התוועדות ט"ו באב

אור ל-טו אב תשס"ו – קרני שומרון[1]

"לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים". הטעם הכי פשוט, ולכן זה מופיע בסוף מסכת תענית, כי בשני הימים עושים שידוכים טובים – הבנות יוצאות במחול והבחורים נושאים את עיניהם, וכל אחד בוחר לעצמו את הכלה המיועדת לו. אם כן, היום הזה הוא יום של חיבור ויחוד. אנו מחכים ליחוד הגדול של קוב"ה ושכינתיה, ואין יום מסוגל לכך יותר מ-טו באב. כתוב "זכו שכינה ביניהם" – י של האיש ו-ה של האשה, ביחד זה שם יה, וזה השכינה שביניהם. כתוב בחסידות שה-יה – יום ה-טו – של חדש זה יותר עצמי ונעלה מיום ה-יה של כל חדש, כדלקמן. על כל פנים, זה יום של זיווג.

חוץ מששת הטעמים המופיעים בגמרא לשמחת ט"ו באב, יש במדרשי חז"ל עוד ארבעה טעמים – סך הכל זה עשרה טעמים, וממילא מתאים לפרצוף של עשר ספירות, עשרה מאמרות וכיו"ב. אנו נתמקד על עוד טעם – חוץ מיום הזיווגים הטובים, אליו קשורים כל הטעמים – שמיום זה "תשש כחה של חמה". לכן מיום זה – ובשביל זה יושבים בהתוועדות חסידית, כדי לקבל החלטות טובות, וההחלטה הכי חשובה לעניננו היום היא להיות – מוסיפים בלימוד התורה. כתוב שביום זה כל המוסיף בלימוד תורה מוסיפים לו על ימיו ושנותיו (ומכלל הן אתה שומע לאו...). "תשש כחה של חמה" – החמה הרעה, לה מונים אומות העולם – וממילא יש יותר כח להתחזק בלימוד התורה, בקיום המצוות ובעניני גאולה ומשיח.

כל יום טו בחדש זה בחינת שלמה המלך – שבימיו "קיימא סיהרא באשלמותא". ובאמת, כשעושים חשבון במספר קטן שלמה = יה (היום הקודם הוא יד = דוד). וכן בדורות עולם, מאברהם אבינו עד דוד יש יד דורות ועד שלמה המלך יש טו דורות – לכן הוא בחינת "קיימא סיהרא באשלמותא". איך זה בא לידי ביטוי? שבימי שלמה נכנעו כל העמים לעם ישראל, והוא אחד מאלו ש"משלו בכפה" – כולם באו אליו מתוך בטול לחכמתו, וכולם נכנעו לו. אך כתוב שזה רק רמז למה שעתיד להיות עכשיו, בימות המשיח שיגאלנו גאולה אמיתית ושלמה אחרי כל הצרות שאנו עוברים (זה יום של "תשש כחה של חמה" – יום שה' קבע בטבע שכחות הטומאה, אויבי ישראל, תשש כחם – אז שכל אויבי ישראל יפלו לפנינו, זה היום המסוגל לזה). השלמות של הירח אצל שלמה – הירח הוא סמל של עם ישראל, המקדשים את הלבנה כל חדש ומכריזים "דוד [כנסת ישראל, המסומלת גם בירח] מלך ישראל חי וקים" – זה רק רמז ל"ונהרו אליו עמים רבים" שתהיה בימות משיח, כאשר כולם יכנעו ויתבטלו לעם ישראל בדרך ממילא ומרצון, בלי צורך להלחם כל כך וכו'. היום המיוחד להתבטלות כל העמים לעם ישראל, בדרך ממילא ומרצון, זה טו באב – זה אחד הפירושים העמוקים בחסידות למהות יום זה, ועל כך צריך לזכור להתפלל בו.

הרמב"ם בסופו (מי שלומד רמב"ם סיים אותו אתמול) אומר שלא נתאוו חכמי ישראל לימות המשיח בשביל ברכה גשמית – שתהיה אז במלואה, ולא יצטרכו למאומה – אלא בשביל שכל העולם יעסוק רק בעסק ידיעת ה' (חכמי ישראל ידעו יותר מחכמי או"ה, אך כולם יעסקו רק בענין זה). לא מתאווים כלל וכלל – זה לא תכל'ס – לכך שנשלוט על כל העולם, כך כותב הרמב"ם. בכל אופן, מבואר בקבלה ובחסידות, שבכך שכל העמים נכנעים לעם ישראל יש משהו עצמי – זה לא משהו של מה בכך. אפשר לחשוב מהרמב"ם שהמלחמה והכנעת העמים זה ענין צדדי, ושאנו רודפים רק רוחניות, אך כתוב בחסידות ש"את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" (שהוא הקדמה הכרחית ל"ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים") יכול להתקיים רק על ידי כניעת כל האומות ונהירתם לבית ה'. יש דיון אם "סימן" זה ענין צדדי או מעצם הדבר – אפשר לומר שכאן הרמב"ם אומר שהשליטה על כל האומות לימות המשיח זה סימן צדדי שלהם, אך לפי הקבלה והחסידות זה סימן מהותי בו תלוי אחד היעודים העיקריים של ימות המשיח, "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ". לכן, יש ענין שכולם יכנעו תחתינו, והיום המתאים ביותר לכך שכולם יכנעו תחת עם ישראל – לא רוצים להשמידם, אך הכניעה הזו היא חלק מימות המשיח, שכולם יכירו את אור האמת ויכנעו לו – זה טו באב.

כתוב שהסיבה לכך ש-טו באב יותר נעלה מ-טו בכל חדש – מה"סיהרא באשלמותא", בחינת שלמה המלך (שלמות), של כל חדש – היא בגלל הירידה העצומה הקודמת לו. לפי עוצם הירידה של תשעה באב, של חורבן הבית, ככה עוצם העליה רק כעבור ששה ימים. אין ירידה כזו – תשעה באב הוא היום הכי נמוך בכל השנה, תחתון שאין תחתון למטה הימנו – ואחר כך כאשר עולים מכך זו עליה בששה ימים, עליה בשש מעלות כסא המלכות של שלמה המלך (ושלמה המלך שלע"ל, של ימות המשיח, זה הרבה יותר מימי שלמה של פעם). אם אמרנו ששלמה המלך הוא הדור ה-טו מאברהם, והוא סיהרא באשלמותא, אז מה אחר כך? כתוב בקבלה שאם בנו רחבעם היה זוכה הוא היה משיח – כי משיח בן דוד ובן שלמה (לא דוד ושלמה היו משיח, אלא רחבעם). אם היו זוכים אז במקום שמ-טז תתחיל הירידה – כפי שהוא בטבע, אחרי אמצע החדש – אז היה ממשיך לעלות, וזה היה משיח. הטבע שעולים חמשה עשר ימים ואחר כך יורדים חמשה עשר ימים, אך אם היינו זוכים היינו מעל הטבע. לא זכינו, וכך יש חמשה עשר דורות של ירידה עד יאשיהו המלך – עד חורבן הבית. אחר כך בדברי הימים יש אחרי חורבן הבית עוד חמשה עשר דורות – עד ל"ענני" (הדור ה-מה מאברהם אבינו, הכי מאוחר בכל יחוסי דברי הימים – סיום דורות היהודים בתנ"ך) – וחז"ל אומרים ש"ענני" זה מלך המשיח, על פי הפסוק הכתוב במשיח "וארו עם ענני שמיא".

מה הענין? כל התנ"ך יחסית לעם ישראל זה חדש וחצי – יש חדש שלם של טבע, של חמשה עשר דורות-ימים שעולים וחמשה עשר דורות-ימים שיורדים, אבל אחר כך יש כביכול עוד חדש של עוד חמשה עשר דורות שעולים וכך זה נגמר, אין יותר ירידה. כתוב שהמצב הזה שעולים לחמשה עשר ולא צריך לרדת יותר בגלל שזה נקבע – זו הסגולה של טו באב דווקא. בכל חדש אחר אין כח להחזיק את ה-טו – נתון תחת חוק הטבע שאחרי העליה מתחילים לרדת. רק בחדש אב יש נתינת כח מהשי"ת שאם זוכים ניתן לעלות ל-טו – ל"ענני", המשיח – ולהשאר שם בקביעות. בלשון החסידות, בכל חדש ה"סיהרא באשלמותא" זה רק שלמות גילוי אור – שמגלה כל האור שמקבל מהשמש – אך אחר כך בדרך הטבע מתחיל לרדת (טבע – מלכות). היום, כאשר "תשש כחה של חמה בישא", יש הזדמנות לעלות ולגלות את עצמות האור – לא רק את גילוי האור של המקבל – את עצמות האור החבויה בכנסת ישראל, בדוד מלך ישראל חי וקים, ואז זה יכול לעמוד לעולם. וכל כך למה? לפי עוצם ירידת תשעה באב כל העליה שאחריו היא עליה שאין דוגמתה. ואיך קובעים ומשאירים הארה זו? על ידי קביעות עתים לתורה. עיקר הקביעות של יהודי – לקבוע עיתים לתורה – וכל העם שלנו למעלה מהטבע בזכות תורתנו הקדושה. ואם קובעים קביעות בתורה, ובפרט בפנימיות התורה, ביום זה (כהוראת חז"ל) – פועלים שהחמשה עשר היום נקבע לנצח (גם "דידן נצח" וגם "נצח ישראל לא ישקר" – ש"נצח ישראל" הוא כינוי למלכות דוד – יקום ויעמוד לנצח נצחים).

עד כאן הקדמה למהות וסגולת יום זה.

מכאן נתבונן קצת בהפטרת פרשת עקב. מאחרי תשעה באב קוראים "ז דנחמתא" ובפרשת עקב זו ההפטרה השניה. לפני עשרה ימים, ב-ה אב, היתה הילולת האר"י הקדוש, ולכן כתוב שכל החדש הזה קשור לאר"י, וראוי לומר ולפתח איזה רעיון מתוך כתבי האריז"ל. מתוך כל הפטרת פרשת עקב האר"י מתייחס לפסוק אחד – "שאי סביב עיניך וראי כֻלם נקבצו באו לך". פסוק זה מדבר בקיבוץ גלויות, ובו הנביא פונה ואומר לציון – "כנסת ישראל" – "שאי סביב עיניך וראי כֻלם נקבצו באו לך". פסוק זה בא בהמשך לפסוק מוכר לנו – "מהרו בניך מהרסיך ומחריביך ממך יצאו". בהמשך עוד פסוק – "ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה". המפרשים מסבירים שבפסוקים האלה יש איזה רמז וזכרון לפסוק האחרון של ההפטרה של נחמו – אם כי ההפרש בספר ישעיהו הוא כעשרה פרקים – שנחתמה "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר". כאן לשונות דומים – במקום "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה... איש לא נעדר" יש "שאי סביב עינים וראי [על דרך 'שאו מרום עיניכם וראו'] כלם נקבצו באו לך [על דרך 'איש לא נעדר', כולם נמצאים בשלמות ואף אחד לא נעדר]", והפסוק הבא "ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה" על דרך "מי ברא אלה" (כאשר "מי" ו"אלה" זה צירוף שם אלהים, כמבואר בקבלה). מה ההבדל הפשוט בין הפסוקים (אם כי הלשונות מאד דומות)? שפסוקי "נחמו" מדבר על הכוכבים וכו' שבשמים, ופסוקי הפטרתנו על עם ישראל (לא "שאו מרום" אלא "שאי סביב").

על פסוק זה עומד האר"י הקדוש, ואומר משהו ממש מופלא: שבביאת המשיח בגאולה האמיתית והשלמה ההפתעה שכל נשמות ישראל שבכל הדורות באות לתיקון שלם – אומר בלקו"ת שזה פסוק "מבהיל" (לשון נדירה אצל האר"י), הגילוי שלא ידח ממנו נדח. האר"י נותן דוגמה הרמוזה בפסוק – "נקבצו באו לך" ר"ת נבל, שאפילו נבל הכרמלי, שמרד בדוד בכפיות טובה וגדף אותו כעבד המורד באדונו (ובזכות אביגיל בנבואה דוד לא הכהו, אך הוא נגף עשרה ימים מה', עשי"ת, ומת ביום כפור), ואף רשע כמותו (מרשעי עמ"י, במיוחד רשע שלא רוצה להכיר בדוד המלך, לפני שהוא מולך) עתיד לבוא לתיקון. אביגיל מכירה ויודעת אף טרם שעלה לגדולה שהוא ימלוך, והוא מתכחש ונוהג בצרות עין – לא נותן לדוד לאכול. האר"י מסביר שנבל רמוז בהפטרה זו – וזה עיקר הענין המבהיל – כי הוא גלגול של בלעם הרשע (שהוא הלעו"ז של משה רבינו, היפוכו הגמור, הנביא אשר קם באומות העולם) אשר בא לקלל את עם ישראל (אם כי בסוף ברך והתנבא על ביאת המשיח) והכשיל בחורי ישראל בבנות מואב. הוא האויב הרוחני הגדול ביותר בכל ההסטוריה של עם ישראל, ובנוסף לכך הוא גם גוי – מי יחלום שגוי זה, האויב הכי גדול ולעו"ז של עמ"י, יהיה לו תיקון בביאת משיח. צריך לתקנו? שם רשעים ירקב! על זה אומר האר"י שזה דבר מבהיל – שגם הרשע המרושע כבלעם יש בו איזה ניצוץ, ומשיח לא יכול לבוא עד שכל הניצוצות יקבצו ויבואו לך ביחד (לא שכל בלעם נתקן, אך דרך הגלגולים הניצוץ שבו חוזר ונתקן).

האר"י לא מתייחס בפירוש בדבריו לפסוק הקודם – "מהרו בניך מהרסיך ומחריביך ממך יצאו". ב"מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" הרבה פירושים. הפירוש המקובל והמוכר לנו – שמעמ"י יוצאים מהרסיו ומחריביו שלו – הכי מתאים למצודות (אף אחד לא אומר זאת ממש בפשט), שמבאר כי ה' בעצם מתנצל שלא הוא עשה החורבן אלא הכל בגלל מהרסיו ומחריביו שבפנים. אך הפשט הפשוט הוא כרש"י, ש"'מהרו בניך' לשוב" – גם לשוב בתשובה וגם לשוב לארץ (כמובן הפשוט של תשובה ברוב הפעמים בתנ"ך), שיבה לציון מתוך החלטה חזקה לחיות בארץ כרצון ה'. אחר כך, ככל שישובו יהודים מאמינים ושבים בתשובה לארץ, כך אוטומטית יהיה חילופין – המהרסים והמחריבים יצאו מכאן. כך מפרשים את הפסוק כמעט כולם, וזה פשט ש"הא בהא תליא" – לפי פשט זה עיקר היעד זה עליה, וכמה שיש יותר עליה של יהודים מאמינים לארץ (באופן של מהירות, "מהרו בניך"), אוטומטית המהרסים והמחריבים שעד כה השתלטו על המצב כאן יצאו מהארץ.

הכי מענין, ונוגע לאר"י, זה פירוש האבן-עזרא על הפסוק – גם הוא אומר שמהרו הבנים לשוב וככל ששבים המהרסים והמחריבים נבדלים ויוצאים מכאן (מזכיר את ה"יתבררו ויתלבנו וגו'" – צריך בירור, וככל שהצד הטוב יגבר כך השורש פורה ראש ולענה שמשתלט על הממסד יצא מכאן), אך אחר כך מביא פירוש בשם רבי משה הכהן הנוגע למה שאמרנו קודם. מה פירוש המלה "כֻלם" בפסוק "שאי סביב עיניך וראי"? האבן עזרא מביא פירושו ואומר שאין בו צורך, כי לפי הפשט "כֻלם" זה מי שדובר עליו בפסוק הקודם, שאחרי שהבנים באים והמהרסים יוצאים נשארים כאן כולם סולת נקיה. אך רבי משה הכהן אומר לא כך – אומר שה"כֻלם" מתייחס גם ל"מהרסיך ומחריביך". זה בעצם פירוש האר"י – שיש בתחילה תהליך של הבדלה, אך בסוף יש תיקון לכולם. צריך הכנעה-הבדלה-המתקה – הרע צריך להכנע, אחר כך צריכה להיות הבדלה שמי שראוי לתפקיד יהיה בו ומי שלא ראוי לו שיצא ממנו (גם אם בינתיים צריך שיצא מהארץ לשם כך), אך בסוף יש המתקה לכולם. זה שיוצא מכאן – "ממך יצאו" – עדיין לא לעולם ועד. בסוף בסוף יש המתקה. כתוב שרוב הטעויות, גם של גדולי ישראל במשך כל הדורות, ששאפו למצב של המתקה בלי הבדלה – בא נתקן את כולם, הכל יהיה בסדר תיכף ומיד, בלי צורך בבירור והבדלה. כאן יש מקור די מובהק שקודם צריכה להיות הבדלה – "מהרו בניך [לשוב] מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" – אך אחר כך פתאום משהו "מבהיל", "שאי סביב עיניך וראי כֻלם [כל הרשעים והפושעים] נקבצו באו לך", החל מנבל הכרמלי, הבז ומלעיג את דוד מלכא משיחא, המחרף את עקבות משיחך. יש אחד שמחרף עקבות משיחך, וגם הוא כלול ורמוז ב"כלם נקבצו באו לך".

זה מזכיר את אגרת הקדש ממורנו הבעל שם טוב (לגיסו באה"ק), שבשנת תק"ז עשה עלית נשמה ועלה להיכל משיח וכו' – דברים מוכרים. מה שלא כל כך מוכר, שמתאר העליה לפני שמגיע להיכל משיח, מתאר כאילו שהוא עבר חויה מבהילה את הרעיון. מספר שראה רשעים גמורים – שגם אתה (גיסי) מכיר אותם – שקבלו אותם בתשובה. מי אוהב ישראל כמו הבעש"ט, ואומר שלמעלה מבינתו איך קבלו את כולם בתשובה – זה תוך כדי שעולה להיכל המשיח לשאול "אימתי קאתי מר". אף על פי כן – צריכה להיות הבדלה לפני ההמתקה.

בשביל לחדד את המוסר שצריך לקחת מפסוקים אלו, נתאר את כל סדר הגלגולים שמתאר האר"י: לבן הארמי (אשר יעקב שמר על צאנו, והיה כפוי טובה, ואחר כך דוד שמר על צאן נבל שהיה כפוי טובה), בלעם הרשע, נבל הכרמלי. לפי האר"י כל הנשמות או משרש קין או משרש הבל. כאן כותב האר"י שמשה רבינו הוא הטוב של הבל (וכנודע שמשה ר"ת משה-שת-הבל – ש"שת תחת הבל", הרמז הכי מובהק בתורה לגלגולי נשמות – סוד גלגולו למפרע) ואילו לבן ובלעם (שבלעם לעו"ז של משה) משרש הרע של הבל. יש לפעמים עימות בין הבל וקין, שהרי קין הרג את הבל (וכתוב שהמצרי שמשה רבינו הרג הוא היה קין – משה צריך להתנקם מקין על שהרגו בגלגול קודם), אך משה ובלעם זה עימות בתוך הבל עצמו. הבל הוא בכלל יותר רוחני, וכך בלעם הוא איש רוחני – נביא, הגדול בלעו"ז כמשה רבינו – אם כן הכל מתחיל מהבל, וחלקו הרע בא בלבן, חוזר בבלעם ואחר כך בנבל הכרמלי. האריז"ל מדגיש רק את הדבר הזה, שמבהיל לחשוב שהגוי הרשע ביותר בעולם יש לו תיקון – עם היות שאני מאמין שבכל דבר יש ניצוץ, בכל זאת לומר שלאויב הכי גדול של עם ישראל יש תיקון זה מבהיל את הרעיון. תקונו מתחיל בחזרתו להיות נבל הכרמלי. נבל עדיין רשע, אז מה התיקון כאן? שקודם היה גוי וכעת יהודי – גם יהודי רשע זה תיקון לגבי גוי רשע שהיה קודם. אך אחר כך יש עוד שני שלבים עיקריים של הגלגול הזה. נבל חוזר כברזלי הגלעדי – הוא כבר שלב הרבה יותר מתוקן, והפוך מנבל, כאשר נבל לא רצה לתת לדוד לאכול (כשדוד עדיין עבד של שאול, ומבזהו כעבד המורד באדונו) ואילו ברזלי (גם בתקופה בה ידו של דוד על התחתונה, והוא נרדף ובורח מאבשלום, עד שיש גם בחז"ל שעל פי דין לא היה אז בגדר מלך) יוצא ונותן לדוד ביד רחבה את כל צרכיו. אחר כך, כשדוד חוזר הביתה, קורא לברזלי ורוצה להעניק לו זכות גדולה שיאכל על שולחנו, וברזלי מתנצל שאני כבר זקן ואין לי טעם טוב של אוכל ומשקה ואין לי ענג בשרים ושרות – אז אם אתה רוצה לעשות לי טובה, עשה לבני כמהם (וכך עשה דוד, וצוה לשלמה אחריו). לפי זה, קשר נבל וברזלי, ותיקון ברזלי את נבל, הוא פשוט – חטא נבל שמבזה דוד וכפוי טובה כלפיו (נוהג בצרות עין לחלוטין) וברזלי בדיוק הפוך, נוהג ב"טוב עין הוא יברך". הגלגול הבא כבר יוצא מתחום התנ"ך, וכותב שסוף הגלגול הזה – ובסיום זה הכי מבהיל את הרעיון של כולם, איך (אחרי אלפי שנים, שהיום כבר לא צריך כי יכול להיות "מהרו בניך") מעומק תחת יש עליה לעומק רום – זה פלימו (חבר של רבי, בסוף תקופת התנאים).

יש שני ספורי פלימו עיקריים בחז"ל: אחד ששאל את רבי על מי שיש לו שני ראשים – על איזה ראש מניח תפלין? רבי אמר לו או שיגלה או שיקבל על עצמו חרם (כי שאל שאלה שטותית המבזה את התורה). הגמרא מספרת שבאותו רגע נכנס מישהו ושאל על ילד שנולד עם שני ראשים לענין פדיון הבן. זה שרבי אמר לו שיגלה, כי דימה שעשה חוכא ואטלולא מהתורה ח"ו, מוסבר בקבלה שזה בסוד גלות קין אחרי שהרג את הבל, אשר גלה למקום שנקרא "ארקא" ושם כל הזמן נולדים אנשים עם שני ראשים. לפי זה, כשרבי אמר לפלימו לגלות – התכוון שיגיע למקום אליו גלה קין, ושם יוכל לשאול, אך בישוב שלנו זה לא מצוי ולכן זה חוכא ואטלולא לשאול שאלה זו. יש לנו מאמר ארוך על "שני ראשים", ואכמ"ל, אך לעניננו זה המצב של עם ישראל. יש כאלו שחושבים שה"מהרסיך ומחריביך" זה נטע זר, "ערב רב" וכיו"ב – אנו לא גורסים כך (ומהאר"י הזה מובן שאסור לגרוס כך) – אלא שזה מצב מפלצתי בו עם ישראל פתאום נולד עם שני ראשים. בפשט – ראש אחד בימין וראש אחד בשמאל. יש איזה ולד, משונה לגמרי – אך פלימו אומר שיש כזה דבר, והמציאות תמכה בו תיכף ומיד – ואז השאלה מה העיקר? ללכת לעשות מבצעים על הראש שבנתיים הוא "קרקפתא דלא מנח תפלין" או לשמור על הראש שמניח תפלין שימשיך ויהיה שלו בדרכו וכו'? בכל אופן – יש שאלה מה הדין של מי שיש לו שני ראשים.

הסיפור השני – שהאר"י מביא לענין גלגול זה – זה הסיפור בקידושין שפלימו כל יום היה אומר "גירא בעיניה דשטן". כך היה נוהג לקלל את השטן כל יום – בסוף מתברר שקלל את השטן כדי לשמור על עצמו, כדי להרחיק מעצמו את פיתוי היצר (שכנראה אצלו היה יצר חזק), אך – זה מאד הרגיז את השטן, שיש מי שמקללו כל יום. אז מה עשה? הופיע בערב יום הכפורים בעיר – יום בו יש מצוה לאכול כשני ימים – ובא אליו כעני בפתח ובקש לאכול. פלימו הוציא לו לחם לאכול, אז אמר "היום כולם בפנים ואני בחוץ?", אז הכניסו הביתה, אז אמר "כולם ליד השולחן ואני בפרוזדור", והושיבו בשולחן, ואז החל לעשות מילי דמאיסי (להוציא כיח מראותיו, ירק לכוס וכו') והמאיס את כל יושבי הסעודה, ובשלב שזה היה בלתי סביל פלימו אמר לו "תיב שפיר" (ליד השולחן תתנהג כמו בן אדם), ואז נפל ומת (השטן עשה עצמו מת) ויצא קול ש"פלימו קטיל גברא" (שמע בחוץ סירנות...) ופחד לנפשו שבאים תיכף לתפוס אותו (לא היתה מלכות ישראל). ברח מחוץ לעיר והתיישב בתוך בית כסא, ואחרי שהצטער הרבה – היה בפחד נורא ואיום – מופיע לו אותו שטן בדמות העני ומגלה שהוא השטן, ולא מת באמת, וגם הקולות ששמע בחוץ זה הוא עשה. פלימו שאל למה עשה זאת, והשטן אמר שזה בגלל שמקלל אותו כל יום. אז שאל פלימו מה צריך לומר – הרי אני אומר כדי להנצל – והשיבו לו שצריך לומר שה' יתגרה בשטן ויבטל אותו, אך לא לקלל ישירות את השטן. האר"י כותב שמהסיפור הזה רואים שפלימו הוא סוף תיקון בלעם דרך נבל דרך ברזלי הגלעדי – כי עם השטן נדיבותו הגיעה לשיא, תיקון מושלם של צרות העין של נבל.

רוצים ללמוד את המוסר השכל הפשוט מכל הגלגולים הללו: הכל מתחיל מגוי הכי רשע בעולם, וכל העבודה היא לצאת מצרות העין. צריך ללמוד לצאת מצרות עין. הכי צר עין הוא בלעם, אחר כך נבל הוא צר עין אך יהודי, אחר כך ברזלי לא צר עין, אך עדיין לא כפלימו הסובל מיאוס השטן-העני, ופלימו הוא כבר תכלית התיקון של הדבר הזה. המוסר השכל הכי פשוט שה"שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך" זה תהליך – או שלוקח אלפי שנים, עם הרבה גלגולים, או תהליך של תשובה בו "מהרו בניך [לשוב]" מענין זה – בו יוצאים מצרות עין. צרות עין זה אינטרסים – כמה שהמדינה לכאורה מדינת סעד, זה לא מדינת חסד באמת, ויסודה הוא צרות עין ואינטרסנטיות. אינטרסים, כלכליים או פוליטיים, זה השרש של בלעם. אחר כך דווקא בא בשלב השני אצל אלו שמחרפים עקבות משיח – אצל נבל המזלזל בדוד המלך. הוא ודאי צר עין לגבי כולם, אך עיקר העברה שלו – ועליה נענש – שהוא צר עין כלפי דוד מלכא משיחא (אף שעוד לא מלך, אך אביגיל אשתו כבר הכירה שזה המלך האמיתי – "צמח שמו ומתחתיו יצמח" – והוא בז לו). אחר כך ברזלי, שכבר טוב עין ביחס לדוד – למה צריך עוד תיקון? מה הבעיה שלו?

רבא אומר ביבמות (משהו שקצת מבהיל את הרעיון) שזה שברזלי טוען בגיל שמונים שכבר זקן מדי להנות ממה שדוד מציע לו זה בגלל שהיה שטוף זימה, ומי שחי את חייו עם תאוות זקנה קופצת עליו. הראיה שמביא שאמתא דבי רבי היתה בת תשעים ושתים ועדיין טעמה כל הטעמים וכל הפירות מבית רבי – היה לה הטעם הכי עדין וטוב – סימן שמי שמאבד טעם בגיל שמונים זה בגלל שהוא שטוף זימה. צריך להסביר זאת – שמחד מתואר כצדיק ומאידך שטוף זימה (וכך, על אף שברזילי תקן את צרות העין של בלעם, עדיין נותר בו הניאוף של בלעם בן בעור, אשר דרשו חז"ל כי היה בא על בעירו-אתונו – כל הפגמים והחטאים שבשורש גלגול זה באים מבלעם, וכולם צריכים לבוא על תיקונם במהלך הדורות). זה הגמרא, אך במדרש אמור ששמו חוזר בפרשה חמש פעמים לרמז שכל המאכיל צדיק כאילו קיים כל חמשה חומשי תורה. רואים ממש דבר והיפוכו – מחד חמשה ברזילי (כמו חמשה אור במעשה בראשית) כנגד חמשה חומשי תורה, ומאידך הוא מתואר כשטוף בזימה ולכן אבד את הטעם בגיל שמונים (מוסר השכל שבגיל צעיר עדיין צריך להיות צעיר ורענן, עם כל טעמי החיים, ואסור לאבד טעמי החיים, אפילו בגשמיות). איך הולך ביחד? יש ווארט של הרבי ר' בונים מפרשיסחא שמי שהוא רק נוהג במדת החסד – 'גוטער' – סופו להיות נואף. כנראה שפתגם זה של הרבי ר' בונים מתאים לברזילי, לפי רבא – מחד הוא מאד טוב, ומאידך שטוף זמה, ולא נגע ולא פגע אחד בשני. רואים זאת שיש יהודים שטובים לדוד המלך, ועם זאת שטוף זמה. למה צריך לדעת זאת? כדי להבין שחייב לחזור בגלגול – צריך עוד תיקון. כמה שהיה "טוב עין הוא יברך" היה לו השטוף זמה שלו, שגם מזה צריך לצאת. פלימו אמר "גירא בעיניה דשטן" כדי להנצל מתאות מין – כך מוסבר בקידושין – ויחד עם נצחונו על תאות מין בחר בטוב עין יותר מכל אחד אחר בעולם.

לסיכום כל מה שאמרנו: צריך להגיע למצב ש"תשש כחה של חמה בישא" – הכח של אומות העולם בעצם – וגם גוים הכי רעים שבעולם, כבלעם הרשע, היום תשש כחם. יחד עם זה, בכך שביום זה אנו קובעים קביעות עתים לתורה – ובכך משאירים את מעלת טו באב שלא ירד יותר – זוכים לברר רשעים אלו. בעבר לקח גלגולים של שנים, אך היום יכול להיות תהליך מזורז – "מהרו בניך". על ידי ש"מהרו בניך לשוב" צריך להיות "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" – ודאי שיצאו מתפקידיהם – אך אחרי שיצאו (שזה כולל שני דברים, גם שנכנעים – חייבים לצאת – וגם מתחוללת הבדלה) מתחולל הדבר המבהיל את הרעיון ש"שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך" עד שבפליאה "ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה", שאנשים אלו שעד כה היו בחזקת פושעים לחלוטין, שבים בתשובה שלמה.