משנה א - "העוסק בתורה לשמה" (ו)

ב. "העוסק בתורה לשמה" (ו): "והוה צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו"

המשך ביאור פרק קנין תורה

אמרנו שחדש אלול הוא עיר מקלט, כולם חוזרים לבית ספר – צריך לתאר את בית הספר כעיר מקלט שמחה – ולומדים תורה. לאחרונה דברנו הרבה בשיעורים על פרקי אבות ועל הפרק האחרון, פרק "קנין תורה". חוזרים לבית ספר ורוצים לקנות את התורה בנפש – קנין תורה. תחלת הפרק היא מאמר רבי מאיר שמתחיל "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה...". יש שם הרבה דברים שזוכים, ולקראת הסוף הוא אומר "והוה צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו" – שלשה דברים שהולכים יחד.

"מעין המתגבר ונהר שאינו פוסק" – אבא ואמא

לפני כן היה כתוב "ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק". בחסידות כתוב שמעין הוא חכמה ונהר הוא בינה, אבא ואמא. הוא זוכה לשני הדברים, להיות "כמעין המתגבר" וגם להיות "כנהר שאינו פוסק". נהר היינו "רחֹבות הנהר". מעין נובע טיפין טיפין מעומק התהום, והנהר מתרחב והולך ואינו פוסק. לפסוק פירושו לאכזב. נחל אכזב פוסק – אפילו אחת לשבע שנים – אבל משהו אמתי (שאינו כוזב) אינו מפסיק. זה דווקא מצד אמא – שהנהר מתרחב וזורם תמיד – בעוד מצד אבא יש התגברות, שפע של חידושים תמיד, מה שבלשון החסידות נקרא "נביעת האין סוף" (נביעה תמידית מכח המשכיל בנפש, שבעל-מודע, ב"תהום" של הנפש, לחכמה הגלויה).

בין "נעשה" ל"הוה"

שם מי שלומד תורה לשמה הפועל הוא "נעשה" – "נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק" – אבל בהמשך, במשפט הבא שנתבונן בו כעת, כתוב "והוה". ביטוי נדיר בלשון משנה. אני מבין שמישהו "נעשה" משהו, אבל כאן הביטוי הוא "הוה". מה ההבדל? משהו "נעשה" כך וכך, וכעת זו המהות שלו, הגדר שלו, התאר שלו. אבל הוה – בלשון הוה – משמע שכל הזמן הוא נמצא בתהליך של התהוות.

"והוה צנוע" מתוך "תורה לשמה"

מדברים על זה כאן בעיקר בשל הצניעות – "והוה צנוע" – שייך במיוחד לבנות. יוצא כאן שצניעות באה מתוך לימוד תורה לשמה. שוב, צניעות – שהיא הערך העליון, אצל בנות במיוחד – נמנית כאן כתוצאה של העסק (כמי שהוא בעל עסק וכולו שקוע בעסקו) בתורה לשמה (ונמנה כאן בין הדברים האחרונים אליהם זוכה מי שעוסק בתורה לשמה, סימן שהוא דבר גדול מאד). סימן שגם על הבנות לעסוק בתורה לשמה, ואז "הוה צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו". משמע שהמדות האלה דווקא הן דברים שכל הזמן הווים.

הסתפקות במועט

נתחיל מהצניעות: זה לא שאני צנועה – זה כל הזמן צריך להיות הוה, "והוה צנוע" ("והוה צנוע" עולה בגימטריא רחל, סמל המלכות, תיקון האשה), מתוך "עוסק בתורה לשמה". מה הפירוש כאן? מיד לומדים משהו חדש לגבי צניעות בביטוי הזה. חושבים על צניעות או שזה לבוש או שזה תנועה ("והצנע לכת") – יש לנו בזה כמה פירושים – וגם במחשבה יש צניעות, וגם בדבור יש צניעות. אבל יש פירוש אחד – שיותר קרוב לפשט כאן, כשבא בהמשך ל"נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק" – שצנוע הוא אחד שמסתפק במועט.

לא יודע אם פעם דברו על הקשר בין התנהגות בצניעות, שמבקשים מבנות, לבין הפירוש שצניעות היינו הסתפקות במועט. בזמנים קשים יש צנע, אבל כל הזמן צריך להיות שמח בחלקו. הרבי – ורוב תלמידי הבעל שם טוב, עם יוצאים מהכלל – רוצים (ופועלים) שיהודים יהיו עשירים. אף על פי כן, נפשית, ברור שאדם צריך לקנות בנפשו את מדת הצניעות – לשמוח בחלקו, לא להצטרך הרבה, להסתפק במועט. אצל האדם הצנוע המועט הוא "מועט המחזיק את המרובה" – כל דבר קטן הוא אין סופי, ה' נתן לי משהו קטן למראית עין אך הוא מכיל ברכה אינסופית. צריך להבין גם את הקשר הזה, בין צניעות כהסתפקות במועט לבין התנהגות בצניעות – זה רעיון שצריך לפתח.

כתוב ש"צרכי עמך מרובין ודעתן קצרה" – מי שיש לו דעת קצרה צריך הרבה. ברגע שיש לו דעת רחבה, דעת אמתית (דעת שרוכשים על ידי העסק בתורה, "תורת אמת", לשמה), הוא לא צריך כלום. גם בני זוג – לעתיד – כתוב שבני זוג שמאד אוהבים לא צריכים שום דבר, חיים מאהבה, חיים מ"אני לדודי ודודי לי". כל מה שצריכים הרבה זה היפך הצניעות.

שוב, זה ערך מאד חשוב. גם כאן, הדגש הוא שזה דבר ש"הוה". מתוך לימוד תורה לשמה – מי שהוא "כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק" מאד שמח בתורה – ואז הוא "הוה" מאד צנוע, לא צריך שום דבר. איך יודעים שמי שלומד תורה לשמה לא צריך שום דבר? המשך אותו פרק – "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן", לא צריך כלום. מי שלומד תורה לשמה לא צריך כלום בגשמיות – כל מה שיש לו הוא מאד מודה לה', שמח בחלקו, וממילא הוא גם ינהג (בלבוש ובתנועה וכו') בצניעות.

התשובה של רבי זושא

בתשובה, כתוב ב"היום יום" בעשרת ימי תשובה את הווארט של רבי זושא שתשובה ר"ת של חמשה פסוקים:

"תמים תהיה עם הוי' אלהיך"

"שויתי הוי' לנגדי תמיד"

"ואהבת לרעך כמוך"

"בכל דרכיך דעהו"

"הצנע לכת עם [הוי'] אלהיך"

התכלית של הכל היא צניעות, "הצנע לכת עם הוי' אלהיך", צניעות במובן של אָן-בליטות, לעשות הרבה בלי לבלוט, בלי שאף אחד ידע.

הצנוע אינו כועס

נחזור ונסיים קטע זה במשנה: מי שצנוע ממילא הוא ארך רוח – הוא לא מקפיד ולא כועס. מי שכועס – סימן שהוא לא צנוע, כי "צנוע" הולך עם "ארך רוח". לא רק שלא כועס על אף אחד, אלא שתמיד, באופן טבעי, כחלק מהטבע היהודי שלו, הוא "מוחל על עלבונו".

"והלכת בדרכיו" של "מלך עלוב" ו"מוחל על עלבונו"

כל זה חוזר לסליחות, בהן אומרים "סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו". אנחנו רוצים שהקב"ה ימחל את כל העונות שלנו, וכדי לעורר זאת מלמטה עלינו גם לנהוג כך. נחזור להתחלה – יש לנו עשרים ימים ללמוד את המלאכה, למחול לכולם.

בחדש אלול מאירות יג מדות הרחמים. יש ספר של הרמ"ק, תומר דבורה – שגם מאד טוב ללמוד בבית הספר – שמסביר את פשט יג מדות הרחמים. הדבר הראשון שהוא מסביר הוא שה' נקרא "מלך עלוב" – מוחל על עלבונו. בשביל לבוא לה' ולבקש סליחה, שימחול לנו, צריך "אני לדודי" – להתדמות אליו בכך שגם אני לומד להיות "מוחל על עלבוני". בשלישית המושגים הזו מצניעות מגיעים ל"מוחל על עלבונו" – "והוה צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו".

סלח-מחל-כפר – בנין פרצוף רחל

נסיים ברמז מפורסם: מבקשים בשלש לשונות – סלח, מחל, כפר – שאצלנו זה גם האמירה של האות סמך שמלמדים ילדים. כתוב שסופי התיבות של סלח-מחל-כפר יוצרים את המלה רחל – קשור לרחל אמנו. שאר האותיות – חוץ מה-רחל בסוף, סלח-מחל-כפר – שוות רחל. שלש המלים האלה הן פעמיים רחל (פעמיים "והוה צנוע") – רחל מפורש בס"ת ועוד רחל רמוז בחשבון ראשי ואמצעי תיבות. זה משהו פשוט מאד שאפשר להראות לבנות.

כל החגים של חדש תשרי, ובעיקר עשרת ימי תשובה, קשורים ל"בנין פרצוף רחל", בנין המלכות. התיקון של רחל הוא בימים האלה. מתי אמרנו שטוב לנסוע לקבר רחל? י' אלול – כדאי לנסוע. [נוסעות אמהות ובנות בר"ח אלול, כדאי לארגן שוב?]. כדאי לנסוע יחד. לפי הרמז הזה הכי טוב לנסוע בימי הסליחות – סלח-מחל-כפר. לפי השנה הזו זה רק בשבוע שלפני ראש השנה. אבל זה לא מעכב – אפשר כל החדש להגיע לשם. [חשבנו לנסוע למערת המכפלה, צריך ברכה שיצליח]. אז אפשר על הדרך.

יש מושג רחל הקטנה ורחל הגדולה – רחל הקטנה היא רק דבור ורחל הגדולה היינו שהדבור כולל את כל עומק המחשבה. באותיות של קבלה, כאשר רחל כוללת בעצמה גם את לאה קוראים לה רחל הגדולה. בסלח-מחל-כפר יש את שתי הבחינות, פעמיים רחל. כל מושג הבת והאשה קשור לרחל אמנו (כנ"ל), היא בנין המלכות.