בתאבון!

שיעור אנגלית (ח"ג)

כ"א שבט תשפ"ג – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשולי השיעור הגדול על תיקון המשפט – ששני חלקיו נדפסו לעיל – נזכר בקצרה עוד נושא מענין: התאבון הקדוש שצריך לעורר בנו חדש שבט. אחרי הסבר קצר על חוש האכילה ובירור של מושג התאבון בתנ"ך – לשלילה ולחיוב – מתקשר הכל שוב אל התאבון שלנו לזכות לקיום המשפטים של ה' ולגאולה שתבוא בעקבות זאת. שיעור קצר לשלהי שבט – שמשאיר טעם של עוד... בון אפטיט!

חוש האכילה היהודי

אנחנו נמצאים בחדש שבט, ולכל חדש יש חוש – תכונה מיוחדת של הנשמה ששייכת לחדש. החוש של חדש שבט הוא חוש האכילה[ב]. חוש האכילה שייך במיוחד לנשים שמכינות במטבח את האוכל. אנחנו יודעים שלנשים יש שלש מצוות מיוחדות[ג], שראשי התיבות שלהן הם חנה – חלה, נדה, הדלקת הנר[ד].

בכללות חלה היינו כשרות המאכלים – שהכל יהיה כשר. חוש האכילה אומר שיש 'חוש' בכשרות – יש הרבה סיפורי פלאות של צדיקים שחשו האם האוכל ששמו לפניהם הוא כשר או לא. החלק הראשון של חוש האכילה היהודי הוא לחוש אם משהו כשר. אחר כך חוש האכילה הוא להיות מסוגל לאכול כל דבר לשם שמים[ה], שיהיה כח לעבוד את ה', ועוד יותר, שבאכילה יהיה יחוד עם האלקות בתוך הגשמיות ("בכל דרכיך דעהו"[ו]), כתכלית של עשית העולם דירה בתחתונים – שהגשמיות, הממד החומרי והגשמי של המציאות, תהיה אלקות. אין יותר גשמי מאכילה.

אכילה היא השרש הראשון שמופיע במסורה[ז] – אכל, א-כל, אחד הוא הכל והכל הוא אחד, השרש של האכילה (ממוצע כל אות בשרש אכל הוא טוב – "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"[ח], "טוב למאכל"[ט]). שוב, אכילה הוא החוש של החדש הזה, חדש שבט, והוא גם חוש התענוג[י] – איך יהודי מקבל חויה של תענוג, תענוג גשמי, כמו שנסביר יותר.

תאבון – טוב או לא?

חוש האכילה אומר שיש לך תאבון טוב. כשאומרים למישהו 'בון אפטיט' מתכוונים 'בתאבון'. ראיתי הרבה רופאים בשנה האחרונה, והיה לי חידוש שכל הרופאים שואלים שאלה ראשונה – 'יש לך תאבון?'. אמרתי – 'כן, ברוך ה', יש תאבון'.

מה המלה הזו? הצורה הזו לא מופיעה בפירוש בתנ"ך – אלא רק בחז"ל – אבל השרש תאב מופיע בתנ"ך. תאב הוא חשק ומשיכה. מה ההופעה הראשונה של השרש בתורה? הוא רמוז במלה הראשונה בתורה, "בראשית". כתוב בתיקוני הזהר[יא] שאחת המשמעויות של חילופי האותיות של בראשית היא שיר-תאב. ה' ברא את העולם כי הוא תאב, תאוה עמוקה, לשיר[יב].

הפרק הכי גדול בתנ"ך הוא תהלים קיט – פרק לפי כב האותיות בו חוזרת כל אות שמונה פעמים (שייך לברכה שלנו, הברכה השמינית). אין עוד פרק בכל התנ"ך שמגיע לאורך הזה. שלשה מהפסוקים האלה, שכעת נתבונן בהם, הם עם השרש תאב באופן חיובי.

השרש הזה מופיע גם בספר עמוס, במשמעות הפוכה. הרד"ק מסביר שיש הרבה שרשים בעברית שמופיעים כדבר והיפוכו, הן באופן חיובי והן באופן שלילי (כמו להשריש ולשרש). בעמוס כתוב "מתאב אנכי את גאון יעקב"[יג] – בגלל החטאים אני נגעל מ"גאון יעקב". מהו "גאון יעקב"? בית המקדש. המקדש נקרא "גאון יעקב", וכאשר ה' מתאב, נגעל מאתנו, הוא נגעל מבית המקדש, ובמקום להשמיד אותנו, חס ושלום, הוא משמיד את המקדש[יד].

יש כמה מפרשים[טו] שמסבירים שה"מתאב אנכי" בא מהשרש תעב, ממנו באה המלה תועבה, רק שה-ע של תעב התחלפה ב-א של תאב. אנחנו יודעים[טז] כלל גדול – שכאן יש לו דוגמה – שבתוך כל מלה בעברית ב-ע יש את המלה ב-א, ולפעמים ה-א מופיעה מופיע בפירוש. לכן יש מסבירים שאין הכוונה כאן לשרש תאב אלא לשרש תעב. הרד"ק מביא את שני הפירושים – פירוש אחד שלשרש תאב יש משמעות הפוכה, מהדוגמאות לשרשים הפוכים אצלו, למשהו או להגעל ממשהו, ופירוש שבעצם "מתאב"-נגעל בא משרש תעב.

התאבון הקדוש

בכל אופן, כעת נתבונן בשלש ההופעות של שרש תאב בפרק קיט בתהלים, שהן בוודאי במשמעות חיובית – תאבון דקדושה (לו זוכים מכח מורנו הבעל שם טוב):

הפסוק הראשון הוא פסוק כ, הפסוק השלישי של האות ג:

גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה אֶל מִשְׁפָּטֶיךָ בְכָל עֵת.

"גרסה נפשי" פירוש לגרוס-לשבור את הנפש שלי – זהו ביטוי של לב שבור, שאין שלם ממנו[יז]. "גרסה נפשי" בשביל "לתאבה", ולְמה? "אל משפטיך", יש לי תאבון למשפטים שלך, שייך לפרשה שלנו (משפטים). לכל אדם יש תאבון לאכילה, אבל המלך דוד בתהלים אומר שיש לנפשו תאבה למשפטים. חדש שבט, בו קוראים את פרשת משפטים, בא גם לתת לכל אחד מאתנו תאבון ותאוה לתקן את המשפט – שמיד יהיה כאן במדינה "משפט עברי". כאשר יהיה משפט עברי, יתגלה שהוא באמת רחמים – "משפט רחמי"[יח] – רחמים על כל אחד מאתנו. לכן בפרצוף תיקון המדינה[יט] שמנו את תיקון המשפט בתפארת, שהיא הרחמים. התאוה-תאבה שלנו היא לתקן את המשפט כולנו יחד.

הפסוק הבא הוא פסוק מ, הפסוק האחרון של האות ה:

הִנֵּה תָּאַבְתִּי לְפִקֻּדֶיךָ בְּצִדְקָתְךָ חַיֵּנִי.

"פקֻדיך" היא מלה אחרת למשפטים, לחוקי התורה. מכיון שאני תאב לפקודיך – "בצדקתך חיני" (כמו "משפט וצדקה"י "פקֻדיך" הולכים כאן עם "צדקתך"). בזכות "השיבה שופטינו כבראשונה" זוכים לחיים.

השרש מופיע בתהלים רק בפרק הזה, והפעם השלישית היא שלשה פסוקים מהסוף:

תָּאַבְתִּי לִישׁוּעָתְךָ הוי' וְתוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי.

קודם התאבון היה למשפט או לפקודים – הפקודות של ה' – וכאן התאבון הוא לישועה, ואז "ותורתך שעשעי". התורה היא גם השעשועים של ה', "ואהיה שעשעים יום יום"[כ], כפי שהתורה אומרת על עצמה בספר משלי. צריך להיות יחס בין שני חלקי הפסוק, "תאבתי לישועתך הוי'" ו"ותורתך שעשעי". יש לשון נופל על לשון בין ישועה ושעשוע – שניהם מאותו שער, שע. בקבלה זהו מושג חשוב – שע נהורין[כא], עליהם נאמר "באור פני מלך חיים"[כב] (שייך ל"חיני" בפסוק הקודם). "תורתך שעשֻעי" היינו לראות את האור של התורה – האור שיש לי כאשר אני לומד תורה. האור הזה הוא הישועה שלי ואני מבקש מה' את הישועה הזו.

הרעב לדבר ה'

הנביא עמוס אומר "הנה ימים באים נאֻם א-דני הוי' והשלחתי רעב בארץ" – חייב להיות קשר לחדש הזה, חדש האכילה, ההצלה מהרעב – אבל "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמֹע את דברי הוי'"[כג].

חז"ל אומרים[כד] ש"'דבר הוי'' זו הלכה" – משפט. מפרשים גם "'דבר הוי'' זו נבואה" – חזרת הנבואה לעם ישראל היא מסימני הגאולה. עוד פירוש "'דבר הוי'' זה הקץ" – הסוף של החשך, "קץ שם לחשך"[כה], וההתחלה של האור, "ויאמר אלהים יהי אור"[כו], האור של המשיח, של הגאולה. אלה שלשה פירושים ל"דבר הוי'", אבל כאן כתוב "דברי הוי'", בלשון רבים, כולל את שלשת הדברים האלה – הלכה, נבואה וקץ. לפני שמשיח יופיע יש רעב לדבר ה' – רעב להלכה, לנבואה ולסיום החשך ולהתחלת האור.

כמה שוים שני המושגים שהולכים כאן יחד, רעב-צמא? תאב, השרש המיוחד שאנחנו כעת מדברים עליו, תאבון, משיכה וגעגוע למשהו.

ראשי התיבות של רעב-צמא הם רץ – לרוץ למשהו, "רצוא". לעומת זאת, שֹבע – כמו שכתוב "צדיק אֹכל לשֹבע נפשו"[כז], פסוק של חדש שבט, שהאות שלו היא צ, צדיק מגיע לשובע אמתי – הוא משער שב, לשון ישוב, "שוב". רעב וצמא הם ריצה – לא ללחם גשמי ולמים גשמיים אלא לשמוע את דברי ה'. האדם רעב עד שנפשו פורחת ממנו – זהו ה"רצוא". השובע, ה"שוב", הוא כאשר הנפש חוזרת לתוכו. התכלית שה' רוצה היא ה"שוב", שהכל יהיה לפי חוק וסדר, "השיבה שופטינו כבראשונה"[כח].