבודה של חב"ד. כלומר שאי אפשר לעבוד את ה' מראש, על החשבון. אני לא אומר שאין לזה שום ערך, אני רק אומר שזו ודאי לא עבודה פנימית. הכל בשביל להדגיש שהעבודה הפנימית חייבת להתחדש. אם היא לא מתחדשת היא מדרדרת. אתה לא יכול מראש להבטיח. צריך כל פעם לחדש את ההרגשה.

מה עיקר העבודה? מסירות, שאתה מוסר את עצמך לה'. כך הוא מסביר בתניא שמסירות נפש היא שאתה מבטל את עצמך, מוסר את עצמך לה'. שוב, כל מסירות היא לגילוי אור מסוים, ואם הגילוי עם הפנים מתחלפות, כמו שאמרנו "פנים חדשות באו לכאן", אז מה שמסרת את עצמך קודם לפני שעה – בפנימיות לא מועיל למסירות עצמך עכשיו. עיקר ההכנה הזאת נקרא מסירות, למסור את עצמך.

הלב ככן לאלקות: הכנה, כוונה והשראת השכינה

כַּן עוֹלֶה שִׁבְעִים [השורש של הכנה הוא כַן או כֵן], כְּנֶגֶד ״כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ״, שֶׁהֵם כְּנֶגֶד ז׳ מִדּוֹת הַלֵּב [שבעים נפש של יעקב הם ז מדות הלב, הכל נכלל ביעקב, כמו שאמרנו קודם, שיעקב הוא תפארת ישראל, הכולל את כל שיעור הקומה. ה תתאה ו-ה עילאה רמוזות במלה הכנה], כְּשֶׁכָּל אַחַת כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר עַל יְדֵי הַמְשָׁכַת מוֹחִין (דַּעַת) בַּמִּדּוֹת —

כתוב שההתכללות בתוך הלב תלויה בהמשכת דעת. אם אין המשכת דעת כל אחד הוא ענף נפרד ואין התכללות. שבעים הם התכללות של עשר בכל אחד מהשבע. התכללות תלויה בהמשכת דעת במדות. מהי?

״כַּוָנָּה שֶׁבַּלֵּב״

זו הדעת שחודרת לתוך הלב, לכן היא גם לשון כוונה. קודם אמרנו שהכנה וכונה קרובות, אבל לפי זה ההבדל הוא שהכוונה היא הדעת, והכנה היא הכַן. כן הוא הבסיס, הכלי. הכלי הוא ההכנה, "הכון לקראת אלהיך ישראל". ו"הכון" צירוף אותיות כונה. המלה הראשונה בפסוק היא "הכון". "הכון" משורש כון. גם לכוון זה אותו שורש. יש הכנה ויש הכוונה, והכוונה שבלב היא המשכת מוחין במדות.

(וּבְסוֹד [פסוק מפורסם] ״לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה וְגו׳״, שֶׁ״לֹא״ כּוֹלֵל ג רִאשׁוֹנוֹת כַּאֲשֶׁר הָ־א הִיא בְּסוֹד נְקֻדַּת הַדַּעַת הַנֶּעֱלֶמֶת, שֶׁשָּׁרְשָׁהּ בְּרַדְלָ״א; ״כַּן״ כּוֹלֵל ז תַּחְתּוֹנוֹת כַּנַ״ל).

יש סוד שאנחנו מסבירים בכל מקום, על "לא כן עבדי משה"[כג], "לא כן" עולה 101. קודם יש ל, שהיא עשר [windows1]ספירות שכל אחת כלולה מעשר ואלו ג"ר, ויש כַן, 70, שאלו ז"ת, ויש עוד א של המלה "לא", שהיא אחרי ה-ל ולפני הכַן. כלומר, זו נקודת דעת נעלמת, ובתוך ה"כֵן" יש דעת המתפשט. יש שני מיני דעת: דעת המתפשט ודעת הנעלם[כד]. הרבי מקאמרנא מדבר על זה[כה], אחד הכללים שלו בכל התורה הוא שכל פעם שכתובה המלה "לא", לא רק בפסוק "לא כן", הוא מסביר את סוד המלה "לא" בכל מקום, שה-ל היא ג"ר וה-א היא דעת הנעלם. שורש ה-א, שהיא דעת הנעלם הוא ברדל"א, בנקודה הכי גבוהה של הכתר. אם כתוב "לו" עם ו זוהי דעת המתפשט. זה אחד מהכללים שלו בכל התורה, שיש "לא" עם א ו"לו" עם ו, לפעמים יש כתיב וקרי. הוא מסביר שבכל מקום ו נקראת דעת המתפשט לתוך הלב, ו של המשכה, וגם פירוש המלה "לו" הוא אליו, שזו התפשטות. ואילו "לא" בלשון שלילה היא א של דעת הנעלם. זה אחד מהכללים.

אם כן, "לא" היינו ג"ר עם דעת הנעלם ששורשו ברדל"א, ו"כן" היינו מדות שבחיוב. בתוך ה"כן", שהוא מדות, כן מלשון הכנה, יש כונה. כוונה היא דעת המתפשט לתוך המדות. זו כוונה שבלב. יש עוד פירוש: מהו כַן? בסיס:

הַלֵּב הוּא כַּן וּבָסִיס לְהַשְׁרָאַת הָאֱלֹקות, כַּנּוֹדָע בְּפֵרוּשׁ ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״ — ״׳בְּתוֹכוֹ׳ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ׳בְּתוֹכָם׳, בְּתוֹךְ הַלֵּב שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל״

כתוב[כו] שעיקר גילוי האלקות הוא בלב, בית המקדש. אף על פי שהנשמה מתגלה יותר במח מאשר בלב, אבל כביכול ה' יתברך יותר מתגלה בלב מאשר במח. זו ה"רעותא דלבא"[כז], "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[כח], בתוך הלב של כל אחד ואחד[כט]. נקרא עיקר גילוי האלוקות זה בלב.

מהי נשמה? הרגשת אלקות, תחושת אלקות, לחוש את האלקות. כל החושים, כמו ראיה ושמיעה וכו', הם הנשמה. הנשמה האלקית נקראת תחושת האלקות, ועיקר תחושת האלקות הוא במח. לכן כתוב שהמשכן העיקרי לנפש בגוף זה המח, משם הוא מתפשט ללב[ל]. אבל איפה כביכול דר ה' בעצמו, ה"דירה בתחתונים"[לא]? זה גם אחד הרמזים של "דירה בתחתונים", שכלפי הגוף-התחתונים היינו הלב ביחס לראש. ה' לא דר בעיקר בראש? הוא דר בעיקר בלב. זה נקרא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אם כן, מהי הכנה? לעשות לה' כַן, לעשות לו בסיס, שיבוא וידור בינינו-בתוכנו.

הכנת הלב ככלי להשראת השכינה ולהמשכת התורה במדות

(וְאַף שֶׁכַּן כּוֹלֵל ז תַּחְתּוֹנוֹת כַּנַ״ל [המלה 'כן', שורש ההכנה, כוללת את ז"ת. אבל כאן בספר כתוב שעיקר ההכנה הוא במדות העיקריות, לא בכל המדות. אם מסתכלים במלה כַן, רואים שיש גם בהן חילוק], עִקָּרוֹ בְּעֶצֶם הַמִּדּוֹת חֶסֶד-גְּבוּרָה-תִּפְאֶרֶת, שֶׁהֲרֵי הַ־כ דְּכַּן הִיא כְּנֶגֶד חֶסֶד וּגְּבוּרָה — אַהֲבָה וְיִרְאָה כַּנַ״ל וְהַ־ן דְּכַּן [או דכֵּן] כּוֹלֶלֶת תִּפְאֶרֶת-נֶצַח-הוֹד-יְסוֹד-מַלְכוּת, אַךְ עִקָּרוֹ הִתְכַּלְּלוּת נֶצַח-הוֹד-יְסוֹד-מַלְכוּת בְּשֹׁרְשָׁם — תִּפְאֶרֶת וְדַ״ל).

כתוב בספר התניא ששתי המדות העיקריות הן אהבה ויראה וכל שאר המדות הן ענפים[לב]. אז במלה כַן זהו היחס בין כ ל-נ, ש-כ היא שתי המדות העיקריות. זה גם מכוון ש-כ קשורה עם יד, כמו כף היד, ויש באמת שתי כפות, ושתי הידיים הן אהבה ויראה. אלו המדות העיקריות, וכל שאר המדות הן ענפים. ה-ן שכוללת חמש, אלו הספירות תנהי"ם, אבל יש כלל שכל פעם שהן יחד הן נכללות בתפארת.

אם כן, צריך לכוון כאן שעיקר המלה כַן והכנה היא בחסד-גבורה-תפארת. החסד והגבורה הן כ, והתפארת היא ן שכוללת בכח גם את השאר, את נהי"ם. [ן עצמה ראית כמו כ שכאילו התפשטתה] כן, יש קשר בין כ ו-נ. במילוי הן כמעט אותו דבר. כף במילוי עולה 100, ו-נן גם עולה 100 רק שיש בה תוספת ו.

זה ששניהם כלי – זה בכתוב בפירוש, זו הצורה שלהם. כ היא כלי כפוף, וגם נ הכפופה היא כלי, מה שאמרת כתוב בפירוש. [נ בהתחלתה פשוטה ואחר כך כפופה?] תלוי מה נקרא התחלה ומה סוף. כתוב בחז"ל[לג] שבעולם הזה "נ כפופה נ פשוטה, נאמן כפוף נאמן פשוט". כפוף בעולם הזה ופשוט בעולם הבא. השאלה מה בא קודם? מצדנו עולם הזה נראה שבא קודם, אבל יכול להיות שבשורש, "סוף מעשה במחשבה תחילה"[לד], עולם הבא בא קודם.

עד כאן הסברנו את המלה "הכנה", דרגת "הכינה", כלומר המשכת התורה במקום המדות. כעת השלב הבא הוא הקול שממשיך את ההכנה לקראת החקירה. יש הכנה ואחר כך יש חקירה – "הכינה וגם חקרה". עיקר המאמר של רבי הלל היה שבין כל שתי מדרגות יש קול שממשיך, ואלו הקולות של פרק כ"ט בתהלים. הקול שממשיך מההכנה לחקירה הוא "קול הוי' שֹבר ארזים", שממשיך מיסוד שבתפארת לנצח והוד.

המעבר מהשראה למעשה: משבר חג"ת ונה"י

הַמַּעֲבָר מֵעֶצֶם הַמִּדּוֹת אֶל הַמִּדּוֹת הַשַּׁיָּכוֹת לְפוֹעַל מַמָּשׁ [עצם המדות הוא חג"ת, והמדות השייכות לפועל ממש הן נה"י] הוּא קָשֶׁה בְּיוֹתֵר,

המעבר הזה אף על פי שהוא בתוך ו שבשם הוי', בכל זאת הוא מעבר יותר קשה מהמעבר מכתר ל-י, מ-י ל-ה, ומ-ה ל-ו. הוא יותר עם משבר. קצת דיברנו על זה קודם. בתוך הלב עצמו, שכנגד ו, יש שתי מדרגות. הרגש שאתה מרגיש את הזולת, והתגובה לכל המניעות והעיכובים שפתאום מתגלים בשטח. עיקר המדות הוא שאתה מכין את עצמך – כמו שיעור תורה – באהבה רבה, אתה אוהב את הכתה שלך, אתה מכין להם שיעור נהדר.

כשאתה נכנס לתוך הכיתה ופוגש כל מיני בעיות בשטח שצריך להתמודד עמהן, זה נקרא לנצח, להודות וכו'. אלו המדות נצח והוד, המעבר מהרגש הטוב שלך לרגש שפועל בשעת מעשה, שתמיד צריך לנצח. [הקב"ה חוזר למדות הראשונות?] החקירה היא מה לעשות, זה נקרא עצת כליות. נצח והוד הן הכליות, והעצה היא עצה מעשית איך להתמודד עם המציאות. זה נקרא חקירה. חקירה אינה כמו באוניברסיטה, חקירה היא פעולה תוך כדי מעשה. ["לב מלכים"] כן. למדנו באריכות בשיעורים הקודמים, כשהסברנו את כל המערכת הראשונה של "הכינה וגם חקרה".

אף על פי ש"הכינה וגם חקרה" שניהם במדות, כלומר, בנפש הן בפרצוף אחד, בכל זאת המעבר ביניהן מלווה במשבר, הוא הכי קשה מכל המעברים:

שֶׁהֲרֵי צְרִיכִים לַהֲפֹךְ אֶת כִּיוּוּן הַמִּדּוֹת מִכִּוּוּן שֶׁל מַעְלָה לְכִּוּוּן מַטָּה (הַגַּם שֶׁחֶסֶד-גְּבוּרָה-תִּפְאֶרֶת שַׁיָּכִים לַזּוּלַת, אַךְ אֵין שַׁיָּכוּתָם בְּפֹעַל מַמָּשׁ, וְהֵם כְּאוֹר הַמֵּאִיר לְעַצְמוֹ — לְמַעְלָה בְּרוּחָנִיּוּת נַפְשׁוֹ — בְּיַחַס אֶל הַנֶּצַח-הוֹד-יְסוֹד שֶׁהֵם בִּבְחִינַת אוֹר הַמֵּאִיר לְזוּלָתוֹ מַמָּשׁ).

כאן יש משהו מאד חשוב בנפש: בדרך כלל אומרים שחב"ד הן "אור המאיר לעצמו", כמו שאמרנו קודם, וג"ת הן כבר "אור המאיר לזולתו"[לה]. חב"ד מופנם, שכל הוא דבר מופנם, ומדות הן כלפי חוץ. כך בכל מקום.

עכשיו אנחנו אומרים שביחס לפועַל – הרגש הוא גם כלפי פנים. אף על פי שזהו רגש אל הזולת, שאתה מרגיש אותו, ביחס לשכל, השכל לא מתחיל עדיין להרגיש את הזולת בגילוי, רק נמצא בפוטנציה בתוכו. אבל בגילוי, במודעות, הוא לא מודע לזולת. לעומתו, הרגש הוא כבר לגמרי מודע לזולת, זה כל החידוש של הרגש, שהוא מופנה כלפי זולת. בכל זאת, ביחס לנה"י הוא לא עובד-מתייחס בשטח, שזו עבודה עם הזולת ממש, ההתמודדות עם המציאות. כאילו שנאמר שחג"ת הן רגש של אוטופיה, רגש מדומה. עם כל הרגש הטוב שלו הוא עדיין לא בתוך המציאות. אף על פי שמצד אחד הוא מרגיש את הזולת, בכל זאת ביחס לנה"י הוא עדיין נקרא מאיר לעצמו.

במילים פשוטות, כתוב שהרגש ואהבת הזולת עדיין בגדר חוית עצמו. הוא חווה עכשיו חויה של אהבת פלוני אלמוני, הוא מכין לו שיעור, הוא חולם עליו בלילה. כל מה שהוא חולם על מישהו אחר בלילה, עם כל זה שהוא חושב על מישהו אחר ואוהב אותו וכו', זו עדיין חויה פנימית לגמרי.

[למה המעבר הזה קשה יותר מהמעברים הקודמים, כמו מהמוחין למדות?] עוד פעם, בהגדרה, זה יכול להיות היפוך אל ההיפוך, לשנות כיוון. המעבר ממוחין למדות יכול להיות קשה מבחינה שזהו מעבר ממצב למצב אחר, אפילו מצב הפכי, אבל אין באמצע עוד חוץ מקושי המעבר מצד עצמו – אין עוד מונע באמצע, אין איזה נחש שמחכה שם להפריע ולבלבל את הראש.

כאן יש לצאת מהתיאוריה, מהחויה הפנימית אל העולם ממש, ואז אתה פוגש את המציאות שהיא משהו אחרת לגמרי. אם נחשוב ונתבונן, אפילו שכל פעם יש לעבור מהפך להפך, לעבור מ"אור המאיר לעצמו" לאור שמרגיש-שמודע לזולת. אבל אם נבין את זה טוב-טוב – נראה שבאמת עיקר הדילוג הוא כאן במקום הזה, בין חג"ת בעצם לנה"י. תכף נסביר יותר איך רואים את הדבר הזה בקבלה ובחסידות. יש קשיים ומשברים בתוך עצמך, התפתחות עצמך. אבל המעבר ממך אל הזולת ממש בשטח הוא בין חג"ת לנה"י. המלכות היא הדיבור, נגיע גם לזה, זה שלב "ויאמר לאדם". אבל כאן מדובר עוד לפני שאתה שאתה מדבר.

לדוגמה, לגבי שלום בית, מה עיקר העבודה? בשטח, שמישהו אחר מרגיז אותך, להתאפק ולא לצעוק עליו, לדעת איך לדבר בנעם ובאהבה. העבודה של התמודדות בפועל בשטח שייכת לנה"י. להפך, אחד שבא עם רצון הכי טוב, ואפשר מאד טוב להבין את זה, שפע של רצון ואהבה לעשות טוב ולהטיב לעולם, פתאום הוא פוגש את המציאות המרה שמתנגדת לו, שמה לו רגל ומרגיזה אותו – זהו משבר. להפך, ככל שהרגיש יותר חויה של רצון טוב ואהבה כך יותר גדל התסכול. במעבר הזה יש תסכול (frustration בלע"ז). עם כל הרצון הטוב שלו וכל ההכנה שלו, עכשיו הוא צריך לחקור, צריך להיות בנוי לזה. יש אחד מוכשר לזה, יש אחד שגם מוכן לזה מתוך נסיון, על זה כתוב "אין חכם כבעל הנסיון"[לו], שיודע שברגע שיכנס לכיתה הוא ודאי יפגוש כל מיני בעיות, או ברגע שיתחיל לעבוד בשטח יצוצו כל מיני בעיות שלא ציפה להן קודם כלל.

בכל זאת, בתוך המכונה שלו בנויות כל העצות וכל התחבולות והתכסיסים מה עושים, איך מתמודדים ואיך לא נשברים מזה, איך אני מחזיק מעמד, אני לא נשבר מזה וגם אני שולט ברוחי, אני לא מתרגז בחזרה, בדיוק להפך. כל זה הוא המעבר מחג"ת לנה"י.

שבירת הארז: המעבר מהחויה הפנימית אל המפגש עם המציאות

אחר כך הכל מתבטא בפה. מה שמתבטא בפה, "ויאמר לאדם", שזו המלכות ממש, תלוי לפי איכות העבודה בנה"י שלו. בגלל שנה"י אחר כך מתבטא בדיבור, איך הוא מדבר. שוב, מה עיקר הנקודה? שאף על פי שבכל מקום כתוב שחסד הוא "אור מאיר לזולתו" וחב"ד הן "אור מאיר לעצמו", בכל זאת היחס בין חג"ת לנה"י הוא יחס בין חויה פנימית לחויה מציאותית בשטח. זה מעבר לחלוטין מן הקצה אל הקצה.

לְמה זה דומה בחיים? כביכול איזשהו משבר יותר גדול. יש משברי התפתחות אישיות, שנער גדל ויש לו את כל המשברים של עצמו, והמשבר האחרון הוא כאשר הוא מתחתן. כל המשברים שבינו לבין עצמו, שקשורים עם ההתפתחות שלו, אפשר להסביר אותם בנפש במעברים עד המדות העיקריות שבלב ועד בכלל.  מה זה להתחתן? לחיות עם הזולת, עם כל מה שהוא למד קודם והחינוך שקיבל. כל הלימוד הוא בשביל שאחר כך הוא ידע איך להתייחס טוב לזולת ואיך לחיות עמו בטוב. זה חלק מהלימוד. אחר כך הוא פיתח את הרגש שלו, שגם הוא כדי לרכוש אהבה, שיהיה לו לב מלא אהבה כלפי הזולת, ובאמת יתאהב עם מישהו. אבל אחר כך לחיות, שזה ממש להתחתן, זהו המעבר לנה"י.

[מהו המעבר למלכות?] המלכות כאן היא הדיבור, איך אתה מדבר עם האשה. נה"י היינו מדות שפועלות בשעת מעשה, אלו המדות שמתגלות בשעת מעשה ממש. כתוב שבדיבור מתחדשים דברים. בדיבור יש אור חוזר, הדיבור מקבל לא רק מנה"י. הוא יוצא מהן, אבל יש לו קשר עם כל מה שהיה קודם. כמו שידוע, הדיבור מבטא אפילו דברים מהתת-מודע, מהעל-מודע, מהמדרגות הכי גבוהות פתאום מתגלות בתוך הדיבור. כנראה שיש גם דעת מיוחדת שגנוזה בפה שאינה חלק מנה"י. יש חידוש בדיבור, דעת הגנוזה.

מי שלומד באוניברסיטה וגר בחדר עם חבר ארבע-חמש שנים יחד, למה זה לא כמו משבר של חתונה? צריך להתנהג עם החבר שלו] כן, רק אמרנו יחסי. כל הסיפור הזה הוא היציאה מהחויה הפנימית, זה היה רק משל, לא שזה אותו דבר, זה היחס.

[הירידה לנה"י היא כמו משבר של התמודדות עם מציאות בצורה יותר אנושית, אבל היא עדיין לא התמודדות ממש] עוד פעם, אנחנו כאן מדברים על תורה, וכשאתה נכנס לכיתה – אתה צריך הרבה חכמה וחקירה לחקור, גם רגע לפני שאתה פותח את הפה וגם תוך כדי השיעור, כל הזמן יש עצת כליות וחקירה. זו תורה במקום נה"י. לדוגמה, יש מדע שנקרא קראטה, איך לאמן את הגוף שיגיב מעצמו, שיוטמעו בתוך הגוף תגובות כדי לנצח, לתת מכות למישהו. אבל זה לא לתת מכות בצורה פרימיטיבית, אלא בצורה הכי מתוחכמת (Sophisticated). זה נקרא אימון של נה"י. כל אימון שייך לנה"י, שהדבר פועל, ויש את זה גם בקדושה, בתורה. הרבי הרש"ב אמר[לז] שלפני גיל הבר מצוה הוא אימן את הגוף שלו שיקיים את כל השולחן ערוך מעצמו. הוא למד שולחן ערוך עד כדי כך שהכל נכנס לתוך הגוף, והגוף עושה מעצמו. זה על פי מאמר חז"ל[לח] שאחד מהאמוראים אמר שהוא מחזיק טובה לגב שלו שכשמגיע ל'מודים' הוא לא צריך לחשוב לכרוע, הגב כורע מעצמו, כשהוא מגיע ל'מודים' בתפלה. זו בחינת נה"י. זאת אומרת שהמחשבה הזאת לא לגמרי במודעות. מחשבת התגובה, יכול להיות שיש בה קצת מודעות, אבל ככל שהוא טוב בזה אין הרבה מודעות, בגלל שבאמת לנה"י יש שורש בעל-מודע.

כרע אנחנו רק במעבר להגיע לשם. מעבר זה נקרא "קול הוי' שֹבר ארזים". הכל להסביר את ה"שֹבר ארזים", שובר מלשון משבר שיש בקול הזה שבין חג"ת לנה"י. מה שאנחנו אומרים הוא שחג"ת הן עדיין המודעות לזולת ולכן הן נקראות "אור המאיר לזולתו" ביחס לחב"ד, ובכל זאת, ביחס לנה"י הן עדיין חויה פנימית, ולכן ביחס אליהן הן עדיין כאילו "מאיר לעצמו", כאשר נה"י הן ממש לזולת בפועל.

תְּנוּעַת הַנֶּפֶשׁ וּצְמִיחָתָהּ בֵּינָהּ לְבֵין עַצְמָהּ, בְּכִוּוּן מַעְלָה, נִקְרֵאת ״אֶרֶז״ –

גם כן, כתוב בקבלה ובחסידות שכל המדות הן עצים. זה נקרא צומח. בדצח"ם של הנפש המדות הן הצומח.[w2]

[חסר סיום הפרק]

"כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" – וְעַל כֵּן צָרִיךְ לָבֹא "קוֹל הוי' שֹׁבֵר אֲרָזִים" – הַמְשָׁכַת "בְּרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר", הוּא יוֹסֵף הַצַּדִּיק ("הַמַּשְׁבִּיר") בִּדְלְהַלָן, וְאָז – "וְיַרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל וְגוֹ'" – בְּחִינַת נֶצַח וְהוֹד, בְּחִינַת רַגְלַיִם וְרִקּוּד כַּנּוֹדָע.