שמחת הנתינה

בע"ה

אור לאדר"ח אדר תשפ"א – כפ"ח

ערב הערכות – "מתקדמים ביחד"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בערב ההכנה לקמפיין הגיוס מתקדמים ביחד, שהתקיים השבוע (עוד אפשר להספיק לתרום... אנחנו בפרשת תרומה!), הסביר הרב כי היות ש"אין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים וכו'" הרי שהשמחה "עד דלא ידע" מתבטאת בנתינה "עד דלא ידע". סביב קוטב זה נסובה כל ההתוועדות, כשפרק א מסביר ששמחת הנתינה היא השמחה בעצם היהדות, שהרי היהודי הוא משפיע בעצם, ומלמד כיצד זוכים לנתינת צדקה שבתית מתוך 'הפקרות דקדושה', ופרק ב מבאר את מאמר חז"ל "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר" בנוגע לקיום הנכסים על ידי ריבוי צדקה אדיר, "מלא כף נחת", המנצח את עמלק ומביא לימות המשיח.

א. נתינה "עד דלא ידע"

שמחת הנתינה "עד דלא ידע"

חדש טוב לכולם. היום צריכים להיות מאד שמחים – "משנכנס אדר מרבין בשמחה"[ב]. השמחה של אדר צריכה להגיע לשיאה בפורים, שאז השמחה היא "עד דלא ידע"[ג]. הגמרא אומרת[ד] על חדש אדר ש"בריא מזליה" ו"תקיף מזליה" – זהו חדש חזק ותקיף. שכולם יהיו בריאים. המזל התקיף נותן כח לנצח את עמלק. כמו שנסביר, צריכים להיות מאד חזקים בשביל להגיע לתלית המן על עץ גבוה חמישים אמה. המספר "חמשים" שייך לשער הנון, "חמשים אמה" היינו הלעומת-זה של שער הנון.

כתוב[ה] שיש חמש שמחות, והשמחה הכי גדולה היא שמחת פורים. השמחה הזו מתחילה מעכשיו, מר"ח אדר. הרמב"ם כותב[ו] שהשמחה העיקרית של פורים היא שמחת הצדקה שנותנים בפורים, מצות מתנות לאביונים. יש את מצות קריאת המגלה, מצות סעודת פורים ומצות משלוח מנות – אבל המצוה שעולה על כולנה, גם מצד השמחה, היא שהיהודי נותן, שהוא משפיע. למרות שעל פי פשט "עד דלא ידע" הוא גדר של שמחת הסעודה, "חיב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", עיקר השמחה – "עד דלא ידע" – הוא במתנות לאביונים.

שוב, המצוה שעולה על כולנה, היא מצות הצדקה, "צדקתו עֹמדת לעד"[ז], המצוה הנצחית של היהודי. כתוב בתניא[ח] שכל מצוה של יהודי היא יחוד נצחי, קיימת לעולם ועד, אבל יש משהו מיוחד בצדקה שנצחית לגמרי, גם מלשון נצחון. מכח הצדקה מנצחים את המלחמה – המלחמה של משיח, שהיא מלחמת עמלק. שמחת פורים, "עד דלא ידע", שייכת למדת הנצח.

הצדקה הזו צריכה להיות "עד דלא ידע" – כמו שאומרים ווארט "'עד דלא ידע' כמה הוא שתה", כך צריך לתת צדקה "'עד דלא ידע' כמה הוא נתן". צריך פשוט לרוקן את הכיס – להושיט את היד לכיס ולהוציא הכל, ומחלקים זאת בשמחה.

באמת, חז"ל אומרים ש"האדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו"[ט]. שלשת הדברים שייכים לפורים – "כוסו" בשתיה "עד דלא ידע", כפשוט; "כיסו" במתנות לאביונים, שכל הכסף יצא מכיסויו בכיס ("עד שתכלה פרוטה מן הכיס"[י], מהסימנים-התנאים לביאת משיח בן דוד); ו"כעסו" בשנאה להמן-עמלק (כסיפור הידוע שכעסו של רבי בנימין קלעצקער על עמלק הוא שקרב את רבי זלמן זעזמיר לאדמו"ר הזקן ואחר כך רבי זלמן זעזמיר עצמו ניכר בשנאת-עמלק שלו, כפי שציין רבי הלל מפאריטש). ה"עד דלא ידע" של המשתה צריך להגיע עד לכיס, לנתינה שמחה "עד דלא ידע", וזה נותן את הכח לנצח את עמלק (עליו נאמר "ועברתו שמרה נצח"[יא]).

גילוי נקודת היהדות

הרבי פעם הגדיר[יב] שאינו-יהודי מקבל בעצם ויהודי משפיע בעצם. כשהוא נותן הוא מגלה את עצם נקודת היהדות שלו – זהו היהודי שלו. ליהודי יש מצוה ללכת בדרכי ה' ולהתדמות אליו[יג], והמצוה של ה' היא מצות הצדקה – עליה נאמר "רחבה מצותך מאד"[יד] והיא בסוד "לבושו צדקה"[טו]. לכן, העיקר הוא מתן כסף מתוך כיסופים[טז] להתדמות אליו יתברך.

אנחנו ברוך ה' יהודים, כל בקר מברכים "שלא עשני גוי" ורוקדים ושמחים, מוחאים כפים. שוב, בנתינה יש את השמחה הגדולה של היכולת להיות יהודי, שהיא היכולת להשפיע, לתת. כשיהודי מגלה את עצם היהדות שלו, את נקודת ה"משפיע בעצם" שלו מתגלה אצלו ה"שמחה בטהרתה" – בטוי שהרבי טבע[יז].

כמובן, צריך לתת למטרה חשובה, והמטרה הכי חשובה היא להפיץ אידישקייט, להפיץ אור, להפיץ אור של גאולה, של משיח. זהו, בעצם, האור של החסידות. יותר שמחים ככל שיותר מפיצים, ומשקיעים בהפצה את כל הכחות, כל המאמצים, כל ה"מזל תקיף" וה"מזל בריא" של החדש – שמים הכל בקופה הזאת, קופה של להשפיע, לתת, להפיץ, להאיר את העולם, להכין את העולם למלך המשיח.

יאוש והפקרות דקדושה

אנחנו אוהבים להזכיר שבספר מבחר הפנינים (מרבי ידעיה הפניני), בין השערים של המדות הטובות, יש גם את "שער היאוש". הוא מסביר שם שיש יאוש טוב – היאוש מהעולם הזה. היאוש הזה מלמד שהכסף לא הולך אתנו לעולם הבא, אלא רק הכסף שנתנו לצדקה – "שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד"[יח]. תחושת היאוש החיובית הזו גורם גם להפקרות קדושה, נכונות האדם להפקיר את כל אשר לו למעשים טובים[יט] – צדקה באופן של פיזור והפקרה, "פזר נתן לאביונים" (תחלת הפסוק "צדקתו עֹמדת לעד" הנ"ל). על ידי הפקר דקדושה זוכים לגילוי שכינה, כלשון הרמב"ם על הריבוי במתנות לאביונים – "שהמשמח לב האֻמללים האלו דומה לשכינה".

כשלומדים את הענין ב'נגלה', יש חקירה האם הפקר הוא מדין נדר או מדין קנין (ואם הוא קנין, יש חקירה מי הקונה...)[כ]. מה זה משנה? הנפקא-מינה היא לגבי "דבר שלא בא לעולם" – אם הפקר הוא מדין נדר, הוא מועיל גם ביחס לדבר שלא בא לעולם, אך אם הפקר הוא מדין קנין הוא לא מועיל, שהרי אי אפשר להקנות דבר שלא בא לעולם[כא]. אמנם, כאשר מדובר בצדקה (עד לאופן של הפקר, כנ"ל) ודאי שהיא מדין נדר[כב], וממילא אפשר להתנדב ולהתחייב לתרום מדבר שלא בא לעולם. לעניננו, אם אתה מסתפק ברווח של מליון דולר בחדשים הקרובים – כבר אפשר להפקיר ממנו לצדקה חומש ויותר, "עד דלא ידע"... (ורמז: "דבר שלא בא לעולם" עולה משיח משיח – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, שאפשר לנדור ולהפריש צדקה על חשבונם...).

נתינה שבתית

היום בו יהודי מתייאש מהעולם הזה ו'מפקיר' את כל עיסוקיו, בקדושה ומתוך שמחה ותענוג, הוא יום השבת – יום גילוי השכינה (בגימטריא הפקר, כנ"ל). והרמז: שבת בגימטריא יאוש-הפקר. השבת, "אות היא ביני וביניכם"[כג], מגלה את עצם נקודת היהדות – את היות היהודי משפיע בעצם (בגימטריא שבת!). לעומת זאת, בגוים נאמר "לא ישבתו"[כד] עד ש"גוי ששבת חייב מיתה"[כה].

בשביל להשפיע כדבעי צריך מנוחת הנפש – תחושה של "באת שבת באת מנוחה, נשלמה כל המלאכה"[כו]. כל מלאכת החול, "אשר ברא אלהים לעשות"[כז] (דהיינו לתקן בעבודתנו[כח]), נשלמת על ידי השפעה ללא הפסק שאפשרית מתוך מנוחת השבת. חוסר מנוחה נובע מתוך תחושת צורך של האדם לקבל – צורך שהופך את האדם ללא רגוע ומרוכז בעצמו. מצד עצמה, זו החויה של ששת ימי המעשה, אך אצל יהודי ששת ימי המעשה עצמם מתברכים מהשבת (כפי שמונים בכל יום, "היום יום ראשון בשבת"[כט] וכו') ומחדירים מנוחה וכח השפעה גם במלאכתם. תלמיד חכם אמתי נקרא שבת תמיד[ל], בזכות המנוחה הפנימית יש לו נביעת האין סוף[לא] גלויה ותמידית (המאפשרת לו השפעה תמידית, כנ"ל).

מסכת שבת לכאורה מתחילה מ'איסור' על צדקה, "העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים"[לב] ואסור להוציא מתוך הבית, אך בפנימיות הצדקה של שבת היא על דרך "ברכו במן"[לג] שאמור על שבת – ברכת השבת בפועל מתבטאת בלחם משנה שיורד ביום ששי (ובפנימיות שפע המן בו מתברכים כל הימים הוא מכח השבת, "מיניה מתברכין כולהו יומין"[לד]). ביום השבת עצמו "קדשו במן" – המן לא ירד בשבת, משום שאין בשבת כלל בחינת 'מקבל' הנזקק למן (ועל אלה שחשו זקוקים לקבל ויצאו ללקוט מן בשבת נאמר "עד אנא מאנתם לשמֹר מצוֹתי ותורֹתי"[לה], יש להם חסרון באמונה[לו] ובמנוחת הנפש הבאה ממקור האמונה, רדל"א). גם בצדקה, ביום ששי יש לדאוג לחלק הרבה צדקה לצורך שבת קדש (כדין קופה שנגבית ומתחלקת מערב שבת לערב שבת[לז]) ובשבת גופא להזמין את העני להכנס הבית פנימה (ובפנימיות כח הצדקה נמשך משבת עצמו, "פוסקים צדקה לעניים בשבת"[לח], "שמש [המאירה-משפיעה ללא הפסקה] בשבת צדקה לעניים"[לט] ו"צלותא דשבת איהי צדקה לעני"[מ]). ורמז שדווקא משבת נמשכת נתינת הצדקה האין סופית שבכחה להביא את המשיח: שבת ועוד צדקה עולה "יפוצו מעינֹתיך חוצה"[מא], הכח להבאת הגאולה[מב] וגילוי "אורו של משיח"[מג].

ניתן להמחיש את כל המוסבר על ידי התבוננות בהנהגתו הידועה של הרבי ר' זושא מאניפולי: כשרבי זושא היה רעב הוא נהג לומר – 'רבונו של עולם, זושא רעב' (זושא איז הונגריג') והיו מביאים לו אוכל... ממילא, בין ארוחה לארוחה הוא היה יכול, בשקט וברוגע, לפזר את כל הונו לצדקה – הרי כעת אין הוא זקוק לכלום (עד לארוחה הבאה, כאשר שוב יהיה רעב, ויפנה בפשטות לה' יתברך שיזמן לו את מזונו). השמחה ("משנכנס אדר מרבין בשמחה") נובעת מבטחון ("כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"[מד]) ומביאה לידי צדקה – מרבין בצדקה ללא שיעור.

ב. "יטע בהן אדר"

"הרוצה שיתקיימו נכסיו – יטע בהם אדר"

יש מאמר חז"ל מפורסם במסכת ביצה – "אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון". רבי יוחנן הוא האמורא העיקרי של תלמוד ירושלמי, תורת ארץ ישראל. רבי יוחנן בגימטריא פורים, כפי שאמרנו הרבה פעמים[מה]. והוא אומר זאת בשם רבי אלעזר ברבי שמעון, תנא גדול כמה דורות לפניו. רבי אלעזר הוא בנו של רשב"י, אם כן יש כאן ודאי איזה מטען עמוק, סודי, קבלי. מה הוא אמר? "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אֶדֶר"[מו]. אם אתה רוצה שהנכסים, בפשט הכוונה קרקעות, יתקיימו בידיך – שתהיה חזקה, גם כשתסע למדינת הים ידעו שהם שלך – צריך לנטוע בהם אדר[מז].

מהו אדר? הפירוש הפשוט – עץ אדיר וחזק[מח]. המלה "אֶדֶר" קרובה למלה "אֶרֶז". המדקדקים[מט] אומרים ש-אדר כמו אזר (בחילוף ד-ז), לשון "האל המאזרני חיל ויתן תמים דרכי"[נ], וכשמחליפים את סדר האותיות מקבלים ארז. ארז הוא העץ הכי גדול ואדיר וקוראים לו גם אדר[נא].

אדיר הוא גם כינוי בחז"ל למשיח. כך רב נחמן, מגדולי אמוראי בבל, דרש על עצמו[נב] שראוי להיות משיח והביא כהוכחה את הפסוק "והיה אדירו ממנו"[נג]. בחדש אדר צריך לקיים את הפסוק "יגדיל תורה ויאדיר"[נד] – צריך להגדיל את התורה, להרבות בתורה, מתוך שמחה, "מרבין בשמחה". מה פירוש "ויאדיר"? כמו הביטוי של הרבי "תורת משיח" – צריך ללמוד תורה שתקרב ותזרז את ביאת המשיח, זהו "ויאדיר", מלשון "והיה אדירו ממנו", שהולך על מלך המשיח.

כדי להוכיח את המאמר "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר" מביאים חז"ל פסוק ידוע בתהלים – "כמו שנאמר 'אדיר במרום הוי''[נה]". אם כן, זהו פסוק מיוחד שצריך לקיים בחדש אדר.

"מלא כף נחת"

פרשנו "אדר" על פי רש"י, שמפרש בפשט שאדר הוא אילן גדול, עץ גדול. אבל המהרש"א מביא בשם הערוך, מחשובי הראשונים, עוד לפני רש"י, ש"יטע בהן אדר" היינו "יעשה בהם צדקה" – הוא מפרש "אדר" כצדקה[נו]. המצוה החשובה והגדולה ביותר, סתם 'מצוה' בכל הירושלמי[נז] (כמובא בתניא[נח]), "וצדקתו עֹמדת לעד" – המצוה הנצחית ביותר, המצוה המנצחת ביותר, "דידן נצח", הכל מכח היהודי שמשפיע, מכניס את היד לכיס ומוציא הכל, שיהיה "מלא כף נחת"[נט] מהצדקה.

הבן איש חי, בספרו "בן יהוידע" על הגמרא, מביא[ס] שצדקה היא סוד ה"מלא כף נחת" של היהודי – שיכול לתת כמה שיותר, "עד דלא ידע". שוב, מה אומר הערוך שמביא המהרש"א? ש"אדר" היינו צדקה. זה מסביר, כך הוא כותב, למה חז"ל מביאים על המאמר את הפסוק "אדיר במרום הוי'" – כי מצוה זו מגיעה עד למרום. מכל המצוות, מצות הצדקה היא עד הכתר – כתוב ש"אין כ אלא לכתר"[סא] והבן איש חי כותב שסוד ה-כ ("כף"[סב]) הוא מתן צדקה[סג] "עד דלא ידע", ה"לבושו צדקה" נמשך מ"כתרו ישועה"[סד]. מה-כ של כתר נמשכת ה-כ של חכמה (אותיות כח-מה[סה]) – החכמה דקדושה להכיר שגם אם יש בנתינה חסרון-כיס – מה בכך?! (מתוך היאוש דקדושה, הנ"ל, והרי הגדרת יאוש היא "וי לה לחסרון כיס"[סו])[סז].

ה"בן יהוידע" מביא הרבה רמזים יפים לגבי ה-כ בתוך המלה "נכס", האות האמצעית. הוא אומר שאם יש כ של "מלא כף נחת" צדקה הנכס לא נס-בורח מהאדם. אך אנחנו נסביר שאם אתה נותן את הכל, "מלא כף נחת" של צדקה, ה' עושה לך נס – עושה לעם ישראל נס. זהו סוד המלה נכס, כ בתוך נס, "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר" – יתן צדקה.

אתכפיא ואתהפכא בצדקה

יש שתי סברות בין המדקדקים מהו שרש המלה כף – כפף או כנף[סח]. אפשר ללמוד מכאן שיש שני אופנים בנתינת הצדקה:

יש שנותנים צדקה בבחינת כפף – בשפע אך באתכפיא, על ידי אדם אחר, עליו נאמר "גדול המעשה יותר מן העושה"[סט]. על נותני צדקה כאלה נאמר "זוקף [הוי'] לכל הכפופים"[ע].

אבל יש שפותחים הכף לצדקה באופן של כנף, כמו כנף העוף[עא]. צדקה כזו, שנתנת מתוך כיף ומעוף, היא צדקה ש"פרחא לעילא", צדקה שמכחה מגיעים ל"אדיר במרום הוי'", עד לכתר, לרישא דאין (שבנפש הוא כח התענוג) ולמעלה מכך לרדל"א, "רישא דלא ידע ולא אתידע", "עד דלא ידע" כמה נתן. והרמז: "אדיר במרום הוי'" בגימטריא תענוג[עב] (משמעות המלה "לבסומי", לשון תענוג), חיה-חדוה ברבוע (חיה היא סוד דבקות הבורא[עג]).

"מלא כף" (בגימטריא 100) היינו נתינה של 100% – "פִזר נתן לאביונים" את הכל. כולנו מרגישים 'היימיש', אפשר לדבר פתוח, ועל פי היחס בין כ (20%) ל-ף (80%) נציע-נבקש שכל אחד יוסיף לתרומה שתכנן (או נתן) כ אחוז (מלבר, כלומר שאם נדבת 10000 להוסיף 2500, שיהיה חמישית, 20%, מהכל). לחיים לחיים!

צדקה לנצח

מאמר חז"ל הנ"ל ממשיך: "איכא דאמרי אדר כשמו, כדאמרי אינשי קיים לדרי דרי" – האדר קיים מדור לדור. הרבה פעמים דורשים את אותיות דר מלשון דירה, "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"[עד] (אדר, אלופו של עולם דר), אך גם מלשון דור (אדר, "אלף דור"[עה]). מצות הצדקה קיימת מדור לדור, "צדקתו עֹמדת לעד", כנ"ל. "ועמך כֻלם צדיקים"[עו] וגדר צדיק הוא הנותן צדקה ביד רחבה, "מלא כף נחת", "וצדקתו עֹמדת לעד", לנצח.

כמה צריך לתת? צריך לתת עד שער הנון שהוא "עד דלא ידע". כל שער מ-מט שערי בינה הוא עוד ידע, עוד השערה, אבל בשער הנון אני מרים ידים – כבר נתתי הכל, בלי להתחשב, זהו העצם שלי, להשפיע בלי גבול, להאיר את העולם באור הנצח, שהוא גם לשון נצחיות וגם לשון נצחון, כמו שהסברנו.

חיים בזכות צדקה

אם כבר מחפשים עוד רמז ל"עץ גבֹה חמשים אמה", איך המן זכה שתלו אותו על עץ כזה? עץ גדול מאד, עץ אדיר, אדר חשוב. הנס של פורים הוא גם בזכות הצדקה – בזכות כפרת נפשות ישראל על ידי מחצית השקל, עליה קוראים בשבת זו, "כסף הכפֻרים"[עז] (כסף בגימטריא עץ – על ידי שהקדמנו שקלינו לשקלי המן[עח] זכינו לתלות אותו על עץ). ראיה לכך שהכח של כסף הצדקה הוא ברישא דלא ידע ולא אתידע (בשער הנון) יש בכך שמשה רבינו התקשה בענין מחצית השקל וכח הכפרה שלו עד שהקב"ה הראה לו "מטבע של אש"[עט] (אש בגימטריא כסף במילוי, כף סמך פא, וכן כף עם המילוי ומילוי המילוי, כ כף כף פא[פ]).

ידוע ומפורסם הווארט[פא] שאמר הצמח צדק כשהיה ילד, ש-מחצית היינו צ שסביבה מקרוב אותיות חי ומרחוק אותיות מת, מי שקרוב לצדיק חי, ומי שרחוק, לא קשור, הוא היפך החי. כמו שאפשר לדרוש שה-צ היינו ה"צדיק יסוד עולם"[פב], הרבי, מלך המשיח, צדיק היא גם צדקה – מצות הצדקה. מי שמרבה בשמחת הצדקה, קרוב וקשור ל-צ, הוא חי – ומי שרחוק מזה הוא ההיפך.

בדיוק לפני שנה, בליל פורים, דברנו על הפסוק "כן צדקה לחיים"[פג]. עשינו גם גימטריא חשובה עליו, שצריך עדיין לזכור, עדיין רלוונטי לנו[פד]. אחד מסודות "כן" היינו המשכה מכתר לנצח, מ"אדיר במרום הוי'", השרש בכתר, ועד ל"וצדקתו עמדת לעד", הנצחיות והכח המנצח, כפי שנתבאר. ה"כן" הזה הוא "צדקה לחיים" – ה-חי של מי שסמוך לצדקה. לעניננו, חשוב מאד לזכור את הפסוק "כן צדקה לחיים".

עליה מרוחב לקומה

נחזור לענין של "חמשים אמה": איפה כתוב פעם ראשונה בתורה הביטוי "חמשים אמה"? בתיבת נח. "הכל הולך אחר הפתיחה"[פה]. כשמחפשים מושג או ניב, "בורא ניב שפתים"[פו], מחפשים קודם כל את ההופעה הראשונה בתורה שלו. ה"חמשים אמה" המקורי בתבת נח – "חמשים אמה רחבה"[פז]. מדות התבה היו "שלש מאות אמה אֹרך התבה חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה". כתוב שאורך-רוחב-קומה הם כנגד חב"ד: אורך ורוחב הם חכמה ובינה וקומה, הממד השלישי (על דרך העומק), היא הדעת שעולה עד לכתר. החמשים המקורי הוא דווקא "חמשים אמה רחבה" (השייך לבינה, חמשים שערי בינה) – סוד "רחבה מצותך מאד" שנאמר על מצות הצדקה, כנ"ל. במגלת אסתר ה"חמשים אמה" הופכים מ"רחבה" ל"קומתה" – "עץ גבֹה חמשים אמה"[פח], זו הפעם האחרונה שיש "חמשים אמה" בתנ"ך.

שוב, המן זכה שיתלו אותו מאד גבוה – ממש פרסומי ניסא – על "עץ גבֹה חמשים אמה". בזכות מה? שוב, בזכות השקלים, מחצית השקל, בזכות ה"כן צדקה לחיים", צדקה מתוך שמחה רבה ועצומה פורצת גדרים, עם כל התוקף של שמחת אדר, עם כל הבריאות של חדש אדר.

"שמחה בטהרתה"

שה' יתברך יעזור לנו שנהיה יהודים שמחים, שנגיע ל"שמחה בטהרתה" – שמחה בלי סבה, הוא שמח "עד דלא ידע", לא יודע למה הוא שמח. איך זוכים לזה? לא צריך לחשוב על משהו להיות שמח, לא צריך לקיים משהו ש'לא בא לי' בשביל להיות שמח – צריך להיות מה שאני, צריך שמחה בטהרתה. שוב, השמחה בטהרתה היא כאשר אני ממלא את הכף בכסף ופותח אותה, "פזר נתן לאביונים"[פט], מצות מתנות לאביונים – אני מפזר בלי סוף.

ככה זוכים להביא לעולם את הגאולה, את מלך המשיח שיבוא ויגאלנו, משיח אותיות יִשמח וישמח. המשיח שמח בעצם, שמחה בטהרתה, ומכח שמחתו משמח את כולם, וגם מחלק לכולם מתנות, כל מה שרוצים – המשיח נותן לך מה שאתה רוצה. שנזכה שבאמת יבוא מלך המשיח, מתוך שמחה רבה ועצומה לכולנו, שנקבל את כל המתנות, את כל הברכות, עד למתנה העיקרית, מלך המשיח עצמו, שיתגלה בתוכנו, בתוך כל אחד ואחד מאתנו.

שיהיה חדש שמח ופורים שמח וגאולה שמחה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• כדי לתלות את המן צריך להיות בריא ותקיף – "בריא מזליה" ו"תקיף מזליה".
• שיא השמחה בשנה הוא שמחת פורים ושיא שמחת פורים הוא שמחת המתנות לאביונים.
• צדקה היא המצוה הנצחית ("צדקתו עֹמדת לעד") והמנצחת ביותר.
• יש לתת צדקה "עד דלא ידע" כמה הוא נתן.
• בפורים האדם ניכר בכוסו (שתיה "עד דלא ידע") בכיסו (מתנות לאביונים "עד דלא ידע") ובכעסו (שנאה מוחלטת לעמלק).
• יש לתת לצדקה כסף מתוך כיסופים להתדמות לבורא.
• יהודי הוא משפיע בעצם – והוא מגלה את עצמיותו בנתינת צדקה.
• מטרת הצדקה החשובה ביותר היא הפצת אור החסידות, "אורו של משיח", בעולם כולו.
• מיאוש דקדושה מעניני העולם הזה זוכים להפקרות דקדושה – "פזר נתן לאביונים".
• צדקה היא מדין נדר, לכן ניתן לתרום גם דבר שלא בא לעולם – חומש ויותר על חשבון הרווחים העתידיים.
• נתינת צדקה כדבעי באה מכח מנוחת הנפש – מנוחת שבת.
• תחושת הצורך לקבל הופכת את האדם לבלתי-רגוע ומרוכז בעצמו.
• בערב שבת יש להרבות בצדקה ובשבת להזמין את העני הביתה.
• באדר יש לקיים "יגדיל תורה ויאדיר" – להרבות בשמחה בתורה המביאה את המשיח (שנקרא אדיר).
• מצות הצדקה נמשכת מהכתר ועולה למרום.
• בצדקה יש לעבור מנתינה כפויה-כפופה לנתינה בכיף ובמעוף.
• הנצחון על המן ותליתו על העץ הם מכח הצדקה – מחצית השקל.
• הקרוב לצדקה הוא חי – "כן צדקה לחיים"!
• שמחה בטהרתה היא שמחה ממה שאני, ללא מאמץ כפוי, ואני משפיע בעצם.