1

ט' מרחשון ע"ז – כפ"ח

שיעורי מסכת כתובות – פרק חמישי (5)

סג, א –

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו שאמיל.

אנחנו בכתובות סג, א, משנה שמתחילה "המורדת על בעלה", הדין של מורדת, והמשך המשנה הוא דינו של "המורד". כמו שנראה בהמשך, ההלכה – לפי רוב הפוסקים, מדובר רק באישות, חוץ מדעת הרא"ש, שהיום היארצייט שלו, שלדעתו יש דין מורד גם בבעל שאומר שלא מוכן לפרסם את אשתו שמוסיפים על כתובתה בכל שבוע. להלכה הזו נגיע בסוף. זה נושא המשנה. בשבוע שעבר למדנו את סוגית "המדיר", מי שמדיר את אשתו מתשמיש, והמשנה הבאה היא "המורדת". התופעה הראשונה שרואים מסמיכות שתי המשניות הוא הקשר הלשוני בין "המדיר" ל"מורדת", אותן אותיות, רק שבמדיר ה-ד לפני ה-ר ובמורד ה-ר לפני ה-ד – זה כדי לפתוח באיזה רמז יפה. ידוע, כפי שדברנו מאז י' שבט שנה שעברה, שנושא הפרק של השנה ב"באתי לגני" הוא שתי האותיות ד ו-ר, רש ודל. לפי הזהר בהתחלה ה-ר שייכת לסטרא אחרא, כי אין לה נקודת בטול, מה שאין כן ה-ד שיש לה נקודת בטול המקבל למשפיע, העני לעשיר, לכן היא בקדושה. בכל אופן, שתי האותיות האלה יחד, דר, הן או דר (לשון דירה, ובמשנה הקודמת "המדיר") או רד (לשון "ורדו", ירידה או ממשלה, הסדר של מורד). מה זה נוגע להלכה? יש שאלה בהלכה מה יותר חמור, המדיר או המורד. השאלה ששואלים המפרשים היא למה במדיר לא מוסיפים על הכתובה ובמורד כן מוסיפים על הכתובה ומסבירים שהפשט הוא שמדיר יותר קל. למה? כי יש לו פתח, הוא יכול לשאול ולמצוא פתח לנדר – יש סיכוי שימצא פתח להתיר את הנדר שלו, ולכן זה יותר קל ממורד, שסתם מורד הוא נחוש בדעתו ולא חוזר בו. ככה כותבים המפרשים. בכל אופן, רואים שיש קשר בין מדיר למורד ולפי סדר המשניות הולכים מהקל אל החמור. הקל הוא המדיר, שבו ה-ד (שהיא בקדושה) לפני ה-ר, ויותר חמור המורד, ש-ר לפני ה-ד. [אז למה המדיר הוא רק שבוע-שבועיים ולמורד נותנים שנה?] כל הזמן הוא מוסיף. אם היא לא רוצה להתגרש כדאי לה, הכתובה שלה עולה.

לא קראנו את כל המשנה, רק שמנו לב לתופעה הלשונית ואמרנו את המחלוקת העיקרית האם מורד הוא רק מתשמיש (כדעת רוב הפוסקים) או גם במי שלא רוצה לפרנס (כדעת הרא"ש). נעבור לגמרא:

גמרא מורדת ממאי רב הונא אמר [רק] מתשמיש המטה ר' יוסי ברבי חנינא אמר [גם] ממלאכה [אם לא מוכנה לעשות המלאכה שמחויבת בה, גם פוחתים מכתובתה כל שבוע.] תנן [בסיום המשנה.] וכן המורד על אשתו [ההנחה היא שמורד הוא כמו מורדת.] בשלמא למ"ד מתשמיש לחיי [אם המורדת היא מתשמיש גם המורד הוא מתשמיש.] אלא למאן דאמר ממלאכה מי משועבד לה [היא משועבדת לו במלאכת שמחויבת לעשות, אז מובן שתתכן מורדת מהמלאכות, אבל הוא לא משועבד לה, אז איך תתכן מציאות של מורד במלאכה?] אין באומר איני זן ואיני מפרנס [כן, אם הוא אומר שלא מוכן לזון ולפרנס הוא מורד בשעבוד שלה.] והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה [הוא מאד לא בסדר, אבל אין לו דין מורד, מיד מוציא ונותן כתובה ולא שמוסיפים על הכתובה.] ולאו לאמלוכי ביה בעי [הרי יש כמה זמן שנמלכים בו ומנסים שיחזור בו, ובתקופה זו יש לו דין מורד – אם יש מורדת יתכן גם דין מורד באותו זמן שנמלכים בו לפני שהוא נותן את הגט. אם כן, מה כתוב כאן? אם היא מורדת מתשמיש מורד אצלו הוא גם בתשמיש, אבל אם יש דין מורדת גם במלאכה יתכן שגם לו יש דין מורד. זה הדבר הראשון כאן.]:

נראה תוספות. הנושא שלנו עכשיו, שהוא הנושא העיקרי של השיעור היום, הוא עד כמה יש חוב לבעל לפרנס את אשתו. לדוגמה, אחד שיושב ולומד בכולל ואין לו אשתו מספיק מה לאכול – האם זה מצדיק שהוא חייב לצאת מהכולל וללכת לעבוד? נושא חשוב ביותר, אקטואלי ביותר. אנחנו מחפשים דווקא נושאים אקטואליים – זה נושא מאד אקטואלי. יש כאן, כמו שנראה עכשיו, מחלוקת של רבינו אליהו ורבינו תם:

באומר איני זן ואיני מפרנס [מה בין זן למפרנס? יש לבעל חיובי שאר כסות ועונה. עונה היא תשמיש, ושאר וכסות הם מזון ולבושים. "זן" הוא מזון ו"מפרנס" בלבושים, היינו ש"איני זן ואיני מפרנס" אומר שמסרב לקיים שאר וכסות.] - מכאן מוכיח רבינו אליהו [שתיכף נאמר מי הוא.] שחייב אדם להשכיר עצמו [צריך להבין מה בדיוק הכוונה להשכיר את עצמו. מה הדוגמה המעשית שצריך להשכיר את עצמו?] ללמד תינוקת [מכאן אני יודע שמדובר באברך כולל... פעם להיות מלמד היה ממש להשכיר את עצמו, לשבת אצל בעל הבית חצי שנה ולחזור לחגים, כמו שהזכרנו בשיעור הקודם. הדוגמה העיקרית של השכרת עצמו היא להיות מלמד. חייבים עד כדי כך לזלזל בכבודך וגם להתבטל מתלמוד תורה שלך? אתה מלמד תינוקות על חשבון התלמוד תורה שלך. פעם היינו לנו שיעור שאצל הצדיקים הגדולים היו שתי דעות לגבי מלמדים, האם זה מקצוע רצוי או לא רצוי, אם הוא לכתחילה אצל חסידים או בדיעבד גדול. בחב"ד זה מכובד, אבל יש מקומות שלא המליצו להיות 'מלמד'. (לעומת זאת בחב"ד לא כל כך מכובד להיות אברך...) כנראה הא בהא תליא. יש את הסיפור המפורסם ששמעתי מעצמי מהרב סולובייצ'יק – סיפור ידוע, אבל הוא היה תמיד חזור על זה – שאני חסיד בזכות המלמד שלי. לא היו מלמדים טובים מתנגדים, אצל מתנגד לא היה ענין להיות מלמד. הוא אמר שכילד למדתי אצל מלמד חסיד חב"ד וזה מה שהשריש אצלי את החוש החסידי, מה שהוא קבל. המלמד בונה אותו. בכל אופן, זו הדוגמה שהוא מביא כאן – האם האברך הזה, כדי לפרנס את אשתו, צריך להשכיר את עצמו לבעל הבית להיות מלמד] או לעשות מלאכה אחרת כדי לזון את אשתו דאם לא כן [שאינו חייב להשכיר עצמו.] מה ענין זה אצל מורד ממלאכה [במה זה דומה? מורדת ממלאכה לא מוכנה לעשות מלאכות שהיא חייבת בהם, ואם רוצים להשוות למורד זה יהיה רק אם יש לו חוב לצאת לעבוד, ואפילו להשכיר עצמו, כדי לפרנס את האשה. אומר התוספות תשובה לרבינו אליהו:] ומיהו בקונטרס פירש משום דזן ומפרנס הוא כנגד מלאכה של אשה [רש"י הראשון בגמרא כאן אומר: "'באומר איני זן' דהיינו תחת מלאכה". מה הוא מתכוון? תחת מי שהיא חייבת לו במלאכות שלה הוא צריך לזון אותה. מכאן אני מבין שהוא לא מחויב לעבוד, אלא רק לזון אותה תחת המלאכה שלה, ואם לא עושה זאת נקרא מורד במלאכה. אי אפשר ללמוד מכאן שצריך לעבוד בשבילה, אלא רק שצריך לזון אותה.] ועוד הביא ראיה [רבינו אליהו. אם אתה לא מקבל ראיה ראשונה כי לפי רש"י לא מוכרחת, הוא הביא עוד ראיה. מכיון שהראיה הראשונה לא מוכרחת, הפוסקים בהמשך לא מתייחסים אליה כלל, אלא רק לראיה השניה שמביא:] מדכתבינן בכתובה ואנא אפלח כו' [בכתובה כתוב בפירוש "ואנא אפלח", שאני אעבוד, ומכאן אפשר להבין שיש לו חיוב במלאכה שלו.] ומיהו גם זה יש לדחות [מי שחולק הוא התוספות בכלל, אך בעיקר רבינו תם:] כמו שמפרש ר"ת דאפלח היינו עבודת הקרקע פירוש אחרוש ואנכש ואעדור את השדה ואביא מזונות לבית [ממה שמצוי לו, בלי להשכיר אותו לאחרים – בלי לצאת לעבודה. יש שני סוגי עבודה. יש מה שירשת או שיש לך שדות, ואתה צריך לחרוש ולהביא לחם. אתה עצמאי. היום הרעיון כאן הוא שיש עבודה שאתה עצמאי ויש עבודה שאתה שכיר. הרבה עושים חושבים, מה יותר כדאי לי – להיות עצמאי או שכיר? החילוק כאן הוא של רבינו תם, שאומר שכל מה שאתה יכול לעשות עצמאי אתה מחויב, אבל לבזות את עצמך ולהיות שכיר – במיוחד אם אתה צריך להיות קבוע בבית של מישהו אחר, כמו שנראה בהמשך – אתה לא חייב. יש לך שדה – תעבוד. יש לך ירושה, אתה עשיר, ודאי אין בעיה. אבל אני לא מחייב אותך לצאת לעבוד כשכיר. זה חילוק של רבינו תם בין עצמאי לשכיר. (לפני החתונה כבר יש לו שדה, כמו שכותב הרמב"ם) כן, בפשט צריך להיות מסודר לפני החתונה, צריך מקור פרנסה, אבל אם זה לא מספיק לא מחייבים אותו לצאת לעבוד. יש לו שדה, שיעבוד כמה שעות כל יום, ושאר הזמן ישב וילמד. רואים שרבינו תם היה בעד הסדר של בני ברק, שיושבים בכולל...] אבל להשכיר עצמו אינו חייב [שוב, יש מחלוקת מה פירוש "אפלח" בכתובה – לפי רבינו תם הכוונה לעבודת הקרקע שלו, אבל להשכיר עצמו? ח"ו... אינו חייב.].

לפני שנתקדם הלאה, מה אנחנו פוסקים? יש לנו בית דין מכובד פה... מענין, כי צריך תיכף להסתכל בשו"ע איך הוא מכריע בין רבינו אליהו ורבינו תם בתוספות. [קודם צריך לדעת מי זה רבינו אליהו...]

היום היארצייט של הרא"ש, אז נראה את דבריו (סימן לב):

תנן וכן המורד בשלמא למ"ד מתשמיש כי היכי דאיהי משעבדא ליה איהו נמי משעבד לה אלא למ"ד ממלאכה למלאכה מי משעבד לה אין באומר איני זן ואיני מפרנס מכאן היה רוצה להוכיח רבינו אליהו ז"ל שאדם מחוייב להשכיר את עצמו לעשות מלאכה לפרנס את אשתו מדקאמר באומר איני זן ואיני מפרנס משמע דהוי מורד ממלאכה שהוא משועבד לה לעשות כדי לזונה ולפרנסה [ואם אומר שאינו זן ומפרנס הוא מורד ממלאכה שחייב לעשות.] וגם מספר כתובתה הוא מוכיח שכתוב בה אנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס יתיכי ור"ת אומר מהכא אין ראיה דהכי פירושא באומר איני זן ואיני מפרנס דהיינו מרד האיש כנגד מרד האשה דמרד האשה היינו במלאכה שתחת מזונותיה ומרד האיש הוי ממזונות שהן כנגד מעשה ידיה [זו הפירכא הראשונה שבתוס', שבתוס' מובא מדברי רש"י.] ומכתובתה אין להוכיח דאפלח אינו רוצה לומר שכירות אלא עבודה שדרך האיש לעבוד בביתו כגון לחרוש ולזרוע.

בעצם אותו דבר, חוץ מכך שרואים כאן שכל המחלוקת היא בין רבינו אליהו לרבינו תם.

מי זה רבינו אליהו? שמו המלא הוא רבינו אליהו מפאריז. יש שני רבינו אליהו בין בעלי התוספות, רבינו אליהו מפריז ורבינו אליהו מלונדון, אחד צרפתי ואחד אנגלי. כאן מדובר ברבינו אליהו מפריז. הפלא הראשון שמשמע מכאן שהויכוח ביניהם היה באותו דור, בתוך אותו בית מדרש, אבל כשמתבוננים בסדר היחוס, רואים שיש פער. שניהם צאצאים של רש"י, כמו רוב בעלי התוספות, לרש"י היו שלש בנות, יוכבד מרים ורחל. לרחל אין צאצאים, אולי היא נפטרה צעירה, וכל צאצאיו הם מיוכבד ומרים, אמא של משה רבינו ואחות של משה רבינו. רבינו תם הוא נכד, דור שלישי, בן של יוכבד, ואילו רבינו אליהו הוא דור שביעי דרך מרים. רבינו תם מגיב לרבינו אליהו, למרות שהוא דורות אחריו – או שרבינו תם, שהאריך ימים, מתייחס כאן כאיש זקן לאברך צעיר רבינו אליהו. האברך הצעיר אומר שצריך לעבוד והאיש הזקן אומר שלא. [יש גם רבינו אליהו הזקן.] נכון, אבל בהרבה מקומות כתוב שכאן זה רבינו אליהו מפריז. כשרוצים לציין רבי אליהו הזקן כותבים זאת בפירוש, כדי להבחין ביניהם. [אפשר לומר שרבינו תם התייחס לענין, אבל לא מולו.] גם חשבתי ככה, ואז המשמעות שהסברא הזו היתה קודמת – המחלוקת היתה קודמת, כמו בהרבה דברים. [גם רש"י כאן כרבינו תם.] נכון, מביאים את רש"י בתור אסמכתא לר"ת, לפחות כראיה אחת. אי אפשר לדעת מה רש"י יפרש "אפלח". שוב, הפוסקים מתייחסים רק ל"אפלח" ולא לראיה הראשונה של רבינו אליהו. מישהו זוכר אולי איזו מחלוקת מאד מפורסמת בין רבינו אליהו לרבינו תם? בשביל זה הבאתי את הספר סדר הדורות, נשאיר להמשך, כדי לא לצאת לגמרי מגדר הנגלה, אם כי זה גם נגלה. יש להם מחלוקת מפורסמת, שזכתה לאגדתא של ראשונים, אולי הסיפור הכי מופלא מתקופת הראשונים שמובא בסדר הדורות – המחלוקת בין רבינו אליהו לרבינו תם האם צריכים לקשור את קשר התפלין מחדש כל יום או לא. רבינו אליהו אומר שכל יום צריכים ללמוד מחדש – תוספות במסכת מנחות, שאולי נפתח בהמשך. רבינו תם אומר שזה קשר של קיימא שצריך לקשור פעם אחת ולא יותר. יש גם מחלוקת אם מדובר בקשר של ראש, ה-ד, או בקשר של יד. התוספות מכריעים שלפי הפשט של "וקשרתם לאות על ידכה" זה קשר של יד, אבל לא פשוט. גם לא פשוט איך לפרש "וקשרתם לאות על ידכה".

לפני שנקרא את כל הסיפור וקצת את התוס', מה יכול להיות הקשר כאן, לשיטתייהו? שוב, רבינו אליהו אומר שצריך כל יום לקשור את הקשר מחדש. מה אדמו"ר הזקן עשה בנידון? המציא פטנט מיוחד. קודם כל, הוא סובר כמסקנת התוס', שמדובר בקשר של יד. ולכן, כנראה גם בהוראת המגיד, הוא המציא פטנט כדי שאפשר בקלות לקיים גם את דעת רבינו אליהו. רואים שאצל המגיד, ואפשר לייחס עד הבעש"ט, נותנים הרבה משקל לדעת רבינו אליהו – כנראה קשור לאליהו מבשר הגאולה. למי הוא צריך לבשר? ליעקב (שלקח לו ו מהשם וכו'), שמו של רבינו תם. בכל אופן, הוא סובר שצריך פעולה ממש של "וקשרתם" – מצות "וקשרתם" כל יום. לשם כך אדמו"ר עשה פטנט שעושים את הקשר של יד כל יום, לצאת ידי דעת רבינו אליהו. מה יכול להיות הקשר בין שתי המחלוקות האלה? רבי אליהו אומר שצריך לעבוד קשה בשביל האשה וצריך כל יום לעבוד ולטרוח לעשות קשר חדש בתפלין. דרך אגב, מה תפלין של יד ביחס לתפלין של ראש? בכלל, יש בצוואת הריב"ש שצריך לייקר ולאהוב ולנשק את התפלין כמו האשה. זה ווארט של הבעל שם טוב. הכוונה שלו היתה שהחביבות היא בגלל המצוה, להוציא מתאוה גשמית – כמו שאוהבים ומנשקים את התפלין, לשם חבת המצוה בלבד, ככה צריך להיות כלפי האשה. אם כן, כבר רואים שיש קשר בין התפלין לאשה, וגם בהמשך נראה שיש קשר בין התוספות לתפלין. ה"עזר מקדש" בשו"ע, בלי לומר מה שאנחנו אומרים עכשיו, מביא קשר בין שתי המצוות האלה. מה אומר רבינו אליהו בתפלין? מה אומר הרוגאטשובר לגבי קידושין ונישואין (יש אריכות אם שניהם או אחד מהם)? זה חידוש, בשביל ר' חיים זה היה חידוש גדול שכנראה לא הסכים איתו, שכל יום הפעולה מתחדשת. מה ר' חיים הגיב? אם אתה אומר ככה – כל יום צריך לומר מזל טוב! אין הכי נמי... צריך לחדש כל יום. מה זה "וקשרתם"? התקשרות. רבינו תם אומר שמספיק להדק את הקשר, כבר מקיים "וקשרתם", אבל רבינו אליהו אומר שלא צריך להדק אלא צריך ממש לעשות קשר – ממש פעולה נמשכת, מתחדשת, בכל יום. כנראה שגם קשור לענין שלנו, אם יש לך שדות ואתה עובד בהם עצמאי זה משהו חד-פעמי – כמו שאמרנו קודם, גם מלפני החתונה – שאתה ממשיך הלאה, כמו הידוק הקשר. אבל אם צריך לצאת מחדש לפרנס צריך לעשות קשר חדש. כך נקשר לשיטתייהו את המחלוקת שלהם. תיכף נראה שהרמ"א פוסק כמו רבינו אליהו, לא כמו רבינו תם. זה פלא. כמו שאמרו, רבינו תם הוא התוספות בכלל, אין מישהו מבעלי התוספות שאומר אחרת חוץ מרבינו אליהו, ובראיה הראשונה משמע שכך גם דעת רש"י. אף על פי כן, כפי שתיכף נראה בשו"ע, פוסקים כרבינו אליהו שצריך לצאת לעבוד, ולא סתם לצאת לעבוד אלא להשכיר את עצמך, להיות מלמד. שוב, זה על חשבון הכולל, רחמנא ליצלן... [לפי רבינו תם מה הפתרון? אם אין לך הזדמנות לעשות משהו עצמאי, הפתרון שכולם במשפחה מתים מרעב?] תיכף נראה. אם הוא לא רוצה, לא חייב, הוא יכול לתת לה גט – אם היא רוצה, כופין אותו לתת לה גט.

לפני שנקרא את הסיפור של התפלין, שיש גם את משה רבינו ושמואל הנביא וכל מיני דברים מופלאים ביותר, נקרא את ההלכה. ההלכה כאן בסימן ע'. הכותרת של הסימן היא "דין חיוב מזונות אשתו ואם חייב להשכיר עצמו". השאלה מי כתב את הכותרות, כי נכנס כאן לכותרת פרט מאד קטן ברמ"א מתוך סימן גדול עם הרבה ענינים. רואים שמי שתפס את הכותרת תפס שזו הנקודה העיקרית. הדין הזה מופיע בסעיף ג, קרוב לסוף ברמ"א:

וי"א עוד דחייב להשכיר עצמו כפועל ולזון אשתו [לא מביא שיש מישהו שחולק, כך הוא סובר. מי האומרים? בסוגריים כתוב המקור:] (טור בשם ר' אליה ו[העיקר שכך פוסקים, ולא כרבינו תם, הוא ]מוהר"ם [מרוטנברג] בשם רבי' שבצרפת [עוד פעם, קוראים לו רבינו אליהו מפריז. דווקא הצרפתים אומרים שהבעל חייב לצאת לעבוד, ואפילו להשכיר את עצמו. משהו שמתאים לראש הצרפתי דווקא... גם רש"י משם, אבל זה כבר כמה דורות אחר כך, שלא כולם היו שם.]).

כדי להבין נקרא את הט"ז:

(ד) דחייב להשכיר עצמו כפועל. זה דעת רבינו אליה ומספר כתובה נלמד שכ' בה ואנ' אפלח ואיזון [מביא רק הוכחה ראשונה.] ור"ת חולק דאפלח היינו עבודה שדרך לעשות כגון לעבוד ולחרוש וכ' בתשו' מיימוני סוף אישות סעיף ל"ח כ' מהר"ם [עמוד הוראה אצל הרמ"א, שכידוע מת על קידוש ה'.] דכל רבותינו שבצרפ' נוהגין לפסוק כרבינו אלי' [אז בעצם הרמ"א פוסק בגלל דברי המהר"מ שכל רבינו שבצרפת נוהגים לפסוק כך. (גם רבינו תם מצרפת.) זה כמה דורות אחר כך. רבינו תם לא היה מצרפת, רש"י היה שם ואז הוא עבר. רבינו אליהו היה בפריז – אפשר להבין שאליהו הנביא הוא צרפתי... צרפת אותיות פרצת, בגימטריא 770.].

נראה חלקת מחוקק ובית שמואל. החלקת מחוקק מחדש, מרחיק עוד יותר, והבית שמואל מסכים איתו. עד כאן היה או שאתה חייב רק במה שמצוי לך, לחרוש את השדה שלך, או יותר מזה שצריך להשכיר את עצמך בשביל לפרנס. כעת נראה מה שהוא אומר:

(יב) דחייב להשכיר עצמו כפועל. נראה דמאחר דמספר כתובה נלמד שכ' ואנא אפלח ואוקיר [בתוס' היה כתוב רק "אפלח" והרא"ש המשיך את הנוסח. כאן מדייק את המלה "ואוקיר", והמעשה נסים מביא בשם ראש פנה שלכאורה היה צ"ל "אפלח ואפרנס", ו"ואוקיר", לשון כבוד, היה צריך להיות בפני עצמו. למה הוא באמצע? מכך לומד החלקת מחוקק שלא סתם אוקיר-אכבד, אלא אפרנס אותה לפי כבודה. ה"אוקיר" הוא בנוגע ל"אפלח" ול"אפרנס".] א"כ אף שיש לו ליתן לה מזונות בצמצום [שיש לו מהשדה שלו, מהמצוי שלו, מהעצמאי שלו. הוא אברך כולל, מקבל איזה אלף ש"ח מהכולל, אז לתת לה לחם צר יש לו. עם אלף שקל בחודש אפשר לאכול לחם... יש לו מזונות בצמצום.] חייב להשכיר עצמו ליתן לה מזונות לפי כבודה דהא כתב אנא אפלח ואוקיר [שוב, הדיוק ש"אוקיר" מופיע בין "אפלח" ל"אפרנס". (אולי לא הפרנסה מכובדת אלא העבודה מכובדת?) צריך להיות עבודה מכובדת לאשתך. יש נשים צדקניות שמעדיפות שהוא יהיה אברך, אף שבאה ממשפחה מכובדת ועשירה, כמו רחל ורבי עקיבא שלמדנו עליהם בשיעור הקודם. היא מוכנה לוותר על כל עושר ביתה, העיקר שתלך ללמוד תורה. לכן בבני ברק – כשם כולל – עיקר החינוך הוא לבנות, שכך הן תרצינה, שהכי מכובד, הכי "אוקיר", שהאברך יושב ולומד תורה. בכל אופן, מהמלה "אוקיר" הוא לומד שאפילו שיש לך בצמצום לפרנס אותה זה לא מספיק וצריך לפרנס אותה בכבוד, ולשם כך צריך להשכיר את עצמך.].

הבית שמואל פשוט מסכים איתו:

(ח) להשכיר עצמו כפועל. ע' בח"מ שכתוב דחייב להשכיר את עצמו ליתן לה מזונות לפי כבודה דהא כתב לה ואנא אפלח ואוקיר.

הוא פשוט מסכים. ננחש, מה הגר"א יגיד? [לא כמו הצרפתים...]:

[ט] וי"א עוד כו'. עתו"ס ס"ג א' ד"ה האומר כו' אבל דעת רוב הפוסקים [שלא ראינו] כר"ת.

יש כאן עוד שני דברים חשובים לראות, הפתחי תשובה ובעל עזר מקדש. על עזר מקדש דברנו לפני שבוע, רבי גדול, הרבי מבוטשאטש שאומר דברים מאד מיוחדים, אבל קודם נקרא הפתחי תשובה שמביא תשובה מהחת"ס. משהו מאד נוגע למעשה, גם שייך לארץ ישראל. השאלה אם הבעל יכול לכוף אשתו לעלות לארץ היא בסימן ע"ה כאן, והוא מפנה לשם:

פתחי תשובה אבן העזר סימן ע ס"ק ד

ועיין בתשו' ח"ס סי' קל"ב אודות רב א' [אדם חשוב] שנסע לא"י והניח אשתו ערטילאי וביתו ריקם  [ר"ל, הוא השאיר אשה בחוץ לארץ, ערומה ובלי מזון בבית.] ועתה ציוה בכתבו [הוא כתב מכתב. איך התקיימו מי שעלו לארץ בזמנו? מהחלוקה, גבו כסף להחזיק את הישוב בארץ ומזה חיו. היו אנשים שלכל אחד מהם היתה קרן אישי. הוא כתב מכתב, היות שידע שלאשתו אין מה לאכול.] לתת לה החומש מהמקובץ לשלוח לו לשם  [ממה שמקבצים בחו"ל לשלוח לא"י, שיוציאו חומש – הוא נדיב... – שיתנו עשרים אחוז לאשתו] והדבר ידוע שאינו מספיק לה בצוק העתים [כולנו יודעים שהחומש הזה לא מספיק בשבילה. כלומר, הוא מקציב לה רק חומש, אבל לא מספיק.]. ודעת הגאון השואל [את החת"ס] לעכב כל המעות המקובץ ע"י הגזבר הידוע וליתנו לה [לא צריך לשלוח לו גרוש במקרה הזה. זו דעת הגאון השואל. את הכל צריך לתת לאשה.] והוא ז"ל השיב שהדבר קשה מאד  [בסוף הוא יסכים איתו, אבל קודם הוא אומר שמאד קשה לעשות כזה דבר. למה? כי לא על דעת התורמים, שנתנו כסף כדי להחזיק את הישוב בארץ ישראל – כל הענין היה להחזיק ישוב בארץ. כעת אתה לוקח את כל הכסף ונותן לאשה בחו"ל, נגד דעת התורמים. איך אפשר לעשות כזה דבר?] הואיל ומתחילה לא ניתן אלא לפרנסתו להוציאו בא"י לא נוכל לשנות מדעת בעלים ואפילו הוא בעצמו אילו הי' רוצה לאכלו בח"ל [אם היה מקבל את הסכום ויוצא לחו"ל היה אסור לו, כי נתנו לאכילה בא"י, לשם ישוב הארץ.] ה"ל גזלן ומשנה מדעת הבעלים כו' [ככה כותב החת"ס בהתחלה, שמאד קשה לפסוק שאת כל מה שקבצו בשבילו צריך לתת לאשתו בחו"ל] ושוב כתב דמ"מ הדין עם הגאון השואל [שאת כל הכסף שגבו צריך לתת לאשה, ולא לתת לו גרוש. למה?]  כיון דזה ברור לנו שלא לכפותה לעלות לשם לא"י מטעם שכ' בפסקי מהרא"י סי' פ"ח ומטעם שכ' במעיל צדקה סי' כ"ו (יובא לקמן סי' ע"ה ס"ק ו') כו' [אולי נקרא. כלומר, מדובר במקרה שאין לו דין שיכול לכופה.] וכיון שע"כ חייב לזונה [יש לו מצוה לזון אותה.] ורע ומר המעשה הזה לעלות לשם ולא לצאת י"ח פרנסת אשתו  [זה עיקר הווארט, מה רע ומר מי שעולה לארץ ישראל על חשבון אשתו. שוב, מדובר במקרה שהוא לא יכול להכריח אותה לעלות על פי דין, ורע ומר מה שהרב הזה עשה – עשה דבר שלכתחילה הוא רע ומר.] א"כ מהראוי לכופו עכ"פ בכל מיני כפיות [צריך לעשות כל כפיה שיחזור בתשובה.] דלאו כל כמיניה לעלות לא"י ולהרעיב אשתו [אין כזה דבר, כמה שמצוה לעלות לארץ, אינך יכול לעשות על חשבון אשתו.] וא"כ לא מבעיא אותו החומש שציוה ליתן שנוכל ליתנו לה ולא מקרי משנה מדעת הנותנים כיון דכל מגמת כוונת הנותנים להחזיקו שם בארץ הקדושה ואם לא תהיה מזונות אשתו קבוע בכאן הרי נכתוב עליו תמרורים ויהיה מוכרח לעקור משם ולשוב לח"ל כו' ל [הוא אומר שאם לא יפרנס את אשתו נכתוב עליו תמרורים, נחרים או ננדה, נכתוב דברים קשים, והוא יוכרח לעזוב את הארץ ולחזור לחו"ל.] אלא [אם לא נתן לאשתו הוא יעזוב את הארץ, אנחנו נדאג לכך, ולכן בשביל שישאר בארץ אנחנו נותנים לאשתו. זה הווארט של החת"ס. הוא מכניס לדיון מה אנחנו נעשה לו אם הוא יסרב אפילו נראה שאין זה מספיק לכדי פרנסתה נוכל להוציא מיד הגזבר ליתן לה כראוי כו' [אם צריכה הכל ניתן לה הכל, כי זה מחזיק בארץ. מסיים החת"ס:] ומ"מ טוב להתרו' בו בתחלה ובין כך מסתפק בהחומש אשר הרשה ליתן לה לה [נותנים לה חומש, אף שלא מספיק, כי הוא עצמו אמר לתת חומש, ומיד מתרים בו.] ומותר המעות יהיה מונח ביד הגזבר עד בא תשובת הרב משם ע"ש]:

למה כתוב כאן כל הסיפור הזה? סניף כמה אדם חייב לפרנסת אשתו, אפילו שיש לו מצוה רמה ונשגבה של ישוב ארץ ישראל. אתה לא יכול לעשות מצוות על חשבון אשתך שאין לה מה לאכול. [רבינו תם לא חולק על זה.] יתכן, צריך עיון. הפתחי תשובה מבין ששייך כאן לאותו ענין.

לפני שנראה למה הוא לא יכול לכוף אותה לעלות לארץ, נקרא כאן את העזר מקדש – הוא הכי מענין, לפיו פנימיות השיעור:

עזר מקודש אבן העזר סימן ע סעיף ג

צל"ע אודות חיוב שארה לא יגרע אם חייב להחזיר על הפתחים בשביל זה  [יש קצת אריכות, אז אסכם בעל פה. הוא שואל האם כאשר גם בתור שכיר לא מוצא, אין לו, אותו אברך כולל שלנו (מאד מעשי העזר מקדש), האם צריך לחזר על הפתחים בשביל פרנסת הבית? כל שכן לפי החלקת מחוקק והבית שמואל, שלא רק לפרנס בצמצום אלא לפי כבודה. האם לשם כך, במקרה שאתה לא יכול להשכיר, או שמא תעדיף זאת לכתחילה. יש אנשים, שיש להם בעיה – חושבים שזו בעיה – שמעדיפים לחזר על הפתחים מאשר להשכיר עצמם כדי לפרנס. (לחזר על הפתחים זה כמו שכיר או כמו עצמאי?) זו בדיוק השאלה, נראה כאן שיותר עצמאי מאשר שכיר – הוא חפשי לגמרי, יכול לעשות מה שהוא רוצה – ולכן זה יותר קצת. יוצא מכאן שיותר קשה להשכיר את עצמו מאשר לבקש נדבות.] שהרי כתוב בריש הלכות תפילין  [רואים שמקשר לתפלין, כמו שאמרנו.] שאין צריך בשביל לקנות תפילין ובמק"א כתבתי בזה. אך שם עסקינן במצות עשה מה שאין כן בזה שכתיב בלשון מצות לא תעשה  [הדיוק הראשון, שמי שאין לו לקנות תפלין לא חייב לחזר על הפתחים לקנות תפלין – בינתים תשאל תפלין ממישהו אחר בבית כנסת כל בקר. אולי נלמד מכאן שאולי לא חייב לחזר על הפתחים כדי לפרנס את האשה? הוא אומר שאי אפשר ללמוד, כי תפלין הם מצות עשה ולא לפרנס את האשה עובר על מצות לא תעשה של "שארה... לא יגרע", ולא תעשה יותר חמור. אף שאמרנו שיש דמיון בין תפלין לאשה, אבל כאן רואים שהדין של אשה יותר חמור כי מצות לא תעשה. לכן אף ששם לא חייב לחזר יתכן שכאן כן חייב. הוא יסיק במסקנה שכן חייב, ק"ו מלהשכיר – אם חייב להשכיר, יותר קל לחזר על הפתחים, לכן הוא חייב גם לחזר על הפתחים. זה עיקר הווארט שלו. (מאיזו בחינה יותר קל?) תיכף נראה, זה פחות לשעבד עצמו. כמו שאמרנו, הוא יותר עצמאי.] ובאו"ח תרנ"ו כתוב חילוק בין מצות עשה למצות לא תעשה לגבי פיזור כל הון ביתו  [האם אדם מחויב לפזר את כל כספו כדי לקנות אתרוג או תפלין או כדי לא לעבור עבירה, לא לאכול טרף. בשביל לא לאכול טרף צריך לפזר את הבית, למכור את הבית, אבל בשביל מצות עשה לא צריך. הלכה פשוטה באו"ח, שבשביל מצות עשה לא צריך לפזר את כל הכסף אלא לתת חומש. אותו חומש שהרב רצה לשלוח לאשתו, טעה שזו מצות עשה, אבל במצות לא תעשה צריך לפזר הכל.] שלגבי מצות לא תעשה חייב ולגבי מצות עשה פטור לפעמים מלבזבז. ונראה שכן הוא בזה שהרי המבזבז כדי שלא לעבור על מצות לא תעשה כשאיננו יכול לפרנס את עצמו על ידי מלאכה הרי פשיטא שהוא רק על סמך שיקבל מבריות [הוא היום מוציא את כל הכסף, מוכר את הבית, כדי לא לאכול טרף. אז איך יאכל מחר? מחר אני אצטרך לבקש נדבות, לחזר על הפתחים, זאת אומרת ש"על מנת כן". אם אומרים שאתה צריך לפזר את כל הכסף כדי לקיים מצות לא תעשה סימן שמצדיק שתהיה מחויב אחר כך לחזר על הפתחים, והוא הדין אצלנו. אצלנו זו מצות לא תעשה, וממילא אני לומד מכאן שמצות לא-תעשה, גם אם תגיע לידי כך שאתה חייב לחזר על הפתחים, חייב לחזר על הפתחים. (שיצא לעבוד.) אם יכול, או זה או זה.] ולפעמים הרי זה על ידי חזרה על הפתחים דוקא שהרי פקוח נפש דוחה כל מצות לא תעשה חוץ הג' חמורות ומה שנותן כל הון ביתו בשביל מצות לא תעשה כשאינו יכול לפרנס את עצמו מיגיעו מבואר שמוטל לחזור על הפתחים כדי לקיים מצות לא תעשה.

ולזה תקנו חז"ל גבי ד' כוסות כוסות [איפה עוד כתוב שצריך לפזר את כל הכסף, חוץ ממצות לא תעשה? לגבי ארבע כוסות בפסח. סך הכל זו מצוה דרבנן, מכאן רואים שלא משנה אם מדרבנן או מדאורייתא.] לחזור על הפתחים [למה עשו כזו תקנה חמורה, שצריך לחזור על הפתחים בשביל ארבע כוסות?] ותיקנו בזה כעין דאורייתא [כאן רואים שכן יש חומרא דאורייתא] גבי מצות לא תעשה [אף שעשה דרבנן החמירו כל"ת דאורייתא.] כיון שביו"ט במילי שנצטווינו בו בשביתה מהתורה הק' יש גם כן מצות לא תעשה [עד כאן דבר אחד.].

עד כאן הוא הוכיח לנו שבשביל לפרנס את האשה צריך גם לחזר על הפתחים. כעת משהו חדש, שאולי נקצר: האם גם האשה חייבת ללכת איתו לחזר על הפתחים, שיהיה מבצע זוגי? לדאבוננו יש כזה דבר. יש לו פה שקו"ט שלם, שיש צד לומר שגם היא צריכה לחזר על הפתחים, אבל בסוף הוא מכריע לכבוד האשה, שלא תחזר על הפתחים:

ולגבי הנ"ל אודות חזרה על הפתחים כל שלא ידעה מתחלה בתחלה [שלא התחתנה על מנת שיהיו עניים עדי כדי ששניהם יצטרכו לחזר על הפתחים] ואין כן במשפחתה יש לומר שלכ"ע אינה חייבת להתטלטל עמו לחזור על הפתחים [הצד שאולי כן חייבת כי כתוב שטלטולא דגברא קשה מטלטולא דאתתא, במדה מסוימת יותר קשה לו מאשר לה, אבל בסוף המסקנה שלו שאם היא לא ידעה מזה ואין כזה דבר במשפחה שלה לא מחייבים אותה לחזר על הפתחים. למה? זה כעת העיקר:] שהרי חייב גם להשכיר את עצמו [ויותר חמור מלחזר על הפתחים, לכן אם הוא חייב להשכיר את עצמו ודאי שרק הוא חייב לחזר על הפתחים ולא היא. לא אומרים שהיא חייבת לצאת לעבוד – הוא חייב לצאת לעבוד, ההלכה שלנו, ולכן גם יותר קל לומר שהוא חייב לחזר על הפתחים.] מצד לשון אפלח ואוקיר כנ"ל גם כשנותן לה פרנסה בלי כבוד בלי שכירות [בצמצום, אבל רק בשביל "אוקיר" אומרים החלקת מחוקק והבית שמואל שהוא צריך לצאת לעבוד.] ושכירות כנראה שגרע מחזרה על פתחים שהרי גבי מצות לא תעשה מחויב להחזיר על הפתחים [כל מצות ל"ת, לא רק שאר כסות ועונה.] ולהשכיר את עצמו יש פנים שהוא פטור וכנ"ל [מכאן לומד שיותר חמור.].

בסוף כותב עוד נקודה, שיש עוד מדרגה. רצינו מכל זה שיש פה שלש דרגות. מה המדרגה האחרונה? האם הוא חייב למכור את עצמו לעבד. הוא לא חייב:

ומשמע שאין צריך למכור את עצמו ומשמע שכן הוא שכירות גם שאיננו עבדות ממש ולגבי פרנסה בכבוד מוטל להשכיר וכן הוא באולי בחזרה על הפתחים שאינה צריכה לזלזל כבודה ליש אומרים הנ"ל וצלע"ע היטב:

יוצא שעם עצמאי – בו חייב לכולי עלמא – יש ארבע מדרגות. שלש מדרגות של זלזול אדם בעצמו, להיות עצמאי זה לא זלזול. לפי איך שהוא מסדר יש מחזר על הפתחים, פחות מזה להשכיר את עצמך ופחות מזה למכור את עצמך.

איך נקביל את זה? עד כאן לא עשינו מבנה. יש מצב אחד טוב, עצמאי, ושלשה מצבים קשים. מה שנראה לי כאן שצריך להקביל לעולמות התחתונים. המצב לכתחילה, שיש לך ירושה ואתה יכול לשבת ללמוד תורה בשקט, או עצמאי. לאיזו מהפכה שייך כל הסיפור הזה? למהפכה השניה, כמובן. הרמב"ם רוצה שתלמידי חכמים יהיו עצמאיים. שאלה אם הרמב"ם יסכים כאן לעזר מקדש. יתכן שאצל הרמב"ם מחזר על הפתחים יותר גרוע מלהשכיר את עצמך. יש את המצב הרצוי, שאתה מסודר, יש לך שדות או שיש לך ירושה. יש את המצב הראשון שהוא לא רצוי, שאתה צריך לחזר על הפתחים. המצב השני הלא רצוי הוא שאתה צריך להשכיר את עצמך. המדרגה השלישית הלא רצויה, שלפעמים אתה חייב – ומותר ואפילו מצוה – למכור את עצמך. מה כתוב בתורה? מתי מצוה למכור את עצמך לעבד? "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך". אם אדם מך לגמרי לפעמים הוא צריך למכור עצמו לעבד, בזמן שהיובל נוהג. מה הם שלשת המצבים האלה בנפש? המצב הרצוי הוא אצילות. לחזר על הפתחים היינו לרדת לעולם הבריאה. להשכיר את עצמך, שכמעט כמו למכור עצמך לעבד – ההלכה שנראה – זו ירידה לעולם היצירה. למכור עצמך ממש לעבד, בזמן שהיובל נוהג, נקרא "אף עשיתיו" – לרדת מטה-מטה לעולם העשיה. איפה רואים בהלכה שיש קשר בין השכרת עצמך לעבדות? בחשן משפט בסימן שלג, בשו"ע של אדמו"ר הזקן בהלכות שאלה ושכירות וחסימה הלכה כא (אותו דבר שכתוב בשו"ע הרגיל, רק שהוא כותב עם הטעמים בצורה מדויקת, ולכן נקרא אצלו סיכום הלכה זו):

[כא] פועל [יהודי] העובד לבעל הבית בין בשכירות לזמן בין בקבלנות [שלפי מה שלמדנו עדיף משכירות, יותר עצמאות.] אפילו קבל כבר כל שכרו יכול לחזור בו באמצע פעולתו אם אינו גורם שום הפסד לבעל הבית [אם יגרום הפסד לבעל הבית אסור לו, הוא מזיק, אבל אם לא יגרום הפסד לבעל הבית מותר לו, אף שקבל מראש כל הכסף לגמור את העבודה, הוא יכול לחזור באמצע ולהחזיר את הכסף. מאיפה לומדים זאת?] שנאמר כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים [כתוב בסוף פרשת מטות. כמה פעמים כתוב "וכי ימוך אחיך"? בסוף פרשת בהר כתוב שלש פעמים "כי ימוך אחיך". קודם כתוב "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו", שאז יש מצוה לגאול. אחר כך יש שוב בענין לא לקחת ריבית, ופעם שלישית לגבי מוכר עצמו לעבד. כמה שוה "ימוך אחיך"? חזק. ג"פ חזק שוה משה. כתוב "כי ימוך אחיך", "וכי ימוך אחיך" ו"וכי ימוך אחיך" – כי-וכי-וכי עולה 102, צבי, משה באתב"ש, משה-צבי כידוע. כאן יש סיפור של משה רבינו. שוב, סתם פועל אם לא יגרום נזק יכול לחזור בו ולהחזיר את הכסף, כי יהודי הוא לא עבד. מה משמע מכאן לגבי גוי? שלא יכול לחזור בו באמצע היום.] שיעבדו שלא ברצונם מחמת שכבר נשכרו [משמע מכאן שלהיות עבד פירושו לעבוד בעל כרחך, ולא צריך לעבוד בעל כרחך.] ולכן יש מי שאומר [הגהות מרדכי, נגד דעת התוספות.] שאין לפועל או מלמד או משרת [שלשה סוגים של אנשים שמשכירים עצמם להיות קבוע בבית אחר, אפילו לא גר בבית אלא אצל בעל הבית.] להשכיר עצמו להיות בבית בעל הבית אחד בקבע יותר משלש שנים כי עד שלש שנים נקרא שכיר [לפי מה שאמרנו קודם, עד שלש שנים אתה עדיין בעולם היצירה, לא עברת את "אף עשיתיו". למה? כי עיקר עולם היצירה הוא חג"ת, אבל הנה"י בעצם כבר שייך לעשיה כי ממנו בנין המלכות.] כמו שכתוב בישעיה בשלש שנים כשני שכיר ונקלה וגו' [זו נבואה נגד מואב, המשך הפסוק הוא "ונקלה כבוד מואב". ישעיהו מספר שמואב עשה ברית עם נבוכדנצר בלי הכרח, הוא עבד כמו שכיר – כמו חילים שכירים – שלש שנים. נגד מואב מנבא ישעיהו הנביא ואומר לו "בשלש שנים" שעבדת את הבבל, שהן "כשני שכיר", ולכן "ונקלה כבוד מואב".] ובעבד עברי נאמר כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים [כפול.] וביותר משלש שנים יצא מכלל שכיר ונכנס בכלל עבד [לפי איך שאנחנו מסבירים, מה קרה בעולמות? הוא ירד מעולם היצירה, שעדיין בסדר, וירד לעולם העשיה שכבר לא בסדר, עבד. מסביר מה שכתוב בקבלה שארץ ישראל היא לא לצאת מעולם היצירה אף פעם, גם בחול. האריז"ל מסביר שארץ ישראל היא ביצירה בחול ועולה לבריאה בשבת. לפי עוד סוד שבת היא אצילות, אבל כך כותב בכללות. לעומת זאת בחו"ל כל השבוע אתה בעולם העשיה, ב"ועבדת את אויביך" ("תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב" בארץ ישראל), ובשבת עולה ליצירה. כאן הגהות מרדכי אומר לגבי כל מקום, לא משנה אם בארץ או בחו"ל, שאסור לך לעבוד מישהו באופן קבוע, להיות בביתו קבוע, יותר משלש שנים רצופות. ] והתורה אמרה כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים (ד) ומכל מקום אם אין לו מה יאכל רשאי אפילו למכור עצמו בעבד בזמן שהיובל נוהג שנאמר וכי ימוך אחיך ונמכר לך ([כותב בסוגריים שהכל מדובר לגבי גבר, אבל אשה יותר חמור – אסור לה לרדת לעשיה, למכור עצמה, אפילו בזמן שהיא מכה והיובל נוהג, וכ"ש לעניננו שאשה באופן מיוחד לא תהיה משרתת בבית של מישהו אחד יותר משלש שנים:] אבל האשה אינה יכולה למכור עצמה משהביאה סימני נערות לכן אין לה להשכיר עצמה גם כן ליותר משלש שנים לפי סברא זו [של הגהות מרדכי]).

נראה את התוספות שחולקים. בכל אופן, היו לנו עד כה בשיעור שתי דוגמאות שפוסקים לא כר"ת, לא כדעת התוס' הרגיל. תוס' בבא מציעא י, א:

כי לי בני ישראל עבדים - נ"ל דמ"מ מותר אדם להשכיר עצמו [כמה זמן שהוא רוצה.] דדוקא עבד עברי שאינו יכול לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם [יש הבדל בין השכרת עצמך למכירת עצמך – עבד עברי לא יכול לחזור באמצע הזמן, אלא רק בשחרור, ואילו פועל יהודי תמיד יכול להפסיק באמצע.].

אם כן, ההלכה היא דווקא כהגהות מרדכי, לא כמו התוס'.

צריך להסביר קצת את המבנה. למה מחזר על הפתחים מתאים לעולם הבריאה? למדנו עכשיו שהשכרת עצמך היא כמעט כמו להיות עבד, זה ביצירה וסמוך לעבדות בעשיה, "אף עשיתיו". זה מסתדר מאד טוב. מה לגבי לחזר על הפתחים, שבבריאה? קודם כל, אתה עצמאי, תעבוד מתי שאתה רוצה ותלך מתי שאתה רוצה. חוץ מזה, על איזה פתח אתה מחזר? על מלכות דאצילות, על מישהו שיש לו כסף, בעל הבית, ואתה הולך לפתח שלו. זה דבר אחד. זה שמקובל בעולם שזה הכי גרוע, הכי בזוי, יותר מלהשכיר את עצמך – יותר מכובד ויותר מקובל – ואפילו למכור את עצמך במדה מסוימת זה יותר מכובד. למה מתאים לעולם הבריאה? מה יש בעולם הבריאה שכאילו הכי לא טוב? כתוב "בורא חושך" והמשך הפסוק "בורא רע", רק שאנחנו קוראים "בורא את הכל". היות שיצא מכלל האצילות, מכלל העצמאות, מכלל שאתה יכול לפרנס את עצמך בכבוד, יש חשך. כבוד נברא הוא מלכות דאצילות, ויצאת מכלל זה ופתאום אתה נזקק לבריות, אז נפשית זה "בורא חשך", אלו הצדיקים הגדולים שהכניסו עצמם לכתחילה לגלות כדי לכפר על עוונות, כמו הרבי ר' אלימלך והרבי ר' זושא, ועוד צדיקים גדולים שעשו גלות וחזרו על הפתחים, כמו השבעה בעטלער'ס של רבי נחמן. זו יציאה לגלות, יציאה מאצילות. הסימן הראשון שיצאת מאצילות – לא שירדת עד עשיה – שאתה פתאום מחזר על הפתחים, במצב של חשך, "בורא חשך", "בורא רע". מה הסיפור, אחד מרבים, של אחד שלכאורה לא קיים הלכה זו? [הציעו כמה הצעות.] הכי גרוע מכולם רבי שלמה מקרלין, סיפור שהלך לבית המדרש והפקיר את אשתו והמשפחה מחוסר כל, עד שבא איזה רופא נדיב ורצה להרוג אותו. בסוף באמת הרג אותו מישהו אחר, קוזאק. אבל בתחלת דרכו הוא הפקיר את הבית לחלוטין. סתם יהודי בעל דרך ארץ, שאדם חייב לפרנס את אשתו, רצה להתנקם בו. בכל אופן, הדבר הראשון שאתה עוזב את האצילות הוא שאתה נעשה מחזר על הפתחים, זה חשך, זה רע, זה גלות. אחר כך, כשמתרגלים לגלות, אז "יוצר אור" – קצת יותר טוב, אתה משכיר את עצמך, "אף עשיתיו", אתה עבד. כאן המקום  להוסיף שבחסידות יש סוגיא שלמה של אמה עבריה, עבד עברי ועבד כנעני – גם בי"ע, אחת הסוגיות החשובות בחסידות. כאן לא בדיוק אותו דבר, רק שרואים שלהיות נצרך, לא להיות עצמאי, כל מושג העבדות, הוא ירידה בעולמות התחתונים בי"ע. [קשור ל"עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות"?] כן, הוא מביא זאת בהמשך.

נקרא בסימן ע"ה לסיום הענין:

(ד) אמר האיש לעלות לא"י, והיא אינה רוצה, תצא בלא כתובה. אמרה היא: לעלות, והוא אינו רוצה, יוציא ויתן כתובה; וה"ה לכל מקום מא"י לירושלים, שהכל מעלין לא"י, ואין הכל מוציאין משם; הכל מעלין לירושלים, ואין הכל מוציאין משם.

(ה) יש מי שאומר דהא דכופין לעלות לא"י, היינו בדאיפשר בלא סכנה, הילכך מסוף המערב עד נוא אמון [אלכסנדריה של מצרים.] אין כופין לעלות [כי מסוכן.], ומנוא אמון ולמעלה כופין לעלות דרך יבשה, וגם דרך ים בימות החמה, אם אין שם לסטים [אם אין שודדים בים.].

מאלכסנדריה אפשר לעלות דרך יבשה וגם דרך ים. הוא אומר שדרך הים בחורף ודאי מסוכן ובקיץ לא מסוכן אם אין שודדים בים.

לפני שנה-שנתיים למדנו באריכות תשובת האבני נזר לגבי ישוב הארץ, תשובה מאד חשובה, שעיקר הווארט שצריך להתפרנס מארץ ישראל. איני זוכר בכלל שהוא הביא את הפתחי תשוב הכאן, כי אומר כמעט אותו דבר. קודם נראה באר היטב. אצל השו"ע פשוט שיש מצוה, רק שאם מסוכן הסכנה מבטלת את המצוה. על כך שואל הבאר היטב (עה, ה), שאולי זה גופא צריך לחקור, אם יש מצוה בכלל היום, ואם אין אף אחד לא יכול לכפות:

ולענין אם בזמן הזה מצוה לעלות לא"י עיין תוס' כתובות דכתבו בשם ר"ח כהן [המפורסם בדעתו זו] דאין מצוה בזמן הזה:

ובהרא"ש  [בעל היארצייט של היום] ואגודה והטור משמע דיש מצוה אף בזמן הזה [ומי שהכי אומר כך הוא הרמב"ן. מביא מהפוסקים ולכן כך פוסק השו"ע, לא כרבינו חיים כהן בתוס'] וכנה"ג מאריך בזה והביא הרבה דיעות מחולקים אם יש מצוה לעלות או לא ע"ש.

וכיון דאיכ' פלוגת' דרבות' מי יוכל לכפות מי שאינו רוצה לעלות וחייב ליתן לה כתובתה ועיין פרישה:

מסקנת הבאר היטב שהיות שיש כזו מחלוקת בנושא הוא לא יכול לכפות, ואם היא לא מסכימה והוא רוצה לעלות לא פוסקים כמו שכתוב כאן שיוציא בלא כתובה. עד כאן הבאר היטב. נראה הפתחי תשובה:

פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן עה סעיף ה

לענין אם בזה"ז מצוה לעלות לא"י כו' ועיין בתשו' מעיל צדקה סי' כ"ו אודות שלשה חברים שרצו ליסע לא"י הם ונשיהם ובניהם הקטנים בני שנים ושלש שנים [כאן יש בכלל משהו יפה לגבי חינוך ילדים. בכלל מצב של ילדים. הוא אומר שהיה פעם סיפור של שלשה חברים שרצו לעלות יחד, עם כל המשפחות שלהם, עם הילדים הקטנים] והב"ד שבעירם רוצים לעכב על ידם שלא ליסע עם בנים הקטנים מחשש סכנה פן לא יוכלו לסבול צער טלטול הדרך ונענוע הספינות ושינוי האויר [היה שם בית דין שרצו לאסור עליהם לעלות כי יש להם ילדים קטנים ועמם זה מסוכן. מה מסוכן? שלשה דברים – סתם טלטול הדרך, נענוע הספינות ושינוי האויר. שלשה דברים, שצריך לחשוב מה הם, שעושים את הנסיעה מסוכנת לילדים קטנים. האנשים האלה לא הסתפקו, היו להוטים לנסוע לארץ. זו דוגמה, האם מותר לשאול בית דין אחר אחרי שבית דין שלך אמר לך משהו? זו דוגמה קלאסית, הרב נתן לך תשובה והיא לא לרצונך, לא היית מבסוט, מה עושים? הולכים לאיזה רב עוד יותר גדול.] ושאלו האנשים ההמה [את המעיל צדקה] אם ימנעו מנסיעה זו או לא ואם יחושו לגזירת ב"ד בזה. [יש גם היום רבנים שלא מספיק להם לפסוק, גוזרים... כנראה הא בהא תליא – שבית דין קטן גוזרים. שאלו את הרבנים המקומיים – או שלא שאלו – והם גזרו עליהם לא לעלות.] והשיב לענין אם בזה"ז מצוה להעלות לא"י [זה הדבר הראשון שצריך לדעת.]

הנה הרמב"ן מנה מצוה זו בכלל מצות מקרא דוירשתם אותה וישבתם בה וכי היא שקולה נגד כל המצות (כדאיתא בספרי) וגם התה"ד בפסקיו סי' פ"ח הפליג בה איברא התוס' בכתובות בשם ר"ח כהן כו' אמנם הרי"ט [דבר מאד חשוב לדעת, שגם האבני נזר הביא וכולם מביאים.] בתשו' סי' כ"ח ובחי' לכתובות הוכיח דאיזה תלמיד טועה כתבו על שם התוס' ולאו דסמכא היא כלל [כל מה שכתוב בתוס' בשם רבינו חיים כהן כתב תלמיד טועה, הוא מביא לזה ראיה, ואין לסמוך על זה כלל.] והדין עמו וכ"כ בעל נתיבת משפט [לרבינו ירוחם.] וא"כ [שמבטלים לחלוטין את דעת רבינו חיים כהן.] כל הזמנים שוים לקיום מצוה זו [יוצא שאין שום הבדל בין זמן הזה לזמן קודם, ויש מצוה גדולה לשבת בארץ.] וכן מבואר מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שכתבו שכופין האשה שתעלה עמו כפשטא דמתני' א"כ ודאי דלא ס"ל הא דר"ח כהן וגם מ"ש התוס' שם דאינו נוהג בזמה"ז דאיכא סכנת דרכים [כמו שנראה, כתוב שני דברים, והראשון שבהם סכנת דרכים. על זה בית הדין כאן גזר, אמרו שאולי לא מסוכן לגדולים אך לקטנים.] הא ודאי דאף בזמן הבית כל שהיה בו משום סכנה גלויה לא נאמר לכוף לעלות [ופשוט שכך בכל זמן, לא צריך להכניס עצמך בסכנה לעלות לארץ, ולכן אי אפשר לכוף האשה לעלות בזמן סכנה, בלי שינוי בין הזמנים] וזה משתנה לפי הזמן [לא בגלל הזמן הזה, הגלות, אלא לפי המציאות בכל זמן.] וכבר כתב המבי"ט ח"ב סי' רי"ו הכלל בזה כשכל הסוחרים אינם נמנעים יכולים לכוף כו' [הכלל הוא הלכה שלומדים מסוחרים, יש להם חוש. מאד מענין, כי סוחרים, בשביל כסף, כתוב בפירוש בגמרא שאדם מסכן עצמו. אם סוחרים מסכנים את עצמם גם אתה צריך.] ובענין שחששו ב"ד הנ"ל כי הי' סכנה לקטנים [אמרנו שכל התשובה כאן נוגעת להורים וילדים. ברור שצריך לחוש לילדים. מי הראשון שחש? יעקב אבינו, הילדים רכים. זה היה לו תירוץ לא להתלוות לעשו. איך אני יודע שילדים הם בשביל תירוץ? האשה אומרת שהילד הוא תירוץ מי שבר את הכלי, כך אצל רחל בלידת יוסף.] ז"א דא"כ ה"ל למתני' או חד מפוסקים [זה היה צריך להיות דין מיוחד במשנה, או לפחות מפורש בפוסקים, שעושים חישוב מיוחד לילדים. אם זה לא כתוב סימן שלא מתחשבים בזה, הילדים יסתדרו, יהיה בסדר. הוא מבטל לגמרי טענת אותו בית דין.] למימר דאם באה מחמת טענה מחמת בנים הקטנים שומעין לה [זו טענה של חנה לא לעלות למשכן עד ששמואל לא יגדל. אחד הפוסקים היה צריך להזכיר זאת, והיות שלא מוזכר סימן שלא מתחשבים בזה. למה זה נוגע בכלל? איך הרבי השתמש בכלל הזה, אף שאיני יודע אם השתמש בכלל הזה? סכנה יכולה להיות לא רק גשמית אלא גם רוחנית. מה הרבי אמר לגבי השליחות? גם אמר שעל הכתפים שלו, ואמר שכאשר יוצאים לשליחות לא צריך לחשוש לילדים. כל שאר החרדים ודאי וודאי לא יצאו לשליחות למקום לא דתי מחשש לילדים. שוב, לא חושש לחשש אותו בית דין] א"ו זה אינו כי אין סכנה פרטיית לקטנים יותר מלגדולים  [טלטול, נענוע הספינה ושינוי מזג האויר – אין הבדל. כלומר, כשהולכים לעשות מצוה, כמו לעלות לארץ או לצאת לשליחות. קודם כל, כמו שהרבי אמר, צריך להתייחס לילדים שהם שלוחים כמו ההורים. ככה צריך גם לומר להם. כמו שכתוב שהבעש"ט אף פעם לא היה ילד, מי שיוצא לשליחות הוא לא ילד – הוא מתבגר בשניה אחת, מתייחסים אליו כמו מבוגר.]  כי מצד סכנת טביעה [עיקר הסכנה בים הוא לא טלטול ונענוע הספינה] ושביה ולסטים [אין הבדל בסכנות הממשיות.] הרי קטן וגדול שם הוא ואם מטורח הנענוע [כמו שבית הדין תרץ.] הרי הקטנים בטבעם קלי התנועה [בדיוק להיפך, לילדים יותר כיף טלטול הספינה. לגדולים זה קשה, אבל לילדים זה כיף.] וכן מבואר בתשו' הר"ם מרוטנבורג סי' ר"ג כו' (ע' בש"ך יו"ד סי' רכ"ח ס"ק צ"ז) וגם הרבנים היושבים על איי הים [מקומות מעבר של כל הספינות שעולות לארץ. יש ישוב יהודי באיי הים ויש רבנים]כתבו שעיניהם ראו בכל יום נוסעים דרך ים לקצוי ארץ עם ילדים קטנים כו' [לא רק לארץ ישראל. יש לי עדות שכל יום רואים שכולם נוסעים לקצוי ארץ, מכאן לשם, עם ילדים קטנים. אז אין שום בעיה לקחת לנסיעה ילדים קטנים. כעת נחזור לשאלה החמורה, איך העזו לשאול נגד הבי"ד:] ולכן נראה דאף אם יגזרו ב"ד שבעירם שלא לנסוע מטעמים הנ"ל רשאים לסמוך על אלו אשר עיניהם ראו ההיפך  [גם כשהרב פוסק משהו, אם עיניך ראו ההיפך לא צריך לסמוך. חידוש עצום. אם אתה בא עם טענה שנגד המציאות, שעינינו ראו ההיפך, לא שומעים לבית דין. (אז לא צריך רב אחר?) יתכן שלא צריך לשאול רב.] כי לא ראינו אינו ראיה [הבית דין הם "לא ראינו".] והרי זה כהורו ב"ד ששקע' חמה והי' לפנינו דאין זה הוראה [אצל מי מסופר כזה סיפור? על רבי מרדכי מנדבורנא. (אבל יש "אפילו על ימין שהוא שמאל".) כנראה, שלא מדובר בראית העינים. על רבי מרדכי מסופר שהיה לילה והתפלל מאוחר מנחה – או שחרית, לא משנה – ואמר שאצלו יום, פתחו התריסים וראו שהשמש זורחת. אם אצלך זה יום לא משנה מה פסקו. זה לגבי תוקף ההוראה, אבל יש עוד בעיה – כבוד בית דין.]. ואם לחוש שלא להמרות פי ב"ד מפני הכבוד כבר כ' המבי"ט סי' קל"ט [לענין עליה לארץ נגד רצון ההורים.] דאין לחוש בזה לכיבוד אב ואם החמור' [וכבוד אב ואם חמור מכבוד בית דין.] מכ"ש לגדרי ב"ד וכבר אישתמיט ר' זירא מרב יהודא רביה דבעי למיסק לא"י. [אחרי כל זה, שסותר גזירת והוראת בית הדין, ואומר שקטנים הם חזקים וגדולים ורק טוב להם. הוא מגיע לעוד משהו שאמרנו בהתחלה, ששייך לאבני נזר שהזכרנו בהתחלה:] אמנם כן צריך בתחלה תנאי אחד. שיהיה לו מקום מוכן להיות מצוי לו שם פרנסתו בריוח וכמ"ש התה"ד שם ובכל בו וגם בתשב"ץ כ' דכל שאין לו שם פרנסה מוכנת מעבירו על דעתו וע"ד קונו ח"ו כו' [כמו שכתוב לגבי כל עני. דומה למה שראינו באבני נזר, שעיקר המצוה להתפרנס מהארץ.] והלא יוצאין מא"י לח"ל ללמוד תורה מרבו מכ"ש שלא לנסוע לכתחלה במקום שאין לו הכנה ללמוד. [כמו שצריך פרנסה גשמית צריך גם פרנסה רוחנית, לכן עלית החסידים היתה יחד עם הרבי. רק כשיש רבי בארץ ישראל מותר לעלות. אם אין רבי בארץ ישראל זו בעיה.] והכלל בזה אשרי הזוכה לכך ואינו נצרך לבריות [כלומר, שלא סומך על הקופה.] והכלל בזה אשרי הזוכה לכך ואינו נצרך לבריות ומתפרנס שם אפי' חיי צער ויעבוד השם [קודם אמר פרנסה ברווח, וכעת קצת חוזר בו.] אבל אין כל אדם זוכה לכך וכבר נהגו העם שאינם נוסעים עם בנים קטנים [לא מסברת בית הדין אלא בגלל הפרנסה.] והכל בשביל קושי השגת הפרנסה שם וחוב הוא לקטנים וח"ו יש לחוש שיצאו לת"ר [אם לא יהיה להם מה לאכול בארץ.] עד לא יחזק שכלם עליהם לסבול חיי צער. [כשגדל וחזק שכלו הוא כמו הגדולים. אפשר לומר שזה עיקר מה שקטן אין לו דעת. זה דרוש לבר מצוה, שהדעת שהקטן מקבל בבר מצוה היא חוזק השכל לסבול חיי צער בשביל תורה ומצוות. לקטן אין דעת זו, לא יכול להחזיק. כמובן, אין כלל שאין בו יוצא מהכלל, היו המון קטנים שמסרו את הנפש ממש, כמו קנטוניסטים וכו'. אבל בדרך כלל לקטן אין את הכח לסבול חיי צער ולכן יש חשש שמא יצא ח"ו לתרבות רעה.] ועכ"פ אלו הנוסעים לשם וצריכים עי"כ להתפרנס מן הצדקה ואילו היו בח"ל היו יכולים להתפרנס ממעשה ידיהם לא טוב עושין [לכאורה שולל את ההצדקה על פי נגלה של כל עלית החסידים.] כי גדול הנהנה מיגיע כפו [(איך מסתדר עם הפרצוף?) אמרנו שיש שם משהו תמוה. בכל אופן, כאן המצוה היא לעבוד את האדמה – שיהיו שדות ויהיו עצמאיים.] וצוה לנו ז"ל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות  [דומה למה שכתוב תמיד בלקו"מ ששבת היא ארץ ישראל. לעשות שבת כמו חול היינו לא לבוא לארץ.] וצריכין להתיישב בזה כי הדבר שקול ואין לי בו הכרע עכ"ל [בסוף עושה נד-נד, אומר שאני בעצמי לא יודע להכריע כאן. מצד אחד זו מצוה גדולה מאד ומצד שני גדול הנהנה מיגיע כפו.]ע"ש (וע' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סימן ר"ה ור"ו ובתשובת חתם סופר חי"ד סימן רל"ד וגם בחלק אה"ע סימן קל"ב שהובא לעיל סימן ע' סק"ד). ועמ"ש לעיל סימן א' ס"ק ט"ז ולקמן סימן קנ"ד ס"ק כ"ה:

אחרי כל הסוגיא הזו נעשה עוד משהו. קודם נעשה הפסק ונספר את הסיפור של התפלין מתוך ספר סדר הדורות (ד' אלפים תתק"ל):

[ישבו חכמים לפני הנביא.] ולבסוף דרשתו שאל הר"ר יעקב הנ"ל אל הנביא (עיין שלשלת הקבלה דף נ"ד א' שכתב אולי זה הנביא הוא רבינו שמואל שחבר ספר חסידים, אביו של ר' יהודה חסיד שנקרא נביא) וא"ל אדוני תשאל אל מהר"ר אליהו מפריש ואל רבינו תם [סיפור של הורדת נשמות, מבקש להוריד שתי נשמות.] האיך קושרין קשר של תפילין, אם צריך לקשרו בכל יום או די בהדוק או אם צריך הדוק וקשירה (עיין תוס' מנחות ל"ה סוף ע"ב ענין זה שמחולקים רבינו תם ורבינו אליהו, ובתוס' חולין ט' א'), והנביא קרב מיד לפניהם את מטטרון וכך א"ל מט"ט מט"ט רד בכאן לפנינו, והשיב לו מט"ט מה תרצה לא ארד כי משה לפניך [אתם אולי לא רואים, אבל אני רואה שמשה רבינו אתכם.] ויראתי לילך [לרדת אליכם.], אבל שאל מה שתרצה [כשאני למעלה.] ואשיב לך. והנביא כעס [נביאים כועסים כשלא עושים מה שהם אומרים.] וא"ל פעם שנית [אל תאמר לי תירוצים, אני לא מקבל.] רד ותביא עמך הר"ר אליהו מפרישי ורבינו תם, א"ל ר' אליהו אינו יכול לירד כי הוא [כעת עסוק, הוא] מקריב קרבנו לפני הקב"ה, א"ל הנביא מכל מקום ירד [לא מענין אותי, שירד מיד.] כי אנו צריכין לתלמודו [והתלמוד שלו יותר חשוב מכך שמקריב קרבן לה', זה לא מענין.], א"ל מט"ט אם ירד שכינה תרד עמו [אתה רוצה להטריח על השכינה?!], [כל החברים שמעו את הדו-שיח, וכששמעו זאת] אמרו כל הרבנים [פה אחד. אמרו לנביא שוויא-שוויא, לא יפה להטריח את השכינה.] אינו מן הראוי להטריח השכינה. השיב ר' יעקב [אחד החכמים שם.] תשאל את משה רבינו ע"ה שהוא בכאן [כדברי מט"ט.]. וכן עשה הנביא ושאל ממנו האיך קושרין קשר של תפילין, א"ל משה רבינו ע"ה אין אתם קושרין כדת כי הקשירה לא בשל יד הוא [אף שכתוב "וקשרתם לאות על ידכה".] אלא בשל ראש [לא כמסקנת התוס', שכל אחד יקרא בפנים, שהקשירה היא בשל יד. משה רבינו אומר כהוה-אמינא של התוס', שהקשירה בשל ראש.] וצריך לקשור בכל יום [כדעת רבי אליהו מפריז.], וירד רבינו תם כארי [ברגע שמשה רבינו אמר כך זה הקפיץ את רבינו תם בשמים, ומיד ירד כארי.] ואמר משה טעית כי הקשר אין צריך בכל יום אלא הידוק ולא בשל ראש היא אלא בשל יד דכתיב וקשרתם לאות על ידך [כך הוא צעק על משה רבינו.], ענה משה ברוב ענותנותו [משה רבינו הוא הענו מכל אדם אשר על פני האדמה.] אני אומר למצוה צריך קשירה בכל יום אבל לא לעכב, השיב רבינו תם וכי איזה מצוה היא לא לעכב אלא למצוה [מה אתה מבלבל את הראש?! איזו מצוה יש כאן שהיא לא לעכב?], השיב משה הואיל ואמרת כך [אני כבר יוצא מגדר הענוה שלי.] דע לך שטעית [אמרתי שמצוה רק מתוך ענוה, רואים מתוך ענוה שמשנים. יש מצוה לשנות מפני השלום, לומדים זאת מאהרן הכהן (ואדה"ז מביא בשו"ע), אבל משה רבינו לא משנה מפני השלום. יתכן שמשה רבינו בשמים, והוא ענו מאד, נוקט מדת אהרן כהן הגדול. אבל ברגע שתוקפים אותו הוא משיב אש השערה, זה עיקר הענין של משה רבינו, לוי שיש לו מדת הדין.] כי חובה היא לקשרו בכל יום והקשירה צריך להיות בשל ראש בדל"ת [מה משה רבינו קשור לקשר של ראש? זה מה שהוא ראה אצל הקב"ה. מה שאתה קשור, כמו שהתחתנת עם אשה, התחתנת עם התפלין, צריך לחדש את הקשר כל יום. משה רבינו קשור לתפלין של ראש, ודווקא בזה צריך שתהיה פעולה נמשכת. כמו שכתוב בחסידות שאדם שזכה ליחידות אצל הרבי צריך לזכור זאת כל יום. מתי זוכרים זאת? (בתוך המקוה.) אפשר, אבל יש ווארט בין חסידים, מרבי אייזיק או מתלמידו רבי מרדכי-יואל, שהמקום לזכור הוא כשאומרים באשרי "זכר רב טובך", לזכור ולצייר איך היית עם הרבי. כתוב "הימים האלה נזכרים ונעשים", אם אתה זוכר כדבעי זה נעשה מחדש. את ההתקשרות צריך לחדש. למה משה רבינו רוצה לחדש כל יום בשל ראש ולא בשל יד, כי זו בחינת זכר, דכורא, והוא זכר ורוצה לחדש את הקשר, ההתקשרות לראש. ההתקשרות ביד היא לכנסת ישראל, נוקבא, אבל משה רבינו רוצה לחדש קשר של ראש. (היו שהדרו להניח בשעה שנכנסו לרבי.) פעם בשנה. מספרים על הרשב"ץ שביום ההולדת החסידי, היום בו נכנס לרבי לראשונה, הוא הקפיד להניח תפלין בשעה שנכנס לרבי. הקשר של ראש הוא דלת, "דלית ליה מגרמיה כלום", בבטול וענוה, כנ"ל.], וראיה אביא לך מתורתי שנתתי לך ומן הפסוק שהבאת וקשרתם לאות על ידך הרי שסמך אות אצל וקשרתם לומר לך שצריך אתה לקשור אותם שהם לאות והיינו של ראש [אות היא דבר גלוי. הראש גלוי ושל יד מכוסה, "'לך לאות' ולא לאחרים לאות", אבל כאן הוא דורש שאות הוא בכלל גלוי והוא של ראש. כך משה רבינו מפרש את תורתו.]. א"ל רבינו תם והא כתיב אחריו והיו לטוטפות בין עיניך שהם של ראש, מכלל שאינו מדבר למעלה בשל ראש. א"ל משה רבינו ע"ה, אפרש לך מדרש הפסוק וקשרתם לאות, אותם של ראש שהם לאות צריכין קשירה, והא דסמך על ידך אחריו, לומר מתי וקשרתם בזמן שהוא על ידך [שבאמת צריך להניח קודם תפלין של יד ואז לקשור את של ראש. כלומר, לפי משה רבינו קודם מניחים תש"י ודווקא אז המקום לקשור מחדש. אם אמרנו שתפלין של יד הם התקשרות לכנסת ישראל ותפלין של ראש התקשרות למשה רבינו, ראש בני ישראל, שקשור כנגד כל בני ישראל יוצא שהבסיס הוא התקשרות לכנסת ישראל, אבל שם קשר של קיימא שלא צריך לחדש כל יום, ואז עיקר ההתקשרות לראש. ההתקשרות שלך לכנס"י היא נתון, לא צריך כל פעם לחדש כמו נישואין, אבל ההתקשרות לראש צריכה להתחדש כל יום. זה פירוש נפלא של משה רבינו בפסוק הזה. אם כבר ב"וקשרתם לאות על ידכה" יש גם של ראש וגם של יד, מהו המשך הפסוק?], והדר כתיב והיו לטוטפות בין עיניך, לגזירה שוה מקימה [צ"ע מה הג"ש שמתכוון אליה כאן.]. ועוד לדבריך שאתה אומר שהקשירה בשל יד [ומספיק להדק שם.] ביו"ד לא צויתי לעולם ולא למדתיה, אכן חכמים תקנו אותה בסברתם להשלים שם שד"י [עם ה-ש מצדי הבית וה-ד בקשר של ראש. מתאים שיד לעומת ראש, כנס"י-מלכות-אשה לעומת של ראש, זה דרבנן לעומת דאורייתא.] ובשביל כך לא רצו לעשותה בראש שלא יטעו לומר שצויתים [לומדות שלמה, שלכן לא באותו מקום.] כך מאחר שאינה מצורפת עם ש' וד'. ואח"כ [אחרי כל הנאום של משה רבינו, שלפי הסיפור הזה רבינו תם לא ענה לו, היה נוק-אאוט.] בא רבינו אליהו מפרישי לסייע למשה רבינו ע"ה [כנראה שגמר להקריב את הקרבן שלו למעלה, ואז גם ירד לסייע למשה רבינו.] והיו מסדרים בהלכות זה לזה ומביאין ראיות ורבינו תם היה משיב [כן השיב.], והרב ר' יעקב מפורייאנסי [שהוא בקש מהנביא, התחיל את כל הסיפור.] אמר אל הנביא שישאל על מי לסמוך, השיב מרע"ה לא מצאנו בכל התורה שיצטרך לעשות יו"ד, ואם יעשה כדאי הוא רבינו תם לסמוך עליו בשעת הדחק, אכן מצוה מן המובחר לקשור כל הקשר בראש [קצת חזר למדת הענוה שלו. גם מענין, קודם ענו ומשנה מפני השלום. אחר כך הוא נלחם במלחמתה של תורה. כשחוזרים לפסיקה שוב ענו. למה זה מתאים? עדינו העצני, קודם עדין, אחר כך עץ, ואחר כך שוב עדין. זה "את והב בסופה", יש מלחמתה של תורה ובסוף צריך לחזור לשלום, לפשרה, לחזור למדת הענוה. לא ברור לגמרי מה אומר משה רבינו, אך משמע שאומר שאם נקשור את השל-יד (כמו שיוצא מהתוס' לדעת רבי אליהו) יהיה טוב לר"ת, ואם רק נהדק לגמרי ר"ת, "כדאי רבינו תם לסמוך עליו בשעת הדחק", כמו שכתוב על רשב"י, כנראה יש קשר. אך מסקנת משה רבינו שמצוה מן המובחר לקשור כל יום, אחרי שיש תפלין על היד, לעשות תש"ר מחדש. (אנשים נוהגים כך?) לא, כי התוס' במנחות מסיקים שדעת רבינו אליהו הוא שהמחלוקת לגבי של יד. (מה הפטנט של אדמו"ר הזקן?) שכל יום פותחים ומהדקים מחדש. הרבי אומר שלא ראה כך אצל אביו ולא נוהג, ואז תקנת רבינו תם כאילו למגנא, אבל כך היה מנהג החסידים עד דור האחרון, כלומר עד לפני 'מנהג אנ"ש בזמן האחרון'. לרבי ואולי לאביו כנראה יש הזדהות עם רבינו תם, אבל היום אנחנו כאן לכבוד רבינו אליהו. נגמור את הסיפור הזה:]. [כל הסיפור הזה היה בבית המדרש של הנביא ותלמידיו.] ולמחר שאל מהר"ר שמואל הנביא למשה רבינו ע"ה היו"ד משדי מפני מה לא נכתבה עם השי"ן [בעצם כבר ענה אתמול, אבל הוא שאל שוב. יתכן שהכוונה למה לא נכתבה בתורה, למה לא צוית עליה בתורתך כמו על ה-ש?], השיב משה רבינו ע"ה, לא ראיתי הקב"ה כי אם מאחוריו וראיתי שי"ן ודל"ת שבראשו של הקב"ה והיו"ד שבזרוע לא ראיתי [כמו מה שאבא של הרבי מדגיש ש"ראו למעלה וכתבו למטה" – לא רק על משה רבינו אלא על כל מה שחכמים אמרו. יסוד היסודות באמונת חכמים.]. ע"כ. וקבלתי מתלמידי הגאון ר' ליאון דמוריאל ומג' זקני הדור [עוד גרסה של כל הסיפור, קצרה.], ואמרו שקבלה אצלם מזקניהם שכך היה המעשה שבהיות רבינו תם ורבינו אפרים הגדול ב"ר יצחק ברגנשפורק צרפתי אשר נפטר אח"כ שנת תתקל"ה מלמדים בישיבה יחד [לא סיפור בשמים, אלא קרה עלי אדמות.], והיו מפלפלים על קשר התפילין, כי ר' אפרים אמר [כמו רבינו אליהו.] שחייב לקשרם בכל יום שנאמר וקשרתם לאות על ידך, ורבינו תם אמר שלא יש חוב לעשותו בכל יום, וכן פלפלו הרבה עד שחרה אפו של רבינו תם [אחרי הויכוח הסוער.] ויעמוד על רגליו ויקרא בקול גדול ויאמר משה רבינו ע"ה רד, וכן צעק ג' פעמים עד שירד מרע"ה בישיבה, ויאמר לו רבינו תם אני אומר שאין לקשור קשר של תפילין בכל יום ושלא צוית זה בתורה שקבלת מהקב"ה, והודה משה רבינו ע"ה לדבריו וילך לו [גרסה אחרת לגמרי.]. ע"כ. ובמרדכי בהלכות קטנות רומז דבר זה [אומר שכל הסיפור הזה רמוז שם, צריך להסתכל.] (שלשלת הקבלה דף נ"ב):

זה היה להשלים את התפלין והעבודה לכבוד האשה, לפרנס בכבוד את האשה.

נראה עוד משהו קטן ועוד משהו קטן. אין כמו סימן ע"ז באבן העזר מלא פלפולים ולומדות. ראינו שבמשנה מתחיל במורדת וממשיך למורד, אבל בשו"ע מתחיל מהדין של מורד – הלכה א – ומהלכה ב' עד הסוף מדבר על מורדת. למה עושה זאת? למה הופך את הסדר? [כי זו הלכה אחת ואלה הרבה הלכות.] כך על פי פשט, שמתחילים בקצר ואז עוברים לארוך, אבל יש משהו יותר פנימי, שלהלכה דין מורד הוא כמו המשנה ודין מורדת כלל לא כמו המשנה אלא דין של רבותינו והרבה השתלשלות ההלכה בזה, נאמר בסוף את כל השלבים. לכן הוא פותח בדין שכתוב במשנה ועובר לדין שלא כתוב במשנה. נתחיל בדין מורדת:

(ב) האשה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת מורדת.

על זה יש באר היטב מאד מעשי היום. יש דין מורדת במשנה, שמכריזים ופוחתים וכו', ויש דינא דמתיבתא של הגאונים שהופכים הקערה על פיה – כל השלבים כשמורדת בתשמיש. שוב, קודם הבאר היטב כותב משהו פשוט שמצוי היום, שהדין הזה גם במי שלא רוצה לטבול כדי שבעלה לא ישמש (מאגרת הרמב"ם). בגמרא יש שני סוגי מורדת, שלפי ה"דינא דמתיבתא", השלב האחרון של התפתחות הלכה זו, שרק מובא ברי"ף והרמב"ם מבטל לחלוטין, כי לדעתו לא התפשט אלא מהגאונים, כפי שכותב בהקדמת החיבור שלו שלא מחזיק ממה שהתחדש אחרי התלמוד. דרכו בחיבור לבטל לחלוטין דעת הגאונים, וכאן בפירוש לא פוסקים להלכה כמו הרמב"ם וכן מחזיקים מדינא דמתיבתא. לפי דינא דמתיבתא יש בעצם שנים-שהם-שלשה סוגי מורדת. לפי דין התלמוד יש שני סוגי מורדת – מורדת שאומרת שאיני רוצה להתגרש אלא לצער אותו, "בעינן ליה ומצערנא ליה", וזה עיקר דין מורדת. אבל יש סוג שני שאומרת "מאיס עלי", איני מסוגלת להיות אתו – לא שכאילו רוצה אותו אבל רוצה לצער אותו. עיקר ההשתלשלות היא לגבי "מאיס עלי". היום מן הסתם, אם מגיע כבר לבית דין, זה היותר מצוי. כשעושה להעניש, ולא כדי להתגרש, בדרך כלל לא מגיע לבית דין. בכלל, אנחנו הרי מפרשים "עזר כנגדו", שהכל למעליותא, אז מה רע בכך שהאשה מדי פעם רוצה להעניש את הבעל? הרי זה כל הענין שלה, לשים אותו במקום. איך מענישים את הבעל? שמונעים תשמיש. לכאורה זה משהו טוב מאד, שלאשה יש את הכח הזה – אבל זה נקרא מורדת. על מה אמרנו שנים-שהם-שלשה? לפי דינא דמתיבתא יש חלוקה, שלא כתובה ברי"ף – הראשון שאומר אותה הוא המהר"מ מרוטנברג – ש"מאיס עלי" עליו תקנו הגאונים הוא רק באמתלא מתקבלת על דעת הדיינים. שוב, הרי"ף לא מפרש כך. אם כן, יש שתי בחינות "מאיס", יש בלי טעם מתקבל על הדעת ויש עם טעם מתקבל על הדעת, ויש את המקור של מורדת מתשמיש ש"בעינן ליה ומצערינן ליה". הוא התנהג לא יפה והיא רוצה לצער אותו. גם זה לא פשוט, אם הוא מאד מתנהג לא יפה – כל הזמן מתנהג לא יפה, אם הוא אלים ח"ו – זה כבר טעם של "מאיס", טעם מתקבל על הדעת, שאז מזכים אותה לגמרי מיד, מדלגים על השלב של י"ב חדש, כלומר מבטלים חלק מהשתלשלות התהליך.

מה ההלכה שרציתי לקרוא בבאר היטב?

לא מצינו... אבל אם היא מורדת בעונת הטילים בכל יום לא קנסינן לו דאינה כשבוית חרב.

הוא אומר שאם היא ממאנת לקיים את מצות עונה – שהיא בשבילה, אבל היא רוצה והיא לא. לכל דבר מחפשים סיפור חסידי, וכאן הסיפור על רבי אשר מסטולין שהתחתן עם אלמנת צדיק ואמר לה קודם שתדעי אם נתחתן שיש לי דין טיילין, על מנת כן. כאן לא כותב שהסכימה מראש, אבל מסתמא כן – התחתנה על מנת שהוא טייל, לפי הפרנסה, ואחר כך אומרת שאין לה כח. הוא אומר שאני טייל, מגיע לי. היא אומרת: מה מגיע לך?! העונה בשבילי ואיני רוצה! המהרי"ט אומר שהצדק איתה, שהיא לא שבוית חרב. [כמה כן?] זו בדיוק השאלה שלי. בכל הסימן הזה זו אולי השאלה הכי מעשית שראיתי. מה אם הוא לא טייל אלא פועל, פעמיים בשבוע, והיא אומרת שאין לה כח לזה? שיהיה פעם בשבוע, פעם בחדש, וכך הלאה. הוא ספן, פעם בחצי שנה, והיא אומרת שאין לה כח – פעם בשנה. קצת חידוש שלא כותב, צריך להסתכל בתשובת המהרי"ט, אך בכל אופן הווארט שהיא לא שבוית חרב להזדקק לו בכל שעה. מהמלים "בכל שעה" משמע שדווקא עונת הטיילים. אבל בכל אופן קשה לעשות אותה מורדת אם מסתפקת בליל טבילה – היא רוצה ילדים, והחזקה שלהם בליל טבילה. הוא ת"ח וזה מדי שבת, והיא לא רוצה – לא כי מאוס, אלא קשה לה פיזית. יש דין מיוחד של חולה, אבל כאן לא חולה אלא קשה לה. מזה אפשר קצת לחזור, שיתכן שגם זה עזר כנגדו. אם הוא זוכה לענינו הוא עזר ואם לא היא כנגדו ואומרת שמספיק לי, מספיק לנו כך וכך. החקירה הזו היא מאד חשובה, שהרבנים שלנו יחקרו ויפסיקו. בכל אופן, בתור בית דין איך אנחנו רוצים לפסוק? [שתעשה אותו תלמיד חכם...] בשבוע שעבר למדנו דין שנשיא עונתו פעם בחדש, אז לסברתך אם היא רוצה שיהיה רבי [בחתם סופר יש גרסה שעונת נשיא פעם בשנה.]. זו היתה נקודה אחת שצריך לחקור. המצוה היא בשביל "פרו ורבו", אז יש סברא לכאורה טובה שמספיק פעם בחדש. זו דוגמה שאפשר להגיע להלכה למעשה.

אחרון אחרון רק נאמר מה שאמרנו קודם, שמורכבות הסימן הזה, עם כל סוגית הגמרא, היא שלבי התפתחות של דין מורדת. צריכים ללמוד טוב ולתת לזה מבנה. קודם יש את דין המשנה – שגם הוא לא דין תורה – שפוחתים מכתובתה עד שמתאפסת. יש מחלוקת אם ממשיכים להפחית משאר הרכוש שלה. אחר כך משום מה רבותינו שינו זאת – רק בגמרא (מהתוספתא), דין התלמוד, שנקרא גם "דינא דרבותינו". יש דין המשנה ויש דין התלמוד. שוב, משהו יחודי שאיני זוכר כמותו. איך אני יודע שזה מאוחר יותר? שכתוב בגמרא "רבותינו חזרו ונמנו" – לא רק מחלוקת כל שהיא, אלא שינוי. השינוי להכרזה ארבע שבתות – לפי ??? כל יום ולפי רוב הפוסקים רק פעם בשבוע. מזהירים אותה קודם, בתחלה ובסוף, שאם לא תחזור תפסיד את כל הכתובה. אם לא חוזרת בה, אחרי ארבע שבתות בבת אחת היא מפסידה את הכל. רק נבין את הסדר, על מי מחמירים רבותינו לגבי המשנה? לכאורה מחמירים עליה. כל ארבעת השבועות היא לא מפסידה, אבל אחר כך מפסידה הכל בבת אחת. חזרו ונמנו ועושים דין אחר. מה מוסר ההשכל מכל הסיפור הזה? שהבעיה הכי גדולה בעולם של הרבנים בעצמם היא מה לעשות עם אשה מורדת. הבעל בא ואומר שאשתו לא מסכימה לטבול, והכי בעיה מה לעשות – כל כך בעיתי, שלכן משתנה כל דור. עשו משהו, והדור הבא מחליט שלא עבד טוב אז רוצה משהו אחר, ואז בא עוד שינוי. הדבר השלישי הוא שלא מבטלים את ההכרזה, אבל מוסיפים שאי אפשר לתת לה גט עד יב חדש. כך אומר הרא"ש, שכדאי שנקרא בפנים. בגמרא לא כתוב בפירוש שחזרו ונמנו, בהמשך אחד, ואפשר לטעות שהכל היה יחד. מהרא"ש ועוד ברור שאלה שני שלבים. ה-יב חדש במדה מסוימת מבטל את כל הראש של השלב השני הוא רק בזמן האחרון של האמוראים, לפני סיום הש"ס. זה מצדיק שאחר כך, בזמן הגאונים, פתאום יש להם עוד מקום להפוך את הקערה, לחזור ולעשות דין שלא מחכים י"ב חדש, אם יש אתמלא ל"מאיס עלי" שלה. נתן רמז, מי המורדת? כתוב שיש קליפת מורדת, תדמור. בגמרא יש שני סוגי מורדת, שבקיצור הן מורדת בעינן ליה ומורדת מאיס עליה – בעינן ליה מאיס עלי ר"ת בלעם הרשע, בלא עם. נראה ברא"ש:

תקנה זו נעשית בימי האמוראים האחרונים כאשר ראו כי גבהו בנות ישראל [מורדת היא קליפה קשה. מתי מתקנים אותה? בחנוכה, "עד שתכלה רגל מן השוק", "רגלא דתרמודאי".] ודעתם זחה עליהם וכאשר היה להם כעס עם בעליהן [למדנו לפני שבוע שהכעס של הבעל שכיח. רש"י כתב שהבעל כועס על אשתו עד שמדיר אותה מתשמיש זה "מידי דשכיח". הפשט של "לא זכו אש אוכלתן" הוא אש של כעס, ההיפך מ"שכינה ביניהן". יש כעס של האיש על אשתו וכעס של האשה עליו, כל פעם משתנה, ותפקיד חכמים כל פעם לאזן ולשחק עם הכעסים. מכל ההלכה הזו לומדים מה שראינו במו עינינו בכל הדורות הקודמים, שעיקר יועצי הנישואין היו הרבנים. גם היום אמור להיות ככה, שאין דבר כזה יועץ נישואין – היועצים הם הרבנים. כנראה כדי להיות יועץ צריך ללמוד סימן ע"ז, תהא שנת עז, באבן העזר. למה מגיעים לטיפול זוגי? (הגרשז"א בלוית אשתו אמר שמקובל שהבעל מבקש סליחה אבל אנחנו חיינו לפי השו"ע ואין לי מה לבקש סליחה, הכל היה בסדר). יש סיפורים אצל רבנים חסידיים, וכנראה אצל כל הרבנים, שעיקר מה שעשו הוא שלום בית, וזה סימן ע"ז. כאן אומר שהרבנים אומר באיזה שלב שבנות ישראל גבהו וזחה עליהן דעתן וכאשר כעסו] היו אומרות לא בעינא ליה [כלומר "מאיס עלי". ומה היו עושים?] והבעל מגרשה מיד כיון שפטרתו מכתובה [ב"מאיס עלי" היא מוותרת על הכתובה שלי, אז יכול מיד לגרש אותה בקלות.] ושוב היו הנשים מתחרטות [כשמישהו כועס, הכעס יורד לאט לאט.] תקנו שתשהה שנה [באופן נפשי, למה מחכים שנה? כמו אתרוג, האשה היא האתרוג של סוכות. למה האתרוג דר באילנו משנה לשנה? שסופג את כל האוירים, כל מזגי האויר. אחרי שהאשה במשך שנה סופגת את כל המצבים של הבעל יש לקוות שהיא תתרגל, שיתאזן ויסתדר לה.] ואם יגרשנה בתוך השנה שלא תהא מחילתה מחילה ויצטרך ליתן לה כתובה [ואז לא ירצה לגרש אותה בתוך השנה.] אולי יתפייסו בתוך השנה וכיון שתקנו כך לאומרת מאיס עלי שהיתה ראויה להתגרש מיד בלא כפייה כל שכן למורדת [של "בעינן ליה".].

רצינו לקרוא את טעם התקנה, שיעזור לנו כשנעשה סדר מהשלבים. בסוף באו הגאונים והפכו חזרה, שאם יש טעם המתקבל על הדעת לא מכריחים אותה לחכות יב חדש – מגרשים אותה מיד, וכך ההלכה. בגדול יש כאן ארבעה: דין המשנה, דין רבותינו, יב חדש, דינא דמתיבתא. איך נסדר אותם? יש פה הרבה מה לחשוב, אך אלה ארבעת השלבים העיקריים שכתובים כאן בכל הסימן. אפשר להוסיף לזה עוד משהו, שבהלכה א' כתוב במפרשים – נוגע להלכה, אך לא שלב דווקא בדין מורדת, ונוגע בעיקר לדין מורד – חרם דרבינו גרשום, שהוא עוד יותר מאוחר. יש כאן בפירוש ארבעה שלבים, אבל יש עוד משהו – חרם דרבינו גרשום, עד כמה נוגע להלכות האלה. את עצם ארבעת השלבים נרצה לכוון כנגד י-ה-ו-ה. מה הווארט? קודם כל, דין המשנה ודין רבותינו הוא מאותה תקופה – תוספתא, רק שמאותה תקופה שרבותינו חזרו ונמנו. לכאורה יש כאן איזה "תרין ריעין". הדעה השניה מחמירה על הראשונה, גם בכך שאחרי ארבעה שבועות מבטלים כל הכתובה, היינו "מינה דינין מתערין" – יותר דין מהמשנה. העובדה שדין המשנה עדיין תקף לגבי מורד (ולכן אמרנו שהוא מוקדם בשו"ע) – טוב לזכר אך משתנה לגבי הנקבה – גם סימן שהוא י, בחינת אבא, ודין רבותינו הוא כבר ה. עוד דבר, פוחתים מכתובתה כל שבוע לא ממש מבזה ומכלים אותה, חוץ מבטול הכתובה – מה יותר יכול להשפיע עליה לחזור בה? הבושה והכלימה של ההכרזה, זה דין חמור ביותר. מבינים שאשה רגישה להכלמה ברבים, יותר מהורדת הכסף של הכתובה, זה מוחין דאמא ולא מוחין דאבא. הרגישות לבושה גם שייכת לאמא. איש יותר רגיש לכסף – גם לאשה אכפת, אבל איש יותר – ואשה יותר רגישה לבושה, גם סבה לשים בי-ה. אחר כך יש לחכות יב חדש, יעבור זמן, שהיא לא פתאום תתפוס עצמה ותתחרט – לתת זמן להתפייס. פיוס הוא להנחם, "כי לא אדם הוא להנחם". נחמה היא שינוי מדה. יש מושג יב גבולי אלכסון, כל שינויי המדות, שהם בז"א, ה-ו של שם הוי'. לתת זמן שאולי גבולי האלכסון, החדשים, יעשו את שלהם שהרגש שלה ישתנה – כנגד ה-ו שבשם. אחרון-אחרון, ששופטים אותה לטובה, מזכים אותה אם יש לה טעם. אם היא אומרת דברי טעם, יש לה אמתלא לדבריה, למה מאיס, ומתקבל על דעתנו, דעת בית דין, פוטרים אותה מיד. זה כבר דינא דמתיבתא שהוא תיקון המ לכות, בעיקר תיקון האשה באשר היא. לכן זה שלב לקראת רבינו גרשום, שבכלל מזכה אותה שמעמד האשה יהיה שוה למעמד האיש. בהחלט אפשר לראות – לא ראיתי שמישהו כותב – שזה לקראת החרם (שמוזכר כאן). זו סיבה שהרמב"ם לא מחזיק כלל מדינא דמתיבתא, כי גם לא החזיר מחרם דרבינו גרשום – היה בזמנו, אך אומרים שלא התפשט לשם. דינא דמתיבתא היה כבר ברי"ף, אז צריך לשלול, אבל מחדר"ג יכול פשוט להתעלם. דינא דמתיבתא סומך על השכל של האשה, מתחשב בטעם שהיא אומרת, שאם בטוב טעם מזכים אותה. אם כוללים חדר"ג זה שני שלבים בתיקון המלכות – או פנימיות וחיצוניות, או כמו באצילות וכמו שיורדת לעולמות בי"ע. בכל אופן, זה עיקר המבנה. יש ודאי עוד דקויות, אבל יש גם עוד ספירות באמצע. שוב, מתחיל בדין המשנה, שתקף היום רק לגבי מורד – י היום, ואחר כך הוה היינו השתלשלות המורדת. מתחיל מדין רבותינו, שלא כמו המשנה אך "תרין ריעין", "חזרו ונמנו", ואחר כך יב חדש לתת לה זמן להתחרט, לרדת מהגאוה וגסות הדעת שלה, ובסוף אם אומרת דברי טעם מתחשבים בה לגמרי, לא חוששים שנתנה עיניה באחר. הרבה מהתקנות הן מהחשש שנתנה עיניה, אבל אם נותנת טעם טוב סומכים עליה ולא חוששים. אחר כך בא חדר"ג. איך אפשר לתת מלה לכל המהלך הזה? רבינו גרשום עשה רפורמה בהלכות החברה של היהדות. משהו עצום, שבא רב ועושה רפורמה באידישקייט, רפורמה בחברה. אומרים – לא מוסמך, אבל כך אומרים – שעשה את החרם לאלף שנה. למה? כי רצה שאחר כך יעשו עוד משהו, יותר לטובת האשה. המתנגדים חושבים שאחרי אלף שנה יחזור לקדמותו, שאפשר לגרוף הנאות גשמיות, אבל להיפך – זה לאלף שנה, ואחר כך צריכים עוד שלבים. הכל כאן הרמת קרן האשה, זה מה שיוצא מהסימן הזה. עד כאן. זה שה-ה תתאה במדה מסוימת מבטלת את ה-ו דומה למה שכתוב בקבלה שה-ו של שם הוי' לע"ל הוא הדבר הראשון שיתבטל.