נועם אלימלך עקב / ענוה ושמחה

כתב הנועם אלימלך: או יאמר והיה עקב תשמעון. ונקדים לפרש פסוק יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח* דאיתא בגמרא אמרה לבנה לפני הקדוש ברוך הוא אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד ואמר הקדוש ברוך הוא תמעיט עצמך ואמר צדיקים יקראו בשמך, דהיינו שמואל הקטן דוד הקטן* וזהו והיה עקב תשמעון, רצה לומר שצריך לשמוע את המשפטים בענווה ולא להתגדל חלילה,

"והיה עקב" רומז למדת הענוה, "עקב ענוה יראת ה'"[א] – בחינת הלבנה שמקטינה את עצמה, וכן הצדיקים נקראים בשמה ומקטינים את עצמם, כדברי יעקב (הקטן) "קטנתי מכל החסדים"[ב], וכן כל ישראל "כי אתם המעט מכל העמים, הממעטין עצמכם"[ג]. ומפרש הנועם אלימלך: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה" היינו שמתוך ענוה תשמעו את דבר ה'. שמיעה שייכת לבינה (לעומת ראיה בחכמה), וכן מדת הענוה שייכת במיוחד לבינה[ד], כמשה רבינו שהוא "עניו מאד מכל האדם" ו"משה זכה לבינה".

והנה מענוה באים לשמחה, "ויספו ענוים בה' שמחה", כרמוז ב"והיה עקב" – "אין והיה אלא לשון שמחה", וכן שמחה היא פנימיות הבינה. יחוד ענוה שמחה = 484, כב ברבוע, התכללות של כב אותיות התורה (תורת משה הענו), והוא עולה גם גוף נשמה, ענוה מצד הגוף ושמחה מצד הנשמה.

הצדיק הפורח

ממשיך הנועם אלימלך: והנה המשל בשעת פריחת הפירות אז הוא דבר נאה מאוד ונחמד למראה כמו שאמרו חז"ל היוצא ביומי ניסן וראה אילנות מלבלבים מברך כו', ואחר גמר הפרי הוא טוב למאכל ונמצא דבר גשמי בשעת הפריחה עיקר התאווה* הוא לעינים וצריך לברך* ובשעת גמר הפרי העיקר התאוה למאכל* וזהו שנאמר אצל חוה ותרא האשה כי טוב העץ למאכל ותאוה היא לעינים, דהיינו שבפעם אחד היה לה שני תאויות והבינה שזה דבר קדוש מאוד לכן ותקח ותאכל* ואיתא ואברהם זקן בא בימים, ופירשו שלא חיסר מימיו כלום שבכל יום ויום השלים עבודת הבורא ברוך הוא* וזהו יפרח בימיו צדיק, רצה לומר הצדיק שכל ימיו שלמים בעבודתו יתברך והם כמשל פריחת הפירות שפורח בקדושתו ומעשיו נאים ונחמדים כל ימיו. ורוב שלום עד בלי ירח, הצדיק הזה הוא מרבה שלום בעולם אף שאינו בקטנות דהיינו מדריגת ירח וקל להבין*

"יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח"[ה] – יש צדיק ה'פורח' כל ימיו, כמו "אברהם זקן בא בימים", ש"מעשיו נאים ונחמדים כל ימיו", והוא מרבה שלום בעולם אף על פי שאינו בקטנות כירח. ויש לפרש: הצדיק שהעיקר אצלו הוא הקטנות, בחינת ירח, היינו שעיקר המודע שלו הוא הענוה, מצד הגוף. והצדיק הפורח היינו שעיקר המודע אצלו הוא השמחה, מצד הנשמה, בחינת גדלות של השמש, והוא משפיע כל טוב לישראל תמיד ("צדיק חי עלמין" בעבודת השי"ת ב"אבר חי" תמיד). יש צדיק שעיקרו "והיה" (שמחה) ויש צדיק שעיקרו "עקב" (ענוה).

אמנם הוסבר ששמחה היא פנימיות הבינה ("תשמעון"), וקשורה במהותה לענוה, אך כעת מדויק שהשמחה עצמה באה מהחכמה, בחינת ראיה, כדברי הנועם אלימלך שהפריחה היא "תאוה לעינים", אלא שהשמחה מתגלה בבינה ע"י יחוד חכמה ובינה (אבא ואמא), כרמז "שמע" ראשי תבות "שאו מרום עיניכם"[ו] (היינו הראיה שבתוך השמיעה). זו מדת הצדיק הפורח, שהקטנות-הענוה שלו, בחינת הירח, אינה מורגשת כעניין בפני עצמו ובטלה בתוך השמחה (השמש) – כמו לעתיד "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים"[ז] כאשר "עין בעין יראו". גם משה רבינו שזכה לבינה (ענוה), הרי שרשו הוא בחכמה (בטול, כח מה, "ונחנו מה"), ורצה לומר "ראה ישראל" במקום "שמע ישראל"[ח].

הדוגמה לצדיק הפורח הוא אברהם אבינו, "האדם הגדול בענקים", הנמצא תמיד בגדלות ושמחה. הוא גם בתכלית הענוה, "ואנכי עפר ואפר", אך זה 'בדרך ממילא' ולא עיקר העבודה (כמבואר על מסירות הנפש של אברהם, שהיתה בדרך ממילא, לעומת מסירות הנפש של רבי עקיבא). והרמז: יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח = 1488 = אברהם פנים ואחור (א אב אבר אברה אברהם אברהם ברהם רהם הם ם).

הצדיק הפורח מחזיר את הרשע בתשובה, והרמז יפרח בימיו צדיק = רשע! "יפרח" רמז לתיקון רפח ניצוצין. "יפרח בימיו צדיק" היינו "צדיק כתמר יפרח" שנדרש על קרח (ס"ת צדיק כתמר יפרח) שיחזור בתשובה (תמר לשון תמורה, מרשע לצדיק), ואז יבוא משיח.

ראיה ואכילה

בעץ פרי יש שתי תאוות: בשעת הפריחה תאות הראיה, "תאוה הוא לעינים", ועליה מברכים ברכת האילנות, ובשעת האכילה תאות האכילה (ואז מברכים ברכת הנהנין). בעץ הדעת התאוה נהפכה לרועץ, אך חוה הבינה, מתוך "בינה יתרה" שהיתה בה[ט], "שזה דבר קדוש מאד", ובאמת אילו היו ממתינים לשבת היתה האכילה מעץ הדעת היתר ומצוה בקדושת השבת – תיקון  האכילה וגם תיקון הראיה (שבת היא סוד "בת עין"[י], "עיניך יונים").

וכן בקדושה יש שתי תאוות של צדיקים: "תאות צדיקים אך טוב" היינו תאות הראיה ("אך טוב" רמז ל"אור כי טוב"), ו"תאות צדיקים יתן" היינו תאות האכילה ("יתן" נתינה ממשית), "צדיק אכל לשבע נפשו". "אמרו צדיק כי טוב [ראיה] כי פרי מעלליהם יאכלו [אכילה]". ורמז: ראיה אכילה = מצוה מצוה, תאות הצדיק היא לעשות מצוות, ושתי מצוות היינו "חכם לב יקח מצות" (המצוה במעשה בחינת אכילה, וכוונת המצוה בחינת ראיה).

גם בתאות נשים יש ראיה ויש אכילה: ראיה שייך לזיווג יעקב ורחל שהיתה "יפת תאר ויפת מראה", עליה נאמר "אין אשה אלא ליפי", ואכילה שייך לזיווג גופני של יעקב ולאה (אכילה רמז לזיווג בתורה, "הלחם אשר הוא אוכל") עליה נאמר "אין אשה אלא לבנים" – ואצל יעקב הצדיק הכל בקדושה. ראיה אכילה רת"ס אותיות ראה, "ראה חיים עם אשה אשר אהבת".

והנה לאחר "כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים" יש תאוה נוספת "ונחמד העץ להשכיל" – אך תאוה זו "להשכיל" היא היא פנימיות הראיה בעינים: שכל כמו הסתכלות, "לאסתכלא ביקרא דמלכא" (וכן בשבת מתקיים "ונחמד העץ להשכיל" בהשכלה אלקית). שלש התאוות, טוב העץ למאכל, תאוה הוא לעינים, נחמד העץ להשכיל = 1599 = אהבה פעמים ענג ("אהבה בתענוגים") = ראה חיים עם אשה אשר אהבת כנ"ל!