ידיעה ובחירה והחידוש בשיטת הרלב"ג

ב' טבת תש"פ – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. פירושי "הכל צפוי והרשות נתונה" ושיטת הרלב"ג

משנת "הכל צפוי והרשות נתונה"

דברנו אתמול[ב] על היחס בין שני הנסים של חנוכה – נס המנורה ונס הנצחון במלחמה – והסברנו שהם בסוד "הכל צפוי והרשות נתונה"[ג]. נס המנורה הוא "הכל צפוי", נס אלקי מלמעלה, שהזכרון שלו הוא בנרות חנוכה ש"אין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד" – רק לראות איך "הכל צפוי". נס הנצחון במלחמה, המודגש בהודיה שבתפלה, הוא נס של "הרשות נתונה" – יש לנו רשות לקום ולהלחם, לקדש שם שמים ולנצח. הווארט היה ש"הכל צפוי והרשות נתונה" – מאמר רבי עקיבא, עמוד התווך של התורה שבעל פה, שנותן כאן ביטוי לדבר הכי עמוק שיש בתורה שבעל פה – היינו שני יסודות בבריאה, היסוד הזכרי והיסוד הנקבי, ידיעה ובחירה.

במשנה זו הוא אומר ארבעה דברים, בסדר של י-ה-ו-ה[ד]: "הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נידון, והכל לפי רוב המעשה". "הכל צפוי והרשות נתונה" הם י-ה, אבא ואמא, זכר ונקבה. אחר כך יש עוד זכר ונקבה שנולדים מאבא ואמא, הבן והבת – "ובטוב העולם נידון" הז"א, ו, ו"הכל לפי רוב המעשה" ה תתאה.

על ה עילאה ו-ה תתאה דורשים "כאמה בתה"[ה] – "הכל לפי רוב המעשה" שלנו, שאנחנו צריכים לקום ולעשות, תלוי ב"הרשות נתונה" (לנו לקום ולעשות), כמובן. כתוב "עשיה לעילא"[ו] – כמו שנסביר יותר – והכוונה בבינה עילאה, המקור האמתי של המלכות, "הרשות נתונה". בכל רגע ורגע יש רשות, יש כח בחירה ויכולת לקום ולעשות וככה לשנות את פני העולם כולו. כך יש גם זכר עליון וזכר תחתון – ההמשך של "הכל צפוי", ה-י, הוא ה-ו, "ובטוב העולם נידון" (סוד "מה שמו [חכמה אותיות כח מה] ומה שם בנו [במלויי שם הוי' שם מה בתפארת] כי תדע"[ז])

"הכל צפוי" – ביחס להוה או ביחס לעתיד?

נתבונן בתחלת המשנה, ה-י. יש ב"הכל צפוי" כמה פירושים. בדרך כלל – ברוב המפרשים – כתוב שיש שני פירושים, על פי פשט, ואת שניהם מביא הברטנורא על המשנה[ח]:

לפי הפירוש הראשון ב"הכל צפוי" לא מדובר על הידיעה בפרדוקס הידיעה והבחירה של הרמב"ם – איך יתכנו ידיעת ה' ובחירת האדם יחד, עם הבעיה הפילוסופית בכך שידיעת ה' קודמת לבחירה, שה' רואה את מה שהאדם עתיד לבחור בעתיד. זהו פירוש פשוט, שברגע ההוה, איפה שאתה לא נמצא ואיפה שאתה לא מנסה להחביא את עצמך לא יעזור לך, כי ה' רואה הכל. עיני ה' בכל, משוטטים[ט]-משוטטות[י] בכל הארץ – אתה לא יכול להסתיר שום דבר מה', "הכל צפוי", הוא רואה הכל בשעת מעשה. החידוש הוא שאל תחשוב שאתה יכול להחבא – ה' רואה ברגע הזה כל מה שאתה עושה. בכל אופן, "הרשות נתונה" – בסדר, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, רק תדע שה' רואה ויודע זאת (וממילא אתה עתיד לתת עליו את הדין).

הפירוש הראשון הוא תיקון יונה בן אמתי שנסה לברוח מה', וכמאמר נעים זמרות ישראל: "אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך. אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים. גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך. ואמר אך חשך ישופני ולילה אור בעדני. גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה. כי אתה קנית כליתי תסכני בבטן אמי"[יא].

אחרי שהברטנורא מביא את הפירוש הראשון, הכי פשוט, הוא אומר שהרמב"ם מסביר "הכל צפוי" מראש, לפני שאתה עושה ה' צופה ורואה מה שאתה עתיד לעשות, ואז באמת יש בעיה איך "הכל צפוי" ו"הרשות נתונה" הולכים יחד.

עד כאן שתי האפשרויות שמפרשים בדרך כלל – השאלה דווקא מה פירוש "הכל צפוי", בהוה או בעתיד.

הרלב"ג – רבי לוי בן גרשון

אם יש שתי בחינות יתכן שיש גם פירוש באמצע – לא זה ולא זה – ממוצע. כל ממוצע יכול להיות ממוצע המפסיק או בסוף להיות ממוצע המחבר ביניהן. ואכן, יש פירוש ש"הכל צפוי" הוא יותר מאשר לומר שה' רק רואה את ההוה, מה שמתרחש, אבל פחות מלומר שה' יודע בדיוק מה שאתה תעשה בעתיד, לעולם ועד.

זו שיטה אמצעית של אחד מגדולי הראשונים, שנקרא לוי (הממוצע בין כהן לישראל, מתלוה לכהן אך גם לישראל, ממוצע המחבר ומזווג – "הפעם ילוה אישי אלי"[יב]). לאיזה ראשון חשוב קוראים לוי? הרלב"ג – רבי לוי בן גרשון (במקרא, גרשון הוא בנו הבכור של לוי אך כאן גרשון הוא האב ולוי הוא הבן). הוא גם פרשן וגם חוקר, פילוסוף (לגרשון היו שני בנים, לבני ושמעי. יש לומר שלבני רומז לפרשן, המלבן את פירוש המקראות, ושמעי רומז לחוקר, ודוק[יג]).

איך קוראים לספר החקירה שלו – מישהו זוכר? הנושא הראשון שלנו היום הוא הכרת הרלב"ג. מסופר שכאשר דברו בגנותו – כמו שנסביר למה – אמר הגר"א 'מי יתן ואשב לידו בגן עדן'. ספרו בחקירה נקרא 'מלחמות השם'. היו מבני דורו[יד] שאמרו שצריך טפה לשנות – 'מלחמות בהשם'... בחב"ד מביאים גם את פירושו לתנ"ך וגם פנינים מתוך ספרו בחקירה, מלחמות השם (כגון: "וזה מסגולת האמת שהוא מסכים לעצמו מכל צד"[טו], ומבאר הרבי[טז] דהיינו מה שלנברא יש הכרה באמת האלוקית).

מי עוד, חוץ מהגר"א, מאד החזיק ממנו? מישהו שהבחורים מירושלים כנראה לא מכירים בכלל, אבל החבר'ה מיצהר אמורים לדעת – הרב קוק. יש קטע חשוב באורות הקדש, שבהמשך נאמר את הנקודה שבו, שדווקא משבח ומלמד זכות על שיטת הרלב"ג. הוא עוסק בנושא של השגחה, שגם קשור לנושא שלנו, ידיעה ובחירה, וגם נוגע לנושא הכי חשוב לרב קוק, ולהרבה אנשים – נושא הכלל והפרט והיחס ביניהם (איפה האמת נמצאת, בכלל או בפרטים, או שמא בשניהם גם יחד, כשיטת החסידות).

בין דטרמיניזם לתיאורית הקוואנטים

מה שיטת הרלב"ג לגבי ידיעה ובחירה? הוא לא מסמיך אותה בפירוש על המלים "הכל צפוי", אבל כאשר חושבים על כך, כפי שנראה, שיטתו מתלבשת הכי טוב כפירוש למלים "הכל צפוי". מאד מתלבש.

אם אנחנו מדברים על מישהו המגמה היא לעשות תיקון – לדבר בשבחו. נאמר עוד משהו לשבחו של הרלב"ג בשיטתו לגבי הידיעה והבחירה – הוא כאילו ניבא מה שעתיד להיות במדע כעבור 800 שנה, החידוש הכי חשוב ב-100 השנים האחרונות במדע: תאורית הקוואנטים. ידוע שיש מחלוקת אדירה לגבי תיאורית הקוואנטים. יש מדענים שאומרים שחוק אי-הוודאות סותר את הדטרמיניזם – דברים קורים באקראי, ואי אפשר לדעת מראש (כלומר, לדעתם גם בורא עולם לא יכול לדעת מראש מה יקרה). כנגדם התקוממו פיזיקאים גדולים מאד באותה תקופה, כמו אינשטיין, שאמרו שלא יכול להיות – ה' לא משחק קוביות בבריאה. בכל אופן, בכלל לא מוכרע – אינשטיין ועוד כמה גדולים מאד היו נגד, אבל היתה, ועדיין, מחלוקת שקולה בין גדולי הפיזיקאים. שוב, לאור תיאורית הקוואנטים יוצא לכאורה שדברים קורים בפתע-פתאום ואפשר רק לדעת סטטיסטית מה הסבירות שמשהו מסוים יקרה – אך לא בוודאות. זהו חוק אי-הוודאות.

נראה שמי שבעצם ניבא את החוק הזה ואת השיטה הזו הוא הרלב"ג – שבנוסף לגדולתו בתורה, היה מדען דגול ומוכר בעולם בתחומי המתמטיקה והאסטרונומיה – בהסבר שלו לידיעה ובחירה.

האפשרויות ידועות, הבחירה פתוחה

הווארט שלו הוא שמה שה' יודע הכל מראש היינו שהוא יודע את כל האפשרויות שיכולות להיות, אבל בסופו של דבר כשאתה בוחר אפשרות אחת מבין כל אין-סוף האפשרויות – אתה בחרת[יז]. לדבריו, ה' לא יודע איך אתה תבחר – נשמע לא טוב... – אלא רק את מכלול אין-סוף האפשרויות, יחד עם ההסתברות של כל אפשרות. שיטתו מזכירה את תאורית ההסתברות, ממש על דרך תאורית הקוואנטים.

הדבר מעלה שאלה עצומה: אם הקב"ה לא יודע מראש מה האדם יבחר, נמצא שהאדם מוסיף בה', כי אחרי שהאדם בחר נוספת לקב"ה ידיעה. אצל כמה מגדולי ישראל יותר קשה – יותר 'כפירה' במרכאות – לומר שיש תוספת ידיעה אצל ה' מעצם האמירה שה' יודע את כל האפשרויות בלי לדעת מה אתה תבחר. על השאלה של הוספת ידיעה בה' הוא מאריך להסביר שמכיון שה' ידע את כל האפשרויות, הגם שרק אחת מהן יצאה לפועל ממש, אין זו תוספת ידיעה בה', גם אחרי שבחרת אחת. זהו תורף דבריו בקיצור.

אמרנו שבמדה מסוימת שיטת הרלב"ג הולכת הכי טוב על המלים "הכל צפוי", בהן בחר רבי עקיבא לנסח את דבריו. מה פירוש "הכל צפוי"? הכל – כל האפשרויות, איך שלא תבחר – צפוי אצל הקב"ה. "והרשות נתונה" לבחור אחת האפשרויות הצפויות – את הבחירה הזו אתה עושה בעצמך בלי שום הכתבה מלמעלה, כאשר אף אחד, כולל ה', לא יודע איך אתה עתיד לבחור.

קדמות העולם בשיטת הרלב"ג

יש עוד כמה דברים מעוררי-מחלוקת אצל הרלב"ג. בעיקר חלקו עליו בענין קדמות העולם – נוגע ממש לחנוכה, כי היונים האמינו בקדמות העולם. גם הוא אומר שהעולם שלנו נברא יש מיש, ולא יש מאין – זו באמת בעיה גדולה, אבל אותו 'יש היולי' ממנו נברא העולם הוא בשבילנו כמו אין, לא משהו שאפשר לנגוע בו. הוא מאמין שיש יש היולי, לגמרי היולי – מלה יוונית שעולה אין, כידוע[יח] – שתמיד היה, וה' עשה ממנו את העולם. לכאורה יש בעיה גדולה לומר ככה. הוא יודע שהוא חולק על הרמב"ם ועל קודמיו, אבל הוא הולך לפי האמת שלו. לכאורה, כל הכבוד לו שהוא הולך עם האמת שלו.

דרך אגב, הוא גם היה גדול בהלכה. זו הסבה שלא החרימו אותו (כמו שהחרימו כמה הוגים גדולים בני דורו) למרות דעותיו המוזרות – שחוץ מהיותו פרשן גדול, היה גם גדול בהלכה, היה פוסק הלכות. יוצא שמי שרוצה לומר דעות קיצוניות (מתוך אמונה עקרונית בה' ובתורתו) צריך קודם כל להיות גדול בנגלה. צריך ללמוד הרבה גמרא, ואז אתה יכול לומר מה שאתה רוצה. כל הדעות הפילוסופיות לא נוגעות לשו"ע, לכן הן לא מפריעות לאף אחד (חוץ מלפילוסופים אחרים, כמו הרמב"ם, שאף הופך את דעותיו הפילוסופיות ל'הלכות פסוקות' בחיבור ההלכה שלו). לחיים לחיים.

כמה שקשה לומר את דברי הרלב"ג – שה' רואה מה שעשית, אבל לא ידע מראש מה תבחר – לוגית, זהו פתרון מצוין לסוגית הידיעה והבחירה. בכלל, איך הרלב"ג מצדיק את כל דעותיו הלא-מקובלות? הוא אומר שבסופו של דבר דעותיו הן הפתרון לכל הבעיות הלוגיות. הוא מאד לוגי, ולכן מרשה לעצמו לסתור את דעות הרמב"ם וקודמיו.

יש ווארט של אחד מגדולי המקובלים הראשונים, לפני האריז"ל, שהרמב"ם יותר קרוב לאמת מאשר לשקר והרלב"ג יותר קרוב לשקר מאשר לאמת, אבל רבי יהודה הלוי, הכוזרי, כולו אמת[יט].

שלשת הפירושים

אם כן, הווארט הראשון שיש לנו שלשה פירושים ל"הכל צפוי":

פירוש ראשון ש"הכל צפוי" בהוה – ה' רואה הכל, גם בחדרי חדרים, ואי אפשר להסתתר ממנו (כמאמר הנביא "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם הוי' הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם הוי'"[כ], כהמשך לפסוק הקודם, "האלהי מקרֹב אני נאם הוי' ולא אלהי מרחֹק", אותו פירש"י "האלהי מקרוב. שאיני רואה אלא בסמוך לי ואין בי כח לשפוט את התחתונים שהם רחוקים ממני ואיני יודע במעשיהם"[כא]).

פירוש יותר גבוה של "הכל צפוי" – אליבא דרלב"ג – הוא שה' צופה מראש את כל מכלול האפשרויות, ועם זאת ודאי רואה את ההסתברות של כל אחת מהן, אבל בסוף אתה בוחר והוא לא ידע איך תבחר (והידיעה שלו בסוף, כי בחרת, היא לא תוספת ידיעה – לא מוסיף שום דבר, כי היה כלול בידיעת כל האפשרויות).

פירוש עוד יותר כולל ב"הכל צפוי" הוא שיטת הרמב"ם, לפיה כל מה שתעשה ותבחר צפוי במדויק. הכל היה ידוע מראש, "הכל צפוי", ועם זאת "הרשות נתונה". זהו פרדוקס אמיתי, שני הפכים בנושא אחד – ונאים הדברים למי שאמרם, רבי עקיבא, שיכול לומר את נשיאת ההפכים – ו"תשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", אי אפשר לכתוב או אפילו להבין בדעתנו את התירוץ, כך כותב הרמב"ם[כב].

ב. ידיעה ובחירה בנרנח"י

שלשת הפירושים כנגד נשמה-חיה-יחידה

איך נכוון את שלשת הפירושים האלה לפי המבנים הפנימיים של הקבלה?

הפירוש הראשון הוא שאי אפשר להסתתר מה' הצופה בכל, גם במה שנעשה בחדרי חדרים. מי זוכר איפה בגמרא כתוב שה' נמצא בחדרי חדרים? בתחלת ברכות[כג], כשמדמים חמשה דברים בין ה' לנשמה – כתוב שכמו שה' יושב בחדרי חדרים כך הנשמה. הפשט הוא שהשי"ת יושב בחדרי חדרים ויודע-רואה כל פרט ואי אפשר להסתיר ממנו, וכך גם הנשמה נמצאת בחדרי חדרים ומעידה על כל מעשי האדם (ועל דרך הפסוק "נר הוי' נשמת אדם חֹפשׂ [רמז לבחירה חפשׁית] כל חדרי בטן"[כד], פסוק השייך לנר חנוכה[כה]). לכן נסביר שראית ה' את הכל בהוה היא דרגת הנשמה – "נשמת שדי תבינם"[כו].

אמרנו שהרלב"ג הוא ממוצע בין הפשט הכי פשוט, "הכל צפוי" בהוה, לפירוש שה' יודע מראש מה שתעשה. לכן, אם פירוש ההוה הוא כנגד הנשמה, שתי הדרגות שה' צופה לעתיד הן כנגד חיה-יחידה, שני מקיפי הנפש. עכשיו אני רק אומר, ואחר כך נסביר יותר לעומק. שוב, את שיטת הרלב"ג נכוון כנגד החיה של הנפש, המקיף הקרוב, ה-ל של הצלם, ואת שיטת הרמב"ם, שה' יודע היום בדיוק מה תבחר מחר, נשים ביחידה, ה-ם סתומה של הצלם. ה-צ כוללת את כל הנפש-רוח-נשמה, אבל בפרטות נאמר שהיא הנשמה – ה-צ היא הכחות הפנימיים, והיות שהנשמה ("נר הוי' נשמת אדם") היא הכי פנימית, בפנימיות הכל, היא רואה כל מה שאתה עושה.

הנשמה יודעת מה שקורה איתך בחדרי חדרים בהוה, החיה יודעת את כל מכלול האפשרויות והיחידה היא הידיעה מה בדיוק תעשה – יחידה לשון יחיד, אסמכתא שהיא יודעת ביחוד איך תבחר, בעוד החיה היא רק מעין מסך שעליו נמצאות כל האפשרויות (יש גם דברים שבכלל אינם אפשריים – 'אין כזאת חיה'). ולסיכום:

םיחידההעתיד צפוי לפרטיו

לחיהכל האפשרויות העתידיות צפויות

צנשמהההוה גלוי

שרש ותוספת – בחירה וידיעה

אחרי הקבלת שלשת פירושי "הכל צפוי", מה יהיה עם "הרשות נתונה"? קודם אמרנו שהיחס בין "הכל צפוי" ל"הרשות נתונה" הוא חכמה ובינה, י-ה, אבל כאן אמרנו ש"הכל צפוי" יכול להיות כנגד הנשמה, החיה והיחידה. אם כן, מי בדרגות הנפש בוחר? אתמול דברנו על כח הבחירה בספירות, והסברנו שהדעת בוחרת. החידוש היה שעיקר כח הבוחר הוא מצד העטרא דגבורות של הדעת, הצד הנקבי. כך בספירות, אבל כעת מדברים בנרנח"י, דרגות הנשמה.

אמרנו שכל הנח"י הן הקשר שלי לידיעת ה' אותי. בכלל, נח"י הן תוספת – כלל גדול באריז"ל[כז] שאדם נולד עם נ"ר, נפש-רוח, ויש שלש מדרגות תוספת, נשמה-חיה-יחידה. נשמה היא עדיין אור פנימי של שכל – תוספת שאדם מקבל כאשר יושב בישיבה ולומד תורה. כשרק נולד, בלי ללמוד תורה, תהיה לו נפש ותהיה לו רוח, אבל לא נשמה. אצלנו, בתפלה לפני הלמוד[כח], חיה נקראת דבקות הבורא ויחידה נקראת מסירות נפש להפצת המעינות חוצה, רוח משיחית, משימה משיחית. משיח, היחידה הכללית של כל נשמות עם ישראל[כט], קשור לידיעת ה' מראש – "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח"[ל], שכל נשמה תבוא לתיקונה האמיתי. אם כן, ידיעת ה' שייכת לסוד התוספת (נח"י), ומסתבר – כפי שמיד נסביר – שהבחירה שייכת לסוד השרש (נ"ר).

ידיעה ובחירה לעומת דטרמיניזם ורצון-חפשי

שוב, איפה בדרגות הנרנח"י תהיה הבחירה הפשוטה שלי מה לעשות? שם נרדף לבחירה הוא רצון. איך אומרים בלועזית בחירה? בכלל, איך אומרים בלועזית את בעית הידיעה והבחירה? חשוב מאד להבחין שבמקום ידיעה ובחירה משתמשים לעימות ולסתירה במושגים שמשמעותם בכלל אחרת – פלא שזהו התרגום – דטרמיניזם לעומת רצון חפשי (פרי-וויל).

איך פותרים בחסידות את בעית הידיעה והבחירה? מסבירים באריכות[לא] שידיעת ה', גם לפי הסבר הרמב"ם (שכנגד היחידה שבנפש, כנ"ל), היא ידיעה ולא גזרה. דטרמיניזם הוא כן גזירה – לכן תרגום ידיעת ה' לדטרמיניזם הוא כבר בלבול מושגים. איך מפרשים בחסידות "הכל צפוי"? לא כתוב 'צופה' אלא "צפוי", כמו "גלוי וידוע" – לשון נפעל, מקיף, ידיעת ה' לא מתערבת. זהו עיקר התירוץ בחסידות, החשוב מאד למה שנסביר בהמשך – ה' יודע במקיף מה שיקרה, אך לא גוזר, ולכן לא קובע מה אבחר. אם היה פועל יוצא, שה' עושה משהו וחודר לתוכי, לתוך חלל הצמצום שבתוכי, הוא באמת מפריע לבחירה שלי ושולל אותה – מידיעה מקיפה היא היתה הופכת לגזרה ממש. המדענים לכאורה מספיק חכמים כדי להבחין, אבל משום מה לא מסוגלים להבין את ההבדל הזה – יש בלבול מוחלט בין דטרמיניזם לבין מה שאנחנו מסבירים כידיעה שאינה גזירה.

כאן המקום לציין שיש אומרים שבסופו של דבר, כשיבוא משיח וכל החשך יעלם מן המציאות, תתגלה האמת לאמתה – יתגלה שהכל ה'. בחב"ד לא אומרים כך, אלא אומרים שיתגלה שידיעת ה' היא "גלוי וידוע", "צפוי", וממילא לא מתערבת בזירה של מעשינו. בכל אופן, זו עדיין סתירה בשכל – לא פשוט להבין איך ידיעת ה' מראש מה אני עתיד לעשות, גם אם נפרש אותה כידיעה סבילה, לא מכתיבה מה שאעשה.

אמרנו שלפי תרגום המושגים בכל עולם נוצר בלבול גם לגבי צד הידיעה, כמו שהסברנו הרגע, וגם לגבי צד הבחירה החפשית. התרגום המילולי של בחירה חפשית הוא פרי-צ'ואיס (free choice) אך מתרגמים פרי-וויל (free will), רצון חפשי, כאילו רצון ובחירה הם אותו דבר. רצון ובחירה אינם זהים – פרי-וויל אומר שאני יכול לרצות מה שאני רוצה, אבל פרי-צ'ואיס יותר חזק – אומר שאני יכול למעשה לבחור בין שני דברים, להכריע. פרי-וויל אומר תרצה מה שאתה רוצה, אם יהיה או לא יהיה – זהו סיפור אחר. משתמשים בביטוי כאילו הכוונה שאתה יכול להכריע, אבל מילולית המשמעות היא רק שאתה יכול לרצות. שוב, רצון ובחירה מאד קרובים – אבל לא בדיוק אותו דבר.

בחירה בערכים ברוח ורצון טבעי בנפש

שאלנו – איפה הבחירה הזו בנרנח"י? עיקר הווארט שלנו היום שהבחירה היא ברוח.

איך אני יודע מהתנ"ך שרוח היא רצון שפועל? עיקר סוד הרוח הוא במעשה מרכבה – "על אשר יהיה שם הרוח ללכת ילכו... כי רוח החיה באופנים"[לב]. גם הפסוק הבא מסיים "כי רוח החיה באופנים". רש"י מסביר פשט שרוח ה' בחיה ורוח החיה באופנים, והרוח קובעת את כל תנועת החיות והאופנים במעשה מרכבה. הרוח בכלל היא רצון או דחף ללכת באיזה כיוון. אתמול דברנו על הרצון של מישהו ללכת ימינה או ללכת שמאלה ואמרנו שזהו גם משל – ללכת ימינה היינו ללכת אחרי היצר הטוב וללכת שמאלה ללכת אחרי היצר הרע. שוב, "על אשר יהיה שם הרוח ללכת ילכו" – לפי הרוח אדם פונה לאיזה כיוון שהוא רוצה, וככה הוא פועל בחיים.

גם נפש היא לשון רצון – "אם יש את נפשכם"[לג]. גם רוח היא סוג של רצון וגם נפש היא סוג של רצון – מה ההבדל ביניהם? לא מזמן דברנו[לד] על הפסוק "ושמת שׂכין בלֹעך אם בעל נפש אתה"[לה]. ל"בעל נפש" יש שני פירושים ממש הפוכים – או בינוני של תניא, שעושה אתכפיא ושולט על תאותיו, או מי שנתון תחת תאותיו, שלבו מושל עליו (והעצה עבורו היא לשים סכין בלועו – לא לאכול כמה ש'בא לך', כי אתה "בעל נפש", יש לך תאוות). בשני הפירושים נפש היינו רצון או תאוה – לפי הפירוש השני, הפשט, "בעל נפש" הוא בעל-תאוה ולפי הפירוש הראשון "בעל נפש" הוא בעל-הבית על התאוה שלו[לו].

אם כן, מהו רצון הנפש? כתוב שהרצון של הנפש הוא המוטבע שלה, התאוות הבהמיות והטבעיות. הנפש הראשונה לפי התניא נקראת נפש הבהמית, או נפש הטבעית או נפש החיונית – יש הבדל ביניהן, אבל לעניננו הכל אותו דבר – זהו המוטבע של האדם, הטבע שלו, ובטבעו יש רצונות. כשאתה רעב יש רצון טבעי לאכול – מי רוצה? לא הרוח שלך, הנפש שלך. חשוב לדעת שכל פעם שאתה מרגיש רעב או צמא – וכך בכל רצונות הגוף – הנפש פועלת אצלך (כמפורש בפסוק, "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף"[לז]).

מהו, אם כן, רצון הרוח? בחירה בערכים. רוח היא כנגד מדות הלב, אבל, כפי שאמרנו, בפועל הבחירה היא לאיזה כיוון ללכת, ובהפשטה – לאן ללכת בחיים. לכל אחד יש פנים – דומה לאריה, דומה לשור, דומה לנשר ובן אדם. יש רוח להיות דומה לאריה, יש רוח להיות דומה לשור, יש רוח להיות דומה לנשר ויש רוח להיות דומה לבן אדם – זו רוח החיות הנכנסת לתוך האופנים שמובילים אותו, את רגליו. לפי רש"י "רוח החיה" היא רוח מאת ה', אבל לפי דרכנו אתמול – שהאדם בחר בשרש נשמתו כל מה שיהיה אתו – הרוח היא השרש שלך ובסוף היא גם יורדת לרגלים ומכוונת אותך. יש עוד פירוש לרוח – צד, יש ארבע רוחות העולם. בדיוק מתאים – הרוח בנפש היא המחליטה לאיזה רוח ללכת ולהתקדם, לאיזה כיוון ללכת. לפי הרלב"ג – החיה אצלנו – "הכל צפוי", כל האפשריות, אבל אתה יכול לבחור מבין אין-סוף האפשרויות לאיזו רוח ללכת.

ולסיכום:

יחידהידיעת הפרטים העתידיים

חיהידיעת מכלול האפשרויות

נשמהידיעת ההוה

רוחבחירה בערכים

נפשרצון מוטבע (תאוה)

חביון עז העצמות

אמרנו שיש גם דעה שבסוף יתגלה שבאמת ה' הוא הכל, וכל הבחירה היא איזו אשליה של העולם הזה. מי אומר זאת? [איז'ביצא.] בחסידות אומרים בשם מי השילוח. יש מישהו קודם שאומר כזה דבר? לכל דעה ראוי למצוא מקור בראשונים. מי החוקר הכי גדול אחרי הרלב"ג, שחלק עליו? רבי חסדאי קרשקש – באור השם[לח] הוא אומר שבעתיד יתגלה שהכל ה'. אם אמרנו שיש ב"הכל צפוי" נשמה-חיה-יחידה ו"הרשות נתונה" היא בעיקר ברוח וגם בנפש, איפה נשים את הדעה שהכל מוכתב ואין בכלל בחירה? יכול להיות שזהו סוד "חביון עז העצמות"[לט] שבתוך רדל"א. שרש נשיאת הפכים הקיימת, 'נמנע קיים' בלשון הראשונים, הוא ברדל"א, "רישא דלא ידע ולא אתידע". שם איני יכול לדעת בדיוק איך שני הדברים הסותרים מסתדרים יחד, אבל בתוך רדל"א גם חודר משהו – "חביון עז העצמות" – ויתכן שמצדו הכל מוכתב[מ], מחויב המציאות[מא], לא יעזור.

צריך עדיין להסביר זאת יותר, רק בקיצור: "חביון עז העצמות" היינו בחינת היחיד שבתוך ה"יחידה ליחדך" (רדל"א הוא פנימיות ה"יחידה" וה"ליחדך" הוא ה"יחיד" שבתוכו), ומצד ה"יחיד" נמצא רק ה' ו"אין עוד מלבדו" כלל, וממילא גם אין דבר מלבד ידיעתו (ואין כלל מי שיבחר). "עז" רומז ל"החכמה תעז לחכם"[מב] – בפנימיות מדרגת החכמה ("הכל צפוי", י שבשם, כנ"ל) מתגלה "אחד האמת" ש"אין עוד מלבדו" ("הוא לבדו הוא ואין זולתו")[מג], "חביון עז העצמות" בו יש ידיעה ואין כל בחירה, בסוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[מד].

בעומק, הבחירה היא תוצאת שבירת הכלים, היוצרת מצב של נפרדים ששייכת בהם בחירה (כשאמתת הבחירה היא מצד רושם האלקות שבנבראים, הנמצא בעיקר בישראל, בסוד "תורה רושם אלקות וישראל רושם תורה"[מה]), וענין הבחירה הוא סוד התיקון הנעשה על ידי התחתונים דווקא. רדל"א היינו הדרגה הגבוהה ביותר של עולם התיקון, שהוא סוד המרכבה של השמות מה ו-בן[מו], בו שייכת בחירה, אך "חביון עז העצמות" הוא הארה מיסוד א"ק שלמעלה משבירה ותיקון. מצד השבירה יש מציאות רע ובחירה בין טוב ורע, והגילוי לעתיד שהכל מוכתב וידוע היינו גילוי שהכל טוב לכתחילה, ללא כל מציאות רע (כפי שהסברנו פעם[מז] ש"צדיק וטוב לו" הוא צדיק שרואה שהכל טוב, מה שאין כן "צדיק ורע לו" השייך עדיין לבחירה בין טוב ורע ויש לו רצון-רעותא לבחור[מח]).

ג. הרלב"ג, הרב קוק והחסידות

ידיעה כללית והשגחה כללית

רצינו להסביר את דברי הרב קוק לגבי הרלב"ג, המלמדים הרבה לגבי השקפת הרב קוק:

אמרנו שהרלב"ג אומר שה' יודע את כל האפשרויות, אבל לא יודע איך תבחר בסוף, וידיעתו אחרי שאתה בוחר לא מוסיפה בו ידיעה. ציינו גם שהרלב"ג סובר שבמדה מסוימת העולם קדמון, לא כמקובל אצלנו, יותר דומה לחכמת יון (בחנוכה הופכים את יון עצמו לנוי – "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם"[מט]).

נושא שלישי בדעת הרלב"ג, הקשור לדבר הראשון – הנושא שלנו, הידיעה ובחירה – הוא ההשגחה. ידועה המחלוקת האם יש השגחה פרטית או רק השגחה כללית[נ]. הרמב"ם מדבר על השגחה כללית, אך גם אחרי האריז"ל נמשכה המחלוקת בין המשנת חסידים לשומר אמונים הקדמון[נא]. עד הבעל שם טוב עדיין היה תלוי במחלוקת, והבעש"ט הוא שקובע שיש השגחה פרטית מאת הבורא יתברך על כל יצורי עולמים. הרלב"ג אומר שיש רק השגחה כללית[נב]. דעתו זו קשורה מאד לדעתו שה' יודע את כל האפשרויות, והפרט הוא שבוחר אך בחירתו לא מוסיפה שום דבר אצל ה'. כלומר, בחירת הפרט אינה נוגעת ואינה חשובה. יש זיקה בין שני הדברים – לשיטתיה.

הפרט בתוך הכלל

הרב קוק רוצה להצדיק את הרלב"ג ומסביר[נג] שהאמת לאמתו של כל פרט ופרט היא רק איך שהוא נכלל בתוך הכלל. אולי אפשר לומר שהמשפט הזה הוא כל תורת הרב קוק לגבי כל הענינים שבעולם. אין פרט בפני עצמו, אין כזאת חיה, אליבא דאמת. כל הפרטים קיימים כחלק מן הכלל, וההשגחה הכללית היא השגחה על כל פרט ופרט אך כפי שהוא נכלל בתוך הכלל. כך הוא מנסה לפשר, להסביר ולהצדיק את דברי הרלב"ג, ובעצם אלה גם דבריו-שלו.

למה הדבר דומה? למה שלמדנו באריכות בזמן האחרון[נד] מהבעש"ט בשם ראשונים, "העצם, כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו"[נה]. כל פרט הוא לא פרט בפני עצמו – אין כזה דבר, אם הוא חלק מהעצם. אם הוא חלק מהעצם – הפרט הוא חלק מהכל, ועד שהוא ממש הכל (בכך דברי הבעל שם טוב יותר חזקים מדברי הרב קוק). האמת לאמתו היא ראית הפרט כחלק מהכלל. ה' משגיח על הכלל וממילא משגיח על כל הפרטים.

"רצוא ושוב" בין כלל ופרט

יש בעיה במה שאמרנו עכשיו? החסידות תסכים מאה אחוז? שוב, זו ההשקפה הכללית של הרב קוק. לכאורה יפה, אבל האם זו תפיסה מושלמת? האם באמת לאמתו אין פרטים בפני עצמם, רק כפי שהם בתוך הכלל, כפי שהם חלק מהכלל? מה חסר באמירה שבתוך הכלל יש את כולם, את כל הפרטים, ואם אני באמת יודע את הכלל אני יודע את כל הפרטים כמו שהם באמת?

רבי אייזיק מהומיל מסביר[נו] שה"רצוא ושוב" של עצם הנשמה הוא בין "גאט איז אלץ" ('ה' הוא הכל') ב"רצוא" ו"אלץ איז גאט" ('הכל הוא ה'') ב"שוב". ב"גאט איז אלץ", ב"רצוא", "כשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו" כפי שהוא בתוך ה', ואילו ב"שוב" כל פרט למטה משקף את היש האמתי דווקא כפרט, בתוך ה"חלק מן העצם". הייתי יכול לחשוב שהרב קוק הוא טיפוס של "שוב", קשור לארץ, אבל עכשיו אנחנו רואים הפוך – שהוא טיפוס שכולו "רצוא", כולו הפשטה, חסר לו ה"שוב" האמתי. אם האמת של הפרטים היא מציאותם בתוך הכלל, מה היא האמירה ההפוכה (של ה"שוב")? שכל הכלל נמצא בתוך כל פרט – שאני יכול להסתכל עליך כפרט גמור, אתה, לא מישהו אחר, וכל הרבונו של עולם, כל ה"גאט", כל ה' הגדול הזה, נמצא בתוך ה'קערפער' (הגוף) הקטן הזה. כך המגיד אמר על אדמו"ר הזקן.

איך הרב קוק עצמו קורא לחסידות (בבקורת דקה)? הוא אומר[נז] שיש בחסידות סממן של פנתאיזם (שיטת שפינוזה), אלא שבקדושה. פנתאיזם הוא רק "שוב", רק "אלץ איז גאט" בלי "גאט איז אלץ". איך אנחנו מסבירים למה צריך "רצוא ושוב" כל רגע? אם אתה רק ב"רצוא", 'עומק רצוא' בסגנון רמח אותיות, אתה חושב שהמציאות היא אשליה – כמו שאומרים ההודים, שהכל חלום – ורק "שוב", 'עומק שוב', הוא עבודה זרה או פנתאיזם. הרב קוק עצמו קורה לחסידות פנתאיזם – של הקדושה, אבל עם הדגשה על כך שהכל הוא ה', דהיינו שבכל פרט ופרט גם בפני עצמו יש ה'. אצל הצדיק רואים את העצמות בגוף, כמו הווארט של הרבי[נח].

זה ווארט חשוב בפני עצמו – הרב קוק והרלב"ג והחסידות, שכולם יהיו בריאים, שליט"א. בריאים וחזקים ושמחים[נט].

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• יש לזכור כי על אף ש"הרשות נתונה" – "הכל צפוי", ה' רואה הכל ולא ניתן להסתתר ממנו.
• לפני שאומרים דעות מחודשות בפילוסופיה יהודית יש להיות תלמיד חכם גדול בגמרא והלכה.
• "הכל צפוי" בסוד ה'תוספת' האלקית לאדם (נח"י): בנשמה, היושבת בחדרי חדרים של האדם ומעידה עליו, "הכל צפוי" בהוה; בחיה יש ידיעה של כלל האפשרויות העתידיות; ביחידה יש ידיעה פרטית-יחודית של העתיד.
• "הרשות נתונה" בסוד ה'שרש' של האדם (נ"ר): בנפש יש רצונות מוטבעים וברוח בחירה ערכית.
• שרש "רוח החיה" שבאדם – שרש נשמתו – בוחר לאיזה רוח-כיוון הוא ילך בחייו.
• ידיעת ה' המקיפה אינה גזרה (דטרמיניזם) ובחירה חפשית חזקה ומכריעה יותר מרצון חפשי.
• ב"חביון עז העצמות" (שיתגלה לעתיד לבוא) אין מציאות של בוחר – הכל תלוי בה' היחיד ש"אין עוד מלבדו".
• הבחירה בין טוב לרע היא תוצאת השבירה ותכליתה להביא לתיקון. למעלה מהשבירה והתיקון הכל טוב, וממילא אין בחירה אלא הכל טוב אלקי שלם.
• הרב קוק (כפי שהוא מסביר-מצדיק את הרלב"ג) מדגיש שמציאות הפרטים האמתית היא רק בתוך הכלל.
• החסידות מגלה כיצד הכלל כולו מופיע בתוך כל פרט.
• "רצוא" (בטול הפרטים לכלל, 'ה' הוא הכל') בלבד הופך את המציאות לאשליה ו"שוב" בלבד (הופעת הכלל בפרטים, 'הכל הוא ה'') נוטה לע"ז או פנתאיזם. לכן נדרש "רצוא ושוב" בין הכלל והפרט.