גיל העולם

ג. השלמות

א. תורת השמיטות – מחזוריות ועיגולים

אמרנו שענין השמיטות תופס טוב טוב את השכל של הנפש השכלית, כמו האבולוציה, ולכן זה חוזר וצץ – זה צץ בספר שערי גן עדן, ובתוך האריז"ל גופא צץ – בצורה מתוקנת – בתורת חכם ובכרם שלמה, כפי שלמדנו.

למה באמת ענין השמיטות תופס? כי אם מפשיטים את המושג שמיטות – ואמרנו בסוף שלא חשוב דיוקי הזמנים – יש כאן רעיון, שהעולם עובד במחזורים, וגם ההיסטוריה חוזרת במחזורים. זה הרעיון המופשט, ורעיון המחזור מאד תופס. יש כל מיני מחזורים בטבע – סוד העגולים בקבלה, בחינת נפש. זה קשור גם לגלגולים, כמו שהנשמה חוזרת בגלגול. הבקורת היא על כך שכל חזרה היא משהו אחר ואפילו תורה אחרת, אבל בהפשטה נדבר רק על רעיון של מחזורים – שהוא רעיון שמאד תופס.

השמיטות והאבולוציה – עיגולים ויושר

הרש"ש חזר על זה לגמרי, אם כי לכאורה הוא מפתח בעיקר את היושר.

הווארט הוא שהרעיון של אבולוציה – שאמרנו שהשמיטות לא תואמות אותו, אבל לא הסברנו למה – הוא התקדמות הרבה יותר משמיטות. באופן הכי מופשט אבולוציה היא יושר, כל הזמן התפתחות, ולא מחזוריות. אם כן, שני הדברים האלה, השמיטות והאבולוציה, הם יסוד היסודות של הקבלה בלעומת זה (גם את השמיטות מכנים כאן "לעומת זה", כי האריז"ל פוסל, אבל ודאי לא פסול כמו האבולוציה – יותר טבעי, יותר ראשוני, יותר "דרך ארץ קדמה לתורה", לכן יותר קל לאמץ בתוך התורה) – עיגולים ויושר.

עד כדי כך שנאמר שהעובדה שרס"ג וכיו"ב לא מאמינים בגלגולי נשמות היא מעין רצון לצאת מהעגולים, הנפש, ולהגיע ליושר-רוח-תורה. לכן גם הבעל שם טוב לא חבב גלגולים, אבל הוא עוד ממד מעבר לנפש-רוח – הוא מוסיף נשמה.

הרבה מקובלים מסבירים שמחזור של 7000 שנה הוא כדי להגיע בסוף ליושר, לרוח. "והארץ היתה תהו ובהו וגו'" זה עגולים, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" זה יושר, אבל כתוב בקבלה – כמו בחסדי דוד – שהתכלית היא גילוי הנשמה, מה שלפני הצמצום, עולם המלבוש, זו השראה. זה בעצם השתלשלות (נפש) והתלבשות (רוח) והשראה (נשמה).

ההשתלשלות בקבלה: אותו דבר בצורה חדשה, התקדמות ספיראלית, היושר בתוך העיגולים

במושג "השתלשלות" הייתי יכול לחשוב שזו אבולוציה, אבל יש בהשתלשלות את שני הדברים. מה ההבדל בין השתלשלות בקבלה להשתלשלות במדע? חוץ מזה שהכיוון הפוך, שהאבולוציה מלמטה למעלה והשתלשלות העולמות מלמעלה למטה, השתלשלות הקבלה היא שמיטות, כל פעם נעתק אותו דבר (סוד עתיק, שמעתיק מעולם לעולם), רק בואריציה חדשה, מיחזור (זו כל תורת הרש"ש, כל הזמן מחזור, לכן הזמן גלגלים, ויחד עם זה גם מתקדם ביושר – יש איזה חץ של התקדמות).

מדברים על הנושא הזה בעיקר סביב מחזור האשה, שבמאמר "טהרת המשפחה"[37] מוסבר שהמחזור הוא לא רק עיגולים, אלא ספירלה – שצריך לשאוף כל הזמן שתהיה עליה. אם יש ספירלה של עליה זאת אומרת שהיושר נכנס לתוך העיגולים. המציאות היא המחזור, ה-בן, העיגולים, אבל אם היושר נכנס – הרוח, הקו – הוא פועל שהמחזור יתפתח, לא יעמוד על מקומו. הוא עושה מזה ספירלה. בעצם הוא מכניס בזה ממד חדש, כי אם כל הזמן עומד על מעמדו זה רק שטח. ברגע שהקו מכריח אותו להתקדם הוא כבר מוסיף ממד חדש.

אם כן, כל הרעיון של שמיטות ואבולוציה הוא משהו יסודי מאד בנפש השכלית, גם של היהודי וגם של הגוי. החידוש של החסידות הוא השראת הנשמה, שלמעלה משניהם (אחרי ההתלבשות של האריז"ל). גם באר"י יש מקום שמוסבר ש"שני אלפים תהו" הם נפש, "שני אלפים תורה" רוח, ו"שני אלפים ימות המשיח" (אמורים להיות) נשמה. היעוד המשיחי ממש הוא הנשמה, והנשמה ממש היא לפני הצמצום – זו השראת הבעל שם טוב. האריז"ל לא מדבר על זה (לפחות בגלוי, לפי שתלמידו המובהק, מהרח"ו, מסר לנו את דבריו[38]).

ב. סוד הזמן

הזמן – הקו, היושר, שיוצר ומעצב את העיגולים

הקדמה נוספת חשובה מאד: אנחנו תמיד מסבירים שהזמן הוא הקו. כמו שמתואר בחסידות, כל הזמן הוא ממשיך להתפשט ולחדור פנימה לתוך הצמצום, וברגע שהקו נכנס הוא מוסיף את ממד הזמן. לא דברנו על זה אתמול כי בחקירה הב' של האריז"ל עוד אין צמצום וקו, לכן מדבר רק על הא"ס וא"ק – בעצם מדבר בשפה של הרמ"ק. לכן יוצא שהדבר הראשון שיש לו התחלת זמן הוא א"ק, הפרצוף הראשון שמלביש את הקו.

הקו בכללות העולמות קשור לרוח, וההתקדמות שלו היא יושר, 'אבולוציה', ולא מחזוריות. רק מהחיצוניות שלו הקו מוציא עיגולים, אבל עצם מהותו היא יושר, רוח. משום מה הוא מוציא גם עיגולים. איך הוא מוציא עיגולים? כתוב שהעיגולים שהוא מוציא זו פעולה שפועל על הרשימו, כמו שכל הכלים נעשים כביכול מחומר הגלם של הרשימו ואנרגית הקו רק מעצבת אותם – לוקח את התהו ובהו של נקודת הרשימו ובונה שם עיגולים. כמו היום במדע שיש שדה אלקטרו-מגנטי, אז הוא בונה שם כל מיני עיגולים ומחזורים בחומר הגלם של החלל. אם יש איזו אנרגיה הוא בונה בתוך החלל כל מיני עיגולים, כך מתארים היום. אלו העיגולים שהוא מוציא, אבל הוא בעצמו יושר.

הזמן קשור לתורה

כתוב בחסידות שחיצוניות הקו היא כח ההתחלקות ופנימיותו כח החיבור. ברש"ש כתוב שפנימיות הקו היא סוד התורה. הרבה מהמפרשים המוסמכים כותבים על אלפים שנה שקדמה תורה לעולם – מושג של זמן – ומסבירים שמה שכתוב שהזמן נברא היינו יחד עם התגלות התורה, כלומר שהתגלות התורה היינו בריאת הזמן. אם נחבר זאת עם הרש"ש יוצא מפורש שההנחה שלנו שהקו הוא הזמן נובעת מכך שפנימיותו היא התורה (תורה = "[והחיות] רצוא ושוב", סוד התהוות הזמן, כמבואר במ"א).

כלומר, הטבע העצמי של הזמן הוא להתקדם – לא להסתובב במעגלים, שמיטות – רק שכל הזמן הוא מוציא עיגולים, וזה בעצם עיצוב נקודת הרשימו. הקו-הרוח פועל על הנפש, כמו ש-מה פועל על בן – זה התפקיד שלו, הקו הוא שליח. הקו הוא כמו ה-ו של שם הוי', לכן הוא רוח ומדות. זה מה שהסברנו שבעולם היצירה יש שינוי – שינוי הוא בלב (בחינת אדם להנחם). בספר יצירה זמן נקרא שנה, לשון שינוי, לכן הזמן הוא ה-ו – המדות, הרוח. כמובן שאצל האשה, היות שהיא בטבע בחינת נפש, יותר נתפס אצלה המחזור. בזכות שלום הבית זה הופך להיות ספירלה, במקום סתם עיגול שחוזר על עצמו (בהיותה רווקה).

הזמן נוצר משרש הקו בתפארת הנעלם – השינוי בספירת התפארת

עד כאן אמרנו חצי הקדמה. כעת נאמר את החצי השני: כתוב בקבלה ששרש הקו (היוצא בפשטות – לפי ההסבר בעץ חיים – מנקודת הרשימו שבתוך החלל) הוא התפארת הנעלם. בעמק המלך מוסבר ששרש הקו הוא ביסוד עולם המלבוש. במונחים של חסידות, עולם המלבוש הוא "קדמון" ותפארת הנעלם היא ב"אחד" (פעם הסברנו שביחיד היינו בדעת – חידוש שלנו[39]), והפשט הרווח בדא"ח שמקום שרש הקו הוא בתפארת (וכולל גם גם את הדעת של מדרגת "יחיד", מאחר שנשמת התפארת היא דעת). למה תפארת? אמרנו שזמן הוא שינוי.

כלומר, שלשת ההסברים הם:

שרש הקו הוא ביסוד עולם המלבוש (קדמון).

שרש הקו הוא ב"תפארת הנעלם" (אחד).

שרש הקו הוא בדעת הנעלם (יחיד).

כך אפשר להסביר גם את הרמב"ם טפה יותר מופשט. הרמב"ם אומר[40] שזמן הוא פונקציה של תנועה (בחינת "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק") – שינוי. אם אין שינוי אין זמן. הרבה פעמים בחסידות כתוב שהתהוות הזמן היא מהתנועה של "מטי ולא מטי", וסתם "מטי ולא מטי" קשור לעולם העקודים היוצא מפה א"ק, אבל הסברנו (על פי דברי הרש"ב) ששרש ה"מטי ולא מטי" הוא בקו. משם יצא שהקו הוא שרש הזמן. זמן הוא תנועה ותנועה היא שינוי – נקרא לכך שינוי, כמו המונח "שנה" בספר יצירה.

גם שנה היא מחזור. כל המדות והשעורים של הזמן הם מחזוריים – שעה, יום, חדש, שנה, שמיטה, יובל. הכל עגולים. לכן החסידות כל כך מדגישה שכל שנה היא אור חדש שלא היה מעולם בעולם – "מרשית השנה ועד אחרית שנה". החידוש של התורה שזו לא אותה שנה אלא שנה אחרת, כי כל הענין של התורה הוא להחדיר יושר לתוך העיגולים. חייבים לומר שהאור הקודם מסתלק לגמרי וכעת נמשך אור חדש שלא היה מעולם. זה כמו "חד חרוב". המציאות, ה-בן, יציבה – העולם לא מסתלק (כמו ששואלים) – אלא רק האור מסתלק ונמשך אור חדש לשנה חדשה.

כעת אפשר להבין למה מייחסים את הקו דווקא לספירת התפארת (הנעלם). חוץ מזה שתפארת היא כללות ה-ו של שם הוי', כללות המדות, כללות הרוח, כללות היושר – כל מה שאמרנו – יש משהו מיוחד בתפארת שלא קיים בשום ספירה אחרת, שהשליש העליון מכוסה ושני שלישים מגולים. כלומר, בתוך התפארת גופא יש תהליך של שינוי. שם מתחולל נפשית השינוי בין עץ החיים לעץ הדעת – מודעות אלקית ומודעות עצמית – ולכן ראוי להיות שרש תופעת הזמן.

"זמן אלוקי" בחסדים המכוסים

זה קצת אסמכתא למה שהרבה חושבים שהזמן האלקי הוא לא הזמן שלנו. הזמן שלנו הוא זמן של מודעות עצמית, שני השלישים האחרונים של התפארת, ואילו הזמן האלקי – "אלף שנים בעיניך כיום אתמול [כי יעבור, ויש לדרוש כי יעבור בחינה זו של זמן אלקי כאשר האדם יעבור על מצות ה' ויאכל מעץ הדעת, ויטמא בהרגשת היש הנפרד מאלקות, במודעות עצמית, ואז יתחיל סדר חדש של זמן אנושי, ודוק]" או יותר מזה – שייך לחסדים המכוסים.

בכלל הנשמה אמורה להיות למעלה מהזמן לגמרי, כי הזמן הוא הרוח, והנשמה זו התבוננות. זו לא התבוננות כללית, שנקראת "ישוב הדעת" בלשונו של רבי אייזיק, אלא לצאת מעצמך לגמרי, להגיע לנשמה, ואז אתה למעלה מהזמן לגמרי. ממילא שם המקור של חיים נצחיים, שאתה באור אין סוף (לפי החקירה הב' הנ"ל של העץ חיים).

עד כאן הקדמה מאד חשובה של התפארת. יוצא שגם לפני הצמצום יש זמן – תפארת הנעלם לפני הצמצום (לא משנה באיזו מדרגה). זה מסביר את מה שהוא אומר שגם באוא"ס יש את הזמן שלו, את התפארת הנעלם שלו, עד שגם ביחיד יש איזה מקור נעלם, תפארת נעלם.

שרש הזמן בהעלם וגילוי, וסוד החשמל

הרבי הרש"ב דייק במאמר על "ראה נתתיך אלהים לפרעה"[41] שלפני הצמצום לא מזכיר שנקרא אדם, אבל באמת נקרא "אדם דאצילות" (כשם המאמר הידוע המופיע לראשונה בספר ויקהל משה), ואדם הוא תמיד על שם השינוי וההתנחמות במדות שלו – "כתפארת אדם", עיקר השינוי אצלו בהעלם וגילוי (סוד החשמל), חסדים מכוסים וחסדים מגולים.

סוד החשמל שייך לזמן, כי חז"ל מפרשים "עתים חשות עתים ממללות" – לא סתם שעתים כך ועתים כך, אלא שהעתים גופא מתהווים מהחשמל. כמו ש"מטי ולא מטי" מהוה את הזמן, כך חשמל (חש-מל, ועוד נוסף ממוצע המחבר – חש-מל-מל, ודוק) היינו התהוות הזמן, והתרגום הפשוט של חש-מל בחסידות הוא העלם וגילוי. אם כן, בשביל זמן לא צריך עצם והתפשטות – מספיק העלם וגילוי, ויש העלם וגילוי גם לפני הצמצום. אפשר לומר שעצם והתפשטות זו תופעה של בריאה, מבריאה דכללות והלאה. כתוב שהעלם וגילוי הוא סוד המחשבה ואילו עצם והתפשטות הוא סוד הדבור, לאה (אותיות המחשבה) ורחל (אותיות הדבור). גם בלאה, בחינת ההתבוננות הפרטית של חב"ד, שאתה יוצא מעצמך לגמרי – יש העלם וגילוי, החשמל שלו, הזמן שלו (זמן שהוא לא זמן, אין לו ראש ואין לו סוף).

רמז ששייך לזה: זמן = מהיטבאל, והיא שייכת להדר, עולם התיקון, הרוח, היא ה-בן ד-מה (מה-יטבאל, ודוק). אמרנו שהזמן שייך לתפארת, אבל היא הנוקבא הנבנית מאחורי תפארת ז"א, ועליה נאמר "כתפארת אדם לשבת בית"[42]. תפארת זמן = 1178 = חוה פעמים טוב מאד = ישראל תורה הוי' ("תלת קשרין" או "כולא חד") = שבת במילוי (שין בית תו). לכן שבת היא בסוד הקישור והיחוד של קוב"ה אורייתא וישראל, ושבת היא שלמות הזמן, תכלית בריאת הזמן. אמרנו ששבת היא או יסוד או מלכות, אבל אפשר לומר שהשבת הראשונה – שלא נמנית, שהיא הג"ר דתהו – היא יחסית תפארת, לפי ערכין. בשש הזכירות שבת היא תפארת, והרמז ש-פאר במילוי – פא אלף ריש – שוה שבת (רפא, "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא"). יחוד שתי השבתות, יסוד ומלכות, נעשה על ידי התפארת.

הזמן – חוסר ומלוי החוסר

כאן אפשר להביא גם משהו מבעל הסולם (שלא תמיד אנחנו אוהבים להביא), שאומר על אתר (בהשלמות לפנים מסבירות) – כדרכו באריכות – שזמן היינו חוסר ומילוי החוסר (הכל קשור לעיקר אצלו, של רצון להשפיע ורצון לקבל, אף שכאן לא מזכיר אותם לשונות). כלומר, הזמן היינו הרדיפה למלא את החסר.

ההסבר שלו מתקשר לענין החשמל, שהסברנו[43] כ-חסר-שלם-מלא (שלשה שלבים, אבל בכללות שייך להעלם וגילוי – כבר זמן). צריך לומר שהחסר בדקות שבדקות היינו מה שהאור נעלם, שחסר גילוי, אחרת בשביל מה הוא צריך להתגלות (אפילו כשמדובר באור המאיר לעצמו ממש, שעשועים). מלא היינו "שבע רצון ומלא ברכת הוי'" – כשהוא שבע רצון הוא למעלה מהזמן, בחינת שבת. כשאדם מרוצה הוא שבתי, למעלה מרדיפת הזמן, לפני הצמצום. כשאדם לא מרוצה הוא בתוך הצמצום, חלל ומקום פנוי, ואז נכנס איזה קו – הרצון להשיג את התכלית שלו, המשימה שלו, האתגר שלו.

ג. היום והשנה

בתורה שתי המלים העיקריות של זמן (מתוך הרבה, יש עשר או יג מדרגות של שיעורי זמן, כמו מעגלי השעון זה בתוך זה אצל הרש"ש) הן יום ושנה. זה כל כך חשוב שהרבה פעמים הפירוש של יום הוא שנה. אין שנה שפירושה יום, אבל יש יום שהוא שנה.

ברור שהיחס בין יום לשנה הוא זכר ונקבה – היום זכרי והשנה נקבית (גם בדקדוק). בתוך יום גופא יש שניוּת של ערב ובקר. כל דברי חז"ל על סדר זמנים שהיה קודם לעולם, ועל "בונה עולמות ומחריבן", הם על "ויהי ערב ויהי בקר".

מקור הלימוד מ"ויהי ערב"

לשון המדרש לפנינו:

אמר רבי יהודה בר סימון, יהי ערב אין כתיב כאן אלא ויהי ערב, מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן. אמר רבי אבהו, מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו, אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי.

כלומר, "ויהי" משמע שהיה קודם. אם היה כתוב "יהי ערב יהי בקר" היה משמע שה' כעת בראם, אבל כתוב "ויהי" ומשמע שכבר היה. אבל יש מי שגורס, וכך מעדיף התורה שלמה[44], שהדיוק במדרש הוא לא "'יהי' לא כתיב" אלא "'והיה' לא כתיב" – אם הכל לשון עבר לא הייתי 'חושד', אבל עם כתוב "ויהי", עתיד עם ו ההיפוך, זה כבר אומר שמה שיהיה הוא שהיה ומה שהיה הוא שיהיה.

"'ויהי אור' שכבר היה"

התורה שלמה מביא ראיה שזו הגרסה הנכונה, כי כך כתוב במקום אחר על "יהי אור... ויהי אור" – "אור שכבר היה"[45]. אנחנו תמיד מסבירים ששני האורות הראשונים הם אור ישר ואור חוזר, הארה ותגובה, זכר ונקבה, אבל יש חז"ל שאומרים ש"ויהי אור" היינו גילוי אור שהיה עוד לפני שה' אמר "יהי אור", תפיסה מחודשת לגמרי, ולכן רק שם כתוב "ויהי אור" ובאחרים כתוב "ויהי כן", רק אישור למה שה' עשה.

נעמיק יותר ונאמר שזה בסוד החשמל – האור היה בהעלם וכעת מתגלה, וכך מוכח מ"וירא אלהים את האור כי טוב", שקודם אף שהיה הוא לא ראה את האור. ובאותיות של חסידות, יש לחקור אם היה ב"העלם שישנו במציאות" או ב"העלם שאינו במציאות", ואחר כך נתגלה. אחר כך יש "כי טוב לגנוז" – סגירת מעגל. צריך להגיד שבגניזה הראשונה היה ב"העלם שאינו במציאות" ובגניזה הוא במציאות, לכן הצדיקים שלומדים תורה יכולים לגלות אותו יותר בקלות, כי כבר היה במציאות וה' החזיר אותו להעלם.

באופן יותר מפולפל אפשר גם לפרש הפוך – כתוב שכאשר אדם מקבל הברקה והיא נעלמת ממנו זה חוזר ללא-מודע יותר עמוק ממה שהיה בהתחלה – שיותר קשה לזכור מאשר לחדש. לפי זה, קודם היה בהעלם שישנו במציאות, ה' הוציא זאת עם ה"ויהי אור", וב"כי טוב לגנזו" החזיר להעלם שאינו במציאות – כמו בעל סוד ששכח בכוונה את הסוד עד שהוא אינו יודע כלום (הבעל סוד העליון של הצמח צדק[46]), ועל זה כתוב "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני". יתכן – ודאי – ששני הפירושים האלה הם השרש של כל המחלוקות שיש בתורה...

בכל אופן, מ"ויהי ערב ויהי בקר" לומד רבי יהודה ברבי סימון שסדר זמנים קודם, ובהמשך ישיר אומר רבי אבהו שהקב"ה היה בורא עולמות ומחריבן, עד שהגיע לעולם שלנו ואמר "דין הניין לי יתהון לא הניין לי". יש יום ולילה, וברור שבתוך היום גופא יש שניות – יש את ה-ב רבתי של בראשית. בכל אופן, כל פעם שיש "ערב ובקר" זה איזה זיווג מיניה וביה, לפעמים הלילה קודם את היום ולפעמים היום קודם את הלילה. כמובן יום על שם האור, "ויקרא אלהים לאור יום". אבל המושג יום-שנה הוא עיקר הזוג של זמן בתורה.

יום ושנה – ים ויבשה. רמזים ב"יום שנה"

היות שיום כל כך קרוב לים, עד כדי כך שבלשון רבים נשמע אותו דבר (ימים), במדמה גורם לחשוב שאולי היום הוא הים והשנה היא היבשה. גם בשמים יש מים וים, וארץ היא יבשה, אז אולי היום הוא השמים, האור, והשנה היא מדת ארץ. מאד מתקבל על הדעת.

יש רמז, שאם יום ושנה הם שמים וארץ – יחד עולה ו"פ יעקב, מב פעמים הוי' (סוד התפלין). הממוצע הוא רגע, ג פעמים ז פעמים יג, שלמות ימי ההריון.

ראשי התבות יום שנה הם יש ושאר האותיות מונה. בסוד המלה אמונה אומרים ש-א מונה מאין (מאין = מונה). כלומר, יום שנה היינו יש (ר"ת) מאין (שאר האותיות). בחז"ל רבי יהודה ברבי סימון אומר שיש סדר זמנים. בחסידות מבואר שהכוונה ברוחניות, אבל מהרמב"ם והלאה, וגם לפניו, כולם תופסים זאת כזמן. סדר זמנים = יום שנה = תהו = יש מאין. רמז מובהק ביותר שסדר זמנים הוא עולם התהו. כבר בעולם התהו יש את הזיווג של יום-שנה (שעולה ג"פ 137).

ר"ת של סדר זמנים (זמנים = 147, חיי יעקב אבינו, הבחיר שבאבות, שמדתו תפארת; משתמשים במלה "זמנים" בתפלות – "חגים [כמו מחוגי השעון, מחזוריות] וזמנים", "מקדש ישראל והזמנים") הוא סז, הערך הממוצע של מספר המילים בכל יום ממעשה בראשית. בכל ימי בראשית יש 469 מלים (מספר השבת ה-13, בגימטריא חדוש העולם) – ז פעמים זין, אז בכל יום יש בממוצע סז תבות.

חזקות של 2

אמרנו שברגע שלא מחויבים לשבוש של ספר התמונה, לפי האריז"ל, אז אם מתחשק לך לעשות איזה חישוב – מותר, עד גבול מסוים, אם יוצא משהו טוב (כמו הדוגמה שהבאנו של 137 רבוא ברבוע – כל כך יפה, שיתכן שכל כך ימצא חן בעיני הצדיק עד שיחליט שזה גיל העולם).

יש התכללות עד אין סוף, והיום כל המידע והמחשוב בעולם הוא לפי חזקות של 2. גם במתמטיקה, כל מספר בעולם הוא חבור אחד בלבד של חזקות של 2 (שלא משתמשים באותה חזקה פעמיים) – כלל חשוב ללמד לילדים (כלל דומה בחזקות של 3, שאפשר להגיע לכל מספר על ידי חיבור והפחתה של חזקות של שלש, בלי לחזור, אבל בחזקות 2 אפשר להגיע לכל מספר רק על ידי חיבור). היום בתורת המיתרים – לא צריך להאמין בזה, אבל המתמטיקה המופשטת של זה ודאי נכונה – יש תיאור של עשרה ממדים (י, האות הראשונה של שם הוי', סוד "עשר ספירות בלימה") ויש של אחד עשר ממדים (עם הדעת יש יא ספירות, הו של שם הוי') ויש גם של 26 ממדים (שם הוי' שלם; 10 11 26 ברבוע = 897 = 3 פעמים 13 פעמים 23, ודוק). כל ממד הוא חזקה. כמה יוצא 2 בחזקת 26? במחשבון רגיל, שיש שמונה ספרות, אפשר להגיע עד 1 פחות מרבוא ברבוע (הכולל...), ובחזקות של 2 אפשר להגיע ל-2 בחזקת 26 ותו לא. המספר שמתקבל מתחיל 67, סז, ר"ת סדר זמנים – 67 מליון שנים. אם אני אומר שה-ב רבתי של בראשית – וכך בכל יום – נמצאת ב-26 ממדים (הכל 2, אבל ב-הוי' ממדים), אז היא שוה 67 מליון.

הפרשה בתורה שמתחברת בעיקר לבראשית היא מקץ[47] – הפרשה העשירית, "העשירי יהיה קדש להוי'" ו"נעוץ סופן בתחלתן", העשירי בראשון, והרמז המובהק שיש בה בדיוק אותו מספר פסוקים, רק בשתי פרשיות אלה יש 146 פסוקים, "מעולם ועד עולם", והיא מתחילה ב"ויהי מקץ שנתים ימים [רמז ל-ב רבתי של בראשית] ופרעה [דקדושה, הקב"ה] חֹלם והנה עֹמד על היאֹר [עומד, מוכן ומזומן לברוא את האור]", ובעצם כל העולם שהוא בורא הוא חלום – אנחנו החלום של ה', באצילות. אם ב רבתי של "בראשית" רומזת ל"ויהי מקץ שנתים ימים" ואז פרעה מתחיל לחלום, שזה "בראשית ברא אלהים וגו'" עד "ויהי אור", "על היאֹר", יוצא ששבעה ימים כאלה (שכל יום הוא ב – "שנתים" – בחזקת 26) הם 469 מליון שנים, מספר התבות של מעשה בראשית! לפי זה כל תבה של מעשה בראשית היא מליון שנים. גם משהו מאד נחמד שאולי הכי ימצא חן בעיני הצדיק.

כתוב באר"י שהעובדה שהתורה מתחילה עם ב רומזת לשמטה ה-ב. אפילו על התורה גופא כתוב שה-ב רומזת לכך שהתורה שלנו היא תורת הבריאה (אצילות מתחיל ב-א). בהפשטה, מצפים לגילוי ש"ה' הוא הכל והכל הוא ה'", "ונשגב הוי' לבדו ביום ההוא", ואז יש רק א. כמו שהאבן עזרא כותב על פי פשט, שהיהודי הוא משנה למלך – ה' הוא המלך (כמו על החולצה), "אחד העם", בחינת אחד, ואנחנו המשנה וכל העולם הוא השליש. לפעמים כתוב שהתורה היא השליש ("אוריאן תליתאי", ומחשבתן של ישראל קדמה לתורה כמו שהמשנה קודם לשליש) וכל העולם הוא הארבע (סוד ארבעה עולמות אבי"ע). בשרש הכי עצמי ישראל וקוב"ה אחד, אבל ברגע שיש הבדל ישראל הם המשנה – נשמה אותיות משנה (= רבי יהודה ברבי סימון רבי אבהו).

תודעת השניות

הווארט הוא שאיך שלא יהיה, בכל הקשר שהוא, אנחנו השמטה השניה. האדם, הנשמה, תמיד מספר 2 – ה' הוא אחד, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ואנחנו שנים. לפי זה – בהפשטה הכי גדולה – אנחנו תמיד השמטה השניה. גם בשמטה הבאה נהיה השמטה השניה. יש משהו נצחי בשמטה השניה (כמו הווארט שתמיד מתחילים בדף ב').

הענין שאנחנו תמיד שניים ודאי קובע גם שפלות בנפש, וגם מסביר שכל העולם כולו נברא בזוגיות, בשניות, שהוא עצם סוד הבריאה. כך גם התודעה שלנו בכל, "ויהי ערב ויהי בקר", אור וחשך, יום ולילה, ים ויבשה – כל מעשה בראשית הוא זוגות. לא משנה לאיפה תחזיר אותנו – תמיד יתחלק שוב. אם נעלה משנים לאחד פתאום נמצא את עצמנו החצי התחתון של האחד – כמו מחצית השקל – ואם תוריד אותנו מ-2 ל-3 אז 1 ו-2 יתחברו ונשוב להיות השני. תמיד נהיה המשנה, אם נעלה לאחד הוא יתחלק ונשאר בחצי התחתון, כמו קיפול המלבוש וכיו"ב, ואם נרד לשלש העליונים יתחברו ואנחנו נשאר מספר שנים. זה המצב, ככה העולם תמיד מסתדר כדי להשאיר את השנים. זה קשור לרמז שאמרנו שאפשר לחשב כל יום כ-2 בחזקת 26. זמן, חוץ מערב-בקר, יום-לילה, שניות הזמן היא העתים – כמו כח עתים של קהלת, "בידך [ב פעמים יד] עתתי". קשור לפסוק של המדרש, "את הכל עשה יפה בעתו" – ב עתים. לכל עת יש שני פנים, שני עתים, שני צדדים של המטבע. מה שכל הזמן ממשיך להתחלק – כמו המחשב, שהכל לפי חזקות 2. אם זה 26 חזקות, 26 ממדים, מקבלים 67 מליון שנה.

"חד חרוב", "תרי חרוב" – רומז לראש השנה

אמרנו שאביי מפרש "יחינו מיֹמים" כ"תרי חרוב" ו"ביום השלישי" היינו העולם החדש, אבל בדרך כלל אנחנו מפרשים – על פי חסידות[48] – שקאי על יומיים ראש השנה ואחר כך יום כיפור. איך אפשר להסביר את שני הפירושים יחד? קודם כל, ראש השנה לפי דין תורה הוא רק יום אחד, והוסיפו עוד יום – היינו רמז לשתי הדעות של "חד חרוב" (יום אחד של ראש השנה) או "תרין חרוב" (שני ימים של ראש השנה, "יחינו מיֹמים", 48 שעות של "יומא אריכתא"). זאת אומרת שכל ראש השנה הוא חורבן העולם הקודם, כמו הווארט בתניא[49] שהעולם הקודם – האור של השנה שעברה – מסתלק. ממילא המושג של "חרוב" הוא ממש ראש השנה. רק שבתניא כתוב שזה עד תקיעת שופר ואז נמשך האור החדש. בכל אופן בכללות ראש השנה הוא "חד חרוב".

ידועות שתי הדעות אם בכל השנה צריך להאמין ובראש השנה לדעת או הפוך (ברסלב וחב"ד). בכל אופן ה"חרוב" הוא ראש השנה, ומכאן אפשר שיש סגולה לאכול חרובים בראש השנה... לפי זה העולם הבא הוא יום כיפור, סוד היובל.

שעשועים בזמני הבריאה

אם חוזרים 469 מליון שנים מגיעים בערך לתחלת הבריאה האקטיבית. אמרנו שמאד משמע שהימים – מיום שני ואילך, ואפילו יום ראשון שיש בו ארץ – הם ימים, וקשה מאד לומר שמדובר באסטרופיזיקה, בשלבים שקורים בחלל עוד לפני שיש כדור הארץ ושמש וכוכבים וכו' (כמה שאני אוהב פיזיקה, המשלים האלה מאד לא מוצאים חן בעיני). אם נקבל בפשטות את המדע, שיש 13.7 מליארד שנים, ונחלק לששת ימי בראשית, אז הארץ נבראה בסוף יום רביעי – לפני 4 מליארד שנים (רוב הזמן היה בלי שמץ של ארץ) – אז מה עושים עם הימים הקודמים? צריך לומר שזה מדבר על כל מיני תופעות בחלל, והכל משל גמור ומוחלט (בלי שום אחיזה, לא עצים ולא דשא ולא רקיע וכו') – ככה יש כל מיני אנשים שמפרשים – אבל אנחנו דוחים את זה על הסף. כן אפשר לומר שהפסוק הראשון יכול לרמוז לכמה זמן שרוצים מהביג-באנג (המפץ הגדול), אבל מיד עובר למצב שיש כדור הארץ – כי היום השני כבר מדבר על הרקיע, האטמוספירה, ויש ימים ויבשה כאן ביום השלישי ועצים וכו'. אי אפשר לחלק את הימים בשוה. אפשר לומר שרוב הזמן קרה בפסוק הראשון, ואחר כך ההתחלה היא רק לפני חצי מליארד שנים (469 מליון...). יוצא שכל מעשה בראשית זה חצי מליארד השנים האחרונות, ואז אפשר להתחיל להתבונן מה יכול להיות ההסבר של ששת ימי בראשית ולהגיע למשהו.

הכל משחק, אבל לפחות משחק יותר הגיוני. אמרנו שאם בעיני הצדיק הכי ימצא חן החשבון של 13.7 מליארד זה מה שיהיה בעולם העשיה, ואם הכי ימצא חן בעיניו החשבון שכל יום 67 מליון שנים, והכל חצי מליארד, ואז מההתחלה היה כדור הארץ, ורוב התופעות קשורות אחר כך באטמוספירה ומתקדמות כמו שהתורה אומרת (רקיע, מחזור המים, צמיחה, ראית גרמי השמים דרך האטמוספירה, הופעת הדגים, העופות, הבהמות והאדם – הכל בסדר גמור גם לפי המדע של היום), בלי להוציא שלשה ימים לגמרי לגמרי ממשמעות המלים בתורה.

שלשת הימים האחרונים מלבישים את שלשת הראשונים

רואים ביום-שנה איזה מבנה מאד בסיסי: אם ששת הימים של בראשית הם חג"ת נה"י רואים מאד פשוט, אחד הדברים הכי פשוטים ויפים בקבלה, שהנה"י מלבישים את החג"ת, "תלת גו תלת". הדבר הכי בולט, שעל דרך הפשט הוא השאלה הכי גדולה – למה ה' חכה עם השמש והירח ליום רביעי (מהאור שהופיע ביום ראשון). הדרך הטובה היחידה להסביר, למי שיש חוש ואוהב קבלה, זה להסביר בדרך של הלבשה. יש כאן "תלת גו תלת" – יום רביעי מלביש את יום ראשון – "יהי מאֹרֹת" מלביש את "יהי אור".

יום שני הוא היום של מלאכת המים ויום חמישי "ישרצו המים". ביום שני נעשה הרקיע וביום חמישי "ועוף יעופף... על פני רקיע השמים".

ביום שלישי יש יבשה ומים וצמחים וביום ששי "תוצא הארץ" בעלי חיים ואחר כך אדם. לכן ביום שלישי, תפארת, קו האמצעי, "הוכפל בו כי טוב". גם ביום ששי, היסוד, הוכפל "כי טוב", והאדם הוא עץ השדה. כלומר, הבהמות מקבילות לדשא ולעשב והאדם לעץ[50] (יש "תדשא הארץ" ו"תוצא הארץ" בשלישי וששי, הלבשה פשוטה, והאדם כנגד "עץ פרי עושה פרי").

ששת ימי בראשית כנגד "יום שנה"

עכשיו אפשר לומר רמז שכל ששת ימי בראשית הם בסוד שש האותיות יום-שנה: "יהי אור" ראשית ההתגלות – "יהי אור" חכמה, וראשית הגילוי היא ה-י של יום. "יהי רקיע" כנגד ה-ו של יום, כתוב שרקיע הוא ו. "יקוו המים... אל מקום אחד" רמוז ב-ם הסתומה של יום.

הווארט הוא שכמו שהנה"י מלבישים את החג"ת כך המלה שנה מלבישה את המלה יום. ה-ש של שנה – השמש – מלבישה את ה-י של יום (בסוד יש מאין כנ"ל). ה-נ של שנה רומזת לדגים – נוני ימא. ה-ה של שנה היא אות הדבור, עיקר יחודו של המדבר, "אתא קלילא דלית בה מששא". כך אפשר לומר שאותיות שנה מלבישות אותיות יום.

יום-שנה = תהו, ובמספר סדורי עולה 69 = יום אחד (במספר רגיל). במספר קטן = 24, שעות היום. במספר קטן אחרון = 6, מספר האותיות, כנגד ששת ימי בראשית. לכל אחת מארבע הרמות יש רמז יפה – יש מאין (עצם ההתהוות), יום אחד, 24 שעות, 6 ימים.

דעות התנאים – תיקון לאריסטו

הרמב"ם במורה נבוכים ממש 'יורד' על תנאים ואמוראים[51] (כדאי לבדוק מי אחרון הראשונים שעוד העיז לעשות זאת...). כנראה בשביל זה הגיע המהר"ל מפראג[52], להמתיק את הראש של חז"ל. הרמב"ם לא מסוגל להפשיט את הדברים, לראות במשל את הנמשל ולהגיע לשרש של זה בנפש.

יש פה שני גדולי ישראל אמתיים, רבי יהודה ברבי סימון ורבי אבהו (ממוצע שמותיהם משיח בן דוד, ד"פ רבי; יהודה סימון = אבהו ברבוע), הראשון מדבר על "סדר זמנים" והשני על בורא עולמות ומחריבן. הרמב"ם מבטל אותם ואומר שזה דעת אריסטו, דעת יחיד ולא סוברים כך. כנראה שהם עשו איזה תיקון אמיתי לאריסטו (והרמב"ם לא ירד לסוף דעתם בזה), והרמז: יהודה סימון אבהו אריסטו = מלכות, אם נכניס את הרמב"ם (כעת גם הוא מסכים להצטרף) – משה – הכל עולה 29 ברבוע (21 בהשראה).

דין הנין לי = 219 = ג"פ חכמה. יתהון לא הנין לי = 657 = ג"פ 219 = ט"פ חכמה. מה שלא מוצא חן שוה בדיוק פי שלש ממה שכן מוצא חן. אם דבר מוצא חן שלש פעמים – "בתלת זימני הוי חזקה" – הוא כבר לא מוצא חן, יותר מדי טוב, אורות מרובים דתהו.

הענין הוא כך, שיש חכמה ויש עולם (ב"פ חכמה) ויש ג"פ חכמה ויש שסה (מצוות ל"ת וימות החכמה) שעולה ה"פ חכמה ויש גם ז"פ חכמה (אסנת, אלף נשים, אלף שנים) וגם יג"פ חכמה (אהבת ישראל) – כל העולם נברא בחכמה. כשעושים את החשבון של 7000 שנה ליום במע"ב, וכל שנה היא בעצמה 365 אלף שנים, בלי אפסים העיקר 7 ו-365 (ה"פ חכמה). כלומר שז"פ שסה עולה לה פעמים חכמה. כל הפסוק בראשית עולה לז פעמים חכמה (משולש חכמה). ה פעמים ז פעמים חכמה הוא עולם פחות מ"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". אבל לו יצויר שיש יום שמיני – "תרי חרוב" – אז כל הפסוק הוא ג"פ חכמה פחות. יוצא שהפסוק הראשון הוא שבעה ימים ושני חומשי יום.

שש אלפין – "שית אלפי שני"

מה הרמז ל"שית אלפי שני" חוץ מששה ימים ש"כי אלף שנים בעיניך"? רמז מובהק שמובא הוא שש אותיות האלף בפסוק הראשון של התורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". איפה ה"וחד חרוב"? האלף של "והארץ היתה תהו וגו'" ("חרוב" במשמעות של תהו). בספרא דצניעותא מוסיפים את "והארץ" לפסוק הראשון – עיקר הלומדות בספרא דצניעותא לפי פירוש הגר"א. בפסוק הראשון של 28 אותיות יש שש אותיות אלף, הפסוק השני עם 52 אותיות אבל בחלקו הראשון, עד האתנחתא, יש רק אלף אחת – "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום". בחלק השני, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – כבר רוח, הכנה לבא אחריו, התחלת התיקון, בחינת המלך הדר ואשתו מהיטבאל ("ורוח אלהים" = הדר מהיטבאל) – יש גם רק א אחת. כלומר, בפסוק הראשון יש ו"פ אלף ובשני ב"פ אלף, אחת בכל חלק, ממש מתאים באופן מובהק למחלוקת בין רב קטינא ואביי אם "חד חרוב" (כי כל מציאת החורבן היא עד "פני תהום") או "תרין חרוב" (צריך לקרוא הלאה, עד סוף הפסוק).

לפי פירוש לבנת הספיר – שאמרנו שהווארט הזה כן יפה ונראה מכוון, שה"חד חרוב" השני רומז ליובל שאחרי השמיטה – מאד מתאים שהוא יהיה "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", סוד היובל הגדול. יש גם קשר יפה בין מיקומי שתי האלפין בפסוק – הראשונה היא אות ה-אל מתחלת התורה ואות ה-א השניה היא אחרי עוד אל אותיות (אל-אל, טוב מאד).

עוד מישהו שהרמב"ם תמה עליו בפרק הקודם במורה נבוכים, תנא, שבפרקי דרבי אליעזר כתוב "שמים מהיכן נבראו?" – ואומר שאם היה חומר קדום זו גם אמונת הקדמות של אריסטו. מסקנת הרמב"ם, שפשוטה אצלו, שהכל נברא יחד – שמים, ארץ וכו' – לומד מהפסוק "קֹרא אני אליהם יעמדו יחדו", הפסוק של חכמים (של בית הלל ובית שמאי). סימן שהכל נברא ברגע אחד וזהו, ואי אפשר לומר "מהיכן נבראו" וחלילה וחס לומר "סדר זמנים" או "בורא עולמות ומחריבן". אחרי "יעמדו יחדיו" הוא אומר שכל דבר נתלה במקומו (כלשון חז"ל שביום רביעי נתלו המאורות).

"את הכל עשה יפה בעתו"

הענין של סדר זמנים מופיע קודם אצל רבי יהודה ברבי סימון ב"ויהי ערב ויהי בקר", אבל אחר כך חוזר עוד כמה פעמים בבראשית רבה. חז"ל פותחים עם הפסוק בקהלת "את הכל עשה יפה בעתו". לכאורה מי שהוא 'הכי אריסטו', במרכאות, הוא קהלת – "מה שהיה הוא שיהיה", "אין כל חדש תחת השמש", "כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו". אפילו חז"ל אומרים שהתורה היא למעלה מהשמש, אבל תחת השמש "דור הֹלך ודור בא והארץ לעולם עֹמדת"[53]. יחד עם זה לומדים מקהלת כל מיני דברים 'מוזרים', על פי פשט (גם הגוים להבדיל, שלא מאמינים בגלגול נשמות, מסתמכים רק על קהלת, כידוע). שם, בין היתר, כתוב "את הכל עשה יפה בעתו". לכאורה זה הפסוק של החקירה ה-ב, ובחז"ל מקשרים זאת ל"סדר זמנים" – זה הפתיח. ראוי להתבונן.

מתחושת הפסוק הזה לקחנו את הענין שהעולם הזה נברא דווקא ברגע שהוא נברא, ולא לפני או אחרי – בהשגחה פרטית. השגחה פרטית שהדבר הזה יקרה עכשיו – היא 'כיף' לה', מוצא חן בעיניו. כמו כל תכלית הכוונה שנתאוה להיות לו יתברך דירה בתחתונים – למה? על תאוה אין קושיא. מה הכוונה "את הכל עשה יפה בעתו"? מי אומר שזה יפה? אולי זה לא יפה?! אבל בעיני מי שעשה את העולם – הדבר שנברא הוא יפה. זה נקרא השגחה – להסתכל על משהו. השגחה פרטית היינו שה' מסתכל על כל דבר, עד הפרט הכי קטן, ומכוון את זה בצורה שימצא חן – שיהיה יפה בעיניו. יפה ר"ת יש השגחה פרטית. "את הכל עשה יפה בעתו" = שבת שבת, אם משמרין שתי שבתות מיד נגאלין, בדיוק הנושא של שבת היסוד ושבת המלכות. כדי שתהיה שבת לפני ושבת אחרי – המסגרת של שבת-שבת מגדירה את היפי של כל פרט באמצע.

המדרש רבה הראשון עה"פ "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" והשני על סיום מעשה בראשית, שהיה כתוב גם בפעם הראשונה – "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", שגם מ"והנה טוב מאד" לומד רבי אבהו (שמשמע שהיה משהו אחר שלא היה טוב). רבי מאיר דורש "טוב מות", אז יש בזה אתהפכא – מה שלא מצא חן הוא פי שלש ממה שמצא חן, כנ"ל.

בראשית רבה ט, ב:

ד"א וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד רבי תנחומא פתח (קהלת ג) את הכל עשה יפה בעתו א"ר תנחומא בעונתו נברא העולם לא היה העולם ראוי לבראות קודם לכן א"ר אבהו מכאן שהקב"ה היה בורא עולמות ומחריבן בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי אמר רבי פנחס טעמיה דרבי אבהו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד דין הניין לי יתהון לא הניין לי:

זה מקור כל החקירה. היפה תואר אומר שאם היה נעשה קודם או אחר כך לא היה יפה, כמו שאמרנו. במדרש רק כתוב שלא היה ראוי להברא קודם, והוא מוסיף גם אחר כך, ושלא היה יפה. המהרז"ו אומר שמדרש זה רומז למה שכתוב בספרי הקבלה שיש שמיטות, סדר של ז אלפי שנה לפני הבריאה.

חשבון השעות מתחלת הבריאה עד החטא

במקום אחד כתוב שכל מה שה' ברא הוא מהבוקר, לכן מי שעשה את החישוב של 13.7 מליארד שנים מהבקר של היום הראשון עד תחלת השעה העשירית של יום ששי (בה היה החטא). אם עושים את החשבון של סך השעות – זה 129 שעות (12 ועוד 96 ועוד 12 ועוד 9). 129 = "הוי' הוא האלהים", זה הסימן = חמדה גנוזה. כתוב שהתורה היתה חמדה גנוזה 974 דורות, ורש"י אומר שמקביל לאלפים שנה קדמה תורה לעולם = כף זכות.

רגע וחלק

דברנו קודם על "יום" ו"שנה", ויש עוד זוג של שיעורים בתורה (כמו יום שנה, שעולה יש מאין) – רגע חלק (מחלוקת בהלכה אם מחשבים את שניהם, או רק הגדול מביניהם, החלק), תתרף חלקים בשעה ו-76 רגעים בחלק (בערך 1/23 משניה). בדרך כלל מעגלים את החשבונות. כל שיעורי התורה שייכים לתופעה גשמית של האדם (כל חוקי הטבע הם סוד הצדיק), ואומרים שחלק הוא שיעור נשימה ורגע זמן של הרף עין. גם רגע חלק = יש מאין! (ג"פ 137, שהוא הנקודה האמצעית של רגע, סדר זמנים וכו').

זה שיש "ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו" ו"שמים חדשים וארץ חדשה" כולם מסכימים, כי פסוקים וחז"ל מפורשים שהעולם מתחדש. אם חמישים אלפי יובלות זה של השנים שלנו זה שתים וחצי מליון שנים, אבל אם היובל הוא של ה' זה הופך להיות מספר מאד גדול (הרבה הרבה יותר מ-13 מליארד). אם כל שנה של החמישים שנה היא כמו יום שהוא אלף שנים, ואז חמישים אלף יובלות זה הן חמישים אלף ברבוע. ברור שנקטו במספר כזה בגלל המספר חמישים – רמזו שיש פה שלמות של התכללות ברבוע בדרגה מסוימת. אם זה רק חמישים אלף שנים שלנו ברבוע זה יוצא 2500000000 – שנים וחצי מליארד שנים, מאד מאד קרוב לחשבון של יום אחד לפי החישוב של אותו חבר (אם נעשה אלף ליום, ולא שבעת אלפים ליום – שזה יותר פשט – אז זה בערך שבעת ימי בראשית). החידוש היה ש-יום שנה = רגע חלק = סדר זמנים = תהו = יש מאין וכו'.

אם רוצים להקביל לספירות את שיעורי הזמן השאלה אם הולכים ממעלה למטה או ממטה למעלה. כתוב שבכלים מספר קטן למעלה וגדול למטה ובאורות מספר גדול למעלה וקטן למטה – זה הכלל. אם זה כלים, למעלה כל העולם נכלל ברגע – הרף עין – וככל שיורדים לוקח יותר זמן. הכל אותו דבר, רק השאלה איך נתפס – כמה שיותר נמוך לוקח יותר זמן. הרגע הוא בכתר וכו'. לפי זה רגע-חלק, שעולה תהו וכו', הם כתר-חכמה של י דרגות הזמן – ה-י עם הקוץ שלה – או רדל"א ורישא דאין של יג דרגות הזמן (ראה בהערות). יסביר גם למה הרבה פעמים מתחילים מהחלק ומשמיטים כתר (ובכתר, רדל"א) – הכתר (בכלל) לא מודע (וכל שכן רדל"א), ולפעמים לא מתחילים איתו. "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", רגע כמימרא. זה שאנו "חלק אלוה ממעל ממש", ואחד הפירושים שלנו בזה הוא שכל נשמה היא "חלק" – נשימה אחת של ה', "ויפח באפיו נשמת חיים". זאת אומרת שכל נשמה היא נפיחה, נשימה של ה'. בפ"ב בתניא אומר שהנשמה היא מהחכמה של ה', כמו שבן נמשך ממח החכמה – מתאים לכאן ("והחכמה מאין תמצא" – מרישא דאין, התענוג והאושר של ה', וד"ל). לפי זה כאן כתר הוא האין והחכמה היש. וכך נמשיך להקביל את שיעורי הזמן לספירות העליונות.

ד. רמזים של מעשה בראשית

שני סיפורי הבריאה

ידוע שהכלל של מעשה בראשית הוא אור-מים-רקיע בימים ראשון ושני של מע"ב, שעולה 677 (26 ברבוע ע"ה), אבל ביום שלישי – אחרי גמר מלאכת המים – מה שנברא הוא דשא עשב, גם עולה 677.

ווארט מאד יסודי: רש"י מביא את השיטה הרווחת של חז"ל, שהסיפור השני של מעשה בראשית רק חוזר ומפרט את הראשון (לפי אחת מה-לב מדות). בעצם הפסוק הראשון, "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגו'" חוזר ליום ראשון, "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", ביום ראשון דמע"ב. אחר כך ממשיך "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו'" (הפסוק השני) – לכאורה מיום שלישי עד יום ששי. "כי לא המטיר" לפי הסבר המלבי"ם (עפ"י מקורות מוסמכים) שהיתה צמיחה – מחזור טבעי – אבל הצמח המשובח שנמשך על ידי תפלה של אדם עדיין "ואדם אין לעבוד את האדמה".

יש רמז מאד פשוט, שהמלה המיוחדת בפסוק השני היא טרם (שרש"י מאריך להסביר) – פעמיים – וברור כאן שלשון נופל על לשון עם מטר. אחר כך "ואד יעלה מן הארץ וגו'", כל המשך הפסוקים, זה הכל היום הששי עד גמירא – אחרי החטא וכו'. כל הסיפור שקצת מוזר – כל הסיפור השני מוזר, עד כדי כך שזה המקור של בקורת המקרא של האפיקורסים, כידוע – מאד לא פשוט, החל מזה שיש שני שמות, "הוי' אלהים" (ש'תופס' במיוחד את האפיקורסים).

אבל אולי יש עוד שיטה: "אלה [תולדות השמים והארץ]" – פסל את הראשונות, אולי זה יום שמיני (אלה = 6 ברבוע = 8 במשולש, השאלה אם רוצים לתפוס את ה-6 או ה-8). מתאים לראש של אביי, של "תרי חרוב". שם הוי' מתחיל להתגלות בשבת, "יום הששי ויכֻלו השמים", ואחר כך ב"ואלה תולדות השמים" פעם ראשונה שם הוי'. זה הרהור שצריך לחפש אולי יש דעה שאומרת כך. קשה על זה, שאם האדם נברא רק ביום ששי למה מספר שוב.

אחד הדברים הקשים בסיפור השני הוא שלפי סדר הפסוקים החיות נבראו אחרי האדם, וגם הצמחים בגן עדן. כל הספור השני הוא שיש שמים וארץ, אחר כך "טרם... כי לא המטיר", ואז יצירת האדם ואחריה הכל – צמיחת "כל עץ נחמד למראה", החיות וכו'. בסיפור השלישי יש רק אדם, "זה ספר תולדות אדם" – ודאי דברנו על התהליך של שלשת הסיפורים. לענין בריאת העולם הכי קשה להשוות בין הסיפור הראשון והשני, כמובן. איך שלא יהיה, מאד ברור שיש בסיפור השני איזו בחינת "שמיני" ("ויהי ביום השמיני" פותח את הפרשה ה-26, הוי'. הערך הממוצע של יד אותיות "ויהי ביום השמיני" = אלה, המלה הפותחת את הסיפור השני של מעשה בראשית – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגו'"), וגם שם הוי' במ"ק אחרון הוא 8. לא רק חזרה גרידא על פירוט של הששה.

המלבי"ם אומר ששם אלקים הוא הנהגה טבעית (אלהים בגימטריא הטבע) ושם הוי' הוא השגחה פרטית המתגלה על ידי אתערותא דלתתא. כלומר, שם אלקים הוא בלי אתעדל"ת ושם הוי' עם אתעדל"ת – השגחה גלויה. זה מסביר מה ש"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" הוא המקור לדעת בית שמאי ש"שמים קדמו", אבל דווקא ההשגחה הפרטית של שם הוי' מתגלה כאשר "ארץ קדמה" – "אשה מזרעת תחלה", באתעדל"ת אתעדל"ע, כדעת בית הלל שלומדים מסוף הפסוק האחרון של הסיפור השני של מעשה בראשית, שבו מוזכר לראשונה שם הוי' ב"ה, "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים".

צ"ג שנים אחרי "שית אלפי שני"

באותיות דר"ע מוסיף עוד צג שנים לפני כניסת השבת אחרי "שית אלפי שני הוי עלמא". למי יועיל? לרבי נתן תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב, שאמר שאם יבוא רגע אחד לפני סוף שית אלפי שני ועדיין משיח לא יבוא – לא תהיה לי חלישות הדעת, באותו חוזק של משיח נאו. לפי זה ניחא דעתו, שיש לו עוד 93 שנים לחיות, זה לא סוף העולם!