לחזור אל האמונה - "גפן ממצרים תסיע"

אור לר"ח כסלו תשפ"ד – כפ"ח

התוועדות יום הולדת ע"ט

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[1]

קיצור מהלך השיעור

לכבוד יום הולדת 79 של הרב – לאורך ימים ושנים טובות! – היתה התוועדות ארוכה, שעסקה במצב בו עם ישראל נמצא היום ובעבודה הנדרשת ממנו, יחד עם לימוד פרק התהלים החדש שמתחיל עם הכניסה לשנת השמונים, פרק פ' בתהלים ("גפן ממצרים תסיע"). למרות הקשר ההדוק בין כל נושאי ההתוועדות, לאורך הדברים ולקוצר הזמן מתפרסם השבוע רק חלק אחד של ההתוועדות העוסק במצב ה'אין' בו נמצא היום עם ישראל, שתכליתו 'לעבור פאזה' למצב חדש ואחר. פרק א מסביר שאנו בזמן של 'אין' בין 'יש' ל'יש', ימים של חבלי משיח במעבר מתקופה אחת לתקופה טובה באין ערוך, כאשר החזרה ל'אין' היא החזרה לאמונה. פרק ב מסביר שעל המלכות-המדינה לחזור למצב של "נקודה תחת היסוד", לקבל השראה של אמונה מ"צדיק יסוד עולם" ומתוך כך להבנות שוב מחדש באופן אחר ומתוקן. פרק ג – הפותח ברמזים השייכים לשנת השמונים – נותן מבנה חדש ויפה של חמש נקודות אמונה בהן צריך לדבוק בימים אלה.פרק ד פותח בדימוי עם ישראל לגפן. פרק ה משייך את התהליך של מעבר מ'יש' ראשון ל'יש' שני דרך נקודת 'אין' לסוד "שתי נטיעות" של הגפן – אותה נוטעים נטיעה ראשונה ('יש') במשתלה, אך כדי שתצמח ותניב יין רב וטוב יש לעקור אותה ('אין') ולנטוע אותה נטיעה שניה ('יש') במקום הראוי לה. פרק ו סוקר ומסדר כפרצוף של עשר ספירות את הדוגמאות השונות לתהליך הזה בפירוש יהל-אור של כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק על הפסוק. התבוננות מרתקת וגדושה דוגמאות אקטואליות מתחומי עבודת הפרט והכלל.

א. ה'אין' בין 'יש' ל'יש' – זמן האמונה

לחיים לחיים.

ניגון האמונה – "יֻדד שנת עיני".

עבודת חדש כסלו

חדש טוב לכולם. חדש כסלו, בלשון של החסידות, הוא חדש הגאולה^[1] – כמו חדש ניסן. נכנסנו עכשיו לחדש של גאולה – שנזכה לראות בעיני בשר את הגאולה האמתית והשלמה תכף ומיד ממש.

ישנה שיחה של הרבי^[2] בה הוא כותב שבכל חדש יש משהו חדש, יש שליחות מיוחדת בכל חדש. השליחות המיוחדת, הכח המיוחד, שמקבלים בחדש כסלו – היום, כפי שמסביר הרבי בשיחה – היא השליחות של "יפוצו מעינותיך חוצה"^[3]. השליחות הזו כמובן קשורה לגאולה של אדמו"ר הזקן בי"ט כסלו – עיקר הפצת המעינות התחיל מהשחרור שלו מבית הכלא^[4]. בהמשך גם חג הגאולה של הבן שלו, אדמו"ר האמצעי, חל ב-י' כסלו. אם כן, זהו חדש שכולנו מקבלים בו כח לקיים את השליחות של "יפוצו מעינותיך חוצה", שאזי "קאתי מר"^[ד], דא מלכא משיחא, בחסד וברחמים. כך כתוב בזהר הקדוש, "בהאי חיבורא דילך"^[5], ספר הזהר הקדוש, כאשר ילמדו אותו באופן "דיתפרנסון מיניה", תורת הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן^[6], "יפקון ביה מן גלותא" בחסד וברחמים. לחיים לחיים.

בספר יצירה כתוב שכל חדש נברא עם אות מ-יב האותיות הפשוטות של האלף-בית^[7]. החדש הזה, חדש כסלו, נברא באות ס. בהשגחה פרטית, היום הזה הוא גם יום ה-ס של השנה, יום ה-60 מראש השנה. 60 היינו "ששים גבורים"^[8] – צריך את ששים הגיבורים. לבעל שם טוב היו ששים גיבורים^[9], לרב המגיד היו ששים גיבורים^[10], וככה בכל דור ודור צריכים את ששים הגיבורים כדי להפיץ את המעינות. השנה החדשים כסדרם, החדשים הראשונים, לכן זהו יום ה-60. אבל אם חדש חשון הוא מלא ר"ח כסלו הוא כבר היום ה-61 – יש גם קביעות כזו – 61 בגימטריא אין, "אין מזל לישראל"^[11]. בראש חדש כסלו יש הארה של האין.

חבלי משיח – מעבר מתקופה לתקופה

הערב הנושא שלנו יהיה אין. בשביל לנצח את הנצחון שעלינו לנצח צריך להגיע למדת אין – ל"אין מזל לישראל". בין 'יש' ל'יש' חייב להיות באמצע 'אין', שהוא התבטלות גמורה. כדי שאדם יעבור שלב, יעבור פאזה, בין 'יש' ראשון ל'יש' שני, המתוקן באין ערוך מה'יש' הראשון – צריך את ה'אין' ביניהם.

כתוב^[1] שלפני ביאת המשיח יש חבלי משיח, כמו חבלי לידה^[2]. בעצם חבלי משיח הם משבר, כמו אשה יולדת שיושבת על המשבר. צריך לעבור את המשבר. משבר הוא נסיון. הנסיון הכי גדול לעם ישראל הוא בעקבתא דמשיחא – לעבור את חבלי משיח, את ה'אין' בין ה'יש' של עלמא דשקרא, עולם הזה, ל'יש' של ימות המשיח. עיקר עבודת הנשמה, "מעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות"^[3], הוא בעולם הזה, עלמא דשקרא, אבל בכל אופן צריך לעבור אותו ולהוולד מחדש, תוך חבלי משיח, ולהגיע לסדר עולמי חדש, משהו אחר לגמרי, שלא חלמנו עליו.

להתחזק באמונה

מה העבודה של תקופת המשבר, תקופת חבלי משיח? כבר הבעל שם טוב אמר^[1] שעיקר הנסיון של עקבתא דמשיחא, של חבלי משיח, הוא להתחזק באמונה – אמונה שהיא למעלה מטעם ודעת, בלי שכל. צריך להגיע רק לנקודת האמונה – האמונה שירשנו מאברהם אבינו, ראש כל המאמינים, עליו נדרש "תשורי מראש אמנה"^[2]. באברהם נאמר "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה"^[3], הצדקה שלו היא האמונה שלו, הפיזור שלו, שהוא נותן את עצמו לגמרי לכלל, מוסר את עצמו לכלל, מוכן למות, להקריב את עצמו לגמרי עבור הכלל.

אם כן, ה'אין' שבין 'יש' ל'יש' הוא כמו אמונה שבין שכל לשכל, בין מוחין למוחין. יש בקבלה מושג גדלות ראשון וגדלות שני^[4] – בשביל לעבור מגדלות ראשון, שבלשון החסידות^[5] היא "ידיעת המציאות" של ה', לגדלות שני, שבלשון החסידות היא "ראית המהות" של האלקות, צריך לחזור למצב של קטנות באמצע. מהי קטנות? התחזקות באמונה ובטחון, שאין בהם אחיזה בשכל. זו הסגולה. מה הסגולה, שלנו, עם ישראל? האמונה שלנו, שלמעלה מכל השגה.

הנקודה הזו של האין, של הקטנות, בלשון הקבלה, היא רדל"א – רישא דלא ידע ולא אתידע, שאין בו שום השגה, אבל הוא קיים, "קים עלינו"^[6], האמונה קיימת עלינו בבחינת מקיף. האות של חדש כסלו היא ה-ס, סובב^[7], עיגול – עיגול גדול הסובב כל עלמין, עצמותו יתברך, סובב בלי עלמין בכלל^[8], בלי העלם בכלל.

לחזור לנקודת ההתחלה

שוב, עיקר הווארט הוא שבין ה'יש' הראשון ל'יש' השני צריך להיות 'אין'. יש הרבה פירושים בחסידות מהו ה'יש' הראשון ומהו ה'יש' השני, וממילא מהו ה'אין' שבאמצע, שמחבר אותם. מצד אחד, ה'אין' הוא העלם, נסיון – הזמן שחייבים להתחזק בו, לחזור לשרש. מצד שני, ה'אין' הוא המעבר והחיבור בין ה'יש' שלפניו ל'יש' שאחריו.

לפני כמה ימים^[1] השתמשנו בביטוי שצריכים היום להשמיע קול חדש לצבור הרחב – להשמיע מסר בסגנון חדש, בגוון חדש (בקול יש גוון). כל דבר חדש באמת צריך להתחיל מהתחלה. מהי ההתחלה? רדל"א. אם רוצים משהו חדש באמת אי אפשר להתחיל מהאמצע, אפילו אם האמצע הוא דברים טובים מאד – תתקן את האהבה, את היראה, את החכמה, את הבינה. מהאמצע אי אפשר להתחיל משהו חדש ממש – צריך להתחיל מההתחלה. החזרה להתחלה היא חזרה לאמונה, חזרה לאין, למזל של עם ישראל. בעצם, החזרה ל'אין' אומרת לבטל את כל ההשכלה, את כל המונחים הקבועים, את כל המוסכמות, מה שקוראים היום הקונספציה, ולהגיע למקום אחר – ומשם, מהאמונה, להשמיע את הקול החדש.

זו בדיוק ההזדמנות שלנו היום, בתקופה הזו, מאז שמחת תורה השנה. ה' אומר לנו שצריך פה שינוי אמתי – לא שינוי של מה שנקרא קוסמטיקה, צריך משהו שבאמת, באופן שרשי, הוא חדש – ובשביל שינוי אמתי צריך להגיע לאין. ה' עושה שאנחנו ב'אין', שם אותנו ב'אין', אבל אנחנו, בתודעה שלנו, צריכים לתפוס את ה"הזדמנות פז" – בלשון הרבי – שעכשיו, מתוך ה'אין', אפשר להגיע ל'יש' חדש, להשמיע את הקול החדש, ובעצם להביא משיח, להביא גאולה לעם ישראל.

אמונה-יזמה-נצחון

יש מושג בהלכה סברות של בעלי-בתים^[1] – סברות של זמרים, כנראה, של זמורות... – וכך יש גם רמזים של בעלי בתים וגימטריאות של בעלי בתים. הגם שגימטריא צריכה להיות נכונה, אבל בכל אופן העובדה שהרמז תופס את הדמיון – זהו דמיון של בעל הבית, של זמורות. נתחיל עם רמז כזה:

קודם, כאשר שרנו, חשבתי מה יכול להיות הראשי תיבות של אין. אמרנו שאין הוא אמונה, אז ה-א הוא אמונה, אבל מה ה-י וה-נ? חשבתי שה-י היא יזמה וה-נ היא נצחון. כלומר, יש פה שלשה שלבים – אמונה, יזמה, נצחון – והם האין, "אין מזל לישראל".

מה הרמז הזה אומר לי? קודם כל, שאין נצחון בלי לקחת יזמה. ה' רוצה שאנחנו נקח יזמה, שאנחנו נהיה שותפים איתו – הוא כבר לקח את היזמה שלו, כשהוא ברא את העולם, כמבואר אצלנו במקום אחר^[2], ועכשיו הוא רוצה את היזמה שלנו, בשביל הנצחון הסופי, המוחלט, האמתי. אבל אי אפשר לקחת יזמה בלי היסוד, "יסוד היסודות ועמוד החכמות" בלשון הרמב"ם^[3], שהוא האמנת אלקות. כמו שאני צריך להאמין בה', אני צריך גם להאמין בכך שאם אני נמצא במשבר, במצב של 'אין', של נפילה – יש בכך תכל'ס. אדרבא, המשבר חיוני לגמרי, ובלעדיו אי אפשר לעבור פאזה, לעבור מטמורפוזה מ"ואנכי תולעת ולא איש"^[4] להופעה פתאום כפרפר יפהפה. זו הדוגמה הכי בולטת בטבע של מעבר מ'יש' ל'יש' שהוא משהו אחר לגמרי^[5].

'אין' גלוי ו'אין' מובלע

דברנו הרבה – מאז ימי שכם, "חדש ימינו כקדם"^[1] – שבמושג 'אין' שבין 'יש' ל'יש' יש שתי אפשרויות, שהן בעצם מחלוקת בהלכה בין הרמב"ם והרמב"ן, האם ה'אין' שבין ה'יש' ל'יש' הוא מורגש, תקופה בחיים, זמן ממשי, או שיתכן 'אין' בין 'יש' ל'יש' שמובלע בשני ה'יש'ים. כלומר, שה'אין' בין ה'יש' ל'יש' קורה בדרך ממילא, באופן לא מורגש. יש הרבה דוגמאות בהלכה^[2] שהרמב"ם מעדיף לא להרגיש את ה'אין' – שהמעבר בין ה'יש' הראשון ל'יש' השני יהיה זרימה בדרך ממילא. אבל הרמב"ן – שכידוע הוא כבר התחלת התגלות חכמת הסוד – כן רוצה את ה'אין', שהוא יורגש ויתגלה בפני עצמו. כנראה שעל ידי שה'אין' מורגש ה'יש' השני עוד יותר בתוקף מאשר אם ה'אין' לא היה מורגש. בכל אופן, יש מעלה בשני האופנים.

איך מסבירים את ההבדל הזה? מהו מקור ההבדל? מה שכתוב בחז"ל, בזהר, "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו"^[3]. בעקדה המלאך, בשם ה', קורא לאברהם – "אברהם אברהם"^[4], לשון חבה^[5], אבל יש "פסיק טעמא בגוויהו", קו שמפסיק בין "אברהם" הראשון לשני. כך גם כשה' קורא ליעקב "יעקב יעקב"^[6], וגם כשהוא קורא לשמואל הנביא כילד, "שמואל שמואל"^[7]. אפילו כאשר ה' מתפלל בעדו, כאשר הוא מגלה את יג מדות הרחמים שלו, "ויקרא הוי' הוי'"^[8] – כאילו קורא לעצמו "הוי' הוי'" – יש גם פסיק טעמא בגוויהו. יש רק דוגמה אחת לכפל בלי פסיק טעמא, "משה משה"^[9], בהתגלות הראשונה של ה' למשה רבינו בסנה.

ההסבר הזה גם מסביר מהו ה"פסיק טעמא", סוד הצמצום, בין השם (שהוא האדם, "הוא שמו"^[10]) כמו שהוא באצילות לבין השם (אותו אדם) כמו שהוא למטה, בעולמות התחתונים בי"ע. בקבלה, חוץ מעולמות אבי"ע, יש גם מושג "אדם דאצילות"^[11], שהוא אוא"ס שלפני הצמצום, ויש "אדם דבריאה", שהוא א"ק, אחרי הצמצום, וגם ביניהם יש פסיק טעמא – פסיק טעמא הוא סוד הצמצום (עם הרשימו). רק אצל משה רבינו אין צמצום בין משה כמו שהוא למעלה, באצילות, ומשה כמו שהוא למטה, בעולם שלנו – זהו אותו משה רבינו, אותה התגלות, "אצילות איז אויך דא"^[12], גילוי אצילות ממש גם למטה, בלי שינוי. אבל אצל האבות, ואצל שמואל – ששקול כנגד משה ואהרן^[13] – לא ככה, ואפילו אצל ה' עצמו לא ככה. ממילא מובן שיש מעלה כך וגם כך – או שהצמצום מורגש, בדיד, או שהצמצום, המעבר, הוא רציף.

ב. השראה מהצדיק בדרך למדינה חדשה

"אין מלכות נוגעת בחברתה"

בהמשך^[1] בע"ה נעבור על הפירושים השונים שהצמח-צדק מביא^[2] למושג של ה'אין' שבין ה'יש' ל'יש' – מהו ה'יש' הראשון ומהו ה'יש' השני – וממילא יהיה לנו פרצוף מורכב ויפה של הענין. הווארט שלנו הוא שה'אין' הוא האמונה. גם הקול החדש הוא להגיע לאמונה – לחדש את האמונה, לחדש את ההתחלה, להתחיל מחדש. צריכים להתחיל את העסק מחדש.

נאמר עוד ווארט אחד, כדי לשייך את הנושא למציאות שלנו היום: כשנתבונן בפרצוף נכוון את הדוגמאות וההסברים השונים כנגד הספירות העליונות, אבל המכנה המשותף לכל הפירושים השונים הוא שמדובר במלכויות של כל הספירות. כלומר, אם נדבר על חכמה – השינוי בין 'יש' ל'יש' עם 'אין' באמצע הוא במלכות של החכמה, וכך בשאר הספירות. עיקר המושג שבין 'יש' ל'יש' צריך להיות 'אין' נוגע למלכות, עליה נאמר "אין מלכות נוגעת בחברתה"^[3].

מהי מלכות בנוגע לענייננו? המדינה. כשאומרים ש"אין מלכות נוגעת בחברתה" יתכן שמדברים על שתי מלכויות שונות לגמרי, שני עמים שונים לגמרי^[4], אבל אנחנו מדברים בעם אחד – אנחנו פה, עם ישראל^[5]. בכל זאת, צריך שהמלכות-המדינה תעבור שינוי מהותי ותגיע למקום אחר שלא היה קודם כלל וכלל. רוצים כבר מלכות של משיח, מלכות של גאולה. כל המושג שיש 'יש' ראשון ו'יש' שני שייך בעצם למלכות, למדינה – יש מדינה ראשונה ואנחנו רוצים מדינה אחרת. בדימוי של חז"ל, הדימוי של נטיעת גפן^[6], בשביל לנטוע מדינה שניה צריך לעקור את המדינה הראשונה – או שאנחנו עושים זאת או שהקב"ה עושה זאת, כאשר בדרך כלל עקירה קשורה עם מלחמה. צריך לעקור את המדינה הראשונה^[7] ולהגיע לנטיעה חדשה של מלכות אחרת.

"נקודה תחת היסוד"

בנוגע למלכות יש עוד כלל גדול בקבלה וחסידות. למלכות יש פרצוף שלם – יש מדינה, עם קבינט, עם שרים, עם תפקידים, עם אוצר של הרבה כסף, לעשות כל מה שצריך לעשות. מדינה היא פרצוף גדול מאד. אנחנו רוצים עוד מדינה – מדינה של אותם אזרחים, אנחנו, אבל בתור מדינה אחרת – שגם בה יש פרצוף. מה מצב הבינים? צריך להיות 'אין' בין מלכות למלכות. הביטוי בקבלה ל'אין' הזה הוא שהמלכות חייבת לחזור להיות "נקודה תחת היסוד"^[1], תחת הספירה שמעליה.

המלכות צריכה לחזור להיות נקודה קטנה, מצומצמת, כמו בעולם התהו שנקרא "עולם הנקודים" – כל הספירות בתהו הן נקודות^[2], כמו קרני חגבים שאמרנו קודם. המלכות הגדולה, עם כל המשרדים, עם כל השרים וכו', צריכה להצטמק ולחזור להיות נקודה קטנה, אבל לא סתם נקודה קטנה, אלא "נקודה תחת היסוד", תופעה שיש בה יחוד. מה הוא היסוד? הצדיק, "צדיק יסוד עולם"^[3]. "נקודה תחת היסוד" פירושו שהמלכות, שעכשיו מרגישה שהמלכות הקיימת 'זה לא זה', צריכה לקבל השראה חדשה מהרבי, מהצדיק. החוויה הזו במלכות נקראת "נקודה תחת היסוד". אז היא יכולה להבנות מחדש.

ממלכות שאול למלכות דוד

כדי להבין את הנקודה הזאת, של "נקודה תחת היסוד" – שהמלכות צריכה להצטמק ולהצמד מלמטה ל"צדיק יסוד עולם", ואז היא יכולה שוב להתרחב – אפשר להתבונן בדוגמה מהתנ"ך: מי הצדיק שהמליך את המלכים בעם ישראל? שמואל הנביא, שמואל הרמתי^[1]. כשהמלכות לא מתפקדת, מרגישה שהיא חסרה – לא קרה לגמרי, אבל קרה קצת – צריך לחזור לשמואל, לקבל את ההשראה שוב ממנו.

יכול להיות שאם שאול היה מתעקש יותר ויותר להצמד לשמואל הוא היה זוכה לתיקון. אבל מה שקרה שאותו שמואל באמת פעל את מעבר המלכות^[2] – מהמלכות של התהו, מלכות שאול^[3], למלכות של התיקון, מלכות דוד המלך, מלכות בית דוד הנצחית, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"^[4]. זו גם דוגמה חשובה של עקירת השתיל הראשון ושתילתו במקום חדש – המעבר בין שאול לדוד.

מהו המשבר? מהם חבלי משיח? קוראים את כל מה שעבר על דוד המלך, ששאול רודף אותו – הרבה פרקים בתנ"ך, תוכן עיקרי בשמואל-א – וזהו בעצם תיאור של ה'אין' בין 'יש' ל'יש', בין מלכות שאול למלכות דוד. בכל אופן, הבאנו זאת רק כדי לומר שנקודה תחת היסוד היינו דוד תחת שמואל. באמת, תוך כדי שהוא בורח משאול, יש פעם אחת שהוא חוזר לשמואל^[5] – חוזר אל הצדיק שמשח אותו למלך.

ג. חמש קומות של אמונה

רמזי 80: כלל, יסוד, ועד

אם כבר, נעשה עוד מבנה חשוב, שהוא חידוש שאינני זוכר שאמרנו פעם. קודם כל, נאמר איזה רמז לשמונים, "אבוא בגבֻרות"^[1]: 80 גם בגימטריא יסוד, כך כתוב^[2], ו-80 גם בגימטריא כלל, שהוא כלל ישראל. כשאומרים "לך הוי' הגדֻלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד", חמש מדות הלב, המשך הפסוק הוא "כי כל בשמים ובארץ"^[3]. כתוב^[4] ש"כי כל" (שגם שוה כלל) שוה יסוד, לכן "כי כל", "דאחיד בשמיא ובארעא"^[5], היינו היסוד שמחבר שמים וארץ, תפארת ומלכות. המלכות היא כנסת ישראל, כלל ישראל. אמרנו שמי שמגן על הכלל הוא העלים – וכלל ישראל הוא המלכות. כלל ויסוד שוים אותו דבר, זו גם נקודה חשובה – כאשר המלכות-הכלל חוזרת להיות "נקודה תחת היסוד" יש שויון.

יש עוד מלה חשובה ששוה 80, "ועד"^[6], שיש עליה חלק שלם בספר התניא – שער היחוד והאמונה. אדמו"ר הזקן כותב^[7] ש"ועד" היינו "אחד" בחילוף אותיות. זהו ההבדל בין יחודא עילאה ליחודא תתאה, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"^[8] היינו יחודא עילאה, שהכל בטל לה', אבל "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"^[9] היינו יחודא תתאה, שהאור שלמעלה מזמן ומקום שוכן כבוד – כך שאפשר להרגיש אותו – בתוך הזמן והמקום. זהו הסוד של "ועד", שנמצא בתוך הזמן והמקום – הוא לא עוזב אותם, הוא מוגבל בזמן ובמקום, אבל יש הארה מורגשת של למעלה מהזמן והמקום.

אין מלך בלא עוד-מלך

מהמלה "ועד" אפשר לעשות עוד כמה צירופים:

ועד אותיות עוד – "עוד יוסף חי"^[1], זהו "עוד" טוב. מה ה"עוד" הראשון בתורה? "הכל הולך אחר הפתיחה"^[2] – "וידע אדם עוד את אשתו"^[3], בלידת שת. אחרי שקין הורג את הבל נולד שת, "תחת הבל כי הרגו קין"^סו, שממנו הושתת העולם^[4]. איך חז"ל מפרשים את "וידע אדם עוד את אשתו"? "שנוספה לו תאוה על תאותו"^[5]. אדם הראשון היה אז בן 130, אחרי 130 שנה שפרש מאשתו, והוא קבל מחדש תוספת תאוה ליחוד עם אשתו. זהו "עוד" שיכול להיות משהו טוב ויכול להיות משהו לא טוב. בכל אופן, יש במלה "עוד" התחדשות – התחדשות של חיות, התחדשות של רצון, של דחף, דחף להוליד, להוליד מחדש.

איזה עוד צירוף יש באותיות האלה? "דעו", לשון דעת. איפה כתוב "דעו"? בפרק ק בתהלים – "עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה. דעו כי הוי' הוא אלהים הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו"^[6]. זהו פרק שמסוגל ללידה, כידוע^[7], וזו הפעם היחידה בתהלים שיש את המלה "דעו". אם כן, יש דעו, יש עוד ויש ועד.

המלה עוד, ששוה יסוד, היא במעבר מ'יש' ל'יש' – ריבוי, עוד, עוד מדינה. איך הסברנו פעם את הביטוי "אין מלך בלא עם"^[8]? אמרנו^[9] ש"עם" ר"ת עוד-מלך. זו אותה נקודה שאמרנו קודם, שאין "מלכות נוגעת בחברתה". כל המושג מלכות שייך גם לכך שהיא עוברת. במלכים של התהו כתוב "וימלך... וימת"^[10] – כנראה שהמעבר של למלוך ולמות הוא משהו עצמי למלכות. לכן צריך באמת לשאוף שהמלכות תמות ושתקום מלכות אחרת, בפרט אם המלכות הקיימת היא מלכות של תהו^[11] – ודאי שהיא חייבת למות כדי שתקום מלכות של תיקון.

צדיק – הקרנת אמונה

בכל אופן, מה אמרנו עכשיו? שהמושג 'אין' בין 'יש' ל'יש' שייך בעיקר למלכות, שחוזרת להיות נקודה דבוקה בספירת היסוד. הסברנו שהמשמעות החיובית של החזרה ל'אין' היא קבלת השראה של אמונה. מה התפקיד של ה"צדיק יסוד עולם"? התפקיד האמתי שלו הוא לחזק את האמונה.

כתוב "צדיק באמונתו יִחְיֶה"^[1]. ידוע שהצדיקים הגדולים, תלמידי הבעש"ט והמגיד, פרשו^[2] גם ש"צדיק באמונתו יְחַיֶה" – הצדיק מחיה את כולם עם האמונה שלו. בחב"ד אמרו^[3] לא להסתמך על הצדיק – צריך גם להתחזק לבד, "עבודה בכח עצמו", ליזום לבד, לנצח לבד, שאנחנו, הכלל, ננצח. בכל אופן, הצדיק הוא ודאי מקור ההשראה של האמונה. לכן המלכות צריכה להדבק, כנקודה תחת היסוד, באותו צדיק שמקרין אמונה.

ה' בורא עולם ומנהיגו

אמרנו שנעשה מבנה חדש: הצדיק הוא היסוד, עליו נאמר "כי כל בשמים ובארץ", "דאחיד בשמיא ובארעא" – הוא מייחד קוב"ה ושכינתיה. היסוד עומד בין המלכות והתפארת. המלכות היא הכלל, כלל ישראל. מהי התפארת? התפארת היא ה' יתברך, אבל ה' בתור בורא עולם ומנהיגו. התפארת היא אחת המדות, היא כללות המדות שבלב, שהן מעשה בראשית. כשה' מקבל על עצמו, אפשר לומר, את הרצון, את התפקיד, לברוא את העולם ולהנהיג את העולם – הוא נקרא קודשא בריך הוא במדת התפארת.

הצדיק מחבר את כלל ישראל עם הבורא, שעיניו יהיו במיוחד על עם ישראל, עם הסגולה. אחד מתפקידי הצדיק הוא כל הזמן ללמד זכות על עם ישראל, על הכלל. בפני מי הוא מלמד זכות? בפני ה'. כמו שחז"ל אומרים^[1], רש"י מביא בחומש^[2], שאם המלך כועס על המלכה – צריך להיות איזה שושבין, איזה מתווך, שמפייס ומלמד זכות, איזה אהרן כהן גדול, שמחזיר את האהבה, מחזיר את הקשר^[3]. זהו תפקיד של הצדיק.

בכל אופן ה' כאן, הקב"ה, אם הוא מזוהה בקבלה עם ספירת התפארת שמעל היסוד – היינו הקב"ה שבורא את העולם ומנהיג אותו. הרי כתוב בפירוש בקבלה^[4] שכל אחת מהמדות, חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד, היא הנהגה – אחת הלשונות בקבלה היא 'הנהגות'. יש זמנים שה' מנהיג את העולם בחסד, יש זמנים שהוא מנהיג בגבורה וכו' – הכל הנהגות. המדות הן גם הכח של בריאת העולם, "כי ששת ימים עשה הוי'"^[5], וגם ההנהגות של כל ימות עולם – לכן כללות המדות, התפארת, היא הביטוי של ה' כבורא עולם ומנהיגו.

ידיעת עצמו ועצמות ה'

למה מדגישים זאת? כי יש יותר גבוה: אם מתייחסים רק לקו האמצעי – יש מלכות, יסוד, תפארת, אבל יש גם למעלה מהן. מה הנקודה שמעל התפארת, שבעצם נקראת "נשמת התפארת"^[1]? ספירת הדעת. מהי הדעת לעניננו? הדעת היא הקב"ה של הרמב"ם שבידיעת עצמו יודע את כל הנבראים – "הוא ודעתו וחייו אחד... הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה... לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל"^[2]. מצות האמנת אלקות היא "מצוה לידע"^[3] – לידע את ה' היודע כל בידיעת עצמו.

יש מדרגה בה ה' בורא את העולם ומנהיג אותו, אבל יש מדרגה בה ה' רק יודע – רק יודע את עצמו, אין עולם, יש רק עצמו. אבל תוך כדי, מתוך ידיעת עצמו גופא, הוא יודע הכל בדרך ממילא. אין כאן "פעֻלת צדיק"^[4] של ה', שצריך 'לעבוד קשה' לברוא את העולם, ואחר גם כך להנהיג אותו, עוד יותר קשה – הוא רק יושב בשקט, כביכול, ויודע את עצמו. זהו הגדר של "הוא", ה'גדר' של הקב"ה, ידיעת עצמו.

אבל יש משהו יותר מזה. הרי המהר"ל לא אוהב כל כך את הקב"ה של הרמב"ם^[5]. מה הוא רוצה? נקודה מעל הדעת – נקודת הכתר. הכתר הוא אמונה, לא דעת. איך נפרש זאת לעניננו? לעניננו הכתר הוא, בלשון החסידות, עצמות. עצמות היא המלה שהרבי הדגיש. בעצם זו מלה של כל כל הרביים, אבל ככל שחסידות חב"ד עוברת ומתקדמת יש יותר ויותר דגש על מלה אחת – עצמות, עצמותו ממש, לא מפחדים לדבר על עצמותו של ה' (כמו שיש אחרים שמפחדים^[6]). זו כאן נקודת הכתר – לא מה שה' יודע את הכל, מתוך זה שיודע את עצמו, וודאי לא זה שה' 'עובד קשה' לברוא את העולם ולהנהיג את העולם.

חמש נקודות של אמונה

אפשר לומר שמה שעשינו עכשיו הוא מאמר מוסגר, אבל הוא חתיכה הראויה להתכבד. הסברנו את כל הנקודות על הקו האמצעי: יש את עצמות ה'; ה' בתור יודע, ש"הוא וחייו ודעתו הכל אחד"; ה' בתור בורא ומנהיג; ולמטה משלשת אלה יש את הצדיק; ואת ה'אין' שבין 'יש' ל'יש', שהמלכות – שהיא אנחנו, וגם המדינה – מקבלת מהצדיק השראה וחיזוק אמונה, ולשם כך היא צריכה לחזור להיות "נקודה תחת היסוד".

בעצם, אלה חמש נקודות של אמונה^[1] (כלומר, חמש נקודות של 'אין'^[2], כנ"ל), מלמעלה למטה – אמונה בעצמותו, אמונה בידיעת עצמו, אמונה בבורא עולם ומנהיגו, אמונה ב"צדיק יסוד עולם" ואמונה בכלל ישראל. צריך להאמין במציאות של כל אחת מהמדרגות האלה. אפשר להציע שכל אחד יגיד כעת בפה מלא: 'אני מאמין בהוי' אלהי ישראל, עצמותו ומהותו יתברך, נמנע הנמנעות', 'אני מאמין בהוי' אלהי ישראל שבידיעת עצמו יודע את כל הנבראים', 'אני מאמין בהוי' אלהי ישראל בורא עולם ומנהיגו', 'אני מאמין בצדיק יסוד עולם, כי כל בשמים ובארץ' ו'אני מאמין בכלל ישראל ובכל יהודי ויהודי שיש בו חלק אלוה ממעל ממש וממילא הוא קדש קדשים'.

מה כל זה אומר לנו היום? עכשיו אנחנו בתקופה מצוינת ומתאימה שכל בני ובנות ישראל יתקשרו לצדיקים האמתיים של עם ישראל, וממילא יתחזקו באמונה, וככה יעברו בשלום את חבלי משיח. עוד פעם, חבלי משיח הם 'ניט פשוט', הבעל שם טוב תאר כמה חבלי משיח יהיו קשים, ומה העצה היעוצה שהוא נותן? התקשרות לצדיק, לחזור להיות "נקודה תחת היסוד", ושהיסוד יחזיק אותו עד יעבור זעם, "חבי כמעט רגע עד יעבר זעם"^[3]. גם החילים – העלים – ינצחו במלחמה מכח ההתקשרות והאמונה.

עד כאן. אמרנו שנעשה הפסקה, לפני שעושים את החלק העוד-יותר-כבד, לעבור את כל פירושי יש-אין-יש.

כעת נשיר כמה שירי אמונה – נתחיל מ"אני מאמין".

רק נאמר עוד פעם, שלא נשכח, ש'אין' הוא אמונה-יזמה-נצחון – התכל'ס הוא נצחון. לכן גם נשיא שירי נצחון –"דידן נצח" ומארש נפוליאון. לחיים לחיים, שיהיה "דידן נצח". לחיים לכל הילדים הטהורים – שהמבוגרים יחזרו לקטנות.

ד. "ופקֹד גפן זאת"

"תגרש גוים ותטעה"

לפי המנהג המקובל ממורנו הבעל שם טוב^[1], לומר בכל יום את פרק התהלים לפי השנה בה נמצא האדם, התחלנו אתמול לומר את פרק פ בתהלים, לכן נדבר הערב על פסוקים מתוכו. הפסוק העיקרי לעניננו הוא פסוק ט – "גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ"^[2]. הגפן, שמופיעה פעמיים בפרק, היא משל לעם ישראל^[3].

הפעם הראשונה היא "גפן ממצרים תסיע" – ה' מסיע-מוציא אותנו ממצרים, גואל אותנו. קודם הוא מביא אותנו למדבר ושותל אותנו שם, ובזכות השתילה הזו אנחנו זוכים לקבל את התורה ולבנות את המשכן. אחר כך הוא שוב לוקח אותנו מהמדבר, מכניס אותנו לארץ ישראל – התכל'ס – ונוטע אותנו בה^[4]. כדי שהוא יוכל להכניס אותנו לארצנו הקדושה צריך קודם "תגרש גוים" ואז אפשר לקיים "ותטעה" – לנטוע אותנו, הנטיעה העיקרית, בארצנו הקדושה. הפסוקים הבאים הם המשך אותו רעיון – "פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ". צריך לפנות את המקום, המשך של "תגרש גוים", ואז אפשר לנטוע אותנו נטיעה עולמית, נצחית – "וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ. כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵל. תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד יָם וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ"^[5].

בעצם, יש פה בפרק ארבעה פסוקים^[6] בהם ה' מוציא את הגפן מהנטיעה הראשונה, צריך לעקור את הגפן מהמקום הראשון – שהוא בעצם הגלות – ואחר כך לנטוע מחדש את הגפן בארץ המיועדת, ארצנו הקדושה, אבל בשביל זה צריך גם לגרש את הגוים.

ההופעה השניה של הגפן היא בביטוי היפה "וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת"^[7] – מבקשים מהקב"ה שיפקוד את הגפן הזאת כמו האיש שפוקד את אשתו (ועל דרך "והוי' פקד את שרה כאשר אמר"^[8], ה' פוקד-זוכר את האשה לברך אותה בפרי בטן, "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך"^[9]). נאמר גימטריא ראשונה להערב: "גפן זאת" שוה ישראל – גימטריא מובהקת שהגפן היא משל של עם ישראל. "גפן זאת" היא נוקבא. כנראה שהגפן היא בחינת האשה בעם ישראל, כמו בעוד פסוק בתהלים – "אשתך כגפן פֹריה בירכתי ביתך"^[10]. צריך לעקור את הגפן מהמקום הראשון, בגלות, ולנטוע אותה מחדש בארץ המיועדת, ארצנו הקדושה, ודווקא האשה מבינה שלשם כך צריך לגרש את הגוים מהארץ. כתוב^[11] ש"תגרש גוים ותטעה" מקביל למאמר שרה "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק"^[12] עליו אומר ה' לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה"^[13]. זהו מאמר של האשה, הגפן, מכח ה"בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש"^[14].

"אומה זו כגפן נמשלה"

יש בגמרא^[1] מאמר של ריש לקיש – אמורא שאנחנו מאד אוהבים^[2] – שאומר שעם ישראל נמשל לגפן (על יסוד הפסוק שלנו, "גפן ממצרים תסיע"^[3]) כי יש בו ארבעה חלקים שיש בגפן בגשמיות: "זמורות שבה, אלו בעלי בתים"; על זמורות הגפן גדלים "אשכולות שבה, אלו תלמידי חכמים", צדיקי הדור, "עיני העדה"^[4]; בעלי הבתים, שהם יסוד הגפן, אינם עמי הארץ, כפי שמובן מההמשך – "עלין שבה, אלו עמי הארץ"; "קנוקנות שבה, אלו ריקנים שבישראל", הפחותים גם מעמי הארץ. לעלים יש שימוש חשוב, הזמורות הן עיקר הגפן והאשכולות הם התכל'ס, אבל הקנוקנות לכאורה אינן משמשות דבר^[5] והן המשל למי שאין לו כלום, שאין בו שום צורך.

ריש לקיש היה בארץ ישראל והמשל שלו מסביר מסר ששלחו מבבל לארץ ישראל – שהאשכולות יבקשו רחמים על העלים, שתלמידי החכמים יתפללו לשלום עמי הארץ, שאלמלא העלים לא מתקיימים האשכולות. היום יודעים שחוץ מההגנה של העלה על אשכולות הגפן, "שלא יכם שרב ושמש ורוחות"^[6], העלה הוא בעצם מקור החיות של הגפן. בתהליך שנקרא היום פוטוסינתזה העלה מקבל את אור השמש, "שמש הוי'", והופך אותו לחיוּת. אם כן, כל הגפן חיה מכח העלים, בזכות העלים, מה שמסביר עוד יותר מדוע בקשו מחכמי ארץ ישראל שהאשכולות יתפללו לשלום העלים.

את הדימוי של העלים ששומרים על הגפן אפשר להבין טוב-טוב בהקשר למה שמתרחש היום: יש חילים שמוסרים את הנפש בקרב עבור עם ישראל. הלוחמים הם לאו דווקא האשכולות, תלמידי החכמים הכי גדולים – הם יכולים להיות גם עמי הארץ – אבל הם אלו שמגינים על עם ישראל, ובעצם, כמו שאמרנו עכשיו במעלת העלים, החיות של כל עם ישראל מגיעה מהם.

שוב, צריך זמורות – בעלי-בתים שמחזיקים את העסק, להם יש את הכסף. צריך הרבה כסף בשביל לקדם ענינים, בשביל להביא משיח. בעל הבית נקרא זמורה, לשון "אזמרה" – אפשר לומר שיש תלמיד חכם, אחד שיודע ללמוד תורה, להגיע להוראה ולהורות לעם ישראל את אור ה', ומי שלא יכול להיות תלמיד חכם גדול שלפחות יהיה זמר... יש כאלה שאינם אשכולות ואינם זמורות, הם לא יודעים ללמוד ולא יודעים לשיר, אבל הם מוסרים את הנפש עבור עם ישראל. יש גם פחותים מהם, הקנוקנות – לשון "ברוך קונך"^[7], יש להם שייכות לקנין (כולל קנין תורה) – עליהם נאמר "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון"^[8]. בשבעת המינים הרמון הוא כנגד ההוד^[9], עצם היהודי, וגם הריקנים שבך הם דבר גדול מאד. בכל אופן, במיוחד כתוב שהאשכולות צריכים להתפלל על העלים. זו משמעות אחת של משל הגפן לעם ישראל.

ה. לעקור ולנטוע מחדש

שתי נטיעות

עוד משמעות חשובה של משל הגפן הוא בפסוקים שלנו, שמתארים איך ה' נוטע את ישראל במדבר ואחר כך נוטע אותם שוב בארץ. חז"ל אומרים^[1] שטבע הגפן לתת יותר פירות – יותר אשכולות, אנשים שהכל בהם^[2], יותר יין משמח אלקים ואנשים^[3] – אם עוקרים אותה ונוטעים אותה מחדש. עוקרים את הגפן מהמקום הראשון, בו היא לא מצליחה, ונוטעים אותה במקום אחר, שם היא מתחילה להצליח – זו הלשון במדרש.

התהליך הזה נקרא בחסידות "שתי נטיעות", נטיעה ראשונה ונטיעה שניה. יש בחז"ל מושג "עשר נטיעות"^[4], שגם הוא ענין גדול בחסידות^[5] – שרש של עשר ספירות הגנוזות – אבל כאן מדובר על שתי נטיעות. הדימוי של שתי הנטיעות הוא דוגמה עיקרית בחסידות לכך שבכל מעבר בין 'יש' ל'יש' צריך שלב של 'אין' – "הטלטול ממקום למקום אחר גורם לבוא לבחינת אין ואז דווקא משבחת"^[6]. משהו שנוגע מאד למצב שלנו היום, כשאנחנו במציאות של 'אין' בין היציבות הקודמת, ה'יש' הקודם, ובעזרת ה' לקראת 'יש' טוב באין-ערוך^[7]. לפעמים ה'אין' בין 'יש' ל'יש' נקרא רקבון – בשביל לעבור שלב צריך ממש להרקב, כמו למות^[8], כמו שנראה בדברי האריז"ל.

נעשה עוד גימטריא: כמה שוה נטיעה? קדם, זה ברבוע. כאן עיקר הווארט שבשביל נטיעה אמתית חייבים שני שלבים, שתי פאזות, מטמורפוזה גמורה – לא מספיק נטיעה אחת, צריך דווקא שתי נטיעות, בגימטריא רפח, שלמות הבירור של רפח ניצוצין, הרבוע הכפול של זה.

מקרני חגבים לארזי הלבנון

הדימוי של שתי הנטיעות מופיע בחז"ל^[1] כבר בנטיעה הראשונה בתורה – "ויטע הוי' אלהים גן בעדן מקדם"^[2]. נטיעה פירושה לקחת שתיל ממקום ראשון ולנטוע אותו במקום חדש. היתה לקב"ה איזו משתלה, בה השתילים היו קטנים ודקים, "כקרני חגבים", וכשהוא לקח אותם ושתל אותם בגן עדן הם הפכו להיות "ארזי לבנון"^[3].

זהו דימוי מאד יפה של חז"ל – מקרני חגבים לארזי לבנון. איך האריז"ל מסביר זאת? הוא אומר^[4] שהשתילים הראשונים, כקרני חגבים, הם שש מדות הלב, הו"ק, של עולם התהו הראשון. שם הספירות מאד-מאד קטנות, הכלים מאד קטנים – לכן הם נשברו. מהי פעולת העקירה של ה', בשביל לשתול אותם במקום החדש, בגן עדן? האריז"ל אומר בפירוש שהעקירה היא מיתת המלכים. בעקירת השתילים אני צריך ממש להרוג אותם ולקבור אותם, כביכול, ובכך גופא אני שותל אותם בגן עדן, והם הולכים להיות כארזי הלבנון. השתילים עוברים מטמורפוזה גמורה – מקרני חגבים לארזי לבנון, מתהו לתיקון. זהו הסדר של תהו קדם לתיקון, חשך קדם לאור, "ברישא חשוכא והדר נהורא"^[5]. כך כתוב בתחלת התורה, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך"^[6] ורק אחר כך "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"^[7].

"לך לך" להצלחה

חז"ל דורשים את "יהי אור" על אברהם אבינו^[1] – "אברהם התחיל להאיר"^[2]. מה הדבור הראשון שה' אומר לאברהם אבינו, היהודי הראשון? "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"^[3]. הציווי הראשון ליהודי הראשון, שכולנו צריכים להזדהות איתו ולקיים אותו, הוא בבחינת "גפן ממצרים תסיע"^ג – כולנו גפן. ה' צריך לעקור אותו מאור כשדים ולנטוע אותו מחדש בארץ ישראל. גם באור כשדים הוא עשה חיל – שבר את הפסלים של אבא שלו, השליכו אותו לכבשן האש והוא יצא חי^[4].

כל החלק הזה של החיים של אברהם לא מוזכר בתורה – למה? כי בשביל אברהם אבינו זהו עולם התהו שלו^[5], עדיין בגדר "קרני חגבים" שלו, עד שה' אומר לו "לך לך... אל הארץ אשר אראך" – אני עוקר אותך מכאן. שוב, לפי האריז"ל עקירה היא חוית מות, חוית קבורה, אתה עדיין קיים אבל אתה מרגיש שאתה מת – ופתאום אתה צומח מחדש מקרני חגבים לארזי הלבנון.

אם אתה מרגיש שאתה לא מוצלח – סימן שלא עקרו אותך עדיין. חזקה שאם יעקרו אותך וישתלו אותך – או שאתה תעקור את עצמך ותשתול את עצמך במקום אחר – שם תצליח. לכל אחד יש מזל של הצלחה, רק שהוא צריך לקיים את ה"לך לך", צריך לצאת מכאן וללכת למקום אחר. העקירה וההליכה למקום אחר יכולות להיות גם בגשמיות ממש ויכולות להיות גם בפנימיות, ברוחניות – צריך לצאת מהמוסכמות, מהנחות העולם, ועל ידי קול חדש להגיע למקום חדש לגמרי.

ו. פרצוף הפירושים ב"יהל אור"

אם כן, שתי הדוגמאות העיקריות הן "ויטע הוי' אלהים גן בעדן מקדם" ואברהם אבינו. חוץ מהדוגמאות האלה, אדמו"ר הצמח-צדק מביא בפירוש יהל אור על תהלים, על הפסוק "גפן ממצרים תסיע"^[1], עוד תשעה-עשרה^[2] פירושים ודוגמאות למשמעות בנפש של עקירה ושתילה מחדש שתהיה בה הצלחה. נעבור על הפירושים השונים שלו ונכוון אותם כנגד הספירות^[3]. ננסה לעשות זאת בזריזות, ולכן נאמר את הפירושים לא לפי הסדר בו הם כתובים אלא לפי סדר הספירות^[4]:

כתר: מעבודה לפי טו"ד לרצון פשוט

כללים ופרטים בכוחות הנפש

בכתר יש שלשה ראשים – אמונה-תענוג-רצון^[1]. כל אחד מהם הוא כלל. קודם דברנו על כלל – אם יש כלל יש גם פרט. בכל עשר הספירות, כמה כללים יש וכמה פרטים יש?

הפרטים העיקריים בספירות הם ה הקצוות מחסד עד הוד – כל אחד מהם הוא פרט. היסוד הוא כבר כלל ראשון והמלכות היא כלל שני. היסוד הוא "כי כל"^[2] והמלכות היא עצם הכלל – קוראים להם "חותם בתוך חותם"^[3], כלל בתוך כלל. אם כן, בז"ת יש חמשה פרטים ואחריהם שני כללים.

מה לגבי הג"ר? כתוב^[4] שחכמה היא כלל ובינה היא פירוט של הכלל, כמו טפה ופירוט של כל האברים ברחם האם, ודעת היא שוב כלל. במדות שהתורה נדרשת הסדר הזה נקרא "כלל ופרט וכלל"^[5].

מה לגבי הכתר? הוא נקרא "כליל"^[6] – כולו כלל, אין פרט בכתר. באין הכל הוא בחינת כלל. כלומר, כל הפרטים מתאפסים, מתאיינים, בתוך הכלל – כללות הכתר נקראת אין ולכן הוא כלל, אין שם פרט.

אם כן, בכתר יש שלשה כללים, ג רישין שבכתר. אמונה היא הכלל הכי גדול, תענוג הוא גם כלל ורצון הוא גם כלל. חכמה היא גם כלל – ארבעה כללים. הפרט הראשון הוא בינה. אחר כך דעת היא שוב כלל, ואז יש חמשה פרטים ועוד שני כללים. ב-יג בחינות אמרנו שבעה כללים וששה פרטים, רק שהאמא היא פרט ביחס לחכמה – כי היא מפרטת את הטפה, את נקודת הכלל של החכמה – אבל היא המקור של כל הבנים שלה. כלומר, ביחס לבעל שלה היא הפרט, אבל ביחס לבנים שלה היא הכלל. אם כן, רק בבינה יש שתי בחינות – גם של כלל וגם של פרט. זהו עוד מאמר מוסגר.

העליה לרצון הפשוט

כתר הוא עבודה שלמעלה מטעם ודעת – הגעה לרצון פשוט.

כותב הצמח-צדק שבתוך כח הנפש של האדם יש גדילה. האדם נולד קטן, תינוק, יונק – קטנות נקראת יניקה – ואחר כך הוא גדל להיות פרצוף שלם. הפרצוף הזה, בתהליך טבעי של כח הנפש, מתפתח לאדם שיש לו את כל עשרת כוחות הנפש בפנימיות – כתר-חכמה-בינה-וכו'. זהו ה'יש' הראשון של האדם – אתה גדלת, קבלת מדות, אחר כך קבלת מוחין, ואתה עובד על עצמך, אתה אדם טוב, אתה 'א שיינע איד' ('יהודי יפה'), לומד תורה, יש לך שכל טוב, מתקן את המדות שלך, אתה אדם טוב.

ה'שיינע איד' הזה, אותו הוא מתאר, הוא ה'יש' הראשון. צריך לעקור אותו – לעקור את כל מה שאני 'שיינע איד', עם כל הידע של התורה ועם כל המדות המתוקנות – ולעבור לפאזה אחרת לגמרי. למה? כי ב'שיינע איד' הזה אין גילוי של רצון פשוט – אין את ה"בכל מאדך"^[1], שהוא ה"עושין רצונו של מקום"^[2]. יש לו "בכל לבבך ובכל נפשך", אבל חסר לו "בכל מאדך", למעלה מטעם ודעת לגמרי, מה שנקרא הפקרות^[3]. אצל ר' אשר היה הרבה את הווארט הזה, הפקרות של קדושה – היכולת להפקיר את ה'שיינע איד' שלי כדי להגיע לרצון העליון של ה', שמתגלה ברצון העליון שלי שלמעלה מטעם ודעת, בהקרבה שלי. אותם עמי הארץ, ברוך ה', שהולכים לקרב ומוסרים את הנפש – הם לא פועלים עם פרצוף של שכל ושל מדות, זהו פרצוף של רצון, פרצוף של כתר. המעבר הראשון כאן הוא מהפרצוף של הכוחות המודעים, הפנימיים, אל העל-מודע. לשם כך צריך שלב של 'אין' באמצע – לבטל את כל הפנימיות של הנפש כדי להגיע לרצון הפשוט (את ה'אין' הזה אפשר לדמות לגיוס של בחור-ישיבה – לצבא או לעבודת השליחות – שהופך מאיש של עבודת ה' פנימית לחיל של מסירות נפש).

חכמה ובינה: מעבר בתורה ובתפיסת אלקות

מתורה ל"תורה חדשה"

חכמה כאן היא תהליך של תולדות עולם. החכמה בכלל היא מתן תורה – "אורייתא מחכמה נפקת"^[1]. כאשר זכינו לקבל את התורה על הר סיני קבלנו בגלוי בעיקר את חלק הנגלה של התורה. מתן התורה הגלויה הוא טוב מאד, "אין טוב אלא תורה"^[2], אבל גם הוא נחשב רק לנטיעה ראשונה – ה' נטע אותנו בהר סיני, במדבר, שם קבלנו את התורה. מדבר הוא "תהו ילל ישִמֹן"^[3] – התורה שקבלנו במדבר היא תהו יחסית לתורה של מלך המשיח, "תורה חדשה מאתי תצא"^[4], כמאמר חז"ל "תורה של עולם הזה הבל היא בפני תורתו של משיח"^[5]. כל הנגלה של התורה, כל האין-סוף שיש בתורה, "עלמות אין מספר"^[6] של הלכות התורה^[7], הוא "קרני חגבים" יחסית ל"ארזי לבנון" – לב נתיבות חכמה ו-נון שערי בינה דעתיק (חכמה ובינה של רדל"א) – של ה"תורה חדשה".

כדי לעבור ממדרגה למדרגה צריך בטול. מה כאן הדוגמה של הבטול, של ה'אין'^[8]? ה'אין' הוא כמו לשכוח את כל תורת הנגלה כדי לזכות לתורה אחרת, "תורה חדשה", "ברית חדשה"^[9]. מצד אחד התורה החדשה היא אותה תורה, 'עוד פעם מתן תורה לא יהיה'^[10], ומצד שני לגמרי "פנים חדשות באו לכאן"^[11], אי אפשר להכיר את התורה, היא מתקבלת כדבר חדש לגמרי. לשם כך צריך בטול, לשכוח כל מה שלמדת, כל מה שקבלת בהר סיני.

ממוחין דאמא למוחין דאבא

מי עשה זאת? רבי זירא, שעלה נגד הרצון-הפסק של הרבי שלו, רב יהודה, שדרש מפסוק שאסור לעלות מבבל לארץ ישראל^[1]. רבי זירא עלה במסירות נפש ממש, כמו להרוג את עצמו, המעבר על דברי הרב הוא התאבדות. אחרי שהוא עלה בחירוף נפש הוא צם – ארבעים או מאה תעניות – על מנת לשכוח את כל תלמוד בבלי, מוחין דאמא, כדי שיוכל לזכות בתלמוד ירושלמי, מוחין דאבא. היה פה בטול של הכל – רבי זירא הוא רבי זעירא^[2], הוא מזעיר-מקטין את עצמו בתכלית (לזעיר אין מוחין, היינו שכולו שכחה לפני שניתנים לו מוחין), בסוד "מאן דאיהו זעיר [ביחס לתלמוד בבלי] איהו רב [רבי בתלמוד ירושלמי]"^[3]. גם הבעל שם טוב חזר לקטנות, שכח את הכל, ואחר כך הכל התחדש אצלו – דווקא אחרי חוית ה'אין', שאין לי כלום מהפרצוף הקודם.

כללות המעבר של התורה היא בחכמה, ויש כאן את המעבר של רבי זירא ממוחין דאמא למוחין דאבא.

עוד דוגמה שמביא הצמח צדק^[4] היא המעבר מידיעת המציאות (גדלות א') לראית המהות (גדלות ב'), משמיעה לראיה – לעבור מ"הוי' שמעתי שמעך יראתי"^[5] לראית המהות, שהיא בטול במציאות וגם "אהבה בתענוגים"^[6]. שוב, זהו מעבר ממוחין דאמא למוחין דאבא, וצריך באמצע קטנות – כמו חזרה לרחם, למצב של 'אין' – שהיא לחזור לאמונה ובטחון^[7], למצב בו איני יודע כלום. יש לנו שער בספר סוד ה', "קטנות קודם לגדלות"^[8], וכל מה שכתוב שם נוגע לנושא שלנו.

חסד וגבורה: מאתכפיא לאתהפכא

אחר כך הוא מביא עוד דוגמה, שכבר נוגעת ללב – מעבר מגבורה לחסד. הוא אומר שזהו מעבר מעבודה של אתכפיא לעבודה של אתהפכא. בעצם, המעבר מאתכפיא לאתהפכא הוא המעבר מבינוני לצדיק^[1] – האתהפכא של הצדיק היא חסד והאתכפיא של הבינוני היא גבורה. באתהפכא הכל טוב, הכל אהבה, אבל כדי לעבור מאתכפיא לאתהפכא צריך בטול, לבטל את האתכפיא – זהו ודאי משבר בנפש. הוא כבר לא עושה אתכפיא, ולאתהפכא הוא עדיין לא הגיע – איפה הוא נמצא? איך הוא אוכל ארוחת צהרים? בלי אתכפיא וגם בלי אתהפכא. הוא ב'בּרוֹך' רציני. כנראה שכולנו שם – לא שיוצאים מאתכפיא, כי לא התחלנו אתכפיא – אבל אוכלים ארוחת צהרים בלי אתכפיא ובלי אתהפכא... בכל אופן, יש 'אין' בין הבינוני לצדיק, שהוא בעצם בין הגבורה לחסד^[2].

תפארת: מנטיעת הנפש האלקית לנטיעת המצוות

אחר כך יש עוד דוגמה, ששייכת לספירת התפארת:

בהסבר הזה הנטיעה הראשונה שה' נוטע היא נטיעת נשמה אלקית בתוך הגוף של היהודי. מכאן עולה הסבר עמוק מה המשמעות של בחירת ה' בגוף היהודי^[1]. אפשר לפרש שה' בוחר בגוף היהודי בפני עצמו, אוהב את הגוף הזה. גם זה ודאי נכון, אבל כאן יש תוספת הבנה – שה' בוחר בגוף כמקום ראוי לנטוע בו את הנפש האלקית, שהיא "חלק אלוה ממעל ממש"^[2]. תכלית בריאת העולם היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים^[3] ולשם כך יש לחפש ולמצוא את "המקום אשר יבחר"^[4] בו יתקיים "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"^[5]. באותו אופן, עוד לפני כן, ה' מחפש מקום לשים בו חלק מעצמו, כאשר החלק מעצמו הוא עצמו כולו, שהרי "כשאתה תופס במקצת מן העצם אתה תופס בכולו"^[6]. מה המקום הכי טוב לשים את החלק הזה? בתוך הגוף של היהודי. אך בחירת ה' בגוף היהודי כדי לנטוע בו את הנפש היא רק הנטיעה הראשונה. הגוף של היהודי כאן הוא הגן הראשון, המשתלה.

מה הנטיעה השניה, שבשבילה צריך לבטל את הנטיעה הראשונה ולהגיע ל'אין'? הוא אומר שבנטיעה השניה ה' שותל מצוות בתוך היהודי – "הבאים ישרש יעקב"^[7]. הנטיעה השניה היא שה' נותן מצוות ליהודי. חידוש שזו נטיעה – קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות היא לא סתם שאני מקבל עול אלא שה' שותל בי משהו חדש. קודם הוא שתל בי את הנפש האלקית שלי ועכשיו הוא שותל בי את התורה והמצוות, שהופכות להיות חלק ממני – המצוות הן ה-רמח אברים וה-שסה גידים שלי^[8].

למה דומים שני השלבים האלה? למאמר של רבי עקיבא בפרקי אבות – "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום" ואחר כך "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה"^[9]. החבה של ה"כלי חמדה", של מתן תורה, נקראת הנטיעה השניה. הנטיעה הראשונה היא שאנחנו בנים למקום, שה' נטע את הנפש האלקית בתוך היהודי. בפרקי אבות לא כתוב שצריך לעקור את ה"חביבין ישראל" הראשון בשביל ה"חביבין ישראל" השני, אבל הצמח צדק כן כותב כך – יש משהו בכך שכדי לקבל מצוות צריך לעקור את הבנים.

איך אפשר להסביר בפשטות? כדי שה' יטע את המצוות בתוך היהודי על היהודי גופא לוותר במדה מסוימת על המעלה שלו כבן אהוב של הקב"ה – הבן מתחטא בפני אביו, יכול לעשות מה שהוא רוצה, להשתולל כמה שרוצה, וכעת הוא מתחייב במצוות שדורשות קבלת עול מלכות שמים, הוא צריך להפוך מבן לבן-שנעשה-עבד^[10]. קודם שתי הנטיעות היו מעבר מבינוני לצדיק – הבינוני הוא העבד והצדיק הוא הבן – וכאן הבן צריך לצאת מהיחוס שלו ולהיות עבד של המלך.

אפשר להשתמש כאן גם בדימוי אקטואלי מאד, ששייך למצב ה'אין' שבו נמצאת היום המדינה: החויה של העם הנבחר – מתוך נטיעת הנשמה האלקית בגוף – התבטאה עד כה במדינה המבוססת על תודעה לאומית ('מדינת היהודים') של "עם חפשי בארצנו", בלי קשר ישיר לתורה, אך המשבר של התודעה הלאומית היום צריך להביא אותנו ל'מדינה יהודית' באמת, המבוססת על תורה ומצוות.

את הדוגמה הזו נשים ב"תפארת גופא"^[11], אליה שייכים גם הגוף היהודי (של "ישראל אשר בך אתפאר"^[12]) וגם רמח מצוות עשה שהן "רמח אברין דמלכא"^[13] ו-שסה מצוות לא-תעשה שכנגד שסה הגידים שבגוף, וכן על נטיעתן בגוף נדרש "הבאים ישרש יעקב [שמדתו תפארת]", כנ"ל.

נצח והוד: מכלה תתאה לכלה עילאה

יש עוד דוגמה חשובה מאד, שהוא מפרש לפי המאמר הראשון של אדמו"ר הזקן בלקו"ת שה"ש, בו מוסבר שיש שתי בחינות של כלה – כלה תתאה וכלה עילאה. כלה תתאה היא כלה מלשון תשוקה, כלות הנפש במובן של תשוקה, כמו בפסוק "כלתה נפשי"^[1], וכלה עילאה היא כלה במובן של כליון, כמו בפסוק "כלה שארי"^[2].

במלים פשוטות, שתי הכלות הן בטול היש ובטול במציאות. בכלה הראשונה, כלה תתאה, יש עדיין 'יש' – תשוקה מורגשת לחתן, "אל אישך תשוקתך"^[3] – אבל יש ברצון הזה בטול, תשוקה של בטול היש של הכלה לקראת החתן שלה, האיש. אבל יש כלה שהיא בבטול מוחלט, 'אויס', כמו שמסופר שכאשר הרב המגיד נכנס לחדר היחוד עם אשתו היא לא ידעה לא בבואו ולא בצאתו. היא היתה בהתפשטות הגשמיות, כאילו שהיא התעלפה מהתחלה עד הסוף, אבל היא לא באמת התעלפה אלא פשוט הגיעה ביחוד שלה לכליון, בטול במציאות. ככה אנחנו כלפי הקב"ה – או כלה תתאה, בטול היש, או כלה עילאה, בטול במציאות. חוית ה'אין' שבין שתי המדרגות היא מעין גירושין ממדרגת הכלה הראשונה^[4] לפני חתונה-מחדש עם מדרגת הכלה השניה (באופן של "מחזיר גרושתו"^[5], כאשר במקום "והלכה והיתה לאיש אחר"^[6], חוזרת האשה לאותו איש, 'לאיש אחד', אחרי שבזמן ה'אין', הגירושין, היא 'הלכה והיתה לאשה אחרת' המוצאת חן ביותר בעיני בעלה הראשון).

לפעמים^[7] כלה תתאה היא ספירת ההוד (המודה על האמת, גם ללא הבנה, מתוך בטול היש), "איהי בהוד"^[8], וכלה עילאה שייכת לספירת הנצח – הנצח (סוף קו ימין) מקבל מהחכמה (ראש קו ימין), שפנימיותה היא הבטול במציאות.

יסוד: "שבע יפול צדיק וקם"

יש דוגמה עיקרית, כלל של כל הדוגמאות, שהוא מביא מההקדמה של שער היחוד והאמונה, "חנוך קטן", על הפסוק "שבע יפול צדיק וקם"^[1]. הצדיק הוא היסוד, "וצדיק יסוד עולם"^[2], ולכן זו הדוגמה שכנגד ספירת היסוד. הצדיק צריך ליפול בשביל לקום מחדש, לעלות למדרגה חדשה. אדמו"ר הזקן אומר שאם מדובר בצדיק של התניא הנפילה שלו היא רק לדרגת הבינוני, לחנוך-קטן שלו, לקטנות שהיה בינוני – הוא נופל לקטנות ואז קם מחדש למדרגה אחרת לגמרי, עליה שבאין ערוך, בזכות שנפל. מה לגבי הבינוני? אם הצדיק נופל – כל שכן שהבינוני נופל. כשהבינוני נופל – הוא לא נופל רק למדרגה נמוכה יותר של בינוני ממה שהיה קודם, אלא עוד יותר למטה. כתוב "כי יפול לא יוטל"^[3] – הוא לא מתרסס, ה' שומר עליו. בכל אופן הוא נופל, ונפילה הכוונה היא נפילה אמתית.

עיקר הנפילה האמתית של ספירת היסוד, ספירת הצדיק, נקרא פגם הברית. הרבי הרש"ב כותב, כידוע, בתורת שלום – שאחד שלא טעם קצת פגם הברית, לא יודע מה הוא פגם הברית, אין לו חוש בחסידות^[4]. כמה שפגם הברית הוא קשה, משהו איום ונורא – אבל ה'אין' הזה הוא מפתח לעליה הבאה. מתי בחור טוב מגיע ל'אין'? כשיש איזה פגם, כשקורה לו איזה קרי, פגם לא ברצון. המציאות בטלה – הכל הלך לאיבוד. כמה שזו נפילה קשה, היא גם ה"שבע יפול" שלו בשביל לקום. סתם קימה היא גם קימת הברית. תכלית הנפילה היא קימה מחדש – להתאושש ולהגיע למדרגה הרבה יותר גבוהה, יותר אמתית. פנימיות היסוד היא אמת^[5]. הנפילה היא כי קודם האדם היה עדיין אחוז ותפוס באיזה שקר בנפש. מהו שקר? התדמית האישית. התדמית האישית שלו היתה שקר – לכן הוא חייב ליפול בפגם הזה, כדי להכיר בשקר, לעבור את המשבר של היוודעות לשקר של עצמו, ואז כולי האי ואולי ה' יעזור לו שיגיע לאמת. באמת יש גם אין סוף מדרגות, וכל מדרגה יותר אמתית עושה את מה שהיה קודם לשקר^[6].

זו הדוגמה – החשובה ביותר – של ספירת היסוד.

מלכות: ירידת הנשמה לגוף

אחרון-אחרון חביב נגיע לדוגמה של המלכות. בכלל, החזרה ל'אין' בין 'יש' ל'יש' שייכת במיוחד למלכות, בה נאמר "אין מלכות נוגעת בחברתה"^[1], בה מתחוללת מיתת מלכי התהו ובנין מלכות מתוקנת^[2] והיא החוזרת להיות "נקודה תחת היסוד"^[3] כשהיא עוברת משלב לשלב – כמו שהארכנו^כו וכמו שהצמח-צדק מציין כבר בהסבר הראשוני העיקרי שלו. אבל יש עוד דוגמה של מלכות:

הנטיעה הראשונה היא נטיעת הנשמה ברחם הנוקבא דאצילות, רחם המלכות, בו הנשמה נכנסת לסוד העיבור. על הבחינה הזו אדמו"ר הזקן מביא בלקוטי תורה^[4] שהנשמות בתוך הרחם של המלכות – מה שנקרא נטיעה ראשונה – נקראות "בנות ירושלים"^[5]. עוד פעם, הנטיעה הראשונה היא שרש הנשמה שלי, שיש לה מציאות של עיבור בתוך יסוד הנוקבא דאצילות, שנקרא "נקודת ציון"^[6]. אחר כך ה' עוקר את הנשמה ממלכות דאצילות ושותל אותה מחדש למטה, בתוך הגוף ונפש הבהמית וכל העלמא דשקרא – זו הנטיעה השניה, התכל'ס.

למה התכל'ס היא להוציא את הנשמה מאצילות ולשתול אותה למטה, בתוך הרע? כי דווקא על ידי זה הנשמה חוזרת למקור חוצבה, למעלה מהאצילות, בא"ק. כמו שכתוב בלוח "היום יום"^[7] שצריך לראות כל נשמה איך היא באדם קדמון, במחשבה הקדומה דא"ק – שם רואים את כל גלגולי הנשמה יחד – מאדם הראשון עד משיח, עד תחית המתים. זהו הרווח של הנטיעה השניה – נטיעת הנשמה דווקא בגוף, דווקא בנפש הבהמית, כדי שהיא תחזור לשרש האמתי שלה באדם קדמון ועוד למעלה בקדש.

אלה ה"שתי נטיעות" ששייכות למלכות^[8]. כאן המשבר הוא שהאדם צריך לעזוב את הרחם שלו, מה שאנחנו קוראים לעזוב את החממה^[9]. דברנו הרבה פעמים על כך שיש אנשים שנמצאים בחממה – ביצהר לדוגמה, או בעוד מקומות. חממה היא רחם, היא משתלה. כשאתה נמצא בחממה אתה בסביבה טובה ונעימה, אתה לומד שם, מתבודד שם, מניח תפילין, עושה את כל המצוות – עוד לא יצאת לעולם הרע, בו עיקר השליחות שלך. רק בעולם החיצוני, הרע, אתה יכול לגלות את נקודת משיח שבך, להיות שליח עם י כוחות הנפש, ששוה משיח^[10]. הגילוי הזה נקרא חזרה של הנשמה לא"ק – א"ק הוא משיח^[11].

זו הדוגמה האחרונה, ששייכת למלכות, של "שתי נטיעות" – שהאדם צריך לצאת מהחממה לעולם, לצאת לקרב. כשיוצאים לקרב צריך לצאת בשמחה, עם ניגון שמח^[12], שמחת נצחון שמתבטאת ב'מארש' של נצחון^[13], לכן ננגן עכשיו כמה ניגוני נצחון – "דידן נצח" ו"מארש נפוליאון".

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בחדש כסלו מקבלים כח לשליחות המיוחדת של הפצת המעינות.
• חבלי משיח – זמן של משבר-לידה – הוא המעבר בין ה'יש' של העולם הזה ל'יש' של ימות המשיח.
• העמידה בנסיון של חבלי משיח היא התחזקות באמונה שלמעלה מהשכל.
• בשביל חידוש אמתי צריך לחזור לנקודת ההתחלה – כח האמונה.
• תקופת ה'אין' בה שם אותנו ה' היא הזדמנות-פז לעבור למציאות של גאולה.
• מתוך החזרה לאין צריך להתחזק באמונה, לקחת יזמה ולהגיע לנצחון מלא.
• ה' לקח יזמה בבריאת העולם – וכדי להגיע לתכלית הבריאה הוא מצפה שגם אנחנו נקח יזמה.
• כדי לעבור מטמורפוזה – להפוך מתולעת לפרפר – חייבים לעבור משבר.
• ה'אין' שבין 'יש' ל'יש' יכול להיות מובלע ("לא פסיק טעמא בגוויהו") או גלוי ("פסיק טעמא בגוויהו") ובכל אפשרות יש מעלה.
• ה'אין' שבין 'יש' ל'יש' שייך דווקא למלכות – "אין מלכות נוגעת בחברתה".
• חזרת המלכות לאין היא בסוד "נקודה תחת היסוד" – על המדינה 'להצטמצם' ולקבל השראה מהצדיק.
• בשנת ה-80 זוכים ל"עוד" – תוספת חשק וכח להולדה חדשה.
• תפקיד הצדיק לקשר את הכלל לה' – לתת לעם השראה של אמונה וללמד עליו זכות לפני ה'.
• חמש נקודות אמונה: אמונה בכלל ישראל, אמונה בצדיק, אמונה בבורא העולם ומנהיגו, אמונה בידיעת-עצמו של ה', אמונה בעצמותו יתברך.
• כדי לעבור בשלום תקופה זו ולנצח במלחמה יש להתקשר לצדיק-אמת ולהתחזק באמונה.

• לשם נטיעת עם ישראל בארצו יש לגרש ממנה את הגוים – "תגרש גוים ותטעה".
• הלוחמים מוסרי הנפש – גם אם הם עמי הארץ – הם 'עלי הגפן' המגינים על עם ישראל ומעניקים לו חיוּת.
• לכל אחד יש מזל של הצלחה.
• מי שלא מצליח במקומו הראשון צריך להעקר ממנו – בגשמיות או ברוחניות – ולהנטע מחדש במקום המתאים לו.
• הנטיעה הראשונה, כקרני חגבים, היא התהו; הנטיעה השניה, כארזי הלבנון, היא התיקון.
• צריך לעקור את ה'שיינע איד' שלי – השלם בלימוד תורה ובתיקון המדות – כדי להגיע למסירות נפש.
• צריך לשכוח את תורת עולם הזה כדי לזכות ל"תורה חדשה" של משיח.
• צריך לבטל את האתכפיא (עבודת הבינוני) כדי להגיע לאתהפכא (עבודת הצדיק).
• ה' בוחר בגוף היהודי כראוי לנטיעת "חלק אלוה ממעל ממש" ואחר כך כראוי לנטיעת המצוות.
• צריך לוותר על מדרגת הבן המתחטא לפני אביו כדי לקבל עול תורה ומצוות כעבד.
• על המדינה לעבור מזהות לאומית לזהות של שמירת מצוות.
• צצריך 'להתגרש' ממדרגת כלה-תתאה כדי להפוך לכלה-עילאה.
• "שבע יפול צדיק וקם" – הנפילה בפגם הברית מביאה את הבחור ל'אין'.
• הנפילה בפגם הברית נובעת מתדמית-אישית שקרית ותכליתה להביא להכרה באמת.
• כדי לממש את השליחות ולגלות את נקודת-המשיח שבי יש לצאת מהרחם-החממה אל עלמא דשקרא.
• למלחמה צריך לצאת מתוך שמחה – עם מארש של נצחון.
• סגולה לומר "שיר השירים" בשמחה לפני היציאה לקרב.