ב' טבת ס"ט, "זאת חנוכה" – יצהר

עניני גנבה – בנגלה ובפנימיות

נתחיל עם ניגון "יוונים" של חב"ד – הוא לא נמצא בדיסק ניגוני חנוכה שלנו, אבל הוא ניגון חב"ד מקורי מניקולייב.

זיכוי הרבים

סיפור הבעש"ט ור' צבי – מה עושים עם כסף?

לפני שיצאתי מהבית, ראיתי בעלון "הרכבת נוסעת" של השבוע, פרשת מקץ, סיפור על ר' צבי בן הבעל שם טוב שיום ההילולא שלו הוא ז' טבת (שבת הקרובה), והוא כעין המשך לסיפור על רבי אהרן מטיטוב נכד הבעל שם טוב (שהצ"צ מביא אותו בדרך מצותיך[א]) שהיארצייט שלו ב-ה' טבת (חג הספרים היום, קשור לנושא שלנו):

כשר' צבי היה ילד קטן אביו לקח אותו לאיזה רב מורה הוראה, שהיה גם רב וגם עשיר גדול, והבית היה מלא כלים של כסף וזהב. בן הבעל שם טוב לא היה רגיל לראות עושר כזה בבית, אז הוא לטש עינים מאד חזק על הכלים והאבא שם לב שהוא מאד התפעל. כשיצאו מהבית הבעל שם טוב אמר לו (זה לא נביאות, כל אבא יכול לנחש כך): שמתי לב שלטשת עינים על כלי הכסף והזהב ותוך כדי זה התלוננת למה אצלנו בבית אין כאלו כלים (זה כבר אולי טיפת רוה"ק). אני אומר לך בני שאם תגדל ויהיה לך כסף וזהב לא כדאי לקנות כאלה כלים אלא להוציא את זה על פדיון שבוים, ואם נשאר לך כסף תחלק את זה לשאר צדקות. זה הסיפור, ויום ההילולא שלו בשבת.

כמו שנלמד היום, יש מצוה בתורה לרכוש ספרים – אחד ה'מבצעים' זה "בית מלא ספרים", שיהיו הרבה ספרי קדש, וכשקונים ספר אפשר לכוון למצוה שאם יש לי ספרים שאין לזולת – להשאיל אותם לאחרים, אף אם קצת יתקלקלו מזה. אם כך לגבי ספרים, גם לגבי ידע בכלל – כל ידע שה' נותן למישהו זה בשביל שיזכה את הרבים.

גניבת דברי תורה – פעולה חיובית

לכן נלמד היום דין מאד מענין, האם מותר – או, באיזה אופן מותר – לגנוב דברי תורה, לקרוא ולהעתיק ספרי קדש. חז"ל במדרש[ב] מביאים פסוק "לא יבוּזו לגנב כי יגנוב" ומפרשים שבדברי תורה הכתוב מדבר, שמותר לגנוב דברי תורה. לא עוד, אלא שחז"ל אומרים שמי שגונב דברי תורה בסוף נעשה פרנס על הצבור.

לא לחשוש להיות פרנס

כל הנושא הזה בא לא בגלל שחשבנו על ה' טבת המתקרב, אלא על זה שבזמן האחרון דברנו על פרנסי ציבור. אפשר לרצות לשם שמים, זה לאו דוקא "אנא אמלוך" ("וימלך... וימת" = 562 וכו'), אין פסול בעצם השאיפה להיות פרנס כדי להיטיב לעם ישראל ולזכות את הרבים. פרנס הוא מי שנותן פרנסה ומזון. פרנס זה פנס עם ר בפנים (ר = עצם = קדמון, היינו שהפרנס מאיר בפנסו את אור העצם הקדמון, ודוק), ועולה שמן (כעת מסיימים חנוכה, חג השמן, הרומז לרזין דרזין דאורייתא, "סוד צבאי" כפי שהוסבר בהתוועדות האחרונה) – מי שיש לו שמן למאור יכול להיות פרנס (שמן = יה פעמים הוי' = שמים, "תורה מן השמים"; "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", לפרנס את העולם היינו לצייר את העולם כרצונו הטוב, צורה בתוך צורה, וד"ל).

ב. אב פטרון

פירוש ה"תולדות": "אב זקן" – יצר הרע, "ילד זקֻנים" – יצר הטוב

נפתח עם משהו מפרשת שבוע, "ויגש אליו יהודה". אומר "יש לנו אב זקן וילד זקֻנים קטן ואחיו מת וגו'". התולדות יעקב יוסף מפרש פירוש נפלא (לא "שמעתי ממורי" אבל גם פירושיו הם בהשראת מורנו הבעל שם טוב), ש"אב זקן" היינו היצר הרע ש"אקדמיה טענתיה" "משעה שננער מרחם אמו" ואילו היצר הטוב הוא "ילד זקנים קטן" – "מלך זקן וכסיל" לעומת "ילד מסכן וחכם". זה פירוש פלאי, כי הפשט של אב זקן זה יעקב אבינו. הוא עושה מיעקב אבינו היצר הרע ומבנימין את היצר הטוב. רק תלמידי הבעל שם טוב יכולים לפרש כזה דבר, בלי להתבלבל.

"אף" – אב פטרון

אנחנו אוהבים רמזים של "אף"[ג] – על לשונו של הבעל שם טוב הקדוש היה שגור לומר "אף", וזה אחד מהדברים עליהם חקרו את אדמו"ר הזקן במשפט, כי המלשינים אמרו שהוא התכוון בכך לשפוך אף וחימה על הצאר (הוא חייך, האף הזה הוא סוד [צבאי], לכן יש לנו הרבה פירושים מה זה האף).

יש בטוי שמופיע, לא הרבה פעמים אבל זה ניב שגור – אפילו אצלנו – אב ופטרון. אב פטרון ר"ת אף – תוך כדי הרהורי תורה עלה שזו יכולה להיות כוונה של הבעל שם טוב.

אח"כ חשבנו ש-פטרון = משה (כך כתוב על ר' טרפון, אותיות פטרון, שיש לו ניצוץ גדול של משה רבינו, והוא זה שאומר ש"מעשה גדול" כפי שנפסוק לעתיד לבוא, לא כר"ע או חכמים) ואם מצרפים לזה אב זה שמח-שליח.

רציתי לראות איפה מופיע הבטוי הזה – שמקורו בפרשת שבוע, ב"וישימני אב לפרעה" ופרש"י "לחבר ולפטרון" ("אב לפרעה" דיוסף קשור ל"בא אל פרעה" דמשה, שלקח את עצמות יוסף עמו, אב פרעה = בא פרעה = משיח, כמבואר במ"א) – אבל להפתעתי בכל התקליטור היו רק שלשה: של"ה, יערות דבש, ובתולדות יעקב יוסף בפסוק של פרשתנו (בחת"ת של אתמול), שאומר שהיצה"ר הוא "אב ופטרון" לכל יהודי.

"אב ופטרון" אצל השל"ה – משה רבינו

השל"ה הקדוש מביא את זה בהקשר אחר – לא מביא את הגימטריא ש-משה עולה פטרון, אבל כותב שהאב ופטרון של כל ישראל הוא משה רבינו, והיות שאתפשטותא דמשה בכל דור והוא רועה האמונה יש כזה אחד בכל דור.

הוא מחדש שבני ישראל תמיד מתלוננים על אותו אחד עד כדי כך שלפעמים בא להם לסקול אותו באבנים, אבל כשבפרשת מטות שומעים שמיתת משה כרוכה במלחמת מדין לא רוצים לצאת להלחם, ואז מתברר שכל פעם שמתלוננים, ועד ל"עוד מעט וסקלֻני", זה כבן המתמרמר על אביו. בן בטבע מצפה שיקבל מאביו הכל, שהרי אליו עיניו נשואות ורק ממנו יכול לקבל שפע, ואם האב לא נותן כל מה שהוא רוצה אז "עוד מעט וסקלני" (כאילו שהאב הסתלק, אם אינו ממלא את תפקידו, לפי דעת הבן) – זה מתוך חיבה עצמית נסתרת, המתבטאת בצורה הפוכה, שהבן יכול 'להרביץ' לאבא שלו (בעוד שתפקיד האב העיקרי הוא להרביץ תורה לבנו, ובכך גם להמשיך לו פרנסה ומזון גשמי – המן ירד בזכות משה, "תורה צוה לנו משה"). זה מתברר רק בסוף, ביציאה למלחמת מדין. כך אומר השל"ה הקדוש, ואומר שזה בגלל שמשה רבינו הוא "אב ופטרון". זה ווארט יפה.

"אב ופטרון" אצל היערות דבש – תחושת אחריות כלפי כל יהודי

המלים "אב ופטרון" מופיעות בפעם השניה אצל היערות דבש – אומר את זה לגבי כל יהודי. לכל עם ישראל יש שלשה סימנים בהם ניכר יהודי, והראשון והעיקרי זה "רחמנים" – כמו שאנו "מאמינים בני מאמינים" כך אנו "רחמנים בני רחמנים" (כידוע[ד] שאמונה-רחמים משלימים ל-20 ברבוע, כמו בטול-שמחה), רק על שתי המדות הללו כתוב הניב הזה (מאמינים בני מאמינים רחמנים בני רחמנים = "בראשית ברא אלהים", "בשביל ישראל שנקראו ראשית" ו"אני אמרתי אלהים אתם", ובסוד "נעוץ סופן בתחילתן" של כל התורה כולה – "ישראל. בראשית ברא אלהים", וד"ל).

מה זה להיות רחמן? הוא אומר שזה להרגיש בלב ביחס לכל מסכן וכל עני וכל נצרך וכל יתום וכל אלמנה שאני אב ופטרון שלהם (אב פטרון = רחמנים). אם קורה היום משהו בנגב, או איפה שלא יהיה, צריך להרגיש בלב שאני האב ופטרון בנושא הזה.

אם מרגישים כך על זה כתוב "כי מרחמם ינהגם" (כמה מאמרים על זה במלכות ישראל[ה]) – זה חוזר לשאלה מי ראוי להיות פרנס. ה' בחן את משה ואת דוד ברחמים שלהם על הצאן, ועל זה כתוב "כי מרחמם [= משיח] ינהגם". זה היערות דבש, שלגבי כל מסכן בעם ישראל אני צריך להרגיש את עצמי "אב ופטרון".

אם היה מסתמך על מה שכתוב בתניא היה יכול לקשר את זה לשל"ה הקדוש – ואדמו"ר הזקן לפני שהתקרב למגיד היה 'של"ה איד'. בתניא[ו] כותב שלכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו, ויש לזה הרבה פירושים, אך לעניננו זה להרגיש אב ופטרון על כל יהודי מסכן. אך הוא לא מקשר את זה למשה.

"אב ופטרון" אצל ה"תולדות" – היצר הרע

אחרי שני הפירושים היפים האלה בא הפירוש החסידי וקורא אב ופטרון ליצה"ר. אם כן, יש לנו "אין קורין אבות אלא לשלשה" – היצר הרע (ג קליפות הטמאות), כל יהודי, משה רבינו – החד בדרא. זה היה לפתוח בפרשת שבוע. ובקשר לנושא העיקרי שלנו היום, מי שמרגיש את עצמו אב ופטרון באמת (כמו משה) יודע שהדרך היחידה לנצח את היצר הרע (מיניה וביה, מצא מין את מינו ופגע בו כיוצא בו) ולהביא גאולה לעולם הוא על ידי גניבת רזין דרזין דאורייתא ופרסומם ברבים (כמו שמשה גנב את התורה מהעליונים והורידה לתחתונים).

גנבה בסימן שמח

אב פטרון = שמח. בסמוך יתבאר שדין גנבה כולל את כל חו"מ ובעצם את כל התורה. הרמז שהלכות גנבה בחו"מ כתובים כמעט בסוף, מסימן שמ"ח והלאה. כל החו"מ זה סוגים שונים של גניבות, בכל דין הטענה שמישהו חייב למישהו, מישהו גנב מישהו, אבל בשביל להגיע להלכות גנבה נטו – איסור "לא תגנבו" – צריך לגמור כמעט כל החו"מ, להגיע לסימן שמח (להיות שמח בחלקו ולא לחמוד ולהתאוות למה ששייך לחבר; ממדת "איזהו עשיר השמח בחלקו" באה מדת "איזהו מכובד המכבד את הבריות" וזוכה להיות אב פטרון, פרנס על הצבור, ודוק).

ג. גנבה – איסור כללי

הגדרת איסורי חשן משפט – לקיחת ממון הזולת שלא כדין

הדבר שרוצים היום ללמוד הוא שבעצם כל החשן משפט, כל הדינים שבין אדם לחברו, אם רוצים לתת כלל אחד לכל פגיעה בחבר, איסור אחד שכולל כל מצות בין אדם לחברו, זה גנבה. אף על פי שבתורה יש כל מיני דינים – עושק, הונאה, גזל, גנבה (לא אותו דבר כפי שנסביר), ריבית (ביו"ד ולא בחו"מ, אבל זה גם לקחת משהו לא כמו שצריך) – אם רוצים מילה אחת, זה נקרא שאתה לוקח משהו שלא מגיע לך, שלא שלך. לכן החסיד של חז"ל הוא מי שהוא סופר-סופר נזהר ורגיש אפילו דבר שעל פי דין מותר לו (זה קצת המשך של השיעור שהתחלנו בנושא זה כאן, בזמנו). יש מושג של שליחות יד בפקדון – לקחת משהו לא שלך.

היחס בין שקר לגנבה

המפרשים אומרים שהכל גם נובע משקר בנפש. הקשר בין גנבה לשקר מפורש בתורה: "לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך אני הוי'. לא תעשק את רעך ולא תגזל לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר" (יש בשלשה פסוקים רצופים אלה שבעה איסורים, שבע מצות לא תעשה לפי מנין הרמב"ם והחינוך. שבע בתוך שלש היינו המבנה הכללי של שבעת הגנבים בהם נתבונן בפרטיות לקמן, שלפי זה יש לכוון את שבעת האיסורים המתחילים מ"לא תגנבו" לאותם שבעה גנבים המקבילים בספירות לשבע הספירות מדעת עד יסוד, ששם באחרון, ביסוד, יש מי שגנב את הנפש, וכן על המלין שכר שכיר נאמר בפרט שהוא כאילו נוטל נפשו, ודוק היטב, תן לחכם ויחכם עוד).

אוהבים להזכיר את השל"ה על חינוך – חנוכה חג של חינוך – שהעיקר זה רק שהילד לא ישקר, כי אם לא ישקר – בסוף יהיה צדיק גמור. לא לשקר זה בדיבור (מסכת סנהדרין, המסכת הנלמדת כעת בישיבה, פותחת "דיני ממונות בשלשה, גזילות וחבלות בשלשה..." ועל "גזילות" מפרש רש"י "כופר בפקדון וכו'", הרי דין שלשה דיינים מומחים נלמד ממה שכתוב ג"פ "אלהים" בפרשת שומר חנם בכופר בפקדון, ועל כן פותח רש"י בדוגמה זו של גזל ולא בחוטף חפץ מחברו בחזקה כמבואר במפרשים – כופר בפקדון היינו משקר בדיבור כפשוטו), אבל מה שנלמד היום לגבי גנבה שהיא תמיד מתחילה מנקודה של גניבת דעת.

שרש הגנבה – גנבת דעת

חז"ל מציינים שיש איזה טעם, איזה גשמאק בלגנוב, והגשמאק בלגנוב – גם נושא שנולד בגלל הפוליטיקה – זה ודאי מתחיל מהגשמאק בגניבת דעת, שהצלחתי לגנוב למישהו את הדעת או את הלב. בתורה זה נקרא גניבת לב (אבל התרגום מתרגמו גניבת דעת), כמו שחז"ל מציינים במה שנלמד כאן, שאבשלום גנב את לב כל ישראל. אבשלום הוא הפוליטיקאי הכי מוצלח בעולם (ראשי תבות אף). הצליח כי גנב את דעתם של שלשה (= אבשלום פוליטיקאי), את לב אביו (דוד), את לב בית דין ואת לב כל ישראל – לכן נתקעו שלשה שבטים בלבו, זה היה העונש שלו, "מדה כנגד מדה".

תיכף נראה במכילתא שאפשר גם לגנוב את לב הקב"ה, זה לא מופרך – יש פעמים שה' נותן לך לגנוב כביכול את דעתו. הוא משחק, וזה חלק מהמשחק. לכן הנושא של גנבה כולל את כל החו"מ, וגם עוד דברים. אם יש שלש עבירות חמורות, שבעשרת הדברות זה "לא תרצח" "לא תנאף" "לא תגנֹב" – שם זה גניבת נפש, אבל "גם בלא דעת נפש לא טוב" (כפי שנסביר, הגניבות מתחילות מגניבת דעת ומסתיימות בגניבת נפש – "מגיד מראשית אחרית", הראשית זה לגנוב דעת והאחרית זה לגנוב נפש) – זה מסודר לפי הדברות, ויותר מסובך. בשבע מצות בני נח זה חסד (נאוף), גבורה (רצח) ותפארת (גזל).

יעקב גנב את לב לבן, רחל גנבה את התרפים (זיווג מן השמים – אולי זה בזכותה, ברגע שראה את רחל ידע שבסוף יהיה "אחיו אני ברמאות", אם כי עד שהתחתן עם רחל הוא גנב אותו קשות). יעקב קשור לגנבה, לטוב או למוטב. הגנב הכי רע הוא אבשלום והכי טוב הוא יעקב (ובסוד "משה מלגאו יעקב מלבר"). הוא עמוד התורה, וכנראה ממנו באה גניבת דברי תורה אודותה נלמד היום. היות שהגנבה זה בתפארת, זה כולל גם עריות (שבחסד) וגם רצח (שבגבורה) – יש בזה משהו הכי כולל.

האיסור הכללי – גנבה; החטא העיקרי של דור המבול – גנבה

הזכרנו את ז מצות בני נח – על כל מצוה יש חיוב מיתה, ומן הסתם כולם גנבים. כולם רוצחים? אולי. עריות? גם אולי, יש סבירות גבוהה. אבל מה שחזקה לגמרי זה שכולם גנבים. הכל מתחיל מגנבה, ואצלם נהרגים גם על פחות משוה פרוטה. אם גוי גנב פחות משוה פרוטה זה בשבילו כמו רצח – ממנו לומדים מה שרש הרע. אם לומדים שכל ה"בין אדם לחברו" זה בשביל תקון החברה, אז ברור שקלקול החברה העיקרי זה חמס, כמו בדור המבול שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. מן הסתם גם היו רוצחים, ועריות ודאי היו שם – כל אחד השחית את דרכו – אבל חתימת גזר הדין, שזה עיקר קלקול החברה, זה על חמס וגזל.

רוצים לומר שזה הדבר הכי כולל, אפילו את כל שסה מצות לא תעשה – גם בין אדם למקום (שזה גונב דעת העליונה) – כלול בגזל, בגנבה (גנבה ושקר הולך יחד). מכלל לאו אתה שומע הן – מי שנזהר הוא הכי חסיד, וממילא כנראה כולל גם מצות עשה (וכמו שיתבאר) והוא עתיד לקיים את כל התורה.

גנבה – "סילוק לצדדין"

מה זה גנב? המדקדקים אומרים שזו דוגמה לשרש שכולל את הכלל שאותיות האמנתיו טפלות בשרש – כך מחז"ל ומהמלבי"ם ועוד – ולפי זה עיקר השער של שרש גנב הוא גב.

הלשון שכתוב במדקדקים שגנב הוא "סילוק לצדדין" – בטוי זה ממש מופיע בתחילת העץ חיים, בסוד הצמצום הראשון. גנב הוא מי שגונב בסתר, והדוגמה הראשונה של הרמב"ם – שכולם מביאים – זה כייס. אחד שמושיט את היד שלו לכיס שלך ומוציא את הכסף. איך מוציאים מהכיס המכוסה, שבדרך כלל בצד, ומסלקים את זה הצדה. יכולתי לחשוב שהגב הוא דוקא צד האחור, אבל לא מדגישים את זה אלא רק אומרים שזה סילוק לצדדין (לצד הדין, נטית התפארת לגבורה, דין וצמצום, ולא לחסד כמו בסוד "יעקב אשר פדה את אברהם", וד"ל).

שוב, זה בטוי ישר מהעץ חיים – שם זה סוד הצמצום הראשון. למה הגנב משלם כפל? כי עשה עינו של מעלה כאילו אינה רואה. גונב גם את ה' וגם את הנגנב. זה יותר מ"צמצום כפשוטו" של מתנגד, שחושבים שאף על פי שהאוא"ס (או אף עצמותו יתברך) הסתלק מכאן בכל אופן יש קו, שמאמינים שה' רואה מה שאתה עושה (לדעתם הקו הוא סוד ההשגחה מלמעלה מבלי להימצא במקום).

גנבה – פגם ב"הנסתרת", גזילה – פגם ב"והנגלת"

ידוע ההבדל בין גנב לגזלן, שגנב עושה את מעשיו בסתר וגזלן בפרהסיא (כמה שהחילוק לכאורה פשוט זה לא פשוט, כידוע המחלוקת האדירה – בחז"ל, בראשונים, באחרונים – לגבי לסטים מזוין, ובכלל הגדרת מי הוא גזלן ומי הוא גנב בהרבה מקרים מסובכת ביותר ואכ"מ). לפי זה, הגזלן שלוקח בחזקה ובגלוי פוגם ב"והנגלֹת" והגזלן ב"הנסתרֹת". אפשר לומר שאם הגנב פועל מתוך תודעה שהצמצום כפשוטו (וגם כופר בקו ובהשגחה) אז אצלו זה בבחינת סילוק לגמרי, זה הסילוק הראשון שהוא בבחינת "סילוק לצדדין", אבל שאר הצמצומים הם רק בבחינת מיעוט.

אפשר לומר שגזלן עובד לפי סדר השתלשלות, ואם יש רק עילה ועלול יכול להיות מצב של לקחת בחזקה – שהעלול מתחזק נגד עילתו. אם יש צמצומים בבחינת מיעוט היינו שכח העילה מתמעט עד שהעלול יכול לנצח עילתו. כך אפשר להסביר מה זה גזל.

עוד כלל לגבי לשונות גזל וגנבה – גזל הוא לשון גוזָל, זה פגם בקטנות מוחין, אבל גנבה היא פגם בגדלות מוחין. לגנוב דעת העליונה כאילו שעינו של מעלה אינה רואה סתר, "הנסתרת" הם חו"ב, זה פגם בגדלות מוחין. יש להעיר כי לרס"ג יש רק לאו אחד "לא תגזל" שבכללו "לא תגנבו" (הנסתר נסתר בתוך הנגלה). [בתחלת פרשת נח יש דור המבול ובסופה דור הפלגה. דור המבול נחתם דינם על הגזל – זה פגם בקטנות מוחין. דור הפלגה זה גנבה, בעיקר גנבת דעת – כגונב דעת העליונה. אף על פי שדור הפלגה הגיעו למקום מאד גבוה, כמעט הצליחו במה שיזמו לעשות, עד עולם העקודים, ה' לא נתן את עצמו 'להגנב' (בניגוד לדברי המדרש על מתן תורה, כדלקמן). על כל פנים, הם ניסו לגנוב דעת – זה חטא של גדלות, אבל גם הם, כמו דור המבול, רצו לקחת משהו לא שלהם.] עד כאן כמה ווארטים של הקדמה.

ד. סיפורי גנבה חסידית

כעת נסתכל בדפים ונתחיל ללמוד את הנושא שלנו, "שבעה גנבין הם".

"שבעה גנבים" או "שלשה גנבים"?

נתחיל מהמכילתא (השנויה גם בתוספתא). כמובן שאם יש "שבעה גנבין הם" זה מיד תופס אותנו, נרצה לעשות פרצוף. מה שמיוחד שיש כאן פירושים מהקצה אל הקצה, ממש בלאגן, מי הם שבעת הגנבים. החלוקה הפשוטה שמשתמעת מתוך הטקסט זה 3, לא 7, לכן גם בספר יראים וגם בסמ"ג כותבים "שלשה גנבים הם", אבל בכל אופן כתוב שבעה. יש מי שאומר שלהם היתה גרסא אחרת, אבל אפילו בלי זה – המבנה מצדיק את הכתיבה שלהם, "הראשון... למעלה מהם... למעלה מהם...", אך כתוב בהתחלה שבע. חייבים לומר ש"אלו ואלו". יש מישהו שמנסה להוכיח באריכות גדולה שהגרסא הנכונה שבע, אבל זה לא הווארט – המבנה הוא שלש וכתוב שבע, אז צריך להבין זאת. זה אחד הרמזים איך לבנות פרצוף – איך השבע נבנה בתוך השלש.

[בספר יראים ובסמ"ג, שכותבים "שלשה גנבים", מדייקים ש"לא תגנבו" זה גם לגוי, אף על פי שמה שכתוב בהמשך "לא תכחשו" ו"לא תשקרו" כתוב דוקא "איש בעמיתו", אבל הטעם – אתנחתא – מחלק בין "לא תגנבו" לשאר, והיראים אומר שזה "ושום שכל" (= שבת) של עזרא, דיוק בטעמי המקרא (ענג שבת). עוד דיוק בזה, ש"איש בעמיתו" לא מתאים ל"לא תגנבו", והיה צ"ל "איש מעמיתו". האבן עזרא על "לא תגנבו" מסביר למה זה בלשון רבים, לעומת "לא תגזל" לשון יחיד, משום ש"גם מי שרואה ושותק בכלל" (קצת דומה לחולק עם הגנב). זה "סייג לחכמה שתיקה" לגריעותא, והוא בכלל האיסור (ויש בזה תוספת טעם בפן השכלי, לשון הסתכלות, של איסור גנבה דוקא).]

שבעה גנבים ושבעת הדברים שלומדים מגנב

ברגע שרואים שבעה גנבים זה מזכיר את שבעת הדברים שאפשר ללמוד מגנב, כפי שלימד רבי זושא מאניפולי (אם כי כתוב ב'היום יום' של ג אייר, אצלנו זה שייך ל-ב שבט, היארצייט של רבי זושא, בדיוק עוד חודש מהיום). בין היתר, זה דבר כל כך חשוב שמסור בשמו, שצריך ללמוד מכל אחד – דוקא מגנבים. גם זה, שלא לומדים מרוצח או אונס ומפתה אלא דוקא מגנב, אומר שמדובר במשהו הכי כללי. אפילו מגנבים של הסט"א אפשר ללמוד, וזה כבר אומר שכנראה שיש משהו בלעו"ז, שכן אפשר להיות גנב בקדושה, גנב חסידי שנסביר היום, ואיך רק בזכות זה, אם נצליח להיות גנבים טובים נצליח להיות פרנסים על הציבור ולזכות את הרבים (בגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו).

סיפור ראשון: גנבת זמן מ"המלאך"

לפני שנקרא את המכילתא נספר שלשה סיפורים. אחד הדברים המענינים פה, שמי שקורא את פסק אדמו"ר הזקן בשו"ע משמע שהוא הכי מחמיר לא לגנוב דברי תורה – כך משמע בהשקפה ראשונה. לכן או שהוא 'חזר בתשובה' או שיש דברים בגו, וזה לא כמו שפסק בפעם הראשונה.

הסיפור הראשון שכאשר הגיע למגיד הוא הצמיד אותו לבנו רבי אברהם "המלאך" – הוא לימד אותו גמרא ו"המלאך" לימד אותו קבלה מספרים וכת"י שהוא לא הכיר. היות ש"המלאך" היה מופשט היה אפשר 'לשחק', ואדמו"ר הזקן תוך כדי השיעור היה מסובב את השעון אחורה בשעה – יום יום – כך שכל יום הוא 'גנב' ממנו עוד שעה לימוד. הוא בעצמו דרש על זה, שעל זה נאמר "מים גנובים ימתקו", ועיקר הלימוד היה בשעה הזאת שגנב.

אמרנו קודם שגנבה כוללת גם עריות. מגנבה אפשר להגיע לרצח, זה פשוט. מופיע באחרונים שכל מי שגונב עובר על "לא תגנבו", "לא תחמוד" ו"לא תתאוה" (גנבה-חמדה-תאוה כנגד האבות, כנגד חג"ת: חמדה היא חסד, כמו אהבה; תאוה היא גם אהבה אבל בעיקר לשון רצון, שייך לכתר, המתגלה בתפארת, "תאות צדיקים"; גנבה היא גבורה, צמצום וסילוק לצדדין, מגבורה דעתיק המתלבשת בחכמה בסוד צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות, וגזל, המסתעף מהגנבה, פשוט ששייך לגבורה, לקיחה בכח וגבורה. גם הר"ת הן בעצמן חג"ת, חמדה-גנבה-תאוה; חמדה גנבה תאוה = 23 [חיה] ברבוע, 'זוג' של חסד גבורה תפארת = 37 [יחידה] ברבוע, וביחד עולים הוי' פעמים חכמה, "הוי' בחכמה", היינו שהממוצע ביניהם הוא אהבת ישראל, וד"ל), ומתוך חמדה ותאוה מגיעים לכל, גם לרצח, כפי שאומרים חז"ל.

בכל אופן, הפשט של "מים גנובים ימתקו" הוא על אשת איש – רואים שעריות נקראים בפירוש "גנבה". זה פשט, שעריות נכללות בלשון גנבה (מתוך חמדה ותאוה לאשה לא שלך כמו שמפורש בעשרת הדברות).

זה הסיפור הראשון, שגנב זמן ואמר שזה הכי מתוק.

סיפור שני: קריאת הכתבים הגנוזים של הבעש"ט

הסיפור השני: אדמו"ר הזקן ירש מהבעל שם טוב כתבים נסתרים. יכול להיות שזה אותם כתבים שרבי אדם בעל שם הטמין – כל אחד צריך לקרוא את הסיפור מכתבי הגניזה על הטמנה זאת. הוא סגר זאת בקופסא, נעל אותה, וכתב שכל מי שיעיין בזה מוחרם בעולם הזה ובעולם הבא. זה מאד נוגע כאן להלכה בפירוש. כולם ידעו שהסודות הצבאיים העמוקים ביותר של הבעל שם טוב כאן בקופסא (יש בהמשך הרבה סודות צבאיים), ומי שפותח מוחרם. בהשגחה פרטית זה נשרף, ואדמו"ר הזקן בתגובה ראשונה בכה – אמר שהתכוונתי לפני מותי לחשוף זאת לבני, אדמו"ר האמצעי, ובכה שפספס. אחר כך עשה חושבים, מבכי התחיל לחייך, ואמר שבערל'ה ודאי ראה את הכתבים – יש לו מסירות נפש על חסידות, וחרם בעולם הזה ובעולם הבא ודאי לא מנע ממנו לפתוח את הקופסא הזאת. כנראה שבזכות זה הוא נעשה רבי. זה סוג של מסירות נפש שצריכים בשביל להיות פרנס על הציבור.

סיפור שלישי: הרש"ב ואשתו מעתיקים כתבים של המהר"ש

הסיפור השלישי בדור יותר מאוחר: הרבי רש"ב ואשתו, הרבנית שטערנא-שרה. אחד המופתים של הרבי מהר"ש שהיה גומר להתפלל די מוקדם, עד שכתוב שלפעמים היה אחרי התפלה בשעה שמונה בבקר! הוא נהג בהנהגה של בעל שם טוב – כמו שדברנו כאן לאחרונה – וכל בקר היה הולך להתבודד. יוצא עם העגלון ליער, יושב לבדו תחת עץ ועשה מה שעשה, וחוזר אח"כ (בשתים עשרה) הביתה.

באותו זמן, שידעו שלא היה בבית, היו לו בבית כתבי חסידות שלו שאף אחד לא ראה, אז הבן והכלה שתפו פעולה (כך זוג צריך לשתף פעולה). הרבי רש"ב (שהיה ממש צעיר) עמד על הפתח, כי לא יודעים בדיוק מתי אבא יחזור, והרבנית בפנים ישבה על שולחן השווער והעתיקה את הכתבים (זכינו לראות כמה מכתבי יד אלו של הרבנית שטערנא שרה ע"ה). הסיפורים האלה שייכים ממש 'בול' להלכות האלה, כי לפי הש"ך כאן – נראה תיכף – עיקר החידוש זה לא ללמוד אלא להעתיק (ללמוד זה פשוט, משא"כ להעתיק).

שיתוף פעולה של אדמו"ר הזקן ואשת הצמח צדק

יש סיפור אחר – גם כעין גנבה – שהצ"צ נשא את חיה-מושקא בת אדמו"ר האמצעי. פעם הסבא, אדמו"ר  הזקן, בקש שהיא תביא (תגנוב) מבעלה את כתביו והיא עשתה זאת בלי בקשת רשות (בסתר). אדמו"ר הזקן היה מרוצה, ברך "שהחיינו", וכשהדבר נודע לצמח צדק הוא רצה לגרש אותה. היה שם פלפול ארוך עם אדמו"ר  הזקן אם בשביל זה צריך לגרש את האשה או לא, ובסוף אדמו"ר  הזקן הצליח בקושי להרגיע אותו.

בכל דור ודור יש את הדבר הזה, ומי שהכי מצליח לגנוב חסידות הוא יוצא המנהיג. צריך להבין איך לאמץ את המוסר השכל שיש בלימוד הזה.

ה. "הלכות אונאה וגניבת דעת" בשו"ע אדה"ז

גנב = 55 (כמו כלה) = משולש 10, כל הע"ס. ז"פ גנב = שכינה = פירמידה של 10. אם יש שבעה גנבים ורבי זושא מלמד שיש ללמוד מגנב שבעה דברים, אז צריך כנראה הקבלה, אם כי שבעת הלימודים הם מחסד עד מלכות ואילו שבעת הגנבים הם מדעת עד יסוד כפי שנראה.

אחד מהציטוטים שאין בדפים שלנו זה הריטב"א שגורס "הגדול שבגנבים" במקום "הראשון שבגנבים". אמרנו שגנבה זה פגם בגדלות מוחין. יש המדייקים – ובכל לשון משמע כך – שהכל נכלל בגנבת דעת, שזה הכלל הגדול (אם כי בהמשך הלשון "למעלה מהם", בכל זאת זה "הגדול שבגנבים", ראה את ההסבר ל"למעלה מהם" בהמשך).

הגדרת גנבת דעת: גרימת החזקת טובה בחנם

נקרא מה גדר גונב דעת בשו"ע אדמו"ר הזקן חו"מ "הלכות אונאה וגניבת דעת"[ז] סעיף יב:

ואפילו לגנוב דעתו בדבר שלא יגיע לו הפסד להנכרי [הדפסנו בדפים את היראים – לא נקרא הכל היום – ואחד הדברים החשובים שם שאומר שיש שלש גניבות: דעת-ממון-נפש, ולכן אומר 'שלשה גנבים', כנ"ל. דעת-ממון-נפש = מ פעמים הוי'. אומר שהכי חמור זה גונב דעת, והראיה מנכרי. האיסור של גנבת נפש הוא רק ביהודי, גנבת ממון יש מה שה' עמד וויתר על ממונם כי לא שומרים את ז המצות שלהם, אבל איסור גנבת דעת כולל גם נכרים מדאורייתא ואין יוצא מהכלל.

קודם אמרנו שעריות זה גנבה – "מים גנובים ימתקו". אמרנו שיותר פשוט שאסור לגנוב מגוי מאשר שאסור להרוג אותו – הרבה יותר מפורש. זה שוב משהו מופלא, בשביל להוכיח לנו כמה כולל וגדול מושג הגנבה. מה שה' ויתר לגבי שור נגח וכו', אבל סתם ככה אסור לגנוב גוי. אבל לגנוב את הדעת שלו, לפי היראים, זה הכי חמור – הכי כולל את כולם, גם את הגוים] אסור מדברי סופרים [זה מחלוקת אם גניבת דעת, גם של יהודי וגם של גוי, נכלל ב'לא תגנֹבו' דאורייתא, או אסור מדברי סופרים] כגון למכור לו בשר נבלה בחזקת שחוטה, ואף לגנוב דעת הבריות[ח] [גם יהודי וגם גוי] אפילו במילה אחת של שפת חלקות או גנבת דעת או מעשה שמראה שעושה לכבודו ואינו עושה [כמו המסרהב כאן וכו'] אסור מפני שמחזיקים לו טובה בחנם.

אז ההגדרה כאן שאיזו פעולה – מעשה או דבור (כאן הקשר לשקר) – שגורמת למישהו להחזיק לך טובה בחנם. זה מאד חשוב, שהגדרת גניבת דעת זה לעשות שמישהו יחזיק לך טובה בחנם.

רבי נחמן 'אוהב' לדבר על 'מפורסמים של שקר'. מפורסמים של שקר, לא עלינו, הם אנשים גדולים, 'רביים', שכאילו פועלים ישועות בקרב הארץ, ועושים כל מיני שטיקים, והחסידים שלהם מחזיקים להם טובה בחנם. כלומר, שכל החצר היא חצר של גניבת דעת.

[ישראל: יש דבר שאתה חושב שעשיתי לך טובה ואתה מחזיר לי טובה זה גניבת דעת. אבל אם אמרתי שאני אינשטיין ועשו 'פשששש' זה עדיין לא החזקת טובה – לא שעבדתי אותו. אם הוא לא חושב שעשיתי לו טובה, אלא רק שאני אינשטיין, זה לא גניבת דעת.] אם הוא יעשה לך טובות בגלל זה, זה כן שלקחת משהו שלא שלך, זה כן גניבת דעת. אמרנו שגנבה היא גדלות מוחין – רוצח או אונס לא צריך חכמה. גנב הוא שרש הפגיעה בחברה, חכם להרע, שיודע לגנוב – בפרט את לב הציבור – והוא אומר שזה עשית משהו ברמאות בשביל להחזיק לך טובה. אבל דברנו על זה מישהו שחושב שעושים לו מופתים, שהתפלות עוזרות לו. [ר' איציק: אבל לפעמים אנשי החצר מאד רוצים מישהו שישקר להם, ולא מישהו שיאמר להם את האמת.] זה מה שכתוב כאן בהמשך, שאפילו הקב"ה משחק כך. אבל אני לא יודע אם זה בסדר. כל זה היה רק להגיד כמה צריך להשמר מגניבת דעת, ולהשתדל מאד מאד שלא יחזיקו לי טובה בחנם.

ו. "שבעה גנבים הן" – זיהוי שבעת הגנבים

החלק הראשון במכילתא – גנבת דעת

זה לשון המכילתא[ט]:

"[אם המצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה] חיים שנים ישלם". נמצא אתה אומר, שבעה גנבין הם: הראשון שבגנבים גונב דעת הבריות [וכל הנזכרים להלן הם פירושים בגונב דעת הבריות, אם כי יש פירוש – שלע"ד הוא ודאי לא פשט – שכל השבעה הם רק בחלק הזה, ואז 'גונב דעת הבריות' זה אחד ומכאן ואילך מתחיל מ-2; יש כאן המון פירושים מי הם השבעה ולנו נראה שאף אחד מהפירושים שמצאנו לע"ע לא מכוון לפשט בדברי חז"ל, על כל פנים, זה שיש ששה פרקים-סוגים בתוך הדעת זה בהיותה "מפתחא דכליל שית" (לפי הפירוש שלנו אחר כך גם כל השבעה הכוללים מתחלקים לדעת ועוד ששה, עד יסוד).],

[שוב, לפי ההסבר שאמרנו הכלל הוא "גונב דעת הבריות" ומכאן ואילך מתחילים לפרט:] 1) והמסרב לחבירו לארחו ואין בלבו לקרותו, 2) והמרבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל, 3) והפותח חביותיו [אף שאם פותחים השאר מתקלקל] והן מכורות לחנוני, 4) והמעוול במדות, 5) והמשקר במשקלות[י], 6) והמערב את הגירה (נ"א: הגרר) בתלתן והחול בפול והחומץ בשמן [הרב שי: אלו האחרונים הם כבר גנבה ממש. הרב: זה אכן שונה מהשלשה הראשונים, ויש מפרשים שבתוך כל המנויים בסוג הראשון כבר כלולים בעצם שני גנבים, לפי החילוק הזה – יש גניבת דעת שאין בה חסרון ממון של ממש ויש גניבת דעת שיש בה חסרון ממון ממש, ועל זה צריך לשלם כמובן. לפי איך שאנחנו נרצה לומר כל זה כלול בגניבת דעת – הכל דבר אחד, כפי הפשט כאן.];

מפני שאמרו השמן אינו מקבל נכל, לפיכך מושחין בו מלכים [גם בהמשך, שמדובר על 'גנבה חסידית' רצויה, צריך לומר שהעיקר הוא לגנוב את השמן שבתורה – ה"מאור שבה" שיחזיר את עם ישראל לטובה – ה"רזין דרזין דאורייתא", הסוד הצבאי כפי שהתבאר, ואז שמן = פרנס, כדלעיל, ובזה מושחים את מלך המשיח.].

ולא עוד אלא שמעלין עליו שאם היה יכול לגנוב דעת העליונה גונבה. וכן מצינו באבשלום שגנב שלש גניבות, לב אביו ולב בית דין ולב בית ישראל, שנאמר[יא] "וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל" [או שחוזר להתחלה, או שמתקשר לגניבת דעת העליונה כי לקמן אומר שגם ה' נקרא לב בית דין.].

וכי מי גדול הגונב או הנגנב, הוי אומר זה הנגנב שהוא יודע שהוא נגנב והוא מחריש [במדה מסוימת מי שמשתף פעולה ו'נותן את עצמו' להגנב יותר גרוע, אבל כאן זה הולך על הקב"ה.]. וכן מצינו באבותינו כשעמדו על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה, שנאמר[יב] "כל אשר דבר יי נעשה ונשמע" [חונכנו שזה השיא אליו הגיעו עם ישראל במעמד הר סיני, אבל כאן פתאום רואים שהכל היה גניבת דעת. מה אפשר לעשות, ככה אנחנו...; יש קושיא, איך יכול להיות שארבעים יום אחרי שאמרו "נעשה ונשמע" עשו את העגל, אבל לפי זה אין קושיא.], כביכול, ונגנב לב בית דין בידן, שנאמר[יג] "מי יתן והיה לבבם זה להם" [אפשר לומר שה' משתף פעולה, או שהוא אומר באמת שהלואי שזה היה פנימי.];

ואם תאמר שאין הכל גלוי וידוע לפניו, תלמוד לומר[יד] "ויפתוהו בפיהם - ולבם לא נכון עמו" ואף על פי כן "והוא רחום יכפר עון", ואומר[טו] "כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע" [ופירש רש"י: "'מצופה על חרש'. כסיגי כסף המדובקים על החרש שצורפין אותו בו והוא מבהיק כאלו הוא כסף ואין בו תועלת כן שפתים דולקים ולב רע הרודפים אחר הבריות להסיתם בחלקות ומדברים אחד בפה ואחד בלב ולב רע נראין כאוהבין והם אויבים. 'דולקים'. כמו 'דלקת אחרי'".].

גנבת דעת עליון וגנבת דעת תחתון

לפי היראים והסמ"ג, עד כאן זה הגנב הראשון, אבל היות שכתוב "שבעה" צריך לדעת כמה גנבים היו לנו פה. אמרנו שיש פירוש אחד שכל השבעה נמצאים כאן בהתחלה, יש פירוש שההתחלה זה שנים – שאין חסרון ממון ויש חסרון ממון. הגר"א אומר – גם משהו שבכלל לא מתקבל על עניות דעתי לפי הפשט של חז"ל כאן – שיש כאן שנים, הגונב דעת הבריות והגונב דעת עליונה. כשנקרא הכל נראה דרך ישרה לענ"ד כאן.

אכן, מה שהגר"א מדגיש כאן את שתי הדעות, דעת הבריות ודעת עליונה, מזכיר ומעורר את הידוע בדא"ח בסוד "אל דעות הוי'", שיש דעת תחתון שלמטה היש ולמעלה האין ודעת עליון שלמעלה היש ולמטה האין, ויש לומר שלגנוב דעת תחתון היינו להעלים, לסלק לצדדין, את תודעת האין האלקי המהווה את היש, האין של היש הנברא, מהיש הנברא, ועד שירגיש את עצמו דבר נפרד בפני עצמו ויחזיק טובה בחנם לאלילים ופסילים, ואילו לגנוב דעת עליון היינו להעלים, לסלק לצדדין, את תודעת האין, המקור למקור לנבראים, מהיש האמתי, וממילא לפעול כאילו אין כל מה שמתרחש למטה גלוי וידוע לפניו יתברך, לעשות את העין שלמעלה כאילו אינה רואה, עזב ה' את הארץ ו"אם צדקת מה תתן לו", וד"ל.

מתי ה' נותן שירמו אותו?

על זה שה' נותן את עצמו 'להגנב' יש קושיא. לינוקא מקרלין אמרו שאל תהי רמאי כי את ה' אי אפשר לרמות, וגם ה'עולם' לא נותן שירמו אותו לאורך זמן, אז מי שמרמה נשאר בסוף רק מרמה את עצמו (מופיע מאד דומה גם בחב"ד). שייך גם לענין של מפורסמים של שקר (העונש שלו שבסוף הוא מאמין לעצמו – זה כמו כף הקלע, שלא תופס שנמצא בעולם אחר, שכבר מת). רואים היום בפוליטיקה הישראלית שאפשר לרמות את הציבור הרבה זמן (הלואי שבקרוב יהיה לזה סוף, שהצבור יתפכח כראוי לעם ישראל חכמים ונבונים).

כאן לכאורה כתוב שה' כן נותן את עצמו להתרמות. צריך להגיד שאם האדם מנסה לרמות ה' לא נותן, אבל במתן תורה לא רצו לרמות רק שיש מגבלה לאדם בשר ודם של "ולבו בל עמו" – לא מתוך רשעות – הם קבלו את התורה, רק שלא מצליחים לשמור על אמינות, ואז ה' מוכן לקבל את זה כאילו זה באמת בלב שלם. המגבלה שאי אפשר בלב שלם – על זה כתוב שה' מתחרט שברא את היצר הרע. אף על פי כן, "גלוי וידוע לפניו" – אי אפשר באמת לרמות. או שמסכים ללכת איתך, כי מבין שאתה לא יכול יותר מזה, או שלא מסכים. אם ה' רואה שאתה רוצה לתפוס את מקומו, שזה פולחן עצמי, אז הוא לא מסכים להגנב (כמו שהוסבר לגבי דור הפלגה). אם הוא רואה שאתה בא להמליך אותו, רק שאתה לא נשמה דאצילות (שאין לה פניות לגרמיה כלל), אז הוא כן נותן את עצמו.];

החלק השני במכילתא – גנבה ממש וגניבת דברי תורה

למעלה מהן גנב אסורי הנאה [כמו שור שנידון לסקילה.] פטור מלשלם, כסות ופירות וכלים [משום מה מחלק כאן בהגהות הגר"א, שלא מובן כי הכל תשלומי כפל.] בהמה חיה ועוף משלם תשלומי ארבעה חמשה [קצת בלבול בסדר, אבל הכוונה מובנת שעל הרוב כפל ואם זה שור ושה וטבח ומכר אז ארבעה וחמשה.], עבדים ושפחות שטרות וקרקעות והקדשות, אינו משלם אלא קרן, הגונב פטר חמור [שלכאורה איסור הנאה.] ישלם תשלומי כפל, אע"פ שהוא אסור עכשיו, יש לו התר לאחר זמן, תחת השור ישלם חמשה, תחת השה ישלם ארבעה, שנ' "חמשה בקר וגו'" [עד כאן הכל בסוג אחד של "למעלה מהם".];

למעלה מהם גונב נפש בני אדם שהוא מתחייב בנפשו [ברור שזו קטגוריה אחרת, וזה גם מפסוק אחר – עד כאן "לא תגנֹבו" שבפרשת קדושים וכאן מ"לא תגנֹב" שבעשרת הדברות. אם כי בב"מ אומר שגנבה לומדים מריבית והונאה ואילו הפסוק "לא תגנבו" בא רק בשביל ללמד שאסור "למיקט". צריך להסביר, ואולי תיכף נגיע לזה[טז].].

[מכאן ואילך שאלה אם משבעת הגנבים או לא:] רבי שמעון בן יוחאי אומר הרי הוא אומר[יז] "חולק עם גנב שונא נפשו", משלו משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה יוצא מביתו של חבירו טעון כלים, מצאו חברו ואמר לו, מה אתה עושה, אמר לו טול חלקך ואל תגד לאדם, לאחר זמן בא בעל הגניבה ואמר לו, משביעך אני שלא ראית לפלוני טעון כלים יוצא מביתו, אמר לו, שבועה שאיני יודע [מה אתה מדבר.], הרי זה מתחייב בנפשו [כי נשבע על שקר.], ועליו הוא אומר "חולק עם גנב שונא נפשו וגו'" [האם 'חולק עם גנב' זה אחד מהשבע? יש פירוש שכן, אך לדעתנו לא, וכפי שיתבאר.].

אבל המתגנב מאחר חבירו [מה בכלל הפשט כאן, עיינו ב"זה ינחמנו": "שהיה חבירו רוצה לטיל עמו – מזמין אותו לראות את הגבעה שלו – והוא אומר שצריך לילך למקום אחד ואינו הולך אלא יושב ולומד אע"פ שגנב דעת חבירו, הרי זה זכה לעצמו ע"י לימודו וישולם שכרו ע"י התורה ש(נ)קרא שבעתיים". כל בעלי הנגלה חולקים על פירוש זה, כי זה לכאורה המקור לגניבת דברי תורה, ואם נפרש כך אין כאן שום מקור.] והלך לשנות בדברי תורה אף על פי שנקרא גנב הרי זה זכה לעצמו, ועליו הוא אומר[יח] "לא יבוזו לגנב כי יגנוב", לסוף נמצא מתמנה [פרנס] על הצבור וישלם שבעתים, שנאמר[יט] "ישלם שבעתיים את כל הון ביתו יתן", ואין "שבעתים" אלא דברי תורה, שנאמר[כ] "אמרות יי אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים".

נוסח התוספתא – שבעת הגנבים עם תוספת דברי רבי מאיר

המקור השני הוא התוספתא[כא], בה יש תוספת שאין במכילתא:

שבעה גנבין הן הראשון שבכולן גונב דעת הבריות והמסרב בחבירו לאורחו ואין בלבו לקרותו והמרבה לו בתקרובות ויודע בו שאינו מקבל והמפתח לו חביות שמכורות לחנוני והמעול במדות והמשקר במשקלות והמערב הנורה בתלתן ואת החומץ בשמן אע"פ שאמרו אין השמן מקבל דלים לפיכך מושחין בו את המלכים ולא עוד אלא שמעלין עליו שאילו היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונב שכל הגונב דעת הבריות נקרא גנב שנאמר "ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל" מי גדול גונב או נגנב הוי אומר נגנב שיודע שנגנב ושותק וכן מצינו כשהיו ישראל עומדין לפני הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה שנאמר "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" כביכול נגנב הוא להם תלמוד לומר "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו'" א"ת שאין הכל גלוי לפניו והלא כבר נאמר "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו" אעפ"כ "והוא רחום יכפר עון וגו'" ואומר "כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דלקים ולב רע".

רבי מאיר אומר בוא וראה כמה חביבה מלאכה לפני מי שאמר והיה העולם שור מפני שבטלו ממלאכתו משלם חמשה שה מפני שאין לו מלאכה משלם ארבעה רבן יוחנן בן זכאי אומר בוא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות שור מפני שמהלך ברגליו משלם חמשה שה מפני שטוענו משלם ארבעה [זה תוספת, שהיא גמרא ידועה. המפרשים אומרים שלא שייך לכאן, אבל קשה בעיני להגיד שסתם תקעו את זה כך – זה בתור קושיא שננסה לתרץ לקמן];

למעלה מהן גנב את האסורין בהנייה שפטור מלשלם את השטרות ואת הקרקעות ואת ההקדשות אין משלם אלא קרן את הבהמה ואת העופות ואת הכסות ואת הפירות ואת הכלים משלם תשלומי כפל אע"פ שאסור בהנאה יש לו היתר לאחר זמן.

הגונב את השור טבחו ומכרו משלם חמשה שה משלם ארבעה שנאמר "חמשה בקר ישלם תחת השור" למעלה מהן הגונב את בן חורין שנידון עליו בנפשו רבי שמעון אומר הרי הוא אומר "חולק עם גנב שונא נפשו וגו'" משלו משל למה הדבר דומה לאחד שטוען ויצא מבית חבירו מצאו אחד ואמר לו מה זה פלוני אמר לו טול חלקך ואל תגיד לאחר זמן מצאו בעל גניבה אמר לו משביע אני עליך אם לא ראית אדם שטען כלים ויצא מתוך ביתי אמר לו שבועה שאיני יודע מה אתה סח על זה נאמר "חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד" אבל המתגנב מאחר חבר והולך ושונה פרקו אע"פ שנקרא גנב זוכה לעצמו שנאמר "לא יבוזו לגנב כי יגנוב וגו'" סוף שמתמנה פרנס על הצבור[כב] ומזכה את הרבים וזוכה לעצמו ומשלם על מה שבידו שנאמר (שם) ונמצא ישלם וגו' ואין שבעתים אלא דברי תורה שנאמר אמרות ה' אמרות טהורות וגו'".

נעיין בעוד נוסחים וסדרים של השבעה:

נוסח הפסיקתא זוטרתא – תוספת גנבים חדשים...

נוסח הפסיקתא זוטרתא[כג]:

שבעה גנבים הם. הראשון שבגנבים גונב דעת בני אדם, המסרב בחבירו לאורחו ואין בלבו לקרותו. והמרבה לו בתקרובות, ויודע בו שאינו מקבל, והפותח חביותיו והן מכורות לחנוני, והמעוול במדות והמשקר במשקלות, והמערב את החול בפול, ואת החומץ בשמן, מפני שאמרו השמן אינו מקבל נכל, לפיכך מושחין בו מלכים, לפי דעתו של אדם רשע למדנו שאם היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונבה. למעלה מהם גונב נפש מישראל שהוא מתחייב בנפשו, המתחבר לגנב וחולק עמו, אבל ישראל שגנב דברי תורה זכה לעצמו ועליו אמר שלמה "לא יבוזו לגנב כי יגנב", "ונמצא ישלם שבעתים", אוגיר דברי תורה ברבים, שנאמר בה "מזוקק שבעתיים", "את כל הון ביתו יתן", שנאמר "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו"[כד]. החמישי גנב שנמכר בגנבתו. הששי הגונב אחר הגנב, היינו דאמרי אינשי בתר גנב גנוב וטעמא טעים. השביעי הגונב על מנת להחזיר, והגונב [על מנת למיקט, והגונב] את שלו, אלא שבור שיניו בדין וטול את שלך בפרהסיא.

פשיטא שדעת הפסיקתא זוטרתא אינה כדעת המכילתא והתוספתא הנ"ל, שהרי החסיר את כל הדרגות שב"למעלה מהם" הראשון, והוסיף 'גנבים' חדשים לגמרי – החמישי והששי והשביעי – שאינם מוזכרים במכילתא ותוספתא כלל! מה שכן יוצא לנו מגרסת ודעת הפסיקתא זוטרתא הוא לימוד זכות מסוים על כל אותם הדעות השונות (ומשונות לפי עניות דעתנו כנ"ל) במנין שבעת הגנבים של מפרשי המכילתא והתוספתא, שהרי מדברי הפסיקתא זוטרתא נראה שהמנין הוא גמיש ושניתן להחסיר ולהוסיף (דבר המעיד, כמו בהרבה דוגמאות כיוצא בזה בדברי חז"ל, שהמושג "שבעה גנבים הם" הוא מעין "הלכה" המסורה לחז"ל בעוד שהמנין המדויק אינו מסור וידוע לכולם, דבר שמצד אחד נראה כמחליש את תוקף יכולתנו להמציא מודל-הקבלה קבלי לשבעה, אך מאידך מחזק את הכרח מציאות שבעה גנבים דוקא, ושעל כן, בסופו של דבר, מבקש מאתנו להעמיק למצוא את ה'פשט' הכי טוב לשבעה, פשט כזה שגם יתאים הכי טוב למבנה הקבלי שנקביל אליו, ודוק היטב שיש כאן כלל גדול בלימוד תורתנו הקדושה בדרך של חיבור ממד הנגלה של התורה, הגופא דאורייתא, לממד הנסתר של התורה, הנשמתא דאורייתא, יעוד דורנו בפרט).

מנין שבעת הגנבים לפי מנורת המאור

זה לשון מנורת המאור[כה]:

וגרסינן בתוספתא דבבא קמא שבעה גנבים הם, ואלו הן, א' גונב לדעת הבריות, ב' המסרב בחבירו לארחו ואין בלבו לקרותו, ג' המרבה לחבירו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל, ד' הפותח לחבירו חביות שמכורות לחנוני, ה' המעוות במדות, ו' המשקר במשקולות, ז' המערב חומץ ביין. וכל הגונב דעת הבריות כאלו גנב דעת עליונה. וגרסי' בספרי לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה. מלמד שהמודד נקרא דיין, שאם שקר במדה קרוי עול, שנוי, משוקץ, תועבה, [וחרם], וגורם לחמשה דברים, א' מטמא את הארץ, ב' מחלל את השם, ג' מסלק את השכינה, ד' מפיל את שונאי ישראל בחרב, ה' מגלה אותם מארצם. מאזני צדק, צדק את המאזנים יפה. אבני צדק, צדק את המשקולות יפה. איפת צדק, צדק את האיפות יפה. הין צדק, צדק את ההינין יפה. מכאן אמרו חכמים הסיטון, פי' חנוני, מקנח את מדותיו אחד לשלשים יום ובעל הבית אחד לשנים עשר חדש. וחייב להכריע לו טפח. פי' כששוקל החנוני לבעל הבית, מוסיף על הדבר ששוקל עד שתכריע כף המאזנים שבה הדבר השקול את הכף האחרת שהאבן בה טפח. היה שוקל עין בעין, פי' המאזנים ממוצעים, נותן לו גירומין אחד בעשרה בשביל ההכרעה, בין בלח בין ביבש.

הילקוט שמעוני לא מחדש כאן.

חסדי דוד על התוספתא

לשון חסדי דוד על התוספתא הנ"ל:

נראה דר"ל ז' מיני גנבין הן, ואע"ג דלכאורה יש בהן כמה דלפי מראית העין אינן גונבין כלל בידים, אבל לפי האמת גנבין הן. הראשון שבכולן היינו גונב דעת הבריות, כלומר שמראה לבריות שאינו עושה שום רע, אדרבה יש מהן שלפי הנראה טובה קעביד, והן המסרב בחבירו וכו' והמרבה בתקרובת והמפתח וכו'. והנך תלת מייתי להו תלמודא בחולין[כו]. ויש לפרש כעין זו אף המסרהב בחבירו [ד]ליכא כל כך רמאות שאין שם אלא דברים בעלמא. אבל המשלח תקרובת עושה מעשה להוציא ממון מתחת ידו, והוא יותר רמאי לגנוב דעתו. אבל המפתח חביות למעלה ממנו שמורה דכל כך נפלאתה אהבתו עמו, דלא איכפת ליה ואינו מקפיד בשביל תוקף אהבתו להפסיד בשבילו חבית גדולה של יין אע"ג שלא יהנה ממנו אלא כוס או ב' כוסות.

תוספת בהגדרת גניבת דעת: קנית האמון מאפשרת רמאות בעתיד

הרי ג' מיני רמאין גונבין דעתו של אדם שאין כוונתו אלא כדי שיסמוך עליו ויוכל אחר זמן לרמותו [כאן בעל החסדי דוד מוסיף פרט חשוב בהגדרת גניבת הדעת ביחס להגדרת אדמו"ר הזקן הנ"ל שגונב את דעת חברו להחזיק לו טובה בחנם, והיינו שתכלית מה שמעונין בו גונב הדעת, במודע מלא או שמא שלא במודע, הוא שחברו המחזיק לו טובה יסמוך עליו מכאן ולהבא כעל אוהב נאמן, ובכך יוכל אחר זמן לרמותו עוד ועוד – גניבת דעת גוררת גניבת דעת. גם מכאן עולה לנו כמה חמור וכמה 'עבירה כללית' היא גניבת דעת הבריות, שהיא עיקר כח הגרירה מעבירה לעבירה, סוד המערב את הגרר בתלתן דלקמן, תלתן לשון תלת, שלשה, וד"ל.].

והרביעי הוא למעלה ממנו, שבאותה שעה שמראה נדיבות לבו הוא גונב ומרמה, וכגון המעוול במדות ומשקר במשקלות, והיינו שהמדה והמשקל שלו חסרים וכשמוכר מראה עצמו לקונה שנוהג עמו לפנים משורת הדין, כגון שדרך המקום ששוקלין עין בעין והוא נותן את גירומיו. ובמדה, דרך המקום למדוד במדה מחוקה והוא מודד בגדושה, כסבור הלה שחסיד הוא והוא אינו יודע שמדתו חסרה, שאפלו [אם היה] גודש [לו], אכתי לא יהיב ליה את שלו [שבכל זאת, במה שמראה לו נדיבות לכאורה, מחסרו ממון ממש, ודוק.].

החמישי גדול ממנו שמערב הנורה בתלתן ושולח לו במתנה, שלמראית העין היא מתנה הראויה להתכבד, ולפי האמת אינו, דלפי הענין הוא מין הדומה לתלתן והוא בזול הרבה, ומצי לאישתמוטי ולומר לא ידעתי. ושם במכילתא הגירסא הגירה וראיתי בערוך ערך גר פי' זרע פשתן, ואפשר שדומה לתלתן והיה בזול במקומם. וכן השולח לו חבית מלאה במתנה והיא של חומץ מלמטה ושמן צף על פיה וזה סבור ששלח לו מתנה מרובה. אי נמי במקח וממכר איירי וכו'.

והדר קחשיב הגנב השישי שגונב דעת הבריות והוא למעלה מהן, שהרי זה גונב ממש ממון בידים, אבל אינו גזלן רק בצנעא כדי לגנוב דעת הבריות שיחשבוהו לצדיק. והנה בסוג הנך גנבי הצייד הרמאי שבהן, והוא מאן דמהדר לגנוב דבר שאסור בהנאה לבעל הדבר, כגון חמץ שעבר עליו הפסח דלמי שהניחו קנסו רבנן ואסרוהו בהנאה לדידיה לעולם, אבל לכו"ע שרי. וכן הצורם אוזן בכור וכן מעשה שבת לחד מ"ד (ע' כתובות לד.) וכן כמה אחריני דקנסו חכמים דוקא למי שעשה המעשה, ובא זה וגנבו ממנו, שיודע שאפילו ירגישו בעלים בדבר אינם יכולים לתבעו בב"ד דפטור מלשלם דלאו מידי חסריה, ואפשר נמי שגם בכלל זה גנב שור הנסקל דפטור לרבנן באלו נערות (לג:), והוא מוכר לגוי ונהנה בדמיו דאינו תופס דמים וכו'.

והגנב השביעי למעלה מהן, שגונב אדם בן חורין בצנעא ומוכרו, שאפי' יתגלה קלונו פטור מתשלומין משום שאם היה מזיד ובעדים שהתרו בו היה נידון בנפשו, הילכך השתא נמי פטור כדין כל חייבי מיתות שאפי' שוגגין פטורים מתשלומין, הרי ז' מיני גנבים.

ור"ש מוסיף השמיני, שאע"פ שאינו גונב כלל, חשוב גנב, זה שחולק עמו וסופו לבוא לידי שבועת שקר שנאמר חולק וגו'.

נקודת המפתח – חישוב גונב שור ושה כשני גנבים מתוך השבעה

יש כאן הרבה שיטות שונות במנין שבעת הגנבים (ועוד הרבה שלא ציטטנו כאן – ראה "מצפה שמואל" ו"מנחת בכורים" על התוספתא, וכן בביאור המהרש"ל על הסמ"ג שמנה כ"מצפה שמואל"), שלעניות דעתנו אינן תואמות את פשט דברי חז"ל במכילתא ותוספתא הנ"ל כדמוכח לכל מעיין, אז לא נתעכב על זה.

לעניות דעתי המפתח הוא ההוספה של שור ושה בתוספתא. הכל כאן רק סדר עולה בנוגע לענישה – כמה חייבים לשלם. יש מי שגונב את דעת הבריות, לא משלם. "למעלה מהן" היינו שחייב יותר. יש מי שגנב דבר אסור בהנאה – הוא פטור מלשלם, ובפטר חמור חייב – אך הוא גנב דבר ממשי. הייתי יכול לחשוב שזה שני אפסים, אבל יש כאן עליה:

א. גונב דעת הבריות.

ב. ("למעלה מהם") גונב איסורי הנאה שפטור מלשלם.

ג. גונב שטרות ועבדים והקדשות שמשלם קרן.

ד. כסות כלים בהמה חיה ועוף משלם כפל.

ה. "ארבע צאן תחת השה".

ו. "חמשה בקר תחת השור" (זה עיקר הווארט כאן, שלא ראיתי אף אחד שאומר; זה נו"ה לפי פנימיות, שהם "תרין פלגי גופא", אבל זה שנים, וצריך את רבי מאיר ורבי יוחנן בן זכאי כדי להסביר את ההגיון).

ז. גונב נפש שמתחייב בנפשו.

זה חלק ופשוט, שבע מדרגות בצורה הכי פשוטה. יש עוד כמה פירושים על התוספתא, ויש שיטה אחת שהכי קרובה שאומרת שכל הסוג הראשון (שתחת הכותרת של גונב דעת הבריות, על אף החילוקים הפנימיים שבה) הוא דבר אחד, ואחר כך לפי הסדר שאמרנו, רק שלא משכיל לחלק בין ד ל-ה, אז הוא מוסיף בתור שביעי או את החולק עם הגנב או, יותר נראה לו, שזה הגונב דברי תורה שהוא מותר. זה נחמד, אבל לדעתי זה לא הפשט של שבעה גנבים. זה תוספת על גבי שבעה גנבים להסביר את החולק עם הגנב ואת גונב דברי תורה (שלא ברור בפשט מה זה "המתגנב אחר חברו" כנ"ל).

הקבלת שבעת הגנבים לספירות

ברגע שהגענו עד הלום, אם זה הסדר, צריך להבין לפי הספירות איך זה הולך:

ברור שגונב דעת הוא כנגד ספירת הדעת. אם אמרנו שגנבה היא הדבר הכי כללי בתורה, לקחת משהו לא שלך (וגם קשרנו ל"וימלך... וימת"), זה סדר של מלכי תהו – כולם שיטות בפוליטיקה, אבל כנראה גם כולם גנבים. לפי סדר המלכים נשאר מקום במלכות – או שהוא גזלן ולא גנב (מוחין דקטנות כנ"ל), או שהוא חולק עם הגנב, או גונב דברי תורה. צריך לומר שהחולק עם הגנב זה בעל חנן בן עכבור, המלך השביעי שמת, המכוון כנגד המלכות דלעומת זה, והיינו מתאים למה שעיקר המלכות-הפוליטיקה שייך לגדר זה של חולק עם הגנב ושותק, הכל הוא משחק אומלל של איך למצוא חן, שקר החן, על מנת לחלק את העוגה שנגנבה מהצבור כו'. אבל הגונב דברי תורה הוא סוד הדר, המלך השמיני, ראשית עולם התקון, "ושם עירו פעו ושם אשתו מהיטבאל", הוא מיטיב להופיע בהדר גאון כבודו של מקום ב"ה בזכות גניבת רזין דאורייתא לזכות בהם את הרבים כו'.

מלכי התהו מתחילים מספירת הדעת. רוצים גם להקביל אחר כך לשבעת הדברים שלומדים מגנב. שוב, גניבת דעת – בדעת; גונב שפטור מלשלם – חסד; גנב שמחזיר קרן – גבורה; כפל – תפארת; ארבעה וחמשה – נו"ה; נפש – יסוד (הדוגמה העיקרית גניבת נפש היא גניבת יוסף הצדיק, ספירת היסוד). זה כמו סוד הלולב – שם היסוד עולה עד הדעת, כאן זה סדר מדעת עד יסוד לפי הסדר.

ולסיכום:

	דעת גונב דעת הבריות
חסד גונב שפטור מתשלום		גבורה חיוב קרן
	תפארת חיוב כפל
נצח חיוב "ארבעה"		הוד חיוב "חמשה"
	יסוד גונב נפש

עוד משהו פשוט ביחס לשבעה גנבים. לפי איך שבנינו השלשה והשבעה מסתדרים מצוין – השלשה ("הראשון... למעלה מהם... למעלה מהם...") זה גניבת דעת, כל סוגי תשלומי ממון (לפי הסימן אבדה, כדלקמן), וגונב נפש. החלוקה בספירות היא דעת, ה קצוות, יסוד – מבנה מובהק. דעת בפני עצמה, ה קצוות בפני עצמם (התפשטות ה חסדים ו-ה גבורות דדעת ב-ה קצוות דז"א), ויסוד (הכולל את התפשטות כל ה-ה חסדים ו-ה גבורות, שלכן מכונה "כל") בפני עצמו.

ז. שבעה לימודים מגנב

עכשיו נעמיק בדברי רבי זושא על מדות הגנב:

כל המדות, אף גם המדות הלא טובות, או גם רעות על פי תוארם ושמותיהם, אפשר להשתמש בהם לעבודת ה' ע"פ התורה. וכמו שהרה"צ ר' משולם זוסיא זצ"ל מהאניפאליא למד כמה דרכים בדרכי העבודה מגנב: א) הצנע לכת ב) מעמיד עצמו בסכנה ג) דבר היותר קטן חשוב כדבר גדול ד) עמל בטרחא גדולה ה) זריזות ו) בוטח ומקוה ז) אם לא הצליח בפעם הראשונה חוזר הרבה פעמים[כז].

מדרגות ב"מעמיד עצמו בסכנה"

אחד הדברים שלומד מגנב הוא "מעמיד עצמו בסכנה" (אצלנו כנגד הגבורה) –העונש של גונב נפש הוא העונש הכי חמור, אבל איפה מעמיד עצמו בסכנה הכי גדולה? יש שיטה בשבעת הגנבים שכוללת הבא במחתרת – שהוא מסתכן – אבל בפשט זה לא כתוב כאן במכילתא ותוספתא כנ"ל. הדין של "הגונב את הקסוה" – גניבת הקדש – הוא "קנאין פוגעין בו" (ואם לא הרגוהו יש מחלוקת ראשונים אם חייב מיתה בידי שמים). זה "המעמיד עצמו בסכנה". בתוך אותו סוג, של גונב איסורי הנאה, יש עוד דברים חוץ מהקדשות, ואחד הוא לגנוב עבד – לגנוב עבד כנעני זה די מסוכן, הוא עבד שבהפקרותא ניחא ליה (יכול להרביץ לך). באמת זה הכי דומה לגניבת נפש, רק בגלל שהוא עבד או שפחה זה לא דין גונב נפש. גם בגניבת שטרות יש בעיה איך להפטר מהם, איך לגבות את זה בלי להתפס. גם בשטרות וגם בקרקעות יש הוכחה מיניה וביה שהוא גנב. כלומר, יש בכולם ממד של סיכון מיוחד.

הסדרה המתמטית של תשלומי הגנבה

יש מאמר חז"ל "ד' וה' ולא ג' וד'" – שבהקדש גם אם טבח ומכר לא משלם ד' וה' כי אין כפל. יש דיוק שמדלגים על ג'. צריך להבין את המתמטיקה כאן. יצאה סדרה שסימנה אבדה – דינים אלו שייכים גם לאבדה (גנבה מתחילה מגנבת דעת, ואבדה זה מתחיל מאבוד דעת, אבוד עצמי לדעת) – או שמשלם 0, או א או ב, או ד, או ה. מה המספר הבא ומה המספר שלפני 1? אם עושים סדרה, בלי האפס, המספר הבא הוא 3, וגם בצד השני יוצא 3. אם עושים את זה עם אפס (של חסד) אז יוצא בסוף אפס (הדעת בסוף). תן לחכם ויחכם עוד, על כל פנים הסימן כאן הוא אבדה.

רבי מאיר מוסיף אחד ורבי יוחנן בן זכאי מוריד אחד

מה ההבדל בין רבי מאיר לבין רבי יוחנן בן זכאי? האם הסברא נותנת ארבע וחמש זה תוספת או שהסברא נותנת חמש וארבע זה אחד פחות. אם הסברא היא "חביבה מלאכה", צריך להיות ארבע ורק בגלל בטול מלאכה מוסיפים אחד ומשלם חמש. לפי רבי יוחנן בן זכאי צ"ל חמש אבל בגלל שהתבזה מנכים לו אחד. הסברא שצריך להיות ארבע כתובה – כפל של הכפל. הסברא השניה פחות מובנת בינתיים.

ביאור הקבלת השה והשור לנצח והוד

למה "ארבעה וחמשה" הם כנגד נצח והוד? משום שספירת הנצח היא הספירה הרביעית וההוד הספירה החמישית (בשבע המדות). הליכת השור מתאימה להוד (בספר יצירה חוש ההילוך מונהג על ידי רגל שמאל, ספירת ההוד), וגם מה שהוא עובד קשה קשור בהוד (שאחד מפירושי התמימות, פנימיות ספירת ההוד, הוא התמדה ויגיעה ללא לאות, פשוט לעבוד קשה מתוך קבלת עול של שור, "כשור לעול"). במרכבה "פני השור מהשמאול", גבורה וענפה – הוד. כך שמיקום השור מסתדר יפה.

לגבי השה, כח השה הוא הקול שלו, מעורר הרחמים (בפרט לגבי כבש, אבל באמת "שה" כולל "שה כשבים ושה עזים" כמו שכותב המנחת חינוך; בפסוק של שלש הבהמות הטהורות בפרשת ראה "שור שה כשבים ושה עזים" [שלאחריו נמנו שבע החיות הטהורות שכנגד הז"ת] השור הוא כנגד הכתר, המדרגה הכללית החמישית כנודע, בחינת היחידה שבנפש, ועל כן משלם חמשה בקר תחת השור, ואילו "שה כשבים ושה עזים" הם כנגד חכמה ובינה כאשר החכמה היא המדרגה הרביעית הכללית, בחינת החיה שבנפש, והיא, ה"שה כשבים" העיקר אך גם ה"שה עזים" שכנגד הבינה בכלל, שהרי הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", וד"ל), פנימיות התפארת, והיא מתקשרת לנצח בסוד "איהו [ז"א, תפארת] בנצח" (סוד ה"שה כשבים" מתפשט בקו ימין מהחכמה עד הנצח, שממנו החכמה של פרצוף הנוקבא, ודוק).

יש עוד מדרש שהשה רומז למכירת יוסף והשור לחטא העגל. חטא העגל הוא עבודה זרה – שייך להוד לפי הרבה פרצופים והקבלות שלנו. מכירת יוסף פוגעת בבן – רוצים להוציא אותו מירושת יעקב – וירושת בן היא "ברא כרעא דאבוה" שבנצח, פגיעה ב"נצח ישראל" כשמוכרים את יוסף ורוצים לבטל את הקשר שלו למשפחה (לשלם ד זה כנגד נרנ"ח ולשלם ה זה כנגד נרנח"י – כנראה במכירת יוסף יש פגיעה עד למקיף דחיה, אמונה בחידוש הבריאה, עולם האצילות שזה שייך לשרש נשמת יוסף, ואילו בחטא העגל, ע"ז, גם פגיעה במקיף דיחידה, האמונה בה' עצמו שלמעלה ממה שהוא מהווה את העולם יש מאין בכל רגע תמיד, וד"ל).

בהקבלה לדברים שלומדים מהגנב: "עמל בטרחה גדולה" הוא השור. נו"ה הם "לבר מגופא", אם כן זה קשור ל"טבחו ומכרו" שזה שינוי רשות – האיסור זה על מה שמוציא מרשותו. כפל הוא עדיין ברשותו. זה ממש פשט, שדוקא ד ו-ה שייך לנצח והוד.

הסברא בתשלום כפל וארבעה וחמשה

[כפל, אף על פי שהוא קנס, יש לו טעם שכלי מחייב – צריך לשלם מה שהתכוון לחסר מהזולת (כך כותב הרמב"ם בפירוש[כח]: "גנב שהעידו עליו עדים כשרים שגנב חייב לשלם שנים לבעל הגנבה... נמצא שמפסיד כשיעור שבקש לחסר את חבירו"; יש כאן תוספת טעם למה שאמרנו לעיל שתשלומי כפל שייכים לספירת התפארת, הרי סברה זו "שמפסיד כשיעור שבקש לחסר את חבירו" היא סברה "מפוארת", מדה כנגד מדה ממש, "משפט [צדק]" בתפארת כנודע, כך ידונו "מארי תורה" שבתפארת, סוד "מה שמו [חכמה, אורייתא מחכמה נפקת] ומה שם בנו [תפארת]", וד"ל).

בגזל לא עונשים אותו לפי דעתו, כי זו קטנות הדעת, אבל בגנבה עונשים אותו לפי הדעת (קצת דומה לעדים זוממים). זה תקונו, ב"מדה כנגד מדה". לפי זה חוזר לדין של ד (בארבעה וחמשה) – למי שכותב ש-ד זה כפל הכפל, איזו העלאה בחזקה. כשהוא טובח ומוכר את השה הקרן עם הכפל הופך להיות כעין קרן, את הכל הוא רוצה להחסיר מהבעלים וצריך לשלם גם מה שבקש להחסיר (אותה סברא, רק בחזקה).

זה מסתדר הכי טוב עם דעתו של רבי מאיר, שזה היסוד ואילו החמשה זה עוד קנס בגלל שזה עושה מלאכה. אפשר להגיד שהסברא של רבן יוחנן בן זכאי שלא צריך כמו מה שבקש להחסיר, אלא יותר ממה שבקש, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש וזה אחד יותר ("קרן [השור]" יותר, וד"ל שזה שייך לחנוכה, שיכתבו על קרן השור כו', רק שאם התבזית האחד יותר, הקרן הנוסף, מתבטל).]

"הצנע לכת" – גניבת שה

אמרנו שאי אפשר להקביל בדיוק את שבעת הגנבים לשבעת הדברים שלומדים מהגנב, כי שם מחסד עד מלכות וכאן מדעת עד יסוד. אחת התכונות היא "הצנע לכת", וזה שמנו ביסוד, אבל כאן זה לא מתאים לגונב נפש דוקא. יש מאמר חז"ל אחד לגבי שור ושה, שלכאורה העקרון בו סותר משהו אחר – לפי המפרשים – שאומרים שהגנב שור היה צריך להוליך אותו בפרהסיא ואת השה הוליך בצנעה. בגלל שהעיז פנים לגנוב שור בפרהסיא צריך לשלם יותר. לפי זה הוא פחות גנב, אלא דומה לגזלן, ויש כאן איזה 'הפוך על הפוך'.

בכל אופן, העובדה שחז"ל מחברים גניבת שה לצנעה, רומזת לכך שלכאן שייך "הצנע לכת" של גנב. אחרי שקראתי את החז"ל הזה הצטייר אצלי משהו. יש בית ספר לגנבים – הרבה פעמים זה בית סהר. כמו שסופר סת"ם קודם כותב מגילה ואז מזוזות ואז תפלין ואז ס"ת, כך לכאורה גנב מתמחה יגנוב קודם שה – כמה שהוא מתבזה, לכאורה קודם גונב שה. אם מצליח עם השה ומסתדר אז "לכתחילה אריבער" הולך על שור (זה גם לפי סדר החדשים, קודם טלה בניסן ואחר כך שור באייר, ודוק). לכל דבר יש סדר, גם לגנבה (בסוד "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה", נגבה אותיות גנבה, לגנוב סודות הבריאה והתורה הקדומה [סוד רלא שערים פנים ואחור], על מנת לפרסמם ברבים שה' יהיה "אלהי הארץ" ולא רק "אלהי השמים", כפי שמסופר על הליכתו בקדש בסוף ספר יצירה שחיבר, הכל בסוד "כבוד אלהים הסתר דבר" [כאשר "כבד מלכים חקר דבר" הוא סוד גזל, וד"ל]). נצח קודם להוד (הפוך מסדר הפסוק, "חמשה בקר תחת השור וארבע צאן תחת השה", שמסדרם לפי חשיבותם, ודוק).

אצל שוחט זה עוד יותר בולט – קודם מתמחה על עופות, אח"כ על דקות (שה), ובסוף מגיע לגסות (שור). זה גם רמוז כאן, כי הרי זה "וטבחו". ובתור מילתא דבדיחותא, המרחיבה את דעתו של אדם להשיג סתרי תורה: תוך כדי לימוד הלכות שחיטה, ולקבל הסמכה לשחיטה, הוא מתמחה גם בגנבה. ההסבר לנצח – הצבע הכי צנוע נמצא בנצח (צבע הארגמן שמצטנע ואינו מופיע בקשת הצבעים שבטבע, וד"ל).

הקבלת שאר תכונות הגנב לסוגי הגנבים

לימוד זריזות מגנב – חסד – גונב שור נסקל צריך להזדרז לפני שהוא נסקל (או לפני הנקבר על ידי בית דין). כמובן, העובדה שמישהו גונב ולא צריך לשלם היא חסד של התורה (המעבר מחסד לגבורה – אם צריך לשלם או לא צריך לשלם).

"דבר קטן חשוב כדבר גדול" – זה בתפארת, בכפל, שם יש כל הדברים. בפנימיותו יש דעת – פנימיות. סתם גנב משלם כפל ו"גדול הגונב את הדעת" – דעת זה נשמת התפארת (משה מלגאו ויעקב מלבר כנ"ל). דבר קטן וגדול זה דעת הבריות ודעת המקום יחד.

נשאר – זה שאם לא הצליח "חוזר הרבה פעמים". זה במלכות, אבל כאן נעלה את זה לדעת – זה עיקר הראש. אנו מעלים מלכות לדעת ומחליפים נצח ויסוד. הנצח הוא "בוטח ומקוה", אבל הרבה פעמים יש בטחון ביסוד – כמו אצל יוסף הצדיק. בשביל לגנוב בן אדם צריך הכי הרבה בוטח ומקוה לטוב.

ולסיכום:

	דעת גונב דעת הבריות ("חוזר הרבה פעמים")
חסד גונב שפטור מתשלום ("זריזות")		גבורה חיוב קרן ("מעמיד עצמו בסכנה")
	תפארת חיוב כפל ("דבר קטן חשוב כדבר גדול")
נצח חיוב "ארבעה" ("עמל בטרחה גדולה")		הוד חיוב "חמשה" ("הצנע לכת")
	יסוד גונב נפש ("בוטח ומקוה")

ח. גניבת דברי תורה

כל הדבר הזה היה ענין בפני עצמו, חימום. כל השבעה גנבים הם רק הקדמה בשביל העיקר – שהוא לא אחד מהם לפי מה שאנחנו מפרשים (אלא סוד המלך הדר כנ"ל; חלק ה'קדמי' של הדר = תורה [הדר במספר קדמי = 820, המשולש של מ, ימי מתן תורה = מעין המתגבר, "ואהבת לרעך כמוך", כלל גדול בתורה, ודוק], הוא המחזר, פירוש השם הדר, תמיד אחר דברי תורה חדשים ושמחים כו', וד"ל) – מי שגונב תורה שזוכה להתמנות פרנס על הציבור:

מחבר ורמ"א

נתחיל בשו"ע[כט]:

המפקיד ס"ת אצל חבירו, גוללו פעם אחת לי"ב חדש [אדמו"ר  הזקן פוסק לשלשים יום, כדעת הטור, וזה נותן יותר הזדמנויות לקרוא.]. ואם כשהוא גוללו פתחו וקרא בו, מותר; אבל לא יפתח בגלל עצמו ויקרא. והוא הדין שאר ספרים. ואם פתח (וקרא) וגלל בגלל עצמו, הרי שלח יד בפקדון ונתחייב באונסים. הגה: וכמו שאסור לקרות ממנו, כך אסור להעתיק ממנו אות אחת [חידוש של רב יהודה גאון.]. והני מילי בעם הארץ; אבל תלמיד חכם [= גנבה חסידית; גנב חסידי = 147 (שנות יעקב) = "לא יבוזו לגנב"!] שאין לו ספר כיוצא בזה, מותר לקרות ולהעתיק ממנו, כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו (מרדכי ס"פ המפקיד). ובמקום בטול תורה, שאין ספרים נמצאים, יכולין בית דין [השאלה אם גם ת"ח עושה בזה דין לעצמו.] לכוף לאחד להשאיל ספריו ללמוד מהן, ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו הספרים (הרא"ש כלל צ"ג סימן ג').

הדבר הראשון החשוב שצריך לשים לזה לב הוא שיש כאן שלש אפשרויות – או שיש לו את הספר הזה, או שאין לו, או שזה לא מצוי בכלל. זה פשט, אבל רוב המפרשים לא מחלקים בין השני (שלא מצוי אצלו) לשלישי (שלא מצוי בכלל).

סמ"ע: קלקול הספר על העתקה – חשש מקריעה או הוזלת הערך?

ובסמ"ע[ל]:

"כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו". דומיא דהפקיד מעות אצל שולחני וחנוני הנ"ל בסעיף ז', ומינה דאם צרר וחתם הספר בקשר משונה דגילה דעתו דקפיד בקריאתו, אז ידעינן ביה דודאי לא ניחא ליה שיעתיק ממנו, דאסור לקרות מתוכה ומיקרי שולח יד בקריאתו וכ"ש בהעתקתו מתוכו [כאן שני דברים שצריכים הבהרה. לפי הש"ך עיקר ההבדל הוא בין קריאה להעתקה, ומקריאה אי אפשר ללמוד העתקה. עיקר הבקורת שלו על הסמ"ע שלא מחלק ביניהם.

כל האחרונים אומרים שהש"ך חולק על הסמ"ע, ואומרים שמהש"ך משמע שאם נתן ספר חתום וצרור ועם קשר משונה הש"ך יתיר לו לפתוח ולקרוא וגם להעתיק, והסמ"ע אוסר. אבל כאשר נדייק בש"ך נראה שלא כן הוא אלא שגם הוא אוסר, ופלא עצום שכל האחרונים לא קוראים כך את פשט דברי הש"ך.

אבל לפני כן נדון בסמ"ע עצמו: אם זה צרור וחתום לא יתיר לקרוא ולא להעתיק. ממה הספר יותר מתקלקל? כאן משמע שמהעתקה. אצל אדמו"ר הזקן זה אותו דבר בדיוק – ודאי לא כמו הש"ך, אולי כמו הסמ"ע. יש מי שסובר שהעתקה פחות מקלקלת.

יש דבר שמאד נוגע לנו היום, שאף אחד לא לוקח בחשבון – הוזלה בערך הספר אם יש העתקות. למה שמישהו לא יקפיד על קריאה אבל כן יקפיד על העתקה? כי יש לו ספר יחידאי, ואם מישהו יצלם את זה יוזיל את הערך, מקלקל עבורו את השוק. לא מבין למה אף אחד לא חושב על זה. זה תוספת לסברא שהעתקה זה יותר חמור – למה אדם לא יקפיד על קריאה וכן יקפיד על העתקה, כסברת הש"ך.

מה ההבדל בין קריאה להעתקה? קריאה היא 'סוד אישי' והעתקה היא 'סוד צבאי'. אתה קורא לעצמך, אבל העתקה היא בשביל לזכות את הרבים. נאמר בסגנון אחר: קריאה היא בעולם אחד – "וקרא זה אל זה", שני מלאכים או שתי נשמות שבערך באותו עולם. העתקה זה סוד עתיק – זה מעביר מעולם לעולם. כשת"ח קורא את הספר שלי – זה עדיין בתוך העולם שלי. אם מעתיק – הוציא לעולם אחר. לדעתי, לא מחויב שלהעתיק יותר מסוכן לעצם הקלף של הספר מקריאה. להיפך, כתוב שמי שקורא בעיון – שלא למד אף פעם – זה מאד מסוכן לספר, מסיח דעת ויכול לקרוע בקלות, ואם מעתיק לכאורה לא מעמיק דעת אז אולי יותר שומר על הספר.

זה לא פשוט, יש שלש אפשרויות מה חמור ממה. אצל הש"ך זה הכי פשיטא שלהעתיק זה יותר חמור (מצד הקלקול לספר) ועל זה מקפידים. אצל הסמ"ע זה גם אולי אותו דבר, כותב "כל שכן בהעתקתו", אך אין חילוק לדינא. כך זה אצל אדמו"ר הזקן.

ארבע מדרגות בהקפדת המפקיד בסוד הוי'

מאיפה הסמ"ע הגיע לענין של קשר משונה? ממעות אצל חנוני. באופן שכלי, כמה דרגות יכולות להיות בגילוי דעת אם אתה מקפיד? ארבע מדרגות:

א. יש נתינת רשות בפה מלא (זה פשיטא, לכן בכלל לא כתוב),

ב. יש 'מן הסתם' – שאצל עם הארץ מסתמא מקפיד ואצל ת"ח מסתמא לא מקפיד על קריאה.

ג. עשה מעשה שמשמע שמקפיד, כמו צרור.

ד. גילוי דעת מפורש שמקפיד. זה י-ה-ו-ה מלמטה למעלה.

זה טוב בכלל להבין שאומדן דעת בני אדם מן הסתם אצל חז"ל הוא בזעיר אנפין, המסמל את מדת (ומוחין של) כל אדם (מן הסתם).

אמירה בפירוש שמותר – מלכות (המכונה רשות, ושם הרשות נתונה ["כבד מלכים חקֹר דבר"], יש בחירה חפשית ושכר ועונש, שם המקום ללמוד-לקבל מכל הספירות העליונות ולהעתיק לעולם שלמטה, שהרי ממלכות העליון נעשה עתיק התחתון. והנה, במלכות דאין סוף שבו "גליף גליפו בטהירו עילאה" ו"שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" נאמר "הכל צפוי והרשות נתונה", שם צופה ה' כביכול את הכל מראש אך הרשות נתונה ל[עיני כל ]ישראל להסתכל שם, בעולם המלבוש של ה', ועי"ז להיות שותפים עם הקב"ה במעשה בראשית, בקביעת המציאות בכל רגע, בסוד "אסתכל באורייתא [התורה הקדומה כפי שהיא בעולם המלבוש, סוד רלא שערים פנים ואחור, בחינת 'עוטה אור כשלמה'] וברא עלמא", בבחירה חפשית בין דעת ה' לרצון ה' כמבואר בכתר שם טוב, עיי"ש).

אומדן דעת – דעת דז"א, מדת כל אדם כנ"ל. 'כן' להשתמש בספר זה וה ("והנגלֹת לנו ולבנינו" ללמוד ולעשות) ו'לא' להשתמש זה יה ("הנסתרֹת להוי' אלהינו", ויש קפידא לגעת שמה – "במופלא ממך אל תדרוש" ו"כבֹד אלהים הסתר דבר" ו"אין מוסרין וכו'").

מעשה שמשמעו שמקפיד בבינה, צריך להבין את הכוונה, להבין דבר מתוך דבר ובסוד "עשיה לעילא",

ומסירה שאמר בפירוש שמקפיד (אמירה עזה – "החכמה תעוז לחכם" להיות "ואת צנועים חכמה", וד"ל) היא כנגד החכמה (בסיפור הנ"ל של אדמו"ר הזקן וכתבי הבעש"ט בחכמה היה חרם כו' אך בכתר, בנקודת הרעותא דלבא, היה ניחא ליה שבנו ימסור את הנפש להסתכל בכתבים, שם, בקוצו של י, הרשות נתונה ממלכות העליונה כנ"ל, וד"ל, והיינו שמי שהוא בן באמת – "בני אתה וגו'" [משיח] – צריך לבחור, במסירות נפש, ברצון אביו הפנימי והעצמי ביותר, בנקודת הרעותא דלבא שלו, אע"פ שבדיבורו המפורש, היוצא מנקודת החכמה הגלויה שלו, סוד "אורייתא מחכמה נפקת", הנו אוסר דבר מה בפירוש ובתוקף, הרי אין גניבת דעת גדולה מזו שגונבים את הדעת על מנת להגיע לרצון העליון, וכנ"ל בענין הבחירה בין הדעת לבין הרצון בתורת מורנו הבעל שם טוב).

ולסיכום:

י	אמר בפירוש שמקפיד
ה	עשה מעשה שנראה ממנו שמקפיד
ו	נתן בסתם – אומדן בין ת"ח לעם הארץ
ה	אמר בפירוש שמסכים

[אם מסר עם קשר משונה – צריך לפתוח לטובת הספר או לא? זה בינה, צריך להבין. נראה שכן יצטרך לגלול אבל אסור לו לקרוא. אם יאמר בפירוש אל תגע בזה – אז שגם לא יגלול.]

שיטת הסמ"ע: לדעת המרדכי מותר ללמוד ולהעתיק אף אם יודע שמקפיד

מיהו המרדכי סוף פרק המפקיד [המובא בציונים אות ל"ד] כתב, והביאו הב"י וד"מ [סעיף כ"ב] אהא דכתב דת"ח מותר להעתיק וללמוד מתוכו משום דהוה דומיא דמעות מותרין אצל חנוני כו', דמסיק אחר זה וכתב ז"ל, ואפשר הטעם משום דאמרינן במדרש משלי [ראה ילקוט שמעוני משלי רמז תתקל"ט] (אל) [לא] יבוזו לגנב כי יגנוב כו' [משלי ו' ל'], שאין לבזות למי שגונב ד"ת ומעתיקו, עכ"ל. ולפי האי טעמא משמע דמותר אפילו ידעינן ביה דקפיד [עיקר בקורת הש"ך על הסמ"ע כאן על איך שמפרש את המרדכי. המגן אברהם באו"ח יד כותב שהש"ך ודאי מפרש נכון את המרדכי, אבל מטעם אחר אין הלכה כמותו. חידוש הש"ך כאן הוא העתקה, שחמורה מקריאה, ואם לא מקפיד על קריאה אף על פי שמקפיד על העתקה מותר להעתיק.

גדולי ישראל המעתיקים

בדרך אגב, למה מתאים לש"ך שדין העתקה יותר חמור? הש"ך הוא בין גדולי המעתיקים. כל פעם הראש שלו הוא שפלוני פירשת לא נכון כי לא דייקת בלשון – לכן אני מעתיק בדיוק מה שהוא-הראשון כתב ונראה שזה לא כמו שפירשת. זה הראש שלו כל הזמן, שמעתיק אות באות כדי להוכיח שמישהו טעה בהבנת הראשון, וכך יעשה כאן לגבי הלבוש והמרדכי.

בכלל, מי המעתיקים הגדולים? הבית יוסף, הוא המעתיק הכי גדול, וכתוב שכל מה שזכה שהלכה כמותו בזכות העתקות שלו. בחסידות המעתיק הוא הצמח צדק, ששמונה עשרה שנה ישב שלש שעות כל יום להעתיק כתבי יד של סבו, ואמר שבזכות זה זכה לכל מה שזכה. ההילולא של שניהם באותו יום, יג ניסן. אבל גם הש"ך הוא מעתיק גדול. החידוש הכי גדול אצל הש"ך, שגם יצירתי וחדשן גדול – עוקר הרים – וגם מעתיק. לכן אומרים שהיתה לו השבעת הקולמוס (= 1024 = לב ברבוע וכו', הוא זכה לזה על ידי הדיוק ב-1024 אותיות קריאת שמע, ודוק; השבעת = 777, כפולה של 7, 7 פעמים 111, והקולמוס = 247, כפולה של 13, 13 פעמים 19, 111 ועוד 19 = 130, 10 פעמים 13, ודוק).

עיקר החידוש בש"ך שהסמ"ע מפרש את "לא יבוזו" כטעם אחר לאותו דין, ואילו הש"ך אומר שזה לא טעם לדין של היתר הקריאה, אלא טעם נוסף שצריך בשביל החידוש של העתקה. לכן מדובר כאשר אין קפידא בקריאה, אז צריך את הפסוק בשביל לומר שאף על פי שיש קפידא בהעתקה מותר להעתיק.

נדמה בהשקפה ראשונה שהגר"א פוסק כש"ך ואדמו"ר  הזקן כסמ"ע, אבל זה נראה לא נכון. חושבים שהש"ך חולק על כך שאם יודעים שמקפיד על הקריאה אסור, אבל הוא לא חולק על זה.].

מיהו מור"ם ז"ל השמיטו ואדרבה כתב ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו, ומזה מוכח דס"ל דאם ידעינן דהוא קפיד דהוא אסור, גם המרדכי לא כתב אלא בלשון אפשר וק"ל.

ובעיר שושן עירבב הדברים, דמתחילה כתב בלשון מור"ם ז"ל דודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו, ואחר זה כתב דין כפייה אשאילת ספרים וכמ"ש מור"ם ז"ל, ואחר זה מסיק וכתב ז"ל, כדאיתא במדרש משלי (אל) [לא] יבוזו לגנב כי יגנוב, שאין לבזות למי שגונב ד"ת ומעתיקן, ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו, עכ"ל. ונראה לכאורה דמ"ש כדאיתא במדרש משלי כו', קאי אלפני פניו, דת"ח מותר להגיה, ומה שסיים וכתב (שלא) [מה ש]יתקלקלו, היינו מכח הלימוד והעתקה שהעתיק ולמד מתוכו, וא"כ דבריו סותרין זה את זה וכמו שכתבתי, וצ"ע.

שיטת הש"ך: אם אין קפידא על קריאה מותר להעתיק בעל כרחו

זה לשון הש"ך[לא]:

"כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו". עיין בסמ"ע ס"ק מ"ה מיהו מור"ם ז"ל כו' ובע"ש ערבב הדברים כו' לפע"ד יפה כוון הע"ש וכוון לדעת מור"ם רבו [דיוק יפה, שמסתמא התלמיד ידייק ויכוון לדברי רבו] דודאי זה דוחק שיסבור מור"ם דלא כהמרדכי בלא טעם ובפרט שהביאו בד"מ בסתם אבל כשתדקדק במרדכי תרא' שכולם לדבר אחד נתכוונו וז"ל שם המפקיד ס"ת אצל חבירו גולל כל י"ב חדש ולא יקרא בו לכתחלה פירש רב יודא גאון כשם שאסור לקרות בו כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת שלא ברשות דמרע לי' לפקדון וה"מ בבור וע"ה אבל חבר ות"ח מותר לקרות בו ומותר להעתיק ממנו ואפילו לכתחלה שלא ברשות והוא שאין לו כיוצא בו לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד חבר וילמוד בו ואדעתא דהכין[לב] הפקיד אצלו כמו מפקיד מעות אצל שולחני דכשהן מותרין משתמש בהן.

ושמא הטעם משום דאיתא במדרש משלי על הדין קרא לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב שאין לבזות מי שגונב ד"ת והעתיקן עכ"ל (וכה"ג מצאתי בתוספתא פ"ז דב"ק המתגנב מאח' חבר והולך ושונה פרקו ואע"פ שנקרא גנב זוכה לעצמו שנאמר לא יבוזו לגנב כי יגנוב וגו' סוף שמתמנה פרנס על הצבור ומזכה הרבים וזוכה לעצמו ומשלם על כל מה שבידו שנא' ונמצא ישלם וגו' ואין שבעתים אלא ד"ת שנאמר אמרות י"י אמרות טהורות וגו' עכ"ל התוספתא) ולדעת הסמ"ע צריך לומר האי ושמא הטעם כו' טעמא אחרינא הוא וזה דוחק דהל"ל או שמא הטעם כו' ועוד דאם כן לטעם הראשון אמאי יהא מותר להעתיק ממנו וכי עולה על הדעת דאדעתא דהכי הפקידו אצלו שיעתיק ממנו [זו סברא של הש"ך, שלא מסביר. אם אמרנו שה"מן הסתם" זה מוחין דז"א, ו, הוא סובר שאני לא יכול לומר שמן הסתם מרשה להעתיק, כי כנראה שלא חושבים על זה בכלל במוחין דז"א, וד"ל] ועוד דאם כן הוה ליה למימר נמי בטעם הראשון דאדעתא דהכי הפקידו אצלו שילמוד בו ושיעתיקו ולמה לא כתב רק שילמוד בו ועוד דכיון דכבר כתב טעם לדבר לאיזה צורך כתב טעם אחר בל' ושמא כו' אלא ודאי כך הוא המשך דברי המרדכי המפקיד ספר תורה כו' ולא יקרא בו לכתחילה והטעם שמקלקלו בקריאתו ואם הוא חבר ותלמיד חכם מותר לקרות ולהעתיק ממנו שלא ברשות ואע"ג שמקלקלו לפי שכשהפקידו אצלו היה יודע שהוא חבר וילמוד בו והשתא קשיא ליה נהי דטעמא דאדעתא דהכי הפקידו אצלו מהני דמותר ללמוד ממנו אע"פ שמקלקלו מכ"מ אמאי מותר להעתיק ממנו הא ודאי אדעתא דהכי לא הפקידו אצלו שיעתיק ממנו לכך קאמר ושמא הטעם משום דאי' במדרש כו' אלמא שמותר לגנוב ד"ת ולהעתיקן א"כ אפילו קפיד בודאי מותר להעתיקן ואע"ג שמקלקלן במה שמעתיק מכ"מ אדעתא דהכי הפקיד אצלו שילמוד בו ואינו מקפיד על הקלקול א"כ תרווייהו צריכי טעם דאדעתא דהכי הפקידו אצלו צריך דמותר להשתמש בו אע"פ שמקלקלו קצת וטעם דלא יבוזו לגנב צריך דאף ע"ג דמסתמא מקפיד בהכי [כי יותר מקלקל] מותר וזה דעת מור"ם שמתחלה כתב שמותר לקרות ממנו כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו כלומר שמטעם זה מותר לקרות ולהעתיק אע"פ שמקלקלו ואח"כ כתב שיכולים ב"ד לכוף להשאיל ספריו ובכלל זה ג"כ שמותר להעתיק אפילו חבירו מקפיד על ההעתקה מטעם דלא יבוזו לגנב וכמ"ש העיר שושן וכן נ"ל עיקר ודוק.

הפלא הוא שאף אחד לא למד פשט בתוך הש"ך, כנ"ל. מי שנזהר – כמו האליהו-רבה – רק מפנה לש"ך, בלי להגיד בפירוש שמתיר הכל.

שיטת הגר"א: במקום בטול תורה המרדכי מתיר להעתיק אף אם מקפיד

וזה לשון ביאור הגר"א[לג]:

וה"מ כו' כי כו'. כנ"ל ס"ז במעות דחילוק בין שולחני לבע"ה מיהו דוקא בשאין מקפיד כמש"ש דוקא מותרין כו' וז"ש כי ודאי כו' אבל בידוע שמקפיד אסור מיהו במקום ביטול תורה מותר בכ"ע [גם כשמקפיד על הקריאה. אם אני אומר שבטול תורה הולך על ספר שלא מצוי בכלל, זה כבר הרא"ש, ואומר שכל ת"ח כמו הבית דין. אבל הוא אומר שזה המרדכי, ולרא"ש מתייחס בהגהה הבאה, אז הוא יותר מיקל – יותר תוהי – מהש"ך.] כמש"ו וכן אמר במרדכי שם ואיתא במדרש משלי לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב שאין לבזות מי שגונב ד"ת והעתיקן ובתוספתא פ"ז דב"ק המתגנב מאחר חבר כו':

ובמקום כו'. כמ"ש בפ"ד דכתובות עשה צדקה כו' זה הכותב ספרים כו' ואמרי' שם דכופין על הצדקה [כלומר, לא אומרים 'לא יבוזו לגנב', וממילא הוא לא סובר כש"ך.].

אדמו"ר הזקן: כשיטת הסמ"ע ולא כשיטת הש"ך

ובשו"ע אדמו"ר  הזקן הלכות מציאה ופקדון[לד]:

וכשם שאסור ללמוד כך אסור להעתיק אפילו אות אחת. במה דברים אמורים באבדה או בפקדון שהופקד אצל עם הארץ אבל אם הופקדו ספרים אצל תלמיד חכם יש מתירים ללמוד ולהעתיק מהם אם אין לו כיוצא בהם לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד תלמיד חכם וילמוד ויעתיק מהם [לא מחלק כמו שמחלק הש"ך] ועל דעת כן הפקידו אצלו מן הסתם. אבל אם ידוע שהוא מקפיד על זה אסור.

רוצים להגיד שהוא סובר כסמ"ע ולא כש"ך. קודם כל, יש כלל גדול בשו"ע אדמו"ר  הזקן, בפרט בחו"מ, שמביא רק דברים שכיחים ולא יוצאים מהכלל. לכן, לעניות דעתי יש כאן שלשה דינים חלוקים. גם כדי להצדיק את סיפורי אדמו"ר הזקן בעצמו. כשאין הספר מצוי כלל – כשיש בטול תורה גמור (ראה ערוך השלחן, שמשתמש בלשון זה, "בטול תורה" [תורה = יג פעמים בטול כנודע, נמצא שבטול תורה = די (שאמר לעולמו די) פעמים בטול, ובדרך מליצה על כך נאמר "בת [ר"ת בטול תורה] תחלה סימן יפה לבנים", שבמקום בטול תורה מוסרים את נפשם לגנוב דברי תורה היקרים מפז, ודוק], לדין של הרא"ש ולא כמו שהגר"א משתמש בו לדין של המרדכי כנ"ל) – על כך לא דובר כאן בשו"ע אדמו"ר הזקן בכלל, אינו מביא את הדין הכתוב בפירוש ברמ"א בשם הרא"ש שבית דין כופין כו'. הוא מדבר ליהודים פשוטים, מסביר רק מה אסור (שת"ח ילמד ש"ך, ילמד ביאור הגר"א – שאדמו"ר  הזקן אמר שכל פוסק צריך בבית, גם אם לא פוסקים כמותו).

כלומר, לא חולק על הדין היוצא מהש"ך בענין העתקה כשבי"ד כופין על הקריאה (כאשר אין הספר מצוי כלל), אבל כן חולק על עיקר כוונת וחידוש הש"ך כאשר אין לך את הספר בבית (אבל יתכן שנמצא אצל השכן ואפשר לשאול ממנו, אינו בגדר "אינו מצוי כלל") והמפקיד אינו מקפיד על קריאה אבל כן מקפיד על העתקה. אי אפשר להוכיח מדברי אדמו"ר הזקן שבמקום שיש בטול תורה גמור לא סובר את הדין הנלמד בחז"ל מהפסוק "לא יבוזו לגנב כי יגנוב", ואדרבה, פשוט אצלי שמסכים לזה (וכל זה לא כמו שכתב מחבר אחד בן זמננו).

ההיתר לגנוב דברי תורה – התורה שייכת לגונב

לגבי זכויות יוצרים. אפילו אם קוראים את ההסכמות של פעם, רואים שכל הבעיה היא להזיק למי שהשקיע כסף בהדפסה. בתניא – לחמש שנים.

לכאורה התורה הפקר לכולם. ראינו קודם שמובא בפסיקתא זוטרתא מאמר חז"ל מה דאמרי אינשי "בתר גנבא גנוב וטעמא טעים" – הכוונה שגונב את שלו (כמבואר בגמרא ברכות שם). בן בג בג סובר שזה דאורייתא (שבור את שיניו וקח בגלוי, אל תבוא עליו כגנב בסתר). רש"י שם מפרש-מתרגם את המאמר כך: "הגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם גנבה" = תריג, זה גם רמז שהדבר הזה כולל את כל התורה כולה (גם את שסה מצות ל"ת כנ"ל וגם את רמח מ"ע; רמח = "לא יבוזו לגנב כי יגנוב"!). אם מחברים ללשון הגמרא "בתר גנבא גנוב וטעמא טעים", זה עולה יחד ג"פ תענוג (חדוה ברבוע).

איך מפרשים "לא יבוזו לגנב כי יגנוב"? בעומק, הענין של לגנוב דברי תורה – גם בהיכי תימצי שאני מסתכל ומעתיק מאחורי הגב – יש לו דין של הגונב את שלו. הרמב"ם לא פוסק שזה איסור דאורייתא – בכלל לא מביא את זה – אבל הרבה ראשונים מביאים אותו ופוסקים שזה איסור תורה. עכ"פ, המושג שמותר לגנוב דברי תורה זה בעומק לגנוב את שלך (כשאין ברירה). הרי נאמר "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב", שלפי תורת הבעל שם טוב על הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף" נפשו ממש נמצאת בתוך הדבר שהוא רעב אליו, וד"ל.

בגניבות החסידיות זה מסירות נפש על חסידות, כמו שהסברנו שזה 'סוד צבאי' שאדם מוכן לוותר על עוה"ז ועוה"ב בשביל טובת הפרט וכ"ש בשביל טובת הכלל. מי שמוסר את הנפש על טובת הכלל, קודם כל כי זה שלו. עובדה שהוא מוכן למסור את הנפש, כאחת הסברות ב"כל דאלים גבר", שבדבר שהוא שלו הוא מוסר את נפשו ביותר. זה הסימן של מי שראוי להיות פרנס על הציבור. מי שיש לו מסירות נפש, כי זה גונב את שלו (ונוהג במדת החסידות "שלי – שלך"), ויש לו את הטעם המיוחד בזה.

גניבת סודות צבאיים על מנת לגנוב את לב ה'

השאלה המעשית היא איך מקיימים את זה בפועל ממש היום. יש לנו אחד שיושב בירושלים, שילה אופן, ש'גונב' דברים מתוקים משנים עברו. היום להוריד קלטת שהולכת לאיבוד זה סוג של גנבה. [מה צריך לגנוב היום? יש, אם אין מה לגנוב אין מה למלוך.].

המעשה הוא העיקר היה שאם גונבים על מנת לזכות את הרבים – גונבים "סודות צבאיים" ומפיצים – נעשים בסוף פרנס על הציבור. העיקר הוא 'לגנוב' דברי תורה ולהפיץ – כל מה שאנחנו מפרסמים דברים שלנו זה דברים שבאו לנו בגנבה... – עד שזוכים לגנוב את ליבו של אבינו שבשמים, לב בית דין ולב כל ישראל, ולהביא לכך שאבשלום דקדושה ימלוך (שעל כן לומדים מסכת סנהדרין בגימטריא אבשלום; במ"א מוסבר שסנהדרין היינו שנאת הידורים חיצוניים, רק לזכות לסוד הדר [מהיטבאל ופעו] של הקדושה, סוד גנבת דברי תורה המזכה את האדם להתמנות פרנס על הצבור כנ"ל).

הצדיק גונב את נפש החסיד

זה שגנבה היא דעת – הדעת של כלל ישראל היא משה רבינו. יש את המאמר המפורסם שלגוי הבקי בחכמת הפרצוף נדמה שמשה הוא קוביוסטוס – גונב נפשות (לפי אחד הפירושים). גם זה שחשדו אותו באשת איש, זה גם "מים גנובים ימתקו". אנחנו צריכים להיות גונבי נפשות למעליותא, שייך ל"מעשה הוא העיקר" בסוף, ובכך לגלות את הניצוץ הזה של משה רבינו. איך הוא גונב נפשות? בכך שגונב את הדעת. זה ממש נעוץ סופן בתחילתן. הוא לא ממש לוקח אותו ומוכר אותו, אלא גונב את הנפש, גונב את הדעת לגמרי, כי הוא הדעת הכללית של כל ישראל. אם רבי עושה מישהו חסיד הוא גנב אותו יותר מכל גנב שגנב את גופו – הוא גונב את נפשו-דעתו לחלוטין. לכן החסיד חוגג את יום בואו לרבי כיום הולדת, כי הנפש הקודמת התבטלה ברגע שהרבי גנב אותו.

ט. רמזים, תוספות והשלמות

כמה רמזים לסיום: יש גזל וגנבה. גזל זה חמס. כתוב שגזל ר"ת גם זו לטובה וגם זו לטובה = חמס (רק ה-מ שבתוך חמס = גזל). גזל = מ, גנבה = ס. כל פעם שיש סוד של מס בקבלה, ה-מ זה הנהי"מ וה-ס זה כח"ב-חג"ת, ה-מ זה הקטנות וה-ס זה הגדלות, מתאים למה שאמרנו קודם. גוג ומגוג – גוג זה גזל וגנבה.

קודם ראינו את הקשר בין גנבה ל(סימן) אבדה. גנבה = ה (תשלומי ה) פעמים אבדה = אבדה 'פנים ואחור': א אב אבד אבדה אבדה בדה דה ה. הכאת אותיות אבדה = מ = גזל כנ"ל (ברמב"ם הלכות גזלה ואבדה ביחד). שתי המצות לא תעשה כפי שהן כתובות בתורה: "לא תגנבו" "לא תגזל" = 963 = אבדה במילוי – אלף בית דלת הא! 963 = "וירא אלהים את האור כי טוב" לגונזו לצדיקים לעתיד לבא שיגנבו אותו ("חיש בז" = גנב גנז). רק "לא תגנבו" = יה הוי' פעמים אבדה.

ארבע אותיות אבדה הן כנגד קרן כפל ארבע ("ארבע צאן תחת השה") חמשה ("חמשה בקר תחת השור"), הכל = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"!

כאשר מחברים "לא תגנב" (נפש) דעשרת הדברות ל"לא תגנבו" "לא תגזל" דפרשת קדשים יעלה הכל ז פעמים אור, גילוי "אור שבעת הימים" דלעתיד לבוא.

בלשון הרמב"ם גנבה היא "בסתר" ואילו גזל הוא "בחזקה". בסתר (סוד יה שבשם כנ"ל) בחזקה (סוד וה שבשם) = 784 = כח ברבוע = "פעלת צדיק [לחיים]", היינו הלומת זה של פעולת צדיק, וד"ל.

קנית תורה בהעתקה

בהעתקה יש הון עתק. "ויעתק משם... עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ" – כל הרחבות בזכות העתקה. יש ענין שאנחנו לא מדברים עליו ולא מדגישים אותו (כי לא כל כך מקיימים אותו לדאבוננו) – יש ערך גדול ללימוד בעל פה (גם בחינוך ילדים וגם למבוגרים). אבל יש דבר – שהרבה עשו – שבשביל להתחבר לתניא, פשוט תעתיק אותו. יש קנין בהעתקה.

עוד כמה דברים קצרים לסיום:

ערוך השלחן: דין ת"ח בזמן הזה

נראה עוד משהו שלא נמצא בדפים האלה, בערוך השלחן:

המפקיד ס"ת אצל חברו גוללו פעם לי"ב חדש ואע"ג דבמציאה גוללו אחת לשלשים יום [אמרנו שאדמו"ר הזקן פוסק שגם בפקדון גוללו פעם אחת בשלשים יום כמו במציאה, וכמובא דעה זו, שהיא דעת הטור, בהמשך דברי הערוך השלחן] כמ"ש בסימן רס"ז, מ"מ במפקיד שהפקיד לדעת ולא א"ל שיגלול בכל חדש די שיגלול באחת לי"ב חדש, וי"א דגם בפקדון הדין כמו במציאה.

ואם בשעת גלילתו פותחו וקורא בו מותר, אבל לא יפתח בגלל עצמו ויקרא, וה"ה שאר ספרים, ובסימן רס"ז ניתבארו כמה פרטים בזה, ואם פתח וקרא בגלל עצמו הרי שלח יד בפקדון ונתחייב באונסים. וכמו שאסור לקרות ממנו כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת, דבהעתקתו הרי משתמש בו. ודוקא כשהנפקד אינו ת"ח אבל כשהוא ת"ח ואין לו ספר כזה מותר לקרות ולהעתיק ממנו דודאי אדעתא דהכי הפקיד אצלו, כמו מעות אצל שולחני שיודע שישתמש בהם.

ובמקום בטול תורה [כאן בגדר "בטול תורה" הוא מתיחס לדין הרא"ש (כמו שכתב הרמ"א), לא כמו "בטול תורה" שבפירוש הגר"א המתיחס לדין שיוצא מהמרדכי, וכנ"ל שבמקום בטול תורה זה מסכים גם אדמו"ר הזקן שכופין כו' ושמותר גם להעתיק] שאין ספרים נמצאים, יכולין בי"ד לכוף למי שיש לו ספרים להשאילם ללמוד בהם ולשלם לו בעד מה שיתקלקלו. וכן מותר מטעם זה להעתיק ספר אף שהבעלים מקפידים וכתיב 'לא יבוזו לגנב כי יגנוב' זה שגונב ד"ת ומעתיקן דבכגון זה כופין על מדת סדום ["שלי שלי ושלך שלך" ואיני מרשה לך לקרוא או להעתיק את הספר-החכמה שלי.]. ובימינו שהספרים מצויים בדפוס לא שייך זה [צודק רק על מה שבאמת בדפוס] ומכל מקום עני ת"ח שאין לו במה ללמוד ובעל הספר אינו רוצה להשאיל לו ספריו גדול עוונו מנשוא ויכולין בית דין לכופו להשאילו, וגם בזה"ז יש דין ת"ח בזה [יש הרבה דברים שהיום אין דין ת"ח, והוא אומר שבזה יש.].

מגן אברהם: דעת הש"ך שמותר ללמוד אף אם יודע שמקפיד

נקרא את המגן אברהם[לה]:

"דחיישינן". שמא יקרא בהן הרבה עד שיקרען מרוב תשמישו עכ"ל נ"י. ומשמע מזה דאפי' באקראי אסור ללמוד מהם ואע"ג דבסי' תל"ז ס"ד אמרינן דניחא ליה למיעבד מצוה בממוני' אפי' בחסרון כיס, שאני התם דדבר מועט הוא וע' בח"מ סי' רצ"ב סעיף כ' בהג"ה ובסמ"ע שם אפי' הפקיד ספרים אצל ת"ח אסור ללמוד הימנו אי ידעי' דהמפקיד מקפיד ע"ז, והש"ך שם חולק עליו וכתב דשרי ודבריו נראים בפי' דברי המרדכי אבל ממ"ש הב"י כאן בשם הפוסקים משמע דהוי שואל שלא מדעת וע' בח"מ סי' ע"ב ס"א וסי' קס"ג ס"ו ובי"ד סי' קע"ב ס"א, עכ"ל.

זה דוגמה לאחרון הכי חשוב שלכאורה לא דייק בדברי הש"ך כפי שעשינו לעיל מתוך הקריאה בו (גם אנחנו הלכנו בדרכו של הש"ך הנ"ל להעתיקו ולהתבונן בו, מה בדיוק הוא אומר), שכן הוא אומר בדעת הש"ך שמותר לת"ח לקרוא גם בלי רשות בעל הספר, בעוד שדעת הש"ך – כפי שראינו קודם – שכאשר בעל הספר נתן רשות לקרוא בספר מותר להעתיק בלי רשותו.

טורי זהב: ההיתר בת"ח – אפילו במשכון

נקרא את הט"ז[לו]:

"אסור ללמוד וכו'". בח"מ סי' ע"ב נתבאר בדברינו בס"ד היתר בת"ח שהפקידו בידו ספרים ללמוד מהם וכמ"ש רמ"א שם סי' רצ"ב ונ"ל דה"ה במשכן אצל ת"ח דחד טעמא הוא וכ"כ שם טעמא דמלתא.

על זה אדמו"ר  הזקן חולק (עיי"ש).

משנה ברורה: לקיחת סידור בלי רשות

נקרא את המשנה ברורה[לז]:

"בלא דעתו". אפילו באקראי בעלמא דחיישינן שמא יקרא בהן הרבה עד שיתקרעו מרוב המשמוש. והעולם נוהגין כשמוצאין סידור תפלה או מחזור בבהכ"נ שלוקחין אותו כדי להתפלל בו וא"י היתר לזה דמ"ש סידור מספרים [פמ"ג]:

זה משהו למעשה. על מנת להצדיק את המנהג (כדרכו של רבינו הרמ"א בכל מקום) אולי יש לומר, בדרך אפשר, שתפלה בזמנה  היא כמו בטול תורה, כמו במקום שאין ספר זה מצוי כלל. התחילו להתפלל ואין לי סידור, בפרט בימים נוראים, אז איני יכול להתפלל עם הצבור. זה אכן יוצא מהכלל ביחס למה שלמדנו לעיל, שאף על פי שיש הרבה סידורים ומחזורים בעולם, אבל ברגע זה שהש"צ התחיל להתפלל בשבילי סידור או מחזור הוא בגדר בטול תורה או בטול תפלה גמור, כאילו לא מצוי בכלל.

עד כאן כמה נקודות כאן.

י. יוסף ואחיו

[השלמות אחרי השיעור ולמחרת:]

הערמת יוסף על אחיו

ענין כללי שקשור לפרשה. לכאורה מכל הסיפור של יוסף ואחיו שקוראים כעת בתורה יש קושיא גדולה – רואים שיוסף הוא מאד חכם ומצליח בצורה פלאית – לאו דוקא בכח רוחני על-טבעי, אלא פשוט מוצלח – לרמות את אחיו, לדבר איתם קשות ולגנוב את דעתם פעם אחר פעם (צ"ע אם זה נקרא גניבת דעת ע"פ הגדרת אדמו"ר  הזקן – פעולה כדי שיחזיקו לו טובה בחנם – כי זה לא בדיוק ע"מ שיחזיקו לו טובה, אך עכ"פ על פי לשון הבריות זה ודאי גניבת דעת, אלא שאולי לא מהסוג האסור עפ"י פשט, אך ראה לעיל בתוספת הגדרת גניבת דעת של בעל החסדי דוד על התוספתא, והיינו שיוכל להמשיך לרמות להבא, ואצל יוסף ודאי שכל שלב של גניבת דעת אחיו גרר אחריו את השלב הבא, זה היה עיקר חכמתו ב'משחק' הזה, ודוק).

כנראה ש"אלה תולדות יעקב יוסף", אחרי שאביו מתמחה בגנבה (מכח רחל אשתו, ה"משמשנית", כנ"ל) הוא ירש את זה בגדול, הרבה יותר מאביו.

העובדה שיוסף כל כך מצליח בכל הסיפור המופלא הזה של גניבת דעת האחים פחות מפליאה כמו התמימות המופלאה – ה'נגנביות' – של האחים. אם מדברים על ה'נגנביות' של הקב"ה, אז לפי הפשט הוא יודע אבל נותן את עצמו, אבל כאן הם לא נותנים את עצמם במודע בכלל, רק 'נגנבים' בצורה מופלאה. אפילו ילד יכול לשאול – אחרי כל כך הרבה רמזים הם לא מבינים? שמכיר אותם בשמות, ומתענין, ואומר "את האלהים אני ירא". זה כאילו שהם ירשו את כל התמימות של יעקב והוא את כל הערמה. בסוף יהודה, שהוא כנראה הכי תמים מכולם (גם תמר סדרה אותו; יהודה לשון הוד שפנימיותו תמימות), בסוף הוא מוכן גם למסור את הנפש ("כל הכופר בע"ז נקרא יהודי", על שם יהודה, עד כדי נכונות למסור את הנפש ממש). זה הולך ביחד – זה גם תקון ההוד.

עוד השלמה לגבי נו"ה שהם 4 ו-5 – 4 זה נרנ"ח ו-5 זה נרנח"י (כנ"ל). מי שגונב שור פגם גם ביחידה. גם כאן, תמימות ההוד, של יהודה, מגיעה עד מסירות נפש, עד היחידה שבנפש. לכן בסוף "עד דוד הגדיל" – הוא עולה יותר גבוה.

רגשות אשמה מייצרים תמימות

אפשר לומר שהדבר ששמר עליהם תמימים שכל הזמן הסתובב להם בראש "אבל אשמים אנחנו" שמכרנו את אחינו – מתוך רגש נחיתות ואשמה אתה לא נרמז. מרוב שבעל תשובה מתחרט על מעשיו ונעשה נעבעך הוא מאבד קצת חוש שכלי ונעשה תם, לכן כל הגז'ע מתלבשים עליו.

מאז עמדי על דעתי זה אחד הדברים שהכי מקפיצים ומחממים אותי. בגלל שהוא בעל תשובה הוא נעשה תם, כי מתחרט, ואפשר לרמות אותו. באמת יוסף עמד בנסיון עם אשת פוטיפר, אז הוא יכול לנחש וכו' ובכיף מסובב את האחים סביב האצבע הקטנה שלו. והם "יהב תמימות לתמימים" (ע"ד "יהב חכמתא לחכימין") – יש להם בסיס של תמימות, אבל זה שהם בעמדה של אשמים גרם לכך שלא יתפסו מה קורה. גם בסוף, הוא הוא הדבר, שאחד כזה או נעשה עבד (כמו שאומר שכולנו עבדים), נעשה גארנישט, או שהוא מתקומם.

ריפוי יוסף את אחיו בכח גניבת הדעת

מה שנשאר כשאלה זה איך הצדיק האמת (שכולו בחינת "מדבר שקר תרחק") מרשה לעצמו לגנוב את הדעת. הפשט שתמיד אומרים הוא שיוסף עשה זאת כדי לתקן את אחיו, אבל זה בלי לקחת בחשבון את חומרת הנושא של גניבת דעת. עכשיו שלמדנו כמה זה חמור אז עדיין לא מתיישב וצריך לפרש את זה לפי דברי הבעל שם טוב בתחלת כתר שם טוב, שמותר לרופא מומחה לרפאות על ידי סם המות. יש גם מפרשים שעשה זאת כדי להווכח בעצמו שהם מתחרטים (לצרכו) – צריך לומר שזה שהוא מוציא את זה מהם זה מחליט את זה אצלם עוד יותר (כלומר, שזה לא רק תועלת שלו שהוא ידע, אלא גם תועלת שלהם).

"כמים הפנים לפנים" – יחס האחים אל יוסף לאחר מיתת יעקב

בסוף כשיעקב נפטר הם לא בטוחים שהוא שלם איתם (מתוך סימנים חיצוניים, לפי כח המדמה שלהם), וחושבים שהכל היה משחק משום כיבוד אב. אפשר לומר שזה היה בגלל הדרך שבחר בה – אם מיד היה מתוודע אליהם וכו' בתמימות וכנות (בוכה ומבטיח שאינו מקפיד אליהם, הם יכולים לעיין ואף להעתיק את כל הספריה שלו) אז היו בטוחים שהוא שלם בלי שום צל של ספק (משום שהוא נוהג אתם בפשיטות, בלי חכמות, כמדתם הם). מה שהשניא אותו עליהם מתחילה היה שהוא נוהג אחרת מהם, שהוא מתחכם וחולק וכו'. כמו רבי מאיר שלא עמדו חכמים, חבריו כאחיו, על סוף דעתו (עד שלבסוף הוצא מבית המדרש ו'זכה' לכינוי "אחרים"). גם כאן, כמה שהסיפור מוצלח וכל העלילה ובסוף הגילוי – שמדמה למעמד הר סיני (שגם בו היתה רמאות כפי שלמדנו היום) – הם לא בטוחים שהוא באמת שלם איתם.

צריך לומר שמיעקב והלאה הסיפור בספר הישר סובב סביב גנבות. יעקב נשבע ללבן שלא גנב, "גנֻבתי יום וגנֻבתי לילה"", ומשם – מתחלת פרשת "ויצא" – הכל זה גניבות. גונב ונגנב – בנישואי לאה הוא נגנב, ואצל רחל הוא גונב. עד כאן התוספת של הפרשה.

כמו שאמרנו יש פה ענין שהוא רוצה לתקן אותם, גם בעולם האצילות וגם כאן למטה.

יא. "'לא תגנב' על מנת למיקט"

הכנעה-הבדלה-המתקה בפירושי "למיקט"

הזכרנו שכתוב בגמרא[לח] שאפשר ללמוד את דין גנבה מריבית ואונאה, ואילו הפסוק "לא תגנבו" בא ללמד דבר נוסף – "למיקט". יש כמה פירושים בזה. הפירוש הפשוט שגונב כדי לצער את חברו אף שיחזיר לו. עוד פירוש, בשאילתות, שלא סתם לצער אלא רואה שחברו לא זהיר בחפציו אז לוקח את זה כדי לחנך אותו שיזהר הלאה. הרמב"ם אומר שזה דרך שחוק (כנראה זו הכוונה, כי אין אצלו פירוש אחר ל"למיקט"), ואצלו זה דרבנן – זה הלח"מ הראשון בהלכות גנבה עיי"ש.

יש כאן איזה הכנעה-הבדלה-המתקה ב"למיקט": סתם לצער – הכנעה; לחנך – הבדלה; לצחוק – המתקה. הלשון "על מנת למיקט" = למיקט במילוי – למד מם יוד קוף טית. למיקט במספר קדמי = ה"פ למיקט (היינו שזה הערך הממוצע של כל אות במספר קדמי).

"שותק על מנת למיקט" ו"'לא תגנבו' על מנת למיקט"

יש בחז"ל פעמיים "על מנת למיקט": "שותק על מנת למיקט" (לצער, אולי מתוך רצון לחנך, את אשתו לא להפר את נדרה מיד) ו"'לא תגנבו' על מנת למיקט". ברור שבחינת "שותק כו'" הוא בחינת חש ("עת לחשות", לשתוק), הכנעה (שמא מתוך רצון לחנך להבא לא לנדור עוד היינו שיתכן שתמצא בכוונת החש המודעת בחינת ה"מל" הראשון, מלשון ברית מילה, בחינת הבדלה, ודוק) ושייך (בקדושה) ל"שמאל דוחה" (הנאמר גם בנוגע לאשה), ומכאן רמז (רחוק כמובן, בדרך הדרוש והסוד, שהרי בדרך הפשט ראוי להקיש בין שני ה"על מנת למיקט", ללמוד אחד מהשני, ללא התחכמות שהם שתי בחינות ב"על מנת למיקט" המשלימות אחת את השניה, ודוק שגם כאן טמון כלל גדול בדרך הלימוד שלנו) ש"'לא תגנבו' על מנת למיקט" שייך ל"דרך שחוק" של הרמב"ם, בחינת המתקה כנ"ל.

דעת המנחת חינוך – "למיקט" הוא מדאורייתא

המנחת חינוך[לט] כותב, אליבא דהסוברים גזל גוי מדרבנן (שלא כרמב"ם), שהתורה הפקירה ממונם, שיש לומר שאף על פי כן גניבת גוי דאורייתא. הרמב"ם עושה מ"למיקט" דרבנן, אך הפשט בגמרא שזה דאורייתא. גוי אינו מצווה באיסור לגנוב את שלו או "על מנת למיקט", אבל אנחנו כן אסורים בכך וזה עיקר האיסור, והסברא לאיסור דאורייתא היא "שלא ילמד מדה זו" (כך מסביר המנחת חינוך עיי"ש). לכן הדבר אסור גם ביחס לגוי (לא בגלל הגוי אלא בגלל היהודי). זה מאד מחזק את הענין שגנבה היא ענין שכלי וכללי וחינוכי – מי שטועם את הטעם הזה שלא בקדושה הדבר פועל קלקול עצום בנפש.

רמזי הבטוי "גנבת דעת"

גנבת דעת = 929 = רבן יוחנן בן זכאי רבי מאיר, וד"ל. 929 הוא המספר הראשוני ה"[על מנת ל]מיקט" (עד 929 יש 770 מספרים מורכבים).

יש שני פסוקים בתהלים שעולים כל אחד גנבת דעת:

הפסוק הראשון – "מהלל אקרא הוי' ומן איבי אושע", "מהלל" לשון מעורב בסיגים (לשון מהילה)[מ], על דרך אמירת "נעשה ונשמע" הנ"ל, ואף על פי כן ה' 'נגנב' לקריאתי "ומן איבי אושע", ודוק.

הפסוק השני – "חננו הוי' חננו כי רב שבענו בוז", "חננו" כאשר קוראים אליו באמת ו"חננו" כאשר אין קוראים אליו באמת, "בוז" סוד גנוב גנוז כנ"ל (והוא תקון ה"שבענו בוז" של הקליפה, צריך לגנוב את האור הגנוז בתורה ועל ידי זה לזכות לחנינה מאת הוי', מוחלין לו על כל עונותיו [שהרי הוא נושא את מהיטבאל לאשה] ומבית האסורים יצא למלוך, בחינת יוסף, בחינת השה שבו מתבזה הגנב כנ"ל; יש גם בוז בדילוג אותיות: "שבענו בוז"; "שבענו" = חתך, השם הקדוש היוצא מס"ת "פותח את ידך" כדלהלן = "ומשביע" כנודע, או לשבוע רצון או לשבוע בוז, ר"ת "רב שבענו" ועולה חוה ברבוע וכו', וד"ל).

בלעומת זה, גנבת דעת עולה רוח שטות, שאין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (הנאמר בפרט לגבי אשת איש, "מים גנובים ימתקו" כנ"ל), עוד סימן שאיסור גנבת דעת היא כלל כל התורה כולה.

על גנבת דעת של הקדושה, לגנוב דברי תורה (שבזה טמון סוד הגאולה והתגלותו של משל המשיח) נאמר (על ידי הלל, בחינת "מהלל אקרא הוי'" הנ"ל) "אם לא עכשו אימתי", חושבנא דדין כחושבנא דדין.

ה' עתיד לכרות עמנו "ברית חדשה" בזכות גנבת דעת דקדושה (בכל התנ"ך כולו יש ברית חדשה פרקים, וד"ל). בזכות גנבת דעת דקדושה – "[ברוך אתה הוי'] מצמיח קרן ישועה", תקון קרן השור הנ"ל (קרן השור = בית המקדש = [סידור, העומד לגנבה ביותר כנ"ל] תהלת הוי', לשון "מהלל אקרא הוי'" הנ"ל, וד"ל). והוא עולה "ויעבר הוי' על פניו ויקרא הוי' הוי'", "ויעבר" לשון עבירה, "על פניו", על פנימיותו, "ויקרא" מתעטף בטלית כשליח צבור (שלא יראו בדיוק מי הוא ומה יש לו בלב כו'), "הוי'" ראשון למי שהכל גלוי וידוע לפניו אך הוי' שני (לאחר הפסיק טעמא, סוד הצמצום הרצוני אצלו יתברך, עושה את עצמו כאילו אינו יודע את הכל, כל מחשבות האדם, באמת לאמתו) למי שנגנב על ידינו (סוד "אפתנו בשופר" בראש השנה = קרן השור, וד"ל).

והוא סוד כוונת "פותח את ידך" שצריך לכוון בתפלה, "ומשביע לכל חי רצון", לכל מי שיש בו קצת חיות בתפלה שלו (ואע"פ שבהמשך נאמר "קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראֻהו באמת" דוקא, היינו באמת אף על פי שאינו באמת לאמתו לגמרי, וכנ"ל בענין אמירת "נעשה ונשמע", ועוד, ועיקר, לשם מה צריך לומר "לכל קראיו", יאמר "קרוב ה' לכל אשר יקראֻהו באמת" ותו לא, אלא לומר שיש כאן שתי בחינות, "לכל קראיו" אף על פי שאינו קורא באמת, אך "לכל אשר יקראהו באמת" שיש כאן שאיפה לקרוא באמת, ויודע מחשבות ה', על דרך רצון לרצון עד עשרים דרגות של רצון לרצון לרצון כו' כידוע בשם היהודי הקדוש, ובכך ה' מבחין בין דור המדבר לדור הפלגה כנ"ל, ודוק).