הגילוי לאבות

.

בע"ה

שבתות ויצא-מקץ תשפ"ד – כפ"ח

כתר שם טוב לפרשת וארא (ק-קב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

להעלות את התפשטות האלקות

הגענו לרצף של תורות ששייכות לתחלת פרשת וארא. בתורה ק[ב] כתוב:

וארא אל אברהם כו' באל שדי וגו'. מבעש"ט. דברים נוראים בענין מיתוק דינין ש"ך ופ"ר והמתקת הרהורים על ידי שם שדי וחלופו כה"ת, וגם שם הוי"ה בחלוף כ"ו.

וכשיאור שמחה בעולם ידע שהיא מדת אברהם איש החסד. וז"ש באל שדי, פירוש אל שדי שאמר לעולמו די, כי העולמות היו יורדין ומתפשטין עד עמקי הקליפות, ופן ח"ו שלא יהיה אז מחמת עמקי הקליפות הרע גובר עד שאמר די כו', אם כן יש למתק ולהעלות כל ענינים לשרשן על ידי שם זה.

ה' ברא את העולם בחסד, "עולם חסד יבנה"[ג], והעולם הלך והתפשט כטבע החסד. אכן, ההתפשטות עלולה להגיע עד לעמקי הקליפות ולכן ה' נקט בשם ש-די, "שאמר לעולמו די"[ד]. אכן, בפועל ההתפשטות כן הגיעה עד לקליפות, ויש בעולם התעוררות דינים והרהורים רעים אותם יש להמתיק. ההמתקה היא על ידי שם כהת, המורכב מהאותיות הבאות אחרי אותיות ש-ד-י[ה], רמז לכך שמכיון שההתפשטות המשיכה יש לרדת הלאה (באמצעות ירידה-התפשטות לאותיות הבאות)[ו], "ירידה צורך עליה"[ז], כדי להעלות כל מה שירד. את שם כהת[ח], העולה בגימטריא יהדות, מכוונים בראשי התיבות "כל הנשמה תהלל"[ט] ובסופי התיבות "ולך נאה להודות"[י] (ורמז מופלא: "כל הנשמה תהלל" ועוד "ולך נאה להודות" עולה כהת-כהת, בר"ת וס"ת הנ"ל, ועוד שדי-שדי!) – הכח היהודי להלל ולהודות על הכל ובכך להחזיר כל התרחשות בעולם לשרשה האלקי.

הבעל שם טוב מזכיר כאן שם נוסף, "שם הוי' בחלוף כ"ו", הבנוי על אותו הגיון של חילוף כל אות באות הבאה – זהו שם כוזו[יא] (חילוף י-ה-ו-ה באות הבאה)[יב], אותו נוהגים לכתוב באחורי המזוזות[יג], העולה בגימטריא "הוי' אחד"[יד]. במקומות אחרים[טו] מסביר הבעל שם טוב כי גם ענינו של שם זה הוא לגלות את נוכחות ואחדות הוי' (כו) בכל מקום, "בזו ובזו", ולכן גם הוא שייך להעלאת כל הקליפות ולהמתקת כל הדינים על ידי גילוי התפשטות האלקות שבהם.

לחזור לנקודת ההתחלה

התורה הבאה מתייחסת לפסוק הבא בפרשת וארא (ומקורה באותו דרוש בתולדות יעקב יוסף[טז]):

וגם הקִמֹתי את בריתי אִתם. פרש הבעל שם טוב בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה, כי מתחלה היה תענית יום אחד מספיק לכמה דברים נוראים.

יש שיחה[יז] בה מסביר הרבי שלברית בין ה' לישראל יש גדר כללי, הקיים תמיד אצל כל יהודי (גם אם לא נימול), וגם גדר פרטי, המתבטא במצות ברית מילה בפועל. הפסוק "וגם הקִמֹתי את בריתי אִתם" מתייחס לברית הכללית והנצחית ("ברית אבות" הקיימת גם אם "זכות אבות" תמה[יח]), שעיקרה ויסודה הברית הראשונה שכרת ה' עם אברהם אבינו[יט], ראש כל המאמינים[כ], לכן הבעל שם טוב מקשר אותה לפסוק "וצדיק באמונתו יחיה"[כא] (כידוע, צדיק עולה ב"פ אמונה – סוד "באמונתו", ב אמונות[כב] – ו-ברית עולה ג"פ צדיק[כג]).

האבות עמם כרת ה' את הברית הם נשמות דאצילות, השייכות לעולם האחדות – עולם בו הכל מרוכז יחד כ"מועט מחזיק את המרובה"[כד] ולכן פעולה אחת מספיקה ל"כמה דברים נוראים" (בעוד אחר כך יורדים הדורות – נשמות התנאים בבריאה, נשמות האמוראים ביצירה וריבוי מדרגות, הפוחתות והולכות עם ירידת הדורות, של נשמות השייכות לעולם העשיה – וממילא הכל מתפרט ומתפורר לריבוי פרטים). "בא חבקוק והעמידן על אחת" הוא הכח לחזור לאחדות הראשונה, למקום בו הכל מחובר כאחד. והרמז: "בא חבקוק והעמידן על אחת" בגימטריא בראשית – זו חזרה לנקודת הראשית של רגע הבריאה, נקודה בה מרוכזת כל הבריאה העתידית באותו אופן של "מועט מחזיק את המרובה". ברגע הבריאה אין עדיין שום התפרטות, וגם שום חיוב בתורה ומצוות, אלא רק אמונה בה' בורא עולם. כך בדיוק מסביר אדמו"ר הזקן בתניא[כה] שכאשר מרגיש האדם שעומס ריבוי פרטי כל המצוות מעיק ומכביד עליו יתבונן שלא מוטלת עליו שום מצוה זולתי האמונה שהיא ירושה לנו מהאבות, ועל כך נאמר "בא חבקוק והעמידן על אחת".

הדוגמה בה נוקט הבעל שם טוב היא "תענית יום אחד". תענית היא סוד חיי אדם הראשון – שכל חייו הם בבחינת "אלף שנים בעיניך כיום אתמול"[כו] (עליו נאמר "ביום אכלך ממנו מות תמות"[כז]) – שחי 930 שנה (שמתוכם עני שנים ישב בתענית על חטאו[כח]). "תענית יום אחד" בגימטריא 999, בגימטריא שכבת זרע – כח ההולדה של הצדיק ("וצדיק באמונתו יחיה") – הדוגמה העיקרית ל"מועט מחזיק את המרובה" (וכן הוא סוד "לפני אחד מה אתה סופר"[כט] – לפני ה-1000, עליו נאמר "איכה ירדֹף אחד אלף"[ל] – נקודת הראשית שלפני הכל)[לא].

"בכל דרכיך דעהו"

התורה הבאה – קב – שוב חוזרת לפסוק הראשון[לב]:

וארא אל האבות באל שדי, שהוא סוד שש קצוות,

שם א-ל בחסד ושם ש-די ביסוד[לג], וממילא "אל שדי" כולל את כל הו"ק, אך עדיין חסרים ששת הקצוות את הדעת, שהיא נשמת המדות[לד]:

ואכתי שמי ה' לא נודעתי, שיתן הדעת בכל דרכיך דעהו, שהוא דבר נפלא, כמו ששמעתי ממורי דברים פרטיים בזה, כי צריך ליתן הדעת בכל דבר גשמי גם כן להעלותו ולקשרו ולחבר האהל להיות אחד.

מששת הקצוות יש התפרטות לכל קצוות המציאות, כל פרטי העולם שנברא בששה ימים, ונדרש כח היחוד של הדעת[לה] כדי להעלות את כל הפרטים לשרשם, לקשר אותם "ולחבר האהל להיות אחד". זו עבודת "בכל דרכיך דעהו"[לו] – "פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה"[לז] – לחבר יחד את כל הדרכים-הקצוות.

בדרך כלל הפירוש הפנימי של "דעהו" הוא דע-חבר את ה תתאה ל-ו, אך כאן מפרש הבעל שם טוב להמשיך את הדעת ל-ו הקצוות, שש מדות הלב, וגם ל-ה תתאה, המלכות:

וכן בלומד דבר עמוק ואין מבין הוא מדת מלכות, וכשנתן דעת להבין וירד לעומקו, אז קישר וחיבר מלכות בבינה.

יש ענין שבתחלת הלימוד של דבר עמוק – כמו תורות הבעל שם טוב שאנחנו לומדים... – לא מבינים את התוכן (ואז הלימוד הוא רק בדבור השייך למלכות) ורק כאשר נותנים דעת להבין את הדבר העמוק מחברים אותו אל הבינה. "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[לח] – בכח הדעת לחולל את יחוד מלכות-בינה, שמורנו הבעל שם טוב (שנקרא ישראל, בגימטריא בינה-דעת) מסביר במקומות רבים[לט]. העלאת המלכות, היורדת מטה-מטה ("רגליה יֹרדות מות"[מ]), היא גם העלאת הרע ממש. חז"ל אומרים ש"בכל דרכיך דעהו" היינו "אפילו לדבר עבירה"[גל], היינו שבכח הדעת ("דעת טוב ורע") לחולל גם את היחוד והעליה של "הרע כסא לטוב"[מא] שהוא מיסודות תורת הבעל שם טוב.