כתר שם טוב אות סה-יעב"ץ אבות פ"ד מ"ב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי מנחה, הגיעו קבוצה של "לב לדעת" לבית הרב:]

נגנו "אנעים זמירות", ניגון הבעל שם טוב.

"וצדיק באמונתו יחיה"

שבת שלום. אנחנו לומדים כל שבת מהספר כתר שם טוב של הבעל שם טוב והגענו לאות סה:

<מהבעש"ט> [שמעתי ממורי] המדבק את עצמו בחלק אחד מן האחדות דבוק בכולו, והוא הדין ההיפך.

המשפט הזה נאמר בקשר לקיום המצות, שמי שמקיים מצוה אחת בדבקות, הרי כיון שכל המצות הן דבר אחד, הדבר נחשב כאילו קיים את כל המצות. "והוא הדין להיפך", שאם דחה-שלל מכללות מצות התורה מצוה אחת הרי הוא נפרד בכך מהאחדות של המצות וכאילו לא קיים שום מצוה כמאמרה. המצות הן דבר אחד, עצם אחד. איך הדבר הזה כתוב בהלכה? "העוסק במצוה פטור מן המצוה"[ב], הפירוש הוא שכיון שעוסק במצוה הוא כולל בכך את כל המצות לכן הוא פטור מקיום מצוה אחרת. זהו דין בנגלה שמשקף את היסוד שאומר כאן הבעש"ט.

איפה הנקודה הזו מוסברת בחסידות? בפרק לג בתניא אדמו"ר הזקן מסביר שמי שכבד עליו קיום כל תריג מצות התורה עליו להתבונן שבעצם יש לו רק מצוה אחת לקיים: מצות האמונה בה' (עליו להתבונן שהאדם נברא עלי ארץ בשביל להאמין בבורא יתברך ובהשגחתו הפרטית על כל יצורי עולמים). מתוך כך האדם 'מתחיה' (בסוד "צדיק באמונתו יחיה"[ג]) ובא לקיים את כל מצות התורה מתוך חיות מחודשת.

אות קיא: אחדות התורה והמצות בקב"ה

הספר כתר שם טוב הוא ליקוט של פתגמי הבעל שם טוב שהעביר לנו בעל ה'תולדות', בהמשך הספר הפתגם הזה כתוב עוד כמה פעמים עם הסברים. נפתח באות קיא-א, עמוד סד:

<מהבעש"ט בשם הראשונים> [שכתבו הראשונים [תכף נראה איזה ראשונים אלו. אח"כ נקרא מתוך אחד מהם.]] בראוי לידע סוד אחדותו יתברך, כי בכל מקום שאני תופס ואוחז בקצה וחלק <מן> [מחלק] האחדות הרי אני תופס כולו [וכן שמעתי ממורי והבן] [האחדות המדוברת היא "אחדותו יתברך", מה שאנחנו מצהירים פעמיים בכל יום "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[ד].].

והנה מאחר שהתורה והמצות נאצלו מעצמותו ית' שהוא אחדות האמיתי,

התורה והמצות אינן בגדר נברא (שבו שייך העלם והסתר הבורא מן הנברא. ההעלם וההסתר היינו שאין נודע ומתגלה שהנברא הוא חלק מן הבורא, אלא אדרבה, נרגש שהנברא נפרד מן הבורא), אלא הן חלק מן המאציל יתברך, כמו עולם האצילות (אצילות מלשון אצל וסמוך, היינו שהוא אצל המאציל ממש, כמו שאומרת התורה על עצמה, "ואהיה אצלו אמון"[ה]). זה מה שאומר שהתורה והמצות נאצלו מעצמותו יתברך. אם כן, התורה כולה וכל המצות הם דבר אחד עם אחדותו יתברך.

אם כן כשמקיים מצוה אחת על מכונה ובאהבה,

הוא מתנה כאן שקיום המצוה יהיה "על מכונה ובאהבה". במלה "מכונה" נמצאת המלה כונה. הכוונה היא לווארט הידוע של הבעל שם טוב[ו] על הפסוק "חכם לב יקח מצות"[ז], לשון רבים, שבכל מצוה יש שתי מצות, יש את מעשה המצוה ויש את כונת המצוה. מי שהוא "חכם לב" לא רק שעושה את המצוה עצמה אלא גם מקיים אותה בכונה ובאהבה, בחשק.

שהיא הדביקות בו [(הכוונה הכללית של המצות זה להידבק בו יתברך)], ותופס במצוה זו חלק האחדות, א"כ כולו בידו כאלו קיים כל המצות שהם כללות אחדותו [פרצוף שלם כביכול.

"ישראל אוריתא וקוב"ה כולא חד"[ח], כמו שהקב"ה אחד כך גם התורה, וכן המצות, אחד. אם כן, כמו שיש אחדות ה' יש אחדות התורה והמצות. לכן כשתופסים בחלק מן המצות, במצוה אחת, מתוך דביקות בה', תופסים את כל המצות, שהן בעצמן חלק אחד ממנו יתברך. התורה והמצות הן חלק מאחדות ה', כמו שגם ישראל כך (כמו שנראה בהמשך), על כן "תלת קשרין דמתקשראן דא בדא, ישראל מתקשרא באוריתא ואוריתא מתקשרא בקוב"ה", על ידי קיום מצוה אחת כמו שצריך מקיימים את כל המצות, שמגלים שכל המצות הן דבר אחד, כחלק מאחדות ה'.

וכן כתב בזוהר נשא דף קכד דמקיים מצוה א' על מתכונתו סגי. [ואומר ה'תולדות' ש:] וכיון הרמב"ם לדעת חכמי האמת ברוח קדשו, גם שלא ראה חכמה זו כשכתב ספרו הנזכר לעיל כנודע [אומר שגם הרמב"ם סובר כך, אף שבפשטות לא ראה את הזהר ולא קבל את חכמת הקבלה.]].

אות רנ: "העושה מצוה אחת"

יש עוד מקום בהמשך שמביא תורה זו. אות רנ, בעמוד קנ:

<מהבעש"ט זלה"ה. [על המשנה] כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו כו' [הדיוק כאן הוא על המילים "מצוה אחת".] מ>דמצינו שלא אמר הקב"ה רק מצות עשה אחת במפורש, אנכי ה' אלקיך [המצוה הראשונה בעשרת הדברות, מצות האמנת אלקות), שזו מצות עשה היחידה ששמענו מפי הקב"ה בעצמו (כמו שכתוב בתניא פרק כ), שהיא השורש לכל מצות התורה. זה מה שכתוב בפרק לג בתניא כנ"ל בסוד "וצדיק באמונתו יחיה".], והיינו לכוונה זו דגם בקיים <מ"ע> [מצוה] אחת כראוי סגי [כיון שכל המצות הן דבר אחד, כדי לגלות את אחדות ה' בעולם, הרי שבקיום מצוה אחת בדבקות ובאהבה לה' מקיים את כל המצות, כמו מצות האמנת אלקות, שכל המצות הן חלק ממנה.]. ובאמת יש סברא ברורה לזה על פי החקירה [כלומר על פי פנימיות – על פי הפילוסופיה האמתית היהודית.] שכתבו הראשונים בראוי לידע סוד אחדותו ית', כי בכל מקום שאני תופס ואוחז בקצה וחלק מחלק האחדות הרי אני תופס כולו, וכן שמעתי ממורי והבן.

והנה מאחר שהתורה והמצות נאצלו מעצמותו ית' שהוא אחדות האמיתי, א"כ כשמקיים מצוה א' על מכונה ובאהבה שהוא הדביקות בו, ותפס במצוה זו חלק האחדות, א"כ כולו בידו כאלו קיים כל המצות שהם כללות אחדותו פרצוף שלם כביכול והבן, ודפח"ח. [וכן כתב בזוהר נשא דף קכ"ד במקיים מצות אחת על מתכונתו סגי [שבזה מקיים כל המצות, כמו שכתב מקודם.]].

פירושי המלה "עצם"

במהדורה הזו של כתר שם טוב יש שלשה חלקים. בספר כתר שם טוב המקורי יש שני חלקים, האות שקראנו כעת (אות רנ) היא מתחלת החלק השני, אך בהוצאת חב"ד יש חלק שלישי, פתגמי הבעש"ט שעברו במסורת של אדמו"רי חב"ד. נפתח באות רכז, עמוד שפט, ערך עצם:

וכמו שאמר הבעש"ט ז"ל שכשאתה תופס במקצת מן העצם אתה תופס בכולו כו'.

כך הביאו אדמו"רי חב"ד את הפתגם מהבעש"ט: "העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכֻלו"[ט]. מיד רואים שבעוד שהבעש"ט עצמו השתמש בלשון "אחדות", בחב"ד זה נהיה "עצם". בחב"ד מאד אוהבים להשתמש במלה הזאת, עצמות, עצם. גם אחדות זו מלה טובה מאד, אנחנו אומרים "הוי' אחד", אבל בחב"ד מדייקים להשתמש במלה עצם, ומוסיפים להסביר ש"כל עצם בלתי מתחלק" – ההגדרה של דבר שהוא עצם היא שהוא לא מתחלק לחלקים, הוא אחד יחיד.

מה משמעות המלה עצם? הפשט הכי פשוט הוא לשון עצמוֹת (כמו הבטוי בגמרא "גל של עצמות"[י]). איזה עוד פירוש יכול להיות? עצם הוא אני בעצמי או הוא בעצמו. איפה כתוב "עצם" פעם ראשונה בתורה? כל מושג צריך לבדוק איפה הוא מופיע לראשונה בתורה. קראנו שבת שעברה בפרשת בראשית, ביצירת חוה כתוב "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לֻקחה זאת"[יא]. כיון שזו הפעם הראשונה שמופיע "עצם" בתורה סימן שיש קשר בין עצם לאדם וחוה, לאיש ואשה, שהם עצם אחד.

הפסוק הבא הוא: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". כאן כתוב רק לשון בשר. מה קרה לעצם? הוא הפך להיות "[בשר] אחד", היינו מקור הקשר בין אחדות (לשון הבעל שם טוב) ועצם (לשון חב"ד). מה באמת הפשט "והיו לבשר אחד"? יש שני פירושים, האבן עזרא מפרש שמדובר על עצם היחוד בין האיש לאשה, ורש"י מפרש שהכוונה היא לולד שיולד להם, שהוא ה"בשר אחד", שמאחד אותם.

על כל פנים בהתחלה כתוב "עצם מעצמי ובשר מבשרי" עצם ובשר, ואחר כך כתוב "והיו לבשר אחד", בשר ואחד, העצם התחלף באחד. בסוד עגב"ע (עצמות-גידים-בשר-עור), העצם הוא כנגד ה-י של שם הוי' ב"ה, ספירת החכמה (החכמה הקדומה של ה', התורה הקדומה שבבחינת "אוריתא וקוב"ה כולא חד", אחד) ואילו הבשר הוא כנגד ה-ו של שם הוי', ספירת התפארת (נמצא שעצם ובשר הם בסוד "מה שמו ומה שם בנו כי תדע"[יב]).

והנה, מבואר בתניא[יג] בשם הרב המגיד ש"אחד האמת" שורה בחכמה דווקא, אחד במקום העצם. והיינו כנ"ל שבפסוקי יצירת אדם וחוה ה"עצם" מתחלף ב"אחד". עצם בגימטריא קדמון (חכמה קדומה כנ"ל) ובהיות העצם בלתי מתחלק נמצא שהוא אינו נפסד לעולם (כידוע הכלל ש"כל הוה נפסד", היינו "הוה" שאינו עצם) וממילא הוא נצחי לעולם ועד. קדמון נצחי בגימטריא משיח כנודע[יד] (היושב בהיכל "קן צפור"[טו], קן ראשי תבות קדמון נצחי).

איפה עוד כתוב "עצם" בתורה? בפרשת השבוע, צריך "לחיות עם הזמן", "בעצם היום הזה בא נח... אל התבה"[טז]. מה הפירוש "בעצם היום הזה", מלבד בעצומו של יום? מה רש"י מפרש? בני דורו איימו עליו שאם הוא ייכנס לתיבה היו הורגים אותו, אמר הקב"ה שהוא מכניס אותו לעיני כולם ונראה דבר מי יקום. יש עוד פעמים בתורה שכתוב "בעצם היום הזה", וגם הפירוש הוא שיש איזה עימות בין מישהו לקב"ה והקב"ה כמובן מנצח. מהו "עצם" כאן? מלשון עוצמה וכח. אם כן היו לנו כמה פירושים על המילה עצם: עצמוֹת, אני בעצמי ועוצמה (בלועזית: bone, self, might).

קיום מצוה "בשמחה ובטוב לבב"

המקור למשפט הזה של הבעש"ט הוא מפירוש היעב"ץ למסכת אבות – החסיד ר' יוסף יעב"ץ הדורש ממגורשי ספרד, מהדור של הבית יוסף. כדאי מאד שכל אחד ילמד את הספר הזה, פירוש יפה מאד לפרקי אבות. נקרא את הפירוש שלו למשנה ב בפרק ד: "בן עזאי אומר: הוי רץ למצוה קלה [י"ג כבחמורה] ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה". מפרש היעב"ץ:

בן עזאי אומר

דוקא בן עזאי[יז] אומר זאת, מלשון עזות, עזות דקדושה. רבי עקיבא אומר ש"'ואהבת לרעך כמוך'[יח] זה כלל גדול בתורה"[יט], היינו תפיסת העצם הבלתי מתחלק של כלל ישראל. אך בן עזאי אומר ש"זה ספר תולדֹת אדם"[כ] הוא כלל גדול ממנו. והיינו לרמז לעצם אחד של "ישראל וקוב"ה כולא חד", מעלת בית המקדש על ארץ ישראל כמו שיתבאר, דבר המתגלה על ידי ההתקשרות למשה רבינו דווקא, סוד הפסוק "זה ספר תולדת אדם", כמבואר במ"א, וד"ל.

הוי רץ למצוה קלה. אמר כי לא סוף דבר המצות החמורות וכבישת היצר יש להם זה הכח [הייתי חושב שאיזו מצוה תגרור מצוה נוספת? מצוה כזאת שעשיתי 'אתכפיא', בלשון החסידות, כדי לקיים אותה. אבל בן עזאי אומר "הוי רץ למצוה קלה":], אלא אפילו מצוה קלה ג"כ יהיה לה כח לגרור את חברתה, ובתנאי שיהיה עושה אותה כמאמרה [ומה הכוונה כמאמרה?], בשמחה ובטוב לבב.

לשון ממש יפה של היעב"ץ. אם אני עושה את המצוה "בשמחה וטוב לבב", אזי אפילו מצוה קלה תגרור עוד מצוה. דוקא מתאים לבעש"ט לכתוב שמחה, אבל הוא לא כתב זאת, אלא השתמש בלשונות אהבה חשק דבקות, ראשי תבות אחד, שיש לכוון כשאומרים "הוי' אחד", ללמד שיש לקיים את המצות באהבה-חשק-דבקות, שאז יתגלה שכל תריג מצות התורה הן בעצם "אחד".

כי אז יתפעל ממנה ותעשה דרך בלבו לעשות אחרת [כלומר, כשאדם מקיים את המצוה בשמחה יש לו התפעלות מהמצוה וכך היא עושה בלבו דרך ומסלול לעשות עוד מצות.]. וז"א שמצוה גוררת מצוה, מלשון גורר אדם מטה וספסל.

ריצה לדבר מצוה

ולז"א הוי רץ למצוה קלה [דוקא לרוץ.], כי כאשר ירוץ לקראתו כרץ לקראת שלל רב

מאיזה פסוק הוא לקח את הבטוי? "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב"[כא], על איזו מצוה זה נאמר? מתי אומרים את זה? [בברית מילה.[כב]] כן, קשור כבר לפרשה הבאה, מה שהתחלנו לקרוא בתורה במנחה. סימן שזו מצוה שמקיימים בשמחה כדי להכניס לילד חיות וחשק לעשות מצות כל החיים. ידוע הרמז שברית עם הכולל, שזה המצוה עצמה, עולה תריג[כג], רמז לענין הזה שמקבלים כח לקיים את שאר המצות. יש ווארט חסידי[כד], שכל המצוות הן רק 'היכי תמצי' שנוכל להגיד לחיים, לשבת ולשמוח ביחד.

וישמח הרבה מאד [לשון מיוחדת שצריך לשים לב אליה: "וישמח", ולא רק ישמח אלא "הרבה מאד", בקיום המצוה] כאומרו (תהלים קיט) שש אנכי על אמרתך, אז תגרור אחרת.

הוא אומר שצריך לרוץ לעשות מצות. כשאדם רץ למשהו זאת אומרת שהוא שמח לקראתו, ועושה זאת עם חשק וחיות. ריצה היא מלשון רצון וקשור לשמחה, כשאני רוצה משהו אני רץ אליו ועושה זאת בשמחה. "למה נקראה שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה"[כה]. הבעש"ט מפרש "והיה [לשון שמחה] כי תבוא אל הארץ" לשון רצון ולשון ריצה, בארץ ישראל רצים הרבה, כיון שיש שמחה בארץ. צריך לרוץ למצוה קלה (לרוץ כצבי, ארץ ישראל היא "ארץ הצבי"[כו], ולהיות "קל כנשר"[כז]), כך המצוה תביא אותי לקיים עוד מצוה. איך זה נקרא שעושים את המצוה בלי חשק? ["מצות אנשים מלֻמדה"[כח].] כן, כשעושים כך, בלי רצון ובלי ריצה ושמחה זה לא מביא אותי לקיים עוד מצוה. איזה פסוק מקשר בין מצות לריצה? פסוק בתהלים "דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי"[כט], כך הוא מפרש את הפסוק:

אמר (שם) דרך מצותיך ארוץ, אין צ"ל המצוה עצמה אזדרז לעשותה, אלא אפילו מה שהוא דרך לה [אין הכוונה כאן לרוץ לקיים מצוה, כמו "זריזין מקדימין למצות"[ל], אלא לרוץ לדרך של המצות, כלומר:], והטעם כי הדרך ההיא תרחיב לבי לעשות מצותיך האחרות [פירוש יפהפה: כשאני מקיים את המצות בריצה, רץ כדי לקיים את המצוה, זה עושה בלב שלי דרך ומסלול לקיים עוד ועוד מצות, זהו "כי תרחיב לבי", לעשות עוד דרכים לקיום מצות נוספות, על ידי ש"דרך מצותיך ארוץ".].

וע"ד האמת [כעת מפרש על פי הקבלה:] ענין גדול רמז בכאן בן עזאי במצות הייחוד [אחדות ה'.], והוא מה שאמר בספר הזוהר (ויקרא כ) והתקדשתם והייתם קדושים, המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. והענין כי אלו המצות האלהיות עניינם נפלא ונשגב מאד, כי כולם קשורות זו בזו, כי כמו שהש"י אחד כך תורתו אחת. והאומר אקיים כל המצות זולתי אחת הרי הוא מומר ומטיל פגם בתורת אמת, והוא בכלל ארור אשר לא יקים. ולא לחנם היו רמ"ח מצות עשה כמנין אבריו של אדם [המשל לרמ"ח מצות עשה הוא מרמ"ח אברים של האדם.], ומצות לא תעשה שס"ה כנגד שס"ה גידין אשר באדם כי לכולם קשר אחד[לא] וענין אחד.

בחב"ד מביאים את המשל הזה בקשר לאחדות עם ישראל, שכולם דבר אחד וקומה אחת. לכן נאמר "ואהבת לרעך כמוך", "כמוך ממש"[לב], שכשאני אני אוהב אותך אני אוהב אותי, כיון שאנחנו דבר אחד בעצם, כל נשמות ישראל, וכרמוז באמרו "ואהבת לרעך כמוך אני הוי' [כל נש"י נכללו ב'אני הוי']" (בדרך מצותיך מצות אהבת ישראל מבואר שיש בזה שתי דרגות כאשר התבוננות זו היא הדרגה העליונה, גילוי אור המקיף של כל נש"י כאחת ממש, בחינת "על כל פשעים תכסה אהבה"[לג], עיי"ש).

גם לגבי ארץ ישראל, דווקא בארץ ישראל יש לעם ישראל דין ציבור[לד], כאן מתגלה שאנחנו דבר-עצם אחד באמת, וממילא כאן יש ערבות מלאה בין הנשמות. מה ההבדל בין ארץ ישראל לבית המקדש? בארץ ישראל מתגלה שכל עם ישראל הוא עצם אחד, ואילו בבית המקדש, עליו נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[לה], מתגלה ש"ישראל וקוב"ה כולא חד" ממש. [זה נכון לומר את זה גם על ארץ ישראל ועם ישראל? כשאני מחזק את ארץ ישראל אני מחזק את עם ישראל?] כן, וגם הפוך, כשאני מחזק את עם ישראל אני מחזק את ארץ ישראל. עם ישראל וארץ ישראל הם על דרך חתן וכלה וצריך להתקיים אצלם "והיו לבשר אחד".

שוב, כל היהודים קשורים זה בזה בעצם (בהיותם עצם אחד), דבר המתגלה בארץ ישראל במיוחד, וממילא כשמישהו מחזק אותך הוא מחזק גם אותי, לכן צריך לחזק אותך כדי שגם אני אתחזק... כאן הוא מביא את זה בקשר למצות. המשל מגוף האדם הוא שהחיות שיש ביד היא אותה חיות שיא בלב ובראש. לכן אם יש חולשה או חולי באבר מסוים אפשר לטפל בזה על ידי שמחזקים את החיות באבר אחר. כי החיות שביד ימין היא היא החיות שביד שמאל, והיא היא החיות שבלב והיא היא החיות שבראש, שבמח. לא רק שיש קשר והמשכה בין החיות שביד לחיות שבלב אלא שהכל חיות אחת ממש בלתי מתחלקת בעצם.

האדם עשוי בצלם אלהים והוא כולל כל העולמות וכולם נחקקים בו והוא צלם אלהים [כתוב גם בפרשה הקודמת, בראשית, וגם בפרשה הזאת, נח, שהאדם נברא "בצלם אלהים"[לו]. האריז"ל מפרש[לז] שיש צלם אלקים ויש צלם הוי'. כאן אומר החסיד יעב"ץ פירוש מחודש:]. התורה צלם שם ההויה,

אם כן, צלם אלקים הוא עם ישראל, "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם"[לח], וצלם הוי' זה התורה, פירוש יפה. כעת מסביר למה התורה היא צלם הוי'. זה פירוש שעד עכשיו ראיתי אותו רק בשם הגר"א, עכשיו אני רואה שזה עוד קדום, מהיעב"ץ. הגר"א מסביר בפירושו לספר צניעותא בזהר[לט] שיש י-ה-ו-ה כנגד ארבע דרגות של מלות התורה. ה-י הוא שמות הוי' בתורה, שיש 1820, סוד פעמים הוי', פעמים שם הוי' בתורה. ה עילאה היא שבעת השמות הקדושים שאינם נמחקים. ה-ו אלו הכינויים של ה', רחום וחנון וכו', המדות של ה', לכן זה ב-ו. ו-ה אחרונה היא שאר כל המלים שבתורה, שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה – "בראשית ברא... את השמים ואת הארץ", הכל שמות של ה'. והכל ביחד י-ה-ו-ה.

כאן אומר את אותו הדבר:

כולם שמות של הב"ה כי הספירות [י"ל שהכוונה לשמות הוי', וכידוע ש"מחצב הספירות" הוא כנגד ה-י של שם הוי', החכמה, בחינת "ספיר גזרתם"[מ]] תלויות בו [י"ל בו יתברך, הב"ה] והכנויים בשמות, וכל התורה בכנויים [יש כאן חידוש שכל אחד תלוי בשני. כל התורה בכינויים, הכינויים בשמות, השמות בשם הוי'.], נמצאת נארגת [לשון מיוחדת שכותב כאן] על שם ההויה היינו תורת ה' והיא כולה אחת היא, דכתיב והתורה והמצוה [כל פעם כתוב "התורה והמצוה", לכאורה היה צריך להיות כתוב "תורה ומצות"], וכי מצוה אחת היא אלא שכל המצות קשורות זו בזו, א"כ מי שיחזיק באחת כמאמרה יחזיק בכולן [כלומר, לא רק שמי שמקיים מצוה אחת כמו שצריך, בשמחה, אהבה, חשק ודבקות, הוא סולל בלב שלו נתיבים ודרכים לקיים את שאר המצות, אלא שבקיום המצוה הזאת הוא מקיים את כל המצות, כיון שבאמת כל המצות קשורות ותלויות האחת בשניה, הכל מצוה אחת, הכל עצם אחד.]:

וזהו הוי רץ שהוא בשמחה ובטוב לבב.

ריצה הולך יחד עם שמחה. על מי מגדולי החסידות מסופר שהיה רץ? מסופר על היהודי הקדוש מפרשיסחא, שההילולא שלו בי"ט תשרי, בסוכות, יחד עם הגר"א, שהזכרנו קודם, שאמר לקב"ה שהוא כל כך אוהב אותו, ומה הוא יכול לעשות בשבילו? היה יוצא לשדה ורץ עד שנגמרו לו הכוחות והוא נפל. זה סימן למי ששמח באמת שהוא שמח עד כדי שהוא נופל (היינו סוד שדוד מלכא משיחא הנו "בר נפלא"[מא]), הגיע לדרגת "בכל מאדך"[מב].

והוא כמאמר איזו היא דרך טובה שידבק וכו' [שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו "צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם"[מג].], ואיזו היא והלא בכל המדות החשובות הטובות ראוי לידבק ומכל הרעות להתרחק [ולמה אמר רבי יוחנן דרך אחת?].

אבל הכוונה אם ידבק יפה באחת ישיג האחרות [עכשיו מביא משל:] כי מי שאחז יפה אחד מענפי האילן אשר א"א שישברו ויתפרדו ענפיו [אם מישהו מחזיק ותופס בענף של עץ כזה שהענפים שלו לא יכולים להתפרד ולהיתלש. האם יש במציאות אילן כזה שאי אפשר שישברו ויתפרדו ענפיו? צריך לומר שהכוונה היא לעץ החיים אשר בתוך הגן, "עץ חיים היא למחזיקים בה"[מד]. אותו אילן פלאי הוא הוא הצדיק-אמת עליו נאמר "צדיק כתמר יפרח"[מה], שעליו נאמר בפירוש "שֹׁמר כל עצמותיו [בחינת עצם] אחת מהנה לא נשברה"[מו]! עצמותיו של הצדיק-אמת הן בבחינת "כל עצם בלתי מתחלק", אי אפשר לשבור אותן, וממילא "העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו".[מז]] הנה הוא אוחז בכולו.

א"כ מצוה גוררת חברתה, וכשיהיה לב הצלם האנושי [צלם אלוקים, ישראל.] אל הצלם האלהי היא התורה [צלם הוי', התורה כנ"ל[מח].], יהיו לאחדים [ש"ישראל אוריתא וקוב"ה כולא חד".], ובתחילת פרק שני הוספתי לקח בזה, תראהו משם [הוא שולח אותנו לפירוש שלו בתחלת פרק שני.]:

ולזה כיוון בן עזאי במאמרו זה שמצוה גוררת מצוה [גם שמצוה אחת מביאה לקיים את שאר המצות, וגם שבמצוה אחת תופסים את כל המצות.]. ולזה אמרו ז"ל כל העושה מצוה אחת כמאמרה יש לו חלק לעה"ב [שגם עולם הבא הוא דבר-עצם אחד, וכשתופסים בחלקו תופסים בכולו.], כי כיון שאב אחד לכולן, בעשות אחת מהן אין ספק שיעשה הנשארות אם היה מספיק לו הזמן.

אומר כאן דבר יפה, שיכול להיות שאדם לא קיים את כל המצות בחיים שלו, אבל כיון שקיים מצוה אחת, או חלק מהמצות, הרי שאין ספק שהיה מקיים את שאר המצות רק אם היה לו מספיק זמן. [כתוב שבגלגול מקיימים את כל המצות.] נכון. יש מצות שאי אפשר לקיים עכשיו, שאין בית מקדש, אם היה מספיק זמן לאדם לחיות עד ביאת משיח ובית המקדש היה מקיים את כל המצות, לכן בקיום מצוה אחת היום נחשב כאילו קיים גם מצות אלו, וכאילו חי בזמן הגאולה.

ומזה הטעם השב בתשובה שעה אחת קודם פטירתו, בתשובה ההיא יש לו חלק לעה"ב.

כתוב שמי שעשה תשובה ברגע האחרון של החיים שלו, אע"פ שעשה לפני כן רק עברות – כמו ר' אלעזר בן דורדיא שעבר על כל התורה כולה[מט] – יש לו חלק לעולם הבא (והתופס בחלק תופס בכל כנ"ל). כתוב גם הפוך: שמי שעשה כל החיים עברות וברגע האחרון חזר בו – כמו רבי יוחנן כהן גדול שלאחר ששמש שמונים שנה ככהן גדול נעשה צדוקי – הפסיד את החלק שלו בעוה"ב[נ]. מי אמר "יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים" (על ר' אלעזר בן דורדיא)? רבי. איפה כתוב הענין הזה, שעושים תשובה בסוף וזוכים לחיי העולם הבא, וגם להיפך שאפשר להפסיד את עבודת כל החיים כאשר חוזר בו בסוף? באיזה נביא? ביחזקאל[נא].

וזה טעם ובורח מן העבירה [זה לצד השני.], רוצה לומר במלת בורח, כי מדורת אש ועצים הרבה צריך להתרחק ממנה הרחק כמטחוי קשת. ולכן אמר המלט על נפשך מהרה חושה אל תעמוד פן תספה:

עד כאן פירוש היעב"ץ.

למדנו אם כן על כך שאפשר בקיום מצוה אחת לקיים את כל המצות. הדבר נוגע לעכשיו, שמתחילים את הזמן בישיבות, שצריך לדעת שגם שאני לומד דבר אחד – בזה אני לומד את כל התורה. הרי התורה היא "ארֻכה מארץ מדה ורחבה מני ים"[נב], התורה היא אין סוף, וכמו הפירוש של הבעש"ט[נג] על הפסוק "תורת הוי' תמימה"[נד], שכמה שאני לומד את התורה היא נשארת תמימה, כאילו לא התחלתי לגעת בה כלל (ומי שלומד תורה בתחושה זו באמת אזי התורה היא "משיבת נפש"). אז כשלומדים משהו בתורה, בשמחה, באהבה, בחשק ובדבקות דבר ראשון זה עושה חשק ללמוד עוד, עושה נתיב בלב שלנו ללמוד את כל התורה, אבל גם בדבר תורה הזה שלמדנו יש את כל התורה, כאילו למדנו את כל התורה, כיוון שכל התורה היא אחת ו"העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו" (היינו פירוש ההמתקה של "תורת הוי' תמימה", תמימה לשון שלמות בעצם, כל התורה כולה היא עצם אחד, נקודה אחת שניתן לתפוס באמונה פשוטה ובדבקות כדבעי. הפירוש הנ"ל של הבעל שם טוב ל"תורת הוי' תמימה" הוא פירוש ההכנעה כמובן – שעוד לא נגעתי בתורה כלל. שני הפירושים מתקיימים כאחד, סוד חשמל, חש ומל כאחד ממש כאשר המל לשון ברית מילה היא עצם היותי יהודי, וד"ל).

נמצא שיתכן גאון גדול, בקי בש"ס ופוסקים וכו', אך אם אינו לומד תורה באהבה וחשק ודביקות כראוי אינו מחובר לעצם התורה – יש לו הרבה פרטים אבל אין לו הכלל (חסרה לו הנקודה, שהיא באמת אין סוף כנ"ל). ואילו יהודי פשוט (של הבעל שם טוב) שאינו למדן גדול (ובעיני הלמדנים הנו עם הארץ), אם לומד פסוק אחד או אפילו אות אחת של תורת חיים באמונה שלמה בנותן התורה (היינו ענין "מברך בתורה תחלה"[נה], כנודע) וחשק עצום (עצם לשון עוצמה כנ"ל), הרי כל התורה כולה (האין סוף של התורה) בידו (ב-יוד שלו, תפיסת הנקודה כנ"ל) ממש (היינו נשיאת הפכים של בלי גבול בגבול).

שנזכה ללמוד תורה כדבעי, ולזכור שבמה שאנחנו לומדים כלולה כל התורה. גם זכינו ללמוד מהיעב"ץ, שמומלץ ללמוד את כל הספר הזה, הפירוש שלו למסכת אבות. שבת שלום.