שנה ראשונה

בע"ה

אור ל-ז' אלול תשפ"ג – רמת אביב

ווארט פסח-אליהו שי' שיפמן ורבקה תחי' גינזבורג (ח"א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בווארט לנכדתו נתן הרב שיעור יסודי בעבודת השנה הראשונה של חתן וכלה, עליה נאמר "נקי יהיה לביתו שנה אחת". פרק א מעמיק בלשון ספר החינוך על מצוה זו ומלמד כיצד שואפים בני הזוג לבנות מודעות טבעית משותפת בכל רבדי הנפש ופרק ב מנתח באופן מחודש את מנין המצוות בפסוק הזה – מהזמן הזה ועד לימות המשיח. על אף שהפסוק מופיע בפרשת כי תצא הוא הדרכה חשובה ויסודית לכל זוג צעיר (וכפי שאמר הרב פעמים רבות – כל חתן שלא קיום בהידור את המצוה לשמח את אשתו שנה שלמה צריך להשלים זאת בהמשך כל החיים המשותפים...).

[החתן חזר ד"ה "אחת שאלתי" תשט"ו.]

לחיים לחיים.

א. שנה ראשונה – לבנות טבע משותף

"נקי יהיה לביתו שנה אחת" – שרשי המצוה

בפרשת השבוע, כי תצא, יש מצוה ששייכת לחתונה – "כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבֹר עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח"[ב]. על המצוה הזו יש קטע מאד יפה בספר החינוך:

משרשי המצוה, כי האל ברוך הוא עלה במחשבה לפניו לבראות העולם, וחפצו שיתישב בבריות טובות הנולדות מזכר ונקבה שיזדווגו בהכשר, כי הזנות תועבה הוא לפניו,

תכלית הבריאה היא ישוב העולם בבריות טובות, הנולדות דווקא מיחוד זכר ונקבה שנעשה על פי התורה. קשר של זנות, שאינו על פי תורה, הוא תועבה לפני ה' – אבל כאשר הקשר הוא בהכשר הוא מוצא חן בעיני ה'. יש לקב"ה נחת ותענוג מכך שיש בעולם איש ואשה ששכינה שרויה ביניהם[ג] והם מולידים בנים ובנות עוסקים בתורה, במצוות ובחסידות.

על כן גזר עלינו העם אשר בחר להיות נקרא על שמו שנשב עם האשה המיוחדת לנו להקים זרע שנה שלמה מעת שנשא אותה

תכלית מצוות הקידושין והנישואין היא מצות "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה"[ד], "להקים זרע", וכדי שהדבר יעשה באופן הראוי והטוב, שנושא חן לפני ה', יש את הדין של "נקי יהיה לביתו שנה אחת".

רציתי לקרוא את הקטע הזה בעיקר בשביל ההמשך, בו הוא מונה ארבעה דברים שקורים באותה "שנה שלמה מעת שנשא אותה":

הדבר הראשון:

כדי להרגיל הטבע עמה

בשנה הראשונה הטבע של האיש מתקשר ומתדבק עם הטבע של האשה – נעשה להם טבע אחד. אנחנו קוראים לכך "מודעות טבעית"[ה].

הדבר השני:

ולהדביק הרצון אצלה

שכל הרצון של האיש יהיה דבוק באשתו בלבד.

את הדבר השלישי והרביעי הוא כותב יחד:

ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב,

תכלית השנה הזו היא להכניס לעצמו, שיחדור ללב שלו, גם את הציור שלה וגם את "כל פעלה", את צורת הפעולה שלה, ההתנהגות שלה, הפועל הטוב שלה.

שוב, יש כאן תיאור מאד מיוחד, שכולל ארבעה דברים – (א) להרגיל הטבע, (ב) להדביק הרצון, (ג) להכניס את הציור שלה (ד) ולהכניס את הפועל שלה בתוך הלב שלו.

טבע שני

אם כל זה קורה בפועל, על ידי קיום המצוה "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח", אזי:

עד שיבא אצל הטבע כל מעשה אשה אחרת וכל עניניה דרך זרות,

אם הוא מצליח לעשות זאת, הטבע של כל מישהי אחרת יהיה אצלו "דרך זרות", כי הטבע שלו הפך להיות הטבע שלה, הם נעשו טבע אחד.

כי כל טבע ברוב יבקש ויאהב מה שרגיל בו,

על פי רוב הטבע מבקש ואוהב את מה שהאדם רגיל בו. כתוב[ו] שההרגל נעשה טבע שני. ידוע אצלנו[ז] הרמז ש"טבע שני" בגימטריא אמת – דווקא הטבע השני, שנראה כמו הרגל מעושה, הוא האמת לאמתו של האדם. מתי האדם מקבל טבע שני? דווקא כשהוא מתחתן – כשהוא מתחבר באמת ל"שני", בן-זוג או בת-זוג, הוא יכול לקבל "טבע שני".

היות שהטבע שלהם מאוחד, וטבע אחר הוא זר להם לגמרי, יש נאמנות גמורה בין בני הזוג (והרחקה מלאה מ"הזנות תועבה היא לפניו"):

ומתוך כך ירחיק האדם דרכו מאשה זרה ויפנה אל האשה הראויה לו מחשבתו

מה קורה כשכל מחשבת האדם שקועה רק באשתו ולשני ההורים – האבא והאמא – יש טבע אחד, רצון אחד, ציור אחד ופועל אחד?

ויוכשרו הוולדים שתלד לו ויהיה העולם מעלה חן לפני בוראו,

כאשר החתן והכלה הופכים להיות אחד, "והיו לבשר אחד"[ח] – לא רק בפשט, אלא גם "אחד" כמו שהוא מתאר כאן, עם טבע אחד, רצון אחד, ציור אחד ופועל אחד – העולם שלנו מעלה חן לפני בוראו. בלשון החסידות, כמו ששמענו כעת במאמר, אם העולם שלנו מעלה חן הקב"ה שורה בו והעולם נעשה דירה לעצמותו יתברך. תכלית הבריאה, "דירה בתחתונים"[ט], תלויה בחתן ובכלה שדבקים אחד בשני, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

לאור כל זאת מסכם בעל החינוך:

וזהו שאמרו זכרונם לברכה [סוטה מ"ד ע"א] שאחד הנושא את הבתולה או האלמנה או יבמה חייב בזה, שכולן ראויין לכך לפי הטעם הנזכר, אבל לא המחזיר גרושתו.

החזרת גרושתו היא מצוה גדולה, אבל היא לא נקראת "אשה חדשה". כל שאר הנשים, כולל היבמה שנזכרת בהמשך הפרשה, הן בגדר "אשה חדשה", שצריך לעבור איתה את כל התהליך המתואר כאן ולקנות איתה "טבע שני" משותף. כך דורשים חז"ל[י] מהריבוי של "כי יקח איש אשה... ושמח את אשתו אשר לקח". למה צריך לכתוב שוב "אשר לקח"? כדי לרבות את היבמה, עליה נאמר בהמשך הפרשה "ולקחה לו לאשה ויבמה"[יא].

דבקות בכל קומות הנפש

כאשר רואים פנינה כזו של ארבעה דברים בקשר בין החתן והכלה אנחנו אוהבים למצוא את המבנה הפנימי שלה – ממש מתבקש לעשות כאן איזה מבנה על פי חסידות:

הדבר הראשון כאן הוא שעל ידי ההרגל והישיבה יחד שנה שלמה הטבע של החתן והכלה הופך להיות טבע אחד. בתוך דברי בעל החינוך זו גם ההתחלה וגם הסיום, כמו שקראנו – "נעוץ סופן בתחלתן"[יב]. התופעה הזו קשורה, כמובן, למה שנקרא בחסידות המוטבע שבנפש – כוחות הנצח-הוד-יסוד, הרגלים של הנפש. הרגל הוא לשון רגלים – נצח והוד הם רגלים, "נצח והוד תרין שוקין"[יג], וגם היסוד הוא רגל[יד]. הנה"י של הנפש, כוחות המעשה בפועל, ההוצאה מהכח אל הפועל, נקראים טבע – המוטבע שבנפש. דבר ראשון צריך להשוות את הטבעים של החתן והכלה.

אחר כך צריך שכל הרצון של החתן יהיה אך ורק כלפי הכלה, וכמובן הדברים הם גם בכיוון השני, המשלים, שכל הרצון של הכלה יהיה אך ורק כלפי החתן – שכל אחד ירגיש ויאמר 'רק אותך אני רוצה!'. הרצון הוא כתר, המקיף שלמעלה מטעם ודעת. יש ברצון שתי בחינות, מדרגה אחת בה עדיין יש "טעם כמוס לרצון" ומדרגה שניה בה בכלל "אין טעם לרצון"[טו] – רצון שלגמרי למעלה מטעם ודעת. על ידי הישיבה יחד, קיום מצוה של "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח", הרצון נדבק בבן-בת הזוג עד שנעשה להם רצון אחד. איך קוראים למצב בו הרצון אחד? "כתר אחד לשניהם"[טז].

בשיר השירים יש ארבע מדרגות בין החתן והכלה – "אחֹתי רעיתי יונתי תמתי"[יז]. המדרגה של "כתר אחד לשניהם", ש"שוין בקומתן" לגמרי, נקראת "'תמתי'-תאומתי"[יח]. זה הדבר השני שכותב כאן, ובעצם יש כאן עליה מהמוטבע, מהטבע, אל הכתר שלמעלה מטעם ודעת – עליה מ"אחֹתי" ל"תמתי" (שיש ביניהן קשר פשוט, כמובן).

אחר כך הוא אומר דבר שלישי, שהאיש צריך לחקוק את הציור של האשה בלב שלו, בעצם הנפש – שאין אצלו בכלל ציור של אשה אחרת, רק האשה הזאת. ושוב, הדבר נכון גם בכיוון השני – לחקוק את הציור של האיש בלב של האשה. מה המשמעות בנפש של חקיקת הציור בתוך הלב? הציור הוא על ידי ראיה – גם ראיה גשמית, והעיקר ראיה פנימית, "עין השכל שבלב"[יט]. אם כן, חקיקת הציור של בת הזוג בתוך הלב הוא החב"ד כאן – המושכל. חקיקת הציור של בת הזוג שאני רואה בבית כציור היחיד בעיני של אשה הוא 'תכנות מחדש' של התודעה, איך חושבים על המושג של בן/בת המין השני – עיצוב חדש של המושכל. והרמז: ציור בגימטריא אשה – הציור של האשה הוא עיקר ההגדרה שלה, עיקר המוחין, המושכל של הקשר (בתוך המוחין בפרט הציור שייך לתבונה[כ]).

שלש קומות הנפש המודעות – מתחת לרצון העל-מודע – הן מושכל-מורגש-מוטבע (ובספירות: חב"ד-חג"ת-נה"י). כבר ראינו את תיקון המוטבע ואת תיקון המושכל. הדבר האחרון, שהוא כותב ביחד עם הדבר השלישי, שייך למורגש: מה פירוש שהפועל של האשה יוחקק בלב של האיש? במלים הכי פשוטות, שהוא יאהב את הפעולות שלה. לדוגמה, שהוא יתרגל לאהוב מה שהיא מבשלת, שהפעולה שלה תהפוך להיות מה שהוא הכי אוהב – 'אני הכי אוהב מה שאת עושה, בדיוק כמו שאת עושה'. האהבה הזו כבר שייכת לתחום המורגש.

שלמות הקשר – תכלית הבריאה

לסיכום, ארבעת הדברים כאן מתחילים מהמוטבע, עולים לרצון – שהוא גם שרש המוטבע למעלה מן השכל[כא] – ואחר כך הציור הוא המושכל, החב"ד, ואהבת הפועל שלה היא כבר המורגש, החג"ת.

ורמז: ארבעת הדברים יחד – טבע-פעל-ציור-רצון (כסדרם מלמטה למעלה)[כב] – עולים בראשית! יש כאן רמז שבמובן מסוים כל העולם כולו הוא "אשה חדשה" (ומכאן גם הדימוי הנשי למציאות, אמא-טבע). הרי ה' רוצה "דירה בתחתונים" ו"'ביתו' זו אשתו"[כג], לכן היחס של ה' לעולם הוא יחס של תשוקה, "זה העולם שהקב"ה השתוקק לבוראו"[כד], כפי שאיש משתוקק לאשתו. העולם נברא "בראשית" בשביל לכלול את כל ארבע המדרגות הללו שצריכות להיות בין איש לאשתו.

שוב, כאשר ראיתי את דבריו היום מאד התפעלתי מהם, לכן רציתי לשתף בהם את כולם, וכמובן בעיקר את החתן והכלה שלנו. יהי רצון שהדברים יתקיימו אצל כולם וככה יהפכו להיות אחד!

ב. מנין המצוות בפסוק

שיטות מוני המצוות בפסוק

יש מצוה "לחיות עם הזמן"[כה], לכן עסקנו במצוה מתוך הפרשה שלנו, פרשת כי תצא. בפרשה זו יש הכי הרבה מצוות בתורה – עד מצוות (לפי שיטת הרמב"ם וסיעתו), מתוך תריג מצוות, מרוכזות בפרשה הזאת[כו]. לכן ראוי באמת לשאול כמה מצוות יש בפסוק הזה – "כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבֹר עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח".

לפי החינוך – שהולך בדרך הרמב"ם[כז] וסיעתו – יש כאן מצות ל"ת אחת, שאסור לו לצאת למלחמה במשך השנה הראשונה, שכולל גם את כל צרכי המלחמה, לספק מזון ומים וכו'[כח], ומצות עשה אחת, "ושמח את אשתו אשר לקח". אבל, כידוע, יש הרבה מוני מצוות ולא כולם מסכימים איך לסדר ולמנות את המצוות. לפי הבה"ג, שהוא אולי הגדול הראשון שכותב את מנין מצוות התורה, יש פה שלש מצוות[כט], כי הוא מחלק את "לא יצא בצבא" ו"לא יעבֹר עליו לכל דבר" לשתי מצוות לא-תעשה. גם הרמב"ן, שמשיג על ספר המצוות של הרמב"ם, מסכים איתו[ל] שהמצוה של "לא יצא בצבא", לא להתגייס לצבא בשנה הראשונה, והמצוה של "לא יעבֹר עליו לכל דבר", שלא יעשה שום דבר מצרכי ציבור, הן בעצם שני דברים שונים שכל אחד ראוי להיות מצוה בפני עצמה. למצות-עשה של "ושמח את אשתו" קורא הבה"ג "שמחת כלה" (ובחלק מהדפוסים "לשמח כלה").

הכי מענינת שיטת רבינו סעדיה גאון, שבא קצת אחרי הבה"ג, אבל גם הוא בתקופת הגאונים – אולי הגאון הכי חשוב[לא]. אין לו שתי מצוות, לאו ועשה, אלא אצלו הכל רק מצוה אחת, רק לא-תעשה של "לא יצא בצבא", שכולל "ולא יעבֹר עליו לכל דבר" וגם כולל לפי דעתו את "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח". כך גם בפיוט המצוות המפורסם שלו[לב], שעליו יש את הפירוש המופלא של הרי"פ פערלא, שהרבי מאד אוהב להביא ממנו, כידוע. ובאופן דומה, גם במה שנתגלה רק בזמן האחרון[לג], ספר המצוות שלו – שנכתב יותר מאוחר – יש רק מצוה אחת[לד], הלאו של "לא יצא בצבא". באזהרות שלו, שכתב עוד לפני הפיוט, הוא הולך בדרך הבה"ג, שיש שתי מצוות – "לא יצא בצבא" ו"לא יעבור עליו לכל דבר"[לה]. עיקר הפלא שלמסקנת הרס"ג הוא לא מונה בכלל את מצות "ושמח את אשתו" – המצוה לשמח את אשתו כלולה אצלו בלאו של "לא יצא בצבא" (לשיטתו, כנראה, השמחה הכי גדולה של האשה היא שהבעל לא יוצא מהבית...).

מנין מצוות משיחי

יש מנחת חינוך שאומר, דווקא כאן, שאי אפשר להמציא מצוה לפי פשוטו של מקרא, אם היא לא הוזכרה בחז"ל – "כיון דלא מצינו זה בש"ס ובשום מקום לא נוכל לדרוש דינים מעצמנו מפשט המקרא, רק פירוש קבלת חז"ל". כלומר, גם אם יש פסוק שבפשט משמע לי שיש בו מצוה, שה' אומר לי מה לעשות – אם לא מוזכר בפירוש בחז"ל אי אפשר ללמוד ממנו דין. בכל אופן, בקרוב יבוא מלך המשיח ויגלה "תורה חדשה"[לו]. "תורה חדשה" – אומר הרבי[לז] – היא חיבור עצמי בין הנגלה והנסתר של התורה. אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות, אבל יש לומר שגם בענין של מנין המצוות – היות שיש כל כך הרבה שיטות שונות בגאונים ובראשונים איך למנות את המצוות – יתכן שלמשיח גם תהיה שיטה משלו איך מונים את המצוות.

כאשר אני, כעם הארץ, קורא את הפסוק הזה בלי לדעת חז"ל בכלל – אני רואה שהוא בעצם כולל ארבע מצוות:

בחלק הראשון, "כי יקח איש אשה חדשה, לא יצא בצבא, ולא יעבֹר עליו לכל דבר", אני רואה שתי מצוות לא-תעשה, כמו הבה"ג והרמב"ן. אבל החידוש העיקרי הוא בהמשך, חלק העשה של הפסוק – "נקי יהיה לביתו שנה אחת, ושמח את אשתו אשר לקח". נשמע לי שכמו שבתחלת הפסוק יש שני דברים, שני חלקים, שני שלבים, גם סוף הפסוק כולל בעצם שני דברים.

הדבר הראשון הוא "נקי יהיה לביתו שנה אחת". איך נקרא למצוה הזאת? גם החינוך בעצמו וגם הרמב"ם בספר המצוות אומרים שנמנע מחתן לצאת מהבית שלו למרחקים, לצורך סחורה או לכל צורך אחר, לתקופה ממושכת בשנה הראשונה של הנישואין. התורה מצוה עליו "נקי יהיה לביתו שנה אחת", הוא צריך לשבת שנה שלמה בבית, "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה"[לח], יחד עם אשתו. למה? כמו שאמרנו קודם – כדי להתרגל, כדי לקנות את המודעות הטבעית המשותפת בין החתן והכלה. למצוה הזו נקרא "מצות ישיבה", כי כך קוראים לה גם הראשונים. כתוב[לט] שהקב"ה עוסק תמיד בלזווג זיווגים, ועל כך אומר הפסוק שה' "מושיב יחידים ביתה"[מ] – הוא מושיב יחידים בבית אחד (בית גם לשון שנים, האות ב). כשהם יושבים יחד בבית אחד הם הופכים להיות אחד, בכל רובדי הנשמה, מוטבע-מורגש-מושכל וגם ברצון שלמעלה מהמושכל, כנ"ל. לפי הבנתי לא מחייב שבשנה הזו, שהמטרה שלה היא לקנות את הטבע המשותף – מצות ישיבה יחד – יהיה בדווקא גם "ושמח את אשתו אשר לקח". לכאורה זהו עוד דבר חיובי, מצות עשה, חוץ מלא לזוז מהבית ולשבת בו שנה שלמה האיש צריך גם לשמח את האשה אשר לקח.

אם כן, הייתי חושב שאולי יש כאן ארבע מצוות בפסוק. זו גם החלוקה הפשוטה של הפסוק לפי טעמי המקרא – "לא יצא בצבא, ולא יעבר עליו לכל דבר, נקי יהיה לביתו שנה אחת, ושמח את אשתו אשר לקח". הכל מתחיל מ"לא יצא בצבא" – לא לצאת למלחמה. המפרשים מסבירים[מא] שהוא לא חייב להשתתף בצרת הציבור. חידוש מופלא! הרי כל יהודי צריך להיות מעורה נפשית עם הצרה של עם ישראל[מב]. הראשונים מסבירים שחתן בשנה הראשונה לא חייב להשתתף בצרת הציבור עד כדי חיוב לצאת למלחמה. מדובר בחתן שרוצה לצאת, רוצה להזדהות עם העם, רוצה להתגייס. יש פה מלחמה. אמנם לא מדובר במלחמת מצוה, כי אם היה מדובר במלחמת מצוה על ארץ ישראל גם חתן בשנה הראשונה צריך להתגייס, וגם הכלה, "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"[מג]. אבל מלחמת הרשות גם היא צרת הציבור – ובכל זאת אסור לחתן להשתתף בה, לא להלחם וגם "לא יעבֹר עליו לכל דבר". יותר חשוב שהחתן ימצא חן בעיני ה', כמו שכתוב כאן בחינוך, על ידי שישב בשקט שנה עם האשה, "נקי יהיה לביתו שנה אחת". יותר מכך, הוא לא חייב רק לשבת עם הכלה, אלא גם מצות השמחה – לשמח אותה שנה אחת.

לשמח את ולשמוח עם

רש"י בחומש, מי שזוכר, אומר שיש מי שמתרגם "ויחדי עם אתתיה", שישמח עם אשתו, וזו טעות, כי לא כתוב 'ושָמח עם אשתו' אלא "ושִמח את אשתו" (והתרגום הנכון הוא "ויחדי ית אתתיה") – המצוה היא לשמח אותה, לא לשמוח איתה יחד.

בכל אופן, בשבע ברכות אומרים קודם, בברכה הששית, "משמח חתן וכלה", ובסיום, בברכה השביעית, "משמח חתן עם הכלה". ברור שיש פה שמחה משותפת. גם הבה"ג וגם עוד ראשונים שמונים את המצוות אומרים שיש כאן עוד מצוה. הבה"ג, כמו שהזכרנו, קורא למצוה הזו "שמחת כלה" ועוד ראשונים אומרים[מד] שיש מצוה לשמח חתן וכלה. יש מי שמבין[מה] שלפי הבה"ג "שמחת כלה" (או "לשמח כלה") היינו המצוה דרבנן לשמח חתן וכלה. כידוע, הבה"ג מונה גם מצוות דרבנן, והרמב"ם חולק עליו בתוקף בענין הזה[מו]. שוב, יש מי שאומר שיש כאן גם את המצוה עלינו לשמח את החתן עם הכלה – ברור שגם הוא צריך לשמוח. גם בתיאור של ספר החינוך – "שישמח חתן עם אשתו שנה ראשונה" ו"שנצטוינו שישמח החתן עם אשתו שנה אחת" – ברור שיש מצוה לשמוח עם הכלה, לא רק לשמח את הכלה. רש"י אומר שטעות לתרגם זאת כך, ואף על פי כן כך כתוב.

אם כן, ברור שיש פועל יוצא, שהחתן צריך לשמח את הכלה, אבל אי אפשר לשמח את הכלה אם החתן לא שמח – צריך להיות שמח בשביל לשמח. החתן הוא בחינת משיח עבור הכלה, ועל משיח כתוב שהוא יִשְׂמח (בעצמו) ויְשׂמח (אחרים). למה הוא שמח? בזכות הכלה שלו, היא מקור השמחה. זה היה מאמר מוסגר לגבי שמחת חתן וכלה – לא רק לשמח אלא גם לשמוח יחד.

מבנה ארבע המצוות

אם נחלק את הפסוק כך, לארבעה חלקים – שהצענו למנות אותם גם כארבע מצוות – מה יהיה ההסבר לפי הפנימיות? מן הראוי להסביר כאן מלמטה למעלה:

הדין של "לא יצא בצבא" – שהוא פטור מצרת הציבור, וצריך להקדיש עצמו לשבת עם אשתו – הוא כנגד המלכות. מלחמה שייכת למלכות. הראשונים מסבירים[מז] שכל דיני מלחמה שייכים למלכות, ולכן הרמב"ם מחבר יחד "הלכות מלכים ומלחמותיהם".

הדין של "ולא יעבֹר עליו לכל דבר" – הפטור שלו מכל צרכי הציבור, ולפי החינוך ומפרשים נוספים גם האיסור שלו להתרחק מהבית ליותר מדי זמן, גם לצרכי עצמו – הוא כבר דרגה מעל, לכן מחלקים אותה למצוה בפני עצמה, והיא שייכת לז"א. ז"א כולל ששה קצוות, ששה כיוונים שונים הכוללים את כל נטיות האדם לצאת מנקודת האמצע שלו ("היכל הקדש באמצע"[מח]) ולהתרחק מביתו לצרכים שונים (לפי דעתו, הדעת שהיא ה"מפתחא דכליל שית"[מט]).

אחר כך עוברים מהלא-תעשה לעשה – "נקי יהיה לביתו שנה אחת". כתוב[נ] שאמא עילאה יונקת ממזל "ונקה"[נא], לכן המלה "נקי" – "נקי יהיה לביתו שנה אחת" – היא באמא לפי הקבלה.

שמחה בכלל היא גם אמא, "אם הבנים שמחה"[נב], אבל הפשט – כמו שרש"י כותב – של "ושמח את אשתו" הוא שעל האיש לשמח את אשתו (ולא שהמצוה כאן היא השמחה שלו). מי משמח את הכלה? החתן. שרש הזכר הוא בחכמה ושרש הנקבה בבינה, האבא הוא המשמח את אמא – הוא מביא לתוכה את השמחה. בסופו של דבר הם שמחים יחד, כמו שאמרנו, אבל עצם הכח והיכולת של החתן לשמח את הכלה, והציווי עליו לשמח אותה שנה שלמה, באים מהבטול שלו, שהוא פנימיות החכמה[נג]. הבטול שלו מגלה ומפתח את השמחה אצלה[נד], כמו שנסביר בהמשך בגימטריאות של חתן והכלה – זהו נתיב ה-לב של החכמה שנכנס בשער הנון של הבינה[נה].

לפי ההקבלה הזו ברור למה מוני המצוות לא מונים זאת כמצוה בפני עצמה. אלו שלא מונים בכלל את העשה כאן, כמו הרס"ג, פשוט לא מונים את "הנסתרֹת להוי' אלהינו", י-ה שבשם, אלא רק את "והנגלֹת לנו ולבנינו"[נו] – "לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר" (כמצוה אחת, בפיוט המצוות ובספר המצוות של הרס"ג, או כשתי מצוות, באזהרות שלו). אבל אם כבר מונים משהו מ"הנסתרֹת" מונים מה ששייך לאמא, עדיין בגדר נגלה (כפי שמופיע בפסוק, "הנסתרֹת", בעוד ה-י נעלמת לגמרי). מה ששייך לאבא – כבר בטול, אצילות – הוא למעלה מהפשט של מנין המצוות, אבל זהו דווקא החידוש של ה"תורה חדשה", החידוש של "אשה חדשה... ושמח את אשתו" שיותר מ"נקי יהיה לביתו שנה אחת".

לסיכום:

יושמח את אשתו אשר לקח

הנקי יהיה לביתו שנה אחת

וולא יעבֹר עליו לכל דבר

הלא יצא בצבא

"שנה אחת" של "אחת שאלתי"

החתן חזר קודם מאמר על הפסוק "אחת שאלתי מאת הוי' אֹתה אבקש שבתי בבית הוי' כל ימי חיי לחזות בנעם הוי' ולבקר בהיכלו"[נז] – פסוק שמתחיל ב"אחת". כנראה שהכוונה ב"נקי יהיה לביתו שנה אחת" היא לקיים את ה"אחת שאלתי" – "שבתי בבית הוי'", שהבית שלנו יהיה "בית הוי'" בו מתקיים "לחזות בנעם הוי' ולבקר בהיכלו".

יש רמז מפורסם[נח] שראשי התיבות של "אחת שאלתי מאת הוי'" הם אותיות שמאי. מה עם הלל? השאלה של חז"ל[נט], כמו ששמענו במאמר, איך קודם דוד המלך אומר "אחת שאלתי" ואז מונה הרבה דברים. הלל רמוז כאן בפירוט הבקשות – "לחזות... ולבקר בהיכלו" ר"ת הלל למפרע. כלומר, הצמצום – כח הצמצום לשאול דבר אחד – הוא משרש שמאי. תמיד מקדימים את שמאי להלל[ס], כמו "לא כן עבדי משה"[סא] (קודם "לא", כדעת בית שמאי, ואז "כן", כדעת בית הלל). הצמצום של שאלה אחת בלבד הוא כאן ר"ת שמאי, אבל הפירוט שמתוך הצמצום – כמו סכר שממנו יש התפשטות אין סוף[סב], גילוי אור אין סוף – הוא כבר הלל, לשון אור, "בהלו נרו עלי ראשי"[סג], "לחזות בנעם הוי' ולבקר בהיכלו".

שוב, חשבתי כעת, כאשר שמעתי את המאמר, שזו העבודה של "נקי יהיה לביתו שנה אחת" – לקיים את ה"אחת", "אחת שאלתי מאת הוי'". אבל בנוסף ל"מצות הישיבה", "שבתי בבית הוי'", יש את ה"ושמח את אשתו אשר לקח" – להמשיך דווקא מנקודת הבטול האמתית, שהיא תהיה מקור השמחה – קודם כל של הכלה, שזהו הפשט, אבל תכל'ס של החתן והכלה יחד, "משמח חתן עם הכלה". זו הברכה השביעית של השבע ברכות, שמתארת את העתיד לבוא, כמו שמוסבר בחסידות[סד] ש"משמח חתן וכלה" בעולם הזה ו"משמח חתן עם הכלה" לעתיד – זו התכלית של "ושמח את אשתו אשר לקח".

עד כאן החלק הראשון, הקדמה, לפני שמגיעים בפרט לחתן ולכלה שלנו[סה]. נאמר לחיים!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• מצות "נקי יהיה לביתו" מאפשרת עולם שמעלה חן בעיני ה'.
• דווקא אחרי החתונה אפשר לזכות לאמת של "טבע שני".
• בשנה הראשונה על האיש להתרגל לטבע משותף (מוטבע) עם אשתו, להדבק ברצון אחד עמה (על-מודע) ולחקוק בלבו את צורתה (מושכל) ופעלה (מורגש).
• תכלית הבריאה – "דירה בתחתונים" – תלויה בדבקות איש ואשתו.
• יתכן שלמשיח תהיה שיטה משלו במנין המצוות.
• על החתן להיות נקי לביתו שנה – כדי למצוא חן בעיני ה' – וגם לשמח את אשתו.
• כדי לשמח את האשה על האיש עצמו להיות שמח.
• השמחה של האשה באה מכח הבטול של האיש.
• בעולם הזה נמנות בעיקר מצוות "והנגלֹת לנו ולבנינו" ומשיח ימנה גם את מצוות "הנסתרֹת להוי' אלהינו".
• ב"נקי יהיה לביתו שנה אחת" מכוונים ל"אחת שאלתי מאת הוי'".