בע"ה

התוועדות ר"ח חשון

אדר"ח חשון סז – בת עין

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג[1]

חדש טוב ושנה טובה. אתמול היתה שבת בראשית, וקראנו גם "מחר החדש" – קשר הדוק להיום. הפתגם החסידי אומר "כפי שהאדם מעמיד עצמו בשבת בראשית כך ילך לו כל השנה כולה" – ומי שטרם עשה זאת, שיעשה זאת היום. מהלשון "כפי שהאדם מעמיד עצמו" משמע שהעיקר הוא חיזוק הרגלים, ואילו "בראשית" הוא לשון "ראש". הרבה צירופי "בראשית" נדרשו בתקו"ז, כולל "ראש בית" – רמז שרבי נחמן הזכיר בנוגע להסתלקות רלוי"צ מברדיטשוב (שהיתה ב-כה תשרי) – הצדיק הוא "ראש בית", "צדיק גוזר והקב"ה מקיים, הקב"ה גוזר וצדיק מבטל". על כל פנים, פשט בראשית הוא "ראש", אז מה זה "כפי שהאדם מעמיד עצמו", שמשמעו חיזוק הרגלים כדי להתקדם באופן של "מהלכים בין העומדים [המלאכים העומדים ברום שמיא]" ו"האי עלמא [העולם הזה בו ה' שם אותנו כדי שנלך] דאזלינן מיניה [שהולכים מכחו] כבי הילולא דמיא" – בשביל ללכת צריך קודם להעמיד עצמו חזק, כאריה הרובץ ואז מזנק. האדם לא מעמיד עצמו כדי להשאר עומד אלא כדי ללכת בתוקף, ויציבות העמידה נמשכת גם בהליכה התקיפה ואפילו הריצה – יציבות העמידה עומדת לאדם בהליכה. אך מה הקשר בין ההעמדה וההליכה החזקה לבין ראש? צריך לומר, וכך אכן מובא, כי בראש גופא יש כמה מדרגות, ושבת בראשית זה הרגלים של הראש – ראש השנה זה הראש של הראש, ושבת בראשית (שבת מברכין חשון, התפר בין תשרי לחשון) היא הרגלים של הראש. בראש השנה זה "הכל הולך אחר הראש" ובשבת בראשית זה "הכל הולך אחר הסידום" – יש קשר בין ר"ה לשבת בראשית, כמבואר במ"א. בכל אופן, ראש השנה זה הראש של הראש ושבת בראשית זה הרגלים של הראש, וכפי שהאדם מעמיד עצמו בשבת בראשית כך הולך לו כל השנה. בין ה"ראש של הראש" לבין ה"סוף של הראש" יש את ה"תוך של הראש" – חג הסוכות.

כתוב בקבלה וחסידות שבעצם זה שלוש מילים שונות: ראש, ראשון, ראשית. ראש השנה הוא "ראש", וכך ביחזקאל מפורש שגם יום כיפור נקרא "ראש השנה" – שני ימי ר"ה ויו"כ זה ה"ראש שבראש", "ראש" ממש. אחר כך בא חג הסוכות, שנקרא בתורה "ראשון" – גם החג נקרא "ביום הראשון" וגם המצוה המיוחדת (חוץ מהסוכה) של נטילת ארבעת המינים היא "ולקחתם לכם ביום הראשון" (כתוב על החג פעמיים "ביום הראשון", ועוד פעם אחת על המינים) – וחז"ל אף מדייקים בכמה מאמרים את ראשוניות חג זה (אף שגם פסח "ביום הראשון", בכל זאת יש "חזקה" של ראשוניות דווקא בסוכות – ג"פ "ראשון" וג"פ שמחה). חז"ל אף מדייקים משהו שכלל אין לגבי פסח – "ראשון לחשבון עוונות" (וכמבואר באריכות במ"א השמחה שבו, ואכמ"ל) – דגש מיוחד על משהו ראשוני בסוכות, "ראשון". "ראשון" זה פחות מ"ראש" – "ראש" אמיתי זה "חד ולא בחושבן", ואילו "ראשון" זה כבר ראשון מתוך מספר (כפי ששואלים על "יום אחד" במעשה בראשית, למה לא "יום ראשון" – וזה אכן בא להדגיש איזה 'לבדיות' של היום הראשון, "יום אחד" בו ה' אחד יחיד ומיוחד, וטרם יש מודעות שחוצה לו), ראשון לשני. "ראשית" זה לא רק "ראשון לשני" – "ראשית" כבר סמוך לתהליך, נסמך לתהליך שהוא פותח, לכן ה"ראשית" למטה מה"ראשון" (שהיא עדיין מדרגה עליונה, שאחריה באים שני ושלישי וכו') – תחלת תהליך, כמו "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". "ראשית" זו סמיכות, והיכן הסומך? האבן-עזרא כותב שאולי "בראשית הכל", ויש עוד כמה הצעות המפרשים מה זה הסומך כאן. בכל אופן, אם זה "בראשית הכל" – כפי פירוש זה – אז "הכל" זה כל התהליך שעתיד להאמר כאן, וזה כבר תחלת התהליך ממש (למטה מ"ראשון"). תהליך זה כמשמעו – הליכה – כפי שכל התורה זה הלכות-הלכות, "'הליכות עולם לו', אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'". "ראשית" זה לשון זמן – הרגע הראשון של התהליך, של התיקון. התהליך לקראת משיח, לקראת תחית המתים ועוה"ב, ותהליך זה מתחיל מהרגע הראשון – "סוף מעשה במחשבה תחלה" ו"נעוץ סופן בתחלתן", והכל כבר רמוז במלה "בראשית" כמפורש בתקו"ז (כל היהודים וכל תכלית הכוונה של לע"ל). תהליך זה הסוף של ה"ראש" – תחלת התהליך. "ראשון" זה התוך של ה"ראש" ו"ראש" זה הראש של ה"ראש". וכך אצלנו ר"ה ויו"כ ה"ראש של הראש", וסוכות זה ה"ראשון" – "התוך של הראש" – ושבת בראשית זה כבר ה"סוף של הראש", ולכן כתוב שאיך שאדם מעמיד עצמו בשבת בראשית (הליכה שהיא ראשית התהליך, לא כדי לעמוד אלא כדי להתחיל ללכת) כך הולך לו כל השנה.

ידוע גם הרמז הידוע בספרים, שיש בשנה שלושה רגלים שהולכים ועולים לבית המקדש – כדי לקבל כחות, לראות ולהראות, לקבל כחות כדי להמשיך לעבוד את ה' בשמחה משך כל השנה בארצנו הקדושה – והרמז: בראשית = שלש רגלים. מצד אחד זה ראש – ראש בית – אך ראש כזה שבעצם כולל שלוש רגלים, שלוש הרגלים שיש ליהודי, שגם היסוד אצלו (ה"צדיק יסוד עולם") זה רגל, הרגל השלישית. רק אנו זוכים לאות ברית קדש – הרגל השלישי – שלפי סדר השנה הוא חג הסוכות (גם מדגיש את המיוחדות שלו). בכל אופן, כל שלוש הרגלים הללו נכללות במלה בראשית, כנ"ל.

קודם הזכרנו דימוי של אריה, ועליו אנו רוצים לדבר היום בראש חדש, וזה בהיות שבהפטרת פרשת בראשית – שלא קראנו אתמול, כי קראנו "מחר חדש" (אך המנהג שכאשר קוראים הפטרה אחרת מהפרשה כל אחד צריך לקרוא לבדו את הפטרת הפרשה, כי שייכת לפרשה, ומי שטרם עשה זאת אתמול עדיין יכול להשלים זאת, אין שום יאוש בעולם כלל ואין שום דבר אבוד) – כוללת את הפסוק שהוא שירת האריה בפרק שירה. יש הפטרות עם קשר מאד ברור לפרשה, ויש כאלו שפחות ברור. הפטרת בראשית היא מפמ"ב בישעיה – כמה דברים מאד חשובים בפרק זה, אך אנו נעמוד על פסוק אחד מתוכה, פסוק של שבת בראשית שצריך ללוות אותנו לראש חדש חשון ולחדש חשון ולכל השנה. זה פסוק שירת האריה בפרק שירה – לא בכל פרשה יש פסוק מפרק שירה, בו מתוארת שירת כל הנבראים לה', השיר שמחיה אותו והשיר שמקשר אותנו לאותו פרט מסוים מבין נבראי ה' (המלאכים לא ידעו לקרוא שמות לכל נברא ואילו אדם הראשון ידע את שמו של כל נברא – מראה מעלת הנשמות על המלאכים – ואשר יקרא לו האדם נפש חיה "הוא שמו" = משיח). "אתה חונן לאדם [הראשון] דעת" – דעת מיוחדת שיודע לקרוא שמות, ואפילו אחרי החטא כתוב שידע לקרוא לאשתו את שמה המתאים לה (חוה, כי היא היתה אם כל חי), ורש"י אף כותב שכל סיפור חטא עץ הדעת זה איזה 'מאמר מוסגר' ארוך בתוך קריאת שמות. כל שידוכו בא לו מתוך המהלך הרוחני של זיהוי השם, שעל ידו ה' בורא את הנברא הספציפי הזה – אדה"ר עוסק בלשון הקדש, במדע האלקי של קריאת שמות, ותוך כדי כך ה' מזמן לו בת זוגו ובא הנחש ומפתה אותה ואותו ונופלים וכו', ואחרי כל הסיפור (מבאר רש"י) חוזר להתחלה, שקרא לאשתו חוה. כל החטא – שאנו 'אוכלים אותו' עד ביאת המשיח – זה פרט, חלון חולף, בתוך מה שאדם הראשון חונן לקרוא שמות לכל הנבראים. איך יודע את השמות? על ידי זה ששר דואט עם כל חיה ונברא בעולם (בלשון חז"ל – שבא על כל חיה), וזה הנושא של פרק שירה. לא בכל הפטרה יש פסוק מפרק שירה – הפטרות רק מנביאים, והרבה פסוקים (רובם) מכתובים, מלשלי ותהלים, ורק מיעוט מנביאים. לא בכדי שחז"ל בחרו לפרשת בראשית הפטרה עם פסוק עיקרי בפרק שירה – שירת האריה. חז"ל רוצים שבהפטרה עם תחילת השנה אנו נזדהה עם האריה ונשיר איתו את השיר שלו. מי שזוכר כאן, בישוב שלנו בת עין, שבשנים עברו הקדשנו הרבה מאד שיעורים כאן לפרק שירה. לכן, מתאים מאד שנמשיך לדבר כאן אודות פרק שירה – עוד לא דברנו על האריה, וכאן זה המקום להקדיש לאריה (ואני רואה בציבור הרבה אריות – כתוב שמי שמכיר את חכמת הפרצוף רואה על כל אחד אם הוא אריה, שור, נשר או אדם – ארבעת פני המרכבה. כל אחד משקף בפנים לאיזה חיה הוא שייך – יש כאן כמה נשרים, אך יש יותר אריות בציבור עכשיו, אולי יש גם כמה שוורים...).

בכל אופן, מי שפותח את השו"ע – יסוד ההלכה של עם ישראל – רואה שגם שם ה"בראשית" זה האריה, כי ההלכה הראשונה בה פותח מרן הב"י את שולחנו היא "יתגבר כארי לעמוד בבקר לעבודת בוראו כדי שיהא הוא מעורר השחר". אחר כך הרמ"א כותב לכאורה משהו קצת יותר רוחני – שצריך לקיים "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – אך זה מפת השולחן, ולא השולחן עצמו. הטור פותח עם כללות המאמר, ושם מתחילים עם הנמר, אך בתמצית המעשית – "המעשה הוא העיקר" – משמיט כל הקודמים ומיד קופץ לארי. דבר ראשון צריך להיות אריה, וגם זאת בשביל "לעמוד בבקר לעבוד בוראו, כדי שיהא הוא מעורר השחר" (אם מישהו רוצה להרגיש כל יום שחייב לעשות תשובה, אז כדאי שעל הבקר – אפילו שיהיה כתוב על הקיר בחדר מיטות, כפי שנהגו כל מיני חסידים לכתוב סיסמאות בר"ת על הקיר בחדר מיטות – להתבונן בכך שלא קיימתי את ההלכה הראשונה של השו"ע, וממילא צריך לעשות תשובה מהרגע הראשון). מי שרוצה לעשות תשובה לזכור כל יום שיש שו"ע, ויש הלכה ראשונה, ולא עשיתי אותה לא אתמול ולא היום ומסתמא גם לא מחר (ידוע שזה מדה בינונית – צדיקים קמים בחצות). בכל אופן, אם נפרש הענינים בפנימיותם "אולי יש תקוה" – שנתעמק ונפרש בפנימיות, ואז אולי אפשר לקיים.

הענין הוא שהדבר הראשון להיות אריה. הרבה שואלים אם יש ממד של משחק ביהדות – לשחק איזו דמות – אז רואים שכל השו"ע מתחיל במשחק, לשחק אריה. מצד אחד יש כאן דימוי-משחק שצריך להתגבר כאריה – לשחק אריה (לא "יתגבר כיהודי", "יתגבר כצדיק" וכו') – וזה גופא בשביל "שיהיה הוא מעורר השחר", משהו יותר שירי. הרמ"א מתחיל ב"שויתי" ואז תדמה שהמלך עומד עליך וכו' – זה לקום כמו בן אדם, הרמ"א מיד מסב את הענין לאדם, אך הראש של ה"מחבר" מתחיל מאריה. כמובן, כל אחד בוחר מה שמתאים לו – המחבר הולך בעקבות הטור, אך משם לוקח את התמצית הנוגעת ל"הלכות השכמת הבקר" (עליה לא שייך לומר "עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי"). "שיהיה הוא מעורר השחר" – דימוי מאד מיסטי, שהרי השחר יתעורר ויגיע על דרך הטבע גם אם לא תעורר אותו. מה זה שאם אתה תהיה ארי אתה תעורר את השחר (ותקיים "אעירה שחר")? זה להכנס לראש של משורר – לא ראש של אדם הגיוני. קודם כל תדמה לאריה, ואז תזכה לעורר את השחר. אפילו במלה שחר יש רמז לאריה, שבעה שמות לאריה (שכל אחד הוא גיל וענין אחר בחייו, והם כנגד ז"ת): אריה (חסד), לביא (גבורה), ליש (תפארת), כפיר (יסוד), גור (מלכות), שחל (נצח), שחץ (הוד) – ו"שחר" נופל על השמות "שחל" ו"שחץ" (האותיות השונות זה לץ). שחר זה שחל/שחץ-אריה/גור. "יתגבר כארי לעמוד בבקר לעבודת בוראו כדי שיהיה הוא מעורר השחר" – זה להמשיך לעשות תשובה כל השנה, וגם מלמד לא להתייאש, לאדם שמבין טוב אליבא דנפשיה שגם הלכה ראשונה לא מקיים (רק יהודי יכול לכתוב ספר שכבר את ההלכה הראשונה כמעט אף אחד לא מקיים) – זה שכולנו נהיה "כל ימיו בתשובה" (ובשביל זה ה' שם אותנו בעולם).

אם כן, אמרנו שיש פסוק בהפטרת בראשית שהוא שירת האריה – "הוי' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה יריע אף יצריח על אויביו יתגבר". לא כתוב בפירוש המלה האריה בפסוק זה, ורק המפרשים (כר"י עמדין) מסבירים שגבור = ארי (גבורה = אריה), ולא בכדי הוא הגבור שבחיות. הפסוק מתחיל ב"גבור" ומסתיים ב"יתגבר", וממילא רומז להלכה הראשונה בשו"ע – "יתגבר כארי [= כגבור]", שתי מילים מפסוק זה. צריך להתבונן בכל הפסוק, וזה מה שאנו רוצים לעשות היום – להתבונן בשירת הארי זה התחלה טובה לכל השנה כולה.

נשים לב שב"אשמנו בגדנו" הפיסוק – כך בסידור, וכך לפי הנוסח המסורתי במנגינה – הוא כך שפתיחת ארבעת החלקים זה אריה (אשמנו... העוינו... יעצנו רע... רשענו – בלי שום משקל בחלוקת מספר האותיות, וכדו' – אריה, ראיה, יראה, ריאה וכו'). כתוב שאריה זה ארבע התחלות – ולכן מתחיל לחותם פרשת בראשית – ראשית האותיות והמספר (א), ראשית המשמעות (ר – ראש), ראשית הציור (י, כל נגיעה של הקולמוס בדף יוצרת י, ולכך על הסופר לכוון בכתיבת סתם, ככתוב בלקו"מ – שמתחיל כל אות ב-י ומסיים כל אות ב-י, חכמה בראש וחכמה בסוף, כמו בשילוב יאהדונהי), ראשית ההיגוי (ה, ההבל ממנה מתחיל כל דיבור, "אתא קלילא"). לפי זה כל אריה זה התחלה – נותן תוקף והסבר למה צריך להתחיל היום דווקא ב"יתגבר כארי [שיהיה הוא מעורר השחר]". לא כל אחד הבקר קם ועורר את השחר, אך אם אנו קצת נתעמק וניתן לזה פן רוחני – השחר זה שחר הגאולה. הבעל שם טוב מלמד שכל מה שכתוב בתושב"כ ובתושב"ע נוהג בכל עת ובכל מקום ובכל נפש מישראל – כל אחד וכל אחת מאתנו בכל רגע ובכל מקום יכול ומצווה לקיים את כל מצוות התורה, גם מצוות שבכלל לא שייכות כעת (כמצוות הנוהגות בפני הבית) – זה יסוד היסודות של תורת הבעל שם טוב. אז כמובן שגם ההלכה הראשונה בשו"ע – "יתגבר כארי לעמוד בבקר לעבודת בוראו שיהיה הוא מעורר השחר" – צריך להיות שייך לכל אחד, גם מי שלא קם, גם ברגע זה. צריך לעשות תשובה, ו"אולי יש תקוה" אם נבין איך אפשר לקיים גם ברגע זה.

"שחר" זה זריחת הגאולה לעם ישראל, כפי שמפרשים חז"ל את "אילת השחר". אמרנו קודם שהשחר בא, ובשביל מה צריך אותך כדי לעורר את השחר – השמש זורחת ממילא. אם נשייך זאת לשחר הגאולה אפשר להבין – כי יש שתי בחינות גאולה, אכן הגאולה תבוא אך יהיה בדרך "בעתה" אם לא זוכים, והיהודי צריך כל הזמן להתאמץ לעורר את השחר לפני הזמן הטבעי שלו. אם אדם קם לפנות בקר כדי שיהיה הוא מעורר השחר – הכוונה בפנימיות שהשחר כבר זורח עוד לפני שרואים באופק, ברגע שקם בבקר אצלו יש כבר שחר, ובמיוחד ש"שחר" זה דרישה, וקורה כשהוא מתחיל לדרוש את האלקות. ברגע שמתגבר לעבודת בוראו מתחיל לשחר את ה', ואז השחר כבר הגיע – זה "זכו 'אחישנה'". זה מה שהרבי אומר שכל מעשינו יהיו מכוונים לעורר את השחר כל רגע – לחיות עם משיח. בשביל לעורר את השחר, את גאולת "אחישנה", צריך להתלבש בלבושי אריה – רק אריה יכול לעשות זאת (מה שאין כן נשר, שור, וגם בן אדם – לא יכולים להחיש את הגאולה). גם רגע זה יכול להיות בקר – בקר זה לשון בקורת, וברגע שאדם מבקר עצמו (כשאלת ה' לאדם הראשון "איכה" – איפה אתה בעולם, ובכל פעם האדם צריך לשמוע את ההדהוד של ה"איכה", וכאשר שומע זאת כלפי עצמו כל הזמן) זה ה"בקר" שלו. אם לא הצלחתי לקום בבקר ההדהוד של "איכה" – איפה היית בבקר? במטה – אז זה הבקר. כתוב שאם אדה"ר היה שומע "איכה" ואז פשוט מרים ידיו ואומר "חטאתי להוי'" – כמו דוד המלך, שהחל לתקן חטא אדה"ר – אז הכל היה נמחל לו. אם הבקורת של ה"איכה" יש אפשרות לתקן הכל בן רגע – שוב יש "בקר", שוב יש אפשרות להתגבר כארי. היום, אם מישהו היה שואל סתם יהודי – ובפרט חסיד, ובפרט חסיד שלמד שיחת? הרבי על "מודה אני" – מה צריך להיות הלכה ראשונה בשו"ע, היה אומר שזה ה"מודה אני לפניך", אך רואים שההלכה הראשונה שזה "יתגבר כארי". כנראה שיש קשר – בספירות גבורה והוד זה אותו קו, אותה המשכה. נסביר בהמשך שמי שגבור כארי חייב לקבל כחו מספירת הבינה – אחרת גבורתו הולכת לחיצונים – וכמו שהגיבור האמיתי של התורה חייב לקבל את כחו, את מיתוק גבורותיו, מהבינה, כך בדרך ממילא זה נמשך ובא לידי ביטוי ב"הוד" של "מודה אני לפניך". בכל אופן, התחלת היום – הכל הולך אחר הפתיחה – זה ה"יתגבר כארי".

אמרנו ש"בראשית" זה צירוף ראש-בית, אך יש עוד הרבה – 720 שונים – ומהצירופים השונים יש אותיות שבת (ובשבת בראשית במיוחד מכוונים לפי הסוד את הצירופים שמוציאים מהמלה בראשית את שלוש האותיות שבת), ואז נשאר ארי. בתקו"ז יש ירא-שבת (וכן יש צירוף ראי-שבת, להביט בעצמך בראי – "איכה"), אך לעניננו זה "שבת ארי" – להחליט בשבת בראשית (יום מנוחה ותענוג) שאני הולך להיות ארי, ולכן בהפטרה קוראים את שירת האריה: "הוי' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה יריע אף יצריח על אויביו יתגבר". [כל פרצופי המרכבה כלולים זה מזה, ולכן כולם – גם נשרים, שוורים ופרצופי אדם – יכולים להיות גם בבחינת אריה].

שיחה שניה:

להשלים את הדרוש של ראש-ראשון-ראשית (ראש-תוך-סוף של הראש) בלשון הקבלה והחסידות: כמה פעמים מכריזים "ויעקב הלך לדרכו" וביניהם בסוף שבת בראשית – אחרי שאדם מעמיד עצמו בראש כמו שצריך אז "ויעקב הלך לדרכו" לבטח, "הולך בתם ילך בטח", במשך כל השנה. ראש-ראשון-ראשית זה ג רישין שבכתר, שלפי מוהרח"ו בע"ח זה רדל"א, גלגלתא ומו"ס, וכך מכוון לעניננו – ה"ראש" (ר"ה עד יו"כ) זה הכל ברדל"א, ה"ראשון" זה גלגלתא (שב"אריך", ה"ראשון" ביחס למה שיבוא אחריו, אך עדיין מעל), וה"ראשית" זה מוחא-סתימאה, שהוא הראשית למה שבא אחריו. בכך צריך וראוי להאריך – לא יודע כמה הערב, אך זו הנקודה העיקרית – במהות מוחא-סתימאה. מו"ס זה הטעם הכמוס לרצון – מעלה בראשו את העולמות התחתונים דווקא, עולמות בי"ע, כי יש בו משהו רגיש שחש את תאות ה' להיות לו יתברך דירה בתחתונים, וזה מתחיל את התהליך בפועל. זה נקרא "ראשית" – סמיכות בה יש נסמך והסומך נעלם – הסומך הנעלם זה הטעם הכמוס לבריאה (ונתבאר באורך בסוד הוי' ליראיו בשער "טעם הבריאה"). הימים הנוראים – ר"ה, יו"כ ועשי"ת – זה סוג אחר של ימים, סוג אחר של זמן, זה נבדל לגמרי משאר ימות השנה. זה "ריש גלי" שלא מתלבש בשאר "ימות עולם" – כך עשי"ת בכלל ור"ה ויו"כ בפרט. יו"ט שני של ר"ה ישאר גם לע"ל – "יחיינו מיומים [של ראש השנה, שהוא 'יומא אריכתא'] ביום השלישי [יום כיפור] יקימנו [תחיה"מ] ונחיה לפניו [לנצח]" – ובחסידות מפורש שזה הג"ר דעתיק. אמרנו שכל ה"ראש" האמיתי – הנבדל מימות עולם – זה רדל"א, ג"ר דעתיק. "יחינו מיומיים" זה כתר וחכמה דעתיק ("החכמה תחיה" – זה רק חיים, בלי נפילה ומיתה, שמתחילה מ-סג, מבינה, אלא ששם המתקת הדינים בשרשם ושם "יקימנו" מתוך אותה נפילה בכח בינה דעתיק), ו"ביום השלישי" זה בינה דעתיק, בה "לפני הוי' תטהרו". קודם "יחינו מיומים" בלי נפילה, ואחר כך יום כיפור זה "ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו". על ימים נוראים כתוב "שמאלו תחת לראשי" – יש בזה שמאל, כי שרש השמאל למעלה משרש הימין, וזה יתגלה לעתיד לבוא, וזה "תחת לראשי", תחת ל"ראש" האמיתי – ואחר כך על ימי הסוכות "וימינו תחבקני", וזה חסד (יד ימין) דעתיק מתלבש בגלגלתא (מקור הרצון) דאריך. אחר כך באה שבת בראשית, שכפי שהאדם מעמיד עצמו בה הולך כל השנה, וזה הרגל של כל הראשים – הגבורה דעתיק המתלבש במו"ס דאריך, ולכן הדימוי הוא דימוי של אריה.

רוצים להגיע לשורש הדימוי של האריה – "הוי' כגבור יצא... על אויביו יתגבר". כאשר הגבורה – קו המדה – של עתיק מתלבש במו"ס דאריך (חכמה דאריך), שם יש טעם כמוס לרצון, הסומך הנעלם לנסמך של "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", זה נקרא "בוצינא דקרדוניתא" בתחלת הזהר (שה' בורא את העולם עם "הנר החזק" – כפירוש השגור לכך, מבין כמה פירושים – קו המדה), ועל זה כתיב ש"בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין" למעליותא, שרצה כך כי יש מעלה במדת הדין על מדת הרחמים, והעולם שלנו לא מסוגל למעלה זו, ורק לעתיד לבא יהיה כמו שה' רצה בהתחלה (שזה ודאי הכי טוב), כמבואר באריכות במאמרי דא"ח על הפסוק "הוי' כגבור יצא" (פסוק המדבר לע"ל, על ביאת המשיח והגאולה העתידה). יש כמה רמזים חשובים מאד שמצביעים במפורש שכאן מדובר בגבורה במדרגה הכי גבוהה, המתלבשת בתוך החכמה בדרגת הכתר – חכמה דאריך (הכל בתוך הכתר).

גימטריאת המפתח של כל הדרוש שלנו: הוי' כגבור יצא = משיח, זה פסוק של ביאת המשיח, כשהארי (הגבור) הוא הדימוי המובהק של המשיח. על הופעה זו של התגלות מלך המשיח – "יצא" זה ההתגלות (כמו "ברא" ב"בראשית ברא", שזה יציאה לבר). מאיפה לאיפה "יצא"? יש כמה פירושים לכך, גם במפרשי הפסוק. יש מי שמפרש "יצא מגדרו" – להיות גבור באמת דורש יציאה מגדרך, איזו שבירת כלים פנימית – לצאת מהמגבלות שלך, כולל אלו שאתה עצמך קבעת (כמו שה' קבע גבולות, "ישם גבול לים"), אך בשביל הופעה כגבור צריך לצאת מגדרו. עצם היציאה מגדרו זה מגדיר את טבע האריה – זה "אורות דתהו". אחרי עבודת תומ"צ הרבה שנים, בסדר והדרגה, צריך בשביל להביא משיח לצאת מהכלים – גם הכלים שאנו עשינו, וגם הכלים שה' עשה בגדרי הטבע (וה' אוהב את הטבע). הכלים זה טוב, אך בשביל התגלות המשיח – בפרט באופן של "שיהיה הוא מעורר השחר" – צריך לצאת מגדרך, שזה התגלות אור בלי כלים. בדרך כלל אור לא יכול להתגלות בלי כלים, וכאן זה חידוש – "אור חדש". יש כמה פירושים ב"אור חדש" – או שחדש להיות אור, או שהחידוש שיכול להתגלות בלי כלי (כי בדרך כלל הכלי מגלה אותו). בשביל "לצאת" צריך להיות "גבור" – מי שפוחד מאריות לא יוצא החוצה. בשביל לצאת אתה צריך להיות אריה, ולא שהאריה יקפוץ לך באמצע הרחוב.

עוד ביטוי של שלוש מילים שעולה משיח – פסוק שדברנו עליו לפני לא הרבה זמן – "גבר חכם בעוז [ואיש דעת מאמץ כח]" (בא בהמשך לפסוקים הידועים, של "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים" – ואחרי נוסחה זו של בנין בית, כולל גם הבית שלנו בארץ ישראל, שצריך חכמה, תבונה ודעת בשביל לבנות את הבית, מופיע הפסוק הזה). בפסוק השני עוד יותר מודגש שהולך על מלך המשיח, שהוא "גבר חכם [גבורה וחכמה יחד, המתחברות בגבורה דעתיק המתלבשת במו"ס דאריך, גבורה קודמת ומתלבשת בחכמה] בעוז". ממשיך בפסוק של הארי – "הוי' כגבור יצא". יש כאן רמז חשוב שיש כאן גם גבורה וגם חכמה. בחסידות בכלל מבואר שיש בחסידות ארבעה כינויים לאדם – אדם, איש, גבר, אנוש. יש לכך כמה פירושים, אך הפירוש הפנימי בחסידות ש"אדם" על שם המוחין ("חכמת אדם תאיר פניו"), "איש" על שם המוחין המאירים במדות (לפעמים כתוב מדות, ולפעמים שגם מוחין – אך השייכים למדות). יש שתי מערכות במבנה הנפש – אדם ואיש – וגבר ואנוש, שניהם, מתייחסים לשתי מערכות אלו. "גבר" זה התגברות במדות או במוחין – או התגברות של האדם או של האיש. ו"אנוש" זה היפוכו של "גבר", זה חלישות ומחלה – וגם זה יתכן או במדות או במוחין, או באדם או בגבר. לפי זה יותר מובן ש"גבר חכם בעוז" היינו שראשית הגבורה זה להתגבר בחכמה – בה כתיב "החכמה תעז לחכם" – העולה "הוי' כגבור יצא".

יש עוד דיוק דק ועדין שמורה שמדובר כאן בהתלבשות גבורה דעתיק במו"ס דאריך – כח המשכיל שבנפש – כתוב "הוי' כגבור". יש מקומות שמצטטים זאת עם ניקוד – אפילו קצת מוסמכים – ועושים בכך טעות דקה, שכותבים "כְגבור" (כמו "כְאיש"), ואילו בפסוק כתוב "כַגבור" (שזו צורה יחידאית בתנ"ך, עד שקורקונדנציה אחת טועה בכך). מי זה גיבור זה, ב-ה הידיעה? אולי רומז לשמשון הגבור – יתכן – אך על כל פנים רומז לגבור מיוחד. יש כאן דבר והיפוכו – בזהר כתוב שזו כ הדמיון, "כגבור" ולא גבור (וכך "כאיש מלחמה"), היינו שעצמות ה' זה לא גבורה, "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", ורק מופיע כגבור. באבות דרבי נתן פ"ב (שכולו בא להסביר את המשנה השניה בפרקי אבות, "העמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה") כותב שהיה צריך לומר שה' ככל גיבורי העולם, ולמה מדמים "כגבור". מבאר באריכות שכל אחד עושה סיג לתורה – שיש ממשה רבינו והלאה, בכל דור ודור, ומביא דוגמאות – וכשמגיע לפ"ב מ"ו, שגם הנביאים עשו סיג לתורה, מביא את הפסוק "הוי' כגבור יצא". פסוק זה בשביל חז"ל באדר"נ זה הלימוד שהנביאים עשו סיג לתורה – מה הקשר? עשו סיג שדימו את ה' כאחד מבריותיו, ולא אמרו שהוא ככל גיבורי העולם. מה זה הסיג הזה? המפרשים מתלבטים. כל שאר הדוגמאות שם, מכל הדורות, זה סיג כמו שאנו מכירים – משמרת למשמרתי, סיג מסביב השומר על דבר שלא יהרסו את פנימיותו ופריו הפנימי. כאן זה לכאורה איזה מושג אחר – איזו הבנה אחרת של המלה סיג – וכאן הפירוש שלוקחים את האין-סוף ומדמים אותו לאחת מבריותיו (רש"י בעשה"ד דיתרו מביא כמה דוגמאות, אך המקור לכך באדר"נ פ"ב והדוגמה לכך מהפסוק שלנו). לפי זה, המשל הוא סיג לנמשל – ויש הרבה מה לדבר על התפיסה הזאת. זה אדר"נ, ובזהר יותר בחריפות – ש"כבור" מלמד שה' לא גבור. הצמח-צדק סומך זאת על מדרש שהיו בריונים/רשעים שגינוי המלך בפורפירא דיליה (לבושו), והמלך נשבע לאותם בריונים תראו שאני מחליף את הבגד שלי (בו גיניתם) ועושה בכם נקמה – אז מתגבר בלבוש גיבור ועושה נקמה בגוים-ברשעים שמגנים אותו בבגד המלכות המקורי שלו – שמכאן משמע שה' מתלבש במדה שאינה מדתו. בכל אופן, נחזור ונשאל – מי הוא ה"כגבור" ב-ה הידיעה? דבר והיפוכו, שמחד זה "כגבור" ולא גבור ממש, ומאידך זה ב-ה הידיעה, וחייבים לומר שכמה שזה לא הוא זה עדיין הגבורה הכי קרובה אליו יתברך, הכי עצמית לו, הכי שלו. אם כְגבור אז זה איזה גבור שאין לו שייכות עם ה', אך אם כַגבור אומר שגבור שהכי קרוב לה' – זה גבורה דעתיק. גם על המדות דעתיק אפשר לומר שלא ה' – "ה' כעתיק יתיב" – אך מצד שני אפשר לומר שזה כן ה'. כלומר, זה לא ה', אך זה הגבור ב-ה הידיעה. וכן כַגבור בפתח רומז לספירת החכמה – פתח – וממילא "כגבור" רומז בדיוק לגבורה דעתיק המתלבש בחכמה-סתימאה דאריך, "בוצינא דקרדוניתא", "טלא דבדולחא". כתוב בחסידות שאף על פי שזה גבורה דעתיק המתלבשת במו"ס דאריך, יש בזה שרש יותר גבוה מחסד דעתיק המתלבש בגלגלתא דאריך – יש משהו בראשית שיותר קשור לראש מלראשון (באותיות בראשית יש ראש ממש – ראש בית – וכן זה סוף שבראש בו נעוץ הראש שבראש, יותר מבתוך שבראש). גבורה דעתיק מתלבשת בח"ס דאריך כי שרשו בחכמה דעתיק – למעלה מחסד דעתיק. יוצא שלשבת בראשית יש קשר ליום ב' דראש השנה – חכמה דעתיק.

עד כאן באותיות של קבלה, כעת נחזור ונפתח את הפסוק (יש הרבה מה לדבר, ולא נספיק הערב). מורכב מארבעה חלקים – "הוי' כגבור יצא, כאיש מלחמות יעיר קנאה [קשור לראשון, אך שונה – הראשון זה הַגבור העצמי, שכמה שלא ה' זה כן ה', ואילו כְאיש מלחמות זה כבר רחוק ממנו, ואף על פי כן הכל המשך אחד], יריע אף יצריח, על אויביו יתגבר". השו"ע בתחלתו לוקח את המלה האחרונה – "יתגבר" – ומחבר לתחלה (כארי = כגבור), בבחינת "נעוץ סופן בתחילתן". ראוי ונכון לחבר ארבעת החלקים כנגד הוי', ואכן יש דרוש בחסידות שכמה שפסוק זה מעשי – על אויביו יתגבר, ויצא לעשות מלחמות בגוים – בשביל שיעבוד בשטח צריך קודם להתקיים כולו בכח המשכיל שבנפש המשיח (ויש ניצוץ משיח בנפש כל אחד). כל ארבעת חלקי הפסוק צריך לקרות בראש – לא סתם בראש, אלא בראש הנעלם – של כל אחד, ואחר כך יכול לצאת לפועל גם כן. קודם צריך להיות בתוך המו"ס, וגם שם יש סוד הוי' – "הוי' בחכמה".

המלבי"ם כותב שההבדל בין "גבור" לבין "איש מלחמות", ש"גבור" זה בעצם – שלא זקוק לעזרת אף אחד (לא כותב כך בפירוש, אך אומר שהדימוי זה שמשון הגבור משבט דן – אחד משני השבטים שנדמו לאריה – ולכן כתוב ששר הצבא של מלך המשיח יבוא משבט דן, והגבור הכי גדול בתנ"ך, שהוא משיח דתהו של התנ"ך, משיח שהוא עדיין בבחינת אורות מרובים דתהו, ובעיתו ברגליו, בכך שחגר בשתי רגליו וקצת צריך לתיקון בבחינת ה"בראשית" שלו, ההעמדה בשבת בראשית, ושמשון נקרא על שם קונו, על שם השמש – "והוא כחתן יוצא מחופתו ישוש כגבור לרוץ אורח", היינו ששבת בראשית זה שבת-חתן, השבת הראשונה של פרשיות השנה זה שבת חתן וכלה לכל מי שנצרך לכך; בתור מאמר מוסגר נאמר שאפשר לקבל כאן הרגשה מה זה להיות גבור, מה זה להתמלא גבורה, שזה כמו חתן ביום חופתו – הגבורה שמתמלא זה יכול להיות גם כדוד המלך ההולך להביא מאתים ערלות פלשתים, אך זה לא עיקר הפשט, והעיקר זה גבורת החתונה, שהשמחה והגבורה לקראת החתונה זה "אני בינה לי גבורה" – שהשמחה בלהיות אדם שלם ממלאת גבורה עד שיוצא מהכלים, ולכן בשמחת חתן וכלה יוצאים מהכלים, יוצאים לגמרי מגדרם. בשביל משיח צריך כזו גבורה – גבורה של שמש, שהיא כחתן יוצא מחופתו, ישיש כגבור לרוץ אורח). גם הרד"ק כותב שהדגש ב"הוי' כגבור יצא" זה שלא פוחד משום דבר בעולם, כמו צואת אבי הבעש"ט אליו – אם לא פוחד מכלום יכול לעשות הכל לבד, בלי עזרה. "איש מלחמות" לפי המלבי"ם זה גנרל גדול ומנוסה בטכסיסי המלחמה, שיודע לפקד על צבאות וחילות, והעיקר לא שדווקא נלחם בעצמו – כגבור – אלא שיש לו תבונה, הבנת המערכה, ונותן פקודות בצורה מחושבת לכל אנשי חילו איך לנהל ולנצח את המלחמה. לפי זה היחס של "הוי' כגבור" ל"כאיש מלחמות" זה ש"כגבור" היינו כאשר משדד את המערכות ושובר חוקי הטבע (לכן שם הוי', השובר את הטבע, כפי שכותב הרמב"ן), ואילו "איש מלחמות" כאשר פועל בטבע ומנהל חוקי הטבע כך שיסייעו לנצח את האויב – נס המלובש בטבע. בחסידות כתוב שנסים גלוים באים מחכמה (הוי' בחכמה"), ואילו הנסים הנסתרים זה מצד מוחין דאמא – להבין טוב את המערכות, ואיך שבתוך הטבע לנצל כך שהטבע יפעל לטובתי, זה "איש מלחמות", וזה בינה-תבונה. מה שה"איש מלחמות יעיר קנאה" – כתוב שזה לא מדה בלב, אלא הדינים שמתערין מאמא. ברגע שהמלה "יעיר" הופכת ל"יריע" – "חן" של הפסוק הזה, שלפני מלתו האמצעית "יעיר" ואחריה "יריע" (יעיר-יריע = י"פ חן) – זה מעבר מ"בינה לבא" (בה "יעיר קנאה", ש"מינה דינין מתערין") למדות הלב ממש. "יריע אף יצריח" זה צעקת הלב – שהלב צועק, שפנימיות המדע צועקת. ההיפוך מ"יעיר" ל"יריע" – היפוך ער-רע – תיקון ל"ויהי ער בכור יהודה רע בעיני הוי'" (הפסוק המקביל ל"ויהי נח מצא חן"), שהיא ניצוץ משיח אך חטא והפסיד ואז התגלגל בפרץ שהתגלגל עד "וישי הוליד את דוד" ועד משיח בן דוד. מתחיל ב-ער אך מתקלקל והופך ל-רע – ורמוז שבסוד עקב-ראש (שכאשר עקב האדם על ראש הנחש, "הוא ישופך ראש", אז "ולבי ער") שלמעלה מראש-עקב ("ואתה תשופנו עקב", שראש הנחש עולה על עקב האדם). התיקון של מלך המשיח זה יעיר-יריע – "כאיש מלחמות יעיר קנאה [בבינה לבא שמינה דינין מתערין, תבונות איש מלחמות המנוסה בהן], יריע אף יצריח [בצעקת הלב ממש]". ה-ה תתאה – המעשה שהוא העיקר, המלכות – זה "על אויביו יתגבר". המגלה עמוקות אומר ש-יתגבר זה ב-תריג מצוות, הכולל כל התורה. כך פותח השו"ע – בשביל לקיים כל התורה צריך להתחיל "יתגבר כארי". כתוב בשו"ע שכל ימי התשובה הם אריה – אלול, ראש השנה, יום כיפור, הושענא רבא. זה ימי שמיעת שאגת האריה-השופר. שבת בראשית (שכבר אינה יום דין, אלא יום שגבורה דעתיק מתלבשת במו"ס דאריך בשביל לברוא עולם, זה ראשית תהליך הבריאה והבאת המשיח) זה אחרי הו"ר – מה אז עושה האריה, בשבת-ארי? אז האריה לא שואג, אלא שר. אחד המבצעים של גל-עיני זה לחלק פרק שירה בשער גן חיות – "עםzoo  יצרתי לי". עיקר סיבת ילדים ומבוגרים הולכים לגן חיות – בשביל לראות את האריה (לכן יש גני חיות רק לאריות – זה באמת מה שמענין). זה מה שתופס את הלב ואת הדמיון – זה לא סתם, הולכים לראות מה אני צריך להיות (איני צריך להיות קוף, אך הלכה ראשונה שאני צריך להיות אריה). מה עושים עם האריה בגן חיות? שרים עם האריה. אריה אומר "הוי' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה יריע אף יצריח [הולך על שופר, אפשר לקחת שופר לגן חיות בשביל האריה – בתקו"ז כותב שיריע זה תרועה, יצריח זה שברים, ועל אויביו יתגבר זה תקיעה] על אויביו יתגבר". תריג מצוות מתחלקות ל-רמח מצוות עשה ו-שסה לא תעשה – הכח המניע למצוות עשה זה אהבה בנפש והכח המניע לל"ת זה יראה בנפש. המגלה עמוקות כותב ש"יריע" במצוות עשה ו"[אף] יצריח" במצוות לא תעשה, ו"על אויביו יתגבר" כולל כל ה-תריג יחד. חלוקת רמח (איברים) ו-שסה (גידים) זה בז"א, כי המניע זה אהוי"ר – שתי מדות עיקריות של ז"א. עצם הנצחון זה בנין המלכות, כשב"יתגבר" כללות בנין המלכות – כללות כל מצוות המלך. אם כן, ראינו בקיצור איך כל הפסוק בסוד הוי' – "הוי' בחכמה [סתימאה דאריך]".

רק נסיים – יש עוד המון לדבר, אך נסיים הערב – עם עוד כמה דברים עמוקים הנוגעים לעניננו, ההסבר בזהר הקדוש ובכתבי האריז"ל: האריז"ל, על פי הזהר, אומר שהגאולה העתידה – מה שאנו מצפים ומנסים לחיות את זה כבר – תלויה ותבוא רק מצד יצחק, מצד הגבורות, מצד "הוי' כגבור יצא" (שירת האריה). אבל, ולזה רמזנו קודם, רק כאשר הגבורות ממותקות. כאשר הגבורות ממותקות אז הן יותר נעלות מהחסדים, וגם ממדת הרחמים, זה בעצם מה שה' חשב בתחלת מעשה בראשית – כשעלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין (ולהעמיק בכך יותר, איך שמוסבר במדת הדין, זה לא בשביל עכשיו). בכל אופן, אם האדם מבין את זה שהגאולה צריכה לבוא מכח הגבורה, מכח ה"יתגבר כארי" – בפרט יושבי ארץ ישראל, "בנוי דיצחק בגלותא דישמעאל" כנודע – יכול לחשוב, ולפעול בהתאם, שהגאולה זה גבורה, במיוחד כאן בארץ ישראל. דא עקא שאם הגבורות אינן ממותקות, כך כותב בזהר, יצא מזה קלקול גדול מאד – שבירת כלים וכל מיני תופעות הכי בלתי רצויות. מה שמשתלשל מגבורות – גם גבורות דקדושה, שהן בשביל להתגבר על האויב (מתוך מחשבה שהבאת גאולה על ידי התגברות על האויב, ואי אפשר להביא את הגאולה כשרק מלטפים את האויב, וצריך לחסלו) – זה דברים שליליים. זה עיקר הנושא – שאם הגבורות אינן ממותקות, אז לא רק שלא יפעל את הפעולה הרצויה של הבאת משיח דווקא עם גבורות, אלא שגם עלול לפעול ההיפך ולהתדרדר לתופעות בלתי רצויות של שבירת כלים.

רק בתור "ווארט" – מוסבר במפרשים שגבורות ממותקות זה כאשר גם המתנגד שלך מתחיל להבין את הטוב טעם בגישת הגבורה שלך ולהשתכנע שבאמת זה הכי טוב, הכי ראוי לפעול כך והכי כיף ותענוג לפעול כך. בקיצור נמרץ: יש הרבה אנשים שכאשר מישהו בא לעשות מעשה גבורה, מהטעמים הכי טובים שבעולם – הצלת העם והארץ, קידוש שם שמים, וכיו"ב – אבל זה מעורר התנגדות עצומה, גם בקרב העם וגם (הא בהא תליא, כ"ש וק"ו שמעורר) התנגדות בקרב הגוים. זה המקום גם לציין שבאותה הפטרה של שבת בראשית – שלא קראנו בגלל שבת קדש – כתוב שם "לאור גוים" (הביטוי היחיד בתנ"ך שזה תפקיד עמ"י), סימן שתודעה זו שייכת לפרשת בראשית, ובהמשך לכך בא פסוק שירת האריה. חדש אב זה מזל אריה, עצם האריה, ובאלול-הו"ר זה שאגת האריה, ובשבת-ארי זה כבר שירת האריה. כמה פסוקים לפני זה כתוב "שירו להוי' שיר חדש" (אחרי "לאור גוים") – רמז די מובהק ששירת האריה זה השיר החדש של המשיח, וכל מה שכתוב גם במדרשי חז"ל וגם בזהר הקדוש על ההבדל בין "שירה חדשה" ל"שיר חדש" (שזה גאולה שלא תהיה, ולא תוכל להיות, אחריה גלות) – נלמד דווקא מפסוק זה בישעיה, ולא בתהלים. כתוב במפרשים ש"שיר חדש" זה השיר שממשיך חדוש בשם הוי' – שמחדש את התודעה בנפש עם ישראל ובכל העולם כולו, שהרי לע"ל "הוי' אחד" זה גם באו"ה, וזה ה"לאור גוים" (כמו שהחיד"א אמר לגוי טוב אחד שיאמר פעמים ביום "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – כדי להתחיל לקיים מה שרש"י כותב שהיום "הוי' אלהינו" לעמ"י אך לע"ל "הוי' אחד" לכל האומות), ובכך נמשך שיר-תענוג חדש בשם הוי'. אחר כך באה שירת האריה, שתפקידה להביא משיח. עוד דיוק ב"על אויביו יתגבר" – על דרך "כי תצא למלחמה על אויביך", המבואר בחסידות ש"על" היינו שבראשך אתה מעל האויב, ללא קשר ביניכם, ורק אם אתה מעליו אתה מנצח אותו בכח הוי' הנותן לך לעשות חיל (ואז "ונתנו הוי' אלהיך בידך ושבית שביו" בבירור כל הניצוצות), וגם כאן "על אויביו" (אחרי כל השתלשלות הפסוק, עד למלכות-לתכלית שלו).

כל הענין כאן, שכדי לנצח הגבורות חיבות להיות ממותקות מכח הבינה. לפעמים כתוב שמיתוק הגבורות זה להעלותן לשרשן בבינה – שאנחנו נבין שכל מה שה' עושה, ולנו נראה דינים קשים, זה באמת לטובה. זה מה שקורה כשמעלים את הגבורה לבינה. אך כאן כתוב הפוך – שגבורות ממותקות היינו שהבינה יורדת לגבורה. כשהבינה עולה לגבורה מבינים שמה שנדמה רע גם היה טוב – כמו שלע"ל מברכים על הכל "הטוב והמיטיב". לעניננו זה לא המתקת הגבורות. המתקת הגבורות כדי להביא גאולה היינו שבגבורה כגבורה תהיה את ההבנה המלאה – כולל גם את כח ההסברה (ככתוב בחסידות שזה חלק מההבנה), שישכנע גם את מי שהתנגד לגישה – למה צריך גבורות. כל זמן שאין מספיק בינה בתוך ההנהגה שלך בגבורה, הגבורה עלולה רק לפעול את היפך הכוונה, כמה שיש לך לשם שמים. זה יוצא מפורש מתוך מפרשי הפסוק שלנו, וזה יסוד היסודות לעניננו. כלומר, הגאולה יכולה לבוא רק מכח הגבורות, ורק כשהגבורה ממותקת – והסימן פשוט: אם הגבורה שלך משכנעת היא ממותקת, ואם עדיין לא משכנעת אין בכך את אור הגבורה, ואז לא פועל אלא רק עלול להזיק. זה מוסר השכל מאד גדול.

יש עוד דבר שקשור לכך הרמוז בפסוק. כתוב שגבורות המשיח שרשן ברחמים, וזה יורד עד שנעשה גבורה לעין כל – אך בגלל שמתחיל מ"הוי'" זה גופא עושה שכמה שיצא ויהיה יותר גבורתי, זה שגם כאשר יורד להיות דינא קשיא זה עדיין ממותק. לומדים זאת מפסוק זה – שמתחיל "הוי'", אחר כך "כגבור יצא" (גבורה), "כאיש מלחמה יעיר קנאה, יריע אף יצריח, על אויביו יתגבר", כשעל פי פשט מתקדם כל פעם יותר ויותר מדינא רפיא לדינא קשיא, אך התחלת הכל שם הוי'. רמז יפה ששם הוי' מתחלק ב-יג, וכל שאר הפסוק מתחלק ב-ז. לעניננו, וגם על פי פירוש המלבי"ם שאמרנו קודם – חוץ מכך ש-יג זה משפיע ו-ז זה מקבל, כאן מובן ש-ז זה שלמות התלבשות הנס בטבע, וכמה שמתלבש יותר גבורה, אך מאיר בו ששרשו ברחמים פשוטים (וגבורה בשרש העליון אפילו יותר נעלה מהוי' כשם הרחמים – זה הוי' כשם העצם). אחרי "הוי' כגבור יצא" – עצם מלך המשיח – יש את כל השלבים, עד "על אויביו יתגבר". אותו מלבי"ם מסביר ש"יריע" – אותו גנרל, ה"איש מלחמות", כדי לעורר את חיליו הוא עצמו לוקח שופר ביד ומריע כדי לעורר את החילים של עצמו. הוא צריך להעיר קנאה בלב עצמו, ורוצה שידבק את כולם, אך כדי לעורר אותם יותר צריך לקחת שופר או חצוצרה ולהריע חזק כדי שיתעוררו החילים.

נשים לב לעוד קשר בין פסוק זה לבין ההלכה הראשונה בשו"ע – "שיהיה הוא מעורר" זה על דרך "יעיר" בפסוק שלנו. השחר זה "אילת השחר" – גם דורש התעמקות, שחושבים ש"שחר", אור אחרי חשך, זה תופעה טובה, אך רואים כאן שהשחר מקביל לקנאה. צריך לומר שיהודי שנרדם בלילה, ישן לו, כל זמן שאין לו קנאה בלב הוא ישן. שחר גם לשון שחור – דבר והיפוכו – זה אור שחור (חור שחור). אחד ישן בדורנו זה אדישות או יאוש – הוא כבר מיואש מהמצב, לא יעזור שום דבר. כשהיה יותר צעיר היו לו חלומות, האמין שאפשר להפוך את העולם, וכשהתייאש מזה הלך לישון. התגברות לעורר את השחר זה "יעיר קנאה". יש לקנאה הרבה משמעויות – קנאה זה יוסף, זה אליהו הנביא מבשר הגאולה (שאמר "קנא קנאתי להוי'", שאכפת לו מאד מה', מגלות השכינה והעלם ה' בעולם). נקודה מאד חשובה, שתחילת התעוררות השחר בפסוק זה היינו קנאה. כשאומרים שצריך להמשיך מבינה לגבורה כדי להמתיק גבורות – המתבטא ביכולת הסברה – זה לא מ"מינה דינין מתערין" אלא מפנימיות אמא. ה"יעיר קנאה" של דינין מתערין זה מחיצוניות אמא (גם צריך), אך מה שהגבורה יורדת להמתיק את הגבורות דז"א – ואז יותר נעלות מחסדי ז"א ומהרחמים – זה בא מפנימיות אמא, מהשמחה של אמא, מהאור והחסדים שלה, אל תוך הגבורות. אז יש הצדקה – כמו שאנו מסבירים, גם בתיקון המדינה באריכות, שכל פעם שרוצים לחשוף את מדת הגבורה צריך הצדקה, וההצדקה זה החסד, אם כי הגבורה יותר נעלית מהחסד בסופו של דבר, אך אי אפשר שהגבורה תפעל אם לא מוצדקת על ידי חסד – וההצדקה זה החסד היורד מפנימיות אמא והחסדים שבה, אל תוך הגבורות, לתת יכולת הסברה גם למנגד לפעול בדרך הגבורה (בעוד ה"יעיר קנאה" – שגם הכרחי – בא מחיצוניות הבינה, כדי להפעיל את הגבורה בפועל ממש).

עד כאן פרק ראשון של שירת האריה – התוכן הפנימי של שבת בראשית.