ד"ה "פדה בשלום" תשל"ט (3)

י"ט חשון תשנ"ה – שכם

אותיות ה-ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

א.     כותרת ראשית

[ניגנו 'ניגון רוסטוב']

חזרה על שלשת המדרגות – "בכל לבבך", "בכל נפשך", "בכל מאדך"

אנחנו בעמוד כח, אות ה. מדברים על מלחמה ושלום. פעם קודמת למדנו שיש שלש בחינות של אהבת ה' – "בכל לבבך"[ב], "בכל נפשך" ו"בכל מאדך". הוא הסביר ש"בכל לבבך" היינו העבודה שמצד הנר"נ, הכחות הפנימיים של הנפש, השכל והמדות. השכל והמדות של הנפש האלקית, של הקדושה, הצד של האדם שרואה ומרגיש את האלקות צריך להתלבש בתוך השכל והמדות של הנפש הבהמית, להסביר לה שאלקות היא דבר טוב, בגלל שמה שאכפת לנפש הבהמית הוא רק 'מה טוב לי'. העבודה של השכל והרגש של הנפש האלקית היא להסביר לה שהדבר הכי טוב לך הוא אלקות, תורה וחסידות, כל הדברים הטובים.

היות ואין מדרך הנפש האלקית לשקוע ב'מה טוב לי', אבל היא חייבת את ה'מה טוב לי' בשביל להסביר לנמק ולשכנע את הנפש הבהמית – הבירור, ההתלבשות, הם מלחמה, עבודה קשה מאד בשביל הנפש האלקית..

יותר ממנה היא אהבת "בכל נפשך" שמצד החיה שבנפש. בדרך כלל בחסידות כתוב[ג] שחיה היא רצון שלמעלה מהשכל. השכל הוא נשמה, המדות הן רוח והמעשה הוא נפש. חיה היינו רצון. איזה בירור נעשה כאשר הרצון הפשוט מתגלה? יש התבגרות שאני רוצה באלקות, לא שאני עכשיו מסביר לצד השני שלי שרק רוצה את ה'טוב לו', אני לא בא בטענה ומענה אתו כלל וכלל. אני רק רוצה חזק מאד באלקות. כל כך רוצה חזק מאד שכל הרצונות הזרים נופלים ומתבטלים.

הוא אמר ש"בכל נפשך" היינו התגברות הרצון לה', כל השאר נופל. כשהרצון האמתי מתגלה בכל תוקף כל פיזור הנפש, "נפשך" – נפש היינו רצון – מתבטל. לא שהוא מתבטל בעצם, הוא רק נופל, מתעלף. הוא תמיד יכול להיות חוזר וניעור.

היות וכדי לבטל את הרצון הזר צריך להתגבר ברצון הטוב לה' – זו עדיין מלחמה, יחסית למה שיבוא אחר כך. זה דורש ממני מאמץ אדיר של התגברות ברצון לה' כדי לבטל את כל שאר הרצונות בדרך ממילא. לא שאני מתעסק ישירות אתם, אבל בכל זאת אני חייב להתגבר בעצמי כדי שהם יפלו לשעה.

יותר ממנה, והיא העיקר, היא העבודה שמצד היחידה – "בכל מאדך". מתגלה אצלי בנשמה ש'לא יתכן אחרת', אני לא יכול להיות בלי ה'. לא שאני רוצה את ה', פשוט לא יתכן פירוד ביני לבין הקדוש ברוך הוא. זה עיקר גילוי היחידה שבנשמה. זה עיקר מסירות הנפש הממילאית של היהודי. לא מצד רצון תקיף אלא מצד שזה מחויב המציאות, לא יתכן אחרת – "א איד ניט ער וויל און ניט ער קאָן זיין ח"ו א נפרד מאלקות"[ד] – זה הביטוי המפורסם באידיש. יהודי לא יכול ולא מסוגל בשום פנים ואופן להיות נפרד מאלקות.

על ידי גילוי זה אין "זה לעומת זה"[ה], בקליפה אין שום דבר דומה לזיקה העצמית לאלקות, אין משהו דומה לה בסטרא אחרא, בצר האחר. לכן כאשר היא מתגלה הכל מתבטל כלא היה מעיקרא. בטול הרע כאשר היחידה שבנפש מתגלית הוא בטול שפשוט איננו וגם לא היה. זהו בטול אמיתי. ממילא המצב בנפש – אם כי שהוא יכול להביא את האדם למסירות נפש בפועל ממש, ביחד עם זה הוא – בתכלית המנוחה האמתית. באמת אין לו עסק עם שום דבר לעומתו, אין לו שום עימות עם אף אחד.

מנוחת הנפש – מלחמה מתוך מנוחה

אפילו כשהרצון מתגלה, והרצון הוא 'אני' הרוצה חזק באלקות, יש עדיין עימות. אם כי שאני לא מתעסק אתו, אני בעימות אתו. כשהיחידה מתגלה אני לא בעימות עם אף אחד. ההרגשה שאני לא בעימות עם אף אחד נקראת מנוחה.

קודם כל, זו התבוננות מאד עמוקה מה נקראת מנוחת נפש. מנוחת נפש אין הכונה שאדם ישן במיטה או שוכב על הספה. מנוחת נפש יכולה להיות בשיא ההתעסקות ולמראית העין הוא נלחם עם כל העולם. אלא מנוחת נפש זו הרגשה שאתה לא בעימות, אתה לא נגד משהו. אתה לא פועל נגד דוקא. יכול להיות שאתה עושה המון, אתה בונה את הארץ ויש ודאי כל מיני מניעות ועיכובים, אבל השאלה איך אתה עובר אותם. אם אתה עובד את כל המכשולים שבדרך בדרך של 'לכתחילה אריבער'[ו] – הווארט של הרבי הרש"ב – אז אתה הולך מבלי מלחמה נגד מנגד בתודעה שלה. הכל תלוי איך התודעה שלך בנויה, מתוכננת.

עד כאן קיצור של מה שלמדנו פעם קודמת.

ב.      אות ה: מנוחת דוד ושלמה

מלחמת שתי הנפשות – דוקא בנר"נ או גם בחיה?

ה) והנה בהמאמר הנ"ל דבעל הגאולה [בעל הגאולה כאן הוא הרבי האמצעי] בתחלת הענין מבואר [הוא אומר ששם[ז] בהתחלה הוא הסביר] דענין המלחמה (של נה"א עם נה"ב) היא בנר"נ המלובשים בגוף ונה"ב,

המלחמה היא דוקא בנר"נ. הוא הסביר בהתחלה לכאורה לא כמו שלמדנו פעם קודמת. פעם קודמת אמרנו שיש מלחמה גם מצד הנר"נ וגם מצד החיה, בגלל שאף על פי שהוא לא פועל ישירות הוא עדיין צריך להתגבר כדי לבטל את הרצונות הזרים. שם בהתחלה כתוב שרק הנר"נ שמתלבשים וצריכים להשפיע ולשכנע את האינטרסים של האדם, שהם הבהמיות שלו, שגם הם לטובתך, גם אינטרס טוב כדי שתלמד תורה ותקיים מצוות. זו המלחמה. משמע מכאן והוא גם כותב שהחיה היא כבר מנוחה. לכאורה זה לא מה שאמרנו.

משא"כ בהמקיפים דחי' יחידה לא שייך מלחמה [כך הוא כתב בהתחלה].

אלא שלאח"ז בהמשך המאמר מבאר בפרטיות יותר שגם בבחינת חי' יש ענין המלחמה,

זה מה שהסברנו קודם. הוא עצמו לכאורה משנה. מאד מתאים לרבי האמצעי שבמהלך המאמר גופא, שהוא מהלך ההתבוננות שלו, קודם הוא אמר כך ואחר כך הוא אמר לכאורה אחרת. קודם הוא אמר שמלחמה שייכת לנר"נ וחיה לא שייכת, ואחר כך בהמשך הוא אומר כמו שהסברנו שגם מצד החיה יש מלחמה והמנוחה האמתית היא מצד היחידה שבנפש.

וענין השלום הוא ביחידה דוקא.

תכנון הבית על ידי דוד

ויש לומר [הרבי אומר איך להסביר זאת], שהוא ע"ד שאמר הקב"ה לדוד המלך (כשרצה לבנות בית המקדש) דם לרוב שפכת גו' (ולכן) לא תבנה בית לשמי גו' הנה בן נולד לך הוא יהי' איש מנוחה גו' הוא יבנה בית לשמי גו'. אלא שאעפ"כ תבנית המקדש נעשה ע"י דוד ([זה מה שכתוב[ח]] מיד ה' עלי השכיל), ויתן דויד לשלמה בנו את תבנית האולם וגו'.

רואים אצל דוד שני דברים: מצד אחד ה' פוסל אותו מלבנות את הבית היות ו"דם לרוב שפכת"[ט]. אתה איש מלחמה והבית צריך להיות "בית מנוחה"[י]. "בית מנוחה" צריך להבנות על ידי "איש מנוחה"[יא]. לכן הוא לא שייך לך אלא לשלמה בנך.

מצד שני רואים שדוד כן תרם למקדש. לא רק שהוא תרם, יש עוד פסוק שהרבי לא מביא כאן "ראה ביתך דוד"[יב] – כל הבית נקרא על שם דוד. בדרך כלל הסבר הוא שבמלחמות שלו הוא שלל 'שלל' וזה היה חומר הגלם של כל החומרים העיקריים במיוחד, הזהב, הכסף והכל – הכל היה מה שהוא הכין והקדיש למקדש.

כאן הוא כותב יותר מזה, פסוקים מפורשים: לא רק שהוא הכין את החומרים, הוא גם תכנן את הבית. חושבים שתכנון שייך לחכמה, לחכמת שלמה. הייתי חושב שלתכנן, איך בדיוק לבנות את הבית שייך לשלמה, לחכמתו. אבל לא, זו חכמת דוד, "מיד הוי' עלי השכיל". הוא נתן את כל התכנית-תבנית לשלמה והוא בנה לפי התכנית שלו. אם דוד יכול לתכנן את הבית, למה הוא לא יכול לבנות אותו?

תשובות הרבי בנוגע לעליה להר הבית

קודם דברתי עם הרב איציק, אנחנו מדברים כל פעם לגבי עליה להר הבית. אצלי זו עדיין תעלומה מה היתה בדיוק דעת הרבי לגבי עליה בפועל להר הבית. בגלל שיש הרבה פעמים שהוא אמר שיש מקומות מותרים ורמז די בפירוש שזהו עוול שלא עולים לשם[יג]. אבל כל מי ששאל באופן פרטי – היו תשובות שליליות.

היו כמה סוגים של תשובות: לאחד הרבי כתב "למה לריב עם הרבנים". מכאן משמע שזו בעיה של הרבנים. באמת אני בעד. אפילו שאני בעד, לא כל כך חשוב שבשביל זה צריך לריב עם כל הרבנים. יש תשובה כזו. יש תשובה אחרת שהרבי כתב, שהמאמץ הוא לא כדאִי כל כך. המאמץ להלחם במובן פוליטי בכל המאבק שכרוך בעליה להר הבית היום לא כל כך כדאי כנגד לימוד ההלכות. מותר שתשב ותלמד כמו תמיד. אומרים[יד] ש"העוסק בתורת עולה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב עולה". גם היום, הרבי מאד-מאד רצה שילמדו הלכות בית המקדש בכלל, כל מה שקשור לבית המקדש. זו תשובה שקשה לנו לשמוע, אנחנו רוצים חדש פה, תכל'ס.

יש פעם אחת שהרבי כתב שלא כדאי המאמץ, לא בגלל הרבנים, בגלל הפוליטיקה. לאור זה תשב ותלמד את ההלכות, זה יותר טוב. אם כן, יש את מה שהרבי דבר ברבים, כמה וכמה פעמים הוא ממש הדגיש כמעט בצעקות, אם לא בצעקות ממש שצריך לעלות להר הבית. אחר כך, כשמישהו בא ושואל אותו יש כמה סוגים של תשובות.

דוד – מתכנן ולא מיישם

מה זה קשור לכאן? כל ענין למוד ההלכות ולא לעלות בזמן שבאמת אפשר, שאין מניעה. זו לא גלות, אם רוצים יכולים לעלות. איך על רקע כזה אתה אומר למישהו ללמוד הלכות ולא לעלות? רק מה? אפשר לומר שזה מצב שדומה לדוד, מה שהרבי מביא לגבי דוד. הכל הוא מתכנן, כל כך מתכנן עד שהבית נקרא על שמו. אבל לישם הוא לא יכול, הוא צריך לחכות לשלמה המלך. לא רק שהוא מכין את החומר, הוא גם מתכנן הכל, לומד את ההלכות ובשבילו זהו השיא, זה המקסימום שהוא יכול להשיג. אבל כדי ליישם זאת בפועל צריך לחכות עוד דור, הוא כבר לא יהיה פה בגשמיות.

כמו שנראה תיכף, מה שהרבי מביא, הוא אומר שזה מצב של חיה לפני יחידה. אם אתה בדרגה של "בכל נפשך", חיה שבנפש, התגברות הרצון בלי עימות ישיר, אבל עדיין בעימות סמוי, בדרגה לגבי בית המקדש, אתה מתכנן אותו אבל לא יכול לבוא אליו, לא יכול לישם אותו עדיין. לא רק החומרים, גם כל התכנון נקרא על שמך.

[מה לגבי המכתב של הרבי ביחס לשמחת בית השואבה?] זה לא מכתב, זו אחת מהפעמים שהתכוונתי שהרבי אמר. זה לא מכתב, זו היתה התוועדות[טו] בה היה ברור מאד שצריך לעשות שמחת בית השואבה בהר הבית. זה מה שהתכוונתי. יש פה מגוון של התיחסויות. לכלל ישראל הרבי משדר בדגש, אבל כשהפרט בא ושואל תכל'ס, 'האם אני יכול לעלות?' – יש כמה סוגים של תשובות. [אולי בגלל שזו פעולה עם רבים?] נכון, כנראה, "כי ברבים"[טז]. כמו שנראה תיכף שבשביל להגיע ליחידה שבנפש צריך להיות "כי ברבים היו עמדי". כל הפסוק "פדה בשלום נפשי מקרב לי" – הטעם הוא "כי ברבים היו עמדי", כמו שהוא יסביר בהמשך. אם אין רבים ואתה שואל בתור פרט – הפרט מגיע עד לחיה והחיה היא כמו שהוא כותב כאן על דוד המלך שיתכנן, אבל לא מרשים לו מן השמים לישם עדיין.

משיח – למעלה מדוד ושלמה

מה שצריך להסביר עוד יותר בהמשך הוא שהמשיח ודאי עולה גם על דוד וגם על שלמה. משיח הוא לא בחינת שלמה. הוא לא מנוחה שלמה לעומת אי-מנוחה. לפי פשט הרמב"ם[יז] המשיח גם ילחם וגם יבנה את בית המקדש. הנחה מקוימת אצלנו שהמשיח עושה גם מה שדוד עשה וגם את מה ששלמה עשה. לא יאמרו למשיח "דם לרוב שפכת". [זו מלחמה מתוך מנוחה] בסדר, זה "פדה בשלום נפשי". הוא ילחם, שלמה לא נלחם, שלמה איש מנוחה מעודו. כאן אנחנו משבחים את בחינת שלמה לגבי דוד, אבל המשיח על פי פשט הוא 'גם זה וגם זה'. אבל זה שהוא 'גם זה וגם זה' כנראה שהוא למעלה משניהם. כמו כל דבר שהוא 'גם זה וגם זה', שני הפכים – הוא צריך להיות יותר גבוה משניהם.

יחס המנוחה למלחמה – מנוחת הלוחם (דוד)

[זה לא צריך להיות תלוי במצב של הנפש בהווה?] כן, ודאי. [אבל אצל דוד זה לא כך, היה מצב שהיה לו שקט] זה בדיוק מה שהוא יכתוב עכשיו. השקט שלו הוא שקט שאחרי מלחמה, לא מנוחה גמורה. הוא לא איש מנוחה מיסודו. הוא מסביר בכך את דברי הרבי האמצעי – אם פעם אחת הוא כותב שחיה היינו מנוחה ואחר כך הוא כותב שלא, סימן שזו מנוחה יחסית.

כמו למשל אין ויש. העולם נברא 'יש מאין'. באין הזה יש 'אין מוחלט' ויש 'אין יחסי', שהוא האין של היש. הוא איזה מן שלב ביניים בין האין האמתי לבין היש הנברא – יש אין מוכן שממנו יצא היש. אותו דבר לגבי מנוחה, יש מנוחה שלא מתייחסת למלחמה כלל ויש מנוחה שהיא של מלחמה, לוחם שנח. יש לוחם שנח, הוא הגיע אל המנוחה שלו. מנוחת הלוחם היא רק מנוחה יחסית. באמת מנוחה כזו הייתה לדוד ובאותו זמן – זה בדיוק מה שנקרא בפנים – כאשר הוא זכה למנוחה מהמלחמה שלו הוא ישב ולמד את ההלכות ותכנן את בית המקדש, זה מה שהוא מסר לשלמה ושלמה יישם זאת.

[היה מישהו שבדק מה בדיוק הרבי התכוון?] זה מה שמנסים, אבל לא עלה בידינו עדיין עד הסוף. אולי מה שהתחלנו כאן להסביר הוא לכאורה ההסבר. יש הרבה דברים שהמנהיג קורא לכלל לישם, אבל כל פרט ששאל אותו – מי שלא יהיה, אולי יש אחד שכן ראוי, אבל אולי אותו אחד ראוי לא שאל אותו – הוא עדיין בגדר דוד. זה לפי התשובה של ללמוד הלכה. לפי התשובה של 'למה לריב עם הרבנים', אז אולי הפועל יוצא, מה דברנו עם איציק קודם, שבאמת צריך ללכת לרבנים ולהשפיע עליהם. אם תוכל להשפיע על רבנים – בסדר.

מהדורה חדשה לדוד המלך

[לא מוזר מבחינת הבחירה של דוד שיש פה טוב בלתי הפיך?] מבחינת דוד בדרגה שלו זה בלתי הפיך. זה מה שה' אומר לו. אבל לעתיד צריך לקום אחד כזה שיוכל להיות גם דוד וגם שלמה. [לכאורה זהו מצב מוזר] נכון, ודאי, זה לא מסתדר לו. צריך להתבונן איך זה יכול להיות יחד, גם דוד וגם שלמה. [איך יכול להיות בכלל מצב בלתי הפיך?] בכל זאת. [איך אפשר להגיד לדוד 'אתה דוד איש מלחמות אז מנוחה אמתית לא תהיה לך אף פעם'] לא אף פעם, בגלגול הזה. בלתי הפיך הוא גם מושג יחסי. בלתי הפיך במהדורה הזו, אבל עוד מעט מוציאים מהדורה חדשה, צריך לעשות תיקונים במחשב אם מוציאים מהדורה חדשה. אבל מהדורה ראשונה היא בלתי הפיכה. זה כבר כתוב, כבר ציטטו אותך. התקנה היא לעשות מהדורה חדשה, גלגול חדש.

עכשיו הרבי באמת כותב על הדבר הזה:

וצריך להבין, דכיון שביהמ"ק קשור עם מנוחה ושלום דוקא, שלכן נאמר לדוד לא תבנה בית לשמי כי איש מלחמות אתה, למה נעשו ההכנות לביהמ"ק ע"י דוד שהי' איש מלחמות [למה איש מלחמות הזה הוא מי שמתכנן את בית המנוחה?]. ויש לומר הביאור בזה, כי אז (כשרצה דוד לבנות ביהמ"ק, ומכ"ש כשהכין את התבנית וכו') הי' דוד במצב של מנוחה [לאחר שה' הניח], וה' הניח לו מסביב מכל אויביו. אלא שכיון שהמנוחה דדוד באה ע"י המלחמות שעשה [כלומר, זו מנוחה של לוחם לאחר נצחון של מלחמות], לכן בנין ביהמ"ק הוצרך להיות ע"י שלמה, איש מנוחה, מנוחה בעצם [בלי שום רקע של מלחמות כלל].

המעבר ממנהיגות צבאית למנהיגות עצמית – משאול לשלמה

דבר זה מאד מזכיר את התפנית בפוליטיקה במנהיגות החילונית בארץ שדומָה למה שקרה גם בכל מדינות העולם במאות השנים האחרונות – מנהיג עם רקע צבאי או מנהיג שלא קם דוקא על רקע צבאי. יש מנהיג שהוא עדיין איש צבא, גם עכשיו, יש מנהיג שהיה איש צבא ויש מנהיג שאף פעם לא היה איש צבא. אומרים שבכל מדינה נאורה, באמריקה, המנהיגים הם שחקני קולנוע. איך זה התחיל באמריקה? היה את הגנרל הגדול של שחרור אמריקה מהבריטים, האנגלים. כך היה הרבה דורות. בכל מדינה מתחיל כך שהגנרל הופך להיות ה'פרזידנט'.

[בן גוריון לא היה איש צבא] אז איך תסביר? [הוא היה שר הבטחון, אבל זה לא איש צבא] כל זה בגלל שכל המדינה הזו קמה על רקע של יחסים בין לאומיים עם אומות העולם. היא מסתמכת, היא לא עצמאות. התופעה הזו היא גופא לגריעותא – לא הייתה פה עצמאות אמתית מלכתחילה. לכן המנהיג הראשון יכול להיות אחד שהוא לא הגנרל ששחרר את העם מהשעבוד שלו. אבל עדיין אנחנו רואים שהפוליטיקה כאן בארץ באה מהצבא. אבל יש תפנית – באמת מדברים עליה שהיא לא צריכה להיות – אם אנחנו באמת השלום המיוחל אז גם במנהיגות צריך להיות מעבר בלי קשר לצבא בכלל.

לכאורה זה מה שקרה בין דוד לשלמה. שאול המלך, אפשר לומר עליו שהוא איש מלחמה בפועל, הוא אפילו לא הגיע לשום מנוחה, הוא כל הזמן לוחם. כמלך מוצאים אותו כל הזמן במחנה. אפילו לא ברור שהיה לו ארמון או בית, או כלום – לשאול. [גבעת שאול] "ביתו גבעת שאול"[יח], יש לו איזה בית שם, קרוואן. אצל דוד רואים שיש לו מגמה שיהיה לו בית ובירה, הוא הולך לקראת איזה מוסד. אצל שאול לא רואים שום שאיפה למוסד בכלל, למסד אותו. פוגשים אותו כל הזמן במחנה.

לפי הניתוח כאן, זהו תהליך מנר"נ לחיה וממנה ליחידה. "בכל לבבך", "בכל נפשך", ו"בכל מאדך". הוא אומר שדוד אחרי מלחמותיו כן הגיע למנוחה מסוימת.

מנוחת דוד – מרצון, מנוחה בעצם – מחויב המציאות

ויש לומר, דזה שמבואר בהמאמר [של הרבי האמצעי] (בתחלת הענין) שגם בבחינת חי' לא שייך מלחמה הוא ע"ד המנוחה דדוד [הוא מתכוון למנוחה היחסית של דוד לאחר המלחמות שלו] לאחרי שנצח כל המלחמות. דבבחינת נר"נ שמתלבשים בהגוף ונה"ב [שהם למטה מהם], כיון שפעולת נה"א בנה"ב היא בדרך התלבשות והתעסקות, דנפש הבהמית ההשגה שלה היא בהטוב דדברים גשמיים, ונפש האלקית מתעסקת עמה לבאר לה הטוב דאלקות [כמו שהסברנו קודם], הרי זה ענין של מלחמה ממש. משא"כ בחינת חי', כיון שפעולתה בנה"ב הוא (לא בדרך התלבשות אלא) שמצד גילוי תוקף הרצון לאלקות דנה"א מתבטלים במילא הרצונות דנה"ב, אין זה ענין של מלחמה [יחסית, אפשר לקרוא לזה מנוחה].

מה הוא רוצה להסביר כאן לגבי דוד? במנוחה של הלוחם יש אפשרות, כמו הזדמנות ראשונה, לגילוי כל תוקף הרצון האמתי שלו. מה שאין כן מנוחה בעצם היא להיות במצב של מחויב המציאות, לא יתכן אחרת.

זו הגדרה מאד חשובה שהוא מגדיר כאן – מנוחת לוחם היא מנוחה עדיין עם תנופה. כמו שכל המלחמה היא תנופה, גם המנוחה שבאה אחרי המלחמה היא מנוחה תנופתית. כלומר, עכשיו אני יכול לרצות באמת מה שאני באמת רוצה. אחרי המלחמות הוא באמת רצה לבנות את בית המקדש, זה הרצון האמתי לאלקות והוא התגלה לו עכשיו בכל התוקף ואז הרצונות הזרים מתבטלים. היות ויש כאן רצון בתנופה – זה עדיין נקרא מלחמה ביחס ליחידה שבנפש. מצד אחד זו מנוחה, נצחת את המערכות שלך, ומצד שני זו התגברות הרצון של הקדושה והסטרא אחרא שעדיין קיים בעולם-במציאות נופל, אבל בטול זה אינו בטול גמור.

[בטול לא גמור מאד מתאים לתקופת שלמה דוקא] על זה דברנו קודם, הוא הזכיר זאת בתחילת המאמר. בתחילת המאמר הוא הזכיר שגם אצל שלמה זה לא מושלם, לכן צריכים משיח. אבל כמו כל דבר יחסי, יחסית שלמה הוא איש מנוחה מיסודו, אבל האויבים אצלו לגמרי נסתרים לו. גם באויבים – יש אויב שהוא אויב מוצהר, רק שהוא עכשיו בנפילה, ויש אויב שהוא נקרא 'מרגלי סתר', בפנים, בתוך המחנה שלך. אתה לא מודע להם, אויבים שלא במודע. הביטוי הוא "אויב בלבוש אוהב"[יט]. הם היו גם בימי שלמה, האויבים ממש היו בימי דוד וגם כשהוא ניצח אותם הם עדיין היו, רק שהיו בנפילה.

מנוחת שלמה – גילוי אור מצד היחידה

ובכללות [זה שיש גילוי תוקף הרצון], הו"ע של מנוחה. אלא שמנוחה זו היא (לא מנוחה בעצם, ורק) מצד תגבורת הרצון דנה"א, בדוגמת המנוחה דדוד לאחרי שה' הניח לו מכל אויביו, שהמנוחה שלו היתה מצד זה שנצח כל המלחמות. [עכשיו הוא אומר את התכלית: תכלית הכונה למנוחה אמתית של שלמה] משא"כ ביטול הרצונות דנה"ב ע"י גילוי היחידה הוא (לא שע"י גילוי היחידה נעשה ביטול הרצונות [לא שגילוי היחידה פועל כפועַל יוצא, אפילו לא ישיר, אפילו בעקיפין. יש פעולה בעקיפין. גילוי היחידה לא פועֵל אפילו בעקיפין את בטול הרצונות], כי אם) שמצד היחידה (שאין כנגדה לעו"ז) אין מקום מלכתחילה לרצונות זרים, בדוגמת המנוחה דשלמה, שהיתה (לא ע"י נצחון, אלא) מנוחה בעצם [הוא לא צריך לנצח, הוא למעלה].

[קודם אמרנו ששלמה היה מצד גילוי האור, כמו היחידה שמתבטלת] זה "בכל מאדך", יחידה, לא שייך אחרת, ואין כנגדה כלום. מה שאמרנו קודם – האויב כביכול לא היה קיים אף פעם. לא רק שהוא לא קיים עכשיו, הוא מלכתחילה לא היה קיים [כאן הוא אומר שבימי שלמה כולם התבטלו מצד גילוי האור] כן. [וכאן הוא אומר שבימי שלמה הם נהפכו לקדושה] הוא לא אומר שהם יתהפכו. זה מה שאמרנו, שאצל שלמה עוד לא התהפכו, לכן שלמה הוא עדיין למטה מ"אז אהפוך אל עמים"[כ] לעתיד לבא.

אצל ישראל בבית הסברנו[כא] שכל מדרגת היחידה של שלמה היא עדיין בעולם היצירה, היא לא מגיעה בכלל לעולם הבריאה. אלה דברים שיהיו רק לעתיד, החל מ"אז אהפוך אל עמים". אין פה אתהפכא עדיין, רק הוא מבחינתו לא בעימות. כשאתה בהתגברות הרצון אתה נלחם בלא-מודע, אתה עושה מאמץ אדיר לגלות את כל הרצון שהיה אצור, שבגלל המלחמה הקודמת לא היית מסוגל לגלות. עכשיו אתה יכול, יש לך הזדמנות לגלות, אבל אתה עדיין בעימות. לעומת זאת, יש מנוחה שהיא לא בעימות – גילוי היחידה שלך. גילוי החיה עדיין לא הפך אותם לקדושה. זהו גילוי אור שלא נקרא שאתה פועל עליהם, יש רק אור שמתגלה, והוא 'גילוי מלתא' שאין להם מקום שם מעיקרא. אמרנו שהאור הזה יחסית הוא "יוצר אור"[כב].

ג.       אות ו: ג' מדרגות במלחמה

בפרק הזה הוא מסביר דבר שאני לא זוכר בשום מקום, משהו מאד-מאד יסודי. שלש מדרגות של מלחמה, הוא רמז אותן כבר בתחילת המאמר, בפעם הראשונה שלמדנו את המאמר. אמרנו אותן בקיצור, עכשיו הוא כותב אותן בשלימות. רק הפרק הזה הוא חידוש מאד-מאד יפה בפני עצמו:

מלחמה בתפלה

ו) והנה עד"ז הוא בהעבודה שבדרך מלחמה שיש בה כו"כ דרגות.

קודם הוא אמר בכללות שיש מלחמה מרחוק ויש קרב מקרוב. פירוש המלה קרב הוא קרוב. בדרך כלל מלחמה מרחוק היא עם קשת, זורקים חיצים. גם בה יש שתי בחינות: יש לירות באובייקט שאתה רואה ויש לירות סתם באויר, לאו דוקא אל אובייקט מסוים, רק שיש אויבים בשטח. יש יריות אז אתה יורה בחזרה. בנפש, לירות בלי לראות את היעד פרושו לירות נגד התת-מודע, ויש לירות מרחוק עם יעד, עם אובייקט, זה מתחיל להיות מודע, אבל זה עדיין מרחוק. ויש מלחמת חרב שהיא כבר דו-קרב, מקרוב. אבל יש יותר ממנה והיא התאבקות – להלחם בידיים. אחד לוקח את השני בידיים. ברחוק יש שתי בחינות: קשת נגד האובייקט שאתה לא רואה, ונגד מי שאתה כן רואה. גם ביותר קרוב יש שתי בחינות: יש חרב ויש מאבק. להתאבק מלשון חיבוק, להתחבק.

עכשיו הוא מסביר זאת בעבודה:

דהמלחמה שבתפלה,

אמרנו שבתפלה "שעת צלותא שעת קרבא"[כג]. בזהר, בכל הקבלה והחסידות התפלה היא זמן הקרב, המלחמה. בפעם הקודמת למדנו שבתפלה גופא יש תפלה של מלחמה, אבל אם מגיעים ל"בכל מאדך" זו כבר תפלה של מנוחה. זה היה פרק ג שלמדנו פעם קודמת.

כלומר, גם בתוך התפלה יש מלחמה. הוא אמר שבדרך כלל אומרים שתורה היא מנוחה ותפלה היא מלחמה. אבל בתוך התפלה גופא יש להגיע למנוחה. הייתי יכול לומר שהגעה למנוחה בתפלה היא כמו דוד שאחרי שניצח הוא נח. אבל באמת הוא אמר שבתפלה יש גם כעין שלמה, "בכל מאדך". "בכל נפשך" היינו מנוחת דוד, כמו שעכשיו למדנו, אבל אם בתפלה אתה מגיע ל"בכל מאדך" זה כמו שלמה.

יש גם תפלת שבת שהזכרנו, הוא לא כתב עליה. תפלת שבת היא ודאי תפלה של תענוג, לא של מלחמה. אבל בשבת גופא יש שתי בחינות: "מעלי דשבתא" ו"יומא דשבתא", יש ליל שבת ויש את יום השבת. יחסית הם כמו חיה ויחידה. כתוב[כד] שהמנוחה של ליל שבת היא המנוחה לאחר הבירורים והעבודה של כל ימות החול. ימות החול הם בירורים, התלבשות, מלחמה. המנוחה של ליל שבת היא כמו דוד והמנוחה של יום שבת היא כמו שלמה.

מה חסר לנו שהוא המשיח? סעודה שלישית, "רעוא דרעוין"[כה], הבחינה השלישית של שבת, שהיא כבר עוברת ונכנסת לתוך מוצאי שבת, לסעודת דוד מלכא משיחא. הוא מחבר את השבת גם עם מוצאי שביעית שאז בן דוד בא[כו]. שביעית ומוצאי שביעית, כמו הזמן הזה.

[כתוב תמיד שתפלה היא מלחמה] שעת צלותא שעת קרבא, כיון שבעת התפלה הוא מופשט מעניני העולם

עכשיו הוא אומר שאף על פי כן התפלה היא לא עיקר המלחמה של היהודי. אף על פי שהוא נלחם עם הנפש הבהמית שלו, היצרים שלו, אבל כללית הוא מופשט מעניני העולם. כשאדם מתפלל הוא הולך לבית הכנסת, הולך לחדר, סוגר את עצמו, לובש תפלין וטלית והוא בעולם אחר. מתבונן באלקות, מנגן איזה ניגון. כבר לפני שהוא מתחיל להתפלל הוא קצת מופשט מן המציאות, הוא לא בתוך העולם.

'לא לשכוח מעצמך'!

וההתעסקות שלו היא להתבונן בעניני אלקות ולעורר אהבת ה' ויראת ה' [זו לא מלחמה, אין לו רובה ביד], אלא שההתבוננות (והאהוי"ר) צריכות להיות באופן שיהי' מושג גם בהשכל דנה"ב,

הוא לא צריך לשכוח. אומרים לו: 'כשאתה מנגן את הניגון שלך עם הטלית ותפלין והכל – אל תשכח שעיקר הענין כאן הוא לתקן את יצרים שלך, את הנפש הבהמית שלך, לא לשכוח מעצמך'. כשלומדים תורה זה לא כך. דברו על זה גם בפעם הקודמת שישבנו. כשאתה לומד תורה מומלץ לשכוח מעצמך. גם מומלץ וגם זו עצה לשכוח מעצמך. "החש בראשו"[כז] – מי שראשו נמצא רק בעצמו, מודעות עצמית נקראת "חש בראשו" – "יעסוק בתורה". תורה היא פשוט עצה לשכוח מעצמך. אתה לא צריך לעשות חשבון נפש תוך כדי לימוד התורה. בתורה אתה באמת נכנס לעולם אחר, עולם האצילות.

בתפלה אתה מופשט מן המציאות, אבל אומרים לך שהעבודה, מה יש לך לעסוק כשאתה מתפלל – אל תשכח מעצמך. על פי פשט מהתורה תפלה היא רק בגלל הבעיות שלך. על פי פשט אדם הולך להתפלל כשיש לו בעיה, הוא מבקש מה'. [כך גם היה בהתחלה לפני שקבעו סדר תפילות] נכון, זו תפלה מדאורייתא לפי הרמב"ם[כח]. לפי הרמב"ם היא כל יום, אבל עוד יותר לפי הרמב"ן[כט] – רק כשיש לאדם צרות. גם לפי הרמב"ם שאומר פעם ביום, חזקה שכל יום יש משהו לבקש מה'. זו תפלה. אבל עכשיו שתפלה היא במקום עבודה, במקום קרבן, עיקר התפלה הוא הרבה התבוננות, הרבה עבודה, "עבודה שבלב זו תפלה"[ל]. רק אומרים 'אל תשכח מעצמך', אל תשכח לברר את הלב החיצוני. כמו הקרבן – קרבן הוא מן הבהמה, להעלות הבהמה שבך.

אלא שההתבוננות (והאהוי"ר) צריכות להיות באופן שיהי' מושג גם בהשכל דנה"ב, [הוא אומר: אם כי שיחסית לתורה יש כאן מלחמה, זו לא מלחמה אמתית] אין זה מלחמה ממש (ונק' זה בשם חרב של שלום)

יחסית למה שיבוא אחר כך. עכשיו הוא עושה מדרגות: שלום אמתי, "ונתתי שלום בארץ וחרב לא תעבור בארצכם"[לא], מה שכתוב בתורה "אם בחקתי תלכו"[לב], חז"ל דורשים אפילו "חרב של שלום"[לג] "לא תעבור בארצכם" – זהו עסק התורה. [זה סוד התפלין?] לא, הוא לא מדבר כאן על תורה. אני משלים את זה. הוא אומר שעסק התפלה הוא כן חרב של שלום אבל שלום אמתי, "אם בחקתי תלכו", מה רש"י אומר[לד] על הפסוק הזה? "שתהיו עמלים בתורה". אם תהיו יגעים בתורה תגיעו לשלום אמת, אפילו חרב של שלום לא תהיה. לפי זה הכונה היא שעיקר העבודה כבר אינו תפלה, אלא עיקר העבודה הוא תורה. [חסר קצת בהקלטה]

מלחמת האכילה

והעבודה בדרך מלחמה היא בעיקר בשעת האכילה ושתי', נהמא אפום חרבא ליכול, ועד"ז בשאר צרכי הגוף. ובזה גופא, עיקר המלחמה היא בשעת העסק במשא ומתן, מסחר. כי המלחמה דאכילה (ועד"ז בשאר צרכי הגוף) היא שאכילתו תהי' לשם שמים ולא למלאות תאות נפשו, היינו שלוחם נגד התאוה והתענוג שבהמאכל [הוא רוצה להרוג את התאוה עד כמה שהוא יכול] (ואינו מלובש בו)

הוא לא מתלבש לגמרי, לא נאבק בידיים, לא מחבק אותו. אם כי שזו חרב מקרוב, הוא משתדל לא לחבוק-לחבק את התאוה. הוא לוחם נגדה. זה בשעת אכילה.

מלחמת המשא ומתן

משא"כ ההתעסקות במשא ומתן מוכרחת להיות (ע"פ תורה) בדרך התלבשות, נשאת ונתת באמונה.

משא ומתן זהו דרכו של עולם, דרך ארץ. התורה אומרת לך, זהו דיוק מאד מענין כאן – אני לא זוכר אותו אצל הרמב"ם בכלל – משהו מאד עמוק. הוא אומר שבמשא ומתן אתה לא נלחם נגד ההתעסקות הזו, לא נלחם נגד מה שאתה עושה, אפילו לא נגד מה שהטבע גורר אותך. על פי תורה אתה לגמרי בתוך הענין. כמו המשנה "טובה תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון"[לה] ועוד המון דברים. דרך ארץ הוא צורך קיום העולם, לא אומרים לך שלא לעסוק בה. אולי לפעמים יש תאות ממון, אז אומרים לך תתעסק בעניני פרנסה בלי תאות ממון. אבל לא זה מה שאומרים לך – גם בספרי המוסר – לגבי משא ומתן. אומרים לך "נשאת ונתת באמונה"[לו], כמו שהוא כותב כאן – האם עשית את המלאכה שלך כמו שצריך, באמונה. כלומר, אתה עושה אותה, לא נלחם. אתה לגמרי מתלבש בה, רק שהיא תהיה באמונה על פי כללי התורה ואז באופן ממילא היא מתעלית. אתה מנצח אותה על ידי שאתה עושה אותה באמונה, לא שאתה נלחם נגדה.

משא ומתן – פדיה בשלום בתוך הקרב

מה שאנחנו חותרים בכל המאמר, שאולי נגמור אותו היום, הוא שבקרב הכי קרבי יכול לשרות השלום הכי מוחלט. השלום הכי מוחלט הוא שאין לך אויב. יש משהו שאתה מתאבק בידיים, חיבוק בידיים. בדרך כלל חיבוק הוא אהבה, "וימינו תחבקני"[לז]. אתה מתאבק הכי קרב-קרוב שיכול להיות – כשבמצב הזה שורה שלום אז אין לך בכלל אויב. דבר זה הוא תרתי דסתרי, מן הקצה אל הקצה. הדוגמא לזה הוא משא ומתן.

משא ומתן הוא לא מנטליות של אויב, ומצד שני הוא הכי אויב, הכי מאבק. [אם אתה מפסיד במשא ומתן] אתה מפסיד רק אם נאצלת לשקר, או להונות, או לחלל שבת או משהו כזה. [לכאורה במאבק הזה יש צד שהאויב הוא הכי חצוף אליך, הכי פוגע. היאבקות היא קרב שיש לאויב בה הכי הרבה אומץ מולך. כשמפסידים בקרב הזה יש צד שהוא יותר חמור מקרבות אחרים] אם אתה מפסיד? לפי מה שאתה אומר שההפסד הוא להפסיד כסף אז אתה גמרת. אם הפסדת אז אתה... אם המלחמה כאן היא באמונה, כמו "נשאת ונתת באמונה", כמו שאני אמרתי – אז ההפסד כאן הוא פגם באמונה. זהו הדבר הראשון ששואלים את האדם למעלה – "נשאת ונתת באמונה"? להפסיד כאן היינו ב'ערלכקייט'. אומרים שיהודי צריך להיות 'יהודי אמין', 'ערליך א ייד', יהודי נאמן, תמים. להפסיד במסחר זה חילול השם, להפסיד באמונה. לא עמדת בנסיון לשאת ולתת באמונה ואז היהודי הדתי עם הלבוש השחור שלו הוא גנב. כלומר, הוא הפסיד את מלחמת המשא ומתן – אין חילול השם יותר גדול מאשר כזה שיוצא ממנו.

[בדרך כלל אדם לא עושה זאת "בריש גלי"] רואים שעם ישראל יודע מזה, כבר הרבה דורות שיודעים מזה. אומרים שלוקח זמן. יש ווארט מפורסם בחסידות[לח] שאת ה' אי-אפשר לרמות לשניה; ובני אדם, ציבור, אתה יכול לרמות, אבל לא בלי סוף, תופסים אותך בסוף. זה רק ענין של זמן; מי שאפשר לרמות כל הזמן הוא רק עצמך. אותו אחד כל הזמן מרמה את עצמו, הוא לא יודע בכלל שהוא גנב, זה גרוע. בני אדם הוא מרמה רק לפרק זמן מסוים, מוגבל, אי-אפשר לרמות בלי סוף.

זה נסיון. כשאברהם אבינו נכנס לארץ ישראל ה' עשה לו רעב, זה אחד מהנסיונות שלו. 'הנה אמרתי לך לעשות משהו באמונה ופתאום אין לך פרנסה'. צריך לרדת למצרים, לעבוד לכאורה על כל הענין, ארץ ישראל בגלל הפרנסה. להפסיד כסף, פרנסה היא נסיון באמונה.

[איזה סוג מלחמה הוא לא לברוח מהקרב?] זה נקרא "יגיע כפיך כי תאכל"[לט] – יגיע כפים ולא יגיע הראש[מ], הכי קרב והכי רגוע. [אבל באמת יש סוג של יצר של לא להתעסק ברצינות עם האויב.] מצד אחד אומרים לך שזו דרך ארץ, ומצד שני כן אומרים לך עם הראש למעלה מהמים, שהראש לא יטבע בתוך המים. שיהיה "יגיע כפיך" והראש למעלה. לכן הוא נשאר רגוע אבל גם מתאבק. יש ניגודים במשא ומתן.

כנען – בירור הניצוצות

משא"כ ההתעסקות במשא ומתן מוכרחת להיות (ע"פ תורה) בדרך התלבשות [התורה אומרת לך להתלבש במשא ומתן], נשאת ונתת באמונה. [ויש לומר, דזהו גם הטעם על זה שכללות הבירורים נק' בשם כנען [השם כנען כולל את כל הבירורים שיש בעולם. ארץ ישראל היא "ארץ כנען", צריך לברר את הארציות, את הכנעניות], דפירוש כנען הוא סוחר, כי עיקר הבירורים שבדרך התלבשות הוא במשא ומתן]. [לכן הכל נקרא בשם כנען[מא]. [באיזה לשון זה סוחר?] לשון הקודש, מתנה].

אמרנו שזה שייך לשכם, "עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ"[מב]. ברגע שמגיעים לשכם מתחילים להיות סוחרים, מסחר.

כנען לשון הכנעה[מג]. השחרור הוא כמו שפלות ושמחה. להיות בעובי הקרב, יותר מכל קרב אחר ולהיות רגוע – כנראה שזה תלוי גם בהכנעה בנפש, הכנעה טוטלית לה'.

ונמצא, שהמלחמה דאכילה היא דוגמת המלחמה בחרב (נהמא אפום חרבא ליכול), דעם היות שהמלחמה דחרב היא דוקא כשהוא בקירוב להשונא (דזהו החילוק בין חרב לקשת), הרי קירוב זה הוא רק במקום [הוא לא מחבק אותו]. משא"כ המלחמה שבמשא ומתן היא דוגמת המלחמה שנקראת בשם קרב [ממש] מלשון קירוב [לגמרי], שהקירוב דקרב הוא (לא רק במקום, אלא) ששני הלוחמים מחבקים זה את זה, כנ"ל (סעיף ב) בארוכה.

זה נושא שלם בפני עצמו. משהו מאד חשוב: תכלית הבירורים שייכת למשא ומתן. לכן יהודים הם סוחרים. יהודים הם כנענים. בגלל ששם עיקר עבודת הבירורים, כולל את כל הבירורים-תיקונים שעל העם היהודי לתקן את העולם.

ד.      אות ז: בירור הניצוצות בדרך של "פדה בשלום"

סוחר – מסתובב 'סחור-סחור'

נסיים את המאמר:

ז) וזהו פדה בשלום נפשי מקרב לי, שגם עבודת הבירורים שבדרך קרב (ולא רק בדרך מלחמה אלא בדרך קרב) [הכי קשֶה] תהי' באופן דפדה בשלום, [זה העיקר אליו רצינו להגיע – שהכי קשה, הכי קרב יהיה הכי שלום] שלום בתכלית השלימות כהשלום שהי' בימי שלמה, ולמעלה יותר – כהשלום שיהי' לע"ל. והטעם לזה הוא כההמשך בכתוב כי ברבים היו עמדי.

כמו שהוא יסביר תיכף, גם על פי פשט, "רבים" הם כל עם ישראל, כל הנשמות איתי ביחד. מצדי זה תלוי בכך שאני עם כולם וכולם איתי. קודם כל, הפשט הכי פשוט של "כי ברבים היו עמדי" הוא מה שחז"ל דורשים – "מתפלל עם הצבור"[מד]. צבור היינו צדיקים בינונים ורשעים[מה]. גם הזיקה שלי כמו שלפני התפלה אני אומר "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך" – זהו יסוד מהאריז"ל[מו]. בכללות אני נכנס לתוך כלל ישראל וכלל ישראל גם מזדהה איתי. הוא אומר שזו תופעה של גילוי היחידה. בהמשך הוא יסביר ש"כי ברבים היו עמדי" זו התכללות כל רשות הרבים, כל הניצוצות. הרי הכנעני יוצא החוצה לרשות הרבים כדי לסחור.

מה זה סוחר? מלשון סחור-סחור, הוא מסתובב. סוחר הוא מסתובב כדי לברר. כשהוא מסתובב הוא לא הולך ישר. זה גם ווארט נחמד בפני עצמו – אין סוחר שהולך ישר. אז איך יכול להיות "נשאת ונתת באמונה"? הרי לא יתכן סוחר ישר. סוחר הוא מסתובב, כשמו כן הוא, סחור-סחור. אז מה זה "נשאת ונתת באמונה"? צריך לומר שיש סיבוב ישר. סוחר הוא מן איינשטיין אחד שיודע שישר, מרחב עקום ולהסתובב הם אותו הדבר – מסתובב ישר. יש לו אמונה בסיבוב שלו. מי שמפסיד כסף הוא אחד שהולך ישר, אבל כדי להרויח חייבים להסתובב. גם בגשמיות וגם בכל המובנים, שם צריכה להיות אמונה. אמונה באמת היא המקיף.

"אמונה", "צדיק", "ישר"

כתוב שישר שווה ה פעמים אמונה, וצדיק הוא ב פעמים אמונה. יש פסוק מפורש "א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא"[מז]. יש "אמונה", יש "צדיק" ויש "ישר". צדיק – פעמיים אמונה, ישר – חמש פעמים אמונה. זוהי חלוקה כמו בנרות המנורה, לחלק 7 ל-2 ו-5. זהו רמז יפה מאד. האמונה עצמה היא מקיף. [כמה שווה סוחר?] סוחר עולה מרדכי היהודי. באמת יש דרוש בחסידות מאדמו"ר הזקן[מח] למה התרגום בארמית, כל פעם שיש בלשון תרגום "מסביב", לא מספיק 'סחור', אלא 'סחור-סחור'[מט]. צריך להסתחרר. בשביל סיבוב אחד צריך פעמיים 'סחור'. יש שתי בחינות של מקיף – מקיף קרוב ומקיף רחוק. יש דרוש שלם של אדמו"ר הזקן למה 'סחור-סחור', למה פעמיים 'סחור', מסביב.

סוחר – המשכת אור הסובב

לעניננו, אפשר לומר שהסוחר ממשיך בבירורים שלו את אור הסובב כל עלמין. אור הממלא כל עלמין לא מספיק בשביל לסחור, בשביל להעלות את כל הניצוצות, את כל ה"רבים היו עמדי". אחד מהדברים של 'סחור-סחור' שהוא ממשיך מהסובב, הכונה שהוא מברר בדרך ממילא. אם זה דרך הקו, דרך היושר זה ישיר, הוא הולך על זה. אבל אם הוא מרויח, מה הכונה מרויח? לעשות רווח, חלל פנוי, לעשות מקום. אחד שלוחץ לא יכול להרויח, הוא מלחיץ, אין אויר לנשום. להרויח היינו לעשות רווח. לעשות רווח היינו כמו העיגול הגדול, כל החלל הפנוי, סובב כל עלמין, המקום לעמידת העולמות, שעושה רווח גדול. הוא כבר עשה רווח ובתוכו הוא יכול לעשות את כל המופתים. את כל העולמות הוא יכול לברוא בתוך הרווח שלו.

שוב, הכי סוחר, הכי מקיף, הכי סובב כל עלמין – הוא זה שמברר את כל ה"רבים". הרבים נמשכים אליו באופן ממילא. זה "כי ברבים היו עמדי" כמו שהוא יסביר בהמשך. מה שבעצם הדרוש הזה וכל הדרושים של "פדה בשלום נפשי" אומרים, או איך שמסבירים אותו בחסידות, איך שמתבוננים בו, הוא – אם כי שדוד אמר את הפסוק – שיש דוקא בפסוק זה רמז לאותה נשמה של משיח שכוללת גם את דוד וגם את שלמה. הפסוק הזה הוא למעלה מדוד וגם משלמה, כל אחד בפני עצמו. שלמה היה בשלום, אבל לא היה בשלום של "מקרב לי כי ברבים היו עמדי" באותו זמן. זהו פסוק של משיח.

עבודת "ברבים היו עמדי" – אהבת ישראל

שע"י העבודה דברבים היו עמדי, שהיא התעוררות וגילוי היחידה כמבואר בארוכה בדרוש הנ"ל דבעל הגאולה [שרק כשהיחידה מתגלה יש "רבים היו עמדי"], דכאו"א מישראל בכחו לעורר ולגלות היחידה שבו

זו עבודה ששוה לכל נפש. [מה העבודה הזו?] אמרנו שעל פי פשט "רבים היו עמדי" היינו כמו אהבת ישראל אמתית. אתה נכלל בכלל וגם הכלל נכלל בך. כמו צבור, חז"ל אומרים שזו תפלה בצבור. צבור ראשי תיבות צדיקים בינונים ורשעים – כולם. אהבת ישראל אמתית לכולם. מה שהיא עושָה הוא גם עבודה של בירור, שכל הרבים, הניצוצות, נמשכים כולם אליך באופן ממילא. בגלל גילוי היחידה. לזכות לגילוי היחידה פרושו אהבת חינם. "תפלה עם הצבור" – זוהי לשון חז"ל.

הוא אומר שזהו דבר ששוה לכל נפש, כל אחד יכול להגיע לזה. אפילו שהיחידה נקראת ניצוץ של משיח, היא גם שייכת לכל אחד ואחד מאתנו.

הימשכות הניצוצות אל המברר ממילא

הנה עי"ז נעשה פדה בשלום נפשי, נפשו של האדם העובד, דהגם שעוסק בעניני העולם בכדי לבררם באופן של קרב [משא ומתן], מ"מ לא יהי' נתפס בזה [כמו "יגיע כפיך" ולא יגיע הראש] והפדי' שלו תהי' בשלום, ועד לשלום בתכלית השלימות. ויתירה מזו שגם פדיית הניצוצות שבעניני העולם תהי' בשלום, ברבים היו עמדי, שגם הניצוצות שהיו תחלה בבחי' רבים (כי היו בגלות ברשות הרבים טורי דפרודא) נכללים בנשמתו של האדם המבררם,

הוא אומר: לא רק שהוא מעלה את הניצוצות למעלה לעולמות העליונים, אלא שניצוצות הם כמו מזון, הם נכנסים לתוך הנפש.

בפעם קודמת דברנו על "בכל מאדך" ומישהו שאל הרי "בכל מאדך" חז"ל מפרשים "בכל ממונך"[נ]. קודם כל, ממה שלמדנו היום שיש ענין של משא ומתן, שעיקר הבירורים הוא משא ומתן, זה קשור ל"בכל ממונך". עוד יותר, לא רק שאדם מוכן למסור את כל מאודו, אלא שהוא רוכש "כי ברבים היו עמדי" – כל הניצוצות שבתוך עסקי עולם הזה נמשכים אליו. באמת הוא מרויח כסף בסוף, "בכל מאדך". הוא מרחיב את גבולו בגילוי האמתי הזה. כל הניצוצות נכללים בו. כתוב שהניצוצות ממה שאדם מרויח בגשמיות שייכים ליחידה שבנשמה. הזכרנו זאת בפעם קודמת – היחידה שבנשמה היא לא בתוכך, היא אי-שם, היא מפוזרת. "כי ברבים היו עמדי" היינו להחזיר לעצמך את היחידה, לבנות בך את פרצוף היחידה שלך.

בירור ניצוצות היחידה

היו עמדי, ועד שהם נכללים בהיחידה שבו.

[יכול להיות מישהו שרק לומד ולא עוסק בדרך ארץ. איך הוא מברר את הניצוצות של היחידה?] קודם כל הוא לומד על זה, זה כבר משהו. העוסק במשא ומתן, בדיני ממונות מעלה עליו הכתוב כאילו...

כמו שתשאל איך צדיק מגיע לעבודה של בעל תשובה שהיא יותר מעבודת הצדיק? אומרים שיש לצדיק נסיונות בחיים וכשהוא בנסיון הוא לא נכשל, אבל הקושי לעמוד בנסיון נחשב לו ומעלה אותו למדרגת בעל תשובה. כמו אברהם אבינו שעמד בעשרה נסיונות. הוא לא צריך להכשל, אבל כן צריך לעבור את הנסיון. כך כל דבר שאתה לא עושה, יש סוגים שונים של נסיונות בחיים שרק ה' עושה. אתה מתפלל "ואל תביאני לידי נסיון"[נא], אבל אם אתה צריך להשלים משהו חסר, לכל חוסר יש נסיון שאם תעמוד בו הוא יחשב לך וישלים לך את המעשה החסר לך. זה כלל גדול.

[הוא מחליף את ה"חומר ולבנים" עם "חומר – דא קל וחומר"] כן, זה מצד העינוי, במקום סיגוף. צער גשמי שאפשר להחליף עם צער רוחני, "לפום צערא אגרא"[נב] – להחליף את צער הגלות של החומר והלבנים בגשמיות ברוחניות. שם מדובר להחליף את הצער של הענין. האמת, מה שאתה שואל, על פי פשט "יושב אוהל" לא בדרגה הזו. יש שני סוגים: יש יושב אוהל ויש בעלי עסקים. הוא כותב בתניא[נג] שכל אחד צריך להיות כלול משניהם. גם ליושב האוהל צריך לפחות שיהיה מספיק כסף לתת צדקה וגם לגמול חסד, אם כי שזה לא עיקר הענין שלו. עיקר הענין של בעל עסקים הוא הצדקה והחסדים שהוא עושה עם הכסף שלו.

אם כי שיש התכללות, בכל זאת הוא אומר שעל פי פשט מי שיקים שכינתא מעפרא הוא אותו בעל עסק שעיקר החיים שלו מוקדשים לצדקה וחסד, לא התלמיד חכם, עכשיו, בדור האחרון. אבל הוא גם מדגיש שכל אחד צריך להיות כלול משניהם.

ה.     אות ח: פדיה בשלום בשלימות – בגאולה האמתית והשלמה

 ח) ויש לומר שזהו גם הקשר והשייכות של הגאולה דיו"ד כסלו ודי"ט כסלו [י כסלו הוא של אדמו"ר האמצעי ו-יט הוא של אדמו"ר הזקן ושניהם קשורים] להפסוק פדה בשלום נפשי, דהגם שהפדי' היתה מקרב, כולל גם זה שהמאסר בא ע"י המלשינות של אלו שהי' להם יחס של קירוב

כלומר, יהודים תלמידי חכמים, הם אלה שעשו את כל הצרות. הם היו האחרים-אשמים בכל הצרות, הם המלשינים. הרבי מדגיש שכאשר "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו"[נד] – הצער שזה פועל הוא הרבה-הרבה יותר מאשר אם סתם גוי עושה לנו צרות. זה דבר שגם נוגע לעניננו.

דזה (שהמאסר בא על ידם) [המאסר בעצם בא על ידי יהודים] הוא ירידה וצער גדול, ואעפ"כ היתה הפדי' בשלום ובשלימות,

עם כל הצער הזה הפדיה היתה עדיין בשלימות ועדיין "כי ברבים" –כל נשמות עם ישראל – "היו עמדי". איך חז"ל דורשים "כי ברבים היו עמדי"? הרי גם פסוק ופרק זה נאמרו על מלחמת דוד ואבשלום. דורשים שגם אנשי השלום היו מתפללים לטובת ונצחון דוד. באיזשהו מקום בלב גם המתנגד המוצהר מתפלל לנצחון דוד המלך, "דוד מלך ישראל חי וקים"[נה].

"רחובות הנהר"

ועד שזה נעשה הקדמה והכנה לתכלית השלימות שיהי' לע"ל. שע"י יפוצו מעינותיך חוצה שהותחל בעיקר בי"ט כסלו, ובפרט ע"י העבודה של בעל הגאולה דיו"ד כסלו שהפצת המעינות שלו היתה באופן של רחובות הנהר,

אחרי יט כסלו, הפדיה בשלום של אדמו"ר הזקן, התחיל בעיקר "יפוצו מעינֹתיך חוצה"[נו], ועוד יותר על ידי אדמו"ר האמצעי שהתחיל להפיץ בשופי את החסידות, אפילו הרבה יותר מאשר אביו. עד כדי כך שמכנים[נז] אותו בשם "רחובות הנהר"[נח] – הוא הרחיב את כל הענינים בשופי עצום. מה הוא המשיך? לא רק את מי המעין – הוא מדבר על אדמו"ר האמצעי – אלא את המעין עצמו החוצה.

היינו שהמשיך את המעיין באופן של רחובות הנהר [המעין יתחבר ממש עם הנהר ויתרחב], הנה עי"ז אתי מר [זה מה שאמר המשיח לבעל שם טוב שכאשר "יפוצו מעינותיך חוצה" – אז קאתי מר[נט]] דא מלכא משיחא, שאז יהיו שלום ושלוה אמיתים בתכלית השלימות. וטועמי' חיים זכו [צריך לטעום את מאכלי שבת בערב שבת], שמתחילים לטעום מעין זה עוד בימי הגלות האחרונים, שיכולים להתעסק מתוך מנוחה [הוא אומר שעכשיו יחסית אנחנו יושבים במנוחה] ושמחה וטוב לבב [לפני בֹא המשיח, שזה נקרא לטעום ממאכלי שבת בערב שבת] בהעבודה דיפוצו מעינותיך חוצה באופן דמוסיף והולך ואור. ובקרוב ממש נזכה ללילה כיום יאיר, בביאת משיח צדקנו. [אמן!]

[תכל'ס, עכשיו נלחמים] הגענו לביאת משיח צדקנו, מה אתה רוצה?...

[אז מה בעצם ההדרכה פה? שלא נקח את העימות כל כך ברצינות על ידי שאתה מחובר למשהו ש'קטן עליו' כל העימות הזה?] זה ודאי מוסר השכל, "לכתחילה אריבער"^ו, 'אָן התפעלות', לא להתפעל מהעימות. אבל אם תרד יותר, לעימות עוד יותר של קרב, שככל שאתה יותר קרבי, אפשרי להגיע לפדיה בשלום. זה הפרדוקס, זהו החידוש שיש כאן. כדי לברר את כל הניצוצות חייבים את המשא ומתן, את ה'הכי קרב' ואז יתגלה לך השלום העליון.

אני מאד מבקש מכולם שיקראו את המאמר עוד פעם, או עוד פעמיים, שילמדו אותו עוד כמה פעמים. יש שתי אפשרויות איך להמשיך את השיעור הזה: הרי על הפסוק "פדה בשלום נפשי" יש ריבוי מאמרים, כולם מדברים על הנקודה של מהו שלום, מהו קרב. אפשר ללמוד עוד הרבה מאמרים על אותו פסוק, להתעמק בענין של שלום ומלחמה, פדיה בשלום. או שאפשר להתחיל מאמר אחר, משהו אחר.

מה שלא נעשה, מאד-מאד יוסיף, גם לי וגם כמובן לכם, אם תלמדו אותו, לא רק לשמוע "פיטטיא דאורייתא"[ס], פטפוטים... [הרב, אולי איזשהו מאמר בתורה אור?] לא, אמרנו שהשנה אנחנו לומדים את המאמרים של הרבי בעזרת ה'. [אלו מאמרים שהרבי כתב?] הרבי אמר אותם, מישהו כתב אותם והרבי הגיה, עבר עליהם. כל אחד כאן הוא מוגֶה על ידי הרבי עצמו. הוא הוסיף את מראי המקומות. את רוב מראי המקומות העניניים הרבי הוסיף. [יש הוספות לא שלו?] לא. יש ששה כרכים של מאמרים מוגים שהרבי הגיה.