טהרת מים חיים

בע"ה

מוצאי ט"ז כסלו תשפ"ד – כפ"ח

הלכות מקוואות פ"ה ה"א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור רמב"ם נוסף בחיק המשפחה העמיק הרב בסוד הטבילה במים חיים. השיעור פותח בהסבר הפנימי מדוע טבילה זו להלכה מחוייבת רק בטומאת זב (וכיוצא בו במצורע), על פי המבנה הפנימי של רמות הטומאה השונות, אך מציג את הטעמים הפנימיים לשיטות שלא נפסקו להלכה שגם זבה ואפילו נדה זקוקת לטבילה במים חיים. השיעור מסיים בסגולת הטבילה במים חיים לעצור את הזמן, עם הסבר עמוק ומופלא למה סגולה זו גופא היא הסבה לכך שכדי ללדת ילדים שממשיכים את הדורות כרצון ה' צריכה אשה לטבול לטומאתה דווקא במי מקוה ולא במי מעין.

מי צריך לטבול במים חיים?

כתב הרמב"ם[ב] (על יסוד דברי התוספתא[ג]):

הזב אין לו טהרה אלא במעיין שהרי נאמר בו במים חיים אבל הזבה ושאר הטמאין בין אדם בין כלים טובלין אף במקוה.

כך נפסק להלכה גם בשו"ע[ד]. אכן, רש"י בפירושו לש"ס הביא[ה] שזבה – וממילא גם נדות שלנו, שהן ספק-זבות – צריכה טבילה במים חיים (וכן כתבו כמה מהגאונים[ו]). יתרה מכך, בחסידות הביא אדמו"ר הזקן ש"נדה וזבה טהרתן במים חיים דוקא"[ז] והרבי מליובאוויטש הביא[ח] כמקור בחז"ל לדעה זו את דברי התקו"ז שנדה צריכה "לדכאה לה במיא דאורייתא מים חיים דלא פסקין"[ט] (והסביר שבפנימיות התורה יש לתת טעם פנימי גם לדעות שנדחו מהלכה). יש שהעדיפו שגם טבילת הנשים שלנו – שמחשיבות עצמן כזבות בכל ראיה – תהיה במים חיים, מטעמים אלו ונוספים, אך רבי אייזיק מהומיל זצ"ל כתב שאין לעשות כך "וקרוב לומר שהמדקדק שתהא הטבילה דווקא במים חיים עובר על בל תוסיף ומוותר על דברי חכמים"[י].

סדר הטומאות בפנימיות

בפנימיות, שתי טומאות האשה, טומאת נדה וטומאת זבה, מכוונות כנגד שתי בחינות הנוקבא בשם הוי' ב"ה, ה תתאה ו-ה עילאה: נדה, שהיא 'חולי טבעי'[יא], שייכת ל-ה תתאה, טבע העולם, וכמאמר רחל אמנו (המכוונת כנגד ספירת המלכות, "שם הקטנה [ה קטנה, ה תתאה] רחל"[יב]) "כי דרך נשים לי"[יג]; חמורה ממנה טומאת זבה, שחורגת מהטבע הרגיל של ראית דם – "כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה"[יד] – והיא מכוונת כנגד ה עילאה. את ראית הדם של האשה הביאה לעולם חוה בחטא עץ הדעת[טו], כאשר חוה ראשונה מכוונת כנגד ה עילאה (בינה-אמא) וחוה שניה כנגד ה תתאה (מלכות-נוקבא)[טז] – לדורות נשארה חוה שניה, שכנגד המלכות, וטומאת הנדה הוטבעה בטבע העולם.

אכן, טומאת זב זכר היא חולי לא-טבעי – הנבדל במציאותו מראית קרי טבעית[יז] (בניגוד לדמי זבה, שאינם שונים במהותם מדמי נדה[יח]) – ולכן חומרתה רבה[יט] והיא פוגמת גם ב-י שבשם[כ], פגם בחכמה, ב"אוירא דארץ ישראל מחכים"[כא] (את מבנה שם הוי' ב"ה – הכולל שני זכרים, י-ו, ושתי נקבות, ה-ה – ישלים כאן בעל קרי, שטומאתו טבעית גם היא, טומאת היסוד, והוא כנגד ה-ו[כב], אך אין לו כאן גדר מיוחד[כג]).

טהרה במים חיים – המשכת החכמה

ספירת החכמה היא סוד נביעת המעין[כד] ועל כן הזב, שפוגם בחכמה, צריך לבטול דווקא במי מעין, מים חיים, סוד "החכמה תחיה בעליה"[כה] ו"ימותו ולא בחכמה"[כו]. לעומת זאת, לזבה השייכת לבינה-אמא די בטבילה במי מקוה, שהוא עצמו בסוד יסוד אמא[כז] (וכ"ש וק"ו לטומאת נדה הקלה ממנה בהרבה).

אכן, רש"י (והגאונים דעימיה) רוצה 'להדר' בטהרת הזבה (שבסוד מוחין דאמא, אליהם שייך רש"י[כח]), בהיות חכמה ובינה – שכנגדם הזב והזבה – "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[כט], וגם לה כמו לו ראוי לבטול במים חיים.

בפנימיות התורה גם הנדה, שכנגד המלכות, זקוקה להמשכה של מי החכמה – בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ"[ל], "אבא יסד ברתא"[לא]. מצד הפנימיות כל טומאה היא פגם בעולם האצילות – הכולל את כל שם הוי' ב"ה הנ"ל, אך בכולו "אבא מקנן באצילות"[לב], "הוי' בחכמה" – וכדי לחזור למצב הטהרה הרצוי, לחזור לאצילות, בכל המדרגות נדרשת טהרה במים חיים.

בעולם הזה הבת-המלכות היא המדרגה התחתונה – בסדר של "לא זז מחבבה עד שקראה בתי... לא זז מחבבה עד שקראה אחותי... לא זז מחבבה עד שקראה אמי"[לג] – אך לעתיד לבוא נאמר "רני ושמחי בת ציון"[לד], הבת תתעלה למעלה מהאמא, המלכות תתעלה ותתייחד עם שרשה בחכמה, ולשם כך עליה להטהר במים חיים (וכאשר נתקנת חוה נתקן כללות החטא וממילא נתקן עמה גם אדם). אכן, בעולם הזה, עד שיבוא משיח ויחדש "תורה חדשה"[לה], ההלכה למעשה היא שאשה נדה-זבה טובלת במי מקוה, וכפי שכתב רבי אייזיק יש אף איסור לדקדק שתטבול במי מעין.

עצירת הזמן וירידת הדורות

מעין החכמה – שאינו פוסק מנביעתו לעולם, בסוד "נביעת האין סוף" – הוא למעלה מהזמן[לו] (ושרשו למעלה מהצמצום, באור אין סוף, בסוד "מים שאין להם סוף"[לז]). טומאה השייכת למעגל החיים הטבעי – מעגל כח העתים של טומאת הנדה[לח] ב"עת נדתה", ואפילו החריגה של "בלא עת נדתה" – אינה זקוקה לטהרה שמחוץ לזמן, אך פגם חמור ובלתי-טבעי, שלא היה ראוי להיות בעולם, זקוק לטהרה שלמעלה מהזמן המתקנת את הפגם למפרע, כאילו לא היה, כך שלא ישאיר שום רושם (ואדרבא, הכל יתהפך לטובה).

מכאן נלמד כי סגולת הטבילה במים חיים דווקא היא 'עצירת הזמן' (על ידי היציאה אל למעלה מהזמן). תכלית טבילת האשה לטהרתה היא לידת ילדים – קיום "מצוה רבה"[לט] של "פרו ורבו"[מ] – וממילא ניתן לומר כי אם היא טובלת במי מעין היא עוצרת את ירידת הדורות ומולידה בנים כעין הדור הקודם. כך, אפשר לשער שרש"י הקדוש חנך את בנותיו – שהרי היו לו רק בנות[מא], ובהן השקיע את כל חינוכו – להדר ולטבול לטהרתן דווקא במים חיים גם בהיותן ספק-זבות. בזכות טהרתן של בנות רש"י במי מעין דווקא, שעצרה את ירידת הדורות, נולדו להן ילדים שנותרו במובן מסוים בדור של סבם הקדוש ואף חולקים עליו[מב] – רבינו תם (השייך בפרט למוחין דאבא[כח], סוד מים חיים), רשב"ם וריב"ם.

אכן, ה' יתברך הטביע במציאות את ירידת הדורות בדווקא – תכלית הבריאה היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים[מג] וככל שיורדים הדורות הם מגיעים למקומות תחתונים יותר, למצבים נמוכים יותר, והם מתקנים אותם ועושים בהם דירה לה' יתברך. לכן ראוי שאשה הטובלת לנדתה – כנדה ואפילו כזבה – תטבול דווקא במי מקוה שאינם 'עוצרים את הזמן'. בעוד שרש מי מעין הוא לפני הצמצום, המקוה הוא בסוד הקו הנמשך אל החלל הפנוי בו נמצאים העולמות בהם רוצה ה' לשכון – קו שהוא-הוא סוד הזמן[מד], קו הנמשך ויורד מדור לדור וממדרגה למדרגה נמוכה יותר. טהרת המקוה נותנת תקוה לטהרה ממצבי הטומאה הזמניים והחולפים – תקוה שגם כאשר ארד מטה-מטה אוכל לתקן את העולם, כפי שהוא וכפי שאני שקוע בו, "ובקשתם משם את הוי' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך"[מה].