התבוננות בפרשת "ויכלו"

בע"ה

כ' סיון תשמ"ו – תל אביב

שיעורים בספר סוד ה' ליראיו

שער שבת להוי' – פרקים א-ב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה המשיך הרב ללמד את פרק שער שבת להוי' בספר סוד ה'  ליראיו. בתחילה נלמדה הערה ג בפרק א (שהותחלה בשיעור הקודם) בה הוסבר על התגלות מדת הרחמים בשבת. בהמשך הוסברו מיקומי הפעלים בפרשת "ויכלו". לאחר נלמד תחלתו של פרק ב בשער, העוסק בהקבלת פסוקי "זכור" ו"שמור את יום השבת לקדשו" לאותיות שם הוי' ב"ה, ולבסוף הוסברו כמה רמזים במלים "את יום השבת".

א. מדת הרחמים בשבת

הופעת שם הוי' סביב יום השבת

אנחנו בעמוד רס"ט. בפעם הקודמת[ב] למדנו את הערה ג'. הביאור האחרון שלמדנו הוא הקשר בין שבת לבין מדת הרחמים. הנושא הכללי הוא ששבת היא בחינת שם הוי'. כל ימות החול, גילוי האלקות וכן עבודת ה' הם בחינת שם אלהים – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[ג] – של כל ששת ימי בראשית, ובשבת מתחיל להתנוצץ-להופיע שם הוי' שם המיוחד.

אף על פי שבפרשת "ויכלו" לא כתוב שם הוי' בפירוש, הוא רק מופיע בפסוק הבא – מיד לאחר יום השבת כתוב "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים"[ד], פעם ראשונה בתורה שכתוב שם הוי'. בכל זאת, שם הוי' מתחיל להופיע בשבת של מעשה בראשית. איך זה מתחיל להופיע? קודם בראשי תבות "יום הששי ויכלו השמים"[ה], הפעם הראשונה שיש ראשי תבות י-ה-ו-ה לפי הסדר. אחר כך יש מבנה פנימי בתוך פרשת "ויכלו" כנגד ארבע מדרגות י-ה-ו-ה.

פרשת "ויכלו" – נח אלהים ונח הוי'

בפעם הקודמת הסברנו שיש שתי מלים מיוחדות בתוך פרשת ויכלו שהן כפולות המספר 26, שם הוי'. המלה שבת, "כי בו שבת מכל מלאכתו"[ו], שהיא עצמה 27 פעמים 26, היא כפולה של שם ה'. אז זו הוכחה ברורה ששבת קשורה עם שם הוי'.

המלה שבת עצמה בתור יום היא היום ששייך להוי', היא פעמיים המשולש של 26, כלומר כל המספרים מ-1 עד 26, ובחזרה כל המספרים מ-26 עד 1. המספר הזה, הצורה נקראת יהלום של 26, הוא שבת. לא כתוב שַׁבָּת, כתוב "שָׁבַת", אבל האותיות הן שַׁבָּת. כתוב קודם "וישבת אלהים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה"[ז], אחר כך כתוב "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות". המלה העיקרית היא המסיימת-החותמת את הפרשה כולה – "לעשות", גם כן כפולה של שם הוי'. "אל הוי' ויאר לנו"[ח], המלה האחרונה של כל מעשה בראשית שחותמת ומסיימת את הבריאה – "לעשות" היא אל פעמים הוי'. אלו שתי המלים בפרשת "ויכלו" שהן כפולות של 26.

אמרנו שלפני כן, בכל ששת ימי בראשית יש 13 כמנין אחד – מלים שהן כפולות של הוי'. הוי' עצמו לא כתוב אפילו פעם אחת בפירוש, אבל יש בששת ימים 13 מלים כאלו, וביום השבת יש שתי מלים – המלה "שָׁבַת" והמלה האחרונה – "לעשות". שבת הוא 27 פעמים הוי', ו-לעשות הוא 31 פעמים הוי', ביחד חן פעמים הוי'. כלומר, שתי המלים שהן כפולות של הוי' – זך אל פעמים הוי' הן נח, "ונח מצא חן"[ט], "אלה תולדת נח"[י]. כתוב בקבלה בספר הזהר[יא] שנח הוא שבת, נח פעמים הוי'. כמו שמספר האותיות של פרשת "ויכלו" הוא נח אלהים, או נַח אלהים – עד המלה "וישבת" יש נח אותיות ומהמלה "וישבת" יש אלהים אותיות. כלומר שכל פרשת "ויכלו" היא נח אלהים ויש בפרשה שתי מלים שהן כפולות של 26, ביחד זה נח הוי', נֹחַ פעמים הוי', שזה שבת פלוס לעשות, 27 פעמים הוי', ו-31.

שמות הוי' – רחמים שלמעלה מטעם ודעת, במחשבה ובדיבור

אחר כך הארכנו בזה ואני לא רוצה לחזור על כל החשבונות שעשינו לפני שבוע. הגענו לכך שיש בשם המיוחד שלש מדרגות, שלשה תארים. מובא גם בחז"ל[יב] וגם בקבלה[יג] וגם בחסידות[יד] ההסבר על שם העצם, שם המיוחד ושם המפורש. הסברנו ששם העצם הוא כמו שהשם הוא למעלה מטעם ודעת; שם המיוחד הוא כמו שהשם הזה מתגלה בטעם ודעת, כלומר בשכל, במחשבה; שם המפורש הוא כמו שהשם מתגלה בדיבור, הפירוש שלו. המשמעות של שם המפורש היא דיבור, לפרש את השם, לומר אותו. מתי היו אומרים את השם? בבית המקדש בברכת כהנים. היום אסור להגות את השם ככתיבתו, רק לכוון מותר אבל להגות אסור. בבית המקדש היו אומרים את שם המפורש.

אם כן, שם העצם הוא למעלה מטעם ודעת, בכתר. שם המיוחד הוא בחב"ד, שם המפורש הוא בדיבור. זה מחשבה ודיבור, ומה שלמעלה מהמחשבה. יש עוד כמה פירושים, אבל זה הפירוש העיקרי שהסברנו בפעם הקודמת.

יש רמז מאד יפה, והוא שהערך הממוצע של שלשת התארים עצם מיוחד מפורש – הכינויים של שם הוי' – בגימטריא הוא רחמים. כלומר, רחמים-רחמים-רחמים. זה הרמז האחרון שדיברנו בפעם הקודמת, כששם הוי' הוא שם הרחמים, והוא רחמים בכל המדרגות שלו. כלומר, הוא רחמים בהתקשרות עצמית, שם העצם זה נקרא התקשרות עצמית של אמונה, אמונה היא לשון ברית, "ברית נאמן"[טו], התקשרות עצמית למעלה מטעם ודעת. אז יש שם גם כן רחמים. ויש רחמים במחשבה, שאדם מעורר רחמים על הזולת. דיברנו בסוף השיעור הקודם על הקשר בין איש ואשה בשבת, שעיקר הקשר צריך להיות בנוי על מדת הרחמים.

שלש מדרגות של רחמים

היום אני רוצה רק להסביר יותר מה ההבדל בין רחמים לבין אהבה, אפילו אהבה הכי גדולה שנקראת אהבה בתענוגים שגם היא קשורה לשבת. בשבת קוראים את שיר השירים וכתוב שם "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"[טז]. יש הרבה מדרגות של אהבה, יש אהבה זוטא, אהבה קטנה בלשון הזהר[יז], או אהבת עולם בלשון חז"ל[יח], ויש אהבה רבה שזו אהבה אינסופית, ויש עוד יותר מזה – אהבה בתענוגים, למעלה מכל האהבות יש מדת הרחמים.

צריך להסביר יותר עמוק מהם הרחמים של שבת שעולים על כל מדרגות האהבה. המושג מתקשר אמנם עם האהבה העליונה שנקראת אהבה בתענוגים – כל המושג ענג-תענוג קשור לשבת, כידוע[יט] – בכל זאת, אנחנו צריכים הערב להתחיל להסביר יותר טוב את מדת הרחמים.

איך הגענו לזה? מכך ששם הוי' שמופיע בשלש מדרגות, אותן הסברנו בשיעור הקודם ואני לא רוצה לחזור על כך עכשיו. זאת אומרת, היו שלש מדרגות של שם הוי' בקשר לשבת והקבלנו אותן לשם העצם-שם המיוחד-שם המפורש, ואחר כך ראינו את הרמז הזה שעצם-מיוחד-מפורש עולה ג פעמים רחמים, והתחלנו להסביר שבעבודת ה' יש רחמים בברית ההתקשרות של האמונה שלמעלה מטעם ודעת. יש התעוררות רחמים במחשבה, שאדם מרחם במחשבה, ויש גם הבעת רחמים בדיבור. אמרנו ענין בעבודת ה' מאד מאד חשוב, ולכן על זה אני כן רוצה לחזור. הסברנו בפעם הקודמת שכאשר אדם מבטא רחמים בדיבור, כלומר שהוא אומר דברי רחמים, בפנימיות זאת אומרת שעכשיו הוא מפרש את שם הוי', הוא אומר עכשיו את שם המפורש.

עוד פעם, שם הוי' הוא בדיבור, לומר שם הוי'. היום אני לא יכול לומר אותו בדיבור, אבל מה הענין? מה זה שיהודי אומר בפירוש שם הוי', שזה נקרא שם המפורש? הוא יכול בדיבור שלו להביע מדת הרחמים, לומר דברי רחמים באמת דרך הפה, והרחמים שיוצאים מהפה שלו רחמים נקראים שם המפורש, כאילו שהוא ממש אמר אותו. כאשר האדם חושב רחמים, כלומר שהוא מעורר רחמים בלב על הזולת, הלב הוא מחשבה, כל המודעות הפנימית נקראת מחשבה בשם הכולל, כל מה שהוא חווה בפנימיותו. אז כאשר האדם חווה בפנימיות הנפש שלו על כל המדרגות שלה, לכל אלו יחד אני קורא מחשבה. כל החוויה הפנימית של הנפש, כאשר היא חווה רחמים על הזולת, פרושה התייחדות בשם המיוחד. עכשיו בתוך הנפש שלו הוא בבחינת שם המיוחד, שם הוי' שבמדת הרחמים, ועכשיו בתוכו, במחשבה, בכל המודעות הפנימית יש שם הוי', יש לו רחמים.

ויש גם כן רחמים למעלה מטעם ודעת. כלומר, כאשר יש לו ברית-התקשרות למעלה מכל חישוב של טעם ודעת, או שהוא מודע או שלא מודע לברית הזאת, אפשר להיות מודע לזה ואפשר שלא, יש לו את שם העצם. בגלל ששם העצם הוא הרחמים הקשורים והקושרים את ברית האמונה בין שני אוהבים. או שזה בין האדם לקדוש ברוך הוא או שבין שתי נפשות, שתי נשמות בעם ישראל. אם כן, זה היה הרעיון האחרון שהתחלנו לדבר בפעם הקודמת, משהו מאד יסודי ביהדות, אם האדם רוצה להידמות לה', יש מצוה בתורה להידמות אליו "מה אני רחום אף אתה רחום"[כ] וכך הלאה.

הקשר העצמי בין האדם, בין היהודי לבין הקב"ה הוא בעיקר במדת הרחמים. יש בזה שלשה ממדים – גבוה מעל גבוה: יש ממד של שם הוי' בעצם, ויש שם הוי' המיוחד במודעות הפנימית של הנפש, ויש שם הוי' שמתבטא בחיצוניות, בדיבור, הכל רחמים, זה רחמים רחמים רחמים, והיום המיוחד לכך הוא שבת. זה סיום הרעיון שהסברנו בפעם הקודמת. כלומר שכל השבוע האדם חי במדת הדין, שהיא שם אלהים, ושבת היא הזמן של מדת הרחמים.

מכיון שאנחנו צריכים להמשיך את קדושת השבת גם בכל ימי השבוע, כמו שכתוב בזהר "מיניה מתברכין כולהו יומין"[כא], שמיום השבת מתברכים כל הימים שבאים אחר כך, זאת אומרת להמתיק את הדין תמיד ברחמים. זהו המושג היסודי ביותר של הקבלה, שעל האדם להמתיק תמיד את הדין על ידי רחמים. במלים אחרות, זאת אומרת להמשיך שבת לימות החול. ימות החול בלי שבת הם מדת הדין, שבת היא מדת הרחמים, שם הוי'. כל יום ויום צריך להיות כלול מיום השבת, כמו שאומרים בתפלה כל בוקר "היום יום ראשון בשבת"[כב], "היום יום שני בשבת". כל יום שאומרים את "שיר של יום", דוקא קשור עם שיר, כשמגיעים לחלק של התפלה שנקרא שיר, "שיר של יום". מה השיר? התכללות יום השבת באותו יום של חול. כלומר, להמתיק את הדין של יום החול על ידי המשכה מקדושת השבת – "מיניה מתברכין כולהו יומין".

בין אהבה לרחמים

אם כן, רק נשאר לנו עוד להסביר קצת יותר עמוק מהי מדת הרחמים לעומת אהבה סתם. אפילו אהבה על כל המדרגות שלה שאמרנו קודם – "אהבת עולם", "אהבה רבה", "אהבה בתענוגים". יש כמה דרכים להסביר את זה בחסידות, והדרך הכי פנימית והכי טובה בשבילנו עכשיו היא להסביר ככה: מדת הרחמים היא שאדם מרגיש בנפש שלו מחויבות, כאילו שהוא כפוי מלמעלה למסור את עצמו לגמרי למען הזולת. כלומר, התאבדות למען הזולת, למות בשביל השני, לתת את עצמו לגמרי. אם הרחמים הם עד הסוף, רחמים מוחלטים, אז מתוך רחמים האדם נותן את עצמו לגמרי, אין לו בזה שום קבלה, רק נתינת עצמותו. אהבה תמיד קשורה עם יחסי גומלין של הנאה שמקבל מהאהבה. זו תמיד איזו הרגשת ישות של "יש מי שאוהב" בלשון החסידות[כג].

עוד פעם, זו נקודה מאד חשובה שצריך קצת להתבונן בה: אהבה בכל מדרגה ומדרגה, שאני אוהב אותך או שאני אוהב את הקב"ה – קודם כל "יש מי שאוהב". אם אני אוהב אני מרגיש את עצמי אוהב. שנית, אם אני אוהב ואפילו שאני נותן תוך כדי האהבה שלי – יש לי בה אהבה רבה, יש באמת ענג. במיוחד בשבת, אם האהבה מגיעה לשלמותה יש ענג של האהבה. לכן זה נקרא אהבה בתענוגים.

לכאורה שבת היא יום של ענג, כך צריך להיות – אהבה בתענוגים. אבל אנחנו יודעים שיש דבר יותר גבוה מענג, זהו אחד מיסודות הספר – אמונה פשוטה. לא שהיא בעצם יותר גבוהה, אלא שהיא לא ענג, אלא ענג נעלם. הענג הנעלם בסופו של דבר יבוא לגילוי, אבל זהו מקור נעלם של הענג שבינתיים אני לא מרגיש אותו. מה כן מרגישים? מסירות נפש. אז כך גם בשבת. מקור הענג, לפני שיש מושג כזה ענג, להתענג בשבת, אפילו הענג הכי נעלה, הענג האלקי, ואפילו ענג מהתבטלות. כמו שהסברנו הרבה פעמים, ענג בקדושה הוא מבחינת אין, לא מבחינת יש לגמרי, ובכל זאת, אם הענג מורגש יש בו איזו הרגשה איזו תפיסה של תענוג. איזו הרכבה, בלשון החסידות – הוא מורכב ממשהו. מה שאין כן אם הוא פשוט לגמרי ונעלם בשרש הנשמה. בנקודת האמונה הפשוטה אני לא מרגיש עדיין ענג. מה אני כן יכול להרגיש? רחמים. רחמים הם מדה שעולה ונוגעת גם באמונה הפשוטה, שהיא הענג הנעלם ביותר. לעומתה, אהבה במדרגה הכי גבוהה שלה עולה עד התענוג המורגש הכי גבוה, שנקרא אהבה בתענוגים.

הרחמים נוגעים לעצמות הנפש

באמת, בלשון הקודש רחמים קשורים לאהבה. אלו לא שתי מדות. עכשיו אנחנו מסבירים שבאמת הרחמים הם שורש האהבה. יש פעם אחת בתנ"ך שבמקום אהבה כתוב רחמים – "ארחמך הוי' חזקי"[כד], פסוק בתהלים. בלשון התרגום בארמית רחמים הם תמיד תרגום של אהבה – שורש רחמים בארמית מתרגם את המלה אהבה, אז זה כבר קשר. וכאמור, גם בתנ"ך בלשון הקודש יש פעם אחת שכתוב במקום אהבה – "ארחמך ה' חזקי", שפירושו אהבה, רק שנאמר בשורש רחמים. אם כן, הפירוש הוא שרחמים הם מקור האהבה כמו שהם באמונה פשוטה.

אחר כך הדבר מתבטא גם במודע, במחשבה, בה הוא נקרא שם המיוחד, וגם בדיבור, בו נקרא שם המפורש, וזו נקודת המוצא של כל המדרגות של שבת. מאד חשוב לדעת שהמדרגה הכי גבוהה בשבת אינה ענג, אף על פי שבשבת כתוב "אז תתענג על הוי'"[כה] ויש בה ענג שבת ואהבה בתענוגים. זה קשור לענג, ובכל זאת יש מדרגה שהיא מקור הענג, שהענג לא מורגש עדיין. מה כן מורגש שם? מורגשת מסירות נפש.

מסירות נפש קשורה עם רחמים. ביהדות, בתורה, לרחם על הזולת היינו נכונות ורצון כל כך חזקים, שכאילו האדם כפוי, כאילו שהוא מחויב המציאות, שאני לא יכול להימלט, לא יכול לברוח מזה. רחמים אמתיים הם כל כך חזקים שהם תופסים אותי לגמרי, שאני חייב לתת את עצמי-כולי למען הזולת או למען ה'. זה נקרא מדת הרחמים, שאני מרחם, "המו מעי לו"[כו], ואין לי שום אפשרות לצאת, לברוח מהם. לכן זה דבר עצמי הנוגע לעצמות ממש.

בכל זאת, קודם הם מופיעים בבחינת עצם, למעלה מטעם ודעת, ואחר כך יורדים לתוך המחשבה, וגם מתבטאים בדיבור. אנחנו יודעים שבתחלה "עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין" – "בראשית ברא אלהים", אלהים הוא מדת הדין[כז] – בסוף ה' ראה שאין העולם מתקיים במדת הדין ולכן "שתף מדת הרחמים והקדימו למדת הדין"[כח]. בפנימיות הדבר הוא שבתחלה היתה מחשבת ימות החול, ואחר כך הגיעה במחשבה של ה' בחינת שבת כביכול.

כתוב שבתוך המלה בראשית יש כבר רמז לשבת – ירא שבת[כט] ויש כמה פירושים לכך. יש פירוש אחד שיראה מלשון יָרֵא שבת, יש יראה עילאה בשבת, אבל יש פירוש בספר הזהר שיראה מלשון ראיה[ל]. אפשר גם כן לפרש קצת אחרת – ראי שבת. כלומר, בבראשית יש כבר ראי, כלומר מראה של שבת, השבת משקפת כבר מהרגע הראשון. יש ראיה של שבת כבר מהרגע הראשון. הראיה של שבת אומרת, מרשימה את המחשבה העליונה כביכול של הקב"ה שהעולם לא יכול להתקיים רק במדת הדין, זה מה ששבת אומרת. כלומר, שבת אומרת שהעולם לא מסוגל להתקיים במדת הדין ולכן חייבים לשתף את מדת הרחמים, ולהקדים אותה למדת הדין, כמו שכתוב בסוף "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים".

מדת הרחמים – המשכת קו וחוט של אור אין סוף לתוך החלל

מה זה בלשון הקבלה? מדת הדין היא הצמצום הראשון[לא], והצמצום הראשון הוא כאילו שה' לא נמצא כאן, לא שזה באמת כך. באמת הצמצום הוא לא כפשוטו[לב], אבל זה כאילו, כך נראה לנו. זה נקרא "סוד הצמצום"[לג]. מהי מדת הרחמים? שה' לא יכול להישאר כך, כאילו שהוא לא כאן בתוך חלל הצמצום. מדת הרחמים בקבלה היא המשכת הקו וחוט של אור אין סוף לתוך החלל. כלומר, הוא חייב להימצא כאן. מדת הרחמים היא שאף על פי שכאילו רצית קודם לא להיות כאן, רק להשקיף מרחוק. המחשבה הראשונה היתה שבאמת לא יכול להתקיים שום דבר בלי ה', ובכל זאת ה' כאילו שלא נמצא, שהוא מסתכל מרחוק בלבד. אבל בסוף הוא מרגיש שלא יכול להיות, העולם לא יכול להתקיים כך. לכן אני צריך בגילוי, לא רק בהעלם, למסור את עצמי לתוך העולם, לתוך הגבול וזה כמו מסירות נפש ממש. כאשר הבלי גבול מוסר את עצמו בגילוי לתוך המקום שבדיוק ההפך המוחלט ממנו – הגבול, החלל הפנוי – זה נקרא מדת הרחמים.

אז אם כן, זו הדוגמא העיקרית בלשון הקבלה מהי מדת הרחמים. מדת הרחמים היא למסור את עצמך לגמרי לתוך מקום שקודם לא היית שם, אבל אתה מרחם על המקום וזה מכריח אותך, מושך אותך כביכול, לתוך אותו מקום פנוי. זוהי מדת הרחמים והמדה הזאת היא סוד שבת.

שבת רחמים = ישראל בעל שם טוב

יש עוד רמז שלא הסברנו בפעם הקודמת, רמז מאד יפה. כתוב כאן ששבת היא מדת הרחמים. מה עכשיו אנחנו מסבירים? שרחמים הם מקור כל האהבות, אפילו אהבה בתענוגים. והווארט-הנקודה היא שאהבה תמיד קשורה עם איזו הנאה, אפילו הנאה של התבטלות. אמרנו שהנאה של קדושה היא לא של התפשטות היש, אלא של התבטלות היש, אפילו ההנאה הזאת של התבטלות היש זו גם הנאה מסוימת, אהבה בתענוגים. ויש משהו שהוא לא הנאה כלל, להפך, הוא מחויבות מוחלטת למעלה מכל הנאה של הכרח התמסרות. ההרגשה של הכרח ההתמסרות היא הרגשת הרחמים בכל מקום. השורש שלה הוא באמונה הפשוטה שלמעלה מתענוג. לא שאינו תענוג, אלא שזהו תענוג הכי נעלם בעצם הנפש. כמו שרחמים אינם אהבה, אלא מקור האהבה בעצם.

יש רמז מאד יפה לכך, שהמקור האמתי של שבת הוא רחמים – לא כתוב כאן, אבל רמז פשוט מאד. נעשה שוב חשבון-גימטריא: שבת היא 702, 27 פעמים הוי', ורחמים הם 298. כמה ביחד שבת-רחמים? בדיוק 1000. רואים במוחש שיש פה איזו השלמה, כלומר שאחד משלים את השני. יש סוד של אלף אורות שמאירים בשבת. כתוב בשבת "ישמח משה במתנת חלקו"[לד], כתוב על כך בספרי הקבלה[לה] שבשבת משה מקבל אלף אורות – מושג מפורש בספרי הקבלה.

מהם האלף של שבת? ידוע שבספרי החסידות[לו] דורשים שישראל בעל שם טוב שוה 1000. בלשון חז"ל[לז] זהו התלמיד ותיק, גם בגימטריא 1000, ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני". החסידים דורשים  ש"תלמיד ותיק" הוא הבעל שם טוב, ולא לחשוב שהוא מחדש דברים מעצמו חלילה, אלא כל מה שאותו תלמיד ותיק, ישראל בעל שם טוב, עתיד לחדש כבר נאמר למשה. מתי מתגלה הנשמה המיוחדת הזאת? בשבת. יוצא לנו שבענין שבת גופא, ה-1000, סוד אלף האורות הוא שבת ורחמים.

רמזים נוספים בשבת-רחמים

נראה עוד יותר טוב איך זה מתחבר: מה ראשי תבות שתי המלים שבת רחמים? שר, כמה זה בגימטריא? 500. כלומר, יש פה חלוקה מדויקת של 500 ו-500. כתוב בקבלה[לח] למה האשה מדליקה שני נרות בשבת? נר-נר עולה 500, בגימטריא "פרו ורבו"[לט], כנגד כנגד רמח אברי האיש ו-רנב אברי האשה. ראשי תבות שבת רחמים הם 500, וממילא שאר האותיות גם הן 500.

מהן האותיות האמצעיות? בכל מלה יש אות אמצעית – בשבת היא ב ורחמים ה-מ. אז אותיות האמצע הן המלה "בם", כמו "ודברת בם"[מ]. זה דיבור של שם המפורש – כלומר שם הרחמים, שם הוי' – בשבת. זה גם קשור לשלמות מעשה בראשית.

סופי התבות הם תם. כלומר, יש שר, בם ו-תם, ראש-תוך-סוף ועוד שתי אותיות במלה רחמים – חי. יש הרבה מה להתבונן בצורה הזאת, שאין לנו לוח כאן לנתח את זה, שכל אחד יתבונן בזה בעצמו. הפנימיות של רחמים היא חן. הפנימיות של שבת היא ב.

סוד אכילת חמים בשבת

מה שכן מאד יפה, שאפשר לדרוש את זה בכל שלחן של שבת בשבת ביום: במלה רחמים, אם לקחתי את האות ר בשביל רמז ראשי התבות שר, ה-500 של ראשי התבות – צריך לשיר בשבת – אלו אותיות נשארו במלה רחמים? חמים. מה זה קשור לשבת? זה טשולנט. בלשון חז"ל הטשולנט שאוכלים בשבת נקרא חמים. אם אומרים ליהודי מה צריך לאכול בשבת? יש כל מיני מנהגים, לאכול דגים ובשר. אבל מה שבאמת כתוב הוא רק שצריך לאכול חמים. לא כתוב שיש מצוה לאכול דג ובשר, זה מנהג, כל אחד לפי מה שטעים לו. לא חייבים לאכול בשר אם אתה לא אוהב בשר. אבל מה שבאמת מצוה לאכול, חז"ל אומרים שזו מצוה, הוא חמים, חמים בשבת הוא מצוה מדרבנן, מכמה סיבות, וכך הוא הביטוי – חמים. מה זה חמים? החמים של רחמים.

באמת זה לא רק ווארט, זה פשט. כתוב שרחמים הם חמימות, "המו מעי לו", כמו שאמרנו קודם וכך כתוב הפשט של רחמים, שמתוך רחמים האדם מתחמם. המצוה שיש בשבת לאכול חמים היא בדיוק התיקון 'מיניה וביה' של "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת". איך הסברנו את זה? דיברנו על כך בשיעורים הקודמים, שהאש היא אש זרה, כעס. נסיון השבת הוא אש זרה.

למה באמת יש מצוה לאכול חמין? בגלל שכתוב[מא] שהצדוקים פרשו את התורה כפשוטה, לפי דעתם המשובשת, שכוונת הכתוב בתורה "לא תבערו אש" היא שאסור אש, גם אש שמדליקים לפני שבת אסורה. לכן לצדוקים לא היה טשולנט בשבת, בגלל שלפי דעתם אסור לאכול טשולנט בשבת, אסור שיהיה אש, כך פירשו את התורה. גם הקראים אותו הדבר. ככה פירשו את הפסוק "לא תבערו אש", שעל פי פשט אסור להיות אש כלל.

אנחנו הפרושים, היהודים שמקבלים ומחזיקים בתורה שבעל פה, לא מפרשים ככה, אלא שהכוונת הכתוב "לא תבערו אש" היא "ביום השבת", כך כתוב. "ביום השבת" אסור, אבל לפני יום השבת, ושהאש תדלק ותחמם את האוכל במשך כל השבת – זה מותר. לא רק שמותר, אפילו מצוה. לכן באמת המצוה העיקרית היא לאכול חמים. לאכול חמים פרושו להוציא מדעת הצדוקים, להראות איך אנחנו מפרשים את הפסוק "לא תבערו אש", כך הפשט.

לכן יש מצוה לאכול חמים דוקא, להראות שאנחנו לא מפרשים את הפסוק "לא תבערו אש" שהכוונה שאסור שתהיה אש בכלל, אלא שאש בשבת אסורה, אבל אש אחרת שמתחילה לפני שבת ונמשכת ומבשלת את האוכל, והיא ומחממת את האוכל במשך כל שעות היממה של שבת – האש הזאת היא מצוה גדולה מאד. לא רק שהיא מצוה, היא כנראה קשורה בעצם מהותה של שבת. האש המותרת אינה סתם, אלא מצביעה על עצם מהותה של שבת. האש האסורה היא ה"לעומת זה" של שבת, המתנגד, האויב-שונא שלה, והאש המותרת, החמים של שבת, היא-היא השבת האמתית – החמים של רחמים.

אם כן, מה צריך לקרות כשאדם אוכל טשולנט בשבת? הוא צריך להרגיש את מדת הרחמים. ממש רחמנות – או רחמנות על הטשולנט או על האשה שבישלה אותו או על משהו, אבל בהרגשת אכילת הטשולנט צריכה להתעורר מדת הרחמים. זה החמים של רחמים. שוב, זה לא סתם ווארט, הרחמים של האש המותרת, אש קודש של שבת, מדת הרחמים, זוהי המהות הפנימית של שבת, החמים של רחמים.

בכלל, יש הרבה-הרבה דינים והלכות איך מכינים את האש הזאת, ואף על פי שאוכלים אותו רק ביום אבל רואים אותו כל הזמן. הוא יושב על התנור כל השבת, מתבוננים בטשולנט הזה שיושב שם ודואגים שיהיה בסדר. זאת אומרת שיש חוית טשולנט, חוית חמים, במשך כל היממה, מהתחלה עד סוף. הדבר הזה בפנימיות הוא חוית מדת הרחמים, כך צריך להתבונן.

מדת הרחמים אם כן, היא בדיוק ההפך של מדת הכעס. הכעס והרוגז הם האש הזרה ולכן ה' נתן לנו את המצוה כדי לנגד-להתגבר-לנצח את האש הזרה של הכעס. באמת, במה בדרך כלל האשה עוסקת בשניות הספורות לפני כניסת השבת? היא גומרת להכין ולסדר ולשים את הטשולנט במקומו ובכך מתגברים על המזיקין, השדין ורוחות שרוצים לעורר את הכעס שדיברנו עליו. הזמן שהם תופסים הוא בין "יום הששי" לבין "ויכלו השמים", כלומר הזמן שלפנות ערב ביום השבת. לכן דוקא אז מכינים את הטשולנט, אש הקודש שכנגד האש הזרה. לכן זו סגולה. היו כאן כמה אנשים ששאלו מה באמת עושים עם הכעס בערב שבת? צריך לבשל יותר טוב את הטשולנט באותו זמן. במקום לצעוק, להתעסק בהכנת החמים, שהוא מדת הרחמים – זה נקרא להכין את הרחמים של יום השבת.

אם כן, בכך סיימנו את ענין השבת והרחמים, נושא מאד חשוב שקשור עם שם הוי',שקשור לעצמות יום השבת.

ב. פעלי פרשת "ויכלו"

הפיכת דין לרחמים בשבת

עכשיו אני ממשיך לקרוא את הסעיף האחרון של הערה ג. אמרנו בסוף השיעור הקודם שבעצם למדנו לפני כמה שיעורים את התחלת הסעיף הזה, לכן אני אקרא יותר בקיצור:

יָדוּעַ שֶׁבְּפָרָשַׁת "וַיְכֻלּוּ וגו'" יֵשׁ לה תֵּבוֹת. "וַיְכַל", "וַיִּשְׁבֹּת", "וַיְבָרֶךְ", "וַיְקַדֵּשׁ" הֵן הַתֵּבוֹת הַ-ו, יג, כ, כה בַּפָּרָשָׁה, כַּאֲשֶׁר ו יג [מיקום ה-וה בפרשה – "ויכל" "וישבת" – בגימטריא] עוֹלֶה חַוָּה [שהוא] מִלּוּי שֵׁם מה [מילוי שם הוי' ששוה] – אָדָם – כַּנּוֹדָע) – כְּנֶגֶד "וְהַנִּגְלֹת [לנו ולבנינו[מב]]" – ו[אילו "ויברך ויקדש" שבמיקום]-כ כה עוֹלֶה אָדָם – כְּנֶגֶד "הַנִּסְתָּרֹת". אָדָם חַוָּה [יחד] עוֹלֶה ח בְּרִבּוּעַ –

עד כאן למדנו לפני כמה שבועות, את הרמז הזה, בנוגע למשהו אחר. מהמקום הזה והלאה יש תוספת לזה. הגענו למספר 64, יש כאן יחוד של אדם חוה. אפשר לשאול ולומר לגבי המספר 64 מהו שייך בעצם לשבת? אף על פי שהוא רבוע, ורבוע הוא דבר שלם – בכל זאת המלה העיקרית בתורה ששוה ל-64 היא דין, כך כתוב בכל הספרים, ואנחנו אומרים ששבת היא בדיוק ההפך, לא דין.

אפשר לשאול את השאלה הזאת על עצם התופעה של אדם חוה: אדם חוה הם שלמות, יחוד, "והאדם ידע את חוה"[מג] – למה הם עולים דין? שוב, אף על פי שזה מושלם, הדבר הזה הוא מושלם, 64, ח ברבוע, אבל בכל זאת הוא דין, שלמות של דין.

הרמז הוא במלה רחמים. יש דין ויש רחמים. יש חשבון שנקרא מספר סידורי שעשינו הרבה פעמים, חשבון האותיות מ-א עד כב, ש-ת שוה כב, 22, כיון שהיא היא האות ה-כב. בחשבון זה ר היא 20, ח היא 8, מ היא 13, י היא 10, ו-מ היא .3, כמה הם רחמים במספר סידורי? 64, בדיוק אותו הדבר. אז זו המתקה מוחלטת של דין ברחמים בשבת. כלומר, הכוונה של יחוד אדם-חוה היא לא דין, אלא רחמים – רחמים במספר סידורי. אדם חוה הם שורש ומקור כל הנשמות, מה זה ישראל במספר סידורי? גם אותו הדבר – 64. אף על פי שבמספר הרגיל ישראל ורחמים לגמרי לא שוים, יש הפרש גדול ביניהם – רחמים הם 298 וישראל 541 – אבל בכל זאת במספר סידורי הם שוים, והם שוים לאדם חוה במספר הרגיל שלהם. אלו הכוונות השייכות ל-64 של שבת. ה-64 של כל השבוע הוא באמת דין. ה-64 של שבת הוא רחמים, שממתיק את הדין מיניה וביה, באותו ערך, שקול כנגדו ממש, וגם ישראל. מה כאן נוסף?

חֶשְׁבּוֹן ד פְּעָמִים אוֹתִיּוֹת "וי" שֶׁבִּתְחִלַּת אַרְבַּעַת הַפְּעָלִים הַנָּ"ל.

איך התחלנו את ההערה הזאת? מהפעלים 'כל'-'שבת'-'ברך'-'קדש', שעל כל אחד כתוב "ויכל" "וישבת..." – ארבעת הפעלים שכנגד שם הוי' שאנחנו מסבירים כאן – "ויכל" כנגד ה תתאה, "וישבת" כנגד ו, "ויברך" כנגד ה עילאה, "ויקדש" כנגד י. עד כאן רק הסברנו את הפעלים עצמם ועשינו מהם גימטריא ורמזנו הרבה רמזים. לפני כל אחד יש וי, משותף בכולם – "ו-י כל", "ו-י שבת", וכך הלאה. ארבע הפעמים ו-י גם הן סכום מיקומי ארבע המלים הללו, 64, ארבע פעמים 16.

סוד חלוקת המנורה לה-ב

את הרמז הבא גם אמרנו בשיעורים הקודמים: בקטע הראשון "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" יש 7 מלים; במדרגה השניה "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה" יש גם כן 7 מלים. בקטע הראשון כתוב שם אלהים ולא כתוב "מכל". במשפט השני לא כתוב שם אלהים וכתוב במקומו עוד מלה "מכל", "מכל מלאכתו". הקטע הראשון הוא "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", השני "וישבת", לא כתוב "וישבת אלהים", כתוב "וישבת ביום השביעי מכל" – תוספת "מכל", במקום המלה "אלהים". אבל יוצא ששני קטעים-משפטים אלה הם בני 7-7 מלים. אחר כך כתוב "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו". כאן שתי המדרגות ביחד הן 7 מלים. וזה בסוד "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[מד], הסברנו את זה קודם, לפני כמה שיעורים:

בְּ"וַיְכַל וגו'" – ז תֵּבוֹת. בְּ"וַיִּשְׁבֹּת וגו'" – ז תֵּבוֹת. בְּ"יְבָרֵךְ וגו' וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" [יש שוב] – ז תֵּבוֹת הַמִּתְחַלְּקוֹת ל-ה ב (סוֹד חֲלֻקַּת נֵרוֹת הַמְּנוֹרָה וְדָ"ל),

למנורה בבית המקדש היו ז' נרות, אבל היתה חלוקה בין חמשה נרות לבין שני נרות. ככה היו מטיבים את הנרות, קודם חמשה אחר כך שנים. הנר המערבי שבו היה נס, שהיו שמים בכל הנרות כמות שוה של שמן, ובכל זאת היה נר אחד שהיו מדליקים אותו ראשון והוא היה כבה אחרון, שזה הנס שהשכינה שורה בישראל[מה]. לפי כמה דעות הוא היה דולק כל הזמן, ולא היה כבה בכלל[מו]. הנר הזה לפי חז"ל[מז] הוא הנר השני לחלוקת חמשה-שנים של הנרות. מה זה חמשה ושנים? בקבלה וגם על פי הגמרא זהו סוד האלכסון, סוד חשוב מאד בתורה. יש מאמר חז"ל ש"כל אמתא ברבוע, אמתא ותרי חומשי באלכסונא"[מח], כל אמה על אמה ברבוע הוא אמה ושני חומשים באלכסון. כלומר, לפי חז"ל זהו השורש של שנים. יש מספר מאד חשוב בחשבון – השורש של שנים, כלומר המספר שכפול עצמו שוה 2, והמספר הזה הוא לא שבר מדויק. אי אפשר לומר בצורה מדויקת מהו השורש של 2. אבל בגיאומטריה מהו השורש של 2? אלכסון של אחד על אחד. אם יש לי אחד על אחד ואני רוצה לדעת מה האלכסון אז האלכסון הוא השורש של 2. חז"ל מדברים בערך, אבל ה'בערך' שלהם יותר מדויק מהדיוק, ה'בערך' של חז"ל מגלה את הסוד של הענין, שיותר מדויק מכל מה שאפשר לדייק. חז"ל אומרים שהאורך של האלכסון הוא אחד ושני חומשים, כלומר 5/7. מה הביטוי? "כל אמתא ברבוע – אמתא ותרי חומשי באלכסונא" – כל אמה על אמה ברבוע הוא אמה ושני חומש, שתי חמישיות באלכסון. מהם אמה ושתי חמישיות? 7 חלקי 5.

הסוד זה הוא סוד המנורה. מה יש במנורה? חמשה נרות ואחר כך יש עוד שני נרות. כלומר, השבע מתחלק ל-5 ו-2. מה זאת אומרת? שבפנימיות המנורה היא אלכסון. אם יש לי כאן רבוע של 5 על 5, כמה יש לי באלכסון? 7, 5 ועוד 2. זה נקרא שכל אמה על אמה היא אמה ושני חומש באלכסון.

מה תפקיד המנורה בבית המקדש? להאיר את העולם. יש מאמר חז"ל "לא לאורה אני צריך"[מט], לא שהמנורה היא בשביל להאיר את בית המקדש, ה' לא צריך את האור, האור זה בשביל לצאת החוצה ולהאיר את האור האלקי בכל העולם כולו, "יפוצו מעינתיך חוצה"[נ] – זה תפקיד המנורה.

אלכסון ותיקון הראיה בשבת

כתוב דבר מאד עמוק שלא נוכל להסביר אותו יותר מדי לעומק, שתיקון הראיה, לראות את האין שמהוה את היש, האין האלקי שמחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית[נא], שזה נקרא גם לראות את בחינת השבת בתוך החול – זה לראות באלכסון. יש רמז שכתוב בספרי החסידות – אלכסון נוטריקון להסתכל באין[נב]. השורש של אלכסון הוא ס.כ.ל. בצרוף, בהיפוך, ושאר האותיות א-ו-ן, כמו אין. כלומר, יש באלכסון רמז להסתכלות באין. וגם מובא[נג] שאלכסון בגימטריא "הוי' אלהינו הוי' אחד"[נד]. להסתכל-לראות את אחדות ה' – זה נקרא לראות באלכסון.

יש הרבה דינים בשבת שנותנים לאדם את האלכסון, לגבי ד' אמות של שבת[נה], לגבי תחום העיר[נו], מי שפעם למד קצת הלכות ערובין – נותנים-מוסיפים לריבוע את האלכסון שלו. יש בזה הרבה-הרבה אריכות והרבה עומק בהלכה[נז]. יש משהו מיוחד בשבת שקשור עם סוד האלכסון, שבמקום הריבוע רואים את האלכסון. ראית האלכסון וחישובו הם תיקון הראיה. לכן כתוב בזהר ששבת קשורה עם עין. שבת היא ש – ג גוונים שבעין, ו-בת היא בת עין. אחד מהיסודות בספר הזהר הוא שהמלה שבת היא סוד העין[נח]. זהו באמת היום בו מסתכלים באין, עם א, אבל הוא נקרא תיקון העין. זהו סוד העין וזה נקרא ש-בת.

גם ברמז הזה בזהר מחלקים את שבת ל-ש ו-בת כמו שקודם חילקנו. כשרמזנו שבת-רחמים הבדלנו בין ראשי התבות לשאר האותיות, כמו רחמים ר-חמים, וגם כאן יש ש-בת. הבת זו בת עין, הפנימיות של העין. [האישון?] כן, ה"אישון בת עין"[נט] הוא הבת. ה-ש הוא הלבן, האדום והגוון המיוחד של כל אחד, שנקרא הירוק של העין – זה נקרא ג' גווני הקשת. בתוך העין יש לובן, יש אודם, שהוא עורקי הדם המתגלים בתוך העין, בתוך הלובן יש גילוי של אודם, אחר כך יש הגוון של כל אחד, לזה יש עיניים כחולות ולזה עיניים חומות – הצבע הזה של העין של כל אחד נקרא הירוק שלו. בחז"ל ירוק כולל את כל הגוונים[ס]. בתוך הירוק, הגוון המיוחד בכל אחד, יש את השחור, הבת, האישון. כתוב בזהר שזה סוד כל יום השבת, השבת היא העין.

מהו תיקון העין? לראות את האלכסון, סוד האלכסון שהוא השבע. אבל אלכסון זה, השבע, מתחלק ל-5 ו-2. זהו גילוי האלכסון, בדיוק סוד המנורה, שהקו הישר של המנורה הוא באמת קו אלכסוני, שיש בו את כל אורך הצלעות שהוא מחבר באלכסון בתוספת של 2.

הדבר גם מגלה לנו למה הנס של נר המערבי היה הראשון בין החמישי לשני. כיון שאותו נר הוא תחילת גילוי האלכסון. זה יותר מהצלע הטבעי של הריבוע. לכן שם היה הנס של הנר המערבי – נס העדות ששכינה שורה בישראל.

7 בסוד האלכסון

זה גם כן מסביר את הסוד למה בפרשת "ויכלו" – הפרשה של שבת – יש 5 פעמים 7 מלים, לה מלים. 5 הוא הצלע, ו-7 הוא האלכסון. 7 הוא באמת האלכסון של 5 על 5 וכאן אנחנו רואים שהמספר 7 מופיע בשני מספרים לא רציונליים הכי חשובים. אחד הוא בכל זאת 'מספר אלגברי', נקרא השורש של 2, ואחד הוא מספר עוד יותר נעלם שנקרא 'פאי', שהוא 'מספר טרנסצנדנטי' בלשון המתמטיקה, שהוא הרבה יותר נעלם מאשר השורש של 2, שבסך הכל מספר אלגברי. שניהם לא רציונליים, אבל אלו שתי מדרגות שונות לגמרי. שניהם נכתבים בערך, וב'בערך' הזה, שהוא לא סתם בערך, מופיע המספר 7. לגבי 'פאי' המספר 7 הוא 22, כמו 22 אותיות חלקי 7 (ב'פאי' מופיע ה-7 למטה). בשורש של 2, שהוא המספר השני הכי חשוב, האלכסון של 1 על 1, המספר הוא 7 חלקי 5 (ה-7 מופיע למעלה). אם אני רוצה שכולם יהיו מספרים שלמים אני צריך לעשות רבוע של 5 על 5 ואז האלכסון הוא 7. אם אני עושה עיגול בהיקף של 22 יהיה הקוטר שלו, שגם הוא כמו אלכסון, גם 7. הקוטר של העיגול הוא גם כן נקרא בקבלה האלכסון של העיגול[סא].

אם כן, בשניהם האלכסון הוא 7. בעיגול האלכסון הוא 7 כאשר הקו המקיף הוא 22. בריבוע האלכסון הוא 7 כאשר הריבוע הוא 5 על 5. מה באמת המקיף של אותו ריבוע של 5 על 5? 20, לא 22 אלא 20. בריבוע יש 20 מסביב ו-7 באלכסון, בסוד איזו מלה שקשורה לשבת? זך, מלה עליה דיברנו קודם – "זכור את יום השבת לקדשו". "זכור" הוא אור זך, וזך גם הוא מרמז לשבת בכך ששבת עולה זך פעמים שם הוי', כפי שהזכרנו קודם. זך הוא בדיוק מדות הריבוע. כלומר, יש כ מסביב, 4 פעמים 5, ו-ז באלכסון. בעיגול זה כב מסביב וגם ז באלכסון. כלומר, בשניהם סוד ה-7 הוא סוד האלכסון. ממילא מכך מובן המספר לה, מספר התבות בפרשת "ויכלו", שהוא כפל-הכאה של 5 ו-7, וממילא גם מובן למה 7 של המנורה מתחלקים ל-5 ו-2 ולמה הנס הוא ראשון מבין השנים.

"ויקדש אתו" – האין של שבת

לעניננו, איפה יש 7, בתוך פרשת "ויכלו" השבע שמתחלקת ל-5 ו-2? "ויברך אלהים את יום השביעי" הן החמש, והשתים הנוספות הן "ויקדש אתו". לפי ההתבוננות שלנו "ויברך אלהים את יום השביעי" הוא ה עילאה שבשם, אמא, עדיין טבע. "ויקדש אתו" זו המדרגה הכי גבוהה, זה אבא. אז זה באמת עיקר תוספת האלכסון, האלכסון שדיברנו קודם מיתוסף בשתי המלים "ויקדש אתו", שזה אין עם א. מה שהעין, עם ע, רואה בשבת את האין, עם א, הוא "ויקדש אתו", הקודש עליון, החכמה – כפי שנסביר בהמשך וזו ה-י של שם הוי'. בכל זאת, שניהם יחד נותנים את המספר 7. קודם כל מדרגה בפני עצמה היתה 7, "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" 7 – מלים, מדרגה אחת ו"וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה" – 7 מלים מדרגה אחת. עכשיו יש שתי מדרגות 7 יחד, כאשר ה-7 מתחלק בסוד האלכסון של 5 ו-2 – "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו".

שתי המדרגות העליונות הולכות יחד בסוד "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין", יחוד חכמה ובינה. "ויברך" הוא בינה-אמא, "ויקדש" הוא אבא-חכמה ועל שניהם כתוב "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין":

לְלַמֵּד שֶׁשְּׁתֵּי הַמַּדְרֵגוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת – בְּרָכָה וּקְדוּשָׁה – הֵן "תְּרֵין רֵעִין דְּלָא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין" "כְּחֲדָא נָפְקִין כְּחֲדָא שָׁרְיָין" [זה הביטוי של הזהר^[סב], הם יוצאים כאחד ושורים כאחד].

'ויקדש אלהים אתו' – בראשית

הרמז האחרון כאן הוא שיש בכל זאת בתוך הביטוי "ויקדש אותו" מלה נעלמת. בלשון המדקדקים הראשונים, כמו במיוחד הרד"ק, שקורא לה המשך – מלה מהקטע הקודם שנמשכת לתוך הקטע הזה. מה המלה הזאת? הנושא בא בהעלם. מה כתוב? "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו". איזו מלה נמשכת בהעלם? "אלהים". כתוב "ויקדש אתו" וזה כאילו שכתוב "ויקדש אלהים אתו", רק שהמלה "אלהים" נמשכת מהקטע הקודם לכן לא צריך לכתוב אותה עוד פעם, מספיק לכתוב "ויברך אלהים את היום השביעי ויקדש אתו". בכל זאת, בהעלם בבחינת הדקדוק האלהים נמצא גם בתוך שתי המלים "ויקדש אתו". אם נעשה חשבון – זה החשבון האחרון – "ויקדש אתו" בתוספת אלהים, כלומר יחד עם אותו שם "אלהים" שנעלם כאן – מה יוצא? זה המשפט האחרון:

כַּאֲשֶׁר שֵׁם "אֱלֹהִים" נִמְשָׁךְ לְ"וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" עוֹלֶה בְּיַחַד "בְּרֵאשִׁית" [המלה הראשונה בתורה, ירא שבת, ראי שבת, שהסברנו קודם. ומה התרגום ירושלמי של בראשית?] – "בְּחוֹכְמָא" וְדָ"ל. ["בראשית" היא מדרגת החכמה והיא בדיוק המדרגה של "ויקדש אתו" – ה-י של שם הוי']

בזה סיימנו את הערה ג' ועכשיו נמשיך לפרק ב', לא לפני שנסכם את הנלמד בפרק א'.

הפסקת העבודה-מנוחה-ברכה-קדושה – כנגד אותיות שם הוי' מלמטה למעלה

בתחילת העמוד אנחנו רואים שוב את הציור המסכם של ארבע המדרגות מלמטה למעלה:

ה "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה"

ו "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה"

ה "וַיבָרֵךְ אֱלֹהִים אֶת הַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי"

י "וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ"

מה זה על פי פשט? "ויכל אלהים" זה לגמור את המלאכה, להפסיק לעבוד; "וישבת ביום השביעי" זה לנוח. יש להפסיק לעבוד, ויש לנוח, אלו שני דברים, על פי פשט. קודם הוא מפסיק לעבוד "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה". אחר כך הוא גם נח "וישבת", הוא שובת, הוא מרגיש את שביתת הדבר. קודם הוא רק כלה, הוא גומר, "ויכל אלהים", אחר כך "וישבת"; אחר כך הוא מברך "את יום השביעי", ואחר כך מקדש. אז זה ברור שיש פה ארבע מדרגות מלמטה למעלה.

כל אחד שקצת מתמצא בערכים של הקבלה יודע שקדושה היא באבא. כלומר, ב-י, בחכמה, כמו שהסברנו קודם. אולי לא כל כך ברור שברכה באמא, זה נסביר בהמשך. מנוחה כאן היא מנוחת המדות – המדות נחות. לכן כתוב "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". ביחס ל"ששת ימים עשה הוי'"[סג], "כל יומא ויומא עביד עבידתיה"[סד], ששת הימים בשורש הם שש המדות וביום השבת השש מדות הללו, שפעלו ועבדו קשה במשך השבוע – הן נחות. להפסיק לעבוד בפועל היא פעולת המלכות. זה הפשט.

את הפשט הזה לא הסברנו עד עכשיו, אף על פי שדברנו על זה כל השיעורים הקודמים לא התחלנו עדיין להסביר את הפשט, מה קורה כאן. עכשיו אנחנו מתחילים להסביר את הפשט הזה. כלומר, "ויכל" – להפסיק לעבוד – היא פעולת המלכות; חוית המנוחה, כלומר החויה שאתה שובת, שאתה לא עובד יותר, אתה נרגע – היא הרגשת המדות; אחר כך, להמשיך בתוך החויה הזאת ברכה, ועוד יותר להמשיך בתוכה קדושה, שעוד יותר מברכה, הם כנגד שתי המדרגות הנסתרות, שבאות, יורדות ונמשכות מלמעלה, מ"הנסתרת לה' אלהינו". אם כן, עכשיו אנחנו מתחילים להסביר את פשט המבנה של ארבעת הפעלים המוזכרים ביום השבת: "ויכל"-"וישבת"-"ויברך"-"ויקדש", כנגד שם הוי' מלמטה למעלה.

ג. הקבלת פסוקי "זכור" ו"שמור" לאותיות שם הוי'

"זכור ושמור" – זכרון בפה ושביתה ממלאכה

לפני שנסביר את זה יותר טוב צריכים לראות קודם כל – זה הנושא של פרק ב' – איך בדיוק אותם המושגים מופיעים גם בעשרת הדברות. עד עכשיו דיברנו רק מפרשת "ויכלו השמים והארץ", יום השבת בסיום ששת ימי בראשית. אבל יום השבת יש גם בעשרת הדברות, שזו ודאי גם פרשה מאד-מאד חשובה לנתח, להבין אותה, להתבונן בה. נראה בפרק ב' ואחר כך בפרק ג' שבדיוק אותו מבנה שראינו כאן, שאנחנו מתחילים להתבונן בפרשת "ויכלו", מופיע פעמיים בפרשת עשרת הדברות בדבור של שבת.

קודם כל הוא מופיע בכללות כבר בפסוק הראשון. בפרשת יתרו, שהיא הפעם הראשונה שכתובים עשרת הדברות, הפסוק הראשון בציווי השבת אומר "זכור את יום השבת לקדשו"[סה]. באותו הפסוק בפעם השניה, בפרשת ואתחנן, כתוב "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך"[סו]. ידוע וכל אחד מכיר את מאמר חז"ל המפורסם "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו"[סז]. כאן הוא המקום הראשון בעשרת הדיברות שיש שינוי ניכר. היו כמה שינויים לא ניכרים בדיבור השני בין הפעם הראשונה לבין הפעם השניה, אבל השינוי הבולט העיקרי בין עשרת הדברות של פרשת יתרו לבין עשרת הדברות של פרשת ואתחנן הוא "זכור" ו"שמור". חז"ל אומרים בפירוש על כך, שנדע ש"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו". אז ברור שצריך להבין שאלו שתי מדרגות שחייבות ללכת יחד, לא בדיוק אותו הדבר – ברור ש"זכור" אינו "שמור" ו"שמור" אינו "זכור" ורק "בדיבור אחד נאמרו". הם חייבים להיות יחד.

אז אם רק נתבונן בפסוק "זכור את יום השבת לקדשו", "שמור את יום השבת לקדשו" נראה רק במשפט הזה, כפי שמופיע בשתי הצורות שלו, נראה את שם הוי' שלנו. אחר כך, כשנמשיך לקרוא ולהתבונן בכל הדיבור של שבת, נראה עוד פעם יותר בהרחבה את שם הוי'. אז קודם בפרק ב' אנחנו מתבוננים רק בפסוק הראשון של "זכור את יום השבת לקדשו" ובכתוב המקביל בפרשת ואתחנן "שמור את יום השבת לקדשו":

וְכֵן בְּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת בָּאוֹת אַרְבַּע מַדְרֵגוֹת אֵלּוּ מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה בִּכְלָל וּבִפְרָט.

קודם כל אנחנו בפרק הזה נלמד רק בכלל, איך שזה מופיע רק במשפט "זכור את יום השבת לקדשו", איך יש בו את כל המדרגות. אחר כך, בפרק הבא נראה זאת בפרט, איך שבכל הדיבור יש ארבע מדרגות, בדיוק אותן מדרגות שיש בפרשת "ויכלו".

באמת מי שרוצה כבר לראות את הקיצור יסתכל בציור שבהמשך (בסוף עמוד רע"א) בו רואים את שם הוי' של "זכור" ו"שמור", ואחריו (בעמוד רע"ג) את שם הוי' של כל הפרשה בפרט, שם תראו הקבלה ממש מוחלטת למשפטים ולרעיונות שמופיעים ב"ויכלו": "לא תעשה כל מלאכה"[סח] – יש מנוחה, למעלה מהמנוחה יש ברכה, ולמעלה מהברכה יש קדושה וזה ממש בדיוק אותו הדבר. אבל קודם כל נראה את ההסבר בכלל, רק בפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" ובפסוק המקביל "שמור" שחייבים לצרף אותם יחד. זה הנושא כאן של פרק ב':

קֹדֶם בָּא הַכְּלָל: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ"; "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" – "'זָכוֹר' וְ'שָׁמוֹר' בְּדִּבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ" (וְ"הַא בְּהַא תַּלְיָא", הֵא עִלָּאָה שֶׁבְּשֵׁם – "זָכוֹר" – בְּהֵא תַּתָּאָה שֶׁבְּשֵׁם – "שָׁמוֹר", וְדָ"ל).

יש כמה פירושים בקבלה מה זה "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו" – מהו ה"זכור" ומהו ה"שמור"? בדרך כלל אומרים ש"זכור" הוא זכר ו"שמור" הוא נקבה[סט]. אם "זכור" הוא זכר ו"שמור" הוא נקבה והם ביחד, אז הם יכולים להיות כנגד יה או כנגד וה – ה-ו יכול להיות "זכור" וה-ה יכול להיות "שמור"; ה-י יכול להיות "זכור", וה‑ה עילאה יכול להיות "שמור".

בכל זאת נסביר כאן שהפירוש הפנימי ביותר הוא ש"זכור" הוא ב-ה עילאה של שם הוי', שם יש תקון הזכרון, וכן תיקון ההזכרה. חז"ל אומרים[ע] שכל פעם שכתוב "זכור" בתורה היא לא רק לזכור בראש, אלא גם להזכיר משהו, לזכור אותו בפה. כלומר, לומר משהו. זה קשור עם הפה העליון, ובקבלה הוא הפה של תבונה[עא]. ה"זכור", שהוא גם זכרון וגם הבעה – נקרא להזכיר – הוא פה של אמא, גם לאמא יש פה. אף על פי שבדרך כלל כתוב פה בהקשר ובנוגע למלכות, "מלכות פה"[עב], בכל זאת יש גם פה עליון באמא והפה הזה של "זכור".

איך אנחנו יודעים שה"זכור" כאן זה קשור עם דיבור ולא רק זכרון? זה מאמר חז"ל המפורסם "זכרהו על היין"[עג]. חז"ל אומרים איך אני זוכר שבת? שאני מקדש על היין. זה נקרא לזכור, כלומר לדבר, לומר משהו, לא לזכור בראש. כמו שנראה בהמשך, יין הוא אמא, בינה, אז אם ה"זכור" הוא מתפרש בחז"ל במשפט "זכרהו על היין" הדבר ודאי קשור עם אמא, עם "יין המשמח"[עד] של "אם הבנים השמחה"[עה].

מה שאין כן "שמור", שעל פי פשט הוא לשמור, לא לעשות עבודה, לא לעשות מלאכה, כמו שנאמר 'תשמור את עצמך', להפסיק את העבודה. יש כמה וכמה פירושים מה זה "שמור", אבל הפשט הכי פשוט ש"שמור את יום השבת לקדשו" הוא מי ששומר שבת. כמו שיש הרבה מאמרי חז"ל עם הביטוי "שומר שבת כהלכתו"[עו]. מה זה? ששומר את השבת, לא לעשות עבודה בשבת, פשוטו כמשמעו. יש ל"ט אבות מלאכה בשבת, ומי ששומר שבת שומר לא לעשות שום מלאכה בשבת. אם כן, "שמור" על פי פשט הוא לא לעבוד בשבת.

"זכור" איך שחז"ל מפרשים אותו הוא לא רק שלא לעבוד, אלא לעשות משהו חיובי – "זכרהו על היין", יש מצוה מיוחדת לקדש על היין. המצוה לקדש על היין היא "זכור את יום השבת לקדשו". זה שאסור לעשות מלאכה וצריך לשמור כל הזמן, כל השבת, לא לעשות עבודה – זה "שמור את יום השבת לקדשו", על פי פשט.

פסוקי "זכור" ו"שמור" בהקבלה לשם הוי'

כמו שנסביר עכשיו, "שמור" הוא במלכות, ב-ה תתאה שבשם, ו"זכור" הוא ב-ה עילאה שבשם, בבינה. על כך כתוב כלל שלמדנו הרבה פעמים, על פי לשון-ביטוי של חז"ל "הא בהא תליא". כלומר, שני דברים שכל אחד תלוי בשני, ובמקום לומר "הא בהא תליא" דורשים 'ה ב-ה תליא'. כלומר, שתי אותיות ה של שם הוי' תלויות אחת בשניה. יש גם רמז יפה: אם יש לי ה מכאן ו-ה מכאן, 5 ו-5, האלכסון הוא ה-7 שאמרנו קודם. זה הפירוש שעכשיו נפרש על "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו".

שָׁמוֹר הוּא עִנְיַן הַשְּׁמִירָה מֵעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, בְּחִינַת "וַיְכַל וְגו'" – כְּנֶגֶד ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם כַּנַ"ל.

"שמור" על פי פשט הוא לא לעבוד, וזה בדיוק כמו שכתוב "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה". "ויכל" הכוונה שבמודעות כביכול ה' הפסיק לעבוד. הרי ה' גם כן מקיים את התורה והוא עצמו שומר שבת, אסור לעבוד בשבת. ה' לא עבד בשבת מתוך זה ששמר את השבת, ועל כך כתוב "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", כנגד "שמור".

עכשיו יש שני קטעי משפט משותפים: "את יום השבת לקדשו". בשניהם כתוב "את יום השבת" ובשניהם כתוב "לקדשו". ההבדל הוא שפעם כתוב "זכור את יום השבת לקדשו", ובשני כתוב "שמור את יום השבת לקדשו". נראה עכשיו את המשפט כולו: המלים "את יום השבת" כנגד ה-ו, כנגד "וישבת", והמלה "לקדשו" כנגד "ויקדש אתו", אבא. אם כן, יש לי כבר את הציור הבא:

י "לְקַדְּשׁוֹ"

ה "זָכוֹר"

ו "אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת"

ה "שָׁמוֹר"

כלומר, בשניהם יש "את יום השבת לקדשו", כנגד אותיות ו ו-י, אלא ש-ה מופיעה כל פעם במיקום אחר – ה עילאה, "זכור" או ה תתאה, "שמור".

שביתה ממלאכה ותחושת המנוחה

מה ההתבוננות בזה?

"אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" הוּא עִנְיַן הַשְּׁבִיתָה וְהַמְּנוּחָה, שֶׁבָּאָה כַּאֲשֶׁר "כָּל מְלַאכְתֶּךָ עֲשׂוּיָה".

שבת פרושה לשבות, כאשר האדם מרגיש שכל מה שהיה עליו לעשות במשך השבוע הוא גמר, אין לו יותר מה לעשות. זו לא רק פקודה, שאומרים לך 'תפסיק לעבוד'. לנוח, באמת לנוח, זה לא רק שהדבר מפסיק לעבוד, אלא שהוא מרגיש שבאמת גמר בהצלחה את העבודה, וממילא יכול לנוח. אדם שלא הרגיש שגמר – אין לו מנוחה. אפילו אם כובלים את הידיים וקושרים אותם שלא יעבוד, עדיין הידיים רוצות לעבוד, בגלל שהוא מרגיש את עצמו באמצע העבודה. האדם יכול לעשות את זה לעצמו, הוא יכול להכריח את עצמו שלא יעבוד. יש פקודה-מצוה – אסור לעבוד בשבת, אבל הוא בסך הכל כבול, הוא לא באמת מרגיש שהוא נח. מתי הוא מרגיש שהוא נח? רק אם הוא מרגיש ש"כל מלאכתך עשויה"[עז], שהוא באמת גמר את המלאכה.

ההרגשה שהוא גמר, באמת גמר – זה נקרא "וישבת", כמו ב"ויכלו". קודם כתוב "ויכל אלהים", שהוא הפסיק, אבל להרגיש ש"כל מלאכתך עשויה", כך חז"ל אומרים לגבי שבת – זה "וישבת". חז"ל אומרים שכל אחד בשבת צריך להרגיש "כל מלאכתך עשויה", זה הביטוי. אם לא הרגשת ש"כל מלאכתך עשויה" שאין לך יותר מה לעשות – אתה לא נח, אתה לא מרגיש שבת.

החויה הזאת היא חווית המדות. כל אחת מהמדות רוצה לגלות את עצמה בשלמות. "כל יומא ויומא עביד עבידיתיה", במיוחד היום הראשון שהוא החסד, המשפיע, הוא המתלווה והמצטרף לכולם, והוא רוצה להוציא את עצמו מהכח אל הפועל, להפיק את כל השפע שיש בו. אם הוא מרגיש את עצמו מתוסכל שלא הפיק עדיין כמה שרצה להפיק הוא לא נח. אז עיקר המנוחה הוא מנוחת החסד, וגם על ידיו נעשית מנוחת כל מדות הלב שפעלו את הפעולה במשך ימי החול.

שביתת החסד ביום שבת

יוֹם הוּא בְּחִינַת "חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם", "יוֹמָא דְּאָזִיל עִם כּוּלֵהוּ יוֹמִין", כְּלָלוּת עִנְיַן בִּנְיָנוֹ וְתִקּוּנוֹ שֶׁל זְעֵיר אַנְפִּין – ו שֶׁבְּשֵׁם.

כאשר כתובה המלה "יום" סתם, כל פעם בתורה שכתוב "יום", הוא יכול להיות כל אחד מששת הימים, אבל סתם "יום" היינו "יומם יצוה הוי' חסדו"[עח], או "חסד אל כל היום"[עט]. סתם "יום" הוא "יום אחד"[פ] של מעשה בראשית, שהוא גם כן יום ראשון, שגם כולל את כל בנין המלכות.

כתוב[פא] שכל מה שעלינו לעשות הוא בנין המלכות. יש רמז שבנין המלכות בגימטריא תרי"ג והוא יום ראשון של מעשה בראשית. למה? יום ראשון כנגד החסד, ויש גימטריא מאד יפה שגם לא כל כך ידועה. בתורה כתוב "יום אחד" לא כתוב 'יום ראשון'. יש הרבה הסברים בחז"ל, כי אחר כך כתוב "יום שני"[פב] "יום שלישי"[פג], ולפי הסדר היה צריך לכתוב 'יום ראשון'. במקום 'יום ראשון' כתוב "יום אחד". חז"ל דורשים זאת[פד] שבאותו יום ה' היה אחד בעולמו, עוד לא נבראו המלאכים. אבל אם היה כתוב 'יום ראשון', כמה שוה יום ראשון? היום אומרים "יום ראשון". אם מישהו שואל מישהו אחר מה היום ויוצא שהוא יום ראשון הוא עונה "יום ראשון"[פה], הוא לא אומר "יום אחד". כמה זה "יום ראשון" בגימטריא? בנין המלכות. היום הראשון משפיע לכל הימים ובמיוחד משפיע על מנת לבנות את המלכות. זה מה שאברהם אבינו התחיל לתקן את המלכות של דוד. התחלת תקון המלכות היא מאברהם.

מי שהיה לומד על פי פשט על דרך הקבלה – הפשט של הקבלה – היה אומר שיום השבת ודאי כנגד מלכות. שבת היא היום השביעי אז היא צריכה להיות מלכות. אבל באמת הפירוש הפנימי הוא ששבת לשון מנוחה, כמו "וישבת אלהים ביום השביעי". יום השבת הכוונה שה"יום" סתם שובת, כלומר שהיום סתם מרגיש מנוחה ביום השבת. באמת יום השבת הוא "יום השביעי", אבל באותו יום יש יום שבת. מה הכוונה? שה"יום" הסתמי עכשיו מרגיש שהוא שובת. ומיהו ה"יום" הסתם? החסד. היום הזה, החסד, הוא גם זה שמתלווה עם כל הימים, הוא כולל את כל מדות הלב. אז אם כן, זה נקרא "את יום השבת".

אפשר גם להוסיף לזה שמובא בקבלה ובחסידות, וגם בחז"ל בפשט, שהמלה "את" תמיד באה לרבות ולכן אם כתוב "את יום השבת" היא באה לרבות את כל שאר הימים. כלומר, יש "יום אחד" שהוא יום ראשון ששובת בשבת. כלומר, יום ראשון מרגיש מנוחה בשבת בגלל שמרגיש ש"כל מלאכתך עשויה" וזו חוית מדות הלב. "את יום השבת" באה לרבות את שאר הימים, שכולם מרגישים זאת, כיון שאותו יום של חסד, יום ראשון, "יום אחד", הוא ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין".

ד. רמזי "את יום השבת"

אמת ב"את יום השבת"

עד כאן הסברנו את ה-ו. הערב נסיים רק עם ההערה ד' למטה. מה למדנו עד כאן? ש"זכור" הוא בינה ו"שמור" הוא מלכות. רק פירשנו בינתיים למה "שמור" הוא מלכות, אבל לא פירשנו עדיין למה "זכור" הוא בינה, רק אמרנו זאת קצת בקיצור, אבל עדיין לא באריכות. עכשיו אנחנו לומדים את סוד שלש המלים "את יום השבת", שהן שביתת היום, עיקר היום שפועל במעשה בראשית, החסד שמתלווה עם כל שאר הימים של מעשה בראשית. ביום שבת כפשוטו, יום השביעי, היום הראשון מרגיש שהוא שובת, וממילא כל הימים מרגישים שהם שובתים-נחים. למה? בגלל ש"כל מלאכתך עשויה". לכן "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה" הוא כנגד ה-ו של שם הוי', תיקון של ה-ו בשבת.

נסתכל למטה בהערה ונראה שיש כאן רמז מיוחד גם ליום האחרון. כמו שעד עכשיו הסברנו שיום שבת הוא שביתת החסד בשבת, כלומר שהחסד מרגיש מנוחה בשבת, כך צריך להסביר גם לגבי היום האחרון, יום ששי. כמו ש"הכל הולך אחר הפתיחה"[פו] כך "הכל הולך אחר החיתום"[פז] והחיתום של ששת ימי בראשית הוא "יום הששי".

יש רמז מאד יפה, שאם אנחנו מתבוננים במלים:

"אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" [בשלש המלים שכתובות פעמיים – בעשרת הדברות ביתרו ובואתחנן – יש 9 אותיות] – ט [מהן?] (שַׁבָּת – אֱמֶת – בְּרִית – אוֹר וכו' בְּמִסְפָּר קָטָן) אוֹתִיּוֹת שֶׁבָּהֶן "רֹאשׁ תּוֹךְ סוֹף" – אֱמֶת –

אם יש לי 9 אותיות יש להן ראש-תוך-סוף. כלומר, האות הראשונה והאות החמישית והאות התשיעית. מהן הראש-תוך-סוף של "את יום השבת"? ה-א של "את", ה-מ של "יום" וה-ת של "השבת". זה נקרא בדילוג שוה, דילוג פנימי של 3 בין כל אות, מהאות הראשונה לאות הבאה. אם כן, רק בביטוי הפשוט הזה יש רמז מאד-מאד יפה וברור למלה אמת וכתוב שאמת היא ראש-תוך-סוף של כל אותיות הא"ב. יש מאמר חז"ל ידוע בתלמוד ירושלמי[פח] שסוד המלה אמת הוא ראש-תוך-סוף, א בראש, ת בסוף ו-מ באמצע, לגבי כל התורה כולה, לגבי כל הא"ב. כאן אנחנו רואים שרק בביטוי הפשוט הזה – "את יום השבת" – יש בדיוק אותה תופעה. יש לי אמת בראש-תוך-סוף של המלים הללו "את יום השבת".

מהי מדת האמת?

פְּנִימִיּוּת ז"א בִּכְלָל

כתוב "תתן אמת ליעקב"[פט]. יעקב הוא ז"א בקבלה[צ], זעיר אנפין, ה-ו של שם הוי', המדות והאמת היא פנימיות כל הזעיר אנפין, ובפרט מתגלה האמת בפנימיות ספירת היסוד, חותם האמת, "חותמו של הקב"ה אמת"[צא]. זה נקרא שאמת היא פנימיות ז"א בכלל:

וְ"צָדִיק יְסוֹד עוֹלָם" בִּפְרָט – כְּלָלוּת ו שֶׁבְּשֵׁם.

אם כן, כאן יש לנו רמז למדת האמת שבאה בסיום ששת ימי בראשית. כמו שאמרנו קודם ש"יום" סתם הוא "יום אחד", או 'יום ראשון', החסד, כך אמת היא פנימיות כל ימי בראשית. לכן בכל ימי בראשית יש הרבה רמזים למלה אמת, החותם, במיוחד זו המדה הששית, כמו "יום הששי", שהיא פנימיות היסוד בלשון הקבלה.

יש אמת – "איש תם"

עוד משהו, רמז יפה:

בֵּין אוֹתִיּוֹת אֱמֶת אוֹתִיּוֹת יֵשׁ,

כאן צריך להתבונן היטב. אמנם אלו רק 9 אותיות אבל יש פה התבוננות מאד מדויקת. אם אני מסתכל ומתבונן במלים "את יום השבת" יש לי א בראש ו-מ באמצע ו-ת בסוף ויש גם אות אחת באמצע בין ה-א לבין ה-מ, ויש אות אחת באמצע בין ה-מ לבין ה-ת. הרי יש שלש אותיות בין ה-א לבין ה-מ, ועוד 3 אותיות בין ה-מ לבין ה-ת. ואם יש 3 אותיות יש אחת באמצע. אז מהי האות האחת שבין ה-א לבין ה-מ? י. ומה האות שבין ה-מ ל-ת? ש. ה-י של "יום" וה-ש של "השבת", יחד גם נוצרת מלה פשוטה. כלומר שהראש-תוך-סוף של המשפט, של הקטע הזה – עוד הפעם זה דבר מאד פשוט אבל מאד-מאד יפה – "את יום השבת" הוא אמת, ועכשיו גם בין הראש לתוך ובין התוך לסוף יש שתי אותיות יש בדיוק באמצע. מה יצא כאן? "יש אמת".

בְּסוֹד "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם" – יֵשׁ אֱמֶת –

כתוב בקבלה שיש אמת הוא צרוף אותיות "ויעקב איש תם"[צב]. יש שתי מלים בתורה "ויעקב איש תם ישב אהלים". לכן כתוב "תתן אמת ליעקב"פט. אחר כך, אחרי שיעקב חלם את החלום שלו הוא אמר "אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי"[צג]. יש עוד פסוק שיעקב אומר "יש לי כל"[צד]. פעמיים יש, שני פסוקים חשובים בתורה שיעקב משתמש במלה "יש".

בקבלה כתוב[צה] שיש שתי מדרגות של יש, פעמיים יש עולה כתר, ביחד הן ישיש, שהוא עתיק יומין הנקרא ישיש. ישיש הוא "עתיק יומיא", עתיק יומין, ובתוכו שתי מדרגות של יש, ואת שניהם יעקב אמר. בתחלה, כשהוא התעורר מהחלום, הוא אמר "וירא ויאמר מה נורא המקום הזה וכו'" ואז אמר "אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי". זה נקרא "יש הוי' במקום הזה", ויש רמז מאד יפה, שמלים אלו בגימטריא ישראל.

"אכן יש ה' במקום הזה" – "יש לי כל"

הסוד של ישראל הוא "יש ה' במקום הזה". ארבע המלים שיעקב אמר, ויעקב עצמו נקרא אחר כך ישראל, וארבעתן "יש ה' במקום הזה" בדיוק ישראל. עוד יותר מדויק, כי ישראל עצמו מתחיל באותיות יש – שתי האותיות הראשונות של ישראל. אז אם כן, ישראל הוא יש ראל, ראל הוא "הוי' במקום הזה". מי אמר את זה? יעקב, שאחר כך נקרא ישראל. מהי הבעיה אם "יש הוי' במקום הזה"? כל הבעיה היא "ואנכי לא ידעתי", שלא יודעים את זה. כל הבעיה של ישראל היא שלא יודעים שיש ה' במקום הזה. אבל ישראל עולה "יש ה' במקום הזה", רק "אנכי לא ידעתי". זה נקרא "מיהו יהודי", שלא יודעים מה יש לנו כאן. זו הפעם הראשונה שיעקב אמר "יש".

בפעם השניה הוא אמר "יש" כשהוא חזר לארץ. הפעם הראשונה היתה כשהוא יצא מהארץ, אז אמר "יש הוי' במקום הזה", וכשהוא חזר לארץ הוא פגש בחזרתו את עשו ואמר לו "יש לי כל". "יש לי כל" עולה 400. אם מצרפים את המלה "אכן" לישראל, כלומר "אכן יש הוי' במקום הזה" אז כמה זה שוה יחד עם "אכן"? "יש ה' במקום הזה" עולה "ישראל", מה מקבלים אם מוסיפים גם כן את המילה "אכן"?

במאמר מוסגר:  מי יכול לומר לי, איך המלה אכן עצמה רומזת ליעקב? א ו-כן (70). כתוב שיש "שבעים נפש" "יצאי ירך יעקב"[צו], אז א היא יעקב ויש לה "שבעים נפש יצאי ירך יעקב". אז היא עצמה מרמז ליעקב.

כמה עולה "אכן יש הוי' במקום הזה"? בגימטריא ברית, 612 ו"יש לי כל" עולה 400. כמה שני ה"יש" "יש", כתר, ישיש, עתיקא יומיא – "אכן יש ה' במקום הזה" ו"יש לי כל"? יחד 1012, אחד כאשר א של אחד עולה 1000. מה זה עוד בגימטריא? למדנו את זה הרבה פעמים – תורה עם ארץ, שלש השלמויות. יש שלשה דברים שצריך להיות שלמים, שלמות התורה-שלמות העם-שלמות הארץ. תורה עם ארץ ביחד אחד, כמנין "אכן יש הוי' במקום הזה" "יש לי כל".

"יעקב לא מת" – תיקון השבירה

איפה מרומז פעם ראשונה שיעקב הוא בחינת "יש אמת"? בפסוק שכתוב על יעקב אבינו – "ויעקב איש תם ישב אהלים", וכתוב ששתי המלים איש תם הן צרוף יש אמת,

"תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" [אותיות] יַעֲקֹב לֹא מֵת –

כיון שיש לו אמת – יש אמת – אז הוא לא מת. זוהי ה"אמת ליעקב". "אמת ליעקב" אותיות "יעקב לא מת" הן גם מאמר חז"ל[צז]. למה? בגלל שיש לו את מדת האמת. מהי מדת האמת? פנימיות ז"א בכלל וספירת היסוד, ברית קודש – ברית היא "אכן יש הוי' במקום הזה" – בפרט. באמת, אם מפרשים את סוד "אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" למעליותא, מה נמשך לתוך הברית? המדרגה של "אנכי לא ידעתי". "אנכי לא ידעתי" היינו רדל"א והוא מה שנמשך בברית. זה בעצם מה שהסברנו קודם בסוד השבת, ששבת היא מדת הרחמים, והרחמים הם ברית התקשרות על פי אמונה פשוטה שלמעלה מכל טעם ודעת ולמעלה מכל הרגשת ענג ותענוג. מה שלמעלה מכל ההרגשה של ענג ותענוג, שהוא גם מקור הרחמים – זה "אנכי לא ידעתי". לכן יעקב עצמו הוא מדת הרחמים והדבר הזה נמשך ומתגלה בקדושת הברית של שבת. זהו "אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי".

תִּקּוּן הַשְּׁבִירָה שֶׁל אוֹת ו, כַּמְּבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר וְדָ"ל.

אות ו היא מדות הלב. בתחילה – כתוב בספרי הקבלה[צח] – ו המדות נשברו ומתו, זה נקרא מיתת המלכים בעולם התהו בלשון הקבלה. התיקון של מיתת המלכים הוא "יעקב לא מת". יעקב הוא אותה מדרגה שמתה, ה‑ו של שם הוי' בעולם התהו, ועכשיו הוא חזר, הוא "לא מת". זה נקרא תיקון המיתה בעולם התהו וזה סוד מנוחת יום השבת.

עד כאן דיברנו על המדרגה של "וישבת", ובתוך יום השבת כל החויה הזאת של "יש אמת", שקשורה עם "כל מלאכתך עשויה" ועם "לא מת", "תתן אמת ליעקב, "יעקב לא מת" – היא תיקון המדות של שבת.

אם כן, הערב למדנו את שתי המדרגות הראשונות, ואיך הן מתקשרות עם הכתוב בפרשת "ויכלו" ועם הכתוב בעשרת הדיברות. בפרשת "ויכלו" היינו "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". בכלל של עשרת הדברות היינו רק הפסוק הראשון – "זכור את יום השבת לקדשו", "שמור את יום השבת לקדשו". המדרגה של "וישבת" בעשרת הדברות היא שלש המלים "את יום השבת". מה שכתוב בעשרת הדברות "שמור" הוא כנגד "ויכל אלהים". מה שכתוב בעשרת הדברות "זכור" הוא כנגד "ויברך אלהים את יום השביעי ", ולזה נגיע בפעם הבאה בעזרת ה'. מה שכתוב "לקדשו" זה כנגד "ויקדש אתו", כפשוטו – קודש כנגד קודש.

אז אם כן, אנחנו עכשיו באמצע ההקבלה בין המבנה של "ויכלו" לבין המבנה של הפסוק "זכור" ו"שמור" "את יום השבת לקדשו" – הכלל של פרשת שבת בעשרת הדברות.