ארבע אהבות כנגד ארבע האמהות

ב. ארבע אהבות כנגד ארבע האמהות

אהבת ה', אהבת התורה, אהבת עם ישראל ואהבת ארץ ישראל

יש שיחה של הרבי הקודם בה הוא מסביר שיש שלש אהבות עצמיות, שכל יהודי אוהב בעצם נשמתו שלשה דברים, ובעצם הכל אחד כי שלשת הדברים שהוא אוהב "כולא חד". שלשת הדברים הם ישראל, אורייתא וקוב"ה, ומכיון ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד" גם האהבה אליהם היא אחת. פעם אחת כשהרבי הקודם אמר זאת הוא הוסיף שצריך לכלול בפתגם הזה גם את אהבת ארץ ישראל. כלומר, בעצם יש את אהבת ה', אהבת התורה, אהבת עם ישראל – ויש גם את אהבת ארץ ישראל, והכל אחד.

שלש אהבות שהן תשע ואהבת הארץ כוללתן

בהמשך אומר הרבי הקודם באותה שיחה שהיות שהכל אחד, אחד הסימנים של אחדות בין מה שאצלנו נתפס כשלשה דברים – אך בפנימיות ובעצם הכל אחד – הביטוי הוא שיש התכללות בין הדברים. כלומר, שבתוך כל אחד אפשר לראות את כל הדברים. כמו שאמרנו שרחל משקפת את היפי של ארץ ישראל, והיא קשורה בעצם לארץ, כך באהבות – כל אהבה כלולה מכל האהבות ומשקפת אותן[ז]. כלומר, בתוך אהבת ה' יש אהבת ה' שבאהבת ה', אהבת התורה שבאהבת ה', אהבת ישראל שבאהבת ה' – וכך בכולם.

איך להתבונן בכל פרטי ההתבוננות – אין כאן המקום, מוסבר באריכות ובפרטי פרטות במאמר "שלש אהבות שהן תשע ואהבת הארץ כוללתן" בשערי אהבה ורצון. אם יש התכללות, יוצא שיש תשע אהבות, שלש פעמים שלש, ומהי אהבת ארץ ישראל? אהבת ארץ ישראל היא האהבה העצמית העשירית, המלכות, שבעצם כוללת ומקבלת הכל – היא הכלי לקבל את כל האורות של האהבות העליונות ממנה.

ארבע האהבות כנגד ארבע האמהות

אם יש לנו ארבע אהבות צריך להיות קשר לעוד מבנה חשוב מאד של ארבע[ח]. הדבר הכי חשוב במספר ארבע הוא האמהות, כמו בפיוט המפורסם שיש אומרים בסוף ליל הסדר – "אחד מי יודע", ששם "ארבע מי יודע? ארבע אמהות". כשאני אומר את המספר שלש בא לי לראש, בתור ילד יהודי וגם בתור מבוגר יהודי, שיש שלשה אבות. כשאני אומר את המספר ארבע מיד צריך לבוא לי לראש שיש לנו ארבע אמהות, שרה, רבקה, רחל ולאה. הסדר הוא שלאה גדולה יותר, "שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל", וגם בהשגחה פרטית יעקב נשא את לאה לפני שנשא את רחל. על כן יש הקבלה בין ארבע האהבות לבין ארבע האמהות[ט], בצורה הישרה והפשוטה. לא לשכוח שיש התכללות, הכל כלול בהכל, אך כל אחת מקבילה לאהבה אחת בפרט.

בפרט, שרה מסמלת, והנקודה של נשמתה, היא השיא של אהבת ה'. רבקה קשורה לאהבת התורה, לאה לאהבת עם ישראל ורחל לאהבת ארץ ישראל. אהבת עם ישראל ואהבת ארץ ישראל באופן מיוחד הולכות יחד, כי הן שתי אחיות, "שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל. ועיני לאה רכות[י] ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה". ודאי שיש פה קשר הדוק במיוחד בין האחיות, שתי הנשים של יעקב אבינו.

דעת הרמב"ן – קיום המצוות של האבות רק בארץ ישראל

כל המפרשים שואלים איך יעקב נשא שתי אחיות – הרי על פי תורת משה, אחרי מתן תורה, אסור לשאת שתי אחיות. יש הרבה תירוצים, אך התירוץ הכי חשוב, הוא של אחד מגדולי הראשונים, הרמב"ן. הוא הסובר שישיבת ארץ ישראל היא מצות עשה דאורייתא גם בזמן הזה. הרמב"ם, כמו שנסביר בהמשך, מאד משבח את ישיבת ארץ ישראל ומתיחס אליה כמצוה רמה ונשגבה, אך לא כולל אותה במנין המצוות – לכן יש הרבה דיון איך הוא מבין את המצוה. הרמב"ן כן כולל את ישיבת הארץ כמצות עשה גם בזמן הזה, ולא עוד – חז"ל כותבים שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה. היא מצוה כללית. בהמשך נגיע לכך שיש רק שלש מצוות שחז"ל אומרים ששקולות כנגד כל המצות שבתורה – ישיבת ארץ ישראל, ברית מילה ושבת. המצוה הזו של ישיבת ארץ ישראל היא מצות עשה מדאורייתא לפי הרמב"ן.

אומר הרמב"ן שהסיבה, ההצדקה לכך שיעקב נשא שתי אחיות, היא שנשא אותן בחוץ לארץ. הוא כותב כלל גדול שהאבות קיימו את כל התורה כולה עד שלא נתנה דוקא בארץ ישראל, כי התורה היא "משפט אלהי הארץ". כלומר, דוקא בארץ ישראל נהגו המצוות לפני מתן תורה, ובחו"ל לא. מכאן אנו רואים יסוד, שכל מצוות התורה שייכות לארץ ישראל, ובחו"ל לא קיימו האבות את התורה. יוצא מכך הרבה דברים מענינים[יא]. בכל אופן, אותו רמב"ן שסובר שמצות ישוב ארץ ישראל היא מצות עשה גם היום, ולא סתם מצות עשה אלא שקולה כנגד כל המצות שבתורה, כמו שמירת שבת וכמו ברית מילה, הוא האומר שהאבות קיימו את כל התורה כולה דוקא בארץ ישראל.

שרה אמנו – אהבת ה'

נחזור: שרה לא ידעה על עקדת יצחק והיא נפטרה כאשר שמעה על העקדה, אך כתוב שברוחניות היא השתתפה בעקדה. כמו שיצחק בנה פשט את צווארו על גבי המזבח ברצון, כך גם היא עשתה. אדרבא, היא נתנה לו את הכח לכך. בעקדה יצחק לבש את מדת האהבה של אביו אברהם, ואילו אברהם לבש את מדת היראה, מדתו של יצחק אבינו. זו העקדה, עקדה גם במובן של יחוד בין אברהם ויצחק. מי שברוחניות, בלא-מודע שלה לגמרי, נהלה בשלט רחוק את כל המתרחש – במדה מסוימת – היא שרה אמנו[יב].

ה' אומר על אברהם – "אברהם אֹהבי" – וכך גם שרה. ודאי שהם קיימו את כל התורה, וגם את הענין של אהבת הבריות – לא היתה אהבת עם ישראל, לא היו עדיין יהודים – אך עיקר העבודה שלהם היתה אהבת ה' יתברך. זה התבטא בכך שרצו לזכות את כל באי עולם בידיעת ה', אלקי השמים והארץ, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים, והכל מתוך מגמה של אהבת ה'. מכך, ומעוד רמזים, עולה ששרה מבטאת אהבת ה'.

הכל כלול באהבת ה' – לאהוב מה שהאהוב אוהב

במדה מסוימת זו עיקר האהבה, ואדמו"ר הזקן אומר ששלמות האהבה היא לאהוב מה שהאהוב אוהב. האהוב הוא ה', קודם כל, ואוהבים יהודים כי ה' אוהב אותם, כמו שנאמר "אהבתי אתכם אמר הוי'". ה' אוהב גם את התורה – דבר שמשקיעים בו אוהבים אותו מאד, וה' השקיע ושם את כל העצם שלו בתורה, "אנא נפשי כתבית יהבית" (כר"ת של "אנכי", תחלת עשרת הדברות). ה' גם מאד אוהב את הארץ. כתוב שברא את כל העולם ומתוך הכל בחר באהבה את ארץ ישראל. אחר כך בחר מכל העמים בעם ישראל, ולכן אמר שיתן את הארץ שבחרתי בה לבני שבחרתי בהם. זה הזווג בין הבנים והארץ, "ושבו בנים לגבולם", כמו זווג בין איש ואשה – "וארצך בעולה". ה' בחר בשניהם ואז עשה שידוך. הוא בחר בארץ, שיחסית לעם ישראל היא כמו הכלה. אהבת עם ישראל ב-ו של שם הוי' ואהבת ארץ ישראל ב-ה תתאה של שם הוי' – חתן וכלה. ה' אוהב את החתן ואוהב את הכלה ולכן משדך אותם יחד.

במקום אחד כתוב ששם אשתו של מלך המשיח הוא חפצי-בה[יג]. בתנ"ך השם חפצי-בה מופיע פעמיים. קודם כל, זו אשתו של חזקיהו המלך[יד], שאם היה אומר שירה היה משיח – לא זכינו. במקום נוסף כתוב "לך יקרא חפצי-בה" – לך, עם ישראל, יקרא חפצי-בה בגאולה האמתית והשלמה. קודם העם נקרא עזובה, ובגאולה הוא יקרא "חפצי-בה" – החפץ שלי בה – וההמשך הוא "וארצך בעולה". שוב, העם נקרא חפצי-בה – אשת מלך המשיח – והארץ נקראת בעולה, הזווג בין העם והארץ.

אהבת הארץ של הרבי

נחזור, הכל כלול באהבת ה', מפני שצריך לאהוב מה שהאהוב אוהב. ה' אוהב את התורה, אוהב את עם ישראל ואוהב את ארץ ישראל. אנחנו חסידים, קשורים לרבי, ויש הסבר מאד חשוב – גם של הרבי הקודם – שעיקר ההתקשרות לרבי היא פשוט אהבה, אהבה ללא גבול. מדברים על המושג התקשרות, להיות מקושר לצדיק, לרבי. מהי התקשרות? מדת האהבה. אבל תכלית האהבה היא לאהוב מה שהאהוב אוהב – כך אומר אדמו"ר הזקן. כלומר, תכלית ההתקשרות לרבי היא גם לאהוב מה שהרבי אוהב.

אפשר ללמוד מהשיחות, מהמאמרים, מכל דברי הקדש של הרבי מה הוא אוהב. אבל לא כולם יודעים כמה שהרבי שלנו אהב ואוהב את ארץ ישראל. כמו שעל רחל אמנו כתוב שהיא "מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו", יש כמה וכמה סיפורים שמתוך אהבת ישראל והשתוקקות "מתי אזכה להיות שם" – כך הרבי התבטא – שהרבי ממש פרץ בבכי. יש כמה סיפורים שחסידים מהארץ נכנסו ליחידות אצל הרבי והרבי בקש שיספרו משהו על ארץ ישראל, על ירושלים, יש סיפור מפורסם על מי ששפץ את בית כנסת הצמח-צדק בעיר העתיקה בירושלים, ותוך כדי שהחסיד מתאר את ירושלים וארץ ישראל ובית הכנסת הרבי פשוט פרץ בבכי מתוך אמירה "מתי אזכה להיות שם".

משה רבינו גם לא זכה בחיי חיותו בעלמא דין להכנס לארץ, וגם הרבי על פי פשט לא זכה. כיום הרבי נמצא בכל מקום, אבל בפשט הוא לא זכה לבוא לכאן בפועל, בגוף, וכשיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו צריך שהוא יכנס לארץ ואז כולם יעלו לארץ.

שבחי הארץ – הלכות פסוקות ברמב"ם

בינתים יש שאלה האם כולם צריכים לעלות לארץ, הגם שזו מצוה. הרי ידוע ומפורסם הפתגם "מאך דא ארץ ישראל". על מי שהשליחות שלו בחו"ל להמתין על אף תשוקתו לעלות לארץ תוך כדי שהוא מחדיר את קדושת הארץ למקומו בחו"ל. אך צריכים לדעת שלפי הרמב"ן זו מצוה דאורייתא לעלות לארץ, והרמב"ם פוסק הלכה ש"לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ולא בחו"ל אפילו בעיר שרובה ישראל". זה מאמר חז"ל שמופיע בספר היד החזקה של הרמב"ם, שכמו שהרבי תמיד מדגיש כל ספרו הוא "הלכות הלכות" – זו ההלכה. אם כבר אומרים איך הרמב"ם – הסמכות הכי עליונה אצל הרבי – מתייחס לארץ, נאמר שכמו שפוסק "לעולם ידור אדם בארץ ישראל"[טו], כך הוא כותב-פוסק (כל דבריו הלכה) מתוך הפסוק "כי רצו עבדיך את אבניה וגו'" שגדולי החכמים היו מנשקים את אבני הארץ ומתגלגלים בעפרה[טז] מתוך כלות הנפש של אהבה, לקיים את הפסוק "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". לכאורה, כשחז"ל מביאים זאת הייתי יכול לחשוב שזו אגדה, סיפור. לא את כל הסיפורים הרמב"ם כותב בספר שלו, אך זו הלכה אצל הרמב"ם – לנשק את האבנים ולהתגלגל בעפר מתוך רוב אהבת ארצנו הקדושה.

רבקה אמנו – אהבת התורה

רבקה אמנו אוהבת את יעקב. מי שמסמל את התורה הוא יעקב אבינו, עמוד התורה[יז], אך מי שאוהבת את התורה היא רבקה אמנו. כך כתוב שיצחק אהב את עשו ("כי ציד בפיו", הוא רמה את אביו ב'תורה' של שקר) "ורבקה אוהבת את יעקב" – "תתן אמת [תורת אמת] ליעקב". ורמז: רבקה היא הנקודה האמצעית של תריג מצוות התורה (וכן רבקה היא לשון מרבק, צירוף של שלש או ארבע בהמות יחד – רמז לחכמת הצירוף, שהיא עיקר חכמת התורה).

לאה אמנו – אהבת ישראל

על הפסוק "וישמע אלהים אל לאה ויתן לה בן חמישי", בלידת יששכר, כותב רש"י שיותר מכל האמהות לאה היתה מתאוה להרבות שבטים. היתה לה אהבה להוליד כמה שיותר ילדים ליעקב אבינו, ולכן גם זכתה לכך. היא מסמלת את התאוה של האם היהודיה להרבות ילדים – גם מבצע של הרבי, ילודה, מבצע שקשור כמובן לאשה. האשה שמסמלת את מבצע הילודה, מתאוה להרבות שבטים כמה שיותר, היא לאה אמנו. לכן אנחנו אומרים שלאה אמנו קשורה באופן מיוחד עם אהבת עם ישראל – כמה שיותר יהודים. הכל קשור לקב"ה – כל יהודי הוא צלם אלקים, דמות אלקים, וכתוב שמצות "פרו ורבו" היא כדי להרבות את הדמות, שיהיו כמה שיותר "אלקים מהלך" (על דרך הביטוי 'בטול מהלך').

מי שמתאוה להרבות שבטים, וה' שמע לרצונה הפנימי, "וישמע אלהים", היא לאה. לא כתוב שהתפללה על שבטים, אך המפרשים מסבירים שזו הרעותא דלבא שלה – הנקודה הכי פנימית בלבה, שהיא לא מבטאת בפה, אך ה' שמע אותה. לכן נתן לה בן חמישי (משיחי) – יששכר. אותו בן חמישי גם מקשר בין לאה לרחל, שהרי ה' אומר לרחל "יש שכר לפעולתך נאם הוי' ושבו מארץ אויב". הבן יששכר, "יש שכר", הוא בעצם הנחמה שהקב"ה עכשו מנחם את רחל אמנו, הבן החמישי של לאה אמנו. זה עוד קשר מאד חשוב בין האחיות[יח].

בכל אופן, לאה אמנו היא התאוה הנשית לריבוי ילודה בתוך עם ישראל. מאיפה זה בא? מאהבת ישראל, אהבת יהודים, כמה שיותר יהודים. לאה עולה לו[יט] – בסוד לו צדיקים – ו ברבוע, עיקר נשמות ישראל בו"ק (יב שבטים הם וו). היא זכתה ל-ו שבטים ועולה כולה ו ברבוע.

סיכום

כך הסברנו בקיצור, רק נקודות, שארבע האמהות הן כנגד ארבע האהבות. יש התכללות, ומי שכולל בסוף את הכל היא אהבת הארץ של רחל אמנו. ולסיכום[כ]:

שרה אמנו	אהבת ה'
רבקה אמנו	אהבת התורה
לאה אמנו	אהבת העם
רחל אמנו	אהבת הארץ

"וארבעה לא ידעתים" – מעלת ארבע האמהות על שלשת האבות

יש פסוק במשלי, בו אומר שלמה המלך "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים". הכתיב הוא "ארבע", לשון נקבה, והקרי "ארבעה", לשון זכר. שלמה אומר שיש שלשה דברים ש"נפלאו ממני", שהם פלא, ו"ארבעה לא ידעתים". הקרי בלשון זכר, כי מדובר בדברים, אך הכתיב – הסוד – הוא "ארבע". לכן אומרים ש"שלשה המה נפלאו ממני" היינו האבות, ואילו ה"ארבע[ה] לא ידעתים" – יותר נסתר, בדבר פלא יש תחושה של הפלאה, ואילו "לא ידעתים" היינו "רישא דלא איתדע", עצם הצניעותא, סמל הצניעות של האשה, יותר נסתר גם מהדבר הנפלא – היינו האמהות.

"אחד" מהאבות ו"אהבה" מהאמהות

כשמתבוננים בשמות האבות והאמהות יש משהו מאד מענין ופשוט: בשמות האבות – אברהם, יצחק, יעקב – יש יג אותיות. אך גם בשמות האמהות, אף על פי שיש ארבעה שמות – שרה רבקה רחל לאה – יש יג אותיות. כדי שיהיה "אחד באחד יגשו" גם בשמות האבות יש יג אותיות וגם בשמות האמהות יש יג אותיות. יג היינו שתי מילים עיקריות בלשון הקדש, אחד ו-אהבה. מה ההבדל? שב-אחד יש שלש אותיות (כמו שלשה אבות) וב-אהבה ארבע אותיות (כמו ארבע אמהות). ואכן כתוב[כא] ששרש ה-אחד הוא בחכמה, אבא, כמו שכתוב בתניא בשם המגיד ממעזריטש נ"ע ש"אחד האמת" מתגלה דוקא בחכמה.

כתוב ששלשת האבות – החל מאברהם, עליו נאמר "אחד היה אברהם" ו"כי אחד קראתיו" – הם בסוד "אחד יחיד ומיוחד", שלשה גוונים שונים של אחד. לעומתם ענין האמהות בנשמת עם ישראל – ויהודי הוא מי שיש לו אם יהודיה – הוא אהבה. והיינו גם מה שעל פי פשט אחד הוא לשון זכר ואילו אהבה היא לשון נקבה. זה מחזק מאד את מה שאמרנו על הקבלת האמהות לאהבות. דבר מאד פשוט בחינוך, הילדים – הבנים והבנות – צריכים לקבל אהבה מהאמא (יראה עילאה – דחילו, הנמצא בתחושת אחד – מאבא ואהבה רבה מאמא). צריכים לקבל תחושת אחדות, אמונה באחדות ה', מהאבא, ומהאמא לקבל אהבה.

יש משהו אחדותי באבא ומשהו אהבתי באמא – דבר המתבטא במאמר חז"ל על "איש אמו ואביו תראו", שבטבע אדם ירא יותר מאביו ואוהב-מכבד יותר את אמו. זה מעמיק ומחזק את מה שאמרנו הערב שהאמהות כנגד האהבות.

ארבע האהבות – ארבע אותיות אהבה

ההקבלה היא לפי הסדר, שה-א של אהבה היא כנגד שרה אמנו, אהבת ה' אחד יחיד ומיוחד. גם אחד וגם אהבה מתחילים ב-א, ואחר כך יש אותיות שונות. ה-ה הראשונה של אהבה היא כנגד רבקה אמנו ואהבת התורה. החכמה של רבקה אמנו היא חכמה תורנית, ואילו החכמה של שרה היא נבואה. שרה גדולה מאברהם בנביאות, לכן "שמע בקלה". בין שבע הנביאות של עם ישראל חז"ל מונים רק את שרה מבין האמהות, אף שלכולן היתה רוח הקדש – נבואה ממש שייכת לשרה. הנבואה של שרה היא "גרש את האמה הזאת ואת בנה". נאמר שהגר היתה גיורת, "חסידה כשרה" בלשון אחד המדרשים, ואף על פי כן שרה אומרת לגרש אותה כי היא מסכנת את חינוכו וירושתו של יצחק, "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". את הפנימיות של אברהם קבל רק יצחק. רבקה, לעומתה, היא חכמה (ו"אין לדין אלא מה שעיניו רואות" – לכן היא אוהבת את יעקב ודוחה את עשו, לפי מציאותו, ואינה פוסקת מהמקום בו רואים שכל אחד יכול לשוב בתשובה ו"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו"). היזמה שלה שיעקב יקבל את הברכות היא חכמה תורנית – רבקה מאד חכמה (ומי שיש בו חכמה תורנית אינו מפחד מקללות, כמאמרה "עלי קללתך בני"). כמו שאמרנו קודם, לאה משתוקקת לילדים ורחל משקפת את ארץ ישראל. לפי זה, בארבע אותיות אהבה ה-א כנגד שרה, ה-ה הראשונה כנגד רבקה, ה-ב כנגד לאה וה-ה האחרונה, המלכות, כנגד רחל אמנו.