י"א כסלו ס"ט – יצהר

פדיון הבן לעופר-זמיר בן יעקב

א. שם הבן – עפר זמיר

כוונת השם מאבי הבן – סוד העפר ותחית המתים

גיורא בן יעקב, אבי הבן: נגיד את מה שכיוונו בנתינת השם. כמו שאמרנו בברית, זמיר הוא שמו של אבי, ז"ל, ויש הרבה ענינים שחשבנו עליהם והרבה דברים שמסתעפים מאותו עקרון. הכוונות השונות באו לנו ביחד ונדלקנו על השם. השם "עופר" הוא על פי המבואר בתניא אגה"ק כ שהכח של הקב"ה, היינו מה שרק הוא בכבודו ובעצמו יכול להוות יש מאין, מתלבש ביסוד העפר. עופר לשון עפר. הענין של עופר זמיר – מבין ארבעת היסודות ארמ"ע העפר הוא הכי נמוך וגשמי, אבל דוקא בו, למרות שהוא נראה הכי רחוק, הקב"ה מלביש את הכח להוות יש מאין ביתר שאת ויתר עז מעולמות עליונים ושאר היסודות. זמיר מלשון זמר, וענינו של הזמר הוא גילוי ובטוי. עופר זמיר הוא הבטוי של מהות העפר. העפר קשור לתחית המתים[א]. גם המת נראה לא קשור יותר, ולמרות זאת – "הקיצו ורננו שוכני עפר" – "רננו" הוא הזמיר. אנחנו רוצים להתקשר איתם, שתהיה עכשיו תחית המתים.

רציתי להגיד בברית עוד דבר, ולא אמרתי, שבתפלה אומרים "ונפשי כעפר לכל תהיה". סתם ככה הכוונה הפשוטה היא שאני למעלה ואני רוצה שפלות כמו העפר, אבל בעצם כשאני מבין מהו באמת עפר אני מרגיש שאני למטה ורוצה להיות נעלה כמו העפר, שיש בו את הכח הכי גבוה. אני מגלה שאין שום דבר סתם בעולם – ויש כאן מי שמגלה ומה שהוא מגלה. זה בא דוקא מהעפר הכי תחתון, הוא המגלה, והוא מגלה את הדבר הכי עצמי, כח ה' לברוא יש מאין.

לא היינו בברית, ב"ה היתה ברית לנכד שלנו באותו זמן, בשבת קדש פרשת וירא.

עפר זמיר בגימטריא אדם הראשון

קודם נציין שראשי התבות של השם עפר זמיר הם עז – "הוי' עז לעמו יתן", "תנו עז לאלהים" – ושעפר זמיר עולה בגימטריא אדם הראשון (אם כותבים עופר מלא, אזי עופר זמיר עולה תריג, העולה משה רבינו וכו', שלמות תריג מצות התורה, כנגד שלמות רמח אברי ו-שסה גידי האדם, אדם הראשון). על פי כוונת ההורים הנ"ל, שעופר הוא מלשון עפר (אדמה), יש כאן קשר פשוט לאדם הראשון, בו נאמר "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה", ולאחר החטא[ב] נאמר "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"[ג].

עפר – יציבות וזריזות

יסוד העפר הוא הדבר היציב והקבוע בבריאה – הוא אינו זז ממקומו (מה שאין כן בשלשת היסודות העליונים יותר, אש רוח מים, הנעים תמיד אנה ואנה ללא שקט ומנוחה). לעומת זאת, עפר האילים, כמו הצבי, חברו בשיר השירים[ד], רץ מהר. הרמב"ם קורא ליסוד העפר "יסוד הארץ", ואף הארץ היא בעלת שתי התכונות הנראות הפכיות הנ"ל, מצד אחד "והארץ לעולם עומדת" אך מצד שני "והיה [לשון שמחה, מקור התנועה] כי תבוא אל הארץ" לשון מרוצה כצבי (כפירוש הבעל שם טוב[ה]), שעל כן נקראת ארץ ישראל ארץ הצבי, ונקראת ארץ על שם רצונה ומרוצתה לעשות רצון קונה, להיות "רץ לדבר מצוה ובורח מן העברה". היחס בין היציבות למרוצה הוא סוד כח המניע הבלתי מתנועע, סוד המזוזה, ששמה הוא מלשון תזוזה אף שהיא קבועה במקומה, כפי שמברכים "לקבוע מזוזה", כמבואר במ"א[ו]. ארץ ישראל היא סוד "[שארה כסותה] ועֹנתה [לא יגרע]" – וענתה אותיות תנועה, כמבואר במ"א[ז] (כאשר "שארה" בא מאשור ו"כסותה" ממצרים שם נמצא נהר הפישון המגדל פשתן לכסות, וד"ל). רק ארץ ישראל היא בתנועה אמתית תמיד, "נוע תנוע ארץ כשכור" למעליותא[ח]. ארץ ישראל היא "ארץ החיים" ו"כל חי מתנועע"[ט].

עפר – הכנעה ("חש" ו"חיש")

עפר האילים הוא החיה האהובה ביותר בדימויי מציאת החן והיפי של שיר השירים (קדש הקדשים של שירי התנ"ך וכתבי הקדש). העפר הוא בחינת "חש" – גם מלשון "עת לחשות", שתיקה והכנעה של יסוד העפר, וגם מלשון חיש מהר, "רץ כצבי". העופר הוא בהכנעה גמורה, וזו גופא הסבה להיותו משוחרר מכל מעצור ומגבלה, הרץ חפשי ככל חפצו (עם ישראל בארץ ישראל מכונה "ארץ חפץ"). מי שמרגיש את משקלו הכבד אינו מסוגל לרוץ מהר, כבד לו. אבל אחד שהוא גארנישט – עפר אמתי הוא גארנישט – ממילא רץ מהר, כעופר האילים, החיה עם הכי הרבה חן.

זמיר – הבדלה והמתקה

המלה "זמיר" מופיעה אך ורק פעם אחת בכל התנ"ך, בבטוי "זמיר עריצים" בנבואת ישעיהו. שם המובן של "זמיר" הוא לזמר ולהכרית את הקוצים והחוחים הסובבים את השושנה העליונה, להכרית את יניקת החיצונים – זו הבדלה שלאחר הכנעה. אבל יש עוד בחינת זמיר, מלשון שירה וזמרה, בחינת "נעים זמִרות ישראל" (כינוי "דוד מלך ישראל חי וקים") ו"זמר בכל יום זמר בכל יום" הנאמר בלימוד התורה (של רבי עקיבא, הכלל הגדול של התורה שבעל פה) – זו בחינת ההמתקה (שלאחר ההכנעה וההבדלה הנ"ל). אאם כן, יש עופר – שהוסבר כהכנעה, אבל הכנעה זריזה ביותר. אחר כך, מתוך עופר בא הכח של "זמיר עריצים", כח של הבדלה גמורה. ובסוף באה ההמתקה – "נעים זמירות ישראל", "זמר בכל יום זמר בכל יום", "מזמור שיר".

עפר זמיר – יחוד חסד ומלכות

עופר הוא עופר האילים. כמו שעפר זמיר עולה בגימטריא אדם הראשון, כך הראשון שמכנה את עצמו עפר הוא אברהם אבינו. בשבע החיות הטהורות – "איל וצבי ויחמור ואקו ודישֹן ותאו וזמר", שכנגד שבע מדות הלב מחסד עד מלכות – אברהם ("חסד לאברהם") הוא כנגד האיל, בחינת עופר האילים. ואכן, אברהם אמר על עצמו "ואנכי עפר ואפר" (וכן, עפר עולה אברהם צבי, בסוד "לצבי או לעפר האילים" הנ"ל). החיה האחרונה, שכנגד המלכות, (בחינתו של דוד, "נעים זמירות ישראל" כנ"ל) היא הזמר.

אם כן, בצירוף השמות עופר-זמיר יש יחוד של חסד ומלכות, בסוד "חסדי דוד הנאמנים". אמרנו שעפר זמיר עולה אדם הראשון. אדם ר"ת אדם דוד משיח – הוא הצינור שממשיך מלכות שמים אל תוך מלכות הארץ, בגאולה האמתית והשלמה בחסד וברחמים, על ידי העסק ב"האי חיבורא דילך" באופן ד"יתפרנסון מיניה" בטוב טעם ודעת (בדרך חב"ד).

עפר זמיר – "מכנף הארץ זמִרֹת שמענו צבי לצדיק"

והנה, כמה פסוקים לפני שנאמר "נוע תנוע ארץ כשכור" מופיע פסוק המהווה מקור מובהק לקריאת השם עפר זמיר: "מכנף הארץ זמִרֹת שמענו צבי לצדיק ואֹמר רזי לי רזי לי אוי לי בֹגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו". "מכנף הארץ" היינו יסוד העפר, "זמרת" הוא לשון זמיר, "צבי" היינו "לצבי או לעפר האילים", וכן בדרך הרמז – "ואמר" עולה זמר (סוד "זמר בכל יום זמר בכל יום" הנ"ל ו"רזי לי" עולה זמיר. פעמיים "רזי לי רזי לי" היינו שתי בחינות זמיר הנ"ל – זמיר דהבדלה וזמיר דהמתקה – וכן פירשו חז"ל "רזי לי" הראשון סוד הפורענות לרשעים, בחינת הבדלה, ו"רזי לי" השני סוד שכר וישועה לצדיקים ("צבי לצדיק" = פורים, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", וד"ל), בחינת המתקה ("חייב איניש לבסומי בפוריא")[י].

עפר עופר ועופרת – קל וכבד

אמרנו שראשי התבות של עפר זמיר הם עז – לעפר זמיר יש עז (כמו בטושו"ע הפותח בעז – "הוי עז כנמר"). בשירת הים יש עז ביחד עם זמיר – "עזי וזמרת יה". איפה מופיע שם השם עפר? "צללו כעופרת [= 776, ביאת המשיח, ופרצת וכו'] במים אדירים". כמו שיש בשרש עפר משמעות של יסוד העפר ושל עופר האילים יש גם את העופרת, אחת משבע המתכות שבתורה. שבע המתכות מכוונות כנגד שבע מדות הלב, כאשר עופרת היא כנגד ההוד (כסף-חסד, זהב-גבורה, נחשת-תפארת, בדיל-נצח, עופרת-הוד, כסף חי-יסוד, ברזל-מלכות). מבין המתכות עופרת היא הכי כבדה – מספרה האטומי הוא 82 (= חסיד). אמרנו ש"עפר" הוא גארנישט, ולכן העפר רץ מהר, ואילו העופרת היא הכי כבדה – מיד צוללת מטה מטה בלי כח להתרומם. רואים שגם פה נשיאת הפכים, כנ"ל בסוד "כח המניע הבלתי מתנועע". גם צבי הוא צירוף אותיות יציב ועם זאת "רץ כצבי" – יש לו סוג של כובד ויציב, אך הוא גם קל – קל וכבד יחד[יא].

היחס בין הכבד לקל הוא כמו היחס בין האות (הדוממת מצד עצמה) והתנועה-ניקוד המחיה אותה – יחס הכלי והאור, הגוף והנשמה, כאשר אין בגוף ובכלי שום "סרח העודף" (כמו עור הצבי, הנמתח להלביש את גופו החי בדיוק; עור צבי סוד אור החשמל, וד"ל) – כובד הגוף מתאים בדיוק להלביש ולהמחיש בחושים הגשמיים שלנו את קלות הנשמה, ודוק. עופרת היא כנגד הוד – ההוד, רגל שמאל, מנהיג את חוש ההילוך. כל ריצה או הליכה מהירה היא מכח העופרת של האדם. עד כאן חומר למחשבה. בכל אופן, לא לשכוח שבשרש עפר יש עפר ועופר ועופרת, ושני השמות מופיעים בשירת הים – אפשר לשיר אותה לרך הנולד.

עפר זמיר – ר"ת עז

הזכרנו לגבי העז שני פסוקים, שהמפורסם ביניהם הוא"הוי' עז לעמו יתן" ומתוך כך גם "הוי' יברך את עמו בשלום". "גדול השלום", ובשביל שלום צריך את העז של התורה – "אין אמת אלא תורה" ו"אין עז אלא תורה". לפני שבוע וחצי[יב] דברנו על כך שלא יתכן שלום בלי אמת – "והאמת והשלום אהבו" – וכמו שלא יתכן שלום בלי אמת כך לא יתכן שלום בלי עז, עז של תורה.

יש פסוק עיקרי נוסף של "עז" – "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים". כתוב בחסידות – בפרט השפ"א אוהב את הענין, ומביאו בדרושי חנוכה כמעט בכל שנה – שקליפת יון, איתה מתמודדים בחדש כסלו, היא הנמר דקליפה. כנגדה צריך להיות "עז כנמר" של הקדושה, הראשון בין ארבע החיות במשנה (לכן הטור מתחיל עם מדת העזות של הקדושה – השו"ע מתחיל מהסוף, מ"גבור כארי", אבל הטור מתחיל באזהרה לאדם שלא יבוש מפני המלעיגים, וכך גם אדמו"ר  הזקן בשו"ע שלו). העז בפסוק "תנו עז לאלהים", שהוא הכח לעמוד מול קליפת חכמת יון, הוא האמונה שלנו בנשיאת הפכים – "'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו", "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי".

עפר וזמיר כצפורים

ועוד נקודה בנוגע לשם עפר זמיר: עפר הוא חיה ("והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק") ואילו זמיר הוא צפור-שיר המזמרת (לבורא יתברך) בכל עת ("זמר בכל יום זמר בכל יום"). [בארץ ישראל יש שני מיני צפור שונים שנקראים בשם "זמיר": זמיר סתם (ששירת הזכר ערבה מאד, והוא מרבה לשיר בערבים ובלילות בעת שהנקבה דוגרת על ביציה – ולעניננו, מה טוב ומה נעים שאביו של זמיר הקטן ישיר שירים ערבים בזמן שאמו מניקה אותו) וזמיר-סוּף (הגדול מזמיר סתם), סוד זמיר-זמיר הנ"ל, שכנגד הבדלה-המתקה, ודוק.] גם בשם עפר יש רמז ל"ועוף יעופף": עפר נוטריקון עוף צפור, והיינו כנ"ל שדוקא יסוד העפר עף לגובה (ועד ש"'הכל היה מן העפר' – אפילו גלגל חמה"). עוף צפור עולה עפר יעקב (בו נאמר "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת וגו'"), היינו מה שעפר זמיר הוא בן יעקב.

והמעשה הוא העיקר: עפר זמיר ראוי, מוכן ומזומן להרבה שירים וזמירות ("זמיר" על דרך "נגיד", המוכן שיתנגדו לו, כפי שהוסבר לפני שבוע[יג]). צריך לשיר לו הרבה, הוא יקלוט בכי טוב את השירים והזמירות (את הנעימה הפנימית של השירים, היינו "שיר השירים", וד"ל), וכאשר יגדל הוא יזמר לה' בחסד וברחמים את השיר החדש של הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, אמן.

ב. פדיון הבן – מצות הגאולה

פרשיות פדיון הבן

נעבור עתה למצות פדיון הבן: פדיון הבן קשור לפסח, סיום מסכת פסחים – "הכל הולך אחר החיתום" – הוא בדין פדיון הבן. הנושא של פסח (ומסכת פסחים) הוא יציאת מצרים, גאולה וחירות (זמן חרותנו) מכל דבר המיצר לעבודת ה' בשמחה ומכל גורם מפריע (פרעה מלך מצרים) מבית ומחוץ. מצות פדיון הבן כתובה בסוף פרשת בא[יד] בהמשך ליציאת מצרים ובהקשר של יציאת מצרים[טו]. אחר כך כתובה מצות פדיון הבן בפרשת כי תשא ("כל בכור בניך תפדה"), אחר כך (בתור צו שעה, לא בתור מצוה הנוהגת לדורות) בפרשת במדבר[טז] ופעם אחרונה בפרשת קרח ("אך פדה תפדה את בכור האדם")[יז] [עיין בלקו"ש חי"א, בא, שם עוסק הרבי בשלשת הפסוקים העקריים – הפסוקים מבא, תשא וקרח. מפסוקים אלו לומדים או את עצם מצות הפדיון או את מה שהבן חייב לפדות את עצמו אם אביו לא פדהו. המלה המשותפת לשלשת הפסוקים היא "תפדה"[יח].]

בהקשר הראשון, שרש המצוה הוא יציאת מצרים – שה' פודה אותנו. לכן בכל דרושי החסידות, בכל הספרים הקדושים, מצות פדיון הבן קשורה עם הגאולה – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". האבא הוא הקב"ה. והכהן הוא מדרגה אחרת בגילוי אור אין סוף, כפי שיתבאר.

ג. בידי מי מפתח הגאולה – הפדיון על האב או על הבן

מחלוקת בבלי וירושלמי על מי מוטלת המצוה

מובא בחסידות[יט] שקיימת מחלוקת בין הירושלמי לבבלי לגבי השאלה על מי בעיקר מוטלת המצוה של פדיון הבן – על הבן או על האב, דבר הנוגע לדין אם הבן גדל (והאב עדיין חי וקיים) – האב רוצה לפדות את בנו, שמסיבה כל שהיא לא פדה אותו כשנולד, וגם לבן יש מצוה. על מי עיקר המצוה? יש לשאלה הזאת נפקא מינה, למשל אם נאמר שהמצוה על האב והבן חוטף ופודה את עצמו עליו לשלם קנס לאביו כי גזל ממנו את המצוה (הוא קיים את המצוה, אבל יש דין שמי שחוטף מצוה משלם קנס). כך אם נאמר שעיקר המצוה על האב – וכך החינוך כותב בפירוש[כ] (הוא הראשון שכותב זאת בפירוש) – ממילא יוצא שאם הבן יחטוף את זה חייב לשלם לאבא קנס.

שיטת הבבלי היא שעיקר המצוה על האב (ואנו פוסקים כשיטת הבבלי), אבל נראה שלפי הירושלמי עיקר המצוה היא על הבן. היות שהבן הוא קטן, "מבן חדש" בלשון התורה, אז כמו שלא יכול למול את עצמו בברית מילה כך לא יכול לפדות את עצמו, לכן התורה הטילה זאת על האב (בין הראשונים הריב"ש[כא] מזכיר זאת, ואומר שזו דעת הרמב"ם). מכאן יוצא שכאשר הבן גדל פקעה המצוה מאביו וכעת היא חלה אך ורק על הבן בעצמו (ואין לו דין של חוטף מצוה, כי אין יותר מצוה על האב).

פדיון הבן הכללי – בידינו או בידי הקב"ה?

אם אמרנו רק את הווארט הזה, היות שמצות הבן קשורה לגאולה (ברית מילה הופכת אותך ליהודי, המחזיק מעמד גם בזמן הגלות, אבל הפדיון זו הבטחת ה' שיפדה אותנו בקרוב מגלותנו המר) – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". יש לנו מאמר[כב] "בידי מי מפתח הגאולה" – מי צריך לגאול אותנו, ה' או אנחנו בעצמנו. אצל מי המפתח? אצל ה' או אצלנו (כסוי) בכיס (עלינו רק לכעוס מאד על יצרנו הרע המעלים ומסתיר ולומר לחיים על כוס יי"ש ואזי יצא סוד מפתח הגאולה). יוצא שהשאלה הזאת היא בעצם מחלוקת בין הירושלמי לבבלי לגבי הפדיון.

בזמן יציאת מצרים – היינו רק קטנים, העם רק נולד, ולא היינו יכולים לפדות את עצמנו. לא היו לנו זכויות ולא כלום, לכן ה' גאל אותנו באתערותא דלעילא לבד. אבל עכשיו, אחרי מתן תורה, אחרי אלפי שנים של ירידות ועליות – שתוך כדי כל העליות והירידות עם ישראל מתבגר והולך, אין חכם כבעל הנסיון[כג] – אז עכשיו המחלוקת על מי המצוה של פדיון הבן. האם המצוה עדיין מוטלת על האבא או שהמצוה כבר לכתחילה שייכת לבן (וזכות האב במצות הגאולה פקעה)? שאלה לא פשוטה.

ההלכה עדיין כמו הבבלי, שהמצוה על האבא. וכמו שאמרנו, אם הבן חוטף – נשמע כמו עליה בחומה, שרוצים לחטוף את המצוה של הפדיון מהאבא ולפדות את עצמנו – אז צריך לשלם לאבא קנס (לא טוב לדחוק כך את הקץ; במקום להרים את נס ה"קץ שם לחשך" הוא הניס והרחיק את הקץ ר"ל, היינו סוד תקון הקנס, וד"ל). אבל אם מפתח הגאולה בידינו – חבל על כל רגע. אדמו"ר הזקן כותב בסידור על פדיון הבן שאם לא מקיימים באותו יום עוברים בעשה (לכן היה חשוב לעשות לפני השקיעה, וקצת הארכנו את השקיעה, כדעת אדמו"ר הזקן שמוסיף כמה דקות כנודע[כד], והרי רצינו להפגין שאנחנו חב"דניקים...).

פדיון הבן ביום השלשים ואחד

את מצות פדיון הבן מקיימים ביום ה-לא, שיעברו עליו ל יום, כלומר שבימי השבוע הפדיון יהיה תמיד שני ימים אחרי יום הלידה. אצלנו יום הלידה היה בשבת קדש, אז הפדיון הוא ארבעה שבועות ויומיים לאחר מכן. השבת האחרונה היתה יום ה-כט, אתמול היה יום ה-ל, וצריך שיעברו ל ימים ולעשות ביום ה-לא. מה קורה כשיום ה-לא, יום הפדיון, חל בשבת?

הפדיון – לאחר ל יום או כט ימים יב שעות ותשצג חלקים?

יש בכך מחלוקת אחרונים בין הש"ך למג"א[כה]. על פי פשט דוחים את הפדיון ליום ראשון, כי יש לפדיון הבן דין של מקח וממכר ואסור לעשות זאת בשבת, אבל יש ש"ך שאומר שאם עברו כט ימים ו-יב שעות ו-תשצג חלקים[כו] – השיעור המדויק של החדש, והפסוק אומר "מבן חדש"[כז] – אפשר לעשות את הפדיון ביום ששי, יום ה-ל ללידה. המג"א חולק עליו ואומר שלא מחשבים שעות במצוה הזאת של פדיון הבן וחייבים לחכות ליום ה-לא, וכשהוא חל בשבת חייבים לחכות ליום ראשון.

כששמענו את הדרשה של הסבא חשבנו אם אפשר לקשר את המחלוקת הזאת לענין שאלת "מצות עשה שהזמן גרמא" בנוגע למצות פדיון הבן, אם מה שמחכים שלשים יום הוא מצד הטבע (כט יום יב שעות תשצג חלקים) או דין תורה, גזרת הכתוב (עד שיעברו עליו ל ימים שלמים, על דרך הדין שאין מחשבין ימים כדי להשלים את חשבון ימות השנה אלא מוסיפין חדש שלם[כח]), ודוק.

לפדות ברגע הראשון

בכל אופן, אם המצוה היא על הבן, אז כדאי לפסוק כמו הש"ך ושברגע הראשון שאפשר לעשות את הפדיון[כט] , ברגע שהבן יצא מכלל נפל, "כי נפלתי קמתי" (כנראה שיש כמה רמות, כמו שהרש"ש כותב – יש בשעון כמה גלגלים שמסתובבים יחד, יש משהו שעדיין קטן ויש משהו שכבר גדול, החלק הגדול צריך לפדות את החלק הקטן, את אותו חלק שהיה חשש שאולי הוא נפל והוא יצא זה עתה מהחשש הזה). יכול להיות שרואים שהעם בנפילה כל כך גדולה עד שהמצב נהיה מסוכן (שמא הפטר יהפוך לטרף ר"ל (על דרך ענג ההופך לנגע כאשר האות הראשונה, השולטת בצירוף, יורדת לסוף, כמבואר במ"א) – "טרף טרף יוסף", שאזי פטור הפטר מפדיון, וד"ל), אזי אי אפשר לעשות פדיון, אבל ברגע שתופסים את הרגע שיצא מכלל נפל – לפדות.

בארץ ישראל פוסקים שהמצוה על הבן

השאלה היא אם המצוה שייכת לאבא או לבן. אמרנו "שהחינו"ך כותב בפירוש שהמצוה היא של האבא, אבל הוא כותב שאם אחרי שהילד גדל האב לא רוצה לפדותו אז מצוה על הבן לפדות את עצמו. כנראה אצלנו לא ברור אם האבא רוצה או לא – צריך איזה אישור מיוחד, שיגיד שאני לא רוצה.

בכל אופן, יש נטיה גם בארץ ישראל – קשור גם לתפלין דר"ת (רש"י מקביל לתלמוד בבלי, עיקר ההלכה, ור"ת לירושלמי, התפלין שלו הם תפלין של א"י) – לפסוק שהמצוה היא של הבן. זו נקודה אחת.

הקשרי פרשיות פדיון הבן

אמרנו שהפעם הראשונה שהמצוה הזאת מופיעה בתורה היא בסוף פרשת בא בהקשר של יציאת מצרים, גאולה. פדיון הבן מופיע גם בפרשת "קדש לי כל בכור" וגם בפרשת "והיה כי יביאך". פרשת "קדש" היא בחכמה ו"והיה כי יביאך" בבינה. בתפלין יש ארבע פרשיות, ורואים שמצות פדיון הבן מופיעה גם בחכמה וגם בבינה, בשתי הפרשיות (לפי הנ"ל שארבע הפרשיות בתורה בהן מופיעה מצות פדיון הבן הן כנגד ד אותיות שם הוי' ב"ה, נמצא ששתי הפרשיות "קדש" ו"והיה כי יביאך" שבסוף פרשת בא הן בסוד אבא ואמא עילאין, שבכלל נחשבים כחכמה, י שבשם, ודוק). אחר כך מופיעה המצוה בפרשת "כי תשא", בהקשר של עליה לרגל – "כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם"[ל]. בתחילת חומש הפקודים מופיעה המצוה בהמשך לסדר דגלי המדבר מסביב לאהל מועד. ולבסוף, בפרשת קרח, באה המצוה כאחת ממתנות כהונה, אחרי מחלוקת קרח כאשר ה' מחליט את כהונת אהרן ונותן לו כד מתנות, ושם כתוב "אך פדה תפדה את בכור האדם... ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא".

בבא ובכי תשא כתוב "בניך", ואילו בקרח לא כתוב "בניך". זו אחת ההוכחות שמביאים שהרמב"ם – שמונה מצוה זאת דוקא מפרשת קרח – סובר שעיקר המצוה היא על הבן ולא על האב. גם לגבי הנושא שדובר קודם, פדיון על ידי בית דין, אסמכתא לכך שלבית דין יש איזה כח לפדות יש רק מפרשת קרח, שכתוב "אך פדה תפדה את בכור האדם" ולא כתוב על מי מוטלת המצוה. לפי סדר התורה, לשיטת הרמב"ם מצוה זו נמנית לאחר מצות הל"ת שלא לבטל שמירת המקדש (הקשורה לגאולה[לא]).

מה שהרמב"ם מונה את המצוה מפרשת קרח הוא סימן שיש בפדיון הבן גם איזה כח לבטל את המחלוקת מעם ישראל (כח שיש בכל המצות של פרשת קרח). זהו גם דבר שחשוב עבורנו, שיש כח בפדיון הבן לבטל מחלוקת קרח (שבכל דור ודור יש קרח שחולק על המשה שבדור כנודע), וגם קשור בפרט למצות משמרת המקדש (בדומה להקשרו בפרשת במדבר לשמירת מחנה ישראל בכלל למחנה לויה ומחנה שכינה). אם כן, זו מצוה רב-גונית – קשורה ליציאת מצרים, לעליה לרגל, למשמרת המקדש ולמחלוקת קרח (הכל ענינים משיחיים).

פדיון הבן ושאר מתנות כהונה

הרמב"ם בהלכות ביכורים מחלק את כד מתנות הכהונה – ח שנאכלות רק בבית המקדש, ה שנאכלות בירושלים, ה שנאכלות בארץ ישראל, ה שבכל מקום, ועוד א שהיא זכיה מן המקדש[לב] (עורות קדשים – זוכים מן הקדש אבל משתמשים בכל מקום). בכל אופן, יש חמש שהן בכל מקום ואחת מהן היא מצות פדיון הבן. עוד אחת מהן, שבע"ה נסביר את הקשר ביניהן, היא "המתנות" – הזרוע והלחיים והקיבה – שקשורים עם מעשה פינחס, וגם פדיון הבן קשור למעשה פינחס כפי שנסביר.

בין ה המתנות האלו יש גם פטר חמור. בכל מקום שמופיע בכור האדם ובכור בהמה (אחת בלבד, לא כל שלשת הבכורות יחד) בכור אדם לא מופיע יחד עם בכור הבהמה הטהורה אלא דוקא עם פדיון פטר חמור[לג]. הפעם הראשונה היא "פטר רחם" עם "פטר חמֹר" (אותן אותיות). הם תמיד יחד, כי בשניהם יש פדיון (ה סלעים באדם ושה בפטר חמור), משא"כ בבכור בהמה טהורה – לכן התורה תמיד מחברת, אבל יש ודאי דברים בגו. או שאתה אדם או שאתה חמור.

"על פדיון הבן"

אם כן, המצוה הזאת היא כללית ביותר. הברכה היא "על פדיון הבן". הרמב"ם פוסק שאם הבן פודה את עצמו הוא מברך "לפדות...", אבל כשהאב פודה את הבן הברכה היא "על פדיון הבן" (יש בנושא הזה הרבה עיון, הצל"ח אוהב לחלק תמיד בין "על..." ל"ל...")[לד].

מי מברך "שהחינו"?

אמרנו שחז"ל קשרו את פדיון הבן למסכת פסחים, ושם הנושא הוא סיפור על רבי שמלאי ש"אקלע לפדיון הבן" (כנראה שכמו שאליהו הנביא מגיע לכל ברית רבי שמלאי מגיע לכל פדיון[לה]...) ושאלו אותו – פשיטא שהאב מברך את הברכה "על פדיון הבן", אבל מי מברך "שהחינו" – האבא, על המצוה, או הכהן, על ההנאה שבאה לידו. כתוב שרבי שמלאי – שנמצא כאן, בא לפדיון הבן – לא היה בידיו, והוא הודה ולא בוש שאינו יודע. לכן הוא הלך לבית המדרש ושאל את החכמים מי מברך "שהחינו", ואמרו לו שאבי הבן מברך "שהחינו", וסיום מסכת פסחים "והלכתא אבי הבן מברך שתים".

עפר זמיר – נשיאת הפכים

למה הבאנו את הסיפור? להגיד שהמלה האחרונה של מסכת פסחים היא "שתים". נחזור לפדיון הבן של עפר-זמיר, ר"ת עז, והזכרנו את הפסוק "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים". התכונה הזאת, הגבורה לשאת הפכים, נקראת עז. יכול להיות שה"אחת דבר אלהים" היא המצוה האחת של פדיון הבן, ו"שתים זו שמעתי" – שיש בקיום המצוה שתי ברכות.

מסכת פסחים: אור – פדיון הבן

כאן עושים ענין גדול מה"שהחינו", משא"כ בכל מצוה (מנהג חב"ד שבברית מילה לא אומרים "שהחינו", אבל בפדיון הבן ודאי שאומרים – הגמרא עושה מה"שהחינו" 'טראסק', כנראה שהברכה פה היא משהו מאד גדול, עד כדי כך שהיא סיום מסכת פסחים). המסקנה היא שאבי הבן מברך "שהחינו". איך מתחילה מסכת פסחים? אפשר לעשות סיום גם בלי ללמוד... "נעוץ סופן בתחילתן". הסוף הוא "אבי הבן מברך שתים" וההתחלה היא "אור" – המסכת היחידה שמתחילה מ'אור' – ואמרנו ש-אור עולה פדיון הבן בגימטריא. מתחיל ב-אור ומסיים במצות פדיון הבן[לו].

המסקנה בסוף פסחים כהוכחה לשיטת הבבלי

אומרים שהמסקנה כאן – יש גם שיחה של הרבי על זה – היא הוכחה לשיטת הבבלי שעיקר המצוה על האב. אם עיקר המצוה היתה על הבן – היו נותנים את ה"שהחינו" לכהן, אך היות שעיקר המצוה על האב (לפי הבבלי) נותנים לו את ה"שהחינו", כי זוהי המצוה העצמית שלו. הרא"ש כותב שהכהן "לאו מצוה קא עביד" – שלא עושה שום מצוה. יש לכהן דין מסייע. על דרך מצות פרו ורבו, שיש אחד שמקיים ויש אחד שמסייע ואי אפשר בלעדיו אבל המצוה לא שלו – זה האבא והאמא. יש קשר בין פריה ורביה למילה ולפדיון. כך מסבירים שעל הכהן אין בכלל מצוה, אבל הוא מסייע (שיש בו ממש, סוד אמא, בחינת יש כנודע). לכן, אם היה לכהן קצת מצוה, הייתי נותן לו את ה"שהחינו" – חזי לאצטרופי – אבל היות שאין לו שום מצוה, אלא רק הנאה גשמית שמקבל חמשה סלעים, לא מגיע לו "שהחינו" אלא "אבי הבן מברך שתים" ("אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי").

'שהחינו' משיחי

למה כאן ה"שהחינו" תופס מקום כל כך חשוב, והרי בכל מצוה המתקיימת מזמן לזמן יש "שהחינו"? אם המצוה הזאת היא מצוה של גאולה, של משיח, אז ה"שהחינו" כאן הוא כמו ה"שהחינו" שנזכה לומר תיכף ומיד ממש בביאת מלך המשיח. יש כמה ברכות שמברכים כשרואים אותו, ואחת מהן "שהחינו". מברכים "שהחינו" כל פעם שגילוי של מצוה נמשך "לזמן הזה", לתוך הזמן של קיום המצוה בפועל בעולם הזה הגשמי. כך מסבירים, וגם הרבי מסביר כך.

"על פדיון" – "לפדות"

השאלה לרבי שמלאי מתחילה: "פשיטא על פדיון הבן 'אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן' אבי הבן מברך". ויש לשאול – למה הם צריכים לומר את זה בשאלה לרבי שמלאי, אם זה כל כך פשיטא, וכל השאלה היא רק על ה"שהחינו"? הצל"ח שואל את השאלה הזאת, ואומר שצריך קודם לומר פשיטא כי היות שהנוסח הוא "על פדיון" ולא "לפדות" – ומזה לומדים כמה דברים, אחד מהם שאפשר לקיים על ידי שליח, ופשיטא שאם יקיימו את המצוה על ידי שליח לא הוא יברך "שהחינו" אלא הכהן, לכן אפשר לחשוב שתמיד ניתן לכהן. עוד דבר שלומדים מ"על" – "ל.." הוא רק פועל המצוה, ו"על" היינו כשיש שני כחות בקיום המצוה, והיות שיש כאן גם אב וגם כהן הייתי חושב שאולי יש חלק ששייך לו גם במצוה ולכן צריך לתת לו את ה"שהחינו". כך הצל"ח אומר, אבל הרבי אומר – וגם כך ברור בגמרא – שדיוק הגמרא אינו מנוסח הברכה אלא ממשהו אחר. לכן מסביר הרבי שדיוק הגמרא הוא על מי מוטל עיקר המצוה, על האבא או על הבן, כפי שהסברנו קודם.

אבא, כהן ו'ברא בוכרא' – חב"ד

אז שוב, הכהן כאן הוא האמא של המצוה הזאת, ואבי הבן הוא האבא, והבן בעצמו הוא ה"ברא בוכרא" וכתוב שזה דעת. ככה באמת כתוב בספה"ק, שהמצוה הזאת היא מצוה משולשת (כמו שהתורה משולשת) – צריך אבא, כהן ובן[לז] (בר קיימא, לאחר שלשים יום). אם יש פה שלושה אז כמו שהסברנו הם החב"ד – האבא הוא אבא, הוא חכמה, הכהן שמסייע הוא כמו אמא, הוא מקבל (גם מקבל הנאה ותענוג – תכונה של אמא, אבא נותן הנאה ואמא מקבלת הנאה), אבל הבן בעצמו הוא סוד הדעת.

הגאולה – חכמה או דעת?

עפ"י מה שנתבאר נחזור לשאלה "בידי מי מפתח הגאולה?" – אצל הבן או אצל האב? לפי זה תלוי מה ענין הגאולה. אם הנפלאות של "כימי צאתך מארץ מצרים" הם נפלאות של חכמה, של אור, או של דעת. ברור שאצל הרמב"ם – שאמרנו שלפי הריב"ש סובר שעיקר המצוה על הבן – עיקר הגאולה היא דעת, "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". דעת זו מודעות, "בגין דישתמודעון ליה", ה' ברא אותנו כדי שנכיר אותו. חכמה היא גילוי. עוד הפעם, אם הגאולה היא חכמה זה נקרא שהמצוה על האבא – אור אבא. אבל אם הגאולה היא דעת – "דעת אלהים בארץ", "לדעת בארץ דרכך" – המפתח שייך ל"ארץ חפץ", אנחנו, עם ישראל, ארץ ישראל, אז הגאולה בתוך המודעות שלנו, המפתח הוא אצלנו.

אבא כהן ו'ברא בוכרא' – חח"ן

יש עוד דרך להסביר למה מקבילים שלשת השותפים של מצות פדיון הבן (קשור להנ"ל שבשרש הם כנגד חב"ד). ידוע בקבלה, בפרט אצל הרש"ש, שהחכמה כוללת כל החב"ד, והבינה כל החג"ת והדעת כל הנה"י. בכל אחד מהחב"ד-חג"ת-נה"י יש את הראשית שלו, הבכור – הכח הראשיתי. האב הוא החכמה, הכהן הוא "איש חסד" (לכן הרבי כותב בפנימיות המצוה הזאת שאם הכהן מברך "שהחינו" זאת אומרת שהתגלות הגאולה למטה שייכת לאור הממלא כל עלמין – חסד הוי' אבל חסד עולם, חסד מוגבל, ולא משהו פלאי שהוא מוחין בעצם). פשיטא שהאב מברך "על פדיון הבן" – זו המצוה שלו. אבל השאלה היא איך הפדיון מתגלה למטה – ב"שהחינו" – האם הגילוי הוא "חסד עולם", שאז הכהן מברך, או שהוא גם "נפלאות", מוחין בעצם (גם בגילוי למטה). ו"הלכתא אבי הבן מברך שתים" ולא הכהן, והכהן "לאו מצוה קא עביד" בלשון הרא"ש.

הדרך לגאולה – פעולות רוחניות או מעשים גשמיים?

נחזור שוב – יצא שאפשר לומר שאבי הבן הוא החכמה, כולל חב"ד, הכהן הוא חסד, כולל חג"ת והבן עצמו הוא הנצח – "ברא כרעא דאבוה". נצח ענינו הנצחת האבא – נצח כולל נה"י. ניקח רק את הניתוח הזה ונחזור ל"בידי מי מפתח הגאולה". לפי מה שהתבאר, אם אני אומר שהמצוה על הבן זאת אומרת שהדרך להביא את הגאולה היא באופן מעשי – נצח. מדברים בזמן האחרון אם צריך להקים מפלגה, להקים מאחזים, או רק דברים רוחניים. לפי הניתוח הזה, שהבן הוא מעשה, והאבא הוא חכמה (כולל כל החב"ד, כל השכל), אם נאמר שהמצוה על האב – כפסק הבבלי – יוצא שהגאולה היא רק שכל, ולא צריך הרבה להתלכלך במעשים כדוד המלך, אבל לפי הירושלמי, ולפי הרמב"ם עפ"י הריב"ש ועוד, שהמצוה מוטלת על הבן, אז גילוי הפדיון הוא נצח, היינו שהגאולה תלויה בנצח, בניצוח, במעשה שלנו מלמטה. זוהי עוד נקודה חשובה.

ד. בכור לכהן ובכור לנחלה; לידה מילה ופדיון

"במאי בעית טפי" – בירור הרצון

נאמר עוד ווארט: כשמדברים על בכור. איך מסבירים את סדר פדיון הבן? אבי הבן בא אל הכהן ומתחיל "אשתי הישראלית ילדה לי בן זה הבכור" ואז הכהן אומר – מה אתה רוצה יותר, את הבן הבכור או את חמשת הסלעים שהתורה מחייבת אותך לתת לי? שואלים בפשט איך האב יכול לומר כזה דבר, כי משתמע ממנו כאילו יש ברירה שהאבא יכול לומר לכהן להשאיר אצלו את הבן, והרי לא יכול להיות כך. האחרונים שואלים את השאלה הזאת, אבל הנוסח נשאר מנהג ישראל תורה. הדבר הוא קצת אסמכתא למה שאמרנו קודם, שהכהן כאן הוא בחינת אמא לא אבא – לא תורני לגמרי ("אורייתא מחכמה נפקת").

נבאר שתפקיד הכהן הוא לעורר רצון. הכהן בא לגלות – מה אתה רוצה יותר, את הבן שלך או את חמשת הסלעים. האבא אומר שאני רוצה את הבן שלי (שהוא הרצון העליון, דין תורה), והילך חמשת הסלעים שאני מחויב לתת לך על פי התורה, מברך שתים (עובר לעשייתן) ונותן את הכסף. מנהג ישראל שאחרי קיום מצות הפדיון הכהן מברך על היין בורא פרי הגפן (לכן חבל שחיכו ליין, אם קשה להוציא את הפקק – הברכה על היין יכולה להיות גם כמה דקות אחרי, היין הוא מנהג נוסף אחרי הפדיון, אבל הכל היה בהשגחה עליונה...) ומברך את הילד. הברכה על היין היא בבינה כמובן, בחינת הכהן המסייע בפדיון כנ"ל.

"סוד הוי'" של ארבעת מצבי הבכורה

במסכת בכורות, פ"ח הוא הפרק של פדיון הבן, והוא מתחיל מכך שיש ארבעה מצבים – שני סוגי בכור, בכור לנחלה ובכור לכהן, וארבעה מצבים. המצוה שלנו היום, פדיון הבן, היא לא מצוה של בכור לנחלה אלא של בכור לכהן. יכול להיות שיש לאבא בכור לנחלה מקדמת דנא, אבל כל הסיפור מתחיל מ"אשתי הישראלית" – מהאשה – "ילדה לי בן זה הבכור". פדיון הבן הוא ענין של "פטר רחם"[לח], בלי קשר אם התינוק הוא בן ראשון של האבא. יכול להיות הפוך – אמא שיש לה ילדים, שהבן הוא כבר לא פטר רחם, אבל הוא בכור לנחלה, ראשית אונו של האב. המשנה במסכת בכורות דנה בכל מיני מצבים עדינים כדי לחדד את ההלכה, אבל מאד פשוט שיכול להיות בכור לנחלה שהוא לא בכור לכהן, או בכור לכהן שהוא לא בכור לנחלה, ומי שהוא שניהם (כיום רוב המקרים הם ככה, כשמתחתנים עם אשה אחת נישואין ראשונים), וגם בכור לא לנחלה ולא לכהן, אם היה קודם "יוצא דופן". אם הולד הראשון נולד בניתוח קיסרי, הילד שיבוא אחריו דרך הרחם הוא לא בכור לנחלה – בגלל שהוא לא נולד ראשון – ולא בכור לכהן בגלל שהוא שני, אף על פי שהוא פתח את הרחם. לפי תורה הוא לא בכור לזה ולא לזה.

אנחנו יודעים שיוצא דופן נקרא קיסר – דוד המלך הוא פלג קיסר ומשיח בן דוד הוא קיסר שלם. לכן ברור שאם רוצים לכוון את ארבע האפשרויות הללו במשנה כנגד אותיות שם הוי', הבן שאינו לא בכור לנחלה ולא לכהן הוא המלכות – שייך ליוצא דופן. בכור לכהן ולנחלה – אבא. בכור לכהן ולא לנחלה – אמא. בכור לנחלה ולא לכהן – צריך שיהיה "ראשית אונו" של האב, שלבו של האב דוה עליו, קשר רגשי (מדות) מיוחד לאב, "מה שמו [אבא, י שבשם] ומה שם בנו [ז"א, ו שבשם]" (ל"בכור לנחלה" יש יותר קשר עם האבא, בגלל שהוא 'ראשית אונו'[לט] של האבא הוא זוכה ל"פי שנים ברוחך" – רוח היא רגש. במפרשים מוסבר ש"בכור לכהן" הוא יותר "מן השמים" ו"בכור לנחלה" תלוי יותר ברגש של האבא, ויש בו את הדין של "יכיר").

י	בכור לכהונה ונחלה
ה	לכהונה ולא לנחלה
ו	לנחלה ולא לכהונה
ה	לא לכהונה ולא לנחלה

"סוד הוי'" – בכור לנחלה, לכהן, בן ובת

נאמר עוד "סוד הוי'". רמז: לנחלה לכהן = בכור[מ], יש בו שתי בחינות. בכור לנחלה ודאי קשור לאב, נשים אותו ב-י[מא]. בכור לכהן קשור לאמא – ה עילאה. גם הכהן עצמו הוא האמא, כפי שהסברנו קודם. כל המצוה הזאת היא מוחין דאמא, ולכן זו אסמכתא טובה לפסוק כמו הבבלי – מוחין דאמא – שעיקר המצוה על האבא (בכל ספר הזהר הקדוש רבי אבא, הסופר של רשב"י, הוא בסוד ספירת הבינה, פרצוף אמא, וד"ל). יש בן פשוט, שהוא לא בכור בכלל, ויש בת ("בת תחלה") – בן ובת הם ו-ה שבשם בכל מקום, יחודא תתאה, ושני הבכורות הם י-ה שבשם, יחודא עילאה.

יש מהאבא של הרבי שכותב בפירוש[מב] שכל מה שקשור לבכורות שייך למוחין – "ראשית חכמה", "ראשית דעת", הכל בנסתרות. פשוטים הם ו-ה. י-ה הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", לכן בדרך כלל אותו אדם הוא שתי הבכורות, אבל עדיין הם שני שמות. יש בכור לנחלה, שיש לו דין של "פי שנים", ויש בכור לכהן שאין לו דין של פי שנים. בבכור לנחלה יש דין של "יכיר"[מג] – משהו עצמי שהאבא קובע. משא"כ בבכור לכהן (אם כבר – אז אשתי אומרת שהוא פטר רחם). שוב, יש בכור לנחלה – אבא. בכור לכהן – אמא. בן ובת[מד].

היות שיש סוד של חותם המתהפך (בין כחות המודע לכחות העל-מודע), אז בכתר הסדר הוא הפוך. נאמר בקיצור נמרץ: שרש הבת באמונה, רדל"א. שרש הבן הפשוט הוא ברישא דאין. שרש הבכור לכהן הוא בגלגלתא דאריך, חסד, ושרש הבכור לנחלה הוא במוחא סתימאה.

סדר כרונולוגי

כתוב ש"בת תחלה סימן יפה לבנים" – בת תחלה היא הלידה, וה'בנים' (מיעוט רבים שנים) הם הברית והפדיון. באמת הסדר של בת-בן-בכור לכהן-בכור לנחלה הוא גם סדר כרונולוגי, כי במשניות לגבי בכור לנחלה ובכור לכהן יש אפילו ששואלים פשט למה חז"ל מקדימים בכור לנחלה לפני הבכור לכהן – הרי המצוה של בכור לכהן קודמת. בכור לנחלה נעשה רלוונטי רק כשהאב מת, כלומר שהוא האחרון לפי הסדר ההגיוני, ובכל אופן מקדימים אותו. יוצא שהכל קשור לאיך שהסברנו שהבת ברדל"א, והבן שכנגד ברית מילה בתענוג, הבכור לכהן בגלגלתא (שנקרא כהנא רבא) ובכור לנחלה במוחא סתימאה – כך הוא הסדר הכרונולוגי של היישום. יש מחזוריות נצחית במבנה – כשהאב נפטר הבכור לנחלה עולה לעמוד במקומו.

לידה, מילה ופדיון – ג רישין שבכתר

אמרנו שיש שלושה דברים שקורים כשילד נולד – נולד, נימול, נפדה. אחר כך יש עוד דברים, אבל שלשת הדברים האלה קשורים ללידה. הפדיון הוא רק לאחר שמחכים לדעת שזו לידה בריאה והתינוק הוא בר קיימא (הגם שגם כשיודעים בברור שנולד לתשעה, שאזי אין חשש שהוא נפל, בכל זאת קבעה התורה, גזרת הכתוב, שאין לפדותו עד לאחר שלשים יום; כל גזרת הכתוב היא בבחינת רצון פשוט עליו נאמר "אין טעם לרצון", בחינת פדיון בן בכור בפרט, כמו שיתבאר). יש לידה בלי מילה – אצל בת ש"כמאן דמהילא דמיא". ברית מילה יש אצל כל בן, אין בזה דין בכור, כמובן. דין של בכור לאמו – פדיון (אם זה "אשתי הישראלית").

מה קורה בלידה, מה בברית ומה בפדיון? כתוב בכללות ששלשת אלה הם ג ראשונות שבכתר – אמונה-תענוג-רצון. לידה של בן או בת כיהודי – והגדרה של יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה, תלוי באמא – היא גילוי של האמונה. אמונת ישראל היא מזל הלידה (ובכל שנה ושנה ביום ההולדת מתגבר מזל זה). זהו שרש הבת ברדל"א כמו שאמרנו. וכן אמרנו שבן סתם שרשו בתענוג, וכתוב שהתקון של הברית מילה ששייך לכולם הוא תקון אבר התענוג (כך הרמב"ם כותב[מה], וגם מובן מעצמו) – לתקן את התענוג בנפש.

להוולד זה אמונה. לבת יש את האמונה בעצם, אפילו יותר מהבן. יש לה כל כך הרבה אמונה שהיא לא צריכה תקון התענוג או תקון הרצון. הבן, אחרי שנולד, צריך לתקן את אבר התענוג שלו. אם הוא בכור – ובכור הוא ענין של כח תוהי, רצון חזק – צריך שהכהן ימתיק אותו והאבא יפדה אותו. איך רואים שהפדיון הוא תקון הרצון? זהו הדו-שיח בין האבא לכהן, מה אתה רוצה יותר. הבן קולט את השיחה, הוא כאן על הידים, וזה מתקן את הרצון שלו.

יש הלכה שבמצות פדיון הבכור נתינה בעל כרחו (של הכהן המקבל את דמי הפדיון, ה סלעים) שמה נתינה. העיקר הוא תוקף הרצון של האב לקנות מהכהן את בנו בכורו שבכך הוא מתקן את תוקף רצונו התוהי של הבן הבכור. כמו שיש דין של "תקפו כהן"[מו] כך כאן יש דין של "תקפו לכהן", בחינת אמא (אבא תוקף את אמא בעל כרחה), לקבל את דמי הפדיון בעל כרחו, וד"ל. בגלל שפדיון הבן הוא תקון הרצון בנפש הוא שייך בעיקר לגולגלתא – תקון הרצון. בכור לנחלה הוא מוחא סתימאה (חכמה סתימאה, כח המשכיל בנפש, מקור החכמה הגלויה, אבא, י שבשם, בחינת בכור לנחלה כנ"ל) – מוחא סתימאה הוא גם רצון, אבל עיקר "מקור הרצון" בלשון החסידות הוא בגולגלתא (הכל בסוד חותם המתהפך כנ"ל).

ה. רב כהנא

תקון רבי שמלאי

נסיים עם עוד הלכה מאד מענינת. אוהבים להקדיש את השיעור לגיבור. גיבור אחד של השיעור הזה הוא רבי שמלאי, שבא לכל פדיון... נאמר עוד סיפור על רבי שמלאי. יש לפני כן עוד סיפור במסכת פסחים[מז], שרבי שמלאי בא לבקש מרבי יוחנן שילמד אותו ספר יוחסין (מדרש נסתר על דברי הימים, כנגד י-ה שבשם, הנסתרות – מי אבא שלך ומי אמא שלך), אז רבי יוחנן שואל היכן נולד והיכן גר, ואומר שנולד בלוד וגר בנהרדעא, ורבי יוחנן אומר לו שמקובל שלא מלמדים ללודי או לנהרדעאי, וק"ו לך שאתה שניהם. בהמשך כפה אותו עד שהסכים, ואחר אמר לו שהוא רוצה ללמוד את הספר בשלשה ירחים. רבי יוחנן כעס עליו ואמר לו שברוריה הצדקת – אשת רבי מאיר, בת רבי חנניא בן תרדיון – למדה שלש מאות הלכות משלש מאות רבנים ביום אחד ואת הספר יוחסין לקח לה שלש שנים, ואתה רוצה בשלשה חדשים?! לקח קלא – גוש עפר – וזרק עליו. יש בסיפור, כמובן, סודי סודות. אבל המפרשים[מח] מסבירים שהלודאים (הסיפור הזה נמצא בירושלמי בגירסא אחרת) והנהרדעאים הם גסי הרוח ומי שיש לו גסות רוח לא מלמדים אותו סודות התורה, ספר יוחסין. עד כאן כתוב.

נקשר את הסיפור עם הסיום של מסכת פסחים. אותו רבי שמלאי, שמופיע קודם בתור חכם אמתי אבל עם נטיה כל שהיא לגסות רוח – אבא של הרבי מסביר את הסיפור[מט] (הבאור לספור המופלא הזה הוא אולי הבאור הכי ארוך בכתבי ר' לוי'ק – 50 עמודים בערך, וגם שיחת הרבי על הסיפור מאד יפה) שכל מי שהוא רק בעל נגלה (העוסק ביחוד ו-ה שבשם, "והנגלת לנו ולבנינו", אבל אין לו עסק ב"הנסתרת להוי' אלהינו", יחוד י-ה שבשם) הוא אוטומטית גס רוח – בא לפדיון הבן, שהינו מקום של סודות, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", ושואלים אותו שאלה פשוטה והוא חייב להודות שאינו יודע וצריך ללכת לשאול את גדולי הדור בבית המדרש. הם אומרים לו שאבי הבן מברך שתים, "והלכתא אבי הבן מברך שתים" (סיום המסכת).

אם עושים עוד חיבור של סוף המסכת עם תחלתה – עוד 'הדרן' – "אבי הבן מברך שתים. אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר" = יה פעמים יה פעמים יה (יה בחזקת 3). סיום המסכת היא הכנעת-תקון רבי שמלאי. לא רק מה שהוא לא יודע מי מברך "שהחינו" הוא התקון, אלא כנראה גם התשובה היא חלק מהתקון. שה"שהחינו" – מה שמתגלה ב"זמן הזה" למטה – בא מהנסתרות דוקא. האריז"ל אומר שהדבר הראשון שפוגם בנסתרות, ב-יה, הוא גאוה העולה יה. צריך ענוה = קלא (זוהי הסיבה שרבי יוחנן לקח קלא וזרק עליו). עד כאן היה רק כדי לשמח את רבי שמלאי, "ויספו ענוים בהוי' שמחה", אם זכה לענוה ודאי זכה לשמחה (ולגילוי סודות התורה, מה שהוא בקש מרבי יוחנן).

רב כהנא = בכור האדם

אבל עיקר הגיבור של פדיון הבן הוא רב כהנא (ראוי לציין, כפי שנראה בהמשך, שגם לרב כהנא וגם לרבי שמלאי היה איזה עסק עם רבי יוחנן...), שהוא תמיד חבר של רב אסי, שני תלמידי רב. אוהבים אצלנו לספר סיפורי צדיקים (ודאי שאבי הבן אוהב לשמוע סיפורים). אנחנו לומדים כאן סנהדרין, וכתוב בהמשך המסכת[נ] שרב אומר שלרב ותלמיד מותר לשבת יחד לדון בדיני נפשות. הגמרא מקשה – הרי יש ברייתא מפורשת שאינן נמנין כשתי דעות בדיני נפשות. מתרצת הגמרא שרב דיבר על תלמידים כגון רב כהנא ורב אסי שנצרכו לרב בשביל שמועותיו אך לא בשביל סברותיו. פעם אחת כתוב "בכור האדם" = רב כהנא (= כל בכור)[נא]. פעם אחת כתוב "בכור אדם" = רב אסי. יש לרב שני תלמידים – "בכור האדם", רב כהנא, ו"בכור אדם", רב אסי. אם התלמיד לא צריך לרב לסברא אין לומר שהוא יפסוק את ההלכה כמו הרב שלו, כי בהרכב בית דין פוסקים לפי הסברא של כל דיין ודיין. אם הוא עצמאי בסברא שלו הוא יכול לשבת עם הרב לדון. את זה אמרנו רק כדי לדעת שרב כהנא הוא מאד חכם. רב כהנא הוא ה"בכור האדם", וכמו שנסביר.

פדיון ע"י בעל כהנת

מה שרצינו כאן, שמתניה אופן – אם היה מגיע לפני הפדיון שמתניה יעשה את הפדיון. יש מישהו שחושב שמתניה יכול לעשות את הפדיון? משפחת אופן הם לא כהנים, עד כמה שידוע לי, אבל הוא נשוי לכהנת (לבתו של הכהן שעשה היום את הפדיון, הרב איציק). יוצא מהתוספות בגמרא בפסחים[נב] שרב כהנא סובר שמי שנשוי לכהנת – אם כי יש לו הרבה בעיות משום כך – יכול לקחת פדיון הבן. המנחת חינוך מביא דין מחודש זה כדעת התוספות (וכן בערוך השלחן, התמה על דעה זו). זו הלכה חמורה מאד, שלא מצאנו ראשון אחר שסובר ככה – אבל רב כהנא, הסובר ככה ועושה מעשה, הוא הגבור שלנו היום (כל "גבור" שייך לאורות דתהו).

יש גמרא שרב אומר לרב כהנא "פשוט נבלתא בשוקא ושקיל אגרא ולא תימא כהנא אנא וגברא רבא אנא". רב כהנא אינו כהן אלא רק נשוי לבת כהן. הוא גלה מבבל לארץ ישראל כי היה נשוי לבת כהן. זו בעיה חמורה בסדר הדורות, אם הוא כהן או לא. פשוט שיש שני רב כהנא[נג] – רב כהנא התלמיד חבר של רב הנ"ל (הגבור שלנו היום) ורב כהנא תלמידו של רבה ורבו של רב אשי, שהוא כהן לכל הדעות, אבל רב כהנא העיקרי בש"ס, התלמיד חבר של רב, הוא לא כהן. הוא היה עני, והיה הגבר הכי יפה בדורו – "שופריה דרב כהנא מעין שופריה דרבי אבהו, ושופריה דרבי אבהו מעין שופריה דיעקב אבינו, ושופריה דיעקב אבינו מעין שופריא דאדם הראשון [= עפר זמיר]". הוא הגבור של פדיון הבן, כי הוא אומר את החידוש הכי גדול. הוא אומר שאני לא כהן, רק נשוי לכהנת, ואפשר לתת לי את הפדיון. רואים שכהן "לאו מצוה קא עביד".

מתנות בבעל כהנת

איפה עוד רואים שמי שהוא נשוי לכהנת יש לו דין כהן לכמה דברים? גם במצות "מתנות", בזרוע לחיים וקיבה (המתנה ב-ה הידיעה מבין מתנות כהונה) כך הדין, וכך פוסק הרמב"ם, שגם בעל כהנת לוקח מתנה זו לכתחילה. השאלה היא רק אם מדמים פדיון הבן לזרוע לחיים וקיבה – הם שתי מתנות מאותו סוג, מ-ה מתנות שנוהגות בכל מקום, כנ"ל. בחולין כתוב שרב כהנא אכל מתנות בשביל אשתו, שהיתה כהנת (השם 'מתניה' יוצא מכוון – או נותן מתנות או מקבל).

כהנת – מיעוט אחר מיעוט

איך לומדים שבמתנות הזרוע והלחיים והקיבה הם גם לכהנות (ובזכותן גם בעליהם יכולים לקבל)? בגמרא זו מחלוקת אם כך הדין, ומי שאומר שכן – וכמו שאמרנו, כך ההלכה – לומד זאת ממיעוט אחר מיעוט. "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זבחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה"[נד] (זהו הפסוק של המתנות, בפרשת שופטים, לדור שנכנסו לארץ). כתוב "משפט הכהנים" ולא הכהנות, וכתוב "ונתן לכהן" ולא לכהנת – "אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות". רואים שכהנת היא לא כהנת ולא כהנת – היא טיפוס שמיעוט אחר מיעוט בא לרבות אותה.

יש עוד לימוד, הפוך לכאורה, שבכל מקום שכתוב "כהן" סתם בתורה (ולא מוזכר אהרן ובניו) כהנת בכלל כהן, דבר המצביע על שרש הכהונה סתם באמא, בחינת נוקבא (עילאה), וד"ל.

רב כהנא כדמות 'תוהית'

אמרנו שפדיון הבן הוא תקון רצון תוהי. לבכור יש רצון של תהו[נה]. לבנים הפשוטים שאחריו אין רצון כל כך עצמתי כמוהו. כמו בבכורים – כתוב שכל מצות בכורים היא בגלל שיש אורות דתהו שצריך להכניס לכלים דתקון ("ושמת בטנא"). כהמחשה לאישיות התוהית של רב כהנא נביא את המסופר עליו בב"ק[נו]:

ההוא גברא דהוה בעי אחוויי אתיבנא דחבריה [– הראה – מסר לגויים את התבן של חברו], אתא לקמיה דרב, א"ל: לא תחוי ולא תחוי, א"ל: מחוינא ומחוינא [כמו אנשים שמצפצפים על רבנים שאומרים להם "אל תפנה אל תפנה".]. יתיב רב כהנא קמיה דרב, שמטיה לקועיה מיניה [רש"י: "לצואריה, שבר מפרקתו".]. קרי רב עילויה: "בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא [רש"י: "חיה והוא שור הבר".] מכמר [רשת הציד]", מה תוא זה כיון שנפל במכמר אין מרחמין עליו, אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו. א"ל רב: כהנא, עד האידנא הוו פרסאי דלא קפדי אשפיכות דמים, והשתא איכא יוונאי [תרבות יון, בה נלחמים בחנוכה] דקפדו אשפיכות דמים ואמרי מרדין מרדין, קום סק לארעא דישראל, וקביל עלך דלא תקשי לרבי יוחנן שבע שנין. אזיל אשכחיה לריש לקיש דיתיב וקא מסיים מתיבתא דיומא לרבנן [רש"י: "היה מחזר ושונה להם מה שדרש רבי יוחנן אותו היום"], אמר להו: ריש לקיש היכא? אמרו ליה: אמאי? אמר להו: האי קושיא והאי קושיא, והאי פירוקא והאי פירוקא. אמרו ליה לריש לקיש. אזל ריש לקיש א"ל לרבי יוחנן: ארי עלה מבבל, לעיין מר במתיבתא דלמחר. למחר אותבוה בדרא [שורה] קמא קמיה דר' יוחנן, אמר שמעתתא ולא אקשי, שמעתתא ולא אקשי, אנחתיה אחורי שבע דרי עד דאותביה בדרא בתרא. א"ל רבי יוחנן לר"ש בן לקיש: ארי שאמרת נעשה שועל! אמר: יהא רעוא דהני שבע דרי להוו חילוף שבע שנין דאמר לי רב [גם הבקשה הזאת היא בסגנון 'תוהי'.]. קם אכרעיה, א"ל: נהדר מר ברישא, אמר שמעתתא ואקשי, אוקמיה בדרא קמא, אמר שמעתתא ואקשי. ר' יוחנן הוה יתיב אשבע בסתרקי [כריות], שלפי ליה חדא בסתרקא מתותיה, אמר שמעתתא ואקשי ליה, עד דשלפי ליה כולהו בסתרקי מתותיה עד דיתיב על ארעא. רבי יוחנן גברא סבא הוה ומסרחי גביניה [רש"י: "גבות עיניו גדולים ומכסין עיניו".] אמר להו: דלו לי עיני ואחזייה, דלו ליה במכחלתא דכספא, חזא דפרטיה שפוותיה [רש"י: "נקרעה שפתו ע"י מכה".], סבר אחוך קמחייך ביה, חלש דעתיה ונח נפשיה. למחר אמר להו רבי יוחנן לרבנן: חזיתו לבבלאה היכי עביד? אמרו ליה: דרכיה הכי. על לגבי מערתא [מערת הקבורה של רב כהנא.], חזא דהוה הדרא ליה עכנא, א"ל: עכנא, עכנא, פתח פומיך ויכנס הרב אצל תלמיד, ולא פתח. יכנס חבר אצל חבר, ולא פתח. יכנס תלמיד אצל הרב, פתח ליה, בעא רחמי ואוקמיה. א"ל: אי הוה ידענא דדרכיה דמר הכי לא חלשא דעתי, השתא ליתי מר בהדן [תחזור אלינו לישיבה.], א"ל: אי מצית למיבעי רחמי דתו לא שכיבנא [כשאקשה לך.] אזילנא, ואי לא - לא אזילנא, הואיל וחליף שעתא חליף [ולא בכל יום יתרחש נס.]. תייריה [רש"י: "הקיצו משנתו".], אוקמיה, שייליה כל ספיקא דהוה ליה ופשטינהו ניהליה. היינו דאמר ר' יוחנן: דילכון אמרי, דילהון היא [תורת א"י שאני אומר לכם היא באמת של בני בבל].

חגיגת יום הפדיון

הסיפור הכי מופלא על רב כהנא, שקשור לפדיון הבן, נמצא בסוף פרק קמא של קידושין[נז]. אמרנו שברית מילה הוא תקון אבר התענוג ופדיון הבן בא לתקן את הרצון. על לידה כתוב "טל ילדֻתֶיך" – טל = אמונה במספר סדורי (התינוק נולד ל-טל שבועות). לכן כשאדם נולד יש מזל גובר, בכל שנה ביום הולדת (שצריך לחגוג) – האמונה מאירה. הבן איש חי כותב שצריך לחגוג את יום הברית בכל שנה, ולפי דרכנו חגיגת יום הברית היא תקון התענוג. מי שהוא בכור – כמו עפר זמיר – צריך לחגוג גם את יום הפדיון מדי שנה בשנה (יא כסלו), וזהו תקון הרצון. איך נסביר את החגיגה הזאת? כדי לתת איזשהו ציור נספר את הסיפור מרב כהנא.

חז"ל אומרים בסוף פרק א בקידושין שכל מי שבא דבר ערוה לידו וניצל הימנו עושים לו נס[נח]. ומביאים שם שלש דוגמאות, שהמכנה המשותף שלהם הוא ש"תבעתיה ההיא מטרוניתא", שמטרוניתא אחת תבעה חכמים. רש"י כותב שמדובר בסכנת נפשות, בגלל שאם הוא לא ייענה לה היא תהרוג אותו – מטרוניתא יכולה להרוג, והיא תובעת אותו.

הבטוי "תבעתיה ההיא מטרוניתא" נמצא רק ג"פ בש"ס, כולן שם יחד, שלשה סיפורים בסוף פרק א של קידושין:

סיפורי "תבעתיה ההיא מטרוניתא"

הראשון הוא על רבי חנינא בר פפי, השני הוא על רבי צדוק והשלישי על רב כהנא. ו"כל מי שבא דבר ערוה לידו וניצול ממנו עושין לו נס" – לכל אחד קרה נס. "תבעתיה האי מטרנותיא לר' חנינא בר פפי" – הוא היה גדול בקבלה מעשית, אז הוא אמר שם והתמלא שחין, ואי אפשר לתבוע אותו. היא גם היתה מכשפת, והיא "עשתה עובדא" והתרפא – לא עזר לו. הוא ברח לתוך איזה בית מרחץ שהיה מלא בשדים ומזיקים, שאפילו אם שני אנשים היו נכנסים לבית מרחץ ההוא ביום היו ניזוקין אך הוא ניצל. שאלו אותו איך ניצל במקום כזה, שהוא בטוח סכנת נפשות ואין מי שיוצא משם חי, והוא אמר שכאשר נכנסתי לבית מרחץ ראיתי שני שומרי הקיסר עומדים על הפתח ושומרים עלי, ועל כך כתוב "כל מי שבא דבר ערוה לידו וכו'".

הסיפור השני, בסמוך, על רבי צדוק – תבעתיה ההיא מטרוניתא, והוא אמר לה שאין לי כח, חלש מאד, לא אכלתי כמה ימים. יש שם 'דבר אחר' והיא מציעה לו לאכול שיתחזק. מי שעובר עברה כזאת באמת צריך לאכול כזה דבר, "מצא מין את מינו". ה'דבר אחר' היה בשר טרי וצריך לצלות אותו, לכן היא הסיקה את התנור שיהיה לו מה לאכול והוא קופץ לתוך התנור. היא אומרת – "מאי האי"? הוא ענה לה שמי שעושה כך מגיע לו כך – מגיע לו גיהנם. כשהיא רואה מה שעושה כדי להפטר ממנה, היא אומרת לו – אם הייתי יודעת שהאסור כל כך חמור אצלך לא הייתי מצערת אותך כך, ופטרה אותו לשלום. זהו הסיפור השני שם.

אחר כך, הסיפור השלישי, על רב כהנא – השייך לפדיון הבן, כפי שנסביר. הוא היה עני מאוד וכאמור, הכי יפה בעולם[נט]. מפני עניותו הוא הוא היה מוכר דיקולי (סלי דקלים בשביל נשים). במסגרת עבודתו הוא הגיע לבית של איזה מטרוניתא ו"תבעתיה", אז הוא אומר לה שהוא צריך ללכת הביתה להתקשט – הוא כבר הכי יפה, אבל עוד צריך להתקשט (כנראה מתאים – מי שהכי יפה צריך להתקשט). הוא הולך הביתה, עולה לגג וקופץ ממנו – בלי קונצים. קופץ מאגרא רמה לבירא עמיקתא, אבל אליהו הנביא בא ותופס אותו – "כי יפֹל לא יוטל כי הוי' סומך ידו". אליהו צועק עליו למה הטרחת אותי ארבע מאות פרסאות לבוא להציל אותך. רב כהנא אמר לו שכל הסיפור התאפשר רק ממה שאני עני והוצרכתי למכור דיקולי לנשים, אז אליהו נתן לו שק מלא דינרים ובזכות המסירות נפש זכה לצאת גם מהעניות שלו.

ר' חנינא בר פפי ור' צדוק – מנשה ואפרים, מטרוניתא – אשת פוטיפר

אומר האר"י הקדוש בגלגולי נשמות[ס], בשני הסיפורים הראשונים – רבי חנינא בר פפי הוא גלגול של מנשה, רבי צדוק הוא גלגול של אפרים ו"ההיא מטרוניתא" היא אותה אחת, אשת פוטיפר, שיוסף הצדיק ניצל ממנה אבל עכשיו היא באה לפתות את שני בניו. בסוף, אחרי שאפרים – ר' צדוק – קופץ לתנור ואומר שמי שעושה כך מגיע לו כך, היא מגיעה לתיקונה, באומרה שאם הייתי יודעת שהדבר הוא עד כדי כך אצלך לא הייתי תובעת אותך. כך אומר האר"י.

רב כהנא – גלגולו של פנחס

אבל רב כהנא הוא סיפור אחר – האר"י אומר שהוא פינחס ו"ההיא מטרוניתא" זו כזבי. היות שהוא הרג אותה בגלגול הקודם, אל הקובה-הקיבה (של זרוע לחיים וקיבה), לכן היא חזרה לפתות אותו. רצתה להעניש אותו, להתנקם ממנו, על מה שהרג אותה בגלגול הקודם. מה לומדים מכאן? שרב כהנא הוא פינחס[סא]. אומר האריז"ל עוד הוכחה, שלכן בסיפור שלנו יש את אליהו הנביא – "פינחס זה אליהו".

רב כהנא כהן או לא? יש בכך פלפול. הסיבה שלא יודעים אם הוא כהן או לא, אף על פי שקוראים לו "כהן" (יש כאלה ששם משפחה שלהם הוא כהן והוא לא כהן, פה שרש התופעה הזאת), היא, שגם פינחס בהתחלה לא היה כהן. יש שני רב כהנא – תלמיד-חבר של רב (יש פלפול, אבל כנראה שהוא לא כהן) והרבי של רב אשי (שלכולי עלמא כהן) – צריך לומר ששני ה'רב כהנא' הם ה"לפני" וה"אחרי" של פינחס. כשפינחס עשה את מעשהו, בשעת מעשה (שבזכותו כל גדולתו), הוא לא היה כהן – הוא היה אורות מרובים דתהו. אחר כך "הנני נֹתן לו את בריתי שלום והיה לו ולזרעו אחריו ברית כהֻנת עולם" זו הדוגמה הכי קלאסית בתורה של להכניס אורות מרובים דתהו בכלים דתקון. רב כהנא השני הוא הכהן, אחרי שהאורות דתהו נכנסו לכלים דתקון, אבל רב כהנא הראשון – פינחס – נמצא במצב שהוא עתיד להיות כהן, על סף להיות כהן (והוא נקרא כהן בתור שם משפחה, על שם אלעזר הכהן אביו ואהרן הכהן סבו), אבל אינו כהן. אורות דתהו טרם נכנסו לכלים דתקון. עד כאן בקיצור, עשו לנו סימן מהשמים שצריך לסיים (נפל החשמל).

המשכת האורות דתהו לכלים דתקון בפדיון

כמה שוה אור הגנוז? אור הגנוז = רב כהנא = בכור האדם[סב] (אור = פדיון הבן), אחד שהוא חריף מאד מאד, יותר מרבי יוחנן, תלמיד חבר של רב (תנא ופליג) שלא צריך לסברתו. בדרך כלל אפשר להקשות מתנא על אמורא ולא מאמורא על אמורא. היוצאים מן הכלל הם "רב תנא ופליג", וגם יש כלל שאפשר להקשות מרב כהנא על אמורא[סג] – בכך יש לו כח של תנא, יותר מרבי יוחנן. הוא חכם מאד מאד, אבל גם מאד מאד 'וילד', מאד פראי, טיפוס קלאסי של אורות דתהו.

הווארט הוא שפדיון הבן בא בכל אופן לתקן את הרצון התקיף של הבכור. לבכור יש רצון תקיף, שזה התהו שלו, והתקון הוא על ידי המצוה הזאת, כלומר בכל אופן להכניס את אורות דתהו האלו לתוך כלי התורה. לכן כל כך חשוב כאן, בעיקר, ברכת "שהחינו". לכן מצד אחד נותנים את הברכה לאב, שהוא גבוה, אבל צריך גם שהאור של הפדיון יומשך למציאות בצורה מתוקנת – "שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה", למציאות שלנו.

שנזכה בזכות עפר זמיר וכל המשפחה שכל האורות דתהו יומשכו. אסור להיות ענוותן כרבי זכריה בן אבקולס, כפי שדובר, אבל גם אסור להיות גס רוח. צריך "לא מיניה ולא מקצתיה" – "קטנתי" – ודוקא על ידי כך מגיעים ל"עצם הרוממות העצמית", שיכול להיות כן "לבו גס בו" בקוב"ה, ביש האמתי, לזכות ממש ליש האמתי, לבו גס בו למעליותא, בזכות שהוא ממש "ונפשי כעפר לכל תהיה", "לא מיניה ולא מקצתיה".

הגאולה – פדיון "בני בכורי ישראל"

דבר שלא הזכרנו והוא פשוט ביותר, שהגאולה שלנו היא בחינת בכור, שהרי ראשית הכרזת הגאולה בתורה היא "בני בכרי ישראל". זו הגאולה, שהקב"ה בא לפדות את בני בכורי ישראל, כן תהיה לנו. הכל במחילת כבוד הכהנים (החשמונאים), "ועמך כלם כהנים", צריך הרבה בנות כהן שינשאו להרבה ישראלים שבזכות שנשואים לכהנות יקחו מתנות.

זרוע לחיים וקיבה – האברים ה'בכוריים'

נשלים – אמרנו שרב כהנא הוא פינחס, שבזכות מעשהו זכו ל-ג מתנות כהונה (זרוע – "ויקח רֹמח בידו", לחיים – "ויפלל", קיבה – "אל קבתה"[סד]). בכך רואים שיש קשר הדוק בין המתנות ופדיון הבן – שני הדברים שכתוב שרב כהנא לקח בזכות זה שהיה נשוי לכהנת. הרמב"ן על זרוע לחיים וקיבה מצטט את הרמב"ם במו"נ שטעם שלשת האיברים הללו (לא מביא דברי חז"ל, שרש"י מביא בפשוטו של מקרא) הוא משום שכולם ראשית. הלחיים הם ראשית הגוף, הזרוע היא ראשית האיברים המשתרגים מן הגוף, והקיבה היא ראשית כלי העיכול (המעים). היות שתמיד את הראשית נותנים לכהן, מסביר הרמב"ם במורה, לכן דוקא את שלשת האיברים האלה נותנים לכהן, כי יש להם דין ראשית. גם צריך להבין את הרמב"ם, מה ענין כל ראשית כאן, אבל כל אחד ראשית לענין שלו. את הראשית הזאת נותנים לכהן, כי הראשית בכל מקום היא תהו – "ברישא חשוכא והדר נהורא".

נפסיק כאן, אבל היו כאלה שרצו שנדבר גם מעניני דיומא – מה שהיה אמור להתחיל מעכשיו, "ברישא חשוכא והדר נהורא", "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום". איך פועלים את ה"ברישא חשוכא והדר נהורא"? נשאיר את הנושא פתוח בינתיים.

ו. תקון הסובלנות

[הצטרף חתן – אחיה קדש שי' ויט – וניגנו "אשר ברא".]

ספר הישר = סובלנות?

אנחנו מאמינים בסיבות מהשמים – יש סיבה שצריך להמשיך, לומר משהו על "ברישא חשוכא והדר נהורא". בהשגחה פרטית, אחד התלמידים באמריקה שכותב תרגום חדש של התורה, עם פירוש רש"י משולב בתוך התרגום, ומסתמך הרבה על הנצי"ב בהעמק דבר (כותב את הנצי"ב ומפרש, עם תיבול של סיפורים – במיוחד של סלבודקא וכיו"ב, לא דברים חסידיים במיוחד), והיום שלח לי את פתיחת הנצי"ב לחומש בראשית (הוא סיים כבר את החומש, אבל כעת תרגם את הפתיחה), שמסבירה למה ספר בראשית נקרא ספר הישר. חוץ מעמוד הטקסט הוא כתב עשרים פלוס עמודי הסבר.

הווארט של הנצי"ב הוא שבראשית נקרא ספר הישר, על שם האבות היו ישרים, ויושר הוא מה שהיום קוראים סובלנות – סובלנות כלפי העמים. אברהם אבינו סבל את אנשי סדום. יחד עם כך ששנא את הרשע שלהם, גם התפלל עליהם, הוא רוצה שיתקיימו בעולם – לא רוצה שאפילו גוי רשע יעלם מהמציאות. אם ה' ברא אותם צריך לשמור אותם בתוך המציאות, ולא ח"ו להרוג אותם. יצחק, כמה שהוא מדת הגבורה, סובלני כלפי אבימלך – אבימלך מגרש אותו, רע לו, כמעט שוכב את אשתו, ואחר כך כשבא לעשות איתו ברית הוא מיד עושה סולחה והכל בסדר. גם יעקב אבינו, כמה שלבן רודף אותו ורוצה לאבד את הכל, יעקב לא מתנכל ללבן לעשות לו משהו רע אלא מיד מוכן להתפייס איתו ולכרות ברית – שלום ולהתראות ותהיה בריא. כך היא דרך האבות, ולהתנהג ככה נקרא להיות ישרים.

כצימוק לסיום הוא מביא מאחז"ל במדרש "קפדנותם של אבות ולא ענוותנותם של בנים" – שהקפידא של האבות היא יותר בדרכי נועם ומפויסת מהענוה של הבנים. לכן הם ישרים, ולכן בלעם יכול לבקש "מות ישרים" (גם ממנו לומדים שהישרים הם האבות) כי ישרות היא דרך ארץ – בלעם לא יכול להיות צדיק, הוא שונא יהודים ושונא את התורה, אבל גם אחד כמוהו יכול להיות ישר, שהוא לא משתדל לקלל ולהשמיד עם שלם מן המציאות, דבר שהוא לא ישר ולא יפה גם לגוי, כי המעשה הוא נגד ישובו של עולם, ולכן הוא יכול לבקש על עצמו "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו", אבל לא יכול לבקש לעצמו "מות צדיקים". עד כאן פתיחת הנצי"ב בכמה משפטים.

אחר כך הוא מביא עמודים על גבי עמודים שיסוד היסודות ועמוד החכמות הוא להיות סבלן וזהו, וזה כל התורה כולה על רגל אחת ואידך פירושא הוא זיל גמור. אם בהשגחה שולחים לך כזה דבר – צריך לתת את הדעת מה קורה כאן. אולי אנחנו טועים בדרך, לא הולכים בדרך הישרה אלא בדרך עקלתון. תמיד אפשר להגיד שהוא 'מתנגד', אבל אנחנו לא נוהגים ככה כידוע.

קודם כל כתבתי לו בחזרה בקיצור שתי הערות קצרות, שני צ"ע:

"ספר הישר" – פסוקי מלחמה

ההערה העיקרית היא שהוא פותח את הפתיחה משני פסוקים בהם כתוב "ספר הישר" – "הלא היא כתובה על ספר הישר" (ב"שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון") ו"ללמד בני יהודה קשת הנה היא כתובה על ספר הישר" (בקינת דוד על שאול ויהונתן). שני פסוקים האלה הם פסוקים של מלחמה – של הריגת האויבים, הריגת עמי כנען וחיסול האויבים וצ"ע איך הוא יפרש אותם. "על פי שני עדים וכו' יקוּם [גם מלשון נקמה, 'עד יִקוֹם גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר'] דבר", ואיך אפשר ששני "ספר הישר" שבתורה מדברים על מדת הסובלנות לשמור על קיום העמים ואף פעם לא ללכת נגד איזה עם.

שלש שיטות מהו ספר הישר

ההערה השניה היא שאם מסתכלים בסוגיא שחז"ל שם שואלים מהו ספר הישר[סה] רואים שיש שלוש דעות: רבי יוחנן – ספר בראשית (על שם האבות שנקראו ישרים, ומביאים הפסוק מבלעם "תמות נפשי מות ישרים"); רבי אליעזר – ספר דברים (שכתוב בו "ועשית הישר והטוב בעיני ה'") ורבי שמואל בר נחמני – ספר שופטים (כמובן, ספר שופטים לא יכול להיות ספר הישר שמופיע אצל יהושע, אבל כן בקינת דוד) על שם "איש הישר בעיניו יעשה" (זה בכלל פלא, סיום ספר שופטים הוא "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" ועל כך "הנה היא כתובה על ספר הישר"?! הסיפור האחרון שם קשור ל"ללמד בני יהודה קשת" – ששבט יהודה, העיקרי בשבטים הנלחמים, נלחם בשבט בנימין, כמעט והשמיד שבט שלם בישראל, כל שבט נקרא "עם" כנודע). לפי הדעה השלישית בכלל רואים שספר הישר הוא לא כינוי מי יודע מה. זה אם רוצים להתבונן בשלמות בכל הסיפור.

'סובל כל עלמין' – שרש הסובלנות

עד כאן מה שעניתי לו. כעת נאמר מה שלא כתבתי לו – רק נפתח נושא חשוב, במיוחד לתלמידי הנצי"ב של היום[סו]: ידוע שכתוב "יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא את הכל", ובפסוק[סז] כתוב "ובורא רע" (חז"ל שינו למעליותא "ובורא את הכל"). ידוע שיש סובב כל עלמין וממלא כל עלמין (אבי הבן והכהן, כפי שמסביר הרבי, כנ"ל). אבל יש משהו באמצע, שאנחנו מדברים עליו הרבה[סח], והבעל שם טוב מביא את הענין באגרות קדש שלו (מובא גם בספר הפרדס) – "סובל כל עלמין", ממוצע בין סובב לממלא (סוב מ"סובב" ו-ל מ"ממלא"). באמת דברנו שאם יש איזה שרש למדת הסובלנות אז הוא באור אין סוף הסובל כל עלמין, "אני אסבול ואמלט" – יש ענין שה' סובל את הכל. הסובב הוא אוא"ס לפני הצמצום, הממלא הוא הקו, והסובל הוא הרשימו – זה הכלל. היות שהרשימו באמת לא מורגש, משהו היולי, לכן הסובל הוא סוד הרשימו. כל מה שקורה בחשכת הצמצום נסבל על ידי כח הרשימו. 'סובל' הוא לשון סבל המרים ומעביר משא כבד ממקום למקום. כך מדת הסובלנות היא לא רק לתת מקום לקיום מציאות הזולת (סוד החלל והמקום פנוי עצמו שנוצר על ידי הצמצום הראשון) אלא להרים אותו ולקרבו לאור הקו שיוכל להתקן, וד"ל.

בי"ע – רשימו, קו, עולמות

"יוצר אור" – יצירה, "ובורא חשך" – בריאה. הקו הוא עולם היצירה ביחס למדרגות שלפני הצמצום, ה-ו של שם הוי', כך כתוב בפירוש, והרשימו הוא ה עילאה, הבריאה, "אפשריות המציאות", ואוא"ס שלפני הצמצום לפי ערכין הוא האצילות (למעלה מ"יוצר אור ובורא חשך"). אחר כך, כל העולמות – ואצילות בכלל – הם "אדם דעשיה", "עושה שלום". זאת אומרת שכאשר אומרים בי"ע המשמעות היא או בריאה-יצירה-עשיה ("בורא חושך", "יוצר אור", "עֹשה שלום" – עשיה היא לשון תקון, והתקון הוא שלום) או שהרבה יותר למעלה בי"ע מקביל לרשימו-קו-עולמות ("עשה שלום" – עולם האצילות, עולם ההתכללות).

סובב כל עלמין	אור אין סוף	אדם דאצילות
סובל כל עלמין	רשימו	אדם דבריאה	"בורא חשך"
ממלא כל עלמין	קו	אדם דיצירה	"יוצר אור"
עולמות	אדם דעשיה	"עשה שלום"

סובלנות – בשביל הניצוצות העתידים לצאת ממנו

מה הרווחנו? רוצים לומר שסובלנות היא במדרגה של "בורא חושך" – סובל כל עלמין. אפילו הנצי"ב אומר שמחד אברהם אבינו הוא "אֹהבי הוי' שנאו רע" (יש מאמר חז"ל כזה), ומצד שני הוא סובלן לגבי כללות הבריאה, ואף פעם לא יתרצה להשמיד אומה שלמה (אפילו לא הכי רשעה, כמו סדום, שלא רק שלא יוזם להשמיד אותם אלא מתפלל עליהם שיוצלו מגזרת המקום המגיעה להם באמת). סובלנות כזאת נקראת "בורא חושך", שהבורא-הסובל סובל את החשך. למה הוא סובל את החשך? למה אברהם סובל את הסדומים? "מצאתי דוד עבדי" – או במודע או שלא-במודע, אברהם יודע ש"היכן מצאתיו? בסדום"[סט] (דרך בנות לוט שדוד מלכא משיחא יוצא מהם). מתי משה רבינו, שמן הסתם יותר גדול מאברהם אבינו בנבואה (הלא הוא רבן של כל הנביאים), מרשה לעצמו להכות את המצרי? רק לאחר ש"ויפן כה וכה וירא כי אין איש" – שרואה שלא יצא ממנו גר, שאין בו שום לחלוחית של קדושה כלל וכלל – ואפילו כך הוא נרדף, "אשר ינוס שמה", צריך לנוס לעיר מקלט על שהרג אותו (לפני זמנו). לקח על עצמו סיכון – ובאמת סיכן עצמו – אבל רק אחר שווידא ש"אין איש".

סובלנות – "בורא חשך"

על כך כתוב "ברישא חשוכא והדר נהורא" – מה שסובלים את החשך הוא מתוך אמונה שיש שם משהו גבוה מהאור, ניצוצות אור שעתידים לצאת משם (כמו שיצחק אוהב את עשו בנו הרשע "כי ציד בפיו", יצחק צד את הנשמות הקדושות שבפנימיות עשו, העתידות להולד ממנו[ע]). לכן סובלים את החשך למרות ששונאים את הרע. לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע שייך ביצירה – על כך כתוב "אברהם התחיל להאיר". בלי אור אי אפשר להבחין, ובאור אוהבים טוב ושונאים רע (ואם יש רע שכבר נבדל בבירור מהטוב בהחלט צריך להרוג אותו – "ויפן כה וכה... ויך את המצרי"), אבל בעולם הבריאה עדיין הכל גולמי, חומר גלם, אפשריות המציאות. זה חשך, וחשך הוא בעצם ערבוביא של אור וחשך כאשר החשך מעלים ומסתיר על האור עד שנראה הכל חשך – עיקר העולם לשון העלם הוא עולם הבריאה, "בורא חשך".

להיות "סובל כל עלמין" היינו לסבול את ההעלם. המציאות היא מציאות של העלם. בתוך עם ישראל יש אולי כמה יחידים שמכירים את בוראם ומכוונים למרוד בו, אבל הרוב המוחלט הם תינוקות שנשבו שאין להם שום דעת כלל, והם רק שבויים "כי אשב בחשך" – הם יושבים בחשך בינתיים. אם כן, עולם הבריאה הוא "בורא חשך", ואם ה' בורא חושך יש לו תכנית וצריך בינתים לסבול את החשך. אף על פי שחשך זה יכול להיות מליארד אנשים (ערבים).

"על שלשה דברים הקב"ה מתחרט שבראן"

לפני שנמשיך נאמר שיש עוד מאחז"ל – "על שלשה דברים הקב"ה מתחרט שבראן, מלכות כשדים וישמעאלים ויצר הרע"[עא]. השאלה היא אם צריכים לעזור לו לעשות תשובה – אם צריכים, זה נוגד את כלל הסובלנות. מכאן גם רואים שישמעאלים הם לא מלכות – כשדים הם מלכות[עב], אבל על הישמעאלים לא כתוב מלכות (ויצר הרע הוא מדרגה שלישית). יש הרבה רמזים מופלאים במימרא הזאת. ידוע שאבולעפיא אומר ש"בראשית" = שלשה דברים יחד, שתמיד מפרשים שה"שלשה דברים" הם תורה עבודה וגמ"ח ועוד שלישיות נחמדות. אבל יכול להיות, ואפילו יותר מתאים לומר, שהם "שלשה דברים... שבראם". מספר האותיות בכל מעשה בראשית הוא 1815 = "הקדוש ברוך הוא מתחרט שברא[ן]". ב"אלה תולדות השמים והארץ" – שיש מצרפים לסיפור הראשון של מעשה בראשית – יש עוד 50 אותיות, "[שברא]ן". על כל פנים, באמת השאלה מה עושים? רואים שה' מתחרט. איפה מתחרטים? בעולם הבריאה, עולם התשובה. ב"בורא חשך" ה' גם מתחרט וגם סובל, כי אם היה מתחרט והיה רוצה לתקן היה יכול לעשות זאת מיד, אז סימן שהוא גם מתחרט וגם סובל. היות שיש מצוה בתורה "והלכת בדרכיו" אז גם אנחנו צריכים לסבול.

רב כהנא – סובל כל עלמין

שלשת הדברים שעליהם מתחרט הקב"ה שבראן, מלכות כשדים ישמעאלים יצר הרע = 1946 = 7 ("כל השביעין חביבין") פעמים רב כהנא (= בכור האדם = אור הגנוז). רב כהנא, מעולם התהו שקדם לתקון כנ"ל, הוא סוד ה"סובל כל עלמין"[עג], היכולת לסבול את כולם (כוללת היכולת לא לסבול את הרשע שהתבררה מהותו בבחינת "יוצר אור" דעולם היצירה כנ"ל, דהיינו אותו מסור שהורג על המקום כנ"ל, מבלי להתחרט כלל, אף על פי שצריך לגלות, כמו משה רבינו במעשה המצרי – "ויך [משה, שזכה לבינה, בריאה] את המצרי [בעולם היצירה, עולם היצרים והמיצרים] ויטמנהו בחול [בעולם העשיה]") אך בדרך של "נגוף ורפוא" למצרים, וד"ל.

תקון תפיסת "ספר הישר" של הנצי"ב

עד כאן רק להכנס לנושא של להתחיל לתקן את "ספר הישר" של הנצי"ב. לא שמבטלים אותו – לא מבטלים שום דבר לגמרי, רק שברגע ששמים כל דבר במקום הנכון שלו, קצת מעלים אותו לאצילות ואז ממילא הוא מתבטל (ישותו, מה שהוא מחזיק מעצמו, מתבטל) ובא על תיקונו האמתי. לפעול כך הוא דבר שנוגע למבצעים, כמו המבצעים של הבנות. הספורנו כותב מאד חזק במקום אחד שלכתחילה הכוונה, גם כשנכנסו לארץ ישראל, לא היתה להשמיד את העמים – גם הציווי "לא תחיה כל נשמה" הוא רק בדיעבד – ולכתחילה צריך שהם בעצמם יתפנו ויצאו מן הארץ. רק אם לא יוצאים מהארץ צריך להרוג אותם. כך הוא אומר על ז עממין, העמים הכי גרועים.

הבעיה עם המלה 'סובלנות' היא שאתה משאיר את מושא הסובלנות כמות שהוא (לא נושא אותו ומוליכו למקום האור כנ"ל). כל הסובלנות כלפי החשך היא רק בשביל "כיתרון האור מן החשך" – שאנחנו מאמינים שחושך טומן בתוכו אור כי טוב. הוא לא רע שכבר נבדל מהטוב לגמרי, אלא חשך מסוג "אור וחשך משמשים בערבוביא", מה שמתגלה כחשך גדול, אך מכיל ניצוצות אור גדול שעליהם נאמר "כיתרון האור מן החשך" – לכן סובלים אותו, ומשתדלים להוציא אותם. הרבה פעמים בשכם דנו בדמיון בין הערבים לבין המושג באבולציה של מין שעומד להכחדה כי גמר כבר את תפקידו במעשה בראשית – שאין לו יותר מה לתת, שכבר מיצה את עצמו. זהו דיון שדנים לגבי הישמעאלים – שעדיין עומד. דיון למכון התורני-מדעי.

בנית תדמית ציבורית

ובאופן אקטואלי: יש יהודי שנחשב מהפרסומאים הכי חשובים באמריקה (לימד את חב"ד איך לפרסם) – שאחרי כל מה שקרה בבית בחברון[עד], והוא ראה את כל התקשורת נגד המתנחלים, אז הוא כתב מעומק הלב בצער שחבל שלא יודעים איך לעשות תדמית חיובית. כתב שהעסק שלו הוא רק בנית תדמית, ומה שקורה הוא ההיפך הגמור של זה. הוא הציע כמה הצעות שבטלתי אותן – למה לא עשו צעדה של עשרת אלפים אנשים עם שלטים "הבג"ץ לא אמר לפנות" (מה שהיה עושה רושם על כל העולם, גם עושה תדמית חיובית וגם היה ממתיק את המצב). כתבתי לו בחזרה מה שכתבתי, שגם כשעשו דברים כאלה התקשורת מיד מבטלת ומקטינה ולא ישימו בעמוד הראשון של העיתון וכו'. לכן הנוער מתוסכל ופועל כפי שפועל. כך עומד הדו-שיח בינינו. צריך עוד הרבה לדבר אבל נפסיק כאן. כל מה שדברנו – שצריך לחשוב על דרכים חכמות, שגם לא קוטלות אותנו בעיני הציבור (כלומר, עושים מאתנו חיות רעות), ויחד עם זאת פועלים.

רק נאמר כמה נורות אדומות לדעתי: מה שיש תמונות של מתנחל זורק אבן על ערבי מוסק זיתים או משהו. גם פעילים אמרו – צריך לעשות דברים שבאמת פועלים משהו. בשביל לעשות דברים, שאפשר גם לתכנן הלאה, במיוחד עם בנות – צריך לעשות דברים שאפשר לתכנן, בגדר נורמות שלא שוברים כלים לגמרי, שלא פיקוח נפש לגמרי. צריך הרבה מחשבה לדבר על מבצעים כאלה שאפשר לתכנן. לדעתי, לדוגמה, אסור שיצלמו אותך. צריך לצלם מישהו אחר. אין שום טעם לזרוק אבן על ערבים, לדעתי. מה שהיה בחברון עכשיו, האחד שזרקו עליו אבן בגלל שהוא זרק אבן. יש דברים אחרים לעשות, הרבה יותר טובים. לא צריך לחקות אותם. מה עוזר לזרוק עליו אבן? הרכוש שלו יותר יפתח לו את הראש מהגוף שלו. הגוף שלו לא שוה שום דבר. לא נדון כעת, אני רק אומר דוגמה שצריך הרבה יותר חכמה ונתינת הדעת, ועוד יותר לגבי הבנות. אנחנו נהיה סובלנים, אחרי ששמים את הנצי"ב במקום הנכון, שהוא בעולם הבריאה (עולם החשך, השכל החשוך).

נאמר עוד משהו, לגבי שלש הדעות מהו ספר הישר. אם ספר הישר הוא סובלנות – כמו שהנצי"ב מפרש, דבר שהוא בכלל לא פשוט (בחסידות אומרים עפ"י הפסוק "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" ש"צדיק" הוא קום עשה ו"ישר" מקביל למצות לא תעשה, אבל אני לא זוכר בחסידות כרגע שום אסמכתא לזה ש"ישר" פירושו סובלנות, ויש כל מיני דרושים בחסידות מהו ישר. כל זאת חוץ מהצ"ע הנ"ל שאמרנו) – אז הוא על דרך "בראשית ברא", ששם "ברישא חשוכא והדר נהורא".

אגב, ספר הישר = אדם פעמים חוה (לא רומז רק לאבות אלא לאדם וחוה) = אדם הראשון אברהם. מאדם וחוה באות כל האומות שבעולם. בגלל שהם היו עוד לפני הישרים, עדיין בחושך שלפני "אברהם התחיל להאיר". כל חומש בראשית, כל ההסטוריה אצלנו, הוא הסוד של "ברישא חשוכא והדר נהורא". לכן אם אומרים שספר הישר הוא חומש בראשית אין-הכי-נמי שיש בזה את יסוד הסובלנות, "ברישא חשוכא והדר נהורא", שמחכים ליתרון האור מן החשך. אם הוא ספר דברים, "ועשית הישר והטוב בעיני ה'", אז הוא בבחינת "יוצר אור" – יש אור אהוב ורע שנוא. אם ספר הישר הוא ספר שופטים, שאין מלך בישראל ואין קבלת עול מלכות שמים – "איש הישר בעיניו יעשה" – אז "הישר" בכלל יכול להיות סובלנות רעה, שסובלים כל אחד לפי העקמימות שלו (מבלי להרימו ולקרבו אל האור), אבל אם הוא ספר שופטים נאמר עליו "אף עשיתיו", שמכך פחד משה, "יגרתי מפני האף", מפחד מדור שאין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה (ה'ועשית' ב"ועשית הישר והטוב בעיני ה'" הוא כמו העשיה לפני חטא אדם הראשון, כשהעשיה היתה ביצירה – יד מדרגות יותר גבוה[עה], כמו שכתוב – ואילו "איש הישר בעיניו יעשה" הוא העשיה כמו אחרי החטא, "אף עשיתיו").

מתי להיות סובלן?

סובלנות במצב של "איש הישר בעיניו יעשה" היא רעה מאד. אפילו התלמיד שכתב באנגלית את התרגום ההוא, כל הרבנים האחרים שלו הם ליטאים, ואחד מהם אמר לו שמאד מסוכן לתרגם זאת לאנגלית, כי אפשר בשטחיות להבין שכל מי שאומר משהו בשם התורה נגד תורה ומצות (כמו רפורמים) צריך לסבול אותו ואת דעתו (המשובשת).

משה רבינו אמר "יגרתי מפני האף", ורק הבעל שם טוב פעל את ההמשכה גם ל"אף עשיתיו". יש בכך תקון הראש גם אצלנו. המלה ערבים היא לשון ערב – בכל יום יש "ויהי ערב ויהי בקר" (בקר דאברהם ["וישכם אברהם בבקר"] ובקר דיוסף ["הבקר אור"] – אבל שני הבקרים צומחים מתוך "ויהי ערב", ברישא חשוכא והדר נהורא). יש "בורא חשך" – חשך של ערבי, ורק צריך לדעת – תלוי בנו, אם אנחנו בשלים ושומרים את הברית ("כל מי שבא דבר ערוה לידו וניצול הימנו" בא לא רק מכח הברית מילה שלו – הברית היא לעדן את התענוג, אבל להתגבר במסירות נפש הוא כשיש "אורות דתהו [בכלים דתקון]" השייכים לפדיון הבן, "וינס [לשון נס] יוסף החוצה" בא מכח פדיון הבן, זה גאולה) – אם יש עוד טוב בערבים.

עוד לא תרגמנו כל כך את מה שנאמר למעשה, אבל החידוש שיצא מהתרגום של הנצי"ב והמכתב של הפרסומאי – בהשגחה פרטית – שלא באנו להרוס את העולם, וצריך להזהר גם מהתדמית של אנשים שרוצים להרוג את כל הגוים, ולכן באמת לא חכם סתם לזרוק אבן על ערבי.

לא לתת חומרי גלם לתקשורת

[הרב איציק: ניתן דוגמה מה התקשורת עושה. נעצר יהודי מהקריה שבנו היה בבית השלום והאמא חרדה לשלומו ושלחה את האבא. הוא עבר בואדי בין הבתים והתקיפו אותו – יש להם מצלמות שיהודים ספקו להם כדי להתלונן – והוא ירה בשנים, והשלישי לקח לו את האקדח, פצעו אותו באלימות, וכתת הכוננות הצילה אותו. כעת הוא עצור, כי יש סרט שהערבים ערכו – אמרו שהוא בא לעשות לינצ' בערבים בעקבות מה שהיה, ומראים את הסרט עם כיתוב ודיבורים הפוך ממה שרואים בסרט, וכל מי שרואה את הסרט משוכנע שזה מה שהיה.]

הרב: כך כתבתי לו, שמה שלא יהיה יעוותו עד הסוף. אבל בכל מקרה לא צריך לתת להם חומר גלם, אם רק אפשר. במקרה ההוא באמת היה פיקוח נפש. אבל אני אומר שאפשר לפעול בחושך, "ברישא חשוכא והדר נהורא". יש דברים שעושים בחשך, בלי שום אור ובלי מצלמה. מה שיעודד את הערבים 'לעלות' מהארץ הוא לא שיזרקו עליהם אבן, הרכוש שלהם הרבה יותר חשוב להם. בסופו של דבר השאלה מי יותר חכם.

תדיר ומקודש

בכל מקרה פעולות מהסוג כזה מיועדות יותר לבנים. פעולות של בנות זה עוד סוגיא. גם כן הכלל הוא מה עושים היום. לעניננו הכי חשוב הוא מה שדברנו באולפנא לפני הרבה זמן על "תדיר ומקודש" – שאנחנו דנים לפי תדיר, איזה פעולות אפשר לעשות יום יום, בלי שום קשר לפינוי. מקודש, מלשון יקוד-אש, אלו פעולות מיוחדות של זמן של אש. תדיר חשוב מהמקודש, ולכן הכי חשוב הוא אילו פעולות אפשר לעשות כל הזמן, כל יום.

אם באולפנא, או איזה מוסד חינוך, אם יש יום ששי בשביל מבצעים – צריך להיות מבצעים קבועים. כמו שהיה כולל חצות כיו"ב. כמו הרמז בזהב כסף ונחשת – זה הנותן בריא, כשיש סכנת פחד, נתינת חולה שאמר תנו. לדאבוננו יש פעולות של נחשת, שכיב מרע, וגם פעולות של כסף – כשמרגישים פחד – אבל הכי יקרות הן פעולות הזהב, קבועות, כשנותן בריא. כל הזמן צריך להיות זהב.

גם הנושא של גיוון שדברנו עליו – הגיוון הוא לגבי ה"מקודש", פעולות יותר קשות. הפעולות התדירות הן תמידין כסדרן, וההנהגה צריכה לקבוע קודם את זה. אבל הענין שיש כאן גם דעת קהל, שאנחנו צריכים לכבוש גם אותה. צריך להחליט מה אני רוצה. אולי לא רוצה לומר שהבג"צ אמר לא לפנות כי אני לא מכיר בהם, אבל אולי משפטים "ערבים צאו מארצנו", "המתנחלים צודקים". "ערבים צאו מארצנו" שייך קצת למקודש, תדיר הוא "המתנחלים צודקים" עם דף התחדשות. שמעתי שהבנות נכנסו לאיזה בסיס – זה טוב, אבל מה עם הבנים?

[החתן בקש לדבר מהבעטלער השביעי – בשביל היום השביעי של השבע ברכות.]

הבעטלער השביעי – 'תחית' הרגלים

הבעטלער השביעי זה הקפות שניות בבסיסי צה"ל. הבעטלער השביעי הוא שמשון הגבור, חגר בשתי רגליו, והוא משיח של עולם התהו בכתבי האריז"ל – הקבצן השביעי לוקח את הכח של שמשון – הצדיק היחיד שנקרא על שם קונו[עו] – ותפקיד הבעטלער השביעי להמשיך את כחו לתוך הרגלים, "עד דמטו רגלין ברגלין"[עז], אלו הנשמות הפשוטות, היהודים של הבעל שם טוב, וצריך להמשיך אליהם את הכח של שמשון הגבור, לעשות את המהפכה בעם. ואיך עושה את זה? עם הקפות שניות בתוך הבסיסים. כך שמשון מקבל את הרגלים.

כתוב ש"אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה" – האמא שממיתה את הרגלים שלה כדי להכניס מוחין בז"א. התורה היא ז"א, ו"אין התורה מתקיימת אלא במי" – באמא הנקראת "מי" – "שממית את עצמו [ממיתה את עצמה] עליה", מוציאה את כל החיות מהרגלים ואז הן נכנסות לראש שלו ויש בהן אור חדש, מוחין ששייכים לבן עצמו. להמשיך את החיות לתוך הרגלים אחרי שמתו זוהי עבודת הבעטלער השביעי.

זהו מצב היהודים הפשוטים בזמן הבעל שם טוב, שלא היתה להם חיות. אף על פי שיש גבורה אדירה בעם הוא חגר בשתי רגליו, ועבודת הבעטלער השביעי היא להמשיך את החיות מחדש לרגלים – קיום התורה על ידי המשכת האור הנסתר של התורה לתוך הנגלה שבתורה. זהו הבעטלער השביעי.

ז. זבד הבת לשהם נתיב

שלמות הארץ - משיח

נדרוש לכבוד שהם (בת יצחק ומרים) נתיב שנולדה ביום ה-חן של השנה, כח חשון: השם שהם הוא אותיות משה, שהם הוא אבן החן של יוסף, וגם השם החמישי-המשיחי בשם עב – מהש. "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון" – משה-שהם הוא משיח, ויוסף, ובפרט בנות יוסף (בנות צלפחד) חבבו את הארץ ביותר. לכן שהם הוא גם האבן המיוחדת, מבין כל אבני החשן, האבן של ארץ ישראל. לכן בשהם, שהוא משה, ה-שה שלו הם ראשי תבות שלמות הארץ, וגם שלמות העם וגם שלמות התורה. אבל העיקרי מבין השלמויות, מה שקשור למשיח, הוא שלמות הארץ, שהיא בחינת "רגלין ברגלין", שלמות הארץ היא התכל'ס.

"כי יבעלוך בניך" – העם הוא הבן, הוא החתן, והארץ-הכלה. "כי ברא הוי' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר". עיקר הסיבה היא הנקבה, הארץ, ולכן מה שקשור למשיח הוא בעיקר שלמות הארץ. שלמות הארץ כוללת את שתי השלמויות העליונות – שלמות התורה ושלמות העם. והראיה שאם ה-מ של משה וה-מ של שהם הם משיח (הרי משה "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון", הוא עצמו משיח) – וה-שה הם שלמות הארץ, אז משה הוא משיח שלמות הארץ ושהם (שהיא בת) היא שלמות הארץ משיח (אפשר לומר, בדרך אפשר, שזהו ההבדל בין חב"דניקים לשכמניקים, אם הסדר הוא של משה או של שהם) – משה הוא מלמעלה למטה ושהם היא מלמטה למעלה, בן ובת – אך למרבית הפלא הם שוים בגימטריא. משיח שלמות הארץ = שלמות הארץ משיח. החשבון הוא 1430 = הכל פעמים הוי' = יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד = אני ואתה נשנה את העולם וכו'. בכל אופן, הבת הזאת היא בת משיחיסטית, והיא תחזיר את ההורים שלה בתשובה שלמה.

הפחד יצחק

יש לצלפחד חמש בנות – אבני שהם, שחבבו את הארץ ביותר – שהתפקיד שלהן הוא לתקן את האבא, צל-פחד. כנראה שיש לו איזה פחד ממשהו. אבל הבנות שלו לא מפחדות משום דבר, ורק בנות כאלה – שלא פוחדות מכלום – יכולות להגיע ולהבטיח לכל עם ישראל שלמות הארץ וממילא להביא לימות המשיח. כמו שהבעל שם טוב אומר שאין מה לפחד משום דבר, אפילו צל של פחד לא צריך, שום פחד שבעולם. שכל הפחדים יהפכו לצחוק אחד גדול. לא רק שהפחד יתהפך, אלא שעצם מה שפוחדים הוא בעצמו צחוק. הפחד בעצמו הוא סוג של צחוק.

כל זאת בזכות הבת הזאת, בזכות הילדים כן ירבו, שיהיה הרבה ילדים, בנים ובנות, שכולן מחבבות את הארץ ביותר, ו"נקבה תסובב גבר" לפי מה שרש"י מביא בשם רבי יהודה הדרשן (דרשן חדש אצל רש"י) שהנקבה תהפוך להיות גבר בעצמה, שעל כך נאמר "איש ואיש יולד בה". גבר הוא מלשון התגברות – התגברות החסד, שהיא תפעל הרבה התגברות אצל ההורים, אצל האבא, שיוכל לשחק את כל הדברים הטובים.

הרבה הרבה מזל טוב עד בלי די (ואל תשכח להסביר לה את הגימטריא שלה, שכולם יזכירו לו מדי פעם, ש"לא תשכח מפי זרעו" שמשה-שהם הוא משיח שלמות הארץ = יחי אדוננו וכו'). אם כן, יש לנו שלישיה של שמחות – פדיון הבן, זבד הבת ושבע ברכות.