נדב ואביהוא

אבן עזרא ואהבת שלום - פרשת שמיני[א]

 

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם. וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'[ב].

ויתנו בהן אש – לא מהאש שיצאה, וזה טעם אש זרה.

וטעם אשר לא צוה אותם – שמדעתם עשו, ולא בצווי להקטיר קטורת גם באש זרה.

וימותו לפני ה' – כי חשבו, שיעשו דבר רצוי לפניו.

בביאור חטא נדב ואביהוא רבו הפירושים (בדברי חז"ל ובמפרשים)[ג]. לפי ראב"ע, בני אהרן הביאו אש מעצמם, וכן בתורת כהנים "רבי עקיבא אומר לא הכניסוה [את האש] אלא מן הכיריים", ולא לקחו מהאש שירדה לפני כן על המזבח[ד]. אמנם רבי אליעזר אומר[ה] שבני אהרן צדקו במה שהביאו אש, כי "אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט", אלא שחטאו במה שהורו הלכה זו בפני משה רבן, אך בפשט נראה כדברי רבי עקיבא שהיתה זו "אש זרה" ממש (ומה שצריך להביא אש מן ההדיוט היינו שצריך להבעיר אש במזבח החיצון, למרות שיש בו את האש שירדה מן השמים, אבל את הגחלים לקטרת אין להביא "מן הכיריים" אלא מגחלים שעל המזבח[ו]).

ומפרש ראב"ע שבני אהרן טעו טעות כפולה, הן בעצם הקטרת והן בכך שהביאו אש זרה. ומה שנאמר "ויקריבו... אש זרה אשר לא צוה אתם" פירושו שהקריבו קטרת שלא נצטוו ("קטרת זרה"[ז]) וגם הקריבו אותה באש זרה. וזה שלא כדעת המפרשים[ח] שלא היה פגם בעצם הקרבת הקטרת (שזו היתה קטרת של שחר על מזבח הזהב) אלא רק במה שהביאו "אש זרה" מעצמם. אבל ראב"ע סובר כנראה שכבר קרבה קטרת של שחר של הצבור[ט] ובני אהרן רצו להקריב קטרת נוספת, קרבן יחיד, כמו שפירש החזקוני "וישימו עליה קטרת משלהם. היינו ויקריבו לפני ה' אש זרה... וכל קטרת שאינה משל צבור נקראת זרה". וכן ממה שהביאו "איש מחתתו" נראה שאין זו קטרת הצבור (שאותה מקריב כהן אחד במחתה אחת) אלא כל אחד מהם רצה להקריב קטרת יחיד (כמו מאתים וחמשים איש בפרשת קרח).

וכתבו המפרשים שבני אהרן חשבו שכשם שהיו קרבנות מיוחדים ליום השמיני כך ראוי להקטיר קטרת נוספת (מלבד עבודת התמיד) לחינוך הקרבנות[י]. ועוד, באותו היום הקריב נחשון בן עמינדב לחנוכת המזבח ומכלל קרבנו היתה קטרת נדבה על המזבח החיצון (כהוראת שעה)[יא], ולכן חשבו נדב ואביהוא להביא גם הם קטרת כזו[יב].

לפני ה'

הביטוי "לפני ה'" חוזר כאן כמה פעמים: תחילה "ותצא אש מלפני ה'" ואחר כך "ויקריבו לפני ה'... ותצא אש מלפני ה'... וימתו לפני ה'", וכן בפרשת אחרי מות "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו"[יג], בפרשת במדבר "וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה'", ובפרשת פינחס "וימת נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה לפני ה'"[יד].

ומפרש ראב"ע ש"לפני ה'" אינו תיאור המקום הגשמי שאליו נכנסו נדב ואביהוא ובו מתו, אלא תיאור כוונתם הטובה "כי חשבו שיעשו דבר רצוי לפניו" (וכן מפרש ראב"ע בכל מקום "לפני ה'" לשבח[טו]). אמנם חז"ל פירשו "לפני ה'" כתיאור מקום "רבי עקיבא אומר, לא מתו אלא בפנים שנאמר וימתו לפני ה'"[טז].

והיכן באמת הקטירו בני אהרן – כאן מביא ראב"ע שני פירושים על הפסוק "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן... וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" וכתב ראב"ע "יש אומרים כי הקטורת היתה לפני מזבח העולה[יז] והלוים נכנסים שם, ויש אומרים שהיתה על מזבח הקטורת, ומשם הוציאום מאהל מועד". אך דעת ראב"ע עצמו שלפי הפשט נכנסו בני אהרן לפני ולפנים, לקדש הקדשים! שכך כותב ראב"ע בפרשת אחרי מות "וזאת הפרשה לאות כי בני אהרן הכניסו הקטרת לפנים מהפרכת", כלומר ממה שהוזהר שם אהרן "ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת" מוכח שבני אהרן כן נכנסו לשם[יח]. אם כן, זהו פרט נוסף במה שהקטרת היתה שלא כמצוה, שהרי מקטירים בהיכל ולא לפני ולפנים (וגם לא במזבח החיצון[יט]).

סיכום הפירוש

סיכום הפירוש על פי ראב"ע: א. בני אהרן חשבו לעשות דבר הרצוי לפני ה' והביאו קטרת נדבה, מתוך התנדבות (של נדב) ורצון (אביהוא לשון אבה, רצון).  ב. זו היתה עבודת ה' שלא לפי הציווי, "אשר לא צוה אתם", קטרת זרה ואש זרה. ג. הציווי הוא להקטיר קטרת משל צבור ובשביל הצבור, ועבורה לוקחים גחלים מהמזבח החיצון, אך בני אהרן הביאו קטרת נדבה משל עצמם וכן הביאו אש מן ההדיוט. ד. בני אהרן נכנסו להקטיר בקדש הקדשים (אך יש מפרשים שהקטירו לפני מזבח העולה, ויש מפרשים שהקטירו במזבח הזהב). ונמצא שנדב אביהוא פגמו בשלשה דברים: עצם ההקטרה שלא הצטוו בה, השימוש באש זרה, כניסה לפני ולפנים[כ].

טעותם של בני אהרן היתה דקה, וזה עצמו מדגיש את מעלתם הגדולה, ככתוב "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן", ופירש ראב"ע "כבר אמר לי ה' שהוא יראה קדושו בקרובים אליו, כטעם רק אתכם ידעתי, וכאשר אראה בם קדושתי אז אהיה נכבד, ועל פני כל העם אכבד וייראו ממני", כלומר ה' מדקדק עם הקרובים אליו, כמו בנבואת עמוס שמביא ראב"ע "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם" (ובראב"ע שם "כדרך בקרובי אקדש וככה דרך המלכים לכעוס על עבדיהם העומדים לפניהם שידעו מנהגם יותר מן הכפריים"). ורש"י פירש "אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך".

אהבה ויראה

נדב ואביהוא עבדו את ה' מתוך אהבה ושמחה גדולה. המעשה שלהם בא מיד אחרי "וירא כל העם וירנו" והם קיימו "עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה"[כא], ולשון חז"ל (בתורת כהנים) "ויקחו שני בני אהרן, אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה", אלא שהיה חסר להם במדת היראה[כב], המגבילה את האהבה ושומרת על הגדרים לעשות רק כפי המצוה.

עבודת אהרן ביום השמיני היתה מתוך יראה, הכנעה ובושה, "שהיה אהרן בוש וירא לגשת. אמר לו משה למה אתה בוש, לכך נבחרת"[כג] (והכוונה הפנימית בזה: אדרבה, בגלל שאתה בוש לכן נבחרת, מפני מדת הענוה והבושה שבך "נבחרת יותר משאר חבירך להיות כהן"[כד]). אך נדב ואביהוא לא התביישו כראוי (המשך הפגם בהר סיני "'ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו', היו מסתכלים בו בלב גס"[כה]).

ורמז יפה בלשון החוזרת "ותצא אש מלפני ה'... ויקריבו לפני ה'... ותצא אש מלפני ה'... וימתו לפני ה'" – מלפני הוי' לפני הוי' מלפני הוי' לפני הוי' = עבדו את הוי' בשמחה = שמחה במילוי, שין מם חית הא[כו]. אכן, השמחה צריכה להיות מלווה ביראה, "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה"[כז], כרמוז בכך ש"עבדו את הוי' בשמחה = ד פעמים יראה (הערך הממוצע של כל תבה, וכן הממוצע של כל אות במלה שמחה במילוי כנ"ל)!

ארבע פעמים "לפני ה'" הכתובים בענין מכוונים בסוד הוי': "ותצא אש מלפני הוי'" כנגד החכמה, י בשם הוי', זו אש קדש היורדת מן השמים; "ויקריבו לפני הוי' אש זרה" כנגד הבינה, ה עילאה, כפי שיתבאר שחטא נדב ואביהוא היה מצד הבינה, אש מן ההדיוט; "ותצא אש מלפני הוי ותאכל אותם" כנגד המדות ו בשם הוי', אש מורגשת ושורפת-אוכלת; "וימתו לפני הוי'" במלכות, ה תתאה, "רגליה יורדות מות".

רצוא ללא שוב

בעומק, כל הפגמים במעשה נדב ואביהוא (המבוארים כאן ועוד בדברי חז"ל) קשורים זה בזה.

בעיקר הפגם, מבואר בחסידות[כח] שלבני אהרן היה "רצוא" ללא "שוב". כלומר, בתיקון יש תנועה מתמדת (דופק) של "רצוא ושוב" (ככתוב על חיות הקדש במעשה מרכבה[כט], וכן בספר יצירה "אם רץ לבך שוב למקום"). "רצוא" הוא תנועת עליה של הנברא כלפי ה', השתוקקות וכלות הנפש השואפת אל מקורה עד לבטול מוחלט (כניצוץ השואף להתאחד עם האש הגדולה). "שוב" הוא התנועה של הנברא החוזר ויורד אל מציאותו התחתונה, וזוהי תכלית הכוונה "'וחי בהם', ולא שימות בהם"[ל]. הרצוא הוא באור לבדו, הנפרד מהכלי, והשוב הוא חזרת האור להתייחד עם הכלי. בני אהרן התקרבו לה' בתנועת 'רצוא', ללא כל מעצור, וממילא מתו, בצאת הנשמה מהגוף (לא כעונש אחרי המעשה, אלא זו עצם תנועת הנפש שלהם שהגיעה עד כדי מות), כדבר אור החיים הקדוש בפרשת אחרי מות "שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו... רמז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים, שהגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם".

והנה, "רצוא" שייך בכללות לקו שמאל בספירות, השואף לעלות כלפי מעלה, ובפרט בספירת הבינה (ראש קו שמאל). לעומת זאת, קו ימין, החל מספירת החכמה (בראש קו ימין), הוא השפעה וירידה מלמעלה למטה. החכמה היא בתכונת המים, היורדים ממקום גבוה למקום נמוך (כמו המח בתכונת הקרירות של המים), והבינה היא תכונת האש העולה למעלה בתשוקה וצמאון, כמו הלב המשתוקק למעלה ("בינה ליבא"). "מינה דינים מתערים" – הבינה היא מקור הדין והגבורה, "אני בינה לי גבורה", וכן הסתלקות האור מהכלי היא דינים וגבורות.

בזה יובן עומק הפשט במה שבני אהרן פגמו ב"אש זרה" – האש של הבינה, רצוא ללא שוב. גם הקטרת שייכת לבינה, מוחין דאמא (הקטרת נקראת בתורה "טהור", "ויעש את שמן המשחה קדש ואת קטרת הסמים טהור"[לא], טהרה באמא), ולכן הפגם בקטרת זרה שייך לאותו ענין של רצוא ללא שוב.

אש קדש ואש זרה

בני אהרן הביאו אש מן ההדיוט. אמנם "מצוה להביא מן ההדיוט" אבל האש של מטה צריכה להתכלל באש של מעלה, כמו האש שמוסיפים למזבח אחרי שירדה אש מן השמים (ומהמזבח לוקחים גחלים לקטרת), לא כבני אהרן שהביאו אש לגמרי מההדיוט ולכן זו היתה "אש זרה".

בפנימיות, מוסבר שעיקר העבודה הוא באמת באש מן ההדיוט, היינו אתערותא דלתתא, כדברי הרב המגיד על הפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" – "דהגם שהאש יורד מלמעלה באתערותא דלעילא, מצוה להביא מן ההדיוט, כי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח, רוח מלמטה אייתי רוח מלעילא, ואמשיך רוח מלעילא ולעילא"[לב]. אי אפשר לוותר על האש מן ההדיוט, עבודה באתערותא דלתתא. אולם בחטא נדב ואביהוא הפגם היה לצד השני – אתערותא דלתתא שאינה 'מכוונת' לציווי מלמעלה (וממילא אינה מביאה אתערותא דלעילא).

לענייננו, האש של מעלה היא היא הציווי, עבודה שה' מצוה אותנו לעשותה. ואילו האש שבאה רק מן ההדיוט היינו עבודה "אשר לא צוה אותם" – ללא ציווי אלא מעשה של נדבה גמורה. היחס בין נדבה לציווי נוגע לענין "רצוא ושוב" שהתבאר: הרצוא הוא נדבת הלב בלבד, ואילו השוב הוא לקיים את המצוה בכל פרטיה ודקדוקיה, לקיים בפועל את רצון ה' הפוקד לחזור למציאות ולעסוק בתיקונה.

ועוד, אש היא התלהבות לעבודת ה' יתברך. אך יש הבדל מהותי (ולפעמים הבדל דק) בין התלהבות קדש ובין בקשה וחיפוש של 'חויה רוחנית' (עליה נאמר "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלוֹת לבו"[לג]). התלהבות למלא את רצון ה' ואת מצוותיו היא אש קדש "יקוד אש". בקשת עצם החויה היא אש זרה! עצם החויה היא רצוא ללא שוב, תחושת "נעימות עריבות ידידות מתיקות" (ר"ת נעים), וקיום המצוה הוא שוב (דוגמה מעשית לבקשת חויה רוחנית בגדר אש זרה, היא לקיחת סמים כדי להגיע לאקסטזה וחווית נעימות, תוך התנתקות מסוכנת מהמציאות הממשית). גם זה שייך להבדל בין חכמה ובינה, מוחין דאבא ומוחין דאמא: פנימיות החכמה היא בטול אל האין, "החכמה מאין תמצא", ואילו הבינה היא תחילת המציאות, היש המורגש. התלהבות מתוך בקשת ההנאה הרוחנית, היא הפגם הקיים בבינה מצד עצמה ללא הארת החכמה, הבטול[לד].

אחדות ושלום

נקודה עיקרית בחטא נדב ואביהוא (לפירוש ראב"ע) היא שלא מדובר בקטרת של צבור בשביל הצבור אלא בקטרת יחיד, עבודה פרטית-אישית של בני אהרן. זאת לעומת עבודת אהרן הכהן שכולה למען העם "קרב אל המזבח... וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם" (גם קרבנו הפרטי של אהרן, עגל לחטאת ואיל לעולה, הוא מכשיר לכפר על העם, כפירוש ראב"ע "כי לא יוכל אדם לכפר על אחר עד היותו טהור מכל חטא"), ומסתיימת בברכה כפולה לעם ("וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם... ויצאו ויברכו את העם").

ענין זה קשור לכל המבואר לעיל. התכלית היא קיום המצוות מתוך שייכות לכל ישראל: גם מצוה פרטית (כמו ציצית ותפילין) יש לקיים "בשם כל ישראל", וכל שכן עבודת ה' במקדש (מקום השראת השכינה לכל ישראל). עבודה הנעשית לשם התעלות אישית היא "אש זרה אשר לא צוה אותם", ורק עבודה הנעשית בשם ולמען כל ישראל היא אש קדש שה' חפץ בה.

הוסבר ש"רצוא" היינו הסתלקות האורות מהכלים. הכלים שייכים להתכללות, אהבת ישראל ואחדות ישראל הערבים זה בזה ומתכללים זה בזה. אבל בקשת ההתעלות האישית לעצמה היא פרט הנפרד לעצמו מהכלל ואינו פועל להעלותו. תכלית ה"שוב" היא לפעול את העלאת הכלים עם האורות, כמו עבודת אהרן הכהן המעלה את הנרות (נשמות ישראל).

ענין זה מתבאר יפה בספר אהבת שלום[לה], המוסיף שזהו המבחן לעבודת אמת, אם היא מביאה אחדות ושלום בעולמות העליונים ובעולמות התחתונים. משה ואהרן חלקו כבוד זה לזה ולכל ישראל, אך נדב ואביהוא "לא חלקו כבוד לאהרן... לא נטלו עצה ממשה... ולא נטלו עצה זה מזה" (תורת כהנים), וכן "לא היה להם נשים [לעומת אהרן הכהן הנשוי לאלישבע "וכפר בעדו ובעד ביתו, זו אשתו]"[לו] –  ללא אחדות ושלום ("אשר לא צוה אותם", ללא צוותא וחיבור).

והנה גילוי השכינה במשכן היה לעיני כל העם, "וירא כל העם וירנו", מעין הגילוי שהיה בהר סיני "לעיני כל העם" ומעין הגילוי העתידי של האור הגנוז לכולם, "אשפוך את רוחי על כל בשר", "הנה אלהינו זה". אך נדב ואביהוא טעו לחשוב שגילוי אלקות שייך רק לבני עליה מועטים, גדולי הדור כמותם ("גדולים ממני וממך"), בהתעלותם האישית, ואין כל ישראל ראויים למדרגה זו (כמו שבהר סיני נאמר "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ויראו את אלהי ישראל" כך ראוי לדעתם להיות חילוקי מדרגות כגון זה במשכן)[לז]. טעות זו נובעת ממבט גלוי הרואה את הבדלי המדרגות, ואילו המבט הפנימי-האמתי חושף את האור הגנוז בכלל ישראל ובכל נפש מישראל, שכולם ראויים להשראת השכינה, כיעוד המשיחי. אמנם יש חילוקי מדרגות בישראל אבל "חלק ה' עמו" וכולם קבלו תורה ומצוות, מצד הציווי האלקי כל ישראל שוים (ואילו נדב ואביהוא עשו "אשר לא צוה אותם" ולכן הבחינו בחילוקי המדרגות וההשגות)[לח].

והנה האור המשיחי החל להתנוצץ בגילוי פנימיות התורה בדורות האחרונים, בחכמת הקבלה בכלל ובתנועת החסידות במיוחד. לעומת זאת, קליפת ההתנגדות לאור פנימיות התורה רמוזה במלה "לא", כדברי הרב המגיד לאדמו"ר הזקן: "לא תכבה", עליך לכבות את ה'לא' של ההתנגדות לחסידות. וכן יש לדרוש אצלנו "אשר לא צוה אותם" (טעם מרכא כפולה תחת "לא", לומר שהוא נדרש בפני עצמו) – ה'לא' צוה אותם לנהוג בהתעלות אישית ללא התכללות עם הצבור. והנה "אשר לא צוה אתם" = משיח משיח משיח (תורת חיים) – המשיח יתקן את פגם נדב ואביהוא, וכל ישראל יזכו לאור הגנוז לצדיקים.

לאחר כל זה, אפשר לחשוב שאין מקום לנדבה אישית, אך הנה ביום השמיני החלה חנוכת המזבח בקרבנות הנשיאים שכולם נדבה, ובאותו יום שמתו נדב ואביהוא הקריב נחשון בן עמינדב (אחי אמם) ובקרבנו גם קטרת נדבה על המזבח החיצון כהוראת שעה! אלא שקרבנות הנשיאים היו נדבה מתוקנת: הם הביאו את קרבנם אל משה והכל נעשה לבסוף בציווי ה' ("קח מאתם"[לט] על נדבת העגלות והבקר, ועל קרבנות הנשיאים "נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח"[מ], כאשר כל אחד ממתין לתורו). ועוד, הנשיאים התרשלו בנדבת המשכן (והביאו באחרונה) וכאן כל נדבתם היתה מתוך תשובה והכנעה, תיקון ההתנדבות.